שפת אמת/פנחס

<< · שפת אמת · פנחס · >>

פנחס

תרל"א

ב"ה פינחס בקיצור ראשי דברים במדרש בדין שיטול שכרו. כי הי' כהן מקודם ג"כ. אך כי כהן בחי' אהבה וחסד. ונודע כי ע"י יראה, השי"ת נותן אהבה כמ"ש בתניא ע"פ עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם כו'. לזאת כהונה לזרעו של אהרן לדורות. וזה מתנה. אבל פינחס זכה ג"כ בדין אל הכהונה וג"כ לדורות ע"י שכיפר על בנ"י לכלל ישראל עי"ז השכר ג"כ על לדורות. וכ' בקנאו כו' בתוכם. והפי' שלא יצא מכללותם ח"ו ע"י הקנאה והכעס. רק אדרבה העיד הכתוב עליו שלא עשה הדבר כדי לזכות למדריגה וכדומה. רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל. ומה"ט י"ל שלא הי' נמשח מקודם. כמ"ש רש"י ז"ל שכיון שלא נמשח הי' צריך למתנה זו. והיא גופא קשה למה לא נמשח. רק כנ"ל להיות ע"י איש פשוט שאינו כהן וגם שיזכה כהונתו עפ"י הדין ג"כ כנ"ל [ועל ידי שמתוך אהבה עשה דין בחוטאים עירב וחיבר החסד עם הדין ועי"ז בא לבחי' כהן וחסד גם עפ"י הדין כנ"ל]. ובמד' כי הכהונה הי' עתיד להיות משם ואח"כ ניתן לאברהם אע"ה. עוד שם כי שם קרא לירושלים שלם ואברהם יראה כמ"ש ויקרא כו' המקום כו' ה' יראה כו' ע"ש פ' לך לך. כי שם לא זכה ע"י מעשיו רק שהי' נבחר לכהונה. וזה בחי' שלום שהקב"ה שמו שלם שהוא שלימות הכל. והכלל כי הנקודה ממנו ית' שמחיה כל, נקרא שלום. ולכך כלי מחזיק ברכה הוא להיות בנקודה זו והיא נק' שבת ולכך ויברך כו' כי מחזיק ברכה כנ"ל. וזה פורס סוכת שלום כי בשבת יש הארה מהשי"ת במתנה בלי עבודה כמ"ש מתנה גנוזה כו'. ואברהם אע"ה חידש זה לזכות ע"י עבודה וז"ש שנק' יראה שע"י היראה יזכה אדם לבחי' אהבה הבא במתנה כנ"ל. [וזה עצמו הי' בעקידה שהי' בחי' גבורה כמ"ש בזוה"ק וזה הי' נסיון אחרון שאז נתקן בשלימות לבחי' אהבה שהיא מדתו]. ופעל כן שיזכה כל אדם לבחי' אהבה ושלם ע"י היראה כנ"ל וזה ירושלים. וכן בכל ש"ק שזוכין ע"י ימי העבודה לבחי' שבת שהוא אהבה ומתנה מהשי"ת כנ"ל. [וזה יראה יראה כשם שבא לראות כך זוכה להראות שהוא ההתגלות כנ"ל. איני זוכר אם אמרתי כ"ז]. וכן פינחס זכה ע"י הקנאה לבחי' אהבה וחסד כנ"ל. ובגמ' שלום כשהוא שלם בלי מום. בזוה"ק אמור הקשה על שבעל מום פסול והלא כתיב אשכון את דכא שהקב"ה בוחר במאנין תבירין. אך מי שלבו נשבר באמת חל עליו גיאותא דקוב"ה כו' והוא הביטול ונקודה הנ"ל הנק' שלום כנ"ל. וברש"י שהשבטים זלזלו על פינחס הרג נשיא שבט כו'. וח"ו שאמרו שלא טוב עשה. אבל בודאי הבינו כי איש יחיד לא יוכל לעשות זה. ובאמת עשה פינחס זה בשם כל ישראל כמ"ש בתוכם כנ"ל. וזה שהכתוב יחסו אחר אהרן שמדתו אוהב שלום וכל מעשיו בשם כל ישראל שהיה מיוחד לעבודת כל בנ"י כנ"ל:

את קרבני לחמי כו'. פי' הקרבן מה שמקרבים כל הדברים לשורשן לברר שהם מהשי"ת וזהו תפלות נגד תמידין ג"כ שמבקשין מהשי"ת. על כל קטן וגדול ומשבחין בברכה על כל דבר לברר שהכל ממנו וע"י זה נקרב ונדבק הכל לשורשו. ובשבת יש מוסף וההוספה לידע שגם מה שזוכה אדם בעבודתו ית' ג"כ רק ממנו ית':

תרל"ב

( מפ' פינחס שכחתי)

תרל"ד

במדרש בדין שיטול שכרו כו' גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתנהג אלא בשלום ברכת כהנים בשלום כו'. כי רצונו ית' מקיים כל הנבראים והוא שלימות הכל והשי"ת בחר בישראל וכשמתגלה אהבתו לישראל אין שום חטא וקטרוג יכול לבטל זה כמ"ש אם יתן איש כו' בוז יבוזו לו. וכ' על כל פשעים תכסה אהבה. וזה ניתן לאהרן הכהן במתנה שיהי' תמיד דבוק באהבה זו ויכול לעורר תמיד אהבה שבינו ית' לשראל. לכן ענני הכבוד בזכות אהרן שע"י אהבה נעשה הגנה לבנ"י מכל קטרוג כמ"ש כשנסתלק אהרן וייראו כו'. וזהו ג"כ בש"ק פורס סוכת שלום שג"כ מתנה לישראל כמ"ש מתנה טובה בבית גנזי כו' שמתגלה בשבת אהבתו ית' לבנ"י כמ"ש ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו כו' וזה הוא מתנה לבנ"י כמ"ש אוהבם נדבה שהקב"ה מתנדב אהבה לבנ"י כי א"א לבו"ד להיות בשלימות כראוי אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא. רק כשמתגלה רצונו ית' הוא השלימות. וזה ניתן לישראל וישם לך שלום. ובאהרן אוהב שלום ורודף שלום וע"י הרצון שהי' לו לבוא לבחי' שלום נתן לו השי"ת במתנה כמ"ש עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם ושלום הוא היעוך המחלוקת והיינו כשנתקן בכל הענינים שלא יהי' שום מתנגד ומקטרג וזה רק בעזר השי"ת שהוא מלך שהשלום שלו. וכמ"ש ז"ל שמלאכי אש ומים עושין שלום ומתבטלין לעשות רצון קונם. כמו כן כפי מה שמתגלה רצונו ית' בישראל ובכל א' בפרט מתבטלים כל הקטרוגים. וזהו כלי מחזיק ברכה. ופינחס זכה לכהונה בדין ע"י שנקם והוא דין שעשה ברשעים. וכ"ז הי' מתוך האהבה להשי"ת ולבנ"י. ולכך זכה לבחי' השלימות בדין כנ"ל:

צרור את המדינים נראה כי הי' זה תיקון על החטא ע"י שמביא החטא שנאה כ"כ ובאין לידי תשובה כראוי:

באבות פ"ו בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שמי שאינו עוסק בתורה נק' נזוף שנא' נזם זהב כו' חרות חירות כו' פי' כי מה עלבון לתורה ע"י שאין ב"א עוסקים בה. רק מצד שהתורה ניתנה לישראל ואף שאין עוסקין בה אינה מתפרשת מהם כמ"ש חיי עולם נטע בתוכנו וז"ש נזם זהב כו' שיש לנו התורה ואנו מניחין אותה ומתדבקין בגשמיות ועי"ז מגיע עלבון גם להתורה שהוא הנזם כתר תורה וז"ש מהר חורב כיון ששם ניתנה התורה לישראל. וזהו ג"כ הפי' מ"ש העשוי' בהר סיני. ואין מובן. רק שבא הפסוק לישב איך בכח בנ"י להעלות כל העולמות ע"י התמידין כנודע שענין הקרבנות לקרב כל הבריאה להשי"ת וזה אינו בכח אנושי רק שהקב"ה בחר בנו ובנתינת התורה נשתנה סדרי בראשית שהדביק הקב"ה כל העולמות בכח התורה ומצות שבנ"י עושין. וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו לשון המשכה. וז"ש עולת תמיד העשוי' בהר סיני כנ"ל: גם פי' שהביא התנא פסוק נזם זהב כו'. כי הקב"ה נתן באדם כלים יקרים מפז והם החושים החכמה והשכל שיש באדם וצריך להשתמש בהם לעבודתו ית' ולעסוק בתורה. וכשמניח הכלים הללו לדברים אחרים נאמר נזם זהב כו'. ואומר חרות כו' הוא להסיר התירוץ מטרדות עוה"ז מאחר שהעוסק בתורה בדילין ממנו כל הטרדות ונעשה בן חורין כו':

שם יותר מלימודך עשה וכן מי שמעשיו מרובין מחכמתו כו'. ואיך יכולין לעשות יותר מהידיעה. רק ע"י החפץ והרצון בכל לב לעשות יותר מהשגות האדם. עי"ז נעשה מעצמו כל התקונים. כמ"ש ויהי נועם כו' פי' בזוה"ק אף שא"י לעשות כראוי כו'. וגם ע"י הרצון באמת עושה האדם שמזמנים לו מן השמים אף שא"י כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו:

מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. פי' שבשבת יש מנוחה בכל הענינים הן בגשמיות הן בעבודת השי"ת לכן צוה הקב"ה להיות נוחין בה גם ממלאכת עבודה כדי שיהי' ניכר המנוחה בכל דבר. והטעם שמתגלה בשבת רצון השי"ת שיש לו נייחא בשבת מהבריאה ע"י שומרי שבת. וכשמתגלה רצון השי"ת נמצא מנוחה בכל הנבראים כי כולם נבראו ממנו ית' שהוא שלימות הכל. וז"ש שאתה רוצה בה ועי"ז היא מנוחה שלימה בכל. אבל המבוקש מבנ"י להתדבק בעיקר המנוחה. יכירו וידעו כו'. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר הגמ' המענג השבת נותנין לו משאלות לבו וצריך האדם להכין לו רצון אמת להיות משאלות לבו להשי"ת ולעבודתו כו'. וזה המשאלות לב הוא כל ימי השבוע. דכ' ושמרו בנ"י כו' השבת. פי' לשון המתנה ששומרין ומצפין למנוחת השבת קודש שיוכלו להתקרב להאמת וליישר לבבם אליו ית' שזהו עיקר המנוחה בשבת. כמ"ש בזוה"ק בפסוק שבו איש תחתיו כו'. ועי"ז לעשות כו' השבת לדורותם ברית עולם. פי' ע"י התשוקה בכל השבוע לש"ק. עי"ז מקבלין השבת כראוי להיות התקשרות כל המעשים בש"ק להמשיך הארת השבת לדורותם ברית עולם כנ"ל:

תרל"ה

הנני נותן לו כו' בריתי שלום. כי א"י לבוא לברית זה בלי מחלוקת כמ"ש בזוה"ק מצה ע"ש קטטה ומריבה עם היצה"ר ואח"כ נעשה מצוה כו'. והיא מחלוקת לש"ש וסופה להתקיים שע"י המחלוקת בא אח"כ למנוחה. וזה עצמו ענין ימי המעשה ואח"כ השבת קודש יום מנוחה כמ"ש לעיל בפ' קרח מזה. והוא ענין אומרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב וא"ל יקרא ק"ש. פי' אף שאינו גובר לגמרי. מ"מ ע"י המחלוקת זוכה אח"כ בעת שבא זמן מנוחה ודביקות שאין לך אדם שאין לו שעה ואז נזכר לו זכות המחלוקת כנ"ל. ופנחס זכה לברית שלום בלי מחלוקת ע"י הכעס והנקמה שעשה לש"ש במס"נ:

בשם מו"ז ז"ל ע"פ את קרבני לחמי כו' כי יש ב' מיני שפע. מצד הבריאה שהקב"ה זן את בריותיו. ומצד זכות מעש"ט של ישראל. וזה לחמי לאשי מה שאני משפיע לבריותי יהי' ע"י ניחוח כו'. שבנ"י ישמרו שיהי' בזכות מעשיהם כנ"ל וש"י. וי"ל בזה עולת תמיד העשוי' בהר סיני כי בנ"י בקבלת התורה זכו לבחי' זו כי מקודם הי' הכל מצד הטבע כמ"ש חז"ל על כל"ח שנתקן על הדורות שקודם קבלת התורה שזן אותם הקב"ה בחסדו. ובנ"י ע"י הקדמת נעשה לנשמע קיבלו זה להיות הכל בזכות מעשיהם. וז"ש עולת תמיד העשוי' בהר סיני לריח ניחוח. שגם שפע התמידית יהי' ע"י ריח ניחוח כנ"ל. וממילא כיון שבא ע"י מעש"ט של בנ"י מקבלים הם עיקר השפע. וכן יהר"א:

תרל"ז

במדרש גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתנהג אלא בשלום כלי מחזק ברכה שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כי בודאי הבורא ית' חפץ תמיד להשפיע כל טוב לבנ"י. אמנם שצריכין להיות כלי מוכן שלא יתפשט השפע לחוץ כמו כלי שניקב אינה מקבלת משקה. לכן בחר השי"ת בבנ"י שהם כלי שלם והם מקבלין השפע ומכסין אותו בכללות שלימותן שלא יתפשט לאומות העולם ולרשעים. וע"ז כ' פורס סוכת שלום עלינו. וזהו ענין השבת שמיוחד רק לבנ"י לאשר ביום זה מתאחדין בנ"י ברזא דאחד. ולכן ניתן התורה בשבת כדי שלא להתפשט כו' כנ"ל שבנ"י הם המחיצה המבדלת בין הבורא ית' לשאר הברואים. כמ"ש מבדיל בין ישראל לעמים. ואיתא בספרים כלי הוא 'כהנים 'לוים 'ישראלים וכהן הראש הוא המחבר אותם להיות אחד לכן ניתן הכהונה לאהרן לאשר הי' אוהב שלום ורודף שלום. ובחי' השלימות א"א להשיג כראוי רק במתנת עליון לכן כתיב בשבת מתנה טובה יש לי כו'. וכן הכהונה ניתנה לזרעו של אהרן במתנה. אמנם פינחס בא לזה בזכות מעשיו ובמ"א הארכנו בזה. ואיתא לא נתכהן פינחס עד שהרג לזמרי שהי' בשעת המשיחה ולא נמשח. והיא גופא קשיא למה לא נמשח הלא ראינו כי הי' צדיק גדול. אמנם השי"ת ראה שיוכל להרויח הכהונה במעשיו הטובים לכן לא נמשח כי גדלה מעלת כהונתו שהשיגה עפ"י מעשיו מאלו הי' בכלל מתנת כל זרע אהרן:

בפסוק לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט כו'. לכאורה מיותר הסיפא למעט תמעיט. וי"ל כי יש ב' בחי' מרבה וממעיט כי מצינו מדת הענוה כמ"ש אתם המעט שממעיטין עצמיכם. ומצינו ג"כ ויגבה לבו בדרכי ה' שיש מי שחפץ להרחיב לבו בהשגת התורה וכוונתו לשמים ג"כ אם כי הענוה עלתה על כולם. וע"ז כ' אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לבו לשמים ר"ל אם הכוונה לשמים אף המרבה טוב כנ"ל. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומי שבוחר דרך הענוה הקב"ה מזמין לו הכל באופן. שיומשך לו ענוה גם מהשגת עצמו שזוכה להשיג בתורה הכל מביאו להענוה. וכן הבוחר בבחי' המרבה הקב"ה מזמין לו לבוא ע"י ההשגות להתרחבות הלב. וע"ז נאמר לרב תרבה ולמעט תמעיט ואיתא כי מרע"ה אמר הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי לכן הראה לו הקב"ה משפט בנות צלפחד כו'. והוא תימה כי היכן ענותו של משה רבינו ע"ה הנאמר עליו עניו מכל. אמנם כי בלי ספק לא עלה על דעת אותו צדיק שיש בדבר הזה גבהות כי ודאי הכל יודעין כי כל השגת מרע"ה וידיעתו מהקב"ה. ולפי מה שנחלט השפלות בעיניו לא הי' יודע כלל שיש מקום גבהות בזה. אבל הקב"ה הזמין לו מעשה זו לאשר מרע"ה בחר במדת הענוה הזמינו לו דבר זה שזה יסייעו בהענוה שידעו כל אדם כי המשפט לאלקים הוא שלא יטעה שום אדם במאמר תקריבון אלי. ואם הי' מרע"ה יודע שיש מי שיטעה בזה הלשון הי' מפרשו והזמין לו הקב"ה אותו דרך שחפץ להלוך בו והוא הדבר אשר דברנו לעיל:

בפסוק עולת תמיד העשוי' בהר סיני. פי' שבעת עמידת הר סיני נתקרבו בני ישראל להשי"ת לדורות עולם כמ"ש רז"ל כל מה שנביאים התנבאו קבלו מהר סיני וכן כל ת"ח שבכל דור ודור ע"ש. ולכן כל העשיות שבנ"י עושין תמיד הכל רק לעורר הכח של מעמד הר סיני:

תרל"ח

הנני נותן לו את בריתי שלום. ובמד' בדין שיטול שכרו. כברו דברנו במ"א כי ענין הכהונה שניתנה לאהרן הכהן הוא מתנה מאת ה' אשר ע"י פעילת האדם בעצמו אי אפשר לבוא לזה כמ"ש לא יקרב איש זר כו'. והנה פנחס זכה לכהונה עפ"י מעשיו אמת שעפ"י מעשיו זכה למתנה כמ"ש הנני נותן אעפ"כ בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. שאם שהי' ע"י מעשיו עכ"ז הי' משותף בו כח האב אשר אעפ"י שלא נמשח אז מ"מ ע"י הכהונה של אבותיו זכה למתנה זו ע"י מעשה הקנאה. והענין הוא כי השלימות הוא בא בכח עליון כמ"ש לאל גומר עלי. ולא עליך המלאכה לגמור רק השי"ת שנקרא מלך שהשלום שלו הוא המשלים גמר כל דבר. והכהן הוא השלום אשר על ידו יכולין כל הברואים לעלות דצח"ם. כידוע מענין הקרבנות והקטורת. ואיתא על ירושלים מקודם נק' שלם ובא אברהם אע"ה וקראו יראה. היום בהר ה' יראה. ובא הקב"ה וצירף ב' השמות ירושלים. והענין כנ"ל כי קודם אבותינו נהג הבורא ית' העולם רק בחסדו ית' כמ"ש חז"ל כ"ו כל"ח על כ"ו דורות בלי תורה שנהגם הבורא ית' בחסדו. אח"כ בא אברהם ועשה הכנה שיוכל האדם למצוא השלימות ע"י הכנת היראה ושניהם היו צריכין כי ע"י שהקדים הבורא ית' הנהגה בחסדו ית' הוכן העולם להיות יכולת אח"כ לאדם לזכות ע"י מעשיו לעורר ולמצוא עזר השי"ת וכן הוא בכל דבר בפרט שמקודם ניתן לאדם דרך בחסד השי"ת. אח"כ צריכין ללמוד מזה איך להנהיג את עצמו אח"כ לזכות לסיוע עליון עפ"י מעשיו ומ"מ הכל מהשי"ת וזהו ענין אני ראשון ואני אחרון:

תרל"ט

במדרש בדין הוא שיטול שכרו. אף דכתיב מי הקדימני ואשלם וכל שילום שכר של הבורא ית' הכל בחסדו [ועל זה נאמר ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו] אך יש שזוכה למתנה וחסד זה עפ"י מדת הדין. ואיתא עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים. ומדה"ד שעלה במחשבה הי' כנ"ל לזכות לחסד עליון עפ"י הדין. ומי שמוסר נפשו באמת בעבור תורת ה' ומצותיו כפינחס. אז בא לבחי' הנהגה ראשונה שעלה במחשבה וזוכה במדה"ד לקבל שכרו. כי הגשמיות מעכב. ובאמת הרצון של בנ"י עודנו עומד במקום הזה. רק במעשה א"א לקיים הכל כמו רצון האדם הצדיק ג"כ. ואך ע"י מס"נ יכולין לקיים במעשה כמו במחשבה. ולכן עודנו קיים כמ"ש במד' פנחס הוא אליהו. ע"י שנזדכך גופו ע"י מס"נ יכול להיות עולה לשמים ואין הגוף מעכב. ובמד' גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתקיים רק בשלום כלי מחזיק ברכה כו'. כי בשבת השי"ת פורס סוכת שלום עלינו דאיתא מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. כי לבד מתנה גנוזה השבת שנתן לנו הבורא ית' נותן לנו ג"כ הכנה שנוכל לקבל הארת השבת והוא פריסת סוכת שלום הנ"ל. כי אין עוה"ז מוכן לקבל הארה עליונה רק ע"י הנקודה שלימות שנתן לנו השי"ת והוא הנשמה יתירה שע"ז אמר לך והודיעם הוא התקשרות ודביקות הדעת להיות מוכן לקבל הארת השבת:

בפסוק צרור את המדינים כו' אשר נכלו לכם. גדול המחטיאו מן ההורגו כו'. פי' כי הרשעים הללו באין על בנ"י בחכמה כמ"ש רז"ל מנהיגם של אלו במדין נתגדל כו'. פי' דכמו שיש מדריגות בקדושה הן בכלל ישראל הן בפרט. כך נמצא בסט"א להבדיל וביצה"ר כל כך מינים חלוקים להיות נמצא התנגדות לכל פרט ופרט מראש עד סוף. לכן נמצא במדין בחי' התנגדות נגד מרע"ה שהוא הדעת וראש לכל בנ"י. כזבי בת נשיא מדין אחותם. רמז על החכמה כמ"ש אמור לחכמה אחותי את. אך היא חכמה להרע. וזהו כזבי הוא כזב י' חכמה בשקר. וכמו שהחכמה למעלה מהשגתינו וע"י התשוקה יכולין להתדבק בחכמה כמ"ש אמור לחכמה אחותי את. כן ע"י השנאה לחכמת השקר יכולין לדחותה וע"ז נאמר צרור את כו' והכיתם כו'. וד"ל. ולכן נתוסף לפינחס היוד שבקדושה ע"י שביטל חכמת השקר כנ"ל:

בפסוק צו את בני ישראל כו' ברש"י ומדרש עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי. הענין הוא דיש לחם מן השמים ומן הארץ. והיא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. ומרע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ והמן דכ' הנני ממטיר לחם מן השמים כו'. ורצה מרע"ה להשאיר זאת גם אחריו. אבל באמת התחיל עתה בחי' לחם מן הארץ היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים היינו צוה את בני עלי. והיא בחי' הקרבנות וכן תפלה שבמקום תמידין איתקן והוא עבודה שבלב פי' ע"י השתוקקות בלב להתדבק בשורש עליון אם כי עתה נפלנו אחורנית יכולין לחזור למקומנו הראשון. וז"ש העשוי' בהר סיני שע"י שכבר היינו במדריגה עליונה בהר סיני דכתיב וירד ה' על הר סיני. יכולין שוב עתה להעלות עצמנו לשמים. ולכן התפלל משה רבינו ע"ה כדכ' ואתחנן ולמדו חז"ל דיני תפלה מתפלתו של מרע"ה שהי' זה הכנה שהכין מרע"ה בחי' תפלה שמקודם הי' בחי' תורה אספקלריא המאירה והי' הכל בגלוי. ועתה התחיל הדרך למצוא הכל ע"י יגיעה כמ"ש מעשיך יקרבוך. וזהו ענין הקרבנות והתפלות כנ"ל. והבן כ"ז:

תר"מ

סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן הי' מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם הי' במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן הי' מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי הי' לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין א"י להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא הי' פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא הי' ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל. וכמו שנתבטל מאור הלבנה כלפי השמש. ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהי' הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות הי' הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון [וי"ל בזה ג"כ הפי' וידבר משה ואלעזר כו' צריכים אתם להמנות. פי' שהמנין הי' ע"י התעוררות עצמות נפשותיהם כנ"ל]:

וברש"י החנוכי הפלאי לפי שהיו האומות אומרים שלטו מצרים בנשותיהן כו' העיד השי"ת שבטי יה עדות כו'. ויל"ד למה לא נזכר זה במנין הראשון. אכן ודאי אחר מעשה פנחס זכו לזה החותם. ולכן כ' ויהי אחרי המגפה שמתו התערובות מערב רב שהי' בשבטו של שמעון כמ"ש בזוה"ק. ובאמת זה החותם הוא אות ונסיון כמו השקאת סוטה דשמא קדישא מברר ע"ש בזוה"ק נשא. כמו כן זה השם הי' אות וסימן. מה שיכלו לקבל הארת זה השם הי' עדות שנתבררו מכל הפסולת שהי' מעורב בהם. ולכן בדור הראשון לא היו צריכין לזה כי לא הי' שום תערובות. רק בדור הזה הי' מקום שצריך בירור ועדות. וכ' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. דרשו חז"ל שמ"י עם י"ה שס"ה כו'. הענין הוא כי יש דורות מיוחדים כמ"ש זכרי לדור דור וזה הי' דורו של מרע"ה שהיו מתוקנים לגמרי בכל היכולת עד מקום שאין כח אדם מגעת. וזה ענין רמ"ח מ"ע שגדלה מעלתם כמ"ש עובד מאהבה זהיר במ"ע. ודורות השפלים מזה הם הזהירין במל"ת עובדין מיראה ויש להם כח בעזר שמו ית'. וז"ש שמי לעולם אף שאינם מתוקנים לגמרי מושיע להם בשמו. וחתימת זה השם היה סיוע להם להבירור כנ"ל. ומצד זה שמושכין כח למעלה ממדריגת מעשיהם נרמז להם בשם י"ה אבל המדריגה הראשונה למעלה מזו. וקצרתי:

תרמ"א

במדרש בדין הוא שיטול שכרו. הגם דכ' מי הקדימני ואשלם. רק ע"י שמסר נפשו ומס"נ הוא בכלל הקדימני. ושילם לפינחס מדה במדה ע"י שמסר נפשו למות זכה להיות חי לעולם. וע"י שמסר גם הכהונה כדאיתא בזוה"ק דמאן דקטיל נפשא פסול לכהונה. נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה עי"ז. אעפ"כ נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בנ"י. לכן ניתן לו שנית הכהונה. ובגמ' איתא לא נתכהן פינחס עד שהרג לגמרי כמ"ש רש"י ז"ל. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים. ויש לפרש כי הכהונה אשר היתה מיוחדת לפנחס הי' כהונה זו שזכה לה עפ"י הדין כמ"ש במ"א שכהונה היא במתנה אעפ"כ יש זוכין בדין למתנה זו דהא כ' הנני נותן לשון מתנה. אעפ"כ זכה לחסד ולמתנה זו מתוך הדין. וזו הכהונה שהי' מיוחדת לפינחס בא לו אחר הריגת זמרי. וכהונה ראשונה שבא רק במתנה ניקח ממנו מטעם דקטל נפשא. אבל הזוכה עפ"י דין א"י ליפסד אותה ע"י שום סיבה. וי"ל כי זאת הי' מחלוקת קרח כי ראה והבין שיש כהונה עפ"י דין ג"כ כי בודאי ראה בחכמה שייכות הכהונה עפ"י הדין רק כי לא הי' כל כוונתו לשם שמים שנא' ובקשתם גם כהונה ובאופן זה א"א להשיג. רק פינחס שאדרבא נתן הכהונה כדי לנקום נקמת ה' לכן זכה לבחי' הכהונה עפ"י הדין. וי"ל עוד כי בודאי הכל היה מוכן. שמקודם ניתן הכהונה במתנה לכלל ישראל. ואח"כ היו צריכין בנ"י להעמיד מכחם כהן. וקנאת פינחס הי' מתוך כלל ישראל כמ"ש בתוכם [ואפשר אם לא הי' קרח חוטא הי' מוכן באמת להיות הוא בחי' הנ"ל. כעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הי' מוכן קרח להיות ראש על הלוים כמו אהרן על הכהנים. ונראה שכן רמז לו משה רבינו ע"ה ויקרב אותך כו' בני לוי אתך. אלא שדחק את השעה ונדחה]:

תרמ"ב

על המד' שאמרו השבטים הראיתם בן פוטי כו'. ותימה שחלילה לומר שלא הסכימו כל בנ"י לנקום מזמרי ומדינית. וי"ל דכ' בקנאו את קנאתי בתוכם. יש לפרש כי פינחס פעל קנאת ה' בלב כל איש ישראל ולכן היו כולם מוכנים לזה. ולכן אמרו. שלמה לקח לו פינחס זאת. אכן הפסוק מעיד כי מעשה פנחס הי'. וכאשר הבין משה רבינו ע"ה ואמר קריינא דאגרתא כו'. שראה כי הוא פעל זאת ההתעוררות אצל כל בנ"י. ורמז לדבר דכתיב השיב את חמתי וכתיב התם ורבים השיב מעון. פי' בקנאתו זאת התעורר קנאה ותשובה בלבות כל בנ"י כנ"ל. ולכן ניתן לו הכהונה שהיא עבודת הכ"ג לעורר במעשיו כל בנ"י שהוא השליח לקרב קרבנם ועבודתם לה'. וכבר כתבנו כי זכה לכהונה בדין. והכל הי' מוכן כי דור המדבר הי' בחי' תורה בחי' מרע"ה והוכן להם אהרן הכהן שהי' עוד נביא קודם מרע"ה. וכמו כן עתה התחיל בחי' א"י בחי' תפלה וקרבנות והוא התעוררות התחתונים ולכן הקדים כהונת פינחס קודם התמנות יהושע על בנ"י. וזהו ענין פרשת תמידין ומוספין שנאמרו כאן שהוא בחי' התקשרות כל המעשים אליו ית'. לכן התיקון גם בזמן כי בחי' תורה שבכתב למעלה מן הזמן וכ' העשוי' בהר סיני. דאמרו נעשה ונשמע. ודור המדבר הי' בחי' נשמע. ועתה התחיל בחי' נעשה. ורצה הקב"ה שע"י משה רבינו ע"ה יהי' חיבור בחי' תורה ותפלה. כענין מאמר חז"ל עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי כנ"ל. שבחי' מרע"ה הי' המשכת רצון מלמעלה למטה. ועתה התחיל השתוקקות מתחתונים למעלה כנ"ל. [ובזה פרשנו מאמרם ז"ל ע"י שאמר משה והדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי ושמעתיו הראה לו דין בנות צלפחד. ותימה הלא האיש משה עניו מאוד. וגם הא אמר ושמעתיו ולא תלה הגדולה בעצמו ח"ו. אכן הוא הדבר אשר דיברנו כי משה רבינו ע"ה היו כל מעשיו עפ"י הנהגה שבשמים כאשר חכמים הגידו אין מרע"ה אומר כלום רק מפי הגבורה. ועתה התחיל התחדשות ההנהגה עפ"י עבדי ה' שהיא בחי' תורה שבע"פ. כאשר היה במעשה פינחס קנאין פוגעין. אח"כ כן בנות צלפחד דוברות. דלכאורה מיותר דהול"ל נתן תתן כו'. רק להודיע כי ע"י דיבורם נעשה כך. ואח"כ כן כו' בני יוסף דוברים. וכן בבני גד ובני ראובן כו' שהתחיל בחי' התחדשות התחתונים. ובודאי בחי' מרע"ה הי' למעלה יותר אבל אין כל הדורות זוכין להתמשך אחר הנהגה עליונה ואין להאריך יותר]:

קבעו חז"ל קריאת פרשת תמידין ומוספין בבין המצרים לעורר לבות בני ישראל להשתוקק על עבודת ביהמ"ק וגם הקריאה בש"ק יהי' חשוב לפניו כאלו הקרבנו. ובאמת גם בזמן המקדש הי' עיקר התפלה כדאיתא כהנים בעבודתן ולוים כו' שהי' בחי' מעשה ודיבור ומחשבה כמ"ש העשוי' בהר סיני. וע"י הקרבנות שהי' תיקון העשי' הי' מתגלה התחדשות והיו יכולין לוים לשורר ולזמר. וכמו כן עתה בזמני תפלה מתעורר הארת קדושה לתפלה כמ"ש אשר הלך חשכים בזוה"ק בלק. וע"ז התאוננו אז כמ"ש איך נשיר כו' שיר ה' על אדמת נכר. פי' שידעו שכל בריאתם לספר תהלות ה' כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. וזה השיר לא הי' כראוי רק בשעת הקרבנות כנ"ל. דוק כי קצרתי:

תרמ"ג

בפסוק השיב את חמתי כו' קנאתי בתוכם. כי ודאי לא הי' זה מעשה איש פרטי כי הלא כתיב ולא כליתי את בני ישראל כמו שמדייק בזוה"ק דהוי חזיין לאשתיצאי. וח"ו שהי' אופן לכלות בנ"י אבל האמת כי לעולם נמצא קנאה זו בכללות בנ"י אשר גם בימי ירידה ניצולים ע"י קנאה זו וע"י פינחס נתגלה מכח אל הפועל. ולכן ניתן לו הכהונה שהוא עדות על מדריגתו שיש בו כח כללות בנ"י שזה מעלת הכהן העובד בשם כל ישראל:

בענין המנין שחתם השם על השבטים כמ"ש רש"י. כבר כתבנו מה שלא מצינו עדות זו מקודם רק שמקודם לא היו צריכין עדות כי עדות רק במקום שצריכין בירור ע"י שירדו ממדריגתם הראשונה. והאמת כן זה העדות הוא לעולם. כמ"ש עם זו יצרתי לי כו' וכ' אתם עדי. וכמו כן כתיב עד ה' בכם. כי כפי העדות שבנ"י מעידין על ה' אחד כן מעיד השי"ת בשמים עליהם. ובכל מקום שצריך בירור יותר נגלה שבחן של ישראל. וכמו כן בכל גלות שבנ"י מעורבין בין הרשעים ומתחזקין להעיד עליו ית' בכל יום כמ"ש במ"א שעד צריך דרישה וחקירה באיזה יום מקום כו' ובדיקות אין להם סוף כו' וכפי ריבוי הדרישה והחקירה מתקיים העדות. ואיתא עדות שא"א יכול להזימה אינה עדות. כי המטמין עצמו ואינו מכניס עצמו במקום שיש התנגדות באופן שא"י להזימו אינו עדות אבל במקום שיש רואין ורוצין להזימו והוא מתגבר בעבודת ה' וא"י להזימו ולומר עמנו הייתם הוא עדות אמת. ולכן במקומות שנכשלו בנ"י ונתקנו שם נולד עדות חדש. וזכו שהעיד השי"ת גם עליהם כנ"ל. וב' המנינים היו בחי' תורה שבכתב ושבע"פ שיש לכל איש ישראל חלק בשניהם. ומנין הראשון הי' בחי' תורה שבכתב ונקשר כל אחד על מקומו. ועתה הי' המנין לקשור כ"א בשורש שיש לו בתורה שבע"פ ולכן תלה הכ' מנין זה במנין הראשון כאשר צוה כו' ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים כו':

בפרשת הקרבנות. עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי. הענין הוא כי מדריגת מרע"ה הי' להמשיך השפעה משמים לארץ כאשר הוריד התורה מן השמים. ובחי' עבודת הקרבנות הם להעלות ע"י התעוררות שלמטה התחתונים להעליונים. וזה צוה את בני עלי. וע"ז כתיב עולת תמיד העשוי' בהר סיני דכ' נעשה ונשמע נשמע הוא הקבלה מעליונים לתחתונים. ונעשה הוא שבנ"י קיבלו על עצמן להעלות כל העשי' והטבע לשורשו. כאשר חכמים הגידו כי השי"ת ברא יש מאין. והצדיקים צריכין לעשות אין מיש. וזה הכח ניתן לבנ"י בהר סיני להעלות כל הטבע לשורשו. וזהו עבודת הקרבנות תמידין ומוספין שהוא לקשר כל סדר הזמנים בשורשם. ועתה תפלות במקום תמידין. וכ' תשמרו להקריב. כי בודאי עבודה זו אינה בכח אנושי רק כפי רוב התשוקה שמצפין בנ"י כל היום לדבוק בשורש האחדות זוכין לסייעתא דשמיא להצליח בשעת עבודתם בעזר עליון. וכאשר אנו רואין בתפלת האדם שכפי היגיעה כל הימים לרבות הלילות בעבודת התורה ומצות כך זוכין להתפלל. וכמ"ש ה' שפתי תפתח כי לאדם רק מערכי לב כו'. ומכש"כ עבודת ביהמ"ק שהתפלה רק רמז לאותה העבודה. בודאי הי' תלוי בעבודת בנ"י כל הימים. ותשמרו הוא כמ"ש ושמרתם זה משנה ע"י הלימוד לשמה לידע האיך לעשות. על ידי זה אחר כך ועשיתם. וגם ירמוז למ"ש חז"ל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב וזהו תשמרו:

תרמ"ד

השיב את חמתי מעל בני ישראל. פרשנו כי ע"י נקמתו הפך החימה מעל בנ"י על ראש המדינים דכתיב אח"כ צרור את המדינים כו'. דכ' וירא פינחס כו' ויקם כו' ויקח רמח בידו. כי באמת כל המלחמות שעומדין על בנ"י הכל לטובתם להיות הזמן גרמא לנקום מהם כדכ' עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וכ' חרב פתחו רשעים כו'. וזהו שראה והבין פינחס כי עתה העת להנקם מהם. ומאחר שכ' בתורה וירא היינו שראה האמת. וזה עצמו השלימות שניתן לפינחס במדה שמדד שבירר שכל המחלוקות ומריבות שיש לעובדי השי"ת הכל למען השלום ולטובתן של בנ"י. ובכח אמונה זו יכולין להלחם עמהם. ובתהלים כתיב ויעמוד פינחס ויפלל ובתורה כ' ויקח רמח. והוא כדכ' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. שזה החרב שזוכין ע"י התרוממות בתורה ותפלה הוא מוצלחת כמ"ש חז"ל שם שכל מלחמתן של בנ"י היה בכח הפה כדכ' ובעת החלו ברנה כו' מארבים כו'. פיפית הוא בכח ברית הלשון וברית המעור. וב' אלו הי' בפינחס. וי"ל ע"ד הרמז במ"ש ויקח רמח בידו. דמאי קמ"ל בידו. ודאי אדם נוטל ביד. רק לרמוז כי לא הי' כל לקיחת פינחס על צד הרציחה להרוג נפש. רק בידו לקח הרמח אבל עיקר כוונתו ומחשבתו הי' בתפלה ועבודת ה' כדכתיב ויעמוד כו' ויפלל. [וחז"ל דרשו עשה פלילות עם קונו. ויתפרש לפי מ"ש לעיל שפי' ובירר מעשי השי"ת שכל מה שנמצא מלחמות וכחות סט"א הלוחמים עם בנ"י הכל לטובה כנ"ל. כי פלילות היא לשון בירור ועדות]. ובמד' צרור את המדינים כו' שגדול המחטיאו יותר מההורגו ואמרו בא להרגך השכם להרגו. והוא כנ"ל שכל שבא ללחום עם בנ"י הכל כדי להיות השכם להורגו כדכ' ולאום מלאום יאמץ. וז"ש וירא פינחס כו' ויקם. שהיה לו עוד קימה מזה:

בפסוק עולת תמיד העשוי' בהר סיני. דבזמן המקדש היו מעלין בנ"י העולמות בפועל ממש כאשר נמצא עתה רק בפנימיות. ואז הי' תיקון במעשה ע"י תמידין ומוספין דאיתא מחדש בכל יום תמיד בטובו מעשה בראשית. בטובו הוא א"י וביהמ"ק כדכ' ההר הטוב והלבנון. שנמשך הארה מטוב הגנוז והתחדש בירור וליבון לכל מעשיהם. וזה שקבלו בנ"י על עצמם בהר סיני אשר דיבר ה' נעשה. לתקן ולברר האמת שהקב"ה מנהיג כל הבריאה ומלכותו בכל משלה. ובכח התורה יודעין בנ"י תיקון כל המעשים. וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. כי עולם העשי' היא למטה מכל העולמות וכל התקונים תלוין בזה העולם לכן נק' עשוי' לשון תיקון. וכמו חמש צאן עשויות. שנתקנין ע"י דברים שמערבין בתוכם. כן הקב"ה הטמין בכל אלה המקומות דברים גנוזים והראה לבנ"י איך למצוח המטמוניות. וכמו סדר תמידין ומוספין איך להעלות בכל זמן סדר הקרבנות שבאופן זה יכולין לקרב ולהעלות העולמות. ונק' עולת תמיד. ובשבת קודש יש מוסף כדכ' על עולת התמיד שבשבת מתעלין ביותר העולמות. גם פי' על עולת התמיד שכפי העולת תמיד בכל יום כן מתעלין בש"ק יותר. וכ"ז נמצא גם עתה בתפלה קצת מענינים אלה בפנימיות. הגם שאינו מתקיים במעשה כדאיתא בזוה"ק:

תרמ"ה

בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום. ובמדרש גדול השלום שניתן לפינחס כו' פי' השלימות הוא גמר המכוון להיות האדם בא למקום המיוחד לו ונודע לו עיקר המכוון שע"ז נברא. וזהו השלימות. האדם אינו יכול למצוא. רק בעזר עליון. והוא בחי' שבת שנק' שלום בכח הנשמה יתירה שמתדבק האדם לשורשו ומקומו לכן נק' יום מנוחה ושמחה. אך איתא יש קונה עולמו בשעה אחת. פי' כדאיתא כל אדם יש לו עולם בפ"ע עפ"י מ"ש מו"ז ז"ל שהעולם נק' ע"ש ההעלם ע"ש פ' שלח. לזה כל אדם יש לו איזה העלם והתנגדות שצריך לתקן בעולם. ואמת שורש הטעם ע"י שיש לו ענין מיוחד באמת בעוה"ב ג"כ ממילא יש לו ג"כ הסתר והעלם המכוון לו. וכפי תיקון ההעלם זוכה לאור הגנוז כפי ערכו. וזה מלחמות האדם כל ימיו בעוה"ז. ואיתא מחלוקת לש"ש סופה להתקיים ואיתא כניסי' לשם שמים סופה להתקיים. והם בחי' ימי המעשה שיהי' המלחמה לש"ש ובשבת נק' כנסי' וצריך להיות ג"כ לשם שמים. ופינחס ע"י מס"נ תיקן כרגע כל עולמו ובא אל השלימות. ובמד' בדין הוא שיטול שכרו כי כ' מי הקדימני ואשלם כו' זולת ע"י מסירת נפש יכולין לזכות עפ"י דין:

ובפסוק צרור את המדינים כו' דרשו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. וזהו בירר פינחס בקנאתו שמסר נפשו על הדבר לברר זאת כי גדול המחטיא. וע"י שנתברר השנאה בלבות בנ"י עי"ז והכיתם אותם. ובאמת שנאה זו הי' בכל בנ"י רק פינחס הוציאה מכח אל הפועל במעשה. כדכ' והמה בוכים כו' וירא פנחס כו' רומח בידו כו'. היינו בעובדא. דיש מלחמה בלב ויש במעשה וזה כח הכהן העובד בביהמ"ק במעשה ממש. וכמ"ש מזה למעלה בפ' בהעלותך ע"ש. ומעשה פינחס הי' עדות על מחשבתן של בנ"י כדכ' ויקם מתוך העדה. כענין דבר שהי' בכלל ללמד על הכלל כולו יצא:

בפסוק לאלה תחלק הארץ כו'. ואיתא שהי' עפ"י גורל וברוה"ק כו'. והענין הוא דכתיב חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי. כי מתנת א"י העיקר בשורש העליון שיש לכל בנ"י חלק בשורש א"י למעלה ולמטה. ולכן המנין שהי' קודם כניסתם לארץ ישראל להעמיד כל אחד על שורשו כמו שהי' המנין מקודם. והיינו תורה שבכתב ושבע"פ. ובב' אלו יש לכל בנ"י חלק כמ"ש שיבנה ביהמ"ק ותן חלקנו בתורתך. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דכ' ועמך כו' לעולם יירשו ארץ. והגם דפי' ארץ כפשוטו בא"י. מ"מ זה הוא הסימן שיש להם חלק לעוה"ב במה שזוכין בעוה"ז להתדבק בארץ ישראל שהוא השורש של נפשות בנ"י וכתוב ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל שבעלייתן לביהמ"ק הי' עדות שיש להם דביקות בשורשם. וזהו השם שמעיד עליהם ועל יחוסם עי"ז שיכולין לעלות לביהמ"ק. וזה הי' השיר שלוים מזמרים בביהמ"ק על ט"ו מעלות והמה הט"ו מעלות מיצ"מ עד ובנה לנו בית הבחירה והמה ט"ו בחי' ודרכים להתקשר עד השורש [וי"ל שהם בכח הג' אבות וי"ב שבטי עליון כנ"ל]:

תרמ"ו

בפסוק לכן אמור כו'. דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי שבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם כו' והיא עצמה השלום שניתן לפינחס דשבת שלום איקרי. והענין דשבת הוא מעין עוה"ב כי בעוה"ז חסר השלימות כמ"ש במ"א. ולכן שבת צריך הכנה. וזהו הודעה שקודם המתנה להיות מוכן לקבל הארה שלמעלה מעוה"ז. וז"ש לכן אמור הנני נותן כו':

בענין המנין בפרשה זו. דבתחלת המדבר הי' המנין לצורך קבלת התורה. וזה המנין הי' לענין ארץ ישראל. דכמו שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בתורה כמו כן יש לכל א' חלק בארץ ישראל כמ"ש לאלה תחלק הארץ. כי הנה א"י הוא בחי' התורה שבע"פ דהתורה כולל כל הג' בחי' עולם שנה נפש. וכמו שנבחרו בנ"י להיות נפשותם מוכנים אל מצות התורה כמו כן א"י כדאיתא מצות התלויות בארץ שאין נוהגין בחו"ל. והיינו שאין הארות מצות אלו יכולין להתגלות רק בארץ ישראל. וכמו כן בזמן יש מ"ע שהזמן גרמא שא"י ג"כ להתגלות רק בזמנים אלו שבתות וימים טובים. וזמנים אלו ומקומות אלו מיוחדים רק לבנ"י. וכל המנינים שבתורה הוא להעמיד לכל א' בשורשו וז"ש לחנוך משפחת החנוכי כו' פי' לחנוך שלמטה נמשך משפחת החנוכי הידועה שהוא שורש השייך לו. וז"ש חז"ל שזה השם מעיד עליהם. פי' שיש להם התדבקות בעולם הנעלם שזה השם רומז על זה:

תרמ"ז

בענין המנין בפרשה זו דרשו חז"ל החנוכי שחתם השי"ת שמו עדות לישראל שהיו האומות אומרים אם בגופם שלטו המצרים כש"כ בנשותיהם. לבאר הענין כי כבר כתבנו במ"א כי המנוין בתחלת במדבר הי' להעמיד כל אחד על חלקו בתורה. ומנין הזה להעמיד כל אחד על חלקו בא"י כמ"ש לאלה תחלק. וכמו שיש לכל אחד חלק ואות בתורה. כן יש לכל א' ד"א בא"י. ולא לחנם חיבבו אבותינו הקדושים ומשה רבינו ע"ה א"י רק שיש לכל ד"א שבא"י אות מיוחד בתורה כמ"ש כח מעשיו הגיד כו' והיא התורה עי"ז לתת להם נחלת גוים. והנה עד עתה בדור המדבר הי' הנהגת מרע"ה לדבק בנ"י בשורש העליון בשמים והוריד לנו התורה משמים. ועתה התחיל בחי' ארץ ישראל ותורה שבע"פ והיא התקונים שלמטה. כמ"ש ששם עלו שבטים. היינו שבנ"י זכו לתקן א"י שלמטה להיות כעיר שחוברה לה כו'. וזהו ענין שם י"ה שמעיד על ישראל ועל היחוס. דאיתא כשאיש ואשתו בקדושה שכינה ביניהם. ואם לאו ח"ו נשאר אש ואש בהסתלקות ב' האותיות. והענין הוא דדרשו חז"ל בב' אותיות אלו בי' ה' צור עולמים ביו"ד עוה"ב ובה' עוה"ז. ומ"מ באדם כתיב וייצר ב' יצירות היינו שבכח האדם להמשיך הארה מעוה"ב. והוא כח הזכר שמושך הנשמה מעולם העליון. וכח האשה לגמור תיקון הפעולה בעוה"ז. וכמו שהוא בפרט כן הוא בכלל דור המדבר והתורה הוא בחי' היו"ד הציור שבעוה"ב בחי' דכר. וא"י הוא גמר התיקון בעוה"ז בחי' ה' נוקבא. וזה עצמו הרמז מה שרמזו הרשעים אם בגופם שלטו קו"ח בנשותיהם. כי גאולת מצרים הי' בנפלאות מפורסמים שראו הכל והעידו שלא ברצונם כי השי"ת גאל אותנו משם. אבל אמרו כי כח הקבלה בהכנת בנ"י עצמם שהיא בחי' אשה נוקבא. בחי' זו נתקלקל במצרים. וע"ז הי' העדות שמוכנים הם בבחי' הקבלה כנ"ל. וז"ש וזרעתי' לי בארץ:

בענין פינחס בקנאו כו' קנאתי בתוכם. דכ' ויקם מתוך העדה כי בודאי כל בנ"י היו חפצים בנקמה זו רק פינחס הוציאו מכח אל הפועל. ויצא מן הכלל ללמד על כל הכלל. כדכ' והמה בוכים שכל העדה נצטערו במעשה זו. ובאמת כל עבודת הכהן במקדש הי' באופן זה שהי' שליח של כל בנ"י כמ"ש ישראל במעמדם כו'. כי כפי הכנת לבות בנ"י כך עשה הכהן בעובדא להוציא מן הכח אל הפועל העבודה שבלבות בנ"י ולכן ניתן לו הכהונה מדה במדה:

בפרשת התמידין ובדרשת חז"ל עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי. דכבר כתבתי פי' אמו"ז ז"ל בפסוק לחמי לאשי ריח כו' תשמרו כו' כי הקב"ה נותן שפע פרנסה וחיים בכל יום אבל הרצון הוא שבנ"י יעלו נ"ר לפניו ושבכח זה ירד השפע לעולם ואז היא בתוספות מרובה על העיקר וז"ש לחמי לאשי. תשמרו שיהי' ע"י ריח ניחוח עכ"ד ושפתים ישק. והם הם דברי חז"ל שאמרו בכ"ו כל"ח שכ"ו דורות קודם שניתנה התורה זן הקב"ה אותם בחסדו. ובקבלת התורה ניתן שבנ"י במעשיהם ימשכו השפע משמים. וז"ש העשוי' בהר סיני. שאז נתקן זה הסדר שיוכלו בנ"י במעשיהם לזכות שיעשו פרי למעלה. וזה עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו שבנ"י בחרו להם זה הדרך שבהקדמת מעשיהם הטובים יזכו לשמוע בקול דברו. וכל ענין הקרבנות הוא לקרב התחתונים להעליונים. ותחילת התקרבות זאת הי' במעמד הר סיני כמ"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול. ודרשו שהוא רמז לזכירת מעמד הר סיני ושם יצאתה נשמתן של בנ"י רק השי"ת נתן שע"י הקרבת בעל חי יהי' כאלו הקריב נפשו ומתקרב עי"ז הקרבן מבהמה. ובכל יום יש הארה ממעמד הר סיני מכלל שצונו לזכור בכל יום מוכח שבשמים יש זכירה זו בכל יום רק שבנ"י צריכין לעורר זאת בעבודה שבלב זו תפלה שבמקום תמידין כמ"ש עושי דברו וגם בתפלה עקימת שפתים הוי מעשה ועי"ז לשמוע בקול דברו וזה צוה בני עלי כנ"ל. וחז"ל דרשו להקיש לעולת הר סיני שצריך כלי כמ"ש וישם באגנות הובא ברש"י. והרמז הוא כי אז בהר סיני נעשו בנ"י עצמם בחי' כלי שרת כמ"ש ז"ל 'כ'ל'י הוא 'כהנים 'לוים 'ישראלים ובמעמד הר סיני נתקדשו בנ"י ונתקנו להיות כלי לעבודתו ית"ש כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. בשעת קבלת התורה הי' קידושין אלו. לכן צריכין לזכור זאת תמיד. כענין שאמרו אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי. כמו כן ממש נתחדשו נפשות בנ"י בקבלת התורה וזהו העשוי' בהר סיני. אמת שכל העולם נתקן בהר סיני באמצעיות בנ"י שנק' כלי שרת כנ"ל. וכמו שהי' שם חצי הדם זרק על המזבח וחצי באגנות. וע"ז רמזו חז"ל בפסוק שררך אגן הסהר שנתעלו בנ"י להיות מכוונים פנים בפנים כו'. והנה כתיב תשמרו להקריב לי. לי לשמי פי' שהגם שיודעין שבכח הקרבנות נמשך שפע וברכה לכל העולם. אך הרצון צריך להיות לשם ריח ניחוח בלבד ולקרב התחתונים לעליונים. וממילא נמשך ברכה מלמעלה למטה. ופי' תשמרו שכל היום הי' הכנה מרוב התשוקה לבוא זמן התמיד [וכן צריך להיות בתפלה שכל היום יהי' טפל אצל האדם ועיקר הויתו יהי' בשעת התפלה כמ"ש החבר מעלת החסיד]. וזהו תשמרו להקריב כו' במועדו. וזהו ההכנה שייך גם בגלות להיות מצפין לבנין המקדש והקרבנות והוא בכלל תשמרו להקריב. ובזו התשוקה יש לנו חלק בקרבנות המקדש שהי' אז ושיבנה במהרה בימינו אמן:

תרמ"ח

בענין המנין לאלה תחלק הארץ. שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בא"י כמ"ש לעיל. וכן כתיב וישב כו' איש תחת גפנו כו' תאנתו. וזה הי' ענין הגורל שהכיר כל אחד מקום המיוחד לו כי נתינת א"י הי' בכלל ובפרט. ויתכן לפרש בזה מ"ש וכרות עמו הברית לתת כו' הוא בכלל. אח"כ לתת לזרעו הוא נתינה בפרט שנתן לכל א' חלק השייך לו. ובאמת זכו בנ"י בכח שהיו מיוחסים לכן הקדים מעשה פינחס תיקון הברית וגם שחתם שמו ית' עדות לישראל דכ' ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ. וכ"כ ואתה את בריתי תשמור כו'. כי בזכות הברית שהוא לשמור כל אחד מקום הראוי לו שלא להתערב במקום שאינו שייך לו. ולכן ירשו כל א' מקומו הראוי לו. ומצד זה הי' אהבה ביניהם וזכו לבנין ביהמ"ק. מכלל שחרב ביהמ"ק על ידי שנאת חנם משמע שמכח השלום שהי' בבנ"י שלא הי' בהם קנאה ושנאה שהכיר כל אחד מקום הראוי לו זכו לבנין ביהמ"ק:

בפסוק יפקוד ה' כו' יצא לפניהם כו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. כי באמת השי"ת רועה ישראל. רק ע"י הצדיק אשר יצא לפניהם מכין מקום (שיתגלה) [*שיגלה] הקב"ה הנהגה שלו. ובגלות אין ניכר ואומרים האומות אי' אלקיך. וע"י שיהי' איש על העדה כו' לא תהי' כו'. וז"ש עדת ה' שבאמת השי"ת הוא הרועה. ומסתמא בקשה זו הי' לדורות. ופעל כן כמ"ש הקב"ה וסמכת כו' ידך כו'. ואיתא מסרה ליהושע ויהושע לזקנים. א"כ פעל שיהי' הארה מכחו של מרע"ה לכל הדורות. ואמרו ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג הם אמרו כו'. פי' שהניחו הכח באלה המאמרים ולכן נק' המסכת אבות שבאלה המדות שבאבות יכולין להכיר את הקב"ה ולברר השגחתו ית' עלינו. ולהמשך אחר האבות דכ' בהם אשר התהלכו כו' לפניו. וכ' הרועה אותי מעודי כו'. וכ' ה' רועי לא אחסר:

תרמ"ט

בענין השלום שניתן לפינחס ובמד' אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. דכ' ה' עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור. והם ב' האותות תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ואין עוז אלא תורה ואין עוז אלא תפילין יברך את עמו בשלום הוא ברית המעור שמחבר ומקשר כל הרמ"ח אברים ובפנימיות הרמ"ח מ"ע. ושס"ה גידין ול"ת. והשי"ת חקק באיש ישראל הכח בפה ולשון להמשיך אור התורה. ובברית לקשר כל הקומה אחר אור התורה. וזהו נק' שלום כדאיתא במדרש בפסוק התהלך לפני והי' תמים ע"י המילה עמ"ש שם. והוא המקום ששורה בו הברכה כמו בגשמיות שעושה פירות וברי' חדשה כן הוא בפנימיות. ושורש הברכה בעולם ביהמ"ק כדכ' שם צוה ה' את הברכה. ובנפש המילה. ובזמן השבת והכל אחד. וע"י שפינחס קנא על הברית זכה לשלום והיא היו"ד שנתוספה לפינחס דאיתא י' באיש וה' באשה כשמתנהגין בקדושה השכינה שרוי' ביניהם ואם לאו אש אוכלתן. וכמו שהוא בפרט שחקק השי"ת היו"ד בברית וכפי השמירה כך מאיר האות שחתם בבשרינו. וח"ו להיפך איתא הבא על הכותית נמשכה ערלתו ולא מבשקר לי' ע"ש פ"ב דעירובין וכמו כן בכלל כשחטאו נכסה זה האות. ולכן ע"י פינחס שקינא חזר זה האות למקומו ונמנו בנ"י אח"כ החנוכי הפלואי שחתם בהם השם י' ה'. משמע שמקודם לא היה ניכר ע"י החטא בבנות מואב. וזהו הרמז קריינא דאגרתא שפינחס שלא חטא ניכר לו האות עד שקינא לשמו ית'. וכמו כן בכל אדם בפרט שצריכין לרגוז על היצה"ר בקנאת ה' שחקק בנו אות ברית קודש. וכפי השמירה בקדושה כך מאיר האות וצריכין ליזהר שלא למחוק ח"ו הארת זה האות. ואיתא צדיק יצ"ט שופטו רשע יצה"ר. בינוני זה וזה. דכ' וייצר ב' יצירות. והם צורות ממש כמו שיש ציור הגוף כן יש צורה פנימיות. והוא החותם שחתם בנו השי"ת. וכשזוכין להסיר הערלה ומתגלה ציור הקדושה ומאיר (ומכלה) [*מכלה] כל הצורה הגשמיות [כמו שזכה פינחס להיות מלאך הברית והכל ע"י הברית שנק' ברית אש שמאיר ושורף החיצוניות] ולכן נאמר אח"כ צרור את המדינים כו'. כשגבר פינחס ומתגלה הארת הברית יכולין בקנאה זו לגבור ולכלות כל הסט"א:

בפסוק את קרבני לחמי. ובמד' לא שאני צריך לקרבנות י"ג מדות של רחמים כתיב בי יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי. וצריך ביאור. ויובן עפ"י מ"ש כבר בשם מו"ז ז"ל פי' הפסוק קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו שצריכין בנ"י לראות שהשפע שבא משמים יהי' ע"י מעשיהם הטובים וזהו ריח ניחוחי תשמרו ע"ש. וזה הוא הדרך המיוחד לבנ"י שקודם קבלת התורה נהג השי"ת העולם רק בחסדו ובהר סיני נעשה שיהיה המשכה ע"י מעשינו. אכן לא שהוצרך להיות כן כי השי"ת נוהג בחסדו כל דור שי"ג מד"ר כתיב בו. רק שרצה הוא ית' לזכות את בנ"י ולהיות השפע בא ע"י מעשינו. וזה הי' הקרבנות לקרב הכל אל השורש ולהמשיך השפע בכל יום ויום. ואיתא תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם. כי הנה בכל יום מחדש הקב"ה מ"ב והוא סדר מיוחד. ובימי המעשה ההנהגה ע"י מלאך. ובשבתות ויו"ט כ' על עולת התמיד. שמתחדש בהם דרך המיוחד רק לבנ"י והוא שינוי הסדר. וזהו כהלכתם כי מלאך נק' עומד ואיש ישראל מהלך. וזהו ההפרש כי מלאך לעולם עומד בסדר אחד והוא גבוה מנשמת אדם אכן יש לנשמת אדם מעלה אחרת ע"י שהיא מהלך ויורד בעולם השפל. כמו כן יש זמנים שמתעלה עוד יותר מן המלאך. כי יש עולמות שאינם יכולים להתגלות תמיד רק לעתות מיוחדים. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. אבל המלאך שנק' עומד ואינו משתנה לכן א"י לעלות רק כפי עמידתו והצדיק עולה ויורד כנ"ל. וזהו עולת התמיד ונק' מוספין כהלכתם:

תר"נ

בענין המנין וברש"י שחתם השי"ת שמו להעיד על יחוסם דכ' ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ. דכפי שמירת הברית זוכין לנחלת א"י. דכ' וכרות עמו הברית כו' לתת לזרעו שלעולם כן הוא לפי שמירת הברית זוכין לא"י. דמנין הראשון הי' ברית הלשון ומנין השני הי' ברית המעור וזהו הברית הוא במעשה ורשימה בגוף שזה צריך כח ביותר לפי שהוא במקום הערלה. וכמו שכל פרט יש לו קומה מן הראש עד הרגלים כן הוא בכלל שמשה רבינו ע"ה תיקן בכלל ישראל ברית הלשון. ובסוף הדור היו צריכין לתקן מקום הברית והרגלים. ואחר תיקון כל הקומה נכנסו לא"י ובנו ביהמ"ק. וז"ש עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים שזה הי' עדות שתקנו מריש כל דרגין עד בחי' הרגלים. וע"ז הי' העדות בראיות פנים יראה כל זכורך. ובנ"י מתפארים בזה עומדות היו כו' בשעריך ירושלים היא כשהיו נפתחים שערים הפנימיים כדכ' הבנוי' כעיר שחוברה לה שהי' דבוקה בשורש העליון:

בפסוק לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. כי בקבלת התורה דכ' ועל הארץ הראך את אשו זה האש נשאר בבנ"י. וזה האש שירד על המזבח מן השמים ובזכות הקרבנות נתקיים זה האש בבנ"י. ובשבתות ומועדים שיש נשמה יתירה צריכין קרבן מוסף לקיים תוספות התלהבות המתגלה בהם. תשמרו להקריב לי לשמי. הגם כי בזכות הקרבנות ירד כל השפע בעולם אבל מחשבת בנ"י צריך להיות רק לשמו ית' בלבד. וכמו כן בתפלות שכנגד תמידין תיקנום צריך להיות עבודה צורך גבוה ואז ממילא מפיקין רצון מהשי"ת:

תרנ"א

הנני נותן כו' בריתי שלום. כי חתימת אות ברית קודש נק' שלום כמו שבת שנק' שלום כי השלמת הבריאה הי' בו כמ"ש מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת כו'. ואיתא במד' בראשית המשל טבעת שחסר בו חותם ע"ש. והכל ענין אחד כי כל ימי המעשה הם דברים פרטים. ושבת הוא הכלל וע"ז הכלל חתם השי"ת שמו כמ"ש יום הששי ויכולו השמים ר"ת שם הוי'. וכמו כן ממש סיום יצירת האדם הוא המילה שזה האבר כולל כל האדם ולכן חתם שמו ית' במצות המילה כדאיתא מי יעלה לנו כו' ר"ת מיל"ה ס"ת הוי'. ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר. ולכן זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. ואמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין. והנה הסט"א הולכת בסוף אחר סטרא דקדושה כדאיתא כקוף בתר ב"א. ולכן בסיום הגוף יש ערלה. וכמו כן איתא בע"ש ביה"ש שלטו המזיקין וניתן השבת להשבית המזיקין. וכמו כן באדם במילה. דאיתא זכור ממי שבא להשכיחו כי הקב"ה הכין עצות לבנ"י ובכ"מ שיש כח הסט"א נתן לנו חקים ומצות לסייע לנו כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול. ולכן בסוף ימי המעשה נותן השבת וכמו כן באדם בגיד הנשה ששם מקום דשריא חילא דסט"א כדאיתא דמנשי פולחנא דמאריה. לכן ניתן לנו הזכירה ע"י מצות המילה. והנה כמו שהוא בפרט כן הוא בכלל. ובנ"י בכל הדורות מתחלת אבותינו הקדושים הוצרכו לתקן כל הקומה. וכ' בית יעקב אש כו' יוסף להבה כו' עשו לקש ודרשו חז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק כו' [והנה בחי' יעקב ויוסף הם בחי' גוף וברית. ומול זה יש ערלה חיתוך ופריעה. וכמו במוץ וקש דיש קש הנפרדת מן החטה לגמרי. ויש קליפה דקה הנטחנת עם הקמח. אך שצריכין לברר הפסולת בנפה. וכמו כן עור החיתוך הוסר לגמרי בכח יעקב והתורה. וקליפה הדקה ניתקן ע"י כחו של יוסף שהוא בירור אוכל מתוך פסולת]. וכמו כן קודם שנכנסו לכבוש הארץ הוצרכו לעמוד בנסיון. ובכח שמירת הברית כבשו ארץ כנען. ולא לחנם נזדמן כאן הנסיון בבנות מואב ופעור. והוצרך פינחס להיות במקום יוסף. שהגם שכחו של משה רבינו ע"ה הוא אש התורה. מ"מ הוצרך עתה כח הברית אש. וכתיב אשר כרת את אברהם כו' ויעמידה כו' לישראל ברית עולם לאמר לך אתן כו'. מה לאמר. הוא כמ"ש ז"ל לאמר זו גילוי עריות ובכח תיקון הברית כבשו הארץ כמ"ש ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ כו'. ובמשנה איתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דכ' ועמך כולם צדיקים כו'. וכניסתם לא"י הי' הסימן שהם בני עוה"ב. וזה הי' חתימת שמו ית' החנוכי הפלואי כמ"ש רש"י ז"ל. דאיתא י' באיש וה' באשה כו' דאיתא בי' נברא עוה"ב ובה' עוה"ז. וכיון שחתם השי"ת י' במילה. זה עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. דאיתא י' ע"ש המחשבה נאמר כי סוף מעשה במחשבה תחלה ולכן הברית תליא במחשבה וחתם באיש שבכחו להמשיך נשמה עליונה. וה' באשה שמביאה לידי מעשה. וזהו גן נעול היוד באיש. גל נעול ה' באשה. וכן דרשו בגמ' על השמינית זו מילה דתפילין ציצית מזוזה שבע ביום הללתיך ע"ש. והיא קדושה המתפשטת בז' מדות. ומילה היא למעלה מזה מעין עוה"ב. לכן היא בשמינית כמ"ש מי יעלה לנו כו'. והיא היו"ד שניתן לפנחס. ולפי שפינחס קינא על הזנות הוא אליהו שנאמר בו ויעל כו' בסערה השמים כמ"ש מי יעלה כו' השמימה. והוא עדות על כל הצדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים כמ"ש בן איש חי בשני עולמים:

תרנ"ב

הנני נותן כו' בריתי שלום במד' גדול השלום שעולם מתנהג בו כו' כלי מחזיק ברכה כו'. ברית הוא הפנימיות ויסוד הנקודה שהכל עומד עלי'. ויש ברית בעולם שנה נפש. וכ' וכרות עמו הברית לתת כו'. לתת. מאי ב"פ לתת. אך כי יש נקודה שכל העולם תלוי בו ובזה חתם הקב"ה שמו. וא"י וירושלים וביהמ"ק הוא ברית העולם ולכן נק' ירושלים. ונק' שמו עליו כמ"ש ששמו ית' חקוק על אבן שתיה. וכ"א על הבית שנקרא שמך עליו. אכן כ"ז שהאומות היו בתוך ארץ ישראל לא הי' נגלה הברית רק בהסיר הקליפה. וכמו כן בימי בראשית כתיב מקודם תהו ובהו וחושך אח"כ יום הששי ויכולו חתם השי"ת שמו על גמר הבריאה שהי' בש"ק כמ"ש במד' ויכולו כשנעקר תהו ובוהו נראית מלאכת שמים וארץ. לכן נקרא שבת ברית ונק' שלום ע"י דמתעברין מיני' כל סט"א ונגלה הברית בזמן. וכמו כן בנפש יש ערלה שהוא תהו ובהו ובהסיר הערלה נגלה הברית ונק' שלום. וחתם שמו ית' באות ברית קודש כמ"ש ועל בריתך שחתמת בבשרנו. וכמו כן בא"י הי' מקודם תהו ובוהו ואח"כ זכו בנ"י להוריש אלה האומות ונגלה להם ברית שלום. ולכן מזכירין בברכת הארץ ברית בבהמ"ז כי ע"י הברית נכנסו לארץ. ז"ש וכרות עמו הברית. פירוש ברית המיוחד שכולל עולם שנה נפש. לתת כו' ארץ הכנעני כו'. ועי"ז לתת לזרעו הברית שנסתר בעולם כנ"ל. ובזה הברית שורה הברכה כמ"ש בשבת ויברך כו' יום השביעי. וכולהו ברכאין בשבתא תליין. וכן בציון שם צוה ה' את הברכה. וכן בנפש הברכה באות ברית דעביד תולדין וע"י הברית זוכין להמשיך נשמות מעולם העליון ונק' שלום כדאיתא לא נקרא אברהם אבינו תמים עד שנימול. ובמד' בדין הוא שיטול שכרו. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כו' להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות הוא העדות שבנ"י מעידין ומבררין כי לה' הארץ ומלואה ועי"ז זוכין לשכר טוב שהוא ברית שלום והוא עדות שהקב"ה מעיד על בנ"י כמ"ש שם י"ה עדות לישראל י' באיש שהוא רומז לעוה"ב שנברא בי'. וברית מילה הוא הי' שהוא עדות שיש לישראל חלק בעוה"ב כמ"ש חז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' ועמך כולם צדיקים כו'. וזה עצמו ענין הברית שהוא התקשרות עולם עליון בעולם הזה. וזה ניתן לבנ"י ע"י שמעידין כי הקב"ה מלכותו בכל משלה והוא המנהיג ומחי' כל. כמו כן הקב"ה מעיד עליהם שיש להם חלק בעוה"ב ויש להם כח להמשיך נשמות קדושות. וזו הי' רומז לעשרה מאמרות ועשרת הדברות. והנה דור המדבר היו הכנה לתקן כל הקומה לכל הדורות וניתן להם ברית הלשון בקבלת התורה בהר סיני במדבר. ועתה בסוף המ' שנה שהתחיל כניסתם לארץ ישראל הי' גמר התיקון בברית המעור שזה יסוד א"י וביהמ"ק כדאיתא יראה כל זכורך כו'. ולכן הי' כאן נסיון גדול בשטים שזה הברית הוא גמר הקומה. והכל הולך אחר החיתום. ובאמת ע"י שבמקום הזה גוברת הקליפה וסט"א לכן חתם בו הקב"ה בריתו בבשרנו שיהי' לנו כח בזה לגבור הסט"א. וכ' מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק וזהו רומז על המילה שהוא שמו ית' ובני ישראל צריכין להתאחז בזאת הברית והחתימה. וכפי רוב השמחה והשתוקקות שיש לאדם בבריתו אשר חתם בבשרנו כך יוכל לשמור אות ברית קודש. ובו אחז פינחס הצדיק דרכו כמ"ש ויקח רומח בידו הוא ו' זעירא שכל הרמ"ח איברים תלוין בו. וכמו כן כל איש ישראל כפי שמעלה בדעתו שחתם הקב"ה שמו ית' בבשרנו. ולכן צריכין לשמור אותו כמ"ש לא תשא כו' שם ה' אלקיך לשוא. כמו שצריכין לשמור הפה ע"י שכחן של ישראל בפה. כמו כן צריכין לשמור ברית המעור. וזה הברית מסייע לכל איש ישראל. ואיתא בילקוט אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני ע"ש שדורש על מעשה שיטים שנכשלו בנ"י וניצולו ע"י פינחס והוא כנ"ל שבסוף הקומה בבחי' רגלים נמצא הסט"א. והקב"ה חתם בנו בריתו של אאע"ה. והוא חוט של חסד שכל מי ששומר בריתו נמשך עליו חוט של חסד של אאע"ה. וכמ"ש חז"ל שאברהם אע"ה מציל בנ"י מגיהנם והוא חוט של חסד הנ"ל. וע"ז כתיב גם כי אלך בגיא צלמות כו' כי אתה עמדי. פי' ברית מילה שהוא שמו ית' וחוט של חסד שע"ז רומז שם אתה כידוע. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר כי עיקר כח המילה להמשיך בחי' חסד למטה. ולכן השומר בריתו נקרא חסיד. וזה הי' שבט לוי. לאיש חסידיך כמ"ש שימו איש חרבו על ירכו. מגדל עוז שם ה' הוא שבת מילה. עדות בנ"י על הקב"ה בשבת. ועדות הקב"ה עלינו במילה. וכ' צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו. ודרשו חז"ל מכאן שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ואלולי שהקב"ה עוזרו אינו יכול לו. וזה העזר הוא בבריתו שחתם בבשרנו כי הרשע מכתיר את הצדיק והרמז לעור משכא דחויא התלבשות הגשמיות. וזהו צופה מלשון ציפה כי הערלה היא קליפה הסובבת הגוף. אך הקב"ה נתן לו כח להסיר הערלה במקום אות ברית קודש. ובזה לא יעזבנו בידו. כמ"ש חסדך ה' יסעדני. כי אתה עמדי. כמ"ש לעיל:

הנני נותן לו את בריתי שלום. דאיתא יש קונה עולמו בשעה אחת. והוא ע"י מסירת נפש וזהו נקרא שעה אחת להיות כל הרצונות שבו בטלין לרצון אחד לעשות מצות הקב"ה כמו שהי' בפינחס שמסר נפשו לקנאות קנאת ה' צבאות. לכן ניתן לו כל השלימות. כי האדם נקרא מהלך שצריך לילך ממדריגה למדריגה עד שמוציא מכח אל הפועל כל השלימות מה שנברא עליו ומלאך נק' עומד כי הוא מתוקן ועומד על מה שנברא. וכאן כתיב ויקם מתוך העדה שנתקן כל הקומה שלו. וכן כתיב ויעמוד פינחס ויפלל שנעשה מלאך ה' צבאות וזכה אל השלימות בשעה אחת. ובאמת הוא מדה במדה מי שמוסר כל נפשו וכל מה שהי' ראוי לחיות עוד הכל מוסר לשמו ית'. נותנין לו משמים לתקן בשעה אחת מה שהי' מוכן לו לכל ימי חייו. ושעה אחת הנ"ל נמצא בכל איש ישראל כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה רק שצריכין לייגע עצמו כל הימים לזכות לאותה שעה ובמס"נ זוכין לה מיד כנ"ל:

תרנ"ג

במדרש גדול השלום שניתן לפינחס כו' כלי מחזיק ברכה ע"ש. כי העיקר להיות האדם כלי מובן לקבל הברכה והוא ע"י שמירת הברית מילה דכ' בי' התהלך לפני והי' תמים. כי האדם יש בו רוחניות וגשמיות נפש וגוף. והנפש הוא פשוט כמו מלאך. אבל הגוף הוא מורכב מד' יסודות לכן אין בו השלימות. אך הקב"ה נתן לנו תורה ומצות וחוקים איך למצוא השלימות. והנה ע"י ברית מילה מקבל הגוף קדושה כמ"ש וצאצאיו חתם באות ברית קודש שהוא אות שיש חלק לגוף איש ישראל בקדושה. שיש ברית הלשון וברית המעור. ברית הלשון הוא התורה שהוא תיקון הנפש. ברית המעור הוא תקון הגוף שהרי הוא חתום בגוף האדם וכמו הנפש שיש בו רמ"ח ושס"ה מצות. כמו כן ע"י ברית מילה נמשך הארה מהמצות אל מלבוש הגוף. ולכן צוה להסיר הערלה שאין בו פנימיות ע"ז כתיב בדם בריתך שלחתי אסוריך מבור אין מים בו. פי' שהגוף הוא מלבוש ויש בו פנימיות הארת הנפש. אבל הערלה אין בו פנימיות והיא גוף בלא נפש לכן נק' בור אין מים בו. ולכן הוא מעכב שאין הארת הנפש יכולה להתפשט בגוף. ובנ"י בברית מילה נגלה להם הארת הנפש וזהו ברית המעור. וזהו המשל כלי מחזיק ברכה כי אם יש בו נקב א"י לקבל וצריך להיות הכלי שלם בלי נקב. וכמו כן הערלה הוא חלק הסט"א שנמשך אחר הקדושה ולכן אין הקדושה יכולה להתפשט שלא ירד לסט"א. אבל ע"י החותם אות ברית קודש נשמר הקדושה כמ"ש בור סיד שאינו מאבד טיפה. וזהו חותם היו"ד במילה כמ"ש ז"ל י' באיש ה' באשה. וע"ז כתיב שתה מים מבורך ה' באשה. ונוזלים מתוך בארך י' באיש. דכ' גן נעול זו בתולות גל נעול בעולות מעין חתום הזכרים ע"ש במד' שיה"ש. והכל חותם הנ"ל. כי הבתולה שנשמרת הוא הדל"ת ואח"כ מקבלת הארת היו"ד שבאיש ונעשה ה'. וגל נעול הוא רשימת היו"ד תוך הדל"ת ומעין חתום הוא היו"ד שרשום בברית מילה. וזהו ענין הב' מנינים המנין שמנה משה רבינו ע"ה עם אהרן הי' בחי' ברית הלשון להיות לכל איש ישראל חלק מיוחד באותיות התורה. ומנין השני הי' בחי' ברית המעור להיות לכל איש ישראל חלק בברית קודש. והנה זה האות הוא מאותיות התורה ויצא ללמד על הכלל כולו שיש רשימה מכל אותיות התורה באיש ישראל. ויש אותיות גדולות וקטנות. וכמו שחתם כ"ב אותוות בפה כן יש רשימות כ"ב אותיות בברית. והוא רשימות הנמשכין מרשימות שבפה. והם קרובין יותר אל הגוף. ולכן ע"י הברית נעשה כלי מחזיק ברכה כנ"ל:

תרנ"ד

השיב את חמתי בקנאו כו'. כי יש שכיכת חימה בהתעוררות החסד והרחמים וזה מדת כהן חסיד המתחסד עם קונו. אכן פינחס בכח הקנאה והחימה השיב והמתיק הדין בשורשו. וז"ש שעשה פלילות עם קונו כי בהתגלות הפנימיות ועומק הדין הוא הרחמים כדאיתא כשיעמדו אברהם ויעקב מלהגן על בנ"י יעמוד יצחק ויצדיק את בנ"י בעומק הדין. ז"ש פינח"ס גי' יצחק. והוא בחי' ברית אש כמ"ש בריתי אקים את יצחק וז"ש במד' בדין הוא שיטול שכרו שנשתנה פינחס מכל הבריות שאינם יכולין לזכות בדין רק בחסד עליון כמ"ש לך ה' החסד כי כו' תשלם כו'. ופינחס זכה בדין לכן נתעלה בחיים למעלה. וענין היו"ד שניתוסף לפינחס לפי שנתקנא על חותם אות ברית קודש דאיתא שבטי יה עדות שחתם הקב"ה יו"ד באיש ה' באשה. ואות ברית קודש הוא היו"ד דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביו"ד. ואות שבת ותפילין הוא בה'. ואות מילה ביו"ד. והוא עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. וזה השם עדות לישראל שנמשכין אחר מעשה אבות ושבטים ואז חל עליהם חותם זה. וכאן ע"י הזנות נסתלק רשימת החותם וזכה פינחס להחזיר לבנ"י זה החותם. ואמרו חז"ל פינחס הוא אליהו דכ' השיב את חמתי. ושם כתיב והשיב לב כו' בנים כו' שהוא המקשר ומדבק בנ"י למדריגת אבותיהם ולכן אחר מעשה פינחס נמנו בני ישראל לבית אבותם. וזהו השלום שניתן לפינחס כי אות י' הוא שלום שאין בו הפסק וחלל כמו בכל האותיות ורומז אל הדביקות בשורש העליון:

תרנ"ו

איתא בזוה"ק כי נתעבר נשמת נדב ואביהוא בפינחס. דהנה כתיב שם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה כי'. ולא מצינו מפורש שבכו בית ישראל על מיתת נדב ואביהוא. ויתכן לרמוז על מעשה זו דכ' לעיני משה כו' כל עדת בני ישראל והמה בוכים. דהנה איתא שאמרו נדב ואביהוא עוד ימותו שני זקנים הללו ואנו ננהיג את הציבור. ובלי ספק ידעו כי המה מוכנים לטובת כלל בני ישראל אחר הנהגת מרע"ה ואהרן. והנה עתה היו חסרים אל הקהל. ולכן לא נתעלו עדיין למעלה שהיו צריכין לתקן דבר זה. ונתעברו בפינחס כי נקמה זו הי' מיוחד להם. ובכח זה הי' פינחס הממלא מקומם הנביא לבנ"י אחר מיתת משה רבינו ע"ה ועליו נאמר ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים כמ"ש חז"ל:

בענין המנין שחתם עליהם שם י"ה כמ"ש רש"י ז"ל. כבר כתבתי במ"א כי ע"י החטא בשיטים נעשה פגם בזה האות. וזה הי' עצה של בלעם הרשע כי ידע כי כניסת בנ"י לא"י בכח זה האות ברית מילה כמ"ש ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל. וזה הי' ראי' ג"פ יראה כל זכורך. ולכן החטיא אותם שלא יוכלו לכנוס לארץ ישראל וע"י פינחס שזיכה את בני ישראל נתקן זה האות וכן כתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ:

תרנ"ז

במדרש אלקי הרוחות לכל בשר ברוך חכם הרזים כו'. פי' שאלקותו ית' חל על כל ברי' באופן אחר כמ"ש אל שדי שיש די באלקותו לכל בריה פי' במדה מיוחדת ומצומצמת כפי כח הכנת כלי המקבל. וכן כל המתנות שנתן הקב"ה לנו הם בכלל ובפרט. כדאיתא נשמה יתירה יורדת בש"ק לכלל ישראל. ומ"מ בפרט יש לכל א' חלק כפי השייך לו. וכמו כן א"י שניתן לכלל ישראל. ובפרט לאלה תחלק שהי' חלק מיוחד לכל איש. וזהו שרמזו שהגורל הי' צווח כו' פי' שהי' מיוחד ונרגש כל חלק לבעליו. והנה מרע"ה הוא בחי' קהלת יעקב בכלל ולכן נמשל לאור החמה. אבל בחי' יהושע שחילק הארץ הוא בחי' פרט לכן נמשל ללבנה שהיא עם הכוכבים בחי' התחלקות האור לפרטים כנ"ל:

תרנ"ח

צו את בני ישראל כו'. עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי כו'. דכתיב עולת תמיד העשוי' בהר סיני. כי במתן תורה נתקן העולם וניתן לבנ"י הנהגה חדשה עפ"י דרך התורה. והנה בנ"י הקדימו נעשה לנשמע והי' תיקון העשוי' בהר סיני. ובכל יום צריכין לזכור מתן תורה בדיבור ובמעשה ועתה תפלות במקום תמידין איתקין שגם היא מלה דקיימא בעובדא דעקימת שפתיו חשוב מעשה. וק"ש הוא בחי' נשמע שמע ישראל. ותפלה בחי' נעשה. ובזמן המקדש הי' בפועל ממש שע"י הקרבן תמיד נתקרבו ונתדבקו בשורש עליון. ובחי' מרע"ה הוא התורה מן השמים התקרבות בנ"י למעלה בכח אתערותא דלעילא. והקרבנות הוא התקרבות באתערותא דלתתא. והגם שאחר חטא העגל נתקלקל נעשה. מ"מ נשאר תמיד כח עשרת הדברות. וזהו עולת תמיד העשוי' כו' פי' הכח שלא נפגם ע"י החטא. אבל יש זמנים שמתגלים כחות והארות שנאבדו ע"י החטא וזהו מוספין דשבתות ויו"ט דכ' על עולת התמיד. שאותן ההארות אין מתגלין לעולם רק בזמנים מיוחדים. ועתה בעוה"ר בוטל התמיד אפילו אותה ההנהגה שהי' קבוע לבנ"י לדורות נשתנית אחר החורבן. רק על ע"י התפלות מתעורר הארה זו בכל יום. ומקדימין ק"ש לתפלה כמ"ש מו"ז ז"ל כי מה שנתקלקל נעשה פי' הקדמת נעשה לנשמע. ועתה ע"י השמיעה זוכין לתקן המעשה ע"ש. ואמרו חז"ל תפלות אבות תיקנום וכנגד תמידין כו'. והכל ענין אחד כי האבות נתקרבו למעלה בכח מעשיהם והוא באמת הקדמת נעשה קודם קבלת התורה. ועתה זוכין לתקון העשיה בכח התורה. וזהו ק"ש ותפלה בכל יום:

תרנ"ט

הנני נותן לו את בריתי שלום. במד' גדול השלום שניתן לפינחס. כי שלום הוא אחד מדברים שנקראו מתנה כמ"ש במד' בחוקתי. כי בעוה"ז חסר השלימות כמ"ש במד' שלום אמר אל יברא דכולא קטטה. אך כ' מי הקדימני ואשלם שע"י מסירת נפש נותן הקב"ה השלימות שהיא מתנה מעולם העליון. וכן שבת נק' שלום והיא מתנה טובה כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כי בכל ימי המעשה נברא דבר מיוחד וכמו כן כל הברואים יש בכל אחד ענין מיוחד לא ראי זה כראי זו ולכן נחסר השלימות. ושבת הוא כלל כל הבריאה. וכמו כן האדם נברא להיות כולל כל הברואים מראש ועד סוף והוא בחי' השלימות. אבל ע"י החטא הראשון ניטל מאדם כח השורש שלו שהוא כולל הכל. והוא אור הראשון שמאיר מראש העולם עד סופו. ועל פינחס זה אליהו נתקיים מי הקדימני שהרי מצד התורה הבועל ארמית אין בו חיוב מיתה ומ"מ קנאין פוגעין בו. והיא פסיעה למעלה מסדר המיוחד עפ"י התורה. ולכן משה רבינו ע"ה לא חייבו מיתה רק פינחס בקנאתו ומסירת נפשו וזכה אל השלום תחת כל השמים לי הוא פי' שזה בחי' שלום כמ"ש על אליהו מי עלה שמים וירד שהוא למעלה ולמטה. ותחת כל השמים יש לו דביקות בו ית' ואיני נפרד. ובאמת הוא בכח ברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל'ה. ופינחס נקרא מלאך הברית ובתיבות השמים לי הוא. מילה. לי הוא תיבת אליהו:

ובמדרש שהיו השבטים מבזין אותו בן פוטי כמ"ש רש"י ובא הכתוב ויחסו אחר אהרן כי הכהונה ניתן לאהרן שהי' המיוחס ביותר מבני ישראל הוא ואלישבע אחות נחשון. ובאמת פינחס לא נמשח מצד שהי' בא מבנות פוטיאל. אך עתה זכה לכהונה. ועליו נתקיים טוב שם משמן טוב שזכה להתקרב בכח מעשיו. ויום המות מיום הולדו כי יצאתה נשמתו כמ"ש במד' ונעשה ברי' חדשה ומי שזוכה לתקן נפשו במעשיו גדול כחו ממי שנולד מיד מתוקן:

בפסוק את קרבני לחמי כו' העשוי' בהר סיני. כי בני ישראל נבראו להמשיך השפע מלמעלה כמ"ש אם שמוע כו' והייתם לי סגולה והם המקרבים כל העולם אל השורש. ובמד' אם ארעב לא אומר לך יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי כו'. הענין כמ"ש בזוה"ק בפסוק שחת לו לא חייביא עבדו ולא עבדו. השפע הנמשך מלמעלה אינו פוסק. אבל אם אין זוכין אין יכולין לקבלה. ז"ש לחמי לאשי כו' תשמרו שיתמשך השפע למטה ע"י הקרבנות. והנה מרע"ה קודם הסתלקות סידר הקרבנות. שדרך הקרבנות מדריגה למטה מדרך התורה. והוא בחי' לחם מן הארץ, פי' שבא ע"י התעוררות התחתונים כמ"ש במ"א. ואח"כ כשחרב ביהמ"ק אנשי כנה"ג תיקנו תפלות במקום תמידין שהוא מדריגה למטה מהקרבנות. ולעולם בנ"י צריכין למשוך השפע מלמעלה. ויש היכלות ושערים שנפתחים בכח התורה ויש בכח הקרבנות ויש בכח התפלות:

תר"ס

ענין היו"ד שניתוסף לפינחס. שהוא אות שלום כי באות יו"ד אין חלל והפסק כמו בכל האותיות. וכמו כן באות ו'. והם ב' שלימות כמ"ש שלום שלום לרחוק ולקרוב. ואיתא בזוה"ק לרחוק זה יעקב ולקרוב זה יוסף. והם ב' שלימות יעקב עושה שלום בין אברהם ויצחק. והוא שכ' ושבתי בשלום אל בית אבי למתק דיני יצחק. וכמו כן יוסף עושה שלום בין השבטים. ואיתא כי פינחס גי' ר"ח כמו יצחק. והי' בחי' מדת הדין והכהונה הוא בחי' החסד וניתן לו במתנה הכהונה. והוא כמ"ש כשישראל זוכין אף השמאל נעשה ימין. וכן יש מזה בזוה"ק כי לכך הוצרך להנתן לו הכהונה דמאן דקטיל נפשא פסול הוא לכהונתא. והרמז כמ"ש שהי' בחי' מדה"ד. וכ' עושה שלום במרומיו הקב"ה עושה שלום בין מלאכי החסד והגבורה. וכמו כן יש מלאך אחד שיש בו ב' המדות. וכמו כן פינחס בעוה"ז ניתן לו ברית שלום להיות כהן אעפ"י שהי' בו בחי' הדין כנ"ל:

בפרשת התמידין ומוספין עולת תמיד העשוי' בהר סיני. כי בני ישראל צריכין להעלות העולמות בכל יום. וזה הכח קיבלו בהר סיני בקבלת התורם שהי' תיקון על חטא הראשון שבשבילו ירדו העולמות ועלי' זו הי' הכנה על כל הדורות. ולולי שחטאנו היו נשארין לעולם במדריגה זו כמ"ש אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם. כי אדם נק' מהלך שבכל שנותיו הולך ממדריגה למדריגה עד שבא אל השורש. ואז נקרא עומד כמו מלאך שעומד במדריגה המיוחד לו. ובסיני כ' ויעמדו. וכ"כ יום אשר עמדת לפני ה' כו' בחורב. וכן עבודת המקדש בעמידה כמ"ש לעמוד לשרת. וכן תפלה במקום קרבנות נק' עמידה שהיא להתעלות בכל יום עד השורש בכח קבלת התורה שמצוה לזכור לעולם יום אשר עמדת בחורב. ומ"ש חז"ל שאמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי הם ב' הבחי' ה' האמרת וה' האמירך. וב' אלו מתחדשין בכל יום בחירת הקב"ה בישראל והתעלות בנ"י להתקרב אל השורש כנ"ל:

תרס"א

בענין המנין אחר מעשה פינחס שחתם עליהם השם שמעיד עליהם שהם בני אבותיהם כמ"ש רש"י ז"ל דהנה ירושת ארץ ישראל תלה הכתוב בברית מילה כמ"ש במד' על מנת ואתה את בריתי תשמור וכ"כ וכרות עמו הברית כו' לתת לזרעו כו'. דכ' כח מעשיו הגיד לעמו זה הכח ע"י ברית מילה להמשיך נשמות קדושות מן השורש. וזהו כח מעשיו של הקב"ה הנשמות כדכ' ונשמות אני עשיתי. וכ' וייצר ב' יצירות בזה ובבא. וצורה זו להיות כלול משני יצירות ניתן רק לבנ"י בכח ברית מילה. וע"ז כתיב עם זו יצרתי לי כו'. וז"ש לתת לזרעו הנמשכים אחריו כי גם ארץ ישראל הוא דבוק בשורש העליון וכמ"ש כעיר שחוברה לה יחדיו לכן אין זוכין לא"י רק בנ"י כמ"ש ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ. וגם הרשעים הבינו זאת. לכן יעץ בלעם הרשע העצה להחטיאם בזנות. ובכח זה ואגרשנו מן הארץ. ופינחס תיקן זה החטא והחזיר רשימות הברית בבנ"י. וזה העדות שהם בני אבותיהם פי' שנמשכים אחר האבות. דבלא"ה אין מובן מה שהם בני אבותיהם. פשיטא דהבן של אביו והחשש רק על האם שזינתה. רק הפי' שהם זרע אברהם יצחק ויעקב שהנשמות נמשכו ממקור ישראל. וזה תלוי בשמירת ברית מילה כמ"ש כח מעשיו הגיד. רמז לדבר הגיד הוא גיד המיוחד בחי' נהר דנגיד ונפיק. הגי"ד גי' כ"ב. כ"ב אותיות התורה שנרשמו בנפשות בנ"י בכח ברית מילה. ובכח זה לתת להם נחלת גוים:

בענין הברית שלום שניתן לפינחס וניתוסף לו היו"ד. כי זה חותם אות ברית קודש ונק' שלום שמו של הקב"ה וכמו כן אות השבת שנק' שלום שהוא התכלית של מעשה בראשית כדאיתא במד' משל לטבעת שאין עליו חותם וכשבא שבת נעשה החותם. כי כל מעשה בראשית בריאת הקב"ה והוא כמו כתיבה והשבת החתימה שהוא תכלית השטר שחותם שמו עליו כן הבריאה רק הכנה לעוה"ב שהוא התכלית כמ"ש עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב א"כ עוה"ז רק הכנה והתכלית הוא עוה"ב. ולפי שבנ"י הם בני עוה"ב ניתן להם חתימת אות ברית ואות שבת שהוא מעין עוה"ב ולכן נק' שלום שהוא הגמר ותכלית והשלמת הכל. וכמו שאדה"ר הושם בג"ע שזה הי' מקומו ואחר החטא נתגרש משם. ולכן א"י לבוא לעוה"ב רק ע"י השתנות המיתה לפי שערלת הגוף הוא מסתיר שאין הנשמה מאירה בתכלית השלימות וע"י המילה זוכין לעוה"ב. ופינחס שהי' ניתקן לגמרי לא טעם מיתה וקבורה ונכנס לעולם העליון בלי השתנות כמו שהי' קודם החטא ועולה ויורד כמ"ש מי עלה שמים וירד. וכמו כן בכל איש ישראל לפי שמירת הברית שבו כך הוא מוכן לעוה"ב. ועמך כולם צדיקים ובני עוה"ב. אך שיש ע"י צער וחיבוט הקבר. וכפי מה ששומרין הברית נכנסין לעולם העליון בנקל יותר:

תרס"ג

המשך הפרשיות מבנות צלפחד והעברת נחלת אביהם להם, ואחר כך עלה אל הר העברים כו' קח לך את יהושע כו' וסמכת כו' ידך עליו, אחר כך פרשיות התמידין ומוספין שדרשו חז"ל צוה את בני עלי.

דהנה חז"ל אמרו "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לבושה זו אוי לכלימה זו". כי בחינת משה רבינו ע"ה הוא עלמא דדכורא והוא פני חמה, ויהושע בחינת לבנה שאין לה מגרמה כלום רק שמקבלת מאור החמה, והיא בחינת תורה שבעל פה דלית לה מגרמה כלום רק על ידי דרשות מן התורה הוציאו חכמים כל התורה שבעל פה. וזהו כל האסמכתות שסמכו חכמים מן התורה והוא כענין וסמכת כו' ידך עליו. והוא בחינת נוקבא המקבלת מן דכורא, ולכן אמרו אוי לבושה זו דמאן דאכל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה.

ובאמת העברת הנחלה לבת הוא על פי הנהגת באי הארץ בחינת יהושע ובחינת נוקבא, ולכן נעלם זה הדין ממשה רבינו ע"ה, ואמרו חז"ל "דין שאין אתה יודע הנשים דנין אותו", כי זה המשפט בא מבחינת נוקבא ומשה רבינו ע"ה היה בחינת בן. וזהו שאמרו במדרש "בנות צעדה עלי שור" שנעשה הירדן כחומה בפני משה שלא יכנוס לארץ לפי שהתחיל בחינת עלמא דנוקבא. וכעין זה כתב בזוה"ק ויחי דלכן נתעלה יוסף ולא היה במדריגת השבטים לפי דבנות צעדה ולא בנים ויוסף מעלמא דדכורא למעלה מזו המדריגה. וכן הוא במשה רבינו ע"ה. וזהו שנאמר "עלה אל הר העברים" שהוא עצמו בחינת העברת נחלה לבת ולכן לא נכנס לארץ ישראל.

והטעם שכתוב בתורה "כאשר מריתם פי כו' להקדישני במים לעיניהם", הוא עצמו ענין זה כמו שנתבאר במקום אחר, כי הקב"ה רצה שיזכו בני ישראל בעצמם אל המים, זהו שנאמר לעיניהם. ואם היו נמשכים בני ישראל אחר מדריגת משה רבינו ע"ה והיו רואין בעיניהם המים היוצאין מן הסלע, היה משה רבינו ע"ה נכנס עמהם, רק כי לא [*היה] יכול משה רבינו ע"ה להמשיך אותם אחר מדריגתו ולכן הכה הסלע בכחו כמו שאמר להם "המן הסלע כו' נוציא לכם", שלא היו ראוין לכך ומאן דאכל דלאו דיליה בהית לאסתכולי, ולא היה מקוים "ודברתם אל הסלע לעיניהם", והיה זה אות שאין נמשכין אחר מדריגת משה רבינו ע"ה רק בעלמא דנוקבא, לכן לא נכנס משה רבינו ע"ה עמהם שהיה במדריגה שלמעלה מזו כמו שנתבאר לעיל.

וזה גם כן חתימת השם במנין זה שמעיד עליהם עדות לישראל^[1], ובמנין הראשון לא היו צריכין לזה, דכתיב "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב", אבל יש מדריגה למעלה מזו "אשרי אדם עוז לו בך", שדור המדבר היו בעצם תורה כמו שאמרו קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ועתה ירדו מזו המדריגה והוצרכו להשגב במגדל עוז שם ה'.

וכן הוא בחינת הקרבנות להקריב ולהעלות העולמות והשמות כדאיתא בזוה"ק. וכתיב "עולת תמיד העשויה בהר סיני" שאז היה נתקן העולם ועל ידי התמידין בכל יום נתקן העולם. אבל בקרבן שבת כתיב "על עולת התמיד", שהוא בחינת נשמה יתירה והתחדשות. ולכן בכל יום כבש בבוקר וכבש בין הערבים ובמוסף שבת שני הכבשים קרבן אחד מעין עולם הבא דכתיב "יהיה ה' אחד ושמו אחד", ובגלות כתיב "לבד בך נזכיר שמך" פירש בזוה"ק שמות דהוא בפרודא. ומעין זה בעסק התורה דכתיב "עוז לו בך" פירש הרבי ר' בונים ז"ל שיהיה לימוד התורה בדביקות אלקות, ובאמת התורה שמותיו של הקב"ה, ועתה "לבד בך נזכיר" שאין מרגישין חיות אלקות בהתורה כמו שהיה בדור המדבר כמ"ש לעיל. ועל זה נאמר "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" זכירת יום מתן תורה ששם ראו כח אלקות, "את הדברים אשר ראו עיניך" כמו שנאמר "רואים את הקולות", וכמו שאמרו חז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. וזהו "עוז לו בך" כמו שנתבאר לעיל:

1. הכוונה לדרשת חז"ל שבטי "יה" עדות לישראל, החנוכי הפלואי, נתן בכל אחד י' בסופו ו-ה' בתחילתו, להעיד עליהם שהם זרע כשר ולא נתערבו במצריים.