פתיחת התפריט הראשי

מטותעריכה

תרל"א

ב"ה מטות בקיצור במדרש ונשבעת כו' אם יש בך מדות הללו כאותן שנקראו יראי ה' כו' האיך אפשר להדבק בשכינה כו' ע"ש. פי' שנקראו שמם על היראה ע"כ שהיראה עיקר פנימיותם שאין בהם מקום בלי יראתו ית'. א"כ גם דבר רשות שלהם מצוה הוא. וז"ש יהיו בך כל המדות כו' בך דייקא לא בדרך ידיעה חיצונית רק להיות כל מעשה בהתקשרות חיות פנימיות מהשי"ת. וזהו עיקר פי' יראה פנימיות. וז"ש ובו תדבק שאין הפי' ע"י פרישות. כי מצד עצם הפרישות הלא אש אוכלה כו'. רק ע"י שיהי' כל מעשה גשמיות ג"כ רק לשם שמים. זהו ההתקרבות אליו ית'. וז"ש אל ראשי המטות ג"כ הפי' שמטין הכל להפנימיות שמקרבין כל דבר לשורשו. וכן בפשיטות האבות הם שורש והתחלה והשבטים ההתפשטות וראשי המטות הם שמחברין כלל ישראל בשורש הי"ב שבטים שדבקין בההתחלה כנ"ל. ושבועה ונדר הוא הסכמה ברצון האדם כנודע וזה לא צריך להיות רק לדבר מצוה. אבל מי שאין דברי רשות שלו לשם שמים בלבד אין לעשותו בהסכם וכוונה פנימיות רק עפ"י ההכרח:

במדרש ומקנה רב כו' ג' מתנות כו' בזמן שבאין בכח התורה והם מתנת שמים כו' חוטפין לעצמם כו'. אף כי הכל מהשי"ת. מ"מ לפי הידיעה שיודע האדם היטב שכל אשר לו מהשי"ת. כמו כן נתגלה אצלו הפנימיות חיות מהשי"ת. וכן להיפוך שחוטף לעצמו שחושב כחו ועוצם ידי כו' עי"ז נסתר באמת כח השי"ת שצפון בכל דבר:



תרל"ב

במדרש נשבעתי ואקיימה כו' ברש"י משה נתנבא בכה אמר ה' מוסיף עליהם שנתנבא בזה הדבר כו' א"כ למה נחשב לו נבואתו בכה אמר ה'. אך כי יש יתרון ג"כ בבחי' כה שהוא להביא ההארה למקום החושך ג"כ במקום שא"י להיות בירור והתגלות כראוי רק דרך דמיון ורמז ומשל. ובחי' זו היא בכל עולם הזה שכל דבר הוא מכוון ומרמז לדבר עליון בחי' כה כנ"ל. ומרע"ה בחי' זה הדבר שהי' למעלה מהטבע מקום שאין שם רק הארת כבודו ית'. וכן היו בנ"י בשעת מתן תורה רק אחר העגל כ' ויתנצלו כו' את עדים כו' הוא בחי' הארה האמיתית מלשון עדות ובירור שהי' נגלה להם האמת בחי' זה הדבר כנ"ל. ואיתא כי בשבת מחזיר מרע"ה לישראל הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע והוא כנ"ל שבשבת נגלה ומבורר כדאיתא בזוה"ק שבת סהדותא איקרי שבנ"י מעידין בשבת שהשי"ת ברא הכל ומחי' הכל ושבת הוא בחי' זה הדבר כנ"ל ובחול בחי' כה להיות כל מעשה לשם שמים אף שנסתר האמת כנ"ל. וגם השבת תלוי בימי המעשה כי ע"י בחי' כה שהיא אמונה זוכין לשבת בחי' אמת זה הדבר כנ"ל וכמ"ש במ"א. והעצה לבוא לבחי' זה הדבר הוא הרצון בהסכמת כל המדות להיות רק לה' כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' שבועה התאספות כל הז' מדות רק לזה הדבר כו'. וצריך שלא יעלה על הדעת שכשאינו מבורר אצלו כראוי האמת. התאספות הרצון יהי' נק' שקר ח"ו. כי אינו כן. שיש בכל איש ישראל רצון אמת בלתי לה' לבדו. ולזאת מי שמייגע עצמו לבוא לנקודה האמיתיות אף בדמיונות הוא אמת לאמיתו כי בעוה"ז דשקרא צריך להיות ע"י דרך זה שהרגל נעשה טבע עד שמגיע אל האמת וזהו בכלל נשבעתי ואקיימה כנ"ל [כה וזה הדבר כנ"ל]:



תרל"ג

במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה כו' אי אתה רשאי לישבע כו' ה"א תירא כאברהם יוסף כו' אותו תעבוד כו' מפנה עצמך לד"ת כו' ובו תדבק משיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו כו'. כי איך יוכל בו"ד לישבע בחי ה'. רק באמת יש לו לכל דבר חיות מהשי"ת. ומי שיודע זה היטיב ואין לו חיות רק ממנו ית' הוא אצל האמת לידע כי בהסתלקות שורש החיות שהוא א' נשאר הכל בלי חיות. וזה נותן יראת שמים כמ"ש ז"ל כי הרקיע עומד נקרש ע"י פחד ממאמרו ית' וכן ירא ה' לאמיתו כאברהם כו' היראה נכללת בכל מקום בגופו ואין לו מקום בלי יראה שהוא חיות כל גופו [והוא מרכבה להשי"ת] וזהו תיקון הגוף. במשפט פי' על החכמה והדעת שבנפש האדם לבד שיודע והוא אצל האמת צריך להיות כל מעשיו במשפט רק להשי"ת [כמ"ש שמן על ראשך אל יחסר] וזהו אותו תעבוד שצריך האדם להוסיף משכלו איך לעבוד ליוצרו כי תיקון הגוף כנ"ל אינו התחדשות רק להיות אצל האמת כנ"ל. וזהו תיקון הנפש והשכל שבאדם. ובצדקה הוא העשירות שהוא חוץ מגוף ונפש ואינו נברא עמו. וזהו דרך ללמוד איך להתדבק בהשי"ת אף כי אש אוכלה הוא. רק כמו שהממון מתדבק באדם אף שאין לו שייכות אל האדם וכיון שהוא חוץ ממנו ע"י שנותן הממון עבור מצות השי"ת ומניח מלהתדבק בו עי"ז יוכל להתדבק בו ית'. כי הכל במדה כמו שאדם נותן מה שנדבק בו כן יוכל להתדבק במה שלמעלה מהדרגתו. וג' הנ"ל הם ג' מתנות שכ' במדרש גבי בני גד גבורה חכמה עושר. והם גבורה בגוף וחכמה בשכל ועושר לבד מהגוף. והוא כמו בכל לבבך נפשך מאודך. ואח"כ זוכה להיות מתעורר חיות הפנימיות בדיבורו. ולכך חל שם שמים על דבורו ונאמר לא יחל כי בהסכמתו חל ציוי השי"ת שנעשה מדיבורו איסור מצד חלק אלקי שיש בו כנ"ל. שאח"כ כתיב והי' הד' האלה כו' על לבבך כו' שכשמתקן גופו ונפשו שורה רוח הקודש בקרבו ומאירין דברי תורה בלבו עד שדבורו עושה רושם כנ"ל:

במדרש חוטפין להם כו'. אף שכל דבר הוא רק מהשי"ת. רק מדייק בזמן שבא בכח התורה כו'. אבל אח"כ נשכח זאת באדם. ועי"ז אין לו קיום. כי כפי מה שזוכרין שהוא מהשי"ת זה קיומו. וז'"ש מקנה רב הי' כו':



תרל"ד

במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו' ע"ש. ובשמו תשבע הוא ג"כ בכלל המצוה כי הוא כבוד שמו ית' שנשבעין בו ע"י שיודעין שהוא אמת בכל הצדדים. אעפ"כ אין לכל אדם להשתמש בשמו רק אחר שנתקיים בו כל המדות שכ' במדרש. ואאו"ז מו"ר ז"ל פי' ענין השבועה שע"י שרוצה האדם לקבל עליו דבר זה בכל לבו והוא שבועה התאספות כל השבעה מדות שבאדם עי"ז חל עליו שם שמים. וכ' חז"ל משביעין אותו תהי צדיק כו'. וכי שייך בנשמה שבועה בנקיטת חפץ. רק הפי' שמתברר לו אז שאין לו חיות רק מהשי"ת ורוצה בכל כחו לתקן שליחותו בעוה"ז רק לעשות רצון בוראו. וכן בשבת קודש נקרא שבועה לכן בשבת ניתנה תורה לישראל. ואיתא נשבע ועומד מהר סיני והפי' ג"כ כנ"ל שבהר סיני נתברר ג"כ אצל כל איש ישראל שאין לו חיות רק מהשי"ת כמ"ש אנכי ה' אלקיך וזהו נקרא שבועה כנ"ל. וכן בש"ק כי בכל יום יש מדה מיוחדת ובשבת קודש מתבטלין כל המדות אליו ית':

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:



תרל"ה

במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד אין לך עבודה אחרת כו' ובו תדבק וכי אפשר אלא עוסק בפרקמטיא ומהנה ת"ח מנכסיו כו'. דכתיב לא יחל דברו פרש"י לא יעשה דבריו חולין מכלל שהדיבור הוא קודש כי הוא מהבל ורוח שבאדם דכ' ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא נמצא שרוח האדם הוא קודש. אך זה נמשך כפי מדריגת האדם שיודע זאת ומבטל כל חיותו לחי החיים כמאמר השבועה חי ה' שיהי' זה באמת. וזה ה' אלקיך תירא ע"י שהוא אצל האמת ויודע ומכיר שאין לו קיום בלתי חיות הבורא ב"ה וב"ש. ובמשפט הוא שמלבד הידיעה צריך להיות נגמר המעשים להיות נמשכין אחר הידיעה וזהו אותו תעבוד שהוא עבודת האדם תמיד לשפוט כל מעשיו ותנועותיו שיהיו בלתי לה'. וצדקה הוא לפנים משורת הדין וז"ש ובו תדבק ומפרש שמהנה ת"ח מנכסיו. ואף שמדבר בכאן מזה שהוא ירא שמים כאברהם ואין לו עבודה אחרת כו' א"כ הוא צדיק נפלא. עכ"ז אינו יכול לבוא לדביקות רק באמצעיות שמהנה לת"ח מנכסיו. גם כי יוכל להיות גדול מאותו ת"ח. ועי"ז עצמו בא לדביקות ע"י שיודע ומבין שמצד מעשיו א"י לזכות לדבק בו ית' ועושה מעשים טובים לצרף עבודת אנשים אחרים בזכותו והוא חסיד המתחסד עם קונו. ונסמכה פרשת נדרים לפרשת קרבנות תמידין ומוספין סוף פ' פינחס להודיע כי בכח פיהם של ישראל בשיח שפתותינו להיות לפניו לריח ניחוח בזמן החורבן כאלו הקרבנו כו' לכן לא יחל כו':

במדרש על יהושע ימים רבים עשה מלחמת כו'. לתרץ מעשה יהושע נראה כי זמן מלחמתן של ישראל הם מקבלין כח וחיזוק כענין שכתוב לחמנו הם וכ' על אנשי המלחמה שיניך כעדר הקצובות שנק' אכילה כמ"ש ואכלת כו' אויביך ולכן הי' כוונתו לטובה. אך מרע"ה ששנא כ"כ הרשעים שלא [*הי'] יכול לסבול שיהיו קיימים אף שעה אחת אף שיצמח מהם טובה. וכן צריך להיות אדם השלם:



תרל"ח

ב"ה מטות מסעי וידבר משה אל ראשי המטות כו' במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו' אם יש בך מדות הללו כו'. פי' לכך נאמר ראשי המטות שרק לצדיקים מותר השבועה. כי הנה באמת עיקר מצות נדר ושבועה הוא עפ"י מאמרם ז"ל מנין שנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה כו'. פי' שע"י השבועה והנדר שאדם מקבל עליו לעשות המצוה קבלה זו נותנת לו כח לגמור המעשה כמו כל מצוה שהיא כח וסיוע מהבורא ית'. אשר קדשנו במצותיו וצונו. כמו כן ע"י השבועה נאמר ככל היוצא מפיו יעשה וזה כחן של ישראל בפה ולכן אנו מקבלין עלינו עול מלכות שמים בכל יום. וגם שבע ביום הללתיך ז' ברכות דק"ש הוא באמת שבועה שאדם מקבל עליו בכל יום לקיים מצות הבורא ית' ומחדש השבועה שמושבעין ועומדין עליו מהר סיני וקבלה זו בכחה להטות כל נפש האדם להבורא ית'. ומכש"כ ראשי בני ישראל שעל ידי דיבורם וקבלת מלכות שמים שהם מקבלים עושים רושם והטי' לכלל לבות בנ"י לכן נקראו ראשי המטות. וכ' זה הדבר כו' שנמסר בידם כח הדיבור שחל על דבריהם שם שמים ביותר כנ"ל:

במדרש ומקנה רב ג' מתנות כו' בזמן שהם מתנת שמים כו' דכתיב הכל עשה יפה בעתו. ובאמת כל המעשים ממש שאדם עושה הכל מוכן הוא לו. אבל לכוון לעשותו בשעה הראוי' הוא עיקר העבודה. וז"ש בזמן שהם מתנת שמים. ובודאי חלק זה הי' מוכן לבני גד ובני ראובן אבל הי' בא להם אחר חלוקת הארץ ואז הי' טוב להם. ומרע"ה התנה עמהם שאחר שיעברו חלוצים יקחו את חלקם וע"י שהקדימו לשאול חלקם נענשו לבסוף כמ"ש במ"א באורך:



תרל"ט

במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה. כבר כתבתי כי אלה הג' הם בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. כי באמת בחי' נפשך שהוא חיות הפנימיות. במשפט בחי' לבבך שיש ב' לבבות וצריך בירור ומשפט. בצדקה בחי' מאודך. אח"כ והיו הדברים כו'. שאחר תיקון הגוף והנפש יכולין לקבל דבורי התורה. כי באמת כל התורה שמותיו של הקב"ה ואלה הדיבורים של התורה הקדושה מדבקין לבות בני ישראל אליו ית'. ולכן והגית בו יומם ולילה. וכן מצות ק"ש ותפלה ודברת בם שמוסיפין חיות אל. וע"י הקבלת מלכות שמים בכל יום בפה מלא מסייעין אלה הדיבורים להיות נמשך המעשה כפי הקבלה כמ"ש נשבעתי ואקיימה ונודרין לקיים את המצות. והנדר מסייע. כמ"ש ככל היוצא מפיו יעשה. והוא הבטחה ג"כ כי יוכל האדם לקיים אח"כ במעשה כפי הקבלה בפה ולכן כתיב ככל ולא כל. כי באמת המעשה רחוקה מאוד מהרצון והקבלה רק שע"י הקבלה יכולין להדמות המעשה אל הקבלה כנ"ל. אכן כפי תיקון הנפש כך יכולין לעורר בפה. כי יש בחי' דצח"ם ואדם כולל הכל. ואחר תיקון דצ"ח יכולין לבוא אח"כ לבחי' הדיבור שהוא למעלה מהכל. וג' בחי' הנ"ל הם בחי' דצ"ח שבאדם ואח"כ זוכין לדיבור כנ"ל כי הדיבור צריך להנהיג מדריגות התחתונות וכשכולם כפופים אליו חל שם שמים על הדיבור. ובכל יום יש שבועה זו כמ"ש שבע ביום הללתיך והוא קבלת מלכות שמים. ובש"ק ג"כ נקרא שבועה על ידי שכל ששת הימים מתאחדין בי' חל עליו שם שמים. וכפי תיקון ימי המעשה יכולין לקבל השבת. וששת הימים הוא ג' בחי' הנ"ל. והמ"י. לכן כתיב בשבת ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כדבורך בחול. שבשבת מתעלה הדיבור כנ"ל. ומה"ט מומחה מיפר כמו שכל בחי' דצ"ח כפופים למדבר כן במדבר עצמו יש כמה בחי'. וזה דיבור של החכם שליט על הדיבור הזה. וכפי מעלת האדם כך יש כח בדיבורו. והרמז כל עמל אדם לפיהו. וכפי התיקון בכל יום מתעלה הדיבור ויכולין אח"כ לקבל יותר עמ"ש בדיבור. ונתקן הנפש עי"ז הקבלה ביותר ויש אח"כ כח לקבל יותר וכן הולכים המדריגות בכל יום ויום וכן השבת אחר ימי המעשה תמיד. וככל היוצא מפיו בשבת כן יעשה בימי המעשה כנ"ל:

במדרש ג' מתנות כו' בזמן שהן מתנת שמים כו'. כבר כתבנו מזה כי בודאי מוכן הי' חלק זה לבני גד ולבני ראובן. אבל הרצון שגם אותו החלק המוכן לאדם יחפוץ לקבלו ע"י התורה. וזהו עיקר עבודת האדם כי הבורא ית' ברא העולם בטבע ומוכן לכל אחד לפי מזלו. אבל בנ"י צריכין להעלות הכל אליו ית' למעלה מן המזל וצריך שיהי' הרצון לקבל מתנת שמים ובכח התורה. ואז הוא דבר של קיימא. לכן איתא שצריכין להתפלל בכל יום על מזונות אף מי שאינו מחוסר פרנסה כי עיקר עבודה שבלב זו תפלה הוא על שאין חסר לאדם. כי מה שחסר לו לגרמו הוא מבקש. רק חכמים קבעו י"ח ברכות על כל הצורך לאדם שיברר שהכל ממנו ית' ויבקש שמאתו ית' יבוא לו אלה הדברים שלא יהי' צרכיו נפרדין ח"ו מן שורש החיים. ואז כשהם מתנת שמים ובאים בכח התורה ע"ז נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו כשדבוק בראשית שורשו והוא התורה שנקרת ראשית ע"י שכל הדברים שרשם וראשיתם בתורה. וכמו כן בחלק בני גד וב"ר אעפ"י שהי' מוכן להם הואיל ולא הוטב בעיני מרע"ה שהוא שורש התורה מוכח שלא הי' הרצון שלהם דבוק בשלימות בכח התורה ולכן לא נתקיים בידן:



תר"מ

פ' מטו"מ בענין בני גד וב"ר כתבתי במקום אחר בשם הרב מפרשיסחא ז"ל פי' מקנה רב שהי' להם קנין דביקות במרע"ה ע"ש. וי"ל עוד כי רצו בזה כדי שיהי' להם החלוקה עפ"י מרע"ה בעצמו. ולזה הטעם רצה מרע"ה ליכנוס לארץ ישראל שאם הי' הוא המחלק להם לא הי' נשאר מהכנענים והי' חירות עולם. לכן מסר להם הגבולים שהיא התחלת קניית הארץ כי הגבולים הם הקצוות מקום דביקות בהשורש כמ"ש במ"א ובכח זה ניתן להם כל הארץ. ובני גד וראובן רצו שיהי' משה רבינו ע"ה המחלק להם חלקם כנ"ל:



תרמ"ב

במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו'. כי הנה עיקר השבועה בשמו ית' הוא לסייע לעובד ה' כמ"ש נשבעתי ואקימה כמ"ש רז"ל מזה שנשבעין לקיים המצות. וע"ז נאמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וגם לאנשים פשוטים מישראל התעסקות בדברי תורה ותפלה נותן להם קדושה ומסייע להם לטהר לבם. מכש"כ לגדולים שבישראל כענין שיש בעליונים כדאיתא במדרשים שאין להם רשות לעלות כל כך ומשביעין את הכתר ועולה לראשו של מלך כמו כן בצדיקים האמיתים השבועה בשמו ית' עומדת להם בשעה הצריכה להם. אבל לא כל מי שרוצה ליטול את השם יטול. רק כדמפרש במדרש ה' אלקיך תירא כו' תעבוד כו' תדבק כו' אח"כ בשמו תשבע ולכן מסר כח השבועה לראשי המטות. עכ"ז גם לקטנים שבישראל הקבלה שמקבלין בפה עול מלכות שמים בכל יום הוא ג"כ שבועה כמ"ש שבע ביום הללתיך על ק"ש וברכותי' בכל יום. וקבלה זו מסייע להם שניתן להם כמו כן סיוע מלמעלה כענין שאמרו שמשביעין את האדם קודם שבא לעולם תהי צדיק כו' כן הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ומשביעין לאדם בכל יום על זה וז"ש אשר אנכי מצוך היום. אך זה תלוי בהתעוררות התחתונים כדכ' את ה' האמרת וה' האמירך. וז"ש ידור נדר השבע שבועה לאסור איסר כי ע"י הקבלה מלמטה משביעין אותו נמי מלמעלה כנ"ל. אכן כפי מה שכל אחד עובד בפה בתורה ותפלה כן צריך להמשיך כל המעשים לזה דיש עבודה בעובדא ובמלולא כדאיתא בזוה"ק. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה. ואמר היוצא ולא אשר הוציא הוא הדבר אשר דברנו כי העובד ה' שגורה תפלתו בפיו היינו כפי מה שמכין עצמו משפיעין לו דעת להוציא מילין בתורה ותפלה. וכמו כן צריך לקיים אחר כך כל היום במעשה. [ואמר ככל ולא כל כי אי אפשר להתקדש כ"כ במעשה ממש כמו בפה רק להיות דומה לזה] ואם לאו חלילה גם הדיבור הוחל וז"ש לא יחל דברו. מכלל שאמר לא יחל לא יעשה דבריו חולין משמע שיש קדושה בדיבור איש ישראל רק ששמירת הדיבור ע"י תיקון המעשים כנ"ל:

ומ"ש במד' ובו תדבק וכי אפשר לדבוק כו' אלא המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו עליו נאמר ובו תדבק. הפי' שצריך האדם לחפש התקשרות ודביקות בכל דבר בהבורא ית'. גם שכבר הוא ירא ה' ומפנה לבו לתורה על כל זה צריך גם בכל אשר יש לו להדביקו ע"י סיבות שונות. והאמת שעי"ז יבוא לבו תדבק אם בעוה"ז אם בעוה"ב כי ובו תדבק הוא ציווי והוא הבטחה היינו כפי השתוקקות לדבוק בו ית'. הסוף ימלא השי"ת משאלות לבו. ובמדרש ומקנה רב הי' ג' מתנות בעולם כו' בזמן שהם מתנת שמים ובאות בכח התורה. הגם כי הכל מתנת ה'. אך בזמן שהאדם דבוק בכח המתנה. כי מתחלה כשהקב"ה נותן לו. בע"כ יודע ומודה אליו ית'. ואח"כ נשכח. וכל זמן שנזכר מכח המתנה אז זכה בכל כי כח המתנה מאתו ית' הוא הרבה יותר מגוף המתנה. וז"ש אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי. פירוש בהתקשרות הדבר הניתן להנותן ואז יש בו ברכה והוא שכתבנו פי' ובו תדבק:



תרמ"ג

במדרש ונשבעת חי ה' כו' כבר כ' במ"א והענין דכתיב ובשמו תשבע לשון נפעל וכ"כ ונשבעת ולא ותשבע רק זה העדות כשכל (אדם) [*האדם] מתפעל בזכרון שמו ית' אז הוא שבועת אמת. וצריכין מקודם לתקן המדות עד שזוכין לזה כמ"ש במקום אחר שיש באדם דצח"ם אמת משפט וצדקה כו' אח"כ זוכין לבחי' מדבר והוא הגמר להיות נידבר ובטל אליו ית' ולדברי תורה שכל התורה שמותיו של הקב"ה. וז"ש התקן עצמך ללמוד תורה. כשהאדם מתוקן. כל הדברים שלומד מביאין לידי מעשה כמ"ש מגדל עוז שם ה' כו' והוא התורה כו'. ואמת כמ"ש (אשר יוצא) [*ככל היוצא] מפיו יעשה וכשאדם זוכה מתקיים בעוה"ז או לעתיד. ומרע"ה הנהיג את דורו בכל המדריגות עד שעתה עמדו בבחי' ובשמו תשבע שהוא סוף כל המדריגות בפסוק הנ"ל:

בענין המכס של המלקוח. וגם אשר הקריבו שרי האלפים עבדיך נשאו כו' ונקרב כו' קרבן כו' לכפר על נפשותינו כו' מה היו צריכים כפרה. אכן להיות שנק' נקמה כמ"ש נקום נקמת בני ישראל ומשה רבינו ע"ה אמר נקמת ה'. היינו שהי' סיוע משמים לנקום מהם שלא במדריגה. ויותר מכח זכותם. לכן הוצרך השלל תרומה ומכם. כי הנה איתא יגעתי ומצאתי תאמין היינו שע"י היגיעה מוצא האדם מציאה שאינו עפ"י קו המשפט ולכן נקרא מציאה. ובפרט במלחמה שהי' במס"נ כדכ' וימסרו כו' לכן אמרו איש אשר מצא כלי זהב והם היו אנשים גדולים ע"כ הבינו שצריכן לתקן השלל והמציאות אשר מצאו כו'. ובמד' שה"ש דורש עליהם שיניך כעדר הקצובות. היינו השלל מה שמזמנים להם לאכול את אויביהם צריך להיות במדה ובצמצום שלא יבוא לידי התפשטות יען כי הוא בא ממקום רשעים. וכן הענין בפנימיות נצחון המלחמה שבלבות בני אדם. ושם במד' משבחם שלא הקדימו תפלין של ראש לשל יד ע"ש שעמדו המפ' הכן רמוז זה בתורה. וי"ל דכתיב נשאו כו' ראש אנשי המלחמה אשר בידינו. היינו שלא להתפשט כחות הראש יותר מהתיקון בידים. והענין כמ"ש. כי תפילין של יד הוא העבודה לשעבד המעשים והכח ונגד הלב כו'. ותש"ר הוא השפעה הבאה משמים כמ"ש חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש כו'. אבל צריך להיות שיקדימו הכנות שבמעשה האדם כענין יראת חטאו קודמת אז חכמתו מתקיימת:



תרמ"ה

במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו'. כי כמו שהוא בפרט כן בכללות בנ"י זכו למצות נדרים ושבועות אחר כל המ' שנים של דור המדבר. ונתקיים בהם ה' אלקיך תירא ואין להם עבודה אחרת רק התורה לכן נבלעו ד"ת בהם עד שהיוצא מפיהם חל עליו שם שמים. וזה ענין הנדרים ושבועות ובו תשבע והוא בחי' תורה שבע"פ לכן ניתן להם בסוף המ' שנים כשנכנסו לארץ ישראל:



תרמ"ו

בענין מלחמת מדין שדרשו חז"ל שיניך כעדר (העזים) [* הקצובות] ע"ש בשיה"ש שכולם מתאימות שלא הקדימו תפילין ש"ר לשל יד. ולבאר הענין דכתיב נקום נקמת בני ישראל כו'. עפ"י מ"ש כבר דעתה התחיל בחי' תורה שבע"פ ולכן הי' ע"י קנאת פינחס. וכמו כן כל המלחמה במדין הי' רק כפי הכעס שהי' לבנ"י. וז"ש החלצו מאתכם כו'. ובס' אוה"ח כ' שנבררו אותן שאין להם הרהור בחטא דשיטים ע"ש. וכפי הקנאה והשנאה שהי' בלבם כך גברו. ולכן השאירו הטף והנשים שלא היו יכולים יותר. ואח"כ כשקצף משה רבינו ע"ה. בזו השנאה רבה שהי' למרע"ה ניתן להם כח גם לכלות הטף. וז"ש ועתה הרגו כל זכר כו'. שניתן להם עתה זה הכח כנ"ל. ולכן לא הלך מרע"ה בעצמו שבחי' מרע"ה הוא תורה שבכתב דור המדבר. ועתה התחיל התורה בבחי' התעוררות התחתונים. וב' אלו הם התפילין של יד ושל ראש. של יד הוא לחבר התחתונים לעליונים. וע"י הקשירה לשעבד הכח והלב אליו ית' זוכין אח"כ להארה הבאה מלמעלה והוא בחי' תפילין של ראש שדרשו חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש ע"ש. וכ"כ וקשרתם כו' והיו לטוטפות משמע כי תפילין ש"ר הוא הארה הבאה מלמעלה. ויתכן כי הל"ב שיניים שיש באדם ואיתא בספרים כי הם בחי' ל"ב נתיבות חכמה דכמו בגשמיות הדעת של האדם הוא בראש. ובפיו נמצא ג"כ הדעת בחוש הטעם ובחוש הדיבור. וי"ל דזה שנחלקו ששה עשר למעלה וכמו כן למטה שהוא כנ"ל שהדעת בא בכח המעשה שלמטה בידים וגוף וחלק אחד בא ממוח שבראש. וכן הוא בפנימיות. ולכן כתיב על התפילין למען תהי' תורת ה' בפיך שזוכין לדעת בב' התפילין כנ"ל. וכתיב שכולם מתאימות שצריך להיות המעשה נמשך אחר הדעת ולא להתחכם יותר מדאי. ואותן הנשמרים שיהי' הדעת כפי המעשה נאמר עליהם שכולם מתאימות וז"ש שלא הקדימו כו'. וכמו כן בש"ק זכור ושמור הוא ב' אלו [כמ"ש בזוהר פינחס] דשמירה בלב בחי' תש"י נגד הלב וזכירה במוחא ביום שבת שהוא בחי' תפילין ש"ר לזכרון בין עיניך. ולכן הדיבור בשבת אינו כשל חול כמ"ש חז"ל בפסוק ודבר דבר. וכלל ענין הנדרים והשבועות הוא ג"כ בחי' תורה שבע"פ שע"י דיבור איש הישראלי חל המצוה לאסור איסור שנעשה איסור. ומענין זה הוא כל סייגים וגזירות חז"ל שנאמר עליהם לא תסור ולזה זכו בנ"י עתה לכן כתיב ראשי המטות. [ואפשר לכך נסמך לרגלים כי מסתמא בכל עליות רגל שהתאספו בנ"י כא' תיקנו שם הסנהדרין בלשכת הגזית רוב התקנות]. וכמו דבפרט כל איש איתא במד' אחר המדריגות ה' אלקיך תירא כו' תעבוד כו' תדבק כו'. באמת משפט וצדקה. אח"כ ובו תשבע. כן בכלל אחר שהלכו מדריגת תורה שבכתב במ' שנה במדבר זכו לבחי' הנדרים והשבועות כנ"ל:

במדרש ומקנה רב כו' ג' מתנות כו' אל יתהלל חכם כו'. פי' שדורש שהי' להם קנין באלה הנכסים יותר מדאי. לכן נק' בכתוב ומקנה רב וכמ"ש רש"י ז"ל שעשו מטפל עיקר. דבודאי זה העושר שייך להם. אך כתיב אל יתהלל שלא יהי' עיקר השמחה מאלה הדברים כמ"ש חז"ל חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי לכן עיקר השמחה בזאת יתהלל כו' השכל וידוע כו'. וממילא אלו ואלו נתקיימו בידן ועל זה כתיב באלה חפצתי. ומצד זה יכול להתהלל שיש לו מנוחה לידע את ה':



תרמ"ז

במדרש ונשבעת חי ה' כו'. אפילו באמת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו ה' אלקיך תירא כו'. כי ענין השבועות והנדרים ניתן לצדיקים והוא כח הפה שניתן לבנ"י וכמו שמצינו כל התקנות מחכז"ל. והן הן מצות השי"ת. אך שכן הי' רצונו ית' שחכמי ישראל יוציאו הדברים מכח אל הפועל שזה ענין כל אסמכתות שבגמ'. ובאמת גם בפרט כן הוא כמ"ש ידור נדר לאסר איסר. היינו שמי שמיישר מעשיו עד שבא לשבועה ונדר אמת. אז הקבלה שמקבל עליו הוא באמת רצונו ית' רק שזכה זה האיש לחדש האיסור בעצמו. וזה הלשון ככל היוצא מפיו. כנראה שממילא יצאו הדברים מפיו להיות שכן רצונו ית'. אך לא כל אדם מוכן לזה לכן הקדים ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק אח"כ בשמו תשבע הוא ג"כ לשון נפעל כנ"ל. ולכן עתה שהתחיל בחי' א"י ותורה שבע"פ נתן להם מרע"ה מצות נדרים ושבועות. והנה איתא ג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם ע"ז ג"ע וש"ד. ולה"ר שקול נגד כולם כדאיתא במדרשים. וכמו כן זה לעומת זה ג' המדרגות. תירא. תעבוד. תדבוק. ובשמו תשבע הוא כח הפה ולשון צדיק שעושה רושם בשמים ובארץ. והד' בחי' אלו הם בחי' ג' אבות ודוד המע"ה. ומענין זה נמצא בכל אדם שמקודם צריכין לייגע עצמו בתורה ומצות הערוכים לפנינו ואח"כ זוכה האדם להוסיף מדעתו וע"ז אמרו יגעתי ומצאתי תאמין דאיתא חיי עולם נטע בתוכינו שהקב"ה גנז בפיהן של ישראל סודות התורה כדכ' ואשים דברי בפיך. וע"י היגיעה בתורה אז חוזר וניער בחי' תורה שבע"פ שהוא בלבן ופיהן של בנ"י כנ"ל. ובמ"א כתבתי דאלו הג' הם בכל לבבך נפשך מאודך ואח"כ והיו הדברים כו' על לבבך. דכ' אנכי מצוך היום. וכמו דאיתא נשבעין ועומדין מהר סיני. דאיתא משביעין את הנשמה תהי צדיק ואל תהי רשע. ולכן בקבלת התורה שנעשו בנ"י כברי' חדשה נתחדש זו השבועה. ומעין זה מבקשין מן האדם לקבל בכל יום הארה חדשה. וממילא חל עליו שבועה זו מחדש. [והיינו דכתיב כאן זה הדבר שהוא התחדשות שמתחדש בלב האדם וע"י חל עליו השבועה] וכמו כן בשבת שיש נשמה יתירה מתחדש ג"כ דברי תורה שנטע השי"ת בלבות בנ"י כנ"ל:



תרמ"ט

במדרש ג' מתנות זכה באחת מהן זכה בכל חכמה גבורה עושר בזמן שהן מתנת שמים ובאין בכח התורה כו' דכ' לקח טוב נתתי. שבנ"י צריכין ליקח הכל בכח התורה כי התורה נקראת ראשית שהיא שורש כל הבריאה. ובנ"י נקראו ראשית שכל הדברים צריכין לקבל בדביקות שורש הראשית עפ"י התורה ואז מתקיים בידן. דכ' טוב אחרית דבר מראשיתו. פי' כשהוא בכח התורה שהיא ראשית ושורש הכל. ובודאי חלק עבר הירדן הי' מיוחד לבני גד ובני ראובן. והי' להם כל המתנות. איזהו חכם המכיר את מקומו והם הכירו מקום שלהם. ועושר וגבורה מפורש בתורה שהי' להם ומ"מ מדחזינין שלא הוטב הדבר בעיני משה רבינו ע"ה שהוא שר התורה, בודאי שלא הי' עדיין שלהם בכח התורה. רק משה רבינו ע"ה תיקן הדברים ע"י התנאי שהתנה עמהם. וכל נחלת ארץ ישראל שנתן לנו הקב"ה הי' בכח התורה כמו שהי' הסדר קבלת התורה מקודם ואח"כ הכניסה לארץ ישראל. וגם מה שנתגרשנו מנחלת אבותינו הי' ע"י ביטול תורה כדכתיב על עזבם את תורתי ולא הלכו בה דרשו חז"ל שלא ברכו בתורה תחילה והגם כי פשטן של דברים על ברכת התורה אבל הרמז שצריכין להנהיג הכל עפ"י התורה כנ"ל. וכן פי' בזוה"ק ואתחנן ודברת בם בשבתך כו' ובלכתך כו'. שצריכין להנהיג כל הדברים עפ"י התורה ודברת לשון הנהגה ע"ש. וזהו עצמו פי' ולא הלכו בה שלא הנהיגו כל הדברים בכח התורה כמ"ש לקח טוב כו' תורתי אל תעזובו. פי' בכל דבר לא יהי' נעשה בלי הקדמת התורה. וז"ש עזבם את תורתי ולא הלכו שלא ברכו בתורה תחלה שלא קשרו המתנה של א"י בכח התורה ונעשה להם כנחלת כל הארצות לכן לא נתקיים בידינו. ומעתה יש לנו ללמוד קו"ח שאם נתחזק בתורת השי"ת יחזירנו הקב"ה לארצנו. כי מדה טובה מרובה. וכמו שע"י עזיבת התורה אבדה הארץ כן ע"י היגיעה בתורה יחזירנו הקב"ה במהרה בימינו לארצנו וכן יהי רצון:



תר"נ

במדרש אילו רצה מרע"ה לחיות כמה שנים הי' חי שכ' נקום כו' אחר תאסף אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחי' יתעכב נקמת ישראל כו'. וצריך ביאור למה לי' האי טעמא והלא מצווה ועומד הוא. נקום. אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו. וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהי' מרע"ה מתעכב בשביל שיחי'. רק הכוונה שאם לא הי' גובר בו נקמת בנ"י יותר מכל חיי נפשו. הי' ממילא בו קצת נגיעה. ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה. וכזה נפרש ג"כ מ"ש במד' ביהושע דכ' ימים רבים עשה כו' מלחמה ע"י שרצה להאריך ימים ולכן נחסר לו י' שנים ע"ש. והוא פלא לומר כן על יהושע. ותו קשה דהא כתיב ימים רבים עשה א"כ לא הלך בטל ממלחמה ומה שייך בזמן המלחמה להאריך ולקצר. אבל הענין יתבאר כנ"ל ע"י שהי' בו קצת נגיעה שעלה במחשבה שימי חייו תלוין בזה. שוב לא הי' יכול להלחם בנקל והי' לו מלחמה בעצמו ימים רבים של צער. ולכן מסיים המד' רבות מחשבות בלב איש. לומר שלא הי' כאן שום חטא רק איזהו הרהור וזה ההרהור הי' עיכוב שלא הי' [*יכול] להלחם ברגע אחת. והשי"ת הוא בוחן לבות וכליות כדאיתא במדרשים. שאפילו המחשבות שהאדם בעצמו אינו מרגיש בהם גלוין הם לפניו ית"ש. וזהו הי' שבחו של מרע"ה שלא הי' מרגיש שום נגיעה כלל. וכ"כ המפרשים פי' הפסוק החלצו מאתכם. שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למס"נ למלחמות ה' וכ' וימסרו מאלפי ישראל כו'. פרש"י כיון ששמעו במיתתו של משה כו'. שהם הי' להם נגיעה בזה. אבל משה רבינו ע"ה באמרו החלצו מאתכם. ביטל מהם כל הנגיעות ונמסרו בע"כ ונמשכו אחר דרכו של משה רבינו ע"ה:



תרנ"א

אחז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה בזה הדבר. ענין הפרש זה כמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות. כי מאמר היא רק לחוץ להודיע הרצון יהי רקיע. יהי מאורות. ודיבור הוא פנימיות עצם הדיבור. כענין שם מדבר שנקרא האדם מדבר. ולא אומר. כי הדיבור הוא בעצם לא במקרה כמו המאמר. ואמת שזה עצמו ענין החילוק בין זה לכה. כי יש כמה מדריגות בנבואה. ועצם הדיבור מתלבש ומתפשט אח"כ למדריגות אמירה ולכן באמירה כתיב כה ובדיבור זה. לכן כ' וידבר ה' כו' לאמר כי מהדיבור בא אח"כ אמירה. וכן הי' מעלת בנ"י בקבלת התורה שנגלה פנימיות דבר ה' בדיברות יותר מעשרה מאמרות. ומעין זה החילוק בין ימי המעשה שהוא כח עשרה מאמרות שבכל יום הי' בריאה מיוחדת יהי אור. רקיע. ובשבת לא הי' בריאה וכ' ויברך כו' את יום השביעי א"כ הוא בחי' עצם הדיבור. ובכל הימים שכ' ברכה כ' ויברך כו' לאמר כו' וכ' דברך כו' ויאמר להם כו' פרו ורבו. ובש"ק כתיב ויברך סתם והוא עצם הדיבור. ולכן בשבת ניתנה תורה שהם בחי' עשרת הדיברות כנ"ל. וזהו עצמו שכ' בזוה"ק בשבת דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח כו' אלא שהוא שורש הברכה ע"ש והוא כנ"ל. [אח"כ מצאתי בפסיקתא בהפטרה דשמעו שכ' כן דשבת נק' דבר דכ' ודבר דבר וכ' ואתה דבר אל בנ"י בפ' תשא ע"ש שפי' שמעו דבר ה' הוא על מצות השבת. ושמחתי שכוונתי לדעת רבותינו ז"ל כי ההנהגה בש"ק הוא מהקב"ה בעצמו לכן נק' דבר ה'] וכ' לעולם ה' דברך נצב בשמים הוא השרשים שלמעלה כנ"ל:

בענין בני ראובן ובני גד במד' ג' מתנות כו' בזמן שבאין בכח התורה כו' אל יתהלל חכם כו' ע"ש נחלה מבוהלת בראשונה. כי הנה באמת זה החלק הי' מוכן ומזומן בעבורם. אך כי ירושת ארץ ישראל למטה היא הכנה להשורש למעלה. וזה בא לבסוף כי הקב"ה באופן זה סידר העולם כמו שהאדם נברא בסוף שיכנוס לשבת מיד. וכמו כן הי' סדר כיבוש הארץ. מקודם עבר הירדן אח"כ ארץ כנען וירושלים ומקום ביהמ"ק באחרונה שאז שרתה השכינה בארץ. וכשנכנסו בנ"י לארץ נתקדשה א"י בהתגלות כח הארץ הקדושה כמ"ש במ"א פי' זאת הארץ אשר תפול כו'. והוא עיקר שלימות א"י שהוא מקושר בשורשו שלמעלה ולכן הוא מיוחד לבנ"י. שהם ג"כ דבוקים בשורש. והקב"ה בחר לו בנ"י כמ"ש יעקב בחר לו כו' וכמו כן בחר בציון. וכפי השלימות שנמצא בבנ"י כך מתוקן להם הארץ כמ"ש גוי אחד בארץ. ולכן מבקשין יוליכנו קוממיות לארצנו. פי' קומה שלמטה מכוון לקומה שלמעלה. וכשבאין לזה התיקון זוכין לארץ ישראל שהוא ג"כ מקושר בחלק שלמעלה. והנה אלה הג' חכם גבור עשיר הוא ג"כ בעבודת הבורא. חכם בתורה. וגבור לכבוש יצרו. ועשיר במצות ומעשים טובים. וגם בזה נאמר אל יתהלל. דלפי' הפשוט קשה וכי צריך אדם להתגאות במה שחננו הבורא. אך הלול הוא התגלות והתרוממות לב האדם. וכל החכמה והגבורה ומעש"ט אין מתקנים נפש האדם רק אם תכלית הכוונה לשמו ית' וז"ש אל יתהלל בחכמתו גבורתו עשרו כשהוא נפרד ומתחכם לעצמו ואפילו כובש יצרו כדי להיות נקי מחטא. רק הכל צריך להיות כדי לדעת הבורא ית' כמ"ש בזאת יתהלל כו' השכל וידוע כו' שיהי' לו דביקות והתקשרות בשורש כמ"ש אהללה ה' בחיי. ולכן הגם כי בני גד וראובן מצאו חלקם למטה. כאשר מרע"ה ידע כי עוד לא זאת המנוחה ומציאות חלק שלמעלה רק למטה בלבד לכן קשר אותו ותלאו כשיכבשו בנ"י כל ארץ כנען אז יהי' להם חלקם למפרע כדי שלא יהי' חלקם נפרד מהשורש שלמעלה כנ"ל. והקב"ה רוצה שבני ישראל יקבלו הכל בכח התורה מאתו ית'. ולכן איתא במד' שהפיל שרו של ארץ כנען כי כשנכנסו ישראל ניטל ההנהגה שע"י שר כמ"ש במד' כשבא בנו נותן לו מתוך פיו וכן צריך להיות לעולם ג' המתנות בכח התורה. ובשבת איתא מתנה טובה יש לי והיינו דכתיב ויברך כו' יום השביעי. וניתן לבנ"י באהבה שבנ"י יקבלו כל הברכה בכח השבת. ואלה הג' מתנות הם ג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא. והם הג' דברים שדורש המד' בפרשת מסעי שצריכין להזכיר בבהמ"ז חיים זה החכמה תחי' בעלי'. ברית היא הגבורה הכובש את יצרו וניתן לבנ"י בכח הברית להסיר הערלה. וכן כתיב חגור חרבך. וע"ז מברכין אוזר ישראל בגבורה. ארץ חמדה היא עשירות. והכל בכח התורה שנק' לקח טוב [ונרמזין בשבת זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים ]:



תרנ"ד

לא יחל דברו. אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין הוא כי האדם נקרא מדבר. וזה היתרון שיש לו על כל הברואים וצריך להיות הדיבור מנהיג לכל האדם להיות נמשך אחרי הדיבור. כי דיבור נק' על שם ההנהגה שהוא עיקר האדם שע"ז חל שם שמים כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חי' לרוח ממללא. ונעשה בנין מדיבור האדם. ובגמ' הנודר כאלו בנה במה כו' פירש"י בזמן איסור הבמות. ומ"מ נראה כמו שבמות הי' להם זמן היתר וזמן איסור. כמו כן יש בנפשות שהנדר ושבועה מותר להם דהיינו צדיקים כדאיתא במד' אם יש בך מדות הללו כו'. ולהם ניתן זה הבנין כמ"ש ותגזר אומר ויקם. ושבועה נק' קיימא בתרגום. שנעשה מזה קומה ובנין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע ולכן הבנין שנבנה בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו כי כח החכם למעלה בעולם וקומה שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו. כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל דיבורו להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל:



תרנ"ו

במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו'. אפילו אמת אינו רשאי לישבע עד שיהי' כאותן שנק' ירא ה' כו'. ואותו תעבוד אם אתה מפנה לבך ואין לך עבודה אחרת אלא זו כו'. פי' באמת הוא בחי' זו שדורש אותו תעבוד כי ע"י הכרת אחד האמת אז יוכל להיות שאין לו עבודה אחרת כו' כי ה' אלקים אמת פי' אמת שאין לו הפסק לא בזמן ולא במקום ולא בשום ענין. וכפי מה שמתברר זה האמת אצל האדם כך מתגלה באמת אלקותו ית' אליו. ואז חל שם שמים על דבורו. כי באמת כח הפועל בנפעל והקב"ה מהוה כל. אך בעלמא דשקרא לא יוכל האמת להתברר רק כפי הכנת האדם וכפי הבירור אצלו. ולכן נדרים ושבועות נמסרו לבני ישראל בכח תורת אמת וזה שהקדים כאן זה הדבר כמ"ש ז"ל מעלת מרע"ה שנתנבא בזה הדבר כמ"ש במ"א כי כה אמר בחי' עשרה מאמרות. וזה הדבר בחי' עשרת הדברות הנהגה פנימיות של התורה והוא דרך האמת כנ"ל ונמסר לבנ"י ע"י מרע"ה רעיא מהימנא. ולכן ת"ח שיש לו כח יותר גדול בתורה יכול להתיר הנדר:



תרנ"ח

במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו' אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו ה' אלקיך תירא כאותן שנק' יראי ה' אברהם איוב יוסף. דנדרים ושבועות נמסרו לבנ"י בכח האמת שיש להם כדכ' תתן אמת ליעקב. לכן תולין הנדר בו. נדר לאביר יעקב. כי אמת הפירוש שלא יוכל להשתנות וזה הכח א"א להשיג רק כשיש בו מדות הללו. ולכן אברהם יוסף ואיוב שנתנסו מן שמים זה הי' עדות שיש בהם זה הכח שלא להשתנות בשום אופן מזו האמונה שנקבע בהם. ולכן נקרא שבועת אמת. וזה הכח ניתן לבנ"י כמ"ש שארית ישראל כו' ולא ידברו כזב. ואז שפת אמת תכון לעד ולפי שזה כח הדיבור נמסר לבנ"י מקפיד הכתוב שלא יחלל דברו שלא יחליש כח הדיבור שנטע הקב"ה באיש ישראל:

במדרש ומקנה רב הי' לבני ראובן ג' מתנות בעולם כו' בזמן שהן באין בכח התורה כו'. אבל כשחוטפין לעצמן נאמר שבתי וראה תחת השמש כי כו' ולא לגבורים המלחמה כו' עת ופגע יקרה כו'. הפי' כי כל מה שבא בכח הטבע והוא תחת השמש לפי הנהגת הטבע והמזל (והוא) [*הוא] לעולם מתהפך ומשתנה. ואין לו קיום לעולם. לכן עת ופגע יקרה כפי שינוי העתים. אבל מתנה הבאה בכח התורה שהיא למעלה מן השמש ואינו בכח הטבע הוא קיים לעולם. והקב"ה רצה שבנ"י יקבלו מתנתם בכח התורה שע"ז כתיב לקח טוב נתתי כמ"ש במ"א. ולכן בברכת הארץ מזכירין ברית ותורה שעיקר השבח ע"ז שניתן לנו א"י בכח ברית ותורה. וממילא היא מתנה לעולם אפילו שנחסר לנו בעוה"ר עתה בפועל ממש. מ"מ עיקר המתנה קיימת. ולכן כ' ועמך כולם צדיקים בכח ברית ותורה לכן לעולם יירשו ארץ פי' ירושה שהיא בלי הפסק לא כמו שהי' ת"י כנען לפי שעה והזמן. והנה ארץ ישראל שנשבע הקב"ה לאבותינו לתת לנו הוא ענין פנימי והוא חתום חותם בתוך חותם כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וסוד א"י לא נגלה עד שנכנסו בנ"י לשם. וז"ש בפ' מסעי כי אתם באים אל הארץ כנען. פי' אתם באים לשם ולא באה לשם אומה אחרת כמו שרמזו במד' יש נאה ללבושו כו'. והנה א"י תלוי בברית כמ"ש וכרות עמו הברית. דכמו בנפש סוד המילה גנוז בחותם תוך חותם וכאשר הוסר הערלה ונפרע אז נגלה סוד המילה, כן א"י הי' עליו מכסה כדי שלא ישלטו החיצונים בפנימיות. וזה ענין סיחון ועוג שהיו שומרים והיא הערלה החופף סביב הברית וזה נמסר ביד משה רבינו ע"ה. אח"כ כשנכנסו וכבשו הז' אומות זה סוד הפריעה שהם היו שרוין בתוכה ממש. כמו עור הפריעה שדבוק ביותר ואין הפנימיות נגלה עד שהוסר עור הפריעה. כן נגלה קדושת א"י באיבוד אותן הרשעים. וזה רמז משה מלן ויהושע פורע [*ע"ש בהנוסחאות השונות שבמאמר זה] שפריעה ניתן ליהושע שאז נגלה בפועל קדושת ארץ ישראל. והנה הקב"ה הקפיד שלא ישאירו כלום מאותן הרשעים. ואעפ"י שלא קיימו המצוה בשלימות מ"מ רובן הרגו ולכן נגלה להם הקדושה כדין ציצין שאין מעכבין המילה כשפרע רוב עטרה אבל אם היו מקיימין בשלימות לא היינו מתגרשין לעולם מא"י שעי"ז שנשאר הציצין דערלה נמשך אח"כ הערלה ונתכסה הקדושה עד שיגאלנו הקב"ה ויכרות לנו ברית חדשה שלא תופר במהרה בימינו:



תרנ"ט

אמרו חז"ל משה רבינו ע"ה התנבא בכה אמר ה' נוסף ע"ז נתנבא בזה הדבר. כבר כתבנו כי זה ההפרש בין עשרה מאמרות קיום הטבע ובין עשרת הדיברות שהוא עצם הדיבור, ובח' זו מיוחדת רק לבנ"י כמ"ש שמעה עמי ואדברה שבחי' הדיבור מיוחד רק לבנ"י כמ"ש ואשים דברי בפיך. ולכן נאמר לא יחל דברו שיש כח דבר ה' בפיהם של ישראל. ובפסיקתא דשמעו איתא שמעו דבר ה' הוא בחי' השבת כמ"ש ודבר דבר וכתיב ואתה דבר אל בנ"י במצות שבת. כי שבת אחד מעשרת הדיברות ונק' דבר ה' שהיא הנהגת המיוחדת מאתו ית' שלא ע"י התלבשות הטבע והנהגה זו אין שום בריה מוכן לקבלה רק בנ"י. ולכן אמרו במדרש יתרו שמעו דבר ה' הואיל וקבלתם עליכם אשר דיבר ה' נעשה ע"ש:



תר"ס

וידבר משה אל ראשי המטות כו' זה הדבר כו' ובמד' אפילו באמת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו כו' לכן נמסר הנדרים אל ראשי המטות. דהנה נדר הוא מלשון דירה להיות חל שם שמים על דבר הנדור שעד עתה הי' דבר הרשות וע"י הנדר חל עליו מצות הנדר. ידור נדר לה'. ומצינו נדר הראשון ביעקב אבינו והאבן הזאת כו' יהי' בית אלקים. וכן בדוד המלך ע"ה אשר כו' נדר לאביר יעקב אמרו במדרש שתלה הנדר ביעקב שהוא הי' הראשון. וגם שם הנדר הי' למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. וכן איתא בגמ' הנודר כאלו בנה במה. ופי' רש"י בזמן איסור הבמות. אבל אלה אנשים הגדולים בנו בנין קבוע שזהו עיקר החילוק בין בית עולמים לבמה שבמה הוא באקראי. אבל אותן שיש בהם מדות הללו. הסכמתם דבר של קיימא לעולם. וזכו לבנין בית עולמים. רמז לדבר נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר. והעיקר שידור נדר לה' כמ"ש אם ה' לא יבנה בית שוא כו'. וזהו הי' מסירת הנדרים ושבועות שמסר להם מרע"ה בסוף ימיו שיוציאו בנין ביהמ"ק מכח אל הפועל:

ועיקר הנדר הוא כח הדיבור דכ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא לכן אמרו הנודר כנודר בחיי המלך שהוא חיות אלקות וכן כל הדברים בק"ש ותפלה וברכות שהם כח הנשמה לקשר בזה מעשה הגוף אל הנשמה ככל היוצא מפיו יעשה שימשיך המעשה אחר הדיבור זה לאסור איסר על נפשו. ואם אין המעשה נמשך אחר הדיבור נעשה פגם גם בהדיבור כמ"ש לא יחל דברו:



תרס"א

בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין מכלל שכח הדיבור קודש והוא כח הפה שזכו בנ"י בכח התורה. וכל מ' שנה שעסק עמהם משה רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול ולשון הקודש. לכן צוה להם על שמירת הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין להיות התפלות במקום תמידין כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזהו בכח פיהם של ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם והי' ניתקן ע"י התפלה שיודעין איך להתפלל בשם הי' זה עצמו תיקון הקרבן. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה וכמו כן בתורה כמ"ש זאת התורה לעולה כו' העוסק כאלו הקריב כו'. וזה הקול קול יעקב קול בתורה קול בתפלה. וזה הקול הי' בחי' נחלה בלי מצרים נחלת יעקב והוא בחי' חירות ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים שע"י בחי' הקול יכולין לצאת מן המיצר כמ"ש מן המיצר קראתי. וז"ש שיהיו נודרין בעת צרה. לכן בין המצרים צריכין להתחזק בתורה ותפלה. ונתן להם מרע"ה פרשה זו בסוף מ' שנה שזכו לכח הפה בשלימות. וזהו תכלית האדם כמאמר כל עמל האדם לפיהו לתקן כח הפה ואז יש בידו כח החירות להיות נושע בעת צרה. וכמו כן בשבת שנקרא נחלה בלי מצרים לפי שבו נפתח כח הפה כמ"ש ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כדבורך בחול והטעם לפי שבו יש נשמה יתירה ונתחזק כח הפה כמ"ש ויפח באפיו ויהי לנפש חיה לרוח ממללא וע"י קדושת הנשמה נפתח כח הפה: