פתיחת התפריט הראשי

עקבעריכה

תרל"א

במדרש מנורה של חוליות כו'. וברש"י ממד' תנחומא עון עקבי יסובני כו' בשמרם עקב רב. מה רב טובך כו' במצוה קלה שאדם דש כו'. כי השי"ת ברא כן העולם להיות מתחברין הנבראים ע"י האדם עד שיהי' הכל מקורב להשי"ת כמ"ש ולכבודי בראתיו כו'. פי' תשמעון שיהי' מורגש ונשמע ההארה שיש בכל דבר כי בכל דבר יש הארה מהשי"ת והיא נקודה הפנימיות. וצריכין בנ"י לראות שיהיו כל מעשיהם בדביקות החיות מנקודה הנ"ל. ועי"ז ממשיכין הארה ושמיעת דבר ה' מתוך כל דבר. וזה מצות קלות לדבק גם דברים הרגילין ע"י שעושין הכל רק לרצונו. כי בכל דבר יש מצוה לה' הן או לאו. ועקב היא מדרגה תחתונה וזה עקב רב שמה שנתרחק יותר נסתר הנקודה מרב טובך כו'. וזה תכלית רצונו ית' להיות כל הנבראים מחוברין זה בזה עד שגם הסוף ומדרגה התחתונה תהי' נמשכת אחר הראשית וההתחלה כנ"ל. ולזאת הוי זהיר במצוה קלה כו' כי זה כמנורה של חוליות כו' שנקרא בונה מה שמקרב דבר לדבר שיהי' נגמר הכלי. וכן תכלית הבריאה להיות הכל א' לכבודו ית' ומצוה לשון צותא וחיבור כמ"ש במ"א. ומצוה קלה ממשיך הארה לדבר שפל יותר. וזהו בחי' יראת שמים להיות נמשך יראתו ית' בכל מעשה קטן וגדול ונק' מצוה קלה. ובגמ' מה ה' שואל כו' כ"א ליראה כו' אטו מילתא זוטרתא כו' לגבי משה כו'. פי' כי אף שהעיקר יראת שמים שזה היסוד והראשית. אבל מ"מ הוא הכנה לשאר הדברים הנזכרים בפרשה לדבקה ולאהבה כו'. רק שיראה קודמת לכל ועי"ז יבא לאהבה ג"כ. ומזה עצמו הראי' הכל בידי שמים חוץ מי"ש שהיא מדרגה הקרובה יותר להאדם. ולכך היא קלה. וצריך אדם לידע כי כפי הרצון מהאדם. היראה מילתא זוטרתי. רק שילך מדרגה אחר מדרגה. וז"ש לגבי משה שהוא השלם במדותיו כמ"ש מבקשין כלי גדול ויש לו כו'. וזה עצמו מ"ש מה מאה ברכות. שזה עיקר היראה לידע כי כל חיות האדם בכחו ית' כגרזן ביד החוצב ואנחנו מה. וממילא מברך להקב"ה קודם כל דבר קטן וגדול וכנ"ל:

במדרש תנחומא כל המצוה כו' חיים הם למוצאיהם כו' אם התחלת במצוה גמור כו'. כי חיות הכל מן התורה ומצות וכפי היגיעה בתורה כן מוציא ממש חיים בנפשו ומעשיו שנתקשר בחי החיים עי"ז. וז"ש ומצותי תצפון אתך שמכל מצוה ישאר אצלו מעט דביקות. ושלא לעשות ברגילות רק להיות בטל ודבוק לפנימיות המצוה. וז"ש כל המצוה מלשון מיצוי כמ"ש שם ע"ש במד' וכתי' תשמעו אל מצותי מכלל שהמצוה עצמו משמעת קול כמ"ש חז"ל שכל מצוה אומרת לאבר מיוחד לה ומזכרת האדם ע"ז המצוה לעשותה. ומ"מ נשמעת לאדם כפי הרצון לשמוע ולדבק בפנימיות המצוה כנ"ל:

מנוחת אהבה ונדבה כו' אמת ואמונה כו'. כי לכל איש ישראל יש מנוחה בשבת וחירות משיעבוד היצה"ר כל ימות השבוע וזה זכר ליצ"מ בשבת. והוא חלק מעוה"ב כמ"ש ז"ל. אך מי שאינו זוכה להרגיש המנוחה צריך להיות בדרך נדבה שיתנדב כמו מלאכתו עשוי' בעבור רצון הקב"ה וז"ש וכבדתו כו'. ועי"ז זוכה להיות מנוחת אמת ואמונה שיוכל להאמין באמת שיש לו ג"כ מנוחה בש"ק. וע"י האמונה יזכה להיות נגלה אליו כמ"ש מנוחת שלום כו' שלימה שאתה רוצה:



תרל"ב

במדרש הלשון אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים כו'. כי בריאת האדם הי' לחבר ולקשר כ"ד לשורשו. שכל העולם יש לו חיבור ושייכות להקדושה. וזה המנורה של פרקים נר ה' נשמת האדם. ובשבת מתגלה הארה הפנימיות בכל דבר וא"צ רק הרצון לקבל ההארה. וז"ש ז"ל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו ואמר אא"ז ז"ל לראות עכ"פ להיות משאלות הלב לטוב ולשמים. ואפשר לומר שגם זה הפי' שנותנין לכל אדם מישראל רצון ומשאלות לב לטובה. אמת גם ע"ז שייך משאלות לב לבקש רצון אמת:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' הכ' כי תאמר כו' רבים הגוים כו'. אף שיאמרו כן יזכרו ביצ"מ. וזה לכל איש ישראל אף שיש לו כמה הסתרות צריך להתחזק עצמו לבטוח בהשי"ת ושלא לירא מהם. וזה הבטחה אף למי שיש לו מורך לב כו'. וי"ל עוד פשוט כי תאמר כפשוטו כי מקודם צריך האדם לידע כי מעצמו אין לו זכות וצריך לירא מהם. רק עכ"ז לא יירא מהם ע"י שיזכור מיצ"מ כנ"ל. איכה אוכל להורישם היינו מצד עצמו לא הי' בכחו לולי הקב"ה עוזרו כנ"ל:

מה ה"א שואל כו' כ"א ליראה כו'. אף שחושב עוד כמה מעלות. רק שע"י יראה אמיתית יכולין לבא לכל השאר. וחז"ל למדו מכאן הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים. הפי' שיראה הקדמה לכל דבר. ובאמת הכל מהשי"ת רק שע"י יראה יוכל האדם להרגיש הארת השי"ת שיש בכל דבר. וחז"ל אמרו על יראה שנק' מפתחות החיצוניות. שהחיצוניות מסתיר הפנימיות והעצה לזה שע"י היראה נופל פחד על החיצוניות ומתגלה הפנימיות כנ"ל. וכל דבר שמבקשין מהאדם נכלל בהקדמת היראה שעי"ז עוזר השי"ת על השאר. וכן אז"ל אל תקרי מה אלא מאה ולמדו ק' ברכות כו'. שיש בכל דבר ברכה מהשי"ת ורק ע"י הכנעת האדם לידע כי מה הוא וע"י השפלות והיראה מתדבק בהאחדות והוא כח השי"ת וזה פי' הברכה לדבק כל דבר בשורשו שהוא רק מהשי"ת. וזה א"ת מה אלא מאה כנ"ל:



תרל"ג

ברש"י מצות קלות שאדם דש כו' ובמד' תנחומא בשמרם עקב רב מה רב טובך כו' והטעם כי מצות קלות אין האדם עושה עבור השכר רק לעשות רצון הש"י ולזאת אף כי וודאי הכל במדה ויש שכר יותר על מצוה חמורה. מ"מ הקב"ה צופן שכר טוב ליראיו היינו המקיימים מצותיו עבור יראתו לא עבור השכר. וז"ש ושמר כו' לך ישמור לך הבטחתו. והכלל כי לכל ישראל יש חלק בעוה"ב ובאמת בנ"י מיוחדים הם להקב"ה. ורק שצריך האדם להיות אצל האמת. וכפי מה שמקרב עצמו לדרך האמת ממילא זוכה לרב טוב:

בפרשת והי' אם שמוע לא נזכר בכל מאודכם. והענין כמ"ש ז"ל מקודם יקבל עליו עול מלכות. אח"כ עול מצות. דקבלת מלכותו צריך להיות בכל מה שיצוה אותנו כמ"ש נעשה ונשמע. (ונעשה) [*ונשמע] אם יהי' רצונו ית' שלא לעשות עניני עוה"ז כלום וקבלה זו הכנה (לנשמע) [*לנעשה] שהוא בסדר שניתן לנו בעוה"ז בחי' המצות שתלוין בעניני עוה"ז דווקא לעשותם ג"כ לש"ש ובזה יש נחת רוח להקב"ה ביותר:

ואיתא בגמ' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן. כר"י ואספת דגנך כפשוטו ועלתה בידן. והוא פלא מי שעשה כרשב"י איך נאמר ולא עלתה. רק הפי' שלא עלתה בידו להעלות עניני עוה"ז שזה עיקר עבודת האדם. רק רצון האדם צריך להיות מוכן להיות נפרש מכל עוה"ז אם יהי' כן רצונו ית'. וזה קבלת מ"ש וקבלת עול מצות ושבת קודש ניתן לישראל יום א' לעזוב כל עניני עוה"ז והוא מעין עוה"ב כמ"ש חז"ל והוא סימן כפי מה שמדבק האדם עצמו בקדושת שבת יש לו חלק לעוה"ב והוא קבלת מלכות. ובימי המעשה קבלת מצות כנ"ל:



תרל"ד

ב"ה עקב שכחתי הרבה רק קצת שנזכרתי. ברש"י מצות קלות שדש בעקב. אף שאין כן הצדק להיות דשין אותם בעקב. ולמה נקראים ע"ש מעשה רשעים. רק הפי' שיש מצות שתלוין בראש האדם ובלב ובשאר אברים כמ"ש רמ"ח מצות כו'. ויש נגד העקבים והם מצות קלות. כמו שהראש חשוב מן הרגל ומ"מ קיום האדם על רגליו שהם היסוד שהאדם עומד עליהם. כמו כן מצות קלות להם הקדימה שכל היסוד עליהם כנ"ל:

ובמדרש תנחומא שהי' דוד מתפאר הנחמדים מזהב כו' גם עבדך כו' בשמרם עקב רב. פי' אחר שמזכיר מקודם מדרגות עליונות ואע"פ שידע מכל זה מ"מ הי' שומר המצות קלות ועי"ז הי' נזהר בהם פי' בהחמורות כנ"ל:



תרל"ה

והי' עקב כו' ושמר ה"א לך כו' וקשה כי מה צריך הכתוב זה להודיע כי היתכן שלא יקיים השי"ת הברית והשבועה. ובמד' מאמונתו של ב"ו אתה יודע אמונתו של הקב"ה וביאור הענין כי כמו שמצות הקב"ה ותורתו צריך כח גדול ושמירה בעוה"ז לגבור נגד הסט"א. כמו כן ממש בשמים צריך הברית והשבועה שנשבע הקב"ה לאבות שמירה והתגברות כח הרחמים נגד הקטרוגים ושרי אומות שלמעלה. והכל תלוי בעבודת האדם למטה. וכפי האמונה שמתקיימת בישראל לפנים משורת הדין וגוברין נגד יצה"ר ומוסרין נפשם בעבור הקב"ה ותורתו. נותנים כח וקיום בשמים לעשות עמהם לפנים משורת הדין ג"כ. ושלא להשגיח על הקטרוגים. כמו שהמה אין משגיחין על יצרם הרע כי הכל במדה:

שכחתי התחלת המאמר. וסוף הדברים שי"ל פי' עקב תשמעון ע"פ המד' כל המצוה המתחיל אומרים לו גמור כו'. כי באמת עיקר קיום המצוה הוא כשיגמור כל המצוה כראוי. כי אם בא לידי גאות ופני' על ידי ההתחלה טוב לו שלא הי' מתחיל כלל. וז"ש עקב תשמעון שישמעו בסוף קיום המצוה. כי שמיעה לשון הבנה והאזנה:

בפסוק כי תאמר כו' רבים הגוים האלה כו' רש"י פי' בלשון שמא תאמר. ומו"ז ז"ל פי' בלשון אף שהוא הבטחה אף שלא יתחזקו כ"כ באמונה מ"מ יתחזקו בהקב"ה. ולכן נאמר מעט מעט אגרשנו כו' וי"ל עוד כפשוטו כי כשיפול בלב בנ"י פחד מהאומות לא יאמרו כי הוא סימן ח"ו שיוסיפו עי"ז לירא מהם. כי באמת צריכין בנ"י להשגיח על כל מה שנופל בלבם. אך הכתוב אומר כי הוא רק כדי לזכור ביצ"מ עי"ז נופל בלבם פחד המלחמות כדי שיזכרו חסדי ה' שעשה עמנו במצרים וזכירה זו עצמה היא העצה להינצל מהם וכתי' זכור תזכור כו' שע"י הזכירה מעוררין זכירה בשמים ג"כ שבנ"י מעוררין גאולת מצרים ע"י הזכירה כנ"ל:

והי' א"ש תשמעו כו'. כי כתי' לשקוד על דלתותי שיש ב' פתחים. פי' בכל דבר שנפתח קצת השגה לאדם צריך אח"כ להיות פתח ב' לקבל ההשגה כראוי. כי הכפל הוא קיום הדבר. כמאמר שינה עליו הכתוב לעכב. וזה ענין אמרם ז"ל לקבל עליו עמ"ש תחילה ואח"כ עול מצות כי והי' א"ש היא השמיעה אחר שמע שהיא שמיעה ראשונה. והאמת כי כל השגה משמים היא. וצריך אח"כ האדם לקבל ההשגה הטוב וזה הוא עבודת האדם. וקבלת עמ"ש הוא ביטול לגמרי להקב"ה. והי' א"ש הוא המשכות ההשפעה לפרטות. ולכן הוא קבלת מצות שהם נגד אברי האדם כנ"ל:



תרל"ז

במדרש מנורה של פרקים בשבת אסור לסדרה דהוי כבנין כו' את סבור לרעתך נתתי לך השבת לא נתתי אלא לטובתך אוכל ושותה כו' שכר המצות בעקב אני פורע לכם כו' ע"ש. כי בוודאי לכל הדברים יש להם אחיזה בשורש הקדושה אך שבעוה"ז הוא תוך התערובת טו"ר. ולכן צריך עבודת הבירור להעלות הטוב מרע ע"י המצות שהם מבררין המעשים ועי"ז מחבר כל דבר למקומו ומקרב דבר אל דבר ונעשה כלי שלימה אחר שיהי' הכל מתוקן כראוי. וכל הדורות ג"כ כמו איברים ופרקים וכשיתחברו לבסוף כל הפרקים הוא בנין הקומה כראוי. וכמו כן באדם עצמו רמ"ח אברים שהם מכוונים לרמ"ח מצות עשה וכמו כן נמצא מזה בכל דבר כללי ופרטי נקודות קדושות מפוזרות וצריכין לחברם. וזאת נק' מנורה של פרקים. ובנין זה נק' מלאכות ימי המעשה ובעוה"ב אחר השלימות יאיר אור המנורה. וכמו כן שבת שנאסרו המלאכות כי בשבת לא יש תערובת טו"ר. וז"ש לא לרעתך נתתי השבת רק לטובתך שהטוב מבורר ולכן התענוג מצוה בשבת ובחול צריך שמירה ע"י שמעורב בו הרע ג"כ. אך בשבת כתיב פורס סוכת שלום. שע"י התגלות הארת השבת שהיא מעין עוה"ב. ניתן שלימות בכל הדברים. ומבדיל בין התערובות כנ"ל. והי' עקב הוא פרקים התחתונים שהמה באמת דורותינו כעת וע"י שאנחנו השפלים באמת לכן בתיקון דורות אלו יהי' נגמר הבנין כמ"ש שחה לעפר כו' קומה עזרתה:



תרל"ח

במדרש מנורה של פרקים אסור להרכיב בשבת כו' לטובתך נתתי לך השבת כו' מתן שכר המצות בעקב כו'. ביאור הענין כי השי"ת במדת טובו הי' נותן לצדיקים כל טוב גם בעוה"ז. אבל כי עוה"ב א"א להיות רק אחר כל השלימות. לאשר הוא הטוב בכל מיני השלימות. ועבודת האדם בעוה"ז לסדר הפרקים. ובשלימות המנורה אז מאיר אור העליון. ולכן השכר בעקב אחר כל תיקון השלם. אכן מתנה טובה נתן השי"ת לבנ"י והוא השבת שיש בו מעין עוה"ב ע"י ביטול המלאכה נותן לבנ"י הארה משלימות שלעתיד. וע"ז נאמר פורס סוכת שלום כו'. וימי המעשה הם ששת קני מנורה וכפי העבודה בחול להרכיב הקנים ולבטלם אל הנקודה הפנימיות שהוא השבת. אז מאיר השבת שהוא אור שבעת הימים. לכן ההרכבה אסור בשבת. כי הארת השבת אחר השלימות בימי המעשה כנ"ל. וימי המעשה עם השבת הם כדמיון עוה"ז ועוה"ב. וכמו כן בכל אדם בפרט א"א לבא להשגה אמתית עד אחר תיקון השלימות כפי ערך ההשגה. וע"ז נאמר ג"כ והי' עקב תשמעון כי השמיעה הוא בעקב כנ"ל:

בפסוק ויאכילך את המן כו' לא על הלחם לבדו. דקשה כי סדר הבריאה הצומח מכח הדומם וכן הב"ח ניזון מהצומח. והמדבר מב"ח כי הוא מעלה את כולם. ואיך אכלו בנ"י המן. והי' לכאורה חסרון להבריאה דצ"ח. אבל האמת הוא כי לכל הברואים יש שורש למעלה. ובוודאי המן שהוא רוחניות המזון הי' נמצא [*בו] שורש דומם צומח חי והכלל כי כפי עמידת האדם כך נמשכו אחריו כל הברואים כי הוא נק' עולם קטן שכולל את כולם. וכשהוא בגשמיות צריך לאכול דצ"ח בגשמיות. וכשהיו בנ"י במעלה עליונה היו כלולין בהם שורשי דצ"ח כנ"ל. וז"ש על כל מוצא פי ה' פי' שאדם כולל שורשי הברואים כולם גם ברוחניותם עד שורש הראשון. שהרי כולם נמשכו ממוצא פי ה'. והבן:

בפסוק ועתה ישראל מה ה' כו' שואל כו' כ"א ליראה. ובגמ' הכל בידי שמים חוץ מי"ש. וכי לא ידענו כי הכל ביד"ש. אבל ביאור הענין כי כל עבודת האדם ג"כ הכל ביד"ש. אך הנקודה קטנה שיש לאדם בעבודת הבורא ית' היא י"ש. וע"ז אמרו פתחו לי כחודה של מחט. וזה השער הקטן הוא בידי האדם. וכל המצות ומעש"ט והשגות האדם הכל בא ע"י י"ש. והיא מרגניתא דלית לה טימי וע"ז נאמר יראת ה' היא אוצרו. וחז"ל אמרו א"ת מה אלא מאה. ודרשו מזה מאה ברכות. והענין כי מה הוא היפוך ממאה שמאה הוא כל השלימות מהתחלה עד הסוף. ובאמת ע"י הבטול להש"י שהוא בחי' מה הנ"ל עי"ז יכולין לבוא לאחדות והוא המשכות הא' שהוא רמז לאחדות וממילא נפתח מקור הברכות וזה החכמה שנאמר הן יראת ה' היא חכמה. שעיקר החכמה להבין כי כח כל הברואים מהבורא ית'. וממילא ע"י הביטול אליו ית' יכולין להפיק רצון מה' וחכמה זו היא שניתן לבנ"י וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד לעמו שאין שום אומה יכולין להשיג יראה הנ"ל רק בנ"י. וז"ש שואל מעמך דייקא:



תרל"ט

במדרש שכרו בעקב כו'. כבר כ' במ"א כי מכל מעשה מצות ומעש"ט הקב"ה זורע צדקות ב"א ומצמיח ישועות כמ"ש מאמונתו של ב"ו א"י אמונתו של הקב"ה. לכן מקפיד המלך על מהירת חזרת הפקדון ממנו כי בעוד שמתעכב אצלו הוא משומר ועושה פירות. ואין פריעת שכר בעוה"ז כי עוה"ב אין בו מציאות בעוה"ז. זולת במצות שבת יוכל להיות קצת שכר בעוה"ז. כי הוא מעין עוה"ב ע"י שמצות שבת הוא שביתות המעשה ולכן יש בו נשמה יתירה. וז"ש אתה מענג נפשך ואני נותן לך שכר ע"ש במד':

והרבך וברך פרי בטנך. קשה דהיינו הך. וי"ל כמ"ש רש"י הרבה אתכם הרים אתכם. שהרבך הוא התרוממות:

בפסוק א"ת בלבבך כו' וברשעת הגוים כו'. ותמוה דמסיים ברשעת הגוים כו'. וי"ל כי כל המשפט תלוי בעמידת בנ"י ובוודאי אם היו בנ"י מתוקנים כראוי הי' נגמר מיד סאתם של הכנענים. לכן א"ת בצדקתי וברשעת כו' כי לפי מעשיכם עדיין לא נגמר סאתם של הגוים. רק ע"י שלבנ"י הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. והוא באמת ע"י זכות אבות פי' שעצם בנ"י טוב בכח האבות לכן כשבוחרין בדרכיהם ועושים כמעשיהם. מעשיהם לא אמרו רק כמעשיהם. שיש קצת דמיון. מיד מתעורר להם מעשי אבות ועי"כ מתמלא סאתם של הגוים ג"כ כנ"ל:



תר"מ

ב"ה עקב בקיצור והי' עקב תשמעון כו' ושמרתם ועשיתם. לתת שכר לשמיעה ושמירה ועשי'. והם ג' מדרגות. השמיעה היא הקבלה בלב. אח"כ השמירה ועשי'. והם בחי' ג' אבות. באברהם אע"ה נאמ' שמעי בת שהי' הראשון לשמוע דבר ה' ובחי' בכל לבבך. ושמירה נגד יצחק והיא בכל נפשך. רמז לדבר ושמרתם את נפשותיכם כי שמירה בנפש. ועשיתם נגד יעקב אע"ה בחי' בכל מאודך:

בפסוק והי' א"ש תשמעו. פירש"י שמוע בישן תשמע בחדש. ע"פ מאמר המשנה למה קדמה פ' שמע כדי שנקבל תחילה עמ"ש ואח"כ עול מצות. והוא ענין עושי דברו לשמוע בק"ד וצריכין בנ"י בכל יום לעורר בחי' מתן תורה כמ"ש אשר אנכי מצוך היום. והוא ע"י הכנה לקבל עול מלכותו ית' שהוא פי' עושי דברו כמ"ש במ"א. עי"ז זוכין אח"כ לשמוע דבר ה'. ושייך שמיעה זו בכל נפש מישראל שיוכל להתעורר משמים ע"י הכנת עמ"ש כראוי. וע"ז נאמר אשרי איש שישמע למצותיך הוא הציווי ממש כמ"ש אנכי מצוך היום:



תרמ"א

בפסוק לא בצדקתך. אמו"ז מו"ר ז"ל אמר כי מרע"ה רצה לברר זאת לחזק דורות השפלים שאין בכח מעשיהם לרשת את ארצם. אעפ"כ הכל בזכות האבות כו'. כי באמת בוודאי הי' לדור המדבר מעלות רמות ונשגבות שקיבלו התורה מן השמים והקדימו נעשה לנשמע. ומכלל שנאמר א"ת בלבבך כו' בצדקתי הביאני כו' מוכח שהי' להם בוודאי במה לתלות רק שהיו בהם ג"כ קילקולים כמו שנדרש עליהם שחורה אני ונאוה. ואם היו מתקנים הכל והיו באין לא"י בכח צדקתם. לא הי' גלות שוב. והי' מרע"ה נכנס עמהם. רק ע"י החטאים הוצרכו לכנוס רק בזכות האבות. ולא נכנס עמהם מרע"ה מה"ט שלא הי' הכניסה בזכות מעשיהם רק במתנה ומרע"ה הי' בבחי' גדולה מזו. שהי' לו הכל בזכות עצמו. וז"ש על בחי' האחרונה ועתה ישראל מה ה' כו' שואל מעמך. כי בדברות הראשונות הי' המכוון להיות כולם כמלאכי השרת אשר על כן אמרו חז"ל כי מילתא זוטרתי היא לגבי משה. פי' למה שהיו מוכנים בדברות הראשונות. ואח"כ הכל בסיוע מהש"י כמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שאין מבקשין רק הפתיחה כחודה של מחט שהוא יראת שמים ואח"כ בעזר ה' יכולין לתקן הכל ומדרגה הראשונה הי' לזכות במעשה עצמו כאבות הראשונים שהיו מתחזקים בצדקתם מעצמם:



תרמ"ב

במדרש מנורה של פרקים כו'. הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כי א"י לקבל שכר עוה"ב עד אחר כל השלימות כמ"ש אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וכל השלימות א"א להשיג בזה העולם לכן שכרו בעקב. אכן בשבת קודש ע"י הביטול שמבטלין הכל יכולין להשיג הארה מעוה"ב. כמ"ש שבת מעין עוה"ב. ונק' שלום כי צריכין להיות כלי מיוחד לקבל שכר עוה"ב. כידוע שמקבלין לבוש חדש כי בלבוש זה של הגוף א"י לקבל עוה"ב. כמ"ש בזוה"ק כי עוה"ב א"י לסבול כחוט השערה מעוה"ז. רק בש"ק יש נשמה יתירה ויכולין לקבל קצת הארה מעוה"ב. ז"ש במד' לטובתך נתתי לך השבת כו' אני נותן לך שכר. רמז למ"ש שבש"ק יש ענין שכר בעוה"ז ג"כ. ולכן רמז האר"י ז"ל ביומו תתן שכרו ר"ת שבת שבשבת יש קבלת שכר כנ"ל. והנה באמת השבת הוא אות ועדות שבנ"י הם בני עוה"ב. וכמו כן בפרט כפי מה שיש לאדם שייכות להשבת כן הוא מוכן לעוה"ב. וכתי' ביני ובין בנ"י א"ה לעולם. פי' כי הוא עדות לעולם הבא כי ששת ימים עשה כו' כי הטבע הוא בחי' ימי המעשה וביום השביעי שבת וינפש. א"כ נראה כי הש"ק הוא למעלה מעשיות שמים וארץ וזה העדות שבנ"י מעידין ומבררין בש"ק. וז"ש אם תשיב משבת רגלך כו' אז תתענג כו' כנ"ל שיכולין להשיג הארת עוה"ב כנ"ל:

בפסוק והי' א"ש תשמעו אל מצותי כו'. ברש"י שמוע בישן תשמע בחדש. דכתי' עושי דברו לשמוע בק"ד. שכפי מה שמקיימים המצות לשמה כך זוכין לשמוע כי התורה גנוזה במצות. וע"ז איתא אשרי שישמע למצותיך. כי בוודאי אין שיעור לטעמי המצות ויכולין להשיג בכל יום טעמים חדשים ונק' ממש מצוך היום. רק זה למי שמחפש לקיים מצות ה' ולא לעשות המוטל עליו בלבד. וזה נקרא קבלת עול מצות. להיות משתוקק תמיד לשמוע ולקיים רצון הבורא ית'. ואז זוכין לשמוע בכל יום. ואמרו ושבעת השמרו לכם אין אדם מורד רק מתוך שביעה. אין זה דווקא באכילה ושתי' גשמיות. רק גם במילא כריסו בתורה ועבודה צריך להיות תמיד אצל הפתח ולחפש לשמוע דבר ה' ואז יורד השפעה חדשה תמיד. וח"ו להיפך ועצר את השמים כו'. כי כפי מה שחסר לאדם ומשתוקק אל השלימות כך משפיעין לו משמים. כדאיתא יותר משהעגל רוצה לינק כו'. לכן מחויב כ"א בכל יום לקבל עול מ"ש ועול מצות כי אין שיעור לדבר. ואיתא כיון שאדם פורש מן התורה כו'. היינו כנ"ל שצריכין בכל יום לעסוק בתורה להשיג מה שהוא רצון הבורא ית' תמיד שיש תמיד התחדשות בתורה כמ"ש ז"ל בכל יום הקב"ה מחדש הלכה כו' והכל בתורה ומצות:

וכתי' לאהבה את ה' כו' פירש"י של"ת אלמוד בשביל שאקבל שכר כו'. פי' להיות תשמעו א"מ כדי לאהבה את ה' ולעבדו כו' שזה התכלית מהמצות שהם עיטין איך למפלח בדו"ח. וזהו א"ש תשמעו ב"פ. שמיעת מ"ע עצה לבוא לאהבה. ושמיעת מל"ת לבוא לעבדו בכל לב ונפש. ולכן שמוע תשמעו לקבל ולהאזין הארת המצות בכל אבר להיות בטל כל אבר להמצוה שהוא פנימיות האברים וגידין. והוא כמ"ש שמעי בת כו' ואח"כ הטי אזנך להיות נמשך לגמרי אחר המצוה:



תרמ"ג

במדרש מנורה של פרקים כו'. לטובתכם נתתי השבת כו' דכת' היום לעשותם למחר לקבל שכרן. כי א"א לקבל השכר מעוה"ב כל זמן שלא נתקן כל המעשים. כאמרם אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והוא תיקון כל המעשים לדבקם בשורשם. וזה ענין הבנין של ימי המעשה שנק' מנורה של פרקים. וכשהיא בשלימות אז חל האור שבעת הימים. וכן הוא בכלל. כל שיתא אלפי שנין. אח"כ השבת. וזהו עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע שבנ"י נעשו ערבים לתקן העשי' כמ"ש עושי דברו. אח"כ לשמוע בקול דברו הוא לעתיד כמ"ש כעת יאמר ליעקב כו'. וזה ג"כ נרמז בפסוק היום לעשותם כו' עקב תשמעון כי בעוה"ז נעשה ובעקב יהי' השמיעה. אכן בכל ש"ק שניתן מנוחה לבנ"י שביתות המעשה לכן הוא מעין עוה"ב ויכולין להרגיש מהארת אור הגנוז לכן נק' שבת אור שבעת הימים:

והי' עקב תשמעון כו' ושמר ה"א. כי הש"י ברא הכל להטיב לאחרים אך ששמחה לפניו ית' כשאדם זוכה במעשיו לקבל שכרו כדאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי. ז"ש והי' לשון שמחה כשיהי' השכר עקב שתשמעון כדאיתא זכו אחישנה כו' והגם שיהי' הגאולה על כל פנים. אבל שמחה לפניו ית' כשיהי' בזכות מעשינו. ושמר ה"א לך לכאורה מה שייך שמירה למעלה אך הכל במדה כמו שבנ"י משתוקקין בעולם לקיום תורה ומצות. הגם שא"י בשלימות בגלות כמ"ש רש"י הציבי לך ציונים כו' שבגלות א"י לקיים כל המצות רק שנשאר רשימה מזמן המקדש. וע"י ששומרים ומשתוקקין להש"י כמו כן בשמים מתעורר זכותן של ישראל וכביכול מכין להם השכר שלעתיד כמ"ש בגמ' שהראהו מלאכי השרת מסתתין אבנים טובות לצורך בהמ"ק שלעתיד. וממילא יש התנוצצות מההארות של עתיד גם בעוה"ז להיגיעים בתורה ומצות:

בפסוק כי הארץ כו' לא כארץ מצרים כו' א' תזרע את זרעך כו'. וקשה הא זריעה צריך והל"ל רק אשר השקית ברגליך. וי"ל הכוונה ע"פ מ"ש ארץ אשר ה"א דורש אותה ואחז"ל הלא כל הארצות דורש ה' רק בזכות שדורש אותה כולן נדרשות. והיינו שניתן לבנ"י נחלת ה' שהיא הקרובה אליו ית' וזה למטר השמים תשתה ואח"כ ממנה נשפעת לשאר ארצות וכולן תלוין בה. וז"ש שאינה ארץ פרטי אשר ת' זרעך בפרט. רק היא כוללת כל השפע הבאה משמים ובנ"י במעשיהם הטובים מושכין הברכה לכל העולם. וזה ענין פרשת והי' א"ש קבלת עול מצות היינו תיקון כל המעשים לדבקם בשורשם ע"י התרי"ג מצות. ז"ש חז"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג ד"א. ואמרו עוד הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכר"י ועלתה בידם. והיינו שהגם שמעלת רשב"י מאוד נעלה והיא בחי' התורה ודור המדבר. אבל בחי' א"י הוא תיקון המעשים בחי' המצות כנ"ל. וכתי' אם שמוע תשמעו כו'. כי נר מצוה ותורה אור ויש בכח בנ"י כשמקיימין המצות כראוי המה מעוררין השורש למעלה ומתמלאים המצות באור התורה ויכולין לשמוע מכל מצוה דבר ה'. וזה שמוע תשמעו. ובמדרש העושה מצוה כאילו מדליק נר לפני ה' ע"ש כנ"ל שע"י המצוה מדליק הנר מצוה באור התורה:



תרמ"ד

במדרש מנורה של פרקים כו' לטובתך נתתי לך השבת. דאיתא היום לעשותם למחר לקבל שכרן. הענין הוא כי עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. פי' ע"י המצות בעוה"ז מתקנים האיברים להיות כלי מוכן להשראת הקדושה דלעתיד עין לא ראתה כו' יעשה למחכה. פי' שציור האדם יש בו דברים נפלאים אבל בעוה"ז הוא נסתר וע"ז כ' מה רב ט' אשר צפנת כו'. ולכן נק' המצות נרות שהאיברים נעשים כלים בכח המצות וכשנתקן כל האדם להיות מנורה שלימה אז לעתיד יהי' לך ה' לאור כו'. ולכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב הוא ג"כ הארה יתירה כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת למ"פ בחול. ובאמת בריאת האדם הכל ענין א' בזה ובבא כמ"ש וייצר ב' יצירות. יצירה בעוה"ז בעשי' כמ"ש היום לעשותם ובעוה"ב הפנימיות וזה נק' קיבול שכר:



תרמ"ה

במדרש אסור להרכיב קני מנורה בשבת שהוא כבונה ובנין אסור כו' אתה סבור שמא לרעתך נתתי לך השבת לא נתתי אלא לטובתך כו'. הענין הוא כי הבנין הוא בששת ימי המעשה. אבל השבת הוא יסוד של הבנין והוא האחדות. כי הבנין הוא ע"י הרכבות ובכל מורכב נמצא תערובת טו"ר. אבל בשורש הבנין וקיומו ויסודו שהוא השבת לא יש שום תערובת לכן בכל הימים כ' ויהי ערב. ובשבת [* לא] כ' כן. ולכן התענוג בשבת מצוה ולא נמצא בו תערובת רע ולא כן בימי המעשה שצריכין שמירה יתירה ע"י שיש בהם התערובת. ובשבת בא הכל אל האחדות כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. וזה השבת שנק' עדות סהדותא איקרי שבנ"י מעידין על שברא עולמו בששה ונח בשביעי. וזה העדות הוא גמר ויסוד הבנין של הבריאה וביטול כל הדברים לשורש האחדות וזה ענין שיר של יום השבת טוב להודות לה'. וכן בעבודה שבלב זו תפלה גם ע"ז נאמר ששת ימים תעבוד כו' ותפלת השבת הוא בבחי' סידור שבחו של מקום ואח"כ בקשת צרכיו בימי המעשה כדאיתא רנה זו סידור שבחו ש"מ. ותפלה זו בקשת צרכיו. ועמ"ש לעיל פ' ואתחנן:

בפסוק כי הארץ אשר אתה בא כו' לא כארץ מצרים היא כו' אשר תזרע את זרעך כו'. ואין מובן דהא בזה לא מסיים דבא"י א"צ לזרוע. וי"ל דבא לומר להם כי א"י היא נמשך אחר הנהגה שלמעלה למטר השמים תשתה ולא הי' הכוונה בא"י על זרע הגשמיי בלבד. כדמסיים ארץ אשר ה"א דורש אותה כו' והי' א"ש כו' ונתתי מטר. והיינו כי זרע הארץ תלוי כפי עבודת בנ"י להש"י הרים ובקעות הם בחי' האבות והשבטים שהם השערים המשפיעים שפע משמים כמ"ש עינות ותהומות יוצאים כו'. ובספרי דורש י"ב פ' ארץ בפרשה זו שהי' י"ב מיני ארצות. לכל שבט ושבט נחלה בפ"ע ע"ש. ועמ"ש בפ' חוקת מענין זה:



תרמ"ו

במדרש לטובתך נתתי לך השבת כו'. כי השבת הוא ס' מעין עוה"ב כדאיתא בגמ' וכמו שא"י לזכות לעוה"ב רק ע"י תיקון והכנה בעוה"ז. כן בימי המעשה הכנה לשבת כדאיתא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. פי' ערב שבת. כי השבת הוא כולו טוב וכפי מה שמבררין בימי המעשה התערובת של טוב ורע כן זוכין בש"ק. וז"ש לטובתך ולא לרעתך. כמו שהוא כפי הבירור בעוה"ז זוכין אח"כ בעוה"ב. ובאמת כל עוה"ז נברא לברר התערובות ונק' ערב שבת. שבוודאי נמצא הטוב בכל מקום [*ורק] שנתערב בין הרע וצריך בירור כנ"ל. והנה כ' והי' עקב תשמעון כו' ושמרתם ועשיתם. והוא ג' בחי' מעשה דיבור ומחשבה. ובכולן צריכין בירור. ואיתא שיש שכר מיוחד לתיקון המעשה והדיבור בתורה ותפלה והמחשבה בחי' נפש רוח ונשמה כמ"ש בשם האר"י ז"ל שזה עצמו ג"כ תיקון ג' ימים דקמי שבתא ובתר שבתא. שכפי מה שמבררין בימי המעשה הדיבור ומחשבה ומעשה. כן זוכין בש"ק לכל הג' הנ"ל. וזהו הג' סעודות שבש"ק:

בפרשה כי הארץ א"א בא שמה כו' לא כא"מ הוא כו' והשקית ברגלך כו'. ובפ' דברים דרשו חז"ל כי בנ"י אמרו א"מ בית הבעל שנילוס משקה וא"כ בית שקיא ע"ש. וכאן איתא להיפך. אבל באמת הענין אחד כי הנה א"י היא שלא כהנהגת הטבע. שהארץ נותנת יבולה ואינו תלוי במעש"ט של האנשים. אך לבנ"י נתן הש"י א"כ להיות כל הברכה כפי מעש"ט שבבנ"י לכן עתה היא מונעת פירותי'. וכ' והשקית ברגלך. לרמוז כי בוודאי גם בא"י בנ"י זוכין להמשכת המים למטר השמים והוא ע"י עבודת הש"י כמ"ש והי' א"ש תשמעו כו'. ואמרו חכמז"ל כי פרשה זו הוא קבלת עול מצות. פ' המצות הם הדביקות וחיבור שיש לתחתונים אל השורש וזה ע"י מצות שהם בעשי'. ובאמת הוא עבודה קשה להיות הפרנסה תלוי' במצות ומעש"ט כמ"ש חז"ל בפסוק זכרנו אה"ד אשר נאכל במצרים חנם חנם מן המצות. ובנ"י נבחרו להיות אצלם נמשך הכל ע"פ מצות ומעש"ט שלהם. וזה העול מצות צריך אדם לקבל עליו בכל יום בפרשת והי' א"ש. והברכה הזו הבאה ע"י המע"ט הוא באופן שיהיו המעשים לש"ש. כמ"ש והי' א"ש כו' לאהבה כו' ולעבדו ודרשו חז"ל שיהי' שמיעת המצות כדי לבא על ידיהם לאהבת ה' ולעבודתו. כי המצות הם עצות לבא לאהבת ה' וכשעושין על כוונה זו אז ממילא ונתתי מטר כו' כי באמת העיקר הוא עבודת הבורא ית' וממילא הפרנסה טפלה. וכן צריך להיות אצל האדם כמ"ש חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיים בידן:



תרמ"ז

במדרש מנורה של פרקים כו'. כי ששת ימי המעשה כל יום הוא מדה בפ"ע כי יש עבודה בפרט באהבה ויראה ושמחה והם הן כמו ששה נרות של המנורה. שלשה מכל צד ג' דקמי שבתא ובתר שבתא. [והם כמו ו' קצות. ימינא ושמאלא. רום תחת. פנים ואחור. לכן יש לכל א' בן זוג] והשבת היא הנקודה כללית שצריך להיות התכלית שבאין ע"י כל המדות בפרט אל השלימות לכוון הלב להבורא ית'. וזו המנוחה היא רק בעוה"ב לכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כמ"ש עקב תשמעון. אכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב מתנה טובה זוכין להארה כללית הנ"ל. [וזה שהתחיל תשמעון לשון רבים ומסיים לשון יחיד] ובאמת כשזוכין להשלימות הנ"ל לית שולטנא אחרא כמ"ש בזוה"ק כי כל התערובת טו"ר היא בפרודא ובימי המעשה שהוא בפרטות יש תערובת כנ"ל. וז"ש המד' כי השבת ניתן רק לטובתך וכבר כ' במ"א:

אמו"ז ז"ל אמר בפסוק לא בצדקתך כו'. כי משרע"ה בירר זאת כי אלה המתנות שנתן הש"י לבנ"י. אינו בכח מעשי דור פרטי. רק שהוא מתנה לכללות בנ"י. וממילא הוא לדורות. ולכן אפי' דור שפל בכחו לזכות לזה כו'. ויראה כי גם נסי המדבר דכתי' וזכרת כו' כל הדרך כו' ויאכילך כו' המן כו'. וודאי הכל מתנה לדורות. ולכן תיקנו ברכת הזן יעל הארץ לדורות כי כשהאכילנו המן ניתן לנו ידיעה זאת כי לא על הלחם לבדו יחי' כו'. ונשאר זאת לבנ"י. ואין דומה מאכל איש ישראל לכל בני אדם. ומכלל שצוה אותנו לזכור זאת בוודאי נשאר ממנו לדורות. רק דור הראשון היו כלים לקבל ההארות בפועל ממש. אבל נשאר הפנימיות לדורות וכ"כ מלא העומר כו' למשמרת כו'. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שמכל הנפלאות שעשה לנו הבורא ית' נשאר זכר לעולם. ומכש"כ מתנת א"י שמברכין על ארץ חמדה כו' על הארץ ועל המזון דרשו חז"ל ארץ דמפיק מזון. שמזון בנ"י הוא באמצעיות א"י. הגם שאנחנו בחו"ל. בוודאי יש להתאונן אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם כדאיתא בזוה"ק שיש להתעצב על חורבן בהמ"ק בתוך המזון שהקב"ה הבדילנו מן התועים כמ"ש תכין בטובתך לעני אלקים דרשו ז"ל העוסק בתורה הקב"ה בעצמו מכין לו סעודה. ובמדבר הי' ממש לחם מן השמים. ואח"כ בא"י כתי' ה"א דורש אותה ודרשו חז"ל הנותן מטר בעצמו. ושולח מים ע"פ חוצות בחו"ל ע"י שליח. ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל:

בפרשת היראה הן לה"א השמים כו' רק באבותיך כו' ומלתם כו'. לכאורה זה הענין הוא להתלהב באהבה והפסוק מביא זה ליראה. אך באמת צריך ליפול אימה ויראה על האדם בחשבו כי הניח הקב"ה וב"ש שרפים ואופנים וחיות הקודש ובחר בעבודת האדם ט"ס רמה ותולעה ומלך גדול שמקרב שפל נבזה צריך להיות ירא וחרד בהתקרבות זה. וגם זה אמת כי בוודאי כשבחר הקב"ה בנו נמצא בנו דברים יקרים יותר מבכל הנבראים כאשר חכמים הגידו בפסוק כעת יאמר כו' מה פעל. וגדול כח בנ"י יותר ממלאכי עליון. אך מי מכסה אור הגנוז בנפשות בנ"י ע"ז כתי' ומלתם כו' ערלת כו' וע"ז ניתן כל המצות לעורר על ידן זה האור הגנוז. והקב"ה נתן לנו מצות תפילין של יד נגד הלב למול ערלת הלב להתגלות פנימיות הלב. ותש"ר להסיר הקישוי עורף שמכסה האור של הנשמה שבראש. ופי' לא תקשו עוד כי מה שניתן בטבע להיות עורף מול פנים כמו כן להיות ב' לבבות הוא במדה שיכול הטוב לגבור על הרע אך שלא יוסיף עכ"פ האדם להקשות עורף בתוספות. והגם כי פשט הכתוב על חטאי דור המדבר שלא יוסיפו עוד. אבל בוודאי דור המדבר היו בני אדם גדולים ביותר. ומ"ש עם קשה עורף אתה הוא באמת זה הקישוי שהוא בתולדה ובעצם. אך מרע"ה נתעלה ויצא מן הטבע לגמרי. וכל הדור נמצא בהם הטבע. אבל לא תקשו עוד הוא כנ"ל שלא ליתן תוספת לרע ח"ו כנ"ל:

בפסוק מה ה"א שואל כו' דרשו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שלא כמדת מלך ב"ו שראשית הוא להטיל יראה על העם. אבל מלך מה"מ הקב"ה הכל בידו ונתן הבחירה ביד האדם שכן צריך להיות שיפול מעצמו מורא המקום על בני אדם כמ"ש מי לא ייראך כו'. ובאמת כל זה עשה הקב"ה בעבור בנ"י כי הכל נברא בשביל בני ישראל היינו שהניח הבחירה ביד האדם שיתוודע מזה כחן של בנ"י כענין המשנה במאמר א' הי' יכול להבראות כו' כי וודאי הי' יכול לברוא העולם שיתגלה מוראו על כל ברי' רק שרצה שבנ"י יבררו זאת בכחם. ומוטל על בנ"י לברר מלכותו ית' וכשהיו בנ"י שרוין על אדמתם היו מטילין באמת אימה ויראה על כל האומות ג"כ. וז"ש שואל מעמך דייקא כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כו'. וכל המדרגות שהם באים משמים המשיך מרע"ה לבנ"י. רק יראה שהיא בידי אדם לכן אמר ועתה כו':



תרמ"ח

בענין שבח א"י. ה"א מביאך אל ארץ טובה כו' נחלי מים עינות ותהומות כו' בבקעה ובהר כו' ואכלת ושבעת וברכת וכו'. כי הנה כשהיו בנ"י בא"י הי' השפע באה משמים ע"פ התורה ומצות כמ"ש למטר השמים כו'. והי' א"ש כו' ונתתי מטר ארצכם בעתו כו'. והגם כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. אך א"י הי' בה מעין עוה"ב כענין שרמז המד' בשמירת שבת שהגם שהשכר בעקב מ"מ בש"ק יש בו מעין עוה"ב. כמ"ש לטובתך נתתי לך השבת. וכ' במ"א הפי' כי השכר א"י להיות כשיש תערובת טו"ר. ובשבת שכולו טוב ואין בו תערובות יכולין להרגיש מעין עוה"ב. וכמו כן א"י ובהמ"ק בבחי' המקום שהוא נבדל מכל המקומות ואין בו תערובות. וכמו ששבת נק' נחלה שבו נפתח המעין כמ"ש ביום השבת יפתח כמו כן בא"י ארץ נחלי מים. כענין שכתי' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך זה פי' עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כי בא"י הי' נפתח שער השמים לכן נק' ארץ טובה אין טוב אלא תורה כמ"ש בספרי ע"ש בפסוק ואבדתם כו' מעל הארץ הטובה. ופי' ארץ טובה שהי' מלא מדברי תורה כענין שכ' ונהי' טובים דכתי' אשר ה"א דורש אותה. וכדכתי' לא תחסר כל בה ונק' נחלה. ולא לחנם נשבע הש"י לאבותינו לתת לנו א"י וכתי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. ואינו לשון כפול רק לתת חוזר על הברית. פי' שבאמצעיות א"י ניתן לנו הברית כמ"ש ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. והשפע שירד בא"י הי' בקדושה. ולכן בכח המצות ירד להם המטר כדכתי' בעתו שהי' דבוק בשורשו. ואכלת ושבעת וברכת. ולא כתי' ותברך. לפי הפשט י"ל כמ"ש בגמ' סברא הוא אסור להנות בלא ברכה א"כ הוא מוטבע באיש ישראל כשנהנה מברך ז"ש וברכת. כמו ואכלת ושבעת שהוא ממילא כמו כן וברכת. אכן עוד יתכן לפרש כי אכילת לחם הארץ נתן התעוררות בנפש ישראל לברך להש"י ז"ש ואכלת ושבעת וברכת. וי"ל עוד כי בגוף אכילה נעשה הברכה שהאכילה הי' בקדושה כמ"ש בספרים בפסוק והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה פי' בגוף האכילה. ז"ש ואכלת ושבעת עי"ז וברכת. וחז"ל אמרו משה רבינו ע"ה תיקן ברכת הזן ויהושע תיקן על הארץ כו'. פי' כי המן הי' מאכל מן השמים ממש והוא השפע בשורשו. וא"י הי' דביקות שפע שלמטה. דביקות לחם מן הארץ בלחם מן השמים. והוא מדרגה שלמטה מן המן. ואח"כ תיקנו ובנה ירושלים פי' כמ"ש בספרי ושמתם את דברי אלה אף כשתהיו גולים הציבי לך ציונים כו'. פי' ושמתם את דברי אלה לזכור איך נפלנו מאיגרא רמה שכשהיינו בא"י הי' כל השפע דבוק בשורשו כנ"ל ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכפי התשוקה והדאגה על חורבן בהמ"ק כך יכולין גם בגלות להרגיש קצת הארה מהשפע שהי' בזמן המקדש. ז"ש שימי לך תמרורים פי בספרי זה חורבן בהמ"ק ע"ש. פי' שע"י המרירות מתקנים עתה מה שהי' אז ע"י שמחה. וזה ענין ברכת ובנה ירושלים בברכת המזון כנ"ל:



תרמ"ט

במצות ברכת המזון ואכלת ושבעת וברכת כו'. דכתי' ואכלת ושבעת השמרו כו' שאין אדם מורד אלא מתוך שביעה כו' א"כ נראה דוברכת הוא תיקון שלא יבא לידי מרידה. ואדרבא יכול לקבל ברכה מתוך אכילה. דהנה כתי' לא על הלחם כו' ע"כ מוצא פי ה' יחי'. ופי' האריז"ל שחיות מאמרו ית' שיש בתוך המאכל הוא חיות אל הנפש. והגשמיות אל הגוף. ע"ש. שע"י ברכות זוכין למצוא פנימיות המזון שהוא מזון הנפש. כי בוודאי כשעשה הש"י המאכל להיות מזון אל האדם הוא מזון גם בפנימיות. וע"י התורה זוכין למצוא זה המזון. דיש זכור ושמור בכלל כל המצות. זכור הוא בחי' מ"ע לעורר הפנימיות וניצוצי קדושה שיש בכ"ד ע"י המ"ע. ושמור ע"י הל"ת לשמור החיצוניות וקליפות שלא יתמשכו יותר מדאי. וב' אלו הם בכ"ד שבעולם. לכן כתי' ושבעת וברכת הוא בחי' זכור בפה. השמרו לכם בחי' שמור בלב. לכן אחז"ל שלחן שאמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום ב"ה דכתי' וידבר אלי זה השלחן כו'. כיון שדיבר עליו ד"ת הוא שולחנו של מקום. והוא כנ"ל שע"י ד"ת זוכין למצוא פנימיות המזון שבקדושה. וע"ז רמזו חז"ל אם אין קמח אין תורה הוא פנימיות הקמח שמזין אל הנפש. וג"כ אם אין תורה אין קמח שבלי כח התורה אין פנימיות המזון מתגלה. ולכן אמרו בגמ' שצריכין להזכיר בברכת המזון ברית ותורה. שע"י בריתו שחתם בבשרנו וע"י התורה יכולין אנו למצוא מזון הפנימיות שהוא מצד הקדושה ומחי' ומזין את הנפש כנ"ל:

במדרש שמע ישראל כו' הה"ד באזנינו שמענו כו'. ע"ש במדרש. יובן ע"פ ששמעתי ממו"ר א"ז ז"ל שאמר בפסוק לא בצדקתך כו' שמרע"ה אמר כן להודיע כי לא זכו אל א"י בכח צדקתם רק מתנה בזכות אבותינו. כדי שיהי' שייכות א"י לכל דורות השפלים ג"כ ע"ש. והן הן דברי המד' שמשה רבינו ע"ה הכניס ידיעה זו בלבות בנ"י לידע כי א"י היא במתנה וע"ז הוסד כל המזמור הנ"ל באזנינו שמענו פועל פעלת כו' גוים הורשת ותטעם כו' לא בחרבם ירשו כו' כי ימינך כו'. לכן צוה ישועות יעקב גם עתה כו' כי לא בקשתי אבטח כו' ע"ש כל המזמור:



תרנ"א

במדרש לטובתך נתתי לך השבת את אוכל ושותה ומענג א"נ ואני נותן לך שכר כו' מפירותיהן אתה אוכל בעוה"ז ושכרן בעוה"ב ע"ש. הענין הוא כי שכרן של מצות א"א לקבל עד תיקון כל האדם בשלימות ע"י תרי"ג מצות שמתקנין כל האיברים וגידין. אכן השבת הוא מעין עוה"ב ואיתא בשבת פורס סוכת שלום עלינו פי' שהגם שהשלימות חסר בעוה"ז נותן הקב"ה במתנה חלק מן השלימות. והשכר הוא מדה במדה על ידי שאדם שובת בשבת קודש לשמו ית' ומענג את השבת. שאפי' שהוא בחסרון. בבוא השבת מתבטל וכאלו כל מלאכתו עשוי'. לכן זוכה להיות מרגיש מעין עוה"ב אפי' קודם תיקון השלימות. וז"ש שע"י שמענג את עצמו אני נותן לו שכר. וזהו ענין מפירותיהן אתה אוכל בעוה"ז שיש מצות שתשלומן מדה במדה הוא להיות זוכין בעוה"ז למעין עוה"ב:

במדרש שמע ישראל אתה עובר כו' קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע כו'. נראה הרמז כאן שאם לא הי' מתקלקל נעשה היו זוכין בעצמם לירושת הארץ. כי נשמע הוא רק לקבל ירושת האבות כמ"ש לא בצדקתך. וכל מגמתו של מרע"ה להיות בנ"י מתוקנים בעצמם לירושת הארץ ואז הי' הוא מכניסם לארץ ולא הי' עוד גלות:

ובמדרש בעת ההוא אמר ה"א פסל לך כו' לכל זמן ועת כו' עת להשליך אבנים זה שבירת הלוחות. כנוס אבנים פסל לך ע"ש. והענין הוא כי אחר החטא ניתנו הלוחות מלמטה תחת השמים והוא בדרך הכ"ח עתים שתחת השמש. אבל לוחות הראשונות היו למעלה מן השמש ולא הי' בזמן ובמקום ידוע. לכן איתא כי הראשונות לא הוצרכו לארון שהיו מעשה אלקים כדכתי' והלוחות מעשה אלקים המה. אך אחרי שקלקלנו נעשה כתיב עשה לך ארון כו' שהיו הלוחות מלמטה בזמן וגבול כנ"ל והענין הוא כי רמז הלוחות והכתב הם בחי' גוף ונשמה. וכמו בהאדם עצמו דאיתא הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין. וקודם החטא היו מזוככים גופות בנ"י כמלאכי השרת. ואח"כ היו הלוחות מלמטה והכתב שהוא הנשמה מלמעלה. כי חרות על הלוחות היא ג"כ הרשימה מהנשמה בלב האדם. ומקודם הי' חירות כמ"ש חז"ל שלא הי' בהם יצה"ר. ואחר שנתקלקל נעשה. היו רק האותיות מלמעלה היא בחי' נשמע. וזהו שהראה להם מרע"ה כי המה תחת הזמן. ובאמת העתים צריכים להתבטל אל בנ"י להיות הם למעלה מהעתים. וכ"כ על הקץ בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. כי בוודאי יש זמן קצוב להתבלעות הסט"א להיות מלכותו ית' מבוררת בעולם. אבל כשבנ"י זוכין וע"י תשובה יוכל להיות הגאולה בלי זמן. וז"ש היום אם בקולו תשמעו. והוא באמת כח התורה שנק' יום הקהל בתורה ופי' הקהל שהוא יום הכולל כל הזמנים וכל הנפשות וכל המקומות. והיא התורה שלמעלה מן התחלקות העתים שתחת השמים. לכן אחז"ל אם שמרו בנ"י שבת א' מיד הם נגאלין כי שבת אחת היא הנקודה אחדות שכולל הכל כנ"ל. ובשבת ניתנה תורה. ואיתא בספרים מי"ד הם נגאלין הרמז שיגאלו מי"ד העתים. כי השבת הוא למעלה מהתחלקות העתים כמ"ש. והגאולה שתהי' בעתה היא מכח זכות האבות שיקיים הקב"ה הבטחתו. אבל אם בנ"י שבין בתשובה זוכין בצדקתם כמ"ש לעיל. וזכות אבות לעולם נמצא בבנ"י וע"ז כתי' שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבותי. והפי' שיש מעש"ט וצדקות שנמצא בבנ"י והכל בכח סיוע האבות. ולכן אמר משה רבינו ע"ה וידעת כי לא בצדקתך כו'. ואם ח"ו לא הי' להם צדקות מה הוצרך לומר להם זאת. אבל הראה להם כי אותו הכח הוא במתנה ולא משלהם. וזה ג"כ מאמר הנביא יראתם אותי מצות אנשים מלומדה מה שבנ"י אין מוסיפין חיל רק כפי הכח שנשרש בהם מאבותיהם. וישראל נק' מאמינים בני מאמינים. וצריכין להוסיף אמונה בעצמותם מלבד מה שהם בני מאמינים:



תרנ"ב

בפסוק כי תאמר רבים כו' לא תירא מהם כו' תזכור כו' וגם בפרשיות שאח"כ שמזהיר משה רבינו שלא לומר כחי ועצם ידי כו' וזכרת כו' ה"א כו' הנותן לך כח כו'. דכת' בטחו בו בכל עת. פי' בכל עת פי' בכל עת דיש בטחון בעת צרה אבל עיקר הבטחון הוא בעת שלוה שלא לשום מבטחו באשר לו רק בכחו ית' וע"ז נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. היפוך ממ"ש מקודם ארור הגבר כו' ומן ה' יסור לבו כו'. רק שהגם שאין לו מחסור דבר בוטח בו ית' ולכן והי' ה' מבטחו כשיבוא לעת צרה ח"ו. וזהו בכל עת. ולכן נאמר כשיירשו את הארץ יזכרו ביצ"מ ויבטחו בו ית"ש. וכמו כן כשיאמרו רבים הגוים כו' יבטחו בו ית'. והנה זה עיקר שבחן של בנ"י כמ"ש בגמ' לא מרובכם כו' חשק כו' כי אתם המעט ממעטין עצמכם כו'. פי' דיש בבנ"י ב' הדברים שהם גבוהים מכל האומות כמ"ש הרבה אתכם הרים אתכם. ויש להם כח הכנעה אליו ית' יותר מכל האומות. ועל ב' אלו נאמר ואתן צאני כו' אדם אתם. ומעלה דצאני מקדים הכתוב שהוא חשוב לפניו ביותר. וגם ע"י זו המעלה זוכין לבחי' אדם אתם:

בפסוק ויענך כו' ויאכלך את המן כו' לא על הלחם לבדו כו'. הענין דיש בחי' מוח לב כבד כדאיתא שהכבד מקבל מקודם המאכל ואח"כ הלב מוציא חלק הדק מובדל מן הפסולת אח"כ מעלה הלב חלק היותר דק אל המוח. כי כל אבר הרוחניי ביותר צריך לקבל חלק דק מבורר. והכבד הוא גשמי ביותר ולכן אינו טרפה בניטל רק שנשאר כזית. והלב אם ניקב עד חללו טריפה והמוח שהנשמה תלוי' בו ביותר אפי' ניקב הקרום של מוח טרפה. ואלה הג' הם כלים לבחי' נפש רוח נשמה. וכולם מקבלין חיות מן המזון. והנה האומות וכל ארצות המזון שלהם בחי' כבד מעורב עם הפסולת. ולבנ"י ניתן א"י שמזונות שלהם בחי' לב חלק המבורר מן הפסולת. ובנ"י בכח המתנות שנתן לנו הקב"ה יכולין לברר ולהוציא פנימיות המזון וא"י מוכן לזה. וכל אלה הדברים שמזכירין בברכת הארץ הם תיקונין שעל ידיהם יכולין לברר בירור אוכל מתוך פסולת ע"י ברית ותורה וארץ חמדה. לכן א"י נק' לב אמצעיות מכל העולם והיא בחי' לחם מן הארץ שסועד הלב כמ"ש חז"ל מן התורה ונביאים וכתובים פיתא סעדתא דלבא וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל שביאר כוונתם ז"ל כי הוכיחו מן התורה כו' שהלחם יש בו מזון פנימי להחיות הלב ולסעדו בעבודת הבורא ית' ע"ש. ולי יראה עוד כי ע"י תורה ונביאים וכתובים שיש לבנ"י ועוסקין בהם. באמצעות זה מוצאין החיות ומבררין המזון בבחי' לב הנ"ל שהוא בירור אוכל מתוך פסולות. וכמ"ש במ"א שזה פי' אם אין תורה אין קמח. אכן המן הי' בחי' לחם מן השמים ונראה שהוא סועד המוח והוא היפך מזון הגשמיי שבא דרך כבד ולב אל המוח. והמן אדרבא סועד המוח ונמשך ממוח ללב ולכבד מלמעלה למטה שהוא לחם מן השמים. ורמז לדבר דכתי' עומר לגלגולת. וכמו דאיתא ביום התענית וכן חולה שא"י לאכול. המוח מחי' כל הגוף. ורק שהמוח א"י להיות ג"כ בלי מזון. רק דור המדבר הוריד להם הקב"ה מזון אל המוח כנ"ל. ולכן אמרו ונפשנו קצה כו'. כי כל מזון. הכבד שהוא בחי' נפש מקבל בראשונה. והם. הנשמה קיבלה בראשונה והנפש הי' סוף המזון. ולכן כשנפלו מבחי' הנשמה ונתגשמו קצת התלוננו על המן. ולכן כ' ויענך כי אכילת המן הי' בבחי' עוני ממש כמו תענית. והנה בסעודת שבת פי' בזה"ק משנה לחם שבחי' לחם מן השמים ומן הארץ נעשין א' ע"ש פ' ויחי. כי בשבת יש נשמה יתירה והוא התחזקות המוח ויש בו ג"כ מצות אכילת לחם מן הארץ:



תרנ"ג

במדרש מנורה של פרקים אסור להרכיב בשבת כו' הענין הוא כי הקב"ה מנהיג העולם בדרך הטבע ובצימצום מדרגות רבות והוא ההנהגה בששת ימי המעשה. ונקרא ימי עבודה שכל איש ישראל צריך לייגע עצמו לברר אוכל מתוך פסולת ולהעיד כי חיות כל הטבע ע"י אור הפנימי ולהרכיב ולחבר מדרגה אל מדרגה להעלות גם הטבע אל שורש העליון וששת ימי המעשה הם ששה קני המנורה. אבל השבת הוא בחי' פני המנורה והוא חיות הפנימי שמתגלה בשבת. והיא הנהגה שלא בהתלבשות הטבע. כדאיתא כי בימי המעשה הנהגה ע"י מלאכים ובש"ק הקב"ה בעצמו ובכבודו מחי' כל. וזו ההנהגה מיוחד רק לבנ"י וכתיב שער החצר הפנימית יהי' סגור ש' ימי המעשה כו'. וע"ז כ' אני ה' כו' שמי וכבודי לאחר לא אתן. וכ"כ בשבת קודש שבתותי תשמרו כו' אני ה'. כ' שבת הוא שמו של הקב"ה. כי הנה בכל המדות יש מלאכים מיוחדים לבחי' החסד והגבורה והמשפט והרחמים כו' וכמו כן בעבודת האדם כ' ובו תדבק הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. אבל בחי' מלכותו ית"ש הוא מלך יחיד ומיוחד. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת כי בשבת היא בחי' מלכות שמים ואין בו הרכבה כמ"ש אני ה' לא שניתי. ולכן שבת א"צ בירור כי אין בו שום תערובת [והמשכיל יבין דברים אלו ביותר]. והוא מעין עוה"ב שיהי' ה' אחד ושמו אחד יום שכולו שבת. וזה עיקר שכרן של עובדי ה' לזכות לזה השבת. ולכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי עיקר שכר המצות לתקן המלבוש לצאת מזה הלבוש הגשמיי ומזו ההנהגה המתלבשת בדרך המדרגות לזכות לציור הפנימי. וזה החילוק דכ' ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. פניו הוא הציור שבעוה"ז שהרשע בוחר רק בתענוגי הבלי עולם וזה שכרו. אבל הצדיקים כל מבוקשם לצאת מזה הציור לציור הפנימי וזה הוא רק בעקב. וכל שבת יש בו מעין עוה"ב לכן אין בו הרכבה. וגם הוא מתנה טובה שלא ע"י עבודת האדם כי עבודת האדם היא רק בחי' הרכבה כנ"ל. והשבת הוא הפנימיות בלי התלבשות והרכבה כנ"ל:

בפרשת והי' א"ש תשמעו. ברש"י מספרי אזהרה ליחיד אזהרה לרבים. פי' בכל יום מתחדש אזהרת התורה בנפשות בנ"י בפרט ובכלל אבל כפי עבודת האדם זוכה להרגיש בזה הקול א' אנכי מצוך היום. והכל תלוי בהאדם. וז"ש שמוע תשמעו פי' להשמיע את הקול ולשמוע לקבל את הציוי. כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו. מצוה אתכם היום כי הכל נברא בכ"ב אותיות התורה ויש לכל איש ישראל רשימות מאותיות השייכים אליו. ובכלל ישראל הכ"ב אתוון. ואלה האותיות מתחדשין בכל יום ויום בצירופים שונים. וזה מצוה אתכ"ם הכ"ב אתוון שבכם. ואם זוכין בנ"י לזה ההתחדשות מתברך להם כל הבריאה כמ"ש ונתתי עשב כו'. וזה כימי השמים על הארץ. ימים הם הארות. שכפי מה שימי השמים מאירים על הארץ ויכולין להתגלות בעולם. כך זוכין בנ"י לנחול את הארץ:



תרנ"ו

והי' עקב תשמעון פרש"י ובמד' מצות קלות שאדם דש בעקב כו'. הענין הוא דכ' אם שמוע תשמעו פרש"י שמוע בישן תשמע בחדש. והענין הוא דכ' קול גדול ולא יסף לא פסק כי הדברים חיים וקיימים והקב"ה נותן התורה תמיד. אכן כפי קיום התורה והמצות כן יכולין לשמוע חדשות בכל עת כמ"ש דדי' ירווך מה שדים כשתינוק ממשמש בו מוציא חלב כך ד"ת ומצות כפי עסק האדם בהם כך מתחדש לו לשמוע בכל עת חדשות. ז"ש נעשה ונשמע כי ידעו שכפי העשי' כך ישמעו תמיד התחדשות. וע"ז נאמר אשרי איש שישמע למצותיך. ובכח זה הוציאו החכמים מכח אל הפועל התורה שבע"פ. ואחריהם בכל דור ודור חכמי הדורות שהרחיבו הארת התורה בכל עת. וכמו כן בכל אדם בפרט. כל ימי חייו צריך לעסוק בתו"מ ויתרחבו הדברים ויוכל למצא בכל דבר קיום מצוה. וזה מצות קלות שדש בעקביו ואינו מבין מתחילה איך יש בזה מצוה. ובאמת כל העולם ומלואו מלא מצות כי הכל לכבודו ברא. וכשעוסק בהם כל ימיו זוכה שיתגלה לו לעשות מצות בכל עת ובכל מקום ובכל דבר. וזה עקב תשמעון את המש' האלה כו'. כמו ציור האדם הנשמה בראש ומאיר ונותנת חיים עד העקב. כך התורה שנק' ראשית ובה נברא כל העולם צריכין בנ"י להרחיב אור התורה עד העקב. ואז יהי' גאולה שלימה במהרה ב"א. ומו"ז ז"ל פי' שנרמז בוהי' עקב ר' עקיבא ע"ש. וי"ל עוד כי תשמעון רמז על רשב"י. כי ר"ע בנגעים ואהלות ור"ש באגדה שהאירו עיניהם של ישראל בתורה עד העקב:

במדרש פרי בטנך ואדמתך הקיש פ"ב לפרי אדמתך שאין בו חטא ועון ע"ש. כי ברית המעור תלי' בברית הלשון. ולפי שהבדיל הקב"ה אותנו במאכל שיהי' בלי פסולות וזה הי' שבח א"י שהי' מבורר מפסולות. ולכן יש מצות התלויות בארץ הואיל ופירות הארץ הוא בקדושה. ולכן מתברך במעיו ויהי' פרי בטנך בלי פסולות. ולכן מזכירין ברית בברכת הארץ בבהמ"ז. ואמרו חז"ל מרע"ה תיקן ברכת הזן על המן. ויהושע תיקן ברכת הארץ כי המן הי' שורש המזון מלמעלה כמ"ש אשר לא ידעת וכ' כ' לא ידעו מה הוא שהי' למעלה מבחי' עץ הדעת טו"ר. וברכת הארץ היא ארץ דמפקא מזון שהגם שבא בדרך הטבע מ"מ הי' מבורר טוב בלא רע בכח יצ"מ וברית ותורה היו מקבלים הלחם בלי פסולות. ולכן גדלה מעלת ברכת הארץ ביותר כמ"ש חז"ל. וזה על הארץ הטובה טוב בלא רע כלל:

במדרש שמע ישראל א' עובר כו' קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע ע"ש. הרמז כי אם לא קלקלו בנעשה היו נכנסים לא"י בצדקתם. אבל עתה נכנסו רק בחסד ה' כמ"ש המד' דהנסים נעשו על המים שהוא בחי' החסד. וענין קשה עורף אתה כי הנה יש בחי' פנים ואחור. כי יש בכל דבר פנימיות וחיצוניות. ונשמע הוא בחי' פנים ופנימיות וכמו כן מצד הפנימיות ירשו בנ"י א"י ומברכין גם עתה על ארץ חמדה כו' שהנחלת לאבותינו כו'. אבל תיקון החיצוניות הוא בחי' נעשה ולכן כ' מקודם אמרתי אלהים א' ובני עליון כולכם פרשנו בנפש וגוף שהיו עתידין להיות כמלאכים גם בתיקון הגוף. ולכן לוחות ראשונות היו מעשה אלקים. ובאחרונות שחטאו בנעשה היו הלוחות מעשה ב"ו והמכתב מכתב אלקים והיא רמז הנשמה והגוף כדאיתא הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין. וזהו קשה עורף אתה מצד חיצוניות הגוף בחי' אחור ועורף. ולכן לא היו יכולין לכבוש א"כ בצדקתם ולכן לא נתקיים בידינו בשלימות עד לעתיד. וזה ג"כ ענין מה ה"א שואל כו' כ"א ליראה ואמרו בגמ' אטו יראה מילתא זוטרתא אין לגבי משה מ"ז היא. כי כמו שהי' בשעת קבלת התורה שהי' נתקן גם הגופות. בני עליון כולכם. לא היו צריכין כלל ללמוד היראה כי היו מעצמם מלאים פחד כמלאך וכמ"ש וירא העם וינועו. כי כשאין הגוף מסתיר ממילא הנפש מרגיש ורואה אלקותו ית"ש ונופל עליו מורא ופחד ועתה הוצרך להם היראה. וגם זה נרמז במ"ש יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. כי עיקר היראה צריך להיות בעצם האדם בהכרת הבורא כשמתקן הגוף:



תרנ"ח

לפרשת עקב מה כתיב מקודם וידעת כי כו' הוא כו' הא' הנאמן שומר כו'. א"כ שכרן של צדיקים אינו בעוה"ז כמ"ש שכר מצות בהאי עלמא ליכא. אך עקב תשמעון הגם כי ושמר ה"א לך לעתיד לבא. מ"מ ע"י המצות ואהבך וברכך כי הברכה אינו קיבול שכר רק ע"י אהבתו ימשך לך הברכה. וכמ"ש חז"ל הקרן קיימת לעוה"ב והפירות בעוה"ז וע"י המצות מתקשרין בשורש שבעוה"ב וממשיכין תולדות ופירות לעוה"ז ג"כ. וזהו הברכה שכ' בש"ק לפי שבש"ק יש עלי' לכל המעשים עד השורש לכן אמרו חז"ל שהוא מעין עוה"ב ממילא נמשך הברכה גם לעוה"ז. הגם כי בהאי עלמא ליכא בעצם. מ"מ נמשך פירות מעוה"ב לעוה"ז. וכן הוא בכל המצות כמ"ש במ"א פי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ותרגום אונקלוס בחיי עלמא ע"ש. כי ע"ש זה נקרא מצות שמחברין האדם אל השורש שבעוה"ב:

ובמדרש מביא על הפסוק האל הנאמן כו' עובדא דרפב"י ע"ש נראה דפי' שומר הברית והחסד שאוהבי' הצדיקים המה בידם לפתוח הברית והחסד בשמים כי הוא שמור וגנוז להם:

בפסוק וברכת את ה"א על הארץ הטובה כו'. אחז"ל מרע"ה תיקן ברכת הזן כשירד המן וכשנכנסו לארץ תיקן יהושע ברכת על הארץ והמזון וברכה זו חביבה ביותר ע"ש. והענין הוא מה שעיקר ברכת המזון תלוי' בארץ. דכ' ארורה האדמה ולכן אין ארור מדבק בברוך וא"א לברך עד שיצא המזון מכלל ארור לברוך ובכניסת בנ"י לא"י הוציאו הארץ מכלל ארור. ולכן כ' מביאך אל ארץ טובה כו' אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שעד עתה הי' הארץ במוסכניתא עד שביררו בנ"י טוב מרע היפוך ממ"ש בעצבון תאכלנה. ומקודם הי' א"י תחת כנען הארור וכשנעשית נחלה לב"י נתבררה ואז יכול לחול ברכת ה'. ולכן מקודם לא הי' מצות בהמ"ז רק על המן שהוא לחם מן השמים ואח"כ נתקן ונברר גם לחם מן הארץ. ובאמת הברכה נמסר לבנ"י וצריכין לשמור הברכה שלא יתערב בה סט"א כדאיתא שבהמ"ז צריך שמירה מסט"א ובכח ברית ותורה וא"י נתברר הברכה. גם לא במסכנות כפשוטו כדאיתא בספרים כי באכילה יש סכנה לנפש שלא יתדבק בגשמיות יותר מדאי לכן שעת אכילה שעת קרבא. אבל א"י לא במסכנות תאכל. ומ"מ גם עתה מברכין על הארץ דאיתא דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כלל כולו יצא. לכן א"י שיצא מכלל ארור לברוך הי' הכנה לברר המזון אפי' בח"ל. כמ"ש חז"ל ה"א דורש אותה ובשבילה דורש כל הארצות:

בפרשת והי' א"ש כו' לאהבה כו' ולעבדו בכל לבבכם. פירש"י שלא תלמוד בשביל להיות עשיר רבי רק מאהבה כו'. פי' הפסוק כי תכלית המצות הם כדי לבא לאהבת ה' כי איך אפשר לב"י לבא לאהבת הבורא וכן הקשו הפלוסופים כי איך שייך ציוי באהבה אם אין הנפש אוהב בעצם. ולא מחכמה שאלו זאת רק מחסרון המצות שלהם. אבל בנ"י ע"י המצות מתעורר בהם האהבה. ובס' הישר לר"ת איתא כי שורש אהבה התדמות האוהב אל הנאהב ע"ש. ולכן כאשר קדשנו הקב"ה במצותיו ומדותיו ומתדמין במעשינו ומדותינו אל מידות הבורא ית"ש ולמעשיו. בזה יש לנו דביקות בו ית' כמ"ש הדבק במדותיו. ולכן נק' מצוה על שם החיבור ודביקות וכמ"ש לוית חן הם. והיא בחי' אהבת חסד מה שזיכה אותנו הקב"ה במצותיו כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את בנ"י הרבה להם תורה ומצות שעי"ז מזדככין מעשיהם להתדמות אל הבורא. ותרי"ג מצות מזככין רמ"ח ושס"ה שבאדם ובזה זוכין לאהבת ה'. והנה בפרשה ראשונה בק"ש כ' סתם ואהבת והיא מדרגה גדולה כמו שהי' לבנ"י בשעת קבלת התורה אמרתי אלקים אתם. והי' להם אהבה בעצם בלי שום פעולה. ופרשה שני' בחי' קבלת עול מצות הוא מדרגה קטנה מזה כמ"ש בגמ' ואספת דגנך כשאין עושין רצונו של מקום. כי עושין רצונו של מקום היינו שאין לו עשי' אחרת בעולם כמלאך שאין בו רק השליחות. וכשאין זוכין למדרגה זו צריכין לעורר את האהבה בכח המצות כנ"ל. גם ולעבדו אחז"ל זה תפלה עבודה שבלב. ואיתא בגמ' אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה. זה הרמז והי' א"ש כי והי' לשון שמחה שע"י שמחת המצות ולעבדו בכל לבבכם כנ"ל:



תרנ"ט

בפסוק כי ה"א מביאך א"א טובה כו' א' אשר לא במסכנות ת' בה לחם כו' אשר אבני' ברזל. דכ' ארורה האדמה כו' בזעת אפיך תאכל מכח שנתערב טוב ורע בעולם. ולכן אחר החטא כל דבר הבא לעולם מתערב בו מסט"א. והאבות שנתברכו מפי הקב"ה הפריש אותם הקב"ה מזה התערובת כמ"ש בכל מכל כל ולמדו חז"ל מכאן שלא שלט בהם יצה"ר שלא הי' בהם מזה התערובת דאין ארור מתדבק בברוך. ולכן בחר להם הקב"ה ארץ ישראל כמ"ש חבל נחלתכם. כי שם צוה ה' את הברכה ולכן אין הקללה מתדבק שם ונק' ארץ טובה. וכמו כן בזמן בחר לו הקב"ה השבת ויברך אלקים כו' יום השביעי ואין ארור מתדבק בברוך ולכן איתא כי אפי' אדה"ר כשנתקלל הגין עליו השבת ולא נתגרש מג"ע עד אחר השבת כי הוא שורש הברכה. ושפע היורדת בשבת אין בו מגע סט"א. וזה שרמז במד' לטובתך נתתי לך השבת שהוא טוב ולא רע. וכ"כ בשבת טוב להודות. והג' סעודות הם בכל מכל כל בזכות שלשה אבות. וכן בא"י לא תחסר כל בה היא הברכה שנק' כל. לכן לא במסכנות תאכל שאין בה חשש תערובת. אשר אבני' ברזל פי' אבן יסוד שהיסודות של א"י חזקים ואין דבר עומד בפניהם. והנה אותיות נק' אבנים לפי שכל יסודות העולם על כ"ב אתוון ויש באותיות וצירופיהם הרבה מדרגות שונות. אבל אותיות שא"י עומד עליהם הם גבוהים מאוד. וכמו כן בציור הנפשות והזמן הכל על אותיות. ואותיות המיוחדים לשבתות ויו"ט הם משונים. וכמו כן בנפשות אותיות מיוחדים לנפשות בנ"י והצדיקים. וזה בחי' אות דמילה. אות דשבת אבן שתי' שבמקדש שהוא אות שכל העולם עומד עליו. וכן בשבת כ' אות היא וכן במילה אות והוא אות ממש שמיוחד בעולם שנה נפש רשימה קדושה שאין סט"א שולט שם בכח הש"י שדרשו חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו. וכל בחי' הנ"ל נקראו טוב שבת טוב להודות. א"י ארץ טובה. ומילה כי טוב הוא שנולד מהול:

בפסוק ועתה ישראל מה ה"א שואל כו' כ"א ליראה. אחז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. כבר כתבנו מזה במ"א כי מאחר שכ' הן לה"א השמים כו' רק באבותיך חשק כו' ויבחר כו' בכם כו'. א"כ בוודאי נמצא בנפשות בנ"י התקשרות ודביקות אל הבורא ית"ש. רק הגשמיות מכסה ומעכב התגלות הפנימיות. וע"י היראה נפתח פנימיות הנ"ל. ולכן נאמר ומלתם כו' ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו. כי עיקר דעת הבורא במוח ולב. וע"ז הוא מצות תש"י נגד הלב. ושל ראש נגד המוח. שבכח אלה המצות מתגלה מוח ולב ויכולין להעיד על הש"י. כי מוח ולב הם העדים על הבורא כמ"ש בספרי קודש. והיראה היא פתח לפתוח שערי מוח ולב. יראה אותיות ראי'. כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה. שע"י יראה יכולין לראות האמת ומתגלה כח אלקות בנפשות בנ"י. וז"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שהיא מפתח החיצון להסיר ערלת הלב ואז מתגלה מה שהטמין הש"י בנפשות בנ"י. וכל עבדות הבורא הכל מאתו ית' מושרש בנפשות בנ"י. ומה שואל מעמך רק ליראה:

ועתה ישראל כו' כי דור המדבר היו בבחי' אהבת ה' וכשנכנסין לא"י הזהיר להם על היראה. דבמדבר הי' להם כמה יסורים כמ"ש ויענך. למען ענותך לנסותך. וכ' להטיבך באחריתך. דיש נסיון בעוני ובעושר. ואיתא המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר כי נסיון העשירות קשה מנסיון עניות. וכפי מה שעמדו בנ"י במדבר בנסיון העניות וזה בכח אהבת ה' לקבל כל היסורין מאהבה. כן זכו אח"כ לקיימה מעושר בא"י. ולפי שראה מרע"ה כי לא קיימו בשלימות נסיון העוני שהרהרו אחריו כמה פעמים ידע מזה שבא"י בוודאי לא יעמדו בשלימות בנסיון העשירות. ונסיון העשירות היא בחי' יראת ה' שלא לבעוט מתוך העושר. [וי"ל עוד שזהו ב' פרשיות שמע והי' א"ש. שמע ואהבת כו' בכל מאודך בחי' דור המדבר. והי' א"ש השמרו לכם בחי' באי הארץ כנ"ל]:

בפרשת והי' א"ש כו' ואספת דגנך. אמרו בגמ' כ' ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' כאן כשישראל עושין רצונו של מקום. ומקשים התוס' דה"נ כ' א"ש תשמעו כו' ע"ש. והענין הוא עושין רצונו של מקום הוא כמו שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע כשנתדבקו בנ"י במתן תורה באחדות האמת כדאיתא במד' בפסוק יפה את רעיתי כתרצה כד את בעי' לית אתה צריך למילף מכלום. וזה פרשת שמע. ואהבת בעצם. כשבאין לאחדות האמת אז נק' רעיתי. ואז מתעורר בעצם הנפש אהבת ה' ומכוונים לעשות רצונו של מקום בעצמם. ולכן כ' בפרשת ואהבת ובכל מאודך ביטול כל האדם אל אחדות הבורא ית"ש. ולכן א"צ לעשות כלום בעוה"ז ועמדו זרים ורעו צאנכם. אבל תחתונים א"י לעמוד בתפקודיו של הקב"ה ונפלו בנ"י אח"כ מזו המדרגה וזה פרשת והי' א"ש כו' לאהבה שצריכין לבא אל האהבה בכח המצות ולכן הנהג בהם מדת דרך ארץ כדאיתא יפה ת"ת עם ד"א וזה אחר החטא שאבדנו נעשה. לכן תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון. וכמ"ש הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ז"ש חז"ל פרשה ראשונה אזהרה ליחיד כאן לציבור. והלא גם פ' ראשונה לכל ישראל נאמרה רק הוא כשבאין לאחדות האמת. פרשה שני' אפי' כשאין זוכין אל האחדות כראוי:



תרס"א

בענין לוחות האחרונות שהיו מעשה משה ומכתב אלקים. והראשונות היו הכל מעשה שמים כדכתי' והלוחות מעשה אלקים המה. כי בנ"י במתן תורה נתעלו גם הגופות להיות כמלאכים. כמ"ש אמרתי אלקים אתם וב"ע כולכם. פי' אפי' הגוף. ואיתא ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון. ורמז אלו הרצונות כמ"ש לעיל בפ' דברים ע"פ המד' יפה את רעיתי כתרצה כשאני מתרצה לכם כשאתם מתרצין לי. וברצון הראשון הי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה ויצאו לגמרי מן הטבע להיות נמשך אחר רצונו ית"ש. ולפי שנתקשרו ובאו בברית עם הקב"ה לכן גם אח"כ כביכול צימצם הקב"ה עצמו להיות שוכן בתוכם גם בהיותם בגוף הגשמיי. וזה הרמז שנכתב באצבע אלקים על הלוחות שלמטה. וזה אני מתרצה לכם. ואיתא אין כ' שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם ע"ש במד' שהתורה היא העדות שיש לבנ"י התקשרות בהקב"ה. ונק' לוחות העדות. וכמו כן בש"ק שנק' עדות וכתיב בו לדעת כי אני ה' מקדישכם. מתעורר ומתחדש אותיות התורה. וזה קריאת התורה בשבת. שלפי הדעת ודביקות שבנפשות בנ"י להקב"ה כך מתחדש השטר אירוסין שביניהם. ובשבת מתעורר ב' הרצונות שכ' לעיל. וזה הענין שיש עליות הנשמות בש"ק. ויורדות נשמות מלמעלה למטה כדאיתא בזוה"ק פ' תרומה. נשמתין סלקין ונשמתין נחתין. וז"ש אות היא ביני וביניכם:

בפרשת ועתה מה ה"א שואל כו' דאיתא בגמ' מי שיש בידו תורה ואין בידו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפתחות פנימיות ומפתחות החיצוניות לא נמסרו בידו. והנה מרע"ה הוריד התורה לבנ"י והכין לפניהם שער הפנימי ולא נשאר בעבודת האדם רק מפתח החיצוניות לפתחו בכח היראה. והתורה היא מתנה בלבו של אדם כדאיתא במד' וארא. והיא בחי' הנשמה. ויראה היא תיקון הגוף להיות כלי לקבל הארת הנשמה. ואמר ועתה. כי קודם החטא הי' גם היראה מתנה כמ"ש למען תהי' יראתו ע"פ. ואחר החטא שנתלבשו בחומר צריכין למפתחו' החיצוניות. שמקודם היו כלם בענים כמ"ש אמרתי אלקים אתם. ובש"ק יש הארה מלוחות הראשונות. לכן אפי' ע"ה אימת שבת עליו ונפתח בו שער הפנימי הפונה קדים שהוא מוכן רק אחר פתיחת החיצוניות כמ"ש אשר צפנת ליראיך:

בפסוק והי' א"ש תשמעו. אם שמוע בישן תשמע בחדש. דאיתא שמעה עמי ואדברה אין מעידין אלא בשומע כפי מה שאדם שומע כך משמיעין לו תמיד מחדש. תשמעו הוא פועל יוצא שצריך איש ישראל לשמוע ולהשמיע כמ"ש אתם עדי נאם ה'. תשמעו אל מצותי כמ"ש חז"ל המקיים מצוה כאלו הדליק נר לעני הקב"ה. דכ' נר מצוה ותורה אור שבעשיות המצוה מדליק אור תורה בזו המצוה. וז"ש תשמעו אל המצוה אשר אנכי מצוך היום. פי' השגה חדשה שמשיג ושומע בכל יום ישמיע זאת אל המצוה והיא מלה דקיימא בעובדא וכן הוא הסדר בכל יום שמע ואח"כ והי' א"ש שהוא לשמוע ולהשמיע:



תרס"ג

במדרש מטרה של פרקים כו' אימתי אתה נותן לנו שכר המצות בעקב כו'. דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דהציור שבעוה"ז א"י לקבל שכר המצות רק לעתיד לבוא כמש"כ צור עולמים ב' יצירות עוה"ז בה' ועוה"ב בי'. ולכן בהרשע כתיב לא יאחר כו' אל פניו ישלם לו. פי' בציור שבעוה"ז. אבל לצדיקים שומר הברית והחסד. אשר נשבע מכלל שצריך כריתות ברית ושבועה הוא ענין נסתר מהופך מעוה"ז ולפי שהם דברים רחוקים צריכין לכריתות ברית שכרת הקב"ה לאבות שהם בני עוה"ב. ובאמת ציור שלעתיד תלוי כפי מעשה המצות בעוה"ז כמש"כ היום לעשותם לתקן הציור ע"י רמ"ח ושס"ה. וכמו שאדם מביא אור המצוה בעשי' גשמיות. כן שכרן של מצות שיתהפך אבר הגשמיי אל שורש המצוה שהוא ציור שלעתיד. וגם לעשותם הוא לשון כפי' שהגוף מתנגד אל אור הנשמה וצריכין לכוף הגוף והאברים לשעבדם אל המצות וזה היום. והי' עקב תשמעון דלבסוף ישמח האדם בהמצות שיראה בעין האמת שכרן של מצות וציור הרוחניי שבא ע"י המצוה. והי' לשון שמחה. והנה בשבת הוא מעין עוה"ב ויש בו קצת ציור מעין העתיד. וזה בחי' נשמה יתירה בש"ק שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת לכן איתא ביום שמחתכם אלו השבתות שיש בהם שמחה ע"י התגלות הציור דלעתיד כמש"כ והי' עקב תשמעון בשמחה:

בפסוק והי' אם שמוע תשמעו כו' אנכי מצוה אתכם היום הה"ד אשרי א' שומע לי לשקוד על דלתותי הם השערים הנפתחים בכל יום ע"י המצות שכל מצוה היא פתח ושער לעבודת השי"ת. לשקוד ע"ד רמ"ח מ"ע. לשמור מזוזות פתחי שס"ה ל"ת. והי' לשון שמחה כפי השמחה והשתוקקות האדם אל המצות כך זוכה לשמוע ולקיים. והי' א"ש בשמחה. עי"ז תשמעו. וכן איתא ששכר מצוה מצוה פי' הברטנורה הנאת המצוה מצוה. והיינו שע"י הנאה והשמחה מקיים המצוה בשלימות וזה הכנת המצוה לכן תיקנו ברכה קודם המצוה:



תרס"ד

בפסוק ועתה ישראל כו' כ"א ליראה. ואמרו בגמ' אטו יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא. ומקשים שהרי אמר זאת לבנ"י. אך יש בכל איש ישראל חלק וניצוץ מכחו של משה רבינו ע"ה כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה. כמו שהתורה מורשה ויש לכל ישראל חלק בה כן משה מורשה. ובשבת מוריש מרע"ה זאת החלק לבנ"י לכן בשבת אפי' ע"ה אימת שבת עליו כי בשבת הוא מילתא זוטרתא. ואיתא כי הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע כולן זכה משה ונטלם ועתיד להחזירם לנו כמ"ש שמעולם על ראשם. ואותו מדרגה שהי' לבנ"י בקבלת התורה ודאי הי' יראה מילתא זוטרתא להם שהרי אמר להם משה אל תיראו. שהיו עתידין לעלות במדרגה למעלה מן היראה. ואותן הכתרים מיוחדים הם לכל בנ"י. והם אצל משה. לכן הוא ראה כי יש להם מדרגות גבוהות אשר היראה להם מילתא זוטרתי. ז"ש לגבי משה מלתא ז' הוא שמדרגות שלהם לגבי משה הוא ראה וידע שהיראה מ"ז להם. ועתה ישראל ועתה לשון תשובה שזה עיקר התשובה לחזור למדרגה הראשונה ואז היראה מילתא זוטרתי היא כנ"ל. וכן ע"י עסק התורה באין לבחי' משה ואז היראה מילתא זוטרתא וכדאיתא ומלבשתו ענוה ויראה להעוסק בתורה לשמה:

והי' עקב תשמעון. זו הבטחה כי לבסוף ישובו בנ"י לשמוע אל דבר ה'. גם רומז עקב תשמעון כי השמיעה יש לה כמה מדרגות כי טעמי ויסודי המצות אין להם סוף והשמיעה הגדולה אשר שמעו בנ"י בהר סיני שורש המצות בסודן. אבל גם בכל דור ודור אפי' השמיעה הקטנה שנק' עקב שאין מבינים כלל רק לקיים מצות ה' בגשמיות אפי' בזו השמיעה. אם היא באמת לש"ש. ג"כ מביא הברכה. ואהבך ה"א. וזה עקב תשמעון כו' ושמר לך אפי' בשמיעה השפלה ישמור לך זכות אבות כיון שנמשכין אחר מעשיהם הטובים והסימן כקטן כגדול תשמעון. עוד ירמוז והי' עקב תשמעון כו' ושמר ה"א לך. כענין שכ' עקב ענוה יראת ה' דרשו חז"ל כי יראת ה' עקב לגבי ענוה. כמו כן מתפרש כאן והי' עקב כו' ושמר לך. פי' כל השכר של המצות הוא עקב לגבי עיקר קיום המצות כענין שאמרו יפה שעה א' בעוה"ז בת' ומעש"ט מכל חיי עולם הבא. בודאי מאחר שזה שכר המצות בודאי הפעולה גדולה ביותר מן השכר. וכן צריך להיות אצל האדם העיקר הרצון נעשות דבר ה' וקיבול השכר יהי' טפל אל המצות. ושוב ראיתי כן בס' קדושת לוי ע"ש:

והי' א"ש תשמעו. בגמ' דרשו חז"ל נתן תתן שלח תשלח אפי' מאה פעמים. כמו כן הכא שמוע תשמעו אפי' מאה פעמים כל הקבלות שמקבלין בנ"י עול תורה ומצות בכל יום ויום מביאין את האדם לדביקות ה' לאהבה את ה"א כי זה תכלית כל המצות כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. כי כפי זיכוך האדם כך יוכל להתדבק בה' ולאהבה אותו. הרי אמרו וסרתם ועבדתם משאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ז. מכ"ש העוסק בתורה ומצות זוכה להתדבק בה"א חיים. שמוע תשמעו הוא להתורה ולהמצות כי האדם צריך לעבוד ה' בנפש וגוף מלבר ומלגאו. והתורה מתקנת הנפש בפנים. והמצות מתקנים אברי הגוף: