פתיחת התפריט הראשי

ואתחנןעריכה

תרל"א

ב"ה ואחחנן שבת נחמו במדרש עשרה לשונות כו'. הם הדרכים ועצות לבוא לתפילה. כי תפילה עצמו אינו בכלל הלשונות ע"ש תכין לבם כו' זה סימן לתפלה. וקשה כי זה עיקר התפילה ומה לשון סימן. אך כי ההכנה אמיתית הוא ג"כ מהש"י וכתי' תכין כו' וזה הסימן אם הרגיש שהגיע לכוון לבו להיות נשפך לבו נוכח פני ה'. זה עיקר התפלה באמת. וההכנות לתפלה הם הלשונות שכפי שאדם מכין עצמו להגיע לתפלה זו ע"י צעקה או מרירות זה ביצור כו'. וז"ש רש"י ובמד' כי אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעש"ט כו'. ושמעתי בשם הרב מקאצק ז"ל שהקשה ומי הקדימני ואשלם. ובאמת תמוה מאחר שצריך לבקש בוודאי אין מגיע לו ע"פ הדין. [והוא ז"ל תי' לתלות במעש"ט שיעשה אח"כ ודפח"ח] ולהנ"ל א"ש כי עכ"פ לבוא למקום תפלה וודאי הם דבקין שם. וז"ש לתלות כו' אעפ"כ מבקשין בתורת תחנונים לומר שאינן ראוין לגשת מצד מעש"ט רק ע"י תחנונים כנ"ל. וז"ש ואתחנן כו' לאמור שהוא ההכנה לתפלה כנ"ל. לאדם מערכי לב כו'. ובאמת מי שזוכה לבא לבחי' התפלה לשפוך שיח נוכח פני ה'. אין תפלתו בוודאי רק לש"ש ואף הבקשה שצריך לו א נו זוכר כלל. רק הש"י מזמין בפיו לבקש הצריך לו וז"ש ומה' מענה לשון. וזהו ואתחנן אל ה'. פי' ואתחנן לשון נפעל שנעשה מתחנן כנ"ל אל ה' כנ"ל:

במדרש ואהבת את ה' כו' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. פי' שלא להיות נמצא שום רצון אחר רק להש"י. נפשך בכל נפש ונפש שברא בך כו'. ופי' בכל לבבך אינו כמו עם כל לבבך כמו שמפרשין העולם. רק ממש בכל הרגשה שבאדם ידע שהוא רק חיותו מהש"י שאין אדם נוקף אצבעו כו'. והוא כגרזן ביד החוצב. וזה ה' אחד פי' לבד שהוא אלקי אחד. רק שהוא אחד אין עוד שכל דבר הוה הוא חיותו ית' ממש רק שנסתר וכן רצונו ית' א"כ צריך להיות נמצא אהבתו ית' בכל הרגש שבאדם וזה בכל לבבך כנ"ל:

במדרש ומי גוי גדול כו' אדם שקורא ק"ש וסומך גאולה לתפלה כו'. ע"ז קרובה ורחוקה והקב"ה רחוק וקרוב כו' פי' בכל קראנו אליו שאדם יכול לקרב ולגלות ההסתר להיות נגלה אליו כבוד ה' שהוא מלא כ"ה. וזה ענין תפלה אחר ק"ש שכפי יחוד ק"ש שנתברר אצלו ומעיד כי ה' אחד והוא מחי' כל. כמו כן יוכל להתדבק בתפילתו דכ' אליו שהתפלה לא"ס ית'. וכפי ההתגלות כך נתקבל התפלה. וזה פי' סמיכות גאולה לתפלה. כי פי' גאולה מה שיודעין שגם בתוך כל הסתר וגלות מחיצוניות יש ג"כ נקודה גנוזה ממנו ית'. ועי"ז בא הגאולה. וע"י שזוכר יצ"מ שגאלנו השי"ת ועי"ז נתברר שגם כל הסתר הוא ג"כ מחיות הש"י בלבד. עי"ז יוכל להתפלל ולבקש גילוי גם עתה כי כל תפלה היא רק על גילוי כבודו ית' כי בזה נכלל הכל. וז"ש ג"כ בשבת וזכרת כו' עבד היית כו'. ומה ענין זה לשבת. גם בקידוש היום זכר ליצ"מ. רק כי הגאולה היא ענין שבת שבנ"י מעידין (על) שהכל מחיות הש"י שברא בששת ימים כו' כנ"ל:

במדדש ואני תפלתי כו' וים רחוקים כו' שערי תפלה פעמים נעולים כמקוה. ושערי תשובה כים לעולם פתוחין כו'. פי' מקוה התאספות המים למקום מיוחד והיא ההארה שנמצא בכל איש ישראל. וכשמבטל עצמו ומאסף כל רצונותיו להנקודה פנימיות נק' עבודה שבלב תפלה. אבל תשובה היא להש"י בעצמו שבא על חטא שנפרד א"כ צריך לשוב למה שלמעלה שמשם נמשך חיותו. והוא רצון עליון. וזה כים שלעולם פתוח ששם אין החטא נוגע רק שצריכין להיות בביטול ממש להדבק בשורשו. וזהו בכל קראנו אליו בחי' ביטול אליו ממש. אבל תפלה לעורר הנקודה שבנפשו. פעמים נעול כי החטא מפסיק. רק ע"י תשובה לעולם פתוח כנ"ל:



תרל"ב

במדרש סימן לתפילה אם כיון לבו כו' ובפ' מי גוי גדול כו' הש"י רחוק וקרוב כו' סומך גאולה לתפילה ת' נשמעת כו' ע"ש. כי וודאי בלי כוונה אינה תפילה כלל. רק הפי' להיות מכוון ומקרב עצמו לתפילה שנתפעל ונשתנה ע"י זו התפילה. וז"ש בכל קראנו אליו כי הש"י קרוב אל האדם כפי הקריאה והתקרב האדם אליו. כן מתקרב כמים הפנים כו'. וזה סמיכות גל"ת. ע"י שיודע וזוכר שהכל מהש"י ומתבטל אל השורש ומקור החיות שמהש"י וזה גאולה שגאולת מצרים ושאר גליות יש לכל איש ישראל ואף שהש"י גואל ומביא האדם למדרגות זו למעלה מזו צריך האדם לזכור התחלות הכל. כמ"ש גלמי ראו עיניך כו' היינו להיות נחשב בעיניו כמו בשעה שהי' רק גולם בלי צורה ותנועה כלל כמ"ש במ"א ועי"ז מרחם עליו הש"י ומתקרב אליו כנ"ל. וזה עצמו פי' אתה החילות להראות כו' שמזה למדו לספר מתחילה בשבחו של מקום כנ"ל להיות נזכר התחלה ושורש הכל כנ"ל:



תרל"ג

ב"ה ואתחנן שבת נחמו במדרש דיני תפילה לא ישמיע קולו כו' ערב ובוקר וצהרים כו' סימן לתפילה אם כוון אדם לבו לתפילה כו' עשרה לשונות כו'. אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה. אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה לא לעשיות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר. מ"מ בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ויוכל להיות נענה בתפילתו ע"י שבקשתו גרם לו לבוא לתפילה. וז"ש ביצור נק' תפילה בצר לי אקרא כו' שכיון שע"י הצרה בא אל התפילה הוא מחובר להתפילה. ועי"ז נענה. והענין לסדר שבחו של מקום תחילה נראה כי לכאורה מה ענין תפלה מאחר שע"פ משפט ה' בא לאדם כל הסיבות. רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורותיו והוא כל יכול. אף שהמשפט נותן להעניש להאדם מ"מ יכול להשתנות המשפט לטוב ברצון עליון והוא דבר שאינו מושג לנו רק כי הוא כל יכול. וזהו הענין בתפילת מרע"ה אף כי בוודאי ידע והבין גם הוא כי א"א שיבא לא"י. ועכ"ז לא הניח מלהתפלל. כאמרם ז"ל אפי' חרב כו' לא ימנע מן הרחמים. והוא הוראת אמונה שאדם מאמין בהש"י כי לא יפלא ממנו כל דבר. וכענין במקום שאתה מוצא גדולתו שם ענותנותו. ולכן ע"י סידור שבחו יכול להתעורר רחמים. וענין הזה נראה כי כן יסד המלך להיות במקום גדולתו יותר ענוות. אף כי אין להש"י להיות עניו כי הכל שלו. ורק להורות לבנ"י כי כך המדה שבמקום גדול יותר. יש ענוות יותר. וכך הוא סדר הראוי כי מדותיו ית' שמנהיג בהם בעולם הם כפי המדות שצריכין להיות לבני אדם כדכתיב הדבק במדותיו. והנה התפלות שמסודרין בכל יום הם עדות שבנ"י מעידין שהכל שלו ושאליו ית' יש לבקש כל דבר ועי"ז מעוררין עת רצון ומתחדש חיות העולמות על ידיהם. כדאיתא במדרש עת רצון כשהציבור מתפללין. דכתי' ורצה בנו פי' שבנ"י מעוררין רצונו ית' כדמיון בן חביב שבא לפני אביו מתעורר בו תענוג ורצון. וכמו כן כשבנ"י נגשין אליו בתפלה מתעורר עת רצון. וזהו שכנ"י משבחת עצמה ואני תפלתי כו' עת רצון. ולזאת כשהאדם כולל תפלה הצריכה לו בתפלה הקבוע בכל יום. יוכל להיות נענה יותר. וז"ש ערב ובוקר כו' [וכן לא ישמיע קולו כנ"ל שממילא יהי' נשמע בקשתו. כי האדם אין לו לזכור בקשתו בשעת התפלה כנ"ל. ויש להבין בזה אמרם ז"ל המשמיע קולו הוא מקטני אמנה]:

בהפטרה קול אומר קרא כו' מה אקרא כו' יבש חציר כו' ודבר אלקינו כי בכל דבר יש ניצוץ אלקי אשר הקול יוצא ממנו לכבודו ית' אף שאינו נשמע מבחוץ ואומר מה אקרא. אבל כשתפול הקליפה החצוניות מתגלה דבר ה' אשר הוא עיקר חיות הפנימיות. וצריך אדם להאמין זה כי עיקר חיות הכל היא נקודה הנ"ל. כי בריאת האדם הי' ע"ז שע"י מעשיו לש"ש יתקרבו כל הדברים לשורש החיות שלהם. וכתי' בכל לבבך דרשו חז"ל ביצ"ט ויצה"ר ובזוה"ק מפרש כי יצה"ר דומה לברזל שכשנשרף באש מתהפך להיות אש ונתבטל הקישוי. כן יצה"ר ע"י אש התורה ע"ש. וכפי מה שזה ברור להאדם שיודע ומאמין כי אין מקום פנוי מהש"י. כמו כן נתבטל החצוניות אצלו. וכן איתא שגם מחשבות זרות הבאין לאדם. ששם יצר הוא המחשבות. הם רק כדי להיות להם תיקון. וע"י שיסיר האדם ממחשבות אלו. עי"ז ניתקן המחשבה רעה ג"כ. וכמ"ש במ"א ע"פ הוא העולה על מוקדה כו'. וכ"כ רבות מחשבות בלב כו' ועצת ה' כו' תקום. פי' בסיבות מחשבות הרבות שאין האדם משגיח עליהם עי"ז זוכה להשיג מחשבות טובות וכיון שעי"ז היצה"ר בא לו יצר טוב מתהפך יצה"ר לטוב כנ"ל. וכ' במד' כה' אלקינו בכל קראנו כו' ה' רחוק וקרוב כו' שביד האדם להתקרב עצמו לחיות אלקי אשר שוכן בקרב כל איש ישראל:



תרל"ד

במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים כו' ובגמ' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו. אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר. והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן. וזהו ענין סידור שבחו של מקום כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ומעשה בראשית הן שבחו של מקום. רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו ית' והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו ית'. והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו ש"מ ומלכותו ית'. כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים. וע"ז תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית. ועי"ז הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן. ערב ובוקר וצהרים. והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה שזהו סידור ש"מ הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן. וכשיוצא מזה הגלות ע"י עבודת בנ"י שמה"ט מזכירין בכל יום יצ"מ שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד הש"י הגדול לפי גדלו והקטן כו' והכל תלוי באדם. ועי"ז נפתח שער התפלה. כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. ואפשר לומר שזה ג"כ ענין שבת וימי המעשה כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ הוא בחי' שבחו ש"מ. וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות כדכתי' ששת ימים תעשה כו' והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית [וע"ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר] ושבת הוא בחי' תפלה והתחדשות ובא הארה מעולם העליון כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עו"ה [וע"ז נאמר כבוד א' הסתר דבר] וכפי הסידור שש"מ בחול כן בא לבחי' גאולה ותפלה בשבת. ואפשר זה הטעם שכ' בפוס' שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה כי שבת עצמו הוא גו"ת כנ"ל. כמו שא"צ תפלין שהם עצמם אות כנ"ל. ובחול בא ע"י עבודה שבלב זו תפלה שע"י עבודת האדם ליישר לבבו שזה עיקר שבחו ש"מ מה שבנ"י מיישרים לבם להש"י כדכ' ישראל אשר בך אתפאר. וזה הסימן אם כוון לבו לתפלה כו' ועי"ז בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות כדכתי' יבש וכו' ציץ ודבר אלקינו יקום כו' כמ"ש במ"א:

ומ"ש בשבת וזכרת כי עבד כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת המהר"ל פי' שזה טעם על שהשבת מיוחד לבנ"י דוקא. אך גם בקידוש אומרים זכר ליצ"מ והוא כנ"ל שבשבת יש בחי' גאולה שמתגלה התחדשות תוך הטבע כנ"ל:

קושית המפ' בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם כו' והאמת כי הקושי' היא עצמה התירוץ שמזה נלמד שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להש"י בכל לבו ונפשו ורק שנטמן בעומק הלב וע"י הרצון והתשוקה למצוא זאת האהבה ע"ז נאמר יגעתי ומצאתי כו'. ובספרי והיו הדברים כו' למה נאמר לפי שנאמר ואהבת כו' א"י כיצד אלא מתוך שאתה נותן הדברים אל לבך תכיר מי שאמר והי' העולם כו'. פי' כנ"ל שע"י שמשים האדם זה ללבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו וע"ז נאמר חיי עולם נטע בתוכנו. והכלל שכל מצות שבתורה הם כללים. והפרטים איך לבוא לקיום המצוה הוא בחי' תורה שבע"פ. לכן חביבים דברי סופרים כו' שדברי חכמים הם הקדמות איך לבוא לקיים מצות המפורשין בתורה כי דברי התורה נאמרים לאדם השלם שיש בו השלימות שיכול להשיג מעצמו והוא תורה שבע"פ כנ"ל. ואף שקשה לצייר לקיים בכל לבבך. מ"מ צריך להיות הרצון והתשוקה לבוא לזה בכל עת ועי"ז נפתחים השערים שבלב האדם כנ"ל:

[מ"ש חז"ל המשמיע קולו מקטני אמנה. קשה מה יתרון אמונה שהש"י שומע קול בלחש או בקול שניהם שוים. וי"ל הפי' מה שסומך על מעשיו בגופו להשמיע קולו הוא מקטני אמנה שצריך לידע שהכל בכח הש"י שנותן לו כח להתפלל לפניו כנ"ל:

מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה וא"י להעיד ע"ז. מ"מ אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל: ] בפסוק היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים את האדם וחי כו' למה כו' יוספים כו' לשמוע כו'. וקשה דלאו רישא סיפא ונראה כי לאשר בנ"י היו מוכנים למסור נפשם שהקדימו נעשה לנשמע לכן הי' חביב להם דברים אלו ששמעו במס"נ כי לא ידעו שיוכלו להיות נשארים בחיים. ועתה שראינו כי ידבר כו' וחי אם יוספים כו' ולא יהי' במס"נ שיהי' רגיל אצלם לשמוע דבר ה' בדרך הטבע. ולכן ביקשו דבר אתה כו'. והש"י שיבח דבריהם מי יתן כו' שמוכח שדיברו כן ע"י רצון יראת הש"י בלבם שרצו שלא יקיל בעיניהם לשמוע דבריו ית' בלי מס"נ כנ"ל. ובאמת י"ל שאין בכח אנושי לשמוע כו' וחי. רק ע"י מס"נ. וגם מכבשן אש גשמיי ניצולו חנני' מ"ו ע"י מס"נ. א"כ בפשיטות נוכל לומר שכשישמעו בלי מס"נ ומתנו כו' כנ"ל. וצריכין לזכור יום מתן תורה לעולם כדכתי' יום אשר עמדת כו' וזכירה זו מועלת להרגיש הארת מתן תורה דכתיב מצוך היום פירש"י בכל יום יהיו בעינך כחדשים שע"י שאדם מכין עצמו ומשתוקק להתדבק ביום מתן תורה יוכל להתחדש באמת הארת מתן תורה דכתי' ולא יסף ולא פסק. ויש לדייק יום אשר עמדת לפני ה"א כו'. ולא כתיב אשר עמדת בו לפני ה"א. רק שבנ"י העמידו יום מיוחד שעומד תמיד לפני הש"י והוא יום מתן תורה שמסרו כל בנ"י את נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. וכדאיתא שגם בכ"א שעושה מצוה אותו יום מעיד עליו לפני השי"ת. מכ"ש יום מתן תורה דכתי' יום הששי כו' ו' בסיון שבעבורו נברא שמים וארץ. ויכולין בנ"י למצוא הארת אותו היום בכל עת שדורשין אותו כראוי כנ"ל:



תרל"ה

במדרש דיני תפילה ובפסוק מי גוי גדול כו' סמיכת גאולה לתפלה ע"ש. דהנה עיקר התפלה היא על התגלות כבודו ית' שיחזיר כבוד מלכותו בעולם כמו שיהי' לעתיד. ובאמת כל המצות ומעש"ט הכל נקרא תפלה כי הכל לרמז על זה הרצון שאנו מקוים להרבות כבודו ולהיות לנו דביקות בו ית'. וז"ש ואני תפלה וכ"כ חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. ועד"ז אמרו חז"ל יסדר שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל. וכן הקדמת יצ"מ וק"ש קודם התפלה הוא שיסדר אדם מקודם את המעט אשר יש לו מדביקות השי"ת. כענין שמוע בישן אח"כ תשמע מחדש וק"ש היא הדביקות שיש לכל איש ישראל חלק בו אח"כ יבקש להרבות הדביקות כנ"ל:

ובפסוק אתה החילות להראות את עבדך את גדלך כו'. לעבדך לא נאמר אלא את עבדך. הפי' שמרע"ה ביקש כמו שהתחיל השי"ת על ידו לעשות נסים ושיתגלה כבוד גדלו ע"י. כן יגמור הכל על ידו. כמו שיהי' לעתיד נגלה כבוד שמו. וכמו כן צריך כל איש ישראל להתפלל להקב"ה על כוונה [*זו] לאשר בחר בנו וכבודו ית' מסר לנו שע"י מעשינו יתגלה כבוד שמו. שזה רמזו במדרש קרובים אליו שהקב"ה כביכול מקרב עצמו לבנ"י. והוא כנ"ל שמסר כבודו ית' לנו. אשר על כן יש לנו להשתוקק בכל כוחנו להרבות כבודו ית' בעולם כנ"ל. לכן מזכירין יצ"מ וגאולה קודם התפילה לעורר זאת הדביקות והבחירה שבחר בנו הקב"ה ויעזור לנו ע"ד כבוד שמו ית':

וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. אף כי עיקר טעם שבת בעבור ששבת הקב"ה כמ"ש בדברות ראשונות. אך שלא יאמרו בנ"י אשר המה רחוקים מקדושת שבת. לכן נאמר ע"כ שהוציאנו ממצרים יש לנו דבקות וחיבור לקדושת שבת. ובאמת בכל שבת מתעורר הגאולה. והנה יצ"מ היא יסוד לכל המצות. כי ביצ"מ היו בנ"י עבדי ה' ואותה הנקודה צריכין לעורר תמיד וכל המעשים הם רק לגלות נקודה פנימיות שניתן לבנ"י ביצ"מ. וכן בכ"מ נאמר זכר ליצ"מ עד לעתיד דכתי' לא יאמר עוד כו'. ושבת מעין עוה"ב שיש קצת חירות בעוה"ז:

תפלת מרע"ה לכנוס לארץ ולא נענה. נראה שהיא להעלות כל תפלות בנ"י אשר א"י לעלות. כל אותן התפילות הפסולות יש להם תיקון ועלי' ע"י תפלה זו. והכל במדה לאשר מרע"ה מסר נפשו בעבור בנ"י וגם מה שביקש לעלות לא"י הי' ג"כ רק לטובת ישראל. כי ידע שאם לא יכניסם הוא. ישחיתו אח"כ דרכם. כמ"ש הן בעודני חי כו'. לכן הועיל תפלתו זאת לבנ"י אף שלא נעשה בקשתו לא הי' לבטלה ח"ו התפלה:

בפסוק לא מרובכם כו' כי אתם המעט כו'. תמוה אם כפשוטו מה קאמר לא מרובכם הואיל ואינם מרובים כלל. ובמדרש ממעטין עצמם כו'. וי"ל ביאור הענין שיש לבנ"י ב' הבחי'. כשהם במעלה הם מרובים מכולם. אך כשיורדים הם מועטין מכולם. והטעם שא"י לקבל חיות מסט"א כמו כל האומות. ולכן כשאינם במקומם אין להם קיום. ובאמת זו הבחי' היא עדות למעלות בנ"י. והיא יותר זכות מבחי' המרובה. כי הריבוי שיש להם הוא מצד טובו ית' עמנו להשפיע לנו כיד המלך לאוהביו. אבל זו הבחי' שאין לנו בגלות קיום ע"י שאין רוצין לקבל חיות רק מהשי"ת כמ"ש אם שכחנו כו' ונפרוש כפינו לאל זר כו'. וז"ש לא מרובכם כו' כי החשיבות אינו מצד הריבוי רק מצד המיעוט. והאמת כי בגלות ניכר כח ישראל וגם הגאולה שיהי' במהרה יהי' ג"כ בזכות זה שסובלין הגלות כראוי. וזה צריך כל איש לידע כי בוודאי הקב"ה יגאל אותנו בקרוב. אבל אופן גוף הגאולה זה תלוי בעבודתינו בגלות כי מי שטרח בע"ש כו'. ובגלות היא ההכנה להגאולה. והשי"ת יזכנו לעבדו בכל כוחנו כדי שיהי' הגאולה עצה"י טוב. וז"ש יה"ר שנשמור חוקיך כו' לימות המשיח כו':



תרל"ז

במדרש ואתחנן אל ה'. דיני תפלה. מי שמכוון לבו לתפלה תפלתו נשמעת כו'. כי ענין התפלה בעולם אינו רק על הבקשה שאדם מבקש צרכיו כי הרי אמרו חכמים עבודה שבלב זו תפלה. אבל הענין הוא כי בעוה"ז חסר השלימות בכל דבר קטן וגדול וצריך לבוא הגמר בישועת ה' ע"י תפלה לעורר פתיחת השורש שלמעלה מעוה"ז אשר שם אין חסרון. וזהו ענין אמרם ז"ל יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כמ"ש אתה החילות להראות את עבדך כו'. פי' שבוודאי נמצא הארות גם בעוה"ז כמ"ש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה. ואלה הדברים צריך אדם לסדר כמו שתיקנו חכמים פסוקי דזמרה וכל השבחים מחדש בנ"י מ"ב וכפי מה שאדם יכול להתבונן בעוה"ז בכבוד השי"ת. אח"כ יתפלל על חסרון הבירור שיתברר באמת כבודו ית' כראוי כמו שיהי' לעתיד. וזאת היתה תפלת מרע"ה אתה החילות שע"י מרע"ה נתגלה כבוד ה' בכל הנסים מיצ"מ וקבלת התורה. וז"ש את עבדך כלומר באמצעיות פעולת מרע"ה. לכן ביקש אעברה נא כו' כדי לתקן הגמר ג"כ. ואם הי' מרע"ה נכנס עמהם הי' באמת תיקון הגמור. וזה נוהג באמת בכל איש ישראל. וכן בכלל שע"י בנ"י נתקדש שמו ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי כו' והכל לכבודו ברא. ויש קצת התחלה בכל איש ישראל שצריך לחלות ולחנן לגמור ולתקן הכל. וזה נק' כוון לבו לתפלה. ובמ"א הארכנו:

זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. ובזכור כ' כי ששת ימים כו' ע"כ ברך. ובשמור כ' וזכרת כו' עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. והענין הוא כי בקבלת התורה הי' התגלות הקדושה והיו בנ"י מתוקנים והיו מוכנים לתקן כל הבריאה כמ"ש שעשרת הדברות היו תיקון עשרה מאמרות. ובאמת כך הי' בריאת שמים וארץ להיות ניכר מתוך הבריאה כבוד הבורא. וזה נק' שבת בראשית ששבת והי' לו נייחא מתוך הבריאה. אכן ע"י עמלק הרשע שבלבל את בנ"י וכביכול נתמעט ע"י כבוד שמו הגדול והוא שגרם לבנ"י לחטא. ועי"ז הי' העצה ע"י בנ"י בלבד כי הי' מזיק להם התערובות כיון שלא נכפפו האומות וחזר להיות נסתר כבוד שמים בעולם. לכן נעשה השבת בבחי' יציאת מצרים בפרט לישראל כמ"ש ע"כ צוך כו'. ולכן כ' שמור שצריכין שוב שמירה. ומקודם כ' זכור כי לא היו צריכין שמירה והי' כל העבודה רק להטות כל הברואים אליו יתברך ובמ"א הארכנו לכן קצרתי:

בפסוק ושמרתם ועשיתם כ"ה חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כו' רק השמר כו' פן תשכח כו' הדברים אשר ראו עיניך כו' ויש להקשות וכי הי' כוונת מרע"ה שעבודת בנ"י יהי' מטעם שיהיו חכמים ונבונים בעיני העמים. אבל ביאור הענין כי בוודאי מדרגת בנ"י היא למעלה מהטבע כמו שהי' במעמד הר סיני כולם מוכנים לנבואה וכמ"ש ראתה שפחה מה שלא ראו נביאים. והי' עבודת בנ"י כמ"ש באדם הראשון לעבדה ולשמרה הכל ברוחניות. אכן אח"כ שנפלו ממדרגתם צריך להיות העצה רק ע"י תיקון המעשים בגשמיות כמ"ש תרי"ג מצות הם עיטין ועצות לבוא לעיקר העבודה כי עתה שיש סט"א ותערובת טו"ר בעולם לכן ע"י המצות במעשה שעי"ז מתנוצץ הארת הקדושה בתוך המעשים זאת מסמא עיני הרשעים כמ"ש וראו כו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וז"ש כי הוא חכמתכם כו' שהחכמה והבינה שמאירים תוך המעשים הוא נצרך לעיני העמים כו' כדי שיפול עליהם אימה ופחד ואמרו רק עם חכם ונבון כו'. רק השמר כו' שאעפ"כ צריך האדם לידע כי לא זאת העיקר רק צריך להשתוקק לבוא אל עיקר המעלה ומדרגת בנ"י כמו שהי' במתן תורה. וכן הוא תמיד ימי המעשה הם בחי' חכמה ובינה שתוך המעשה כנ"ל עי"ז זוכין אח"כ לשבת שהוא מעין עוה"ב לכן בשבת ניתנה תורה לישראל ואעפ"כ צריכין כל ימי המעשה לזכור את השבת כנ"ל שזה עיקר המכוון:



תרל"ח

ב"ה ואתחנן בקיצור כי כבר כתבתי מזה במדרש ערב ובוקר וצהרים כו'. דכתיב בעת ההוא משמע שיש עת מיוחד לתפלה כמ"ש שערי תפלה פעמים פתוחים כו' ועת ההיא הוא התקשרות הזמן בשורש העליון הנסתר. ונק' ההוא. והם זמני תפלה שגילה השי"ת לבנ"י דכתיב מחדש בכל יום מ"ב וזהו ענין שאמרו חכמים יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. וסידור שש"מ הוא בירור ההתחדשות שמבררין בכל יום ע"י הברכות וק"ש שבחו ש"מ שמחדש ומחי' את כולם ועי"ז נפתחין שערי תפלה. והגם כי בכל עת צרה צריכין להתפלל להבורא ית' ונק' תפלה לעני כענין שאמרו שערי דמעות לא ננעלו אף לשפלים שא"י לסדר שבחו ש"מ כראוי. אבל תפלה למשה היא לכוון פתיחת שערי תפלה כנ"ל ובוודאי לא הי' תפלת מרע"ה לשוא אך הי' הכנה ומתנה טובה לבנ"י בגלות ללמדם סדר תפלה. וע"י הכנה זו פתח כח לכל בנ"י בגלות כי הנה הפצרת מרע"ה לכנוס לארץ הי' בעבור כי ידע אם הוא יכניסם לארץ לא היו באין לידי חטא וגלות כלל. וכיון שלא הכניסם לארץ הניח לנו סדר תפלה שהוא במקום הקרבנות והוא כנ"ל לכוון פתיחת שערים עליונים כענין התמידין כמ"ש בפ' פנחס להקריב לי במועדו כו' ואח"כ מוספין שבתות ויו"ט. ופרשנו כי כמו בכל יו"ט יש הארה מעולם העליון כמ"ש בזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור הצפון כו' ע"ש פ' אמור. כמו כן בכל יום יש התחדשות מ"ב ובזמן המקדש בכל קרבן הי' כמו יו"ט כידוע. וכמו כן בבוקר יש התחדשות ונק' במועדו. ובשבתות ויו"ט יש תוספות על זה אבל כתי' על עולת התמיד יעשה כו'. משמע שיסוד הקרבנות הם התמידין וכמו כן עתה בתפלות שבמקום תמידין תקנום כנ"ל. וזה הכח נתן מרע"ה לבנ"י במתנה כמ"ש שם וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י וז"ש שם רש"י המשל שא"ל הקב"ה עד שאתה מצוני צוה את בני עלי ומסר להם הסדר הזה כנ"ל:

מצות זכירת מתן תורה שדרשו חז"ל מה להלן ברתת ובזיע כו'. פי' ההיקש שבכח האדם ע"י הזכירה והשתוקקות לדביקות התורה יכול לעורר התלהבות. כענין שאמרו הדברים שמחים כנתינתן. דכתיב קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק וכ"כ את הדברים כו' דבר כו' א"כ קהלכם. פי' גם עתה בכל עת שמתאספין ביחד לש"ש. וכמו התאספות כל א' כל רצונותיו וכוחותיו לעבודת הבורא ית' אף שא"י לקיים בפועל רתת וזיע כמו בהר סיני אעפ"כ הכנה אז הי' לכל בנ"י לדורות. והנה למה הי' צריך הבורא ית' לתת התורה באופן זה שיצתה נשמתן של ישראל והלא הבורא ית' לא יפלא ממנו כל דבר והי' יכול לדבר עם בנ"י באופן טבעי ג"כ כי הוא כל יכול. אבל רצה להראות לדורות שא"א להתקרב אל התורה רק ע"י מסירת נפש. וא' המרבה וא' הממעיט כפי מה שבוחרים בדרכי אבותינו וחפצים למס"נ בעבור התורה זוכין לעורר כח מעמד הר סיני. והנה מרע"ה מחבב עמידת הר סיני לבנ"י מי גוי גדול כו'. ולכאורה יפלא כי מרע"ה הי' שכינה מדברת מתוך גרונו תמיד ובנ"י שמעו פעם א' דיבור הקדוש בהר סיני והי' צריך להיות חביב להם ביותר. אבל האמת זה סימן מובהק מי שניתוסף לו בכל עת יותר חשק ורצון ואהבה אל התורה ע"י רוב התעסקות בה. הוא סי' שלומד לשמה באמת כענין מילתא אלבישייהו יקירא ולכן מרע"ה מה ששמע יותר מהשי"ת נתלהב בכל עת יותר ויותר כמ"ש במדרש ויחי שדגים חיותן במים מצפין לכל טפה כאלו לא טעמו טעם מים כן בנ"י לתורה ע"ש. ואפשר שזה הי' מחלוקת בנ"י עם מרע"ה שהם אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע כו' שיראו שעי"ז יבא הדבר לרגילות ויפלו מהתלהבות שלהם וכפי מדרגתם הי' אמת דבריהם והסכים הקב"ה עמהם. אבל מרע"ה כפי מדרגתו ידע שכל מה ששומעין יותר יתרבה התלהבות יותר כנ"ל:



תרל"ט

ברש"י ומד' אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין אלא מתנת חנם. ואינו מובן הלא באמת לא נשמע תפלתו זאת ואיך נאמר שגם בדין הי' לו לתבוע. אבל הענין הוא כי באמת היתכן לתבוע בדין מהבורא ית'. רק שיש מתנה במשפט. כענין שאמרו אי לאו דעביד לי' נייחא נפשי' כו'. אבל המה רוצין רק מתנת חנם לגמרי בלי שום טעם של נחת רוח שעשו לפניו ית'. וכן הלשון במד' ורחמתי כו' אשר ארחם מי שיש לו ברחמים אני עמו ומי שאין לו אחון במתנת חנם כו' הרי שגם למי שיש לו צריך למדת הרחמים כנ"ל. והנה באמת זאת היא בחינת א"י דלית לי' מגרמי' כלום והיא מתנה שנתן הבורא ית' לאבות שיכניס בניהם לארץ ישראל ומה"ט עצמו לא נכנס בו מרע"ה כי לא הי' בעבור עונש בלבד. אבל הי' מיוחד ליהושע שקיבל הארה רק ממרע"ה ול"ל מגרמי' כלום. והיא בחי' תפלה כי דור המדבר הי' בחינת תורה ועתה התחיל בחי' תפלה. ולכן בא מרע"ה במדת תחנונים עפ"י מ"ש בזוהר על דוד המע"ה עביד גרמי' עני כו'. והוא הרבותא שאמרו חז"ל שהצדיקים יכולין לבטל עצמם כ"כ אע"פ שיש להם עושר במצות ומעש"ט יכולין להעמיד עצמן בבחי' רש ונקלה שירגיש באמת שחסר לו כמ"ש במ"א בענין וייצר לו גבי יעקב אע"ה. אכן הבורא ית' לא חפץ שמשה רבינו ע"ה ירד ממדריגה עליונה אשר לו. וזה שאמר מרע"ה לבנ"י איך שנתרצה לרדת ממדרגתו בעבורם כי ידע שכשיכנס עמהם יתקן אותם ולא יהי' עוד גלות. ולכן אמר אתה החלות כו' להשפיל עצמו כי אע"פ שעתה נתעלה הלא הכל מאתו ית' [ואפשר ע"ז השיב הש"י רב לך כי הוא באמת רב ואינו במדרגה זו]:

בפסוק א"ה האלה דבר ה' אל כל קהלכם. כל מיותר לכאורה. וי"ל על כל הקהילות שמתאספין בנ"י תמיד כמ"ש חז"ל עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת שכינה שרויה ביניהם. וכ"ז בא בשעת מתן תורה כמ"ש הקהל כו' ואשמיעם את דברי הי' הכנה והארה שכל התאספות של בנ"י לדורי דורות יכולין לעורר אותן הדברים. כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. וכמו שעשרה מאמרות הוא יסד ובנין על כל הבריאה. כן עשרת הדברות הם יסוד ובנין על כל הנהגת בנ"י. רק ההפרש שמאמרות היו ברצון הבורא ית' בלבד אבל הדיברות היו ע"י הכנת בנ"י שהקדימו נעשה ומס"נ על כבוד שמו ית'. לכן גם עתה מעוררין זה הכח ע"י הכנה למטה. וכמו כן בנפש אדם עצמו כשמאסף כל הכחות להשתעבד אליו ית' הוא בכלל כל קהלכם. וכן איתא מנין שאפי' א' יושב ושונה כו':



תר"מ

במדרש עשרה לשונות של תפלה כו' ומכולם לא נתפלל משה רק בתחנונים. וברש"י אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעש"ט כו'. הענין הוא כי ענין א"י היא בחי' תפלה כמ"ש מענין דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום. ולכן א"י במתנה נתנה הקב"ה לבנ"י בהבטחת אבות. כמ"ש כ"פ אשר אני נותן. ה"א נותן לך כו'. ולכן לא נכנס מרע"ה לשם כי מעלתו גדלה ולא הי' נצרך לבחי' מתנה. אכן הצדיקים באמת חפצים יותר שיצטרכו לקבל מתנת הבורא ית' משירויחו ע"י מעשיהם. כמו שהקב"ה בטובתו חפץ שיזכו בנ"י במעשיהם כמ"ש דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי כו'. כן בנ"י חפצים לזכות רק במתנת חנם להיות להם הכנעה יתירה לפניו ית'. וזה השבח הגדול שהכניס עצמו מרע"ה לבחי' התפלה בתחנונים. אכן הקב"ה לא חפץ שירד מרע"ה ממדרגתו העליונה וא"ל רב לך כו' שהוא במדרגה יתירה מזה. אכן פעל מרע"ה ולימד סדר תפלה לבנ"י והי' זה הכנה לביאת הארץ ונאמר ושא עיניך כו' והוא ינחיל כו' הארץ אשר תראה כלומר שכפי הכנה שלו בראיתו כן ינחיל אותם יהושע. ובאמת כל חפצו של מרע"ה להכניס בנ"י לא"י כי ידע שע"י שיכנוס עמהם לא יבואו לידי חטא והשי"ת נתן לו כח לתקן הכנה בראי' שלו כנ"ל:

במדרש ואהבת מי לי בשמים כו' כי הפילוסופים מקשים איך שייך ציווי על אהבה. אבל האמת יש לבנ"י בשורשם התקשרות ודביקות באל אחד. וז"ש מ"ל בשמים הוא השורש רק שלמטה יש רצונות אחרים וע"י הקבלה בכל יום עומ"ש ועמך לא חפצתי בארץ. עי"ז יכולין לעורר את האהבה בעוה"ז ג"כ. וכמ"ש ברש"י ומהו אהבה והיו הדברים כו' ע"י התורה. וג"כ ע"י דברי ק"ש בכל יום כל ימי חיי האדם זוכה אח"כ לבוא לאהבת ה' כמ"ש במ"א:



תרמ"א-;תרמ"ב

ואתחנן ברש"י ומדרש חז"ל מתנות חנם. הענין דא"י הוא דבר הניתן במתנה שנשבע הקב"ה להורישו לבנ"י והוא זה האוצר הגדול דאי' במדרש בפסוק וחנותי כו' אשר אחון מי שאין לו אני נותן לו. ולהודיע כי אין דמיון בין שכר המגיע לפי עבודת האדם למתנת המלך הקב"ה. אכן כל עבודת האדם להגיע למתנת עליון אח"כ. וכבר כ' במ"א שזה המכוין במ"ש ז"ל שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. פי' לזכות להמתנה ע"פ מדה במדה והם ביקשו מתנת חנם דייקא. שזה ענין א"י ומלכות ב"ד דלית לי' מגרמי' כלום. דמרע"ה ביקש לעשות עצמו עני לכנוס לא"י כענין שכ' בזוה"ק על דהע"ה תפלה לעני כו' רק בדוד כולא הוי בי' ע"ש פ' בלק. אבל מרע"ה השיב לו השי"ת רב לך כי הוא אינו באותו בחי' ולכן לא נכנס לא"י:

במדרש כי מי גוי גדול כו' סמיכת ק"ש לתפלה. פי' בכל קראנו אליו שיהי' כל הקריאה רק אליו ית' להתבטל אליו. ואז נעשה קרוב כמ"ש קרוב ה' לכל כו' יקראוהו באמת. וזה באמת ע"י ביטול לכללות ישראל כמ"ש במד' ציבור לעולם נענין. ולכן סידרו חכמים בכל יום סדר הזכרת יצ"מ וקבלת התורה וק"ש שהיא עיקר התורה כמ"ש מצוך היום. אח"כ זוכין לתפלה. וז"ש בכל קראנו אליו אז הוא קרוב פי' שיכול האדם לעורר תמיד הקורבות שהי' במתן תורה כמ"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול. וכל כחן של בנ"י הי' בקבלת התורה. והשי"ת נותן התורה תמיד כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. אך אם היינו מתקדשים כמו אז שכ' וקדשתם היום ומחר היינו שומעין התורה בכל עת. [וז"ש חז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כו' שכביכול הקב"ה רוצה להשפיע ואין אנו מוכנים לקבל וזה עלבון כו']. וזה העצות של כל המצות דכ' אשר קדשנו במצותיו ועי"ז הקדושה מתעורר קבלת התורה. וכתי' רק השמר לך כו' נפשך מאד פן תשכח. פי' שכל השמירות משס"ה ל"ת ומדות רעות הכל כדי שלא לשכוח הארת מתן תורה כי כל האיסורים גורמין שכרה זו. וממילא כל המצות עשה מביאין זכירת מתן תורה. וכפי התעוררות זה הכח מתקרבין אליו ית'. וזה צריך איש ישראל למצוא בכל יום ע"י הביטול לכלל ישראל כמ"ש הקהל לי את העם כו'. ומרע"ה חזר והראה לאותו הדור מעמד הר סיני בשלימות ואמר הדברים אשר ראו עיניך. אם כי הי' דור חדש. יתכן לפרש כמו שהוכיח אותם על עבירות של דור הקודם כדאיתא במד' דברים שהיו יכולין בנ"י לומר אנחנו לא חטאנו לכן בירך אותם מקבלי תוכחות כמוכם כו' ע"ש. הי' זה השכר שלהם שזכו להתעוררות של קבלת התורה. כי כפי מה שתיקנו חטא דור המדבר. כן זכו לזכיות של דור המדבר. וכן הוא בכל הדורות שצריכין לתקן חטאים הקודמים ועי"ז זוכין לזכיות הקודמין כנ"ל ודו"ק:

בפסוק היום הזה ראינו כי ידבר אל' את האדם וחי ועתה למה נמות. וקשה אדרבא כיון שידבר וחי א"כ מה יראו שימותו. גם יש לדקדק כי מה חידוש שידבר [*את] האדם וחי אדרבא לפי הפשוט צריכין לברר כי ע"י דיבור אלקים האדם מתבטל מחיותו והיכן ראו זאת עד עתה. שיהי' להם חידוש כי ידבר וחי. ויש לבאר הפסוק באופן אחר כי הרבה פנים לתורה. כי בכל דיבור מעשרת הדברות ניתוסף חיות חדש בבנ"י. ויש ללמוד ק"ו דכתי' ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' ממשהו רוח אלקים. מכש"כ כשדיבר הש"י הדברות לבנ"י בוודאי נעשו ברי' חדשה בכל דיבור ודיבור. לכן הגידו חז"ל בכל דיבור יצאת נשמתן של ישראל כי כשנעשון ברי' חדשה מתבטל מדרגה הקודמת. כמו שצריכין למות קודם תחית המתים שלעתיד. וז"ש ידבר אלקים כו' וחי שנתוסף בהם חיות בכל דיבור יותר ויותר. ונתעלו הרבה מדרגות זו אחר זו שהיו מוכנים להיות ממש כמלאכי השרת. וכמדרגת מרע"ה איש אלקים בביטול כל הגשמיות. ולא יכלו בנ"י לקבל כ"כ. לכן אמרו קרב אתה. והלא הי' עומד שם. רק שבכל עת היו צריכין לעלות מדרגה אחר מדרגה ולא היו [*יכולים] כ"כ לעלות. [לכן אמר ה' שובו לכם כו' ואתה פה עמוד עמדי. א"כ משמע כי קודם זה היו מוכנים להיות נפרשין לעולם כמדרגת מרע"ה] וי"ל מ"ש ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. כי במרע"ה נאמר ותמונת ה' יביט. ע"י שהי' נבדל לגמרי מכל הגשמיות לכן זכה להביט. כי בוודאי א"א להשיג תמונת ה' בעוד יש שייכות של תמונה גשמיות רק כשנתבטל הגשמיות לכן הוכיח הש"י את אהרן ומרים ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם כו'. וז"ש מרע"ה שע"י שלא עלו למדרגה זאת כמוהו ואמרו קרב אתה כו' ולא ראיתם כל תמונה א"כ אין נפשותם נבדלין מכל הגשמיות וצריכין מאוד שמירה. כי אם היו במדרגת מרע"ה הוא כולו טוב כידוע וא"צ שמירה ודו"ק:

בפסוק אתה הראת לדעת כו'. פרש"י פתח להם עליונים ותחתונים כו'. פי' כל חשכות הטבע אינו עומד בפני איש ישראל עובד ה' ומתפתח לו בכ"מ הפנימיות לכן נבראו בנ"י להעיד עליו ית'. ופי' לדעת להעיד ולברר האמת בעולם. וכן במצות השבת דכתי' וזכרת כי עבד היית כו' ושם כתי' כי בו שבת. רק הוא דבר אחד כי שבת סהדותא אקרי דכתי' ג"כ לדעת במצות שבת בפ' תשא. והוא כנ"ל דבימי המעשה הכל מלובש בטבע כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור ובש"ק נגלה הפנימיות. וכמו כן ביצ"מ הראה הש"י כוחו וגבורתו לשנות הטבע וכיון שהוציאך כו' ע"כ יש ביכולת איש ישראל לברר עדות הנ"ל לכן צוך לעשות השבת:



תרמ"ג

ברש"י אע"פ שיש לצדיקים כו'. הענין הוא כי א"י בהמ"ק ותפלה הכל א' דלית לי' מגרמי' כלום. ובאמת עיקר התפלה חשובה כשהיא באה מתוך הדעת. כמ"ש אדם ובהמה תושיע ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. שכשזוכין לדעת האמת רואין שפלת האדם. וכן ראינו הסדר שנהג הקב"ה אותנו אחר קבלת התורה הכניסנו לא"י. וכן הרמז בכל יום ק"ש קודם תפלה. והם ב' הבחי' תורה ותפלה ועל ב' אלו כתי' מי גוי גדול כו' אלקים קרובים כו' בחי' תפלה. ומי ג"ג א"ל חקים כו' צדיקים כו' בחי' תורה והקדים התפלה איידי דחביבא לי' שהרי בא בלשון תחנונים מטעם הנ"ל. שהגם שהוא הי' שורש התורה. השתוקק לא"י שהיא בחי' התפלה. וזה עצמו ענין התפלה אתה החלות כו' שמסתמא תפלה זו לכל איש ישראל כאשר למדונו רבותינו מכאן דיני תפלה. והענין הוא דיש ב' מיני תפלה א' בעת צרה כמו שהי' במצרים שצעקו בנ"י לה' וכן בכל נפש ישראל שצריך תפלה להוציא ממסגר נפשו ולתקן נפש הבהמיות ואח"כ כשזוכין לגאולה ולבוא לבחי' הדעת אז צריך להיות עיקר התפלה כנ"ל אדם ובהמה. וזה י"ל ענין סמיכות גאולה לתפלה כעין מ"ש במד' בשלח בפ' השמיעני את קולך כו' שכביכול השתוקק הקב"ה לשמוע צעקת בנ"י אחר הגאולה וע"י שלא צעקו הביא עליהם חיל פרעה כדי שיצעקו ע"ש. מכלל שיש תפלה אחר הגאולה שלא מתוך הצרה רק מתוך הגאולה דוקא. וז"ש אתה החלות כו' על ישועה ראשונה שעובר על איש ישראל. עד שבא לכלל דעת וזוכה לראות ולהשיג חסדי ה' וגבורותיו. אעברה נא כו' הוא התפלה אחר הדעת כמ"ש א"י אחר קבלת התורה. אדם ובהמה כנ"ל:

בענין תפלת מרע"ה בוודאי לא היתה למגן ח"ו ורבותינו ז"ל אמרו כי הועילה מחצה שהראהו כל הארץ. ויראה כי ידוע שעיקר כוונת מרע"ה הי' להכניס את בנ"י לא"י שלא יהי' עוד גלות כאשר ראינו כל מעשה מרע"ה נשאר. וגם עתה אין לנו שיור רק התורה הזאת שהוריד לנו מרע"ה מן השמים. ואראה הוא ראית השכל והדעת להשיג פנימיות א"י וזה ניתן לו דכתי' הארץ אשר תראה שיהושיע הנחיל לב"י בפועל מה שהשיג מרע"ה בדעת בחי' הפנימיות. וזה עצמו נשאר באמת לדורות גם בגלות כאשר חכמים הגידו בתפלה יכוון לבו לבית קדשי הקדשים כמ"ש דרך ארצם. וכן בעיקר התפלות שכנגד תמידין תיקנום והיינו תיקון הפנימיות כי בבהמ"ק שהי' התיקון בעשי' בפועל ממש נתקנו גם חיצוניות. ועתה בתפלה נתקן הפנימיות שיכולין לכוון בעין השכל לבית קדשי קדשים כנ"ל וזה פעל מרע"ה בתפלתו ואראה כנ"ל:

בפסוק אתה הראת כו'. פירש"י שפתח להם הרקיעים וכשם שקרע העליונים כך התחתונים כו'. הענין ע"פ מ"ש במ"א דיש העלם מכח עומק רום שא"י להשיג מרוב עומקו. ויש העלם מצד הסתרת הסט"א וזה ענין עוה"ז שכפי התיקון כך זוכין לעוה"ב. וז"ש מן השמים השמיעך היינו אף שהוא למעלה מהשגת הטבע פתח לנו הש"י פתח להשיג ולשמוע קולו. ועל הארץ הראך כו'. הוא הסרת כחות הסט"א והעברת ההסתר מהגשמיות. וזהו קריעת העליונים והתחתונים. והם ב' מתנות שניתן לבנ"י יותר מכל אומה ולשון שיכולין לצאת מהגשמיות לבוש הטבע ולשבור כח היצה"ר. וכמו כן יכולין במעשיהם להמשיך כחות הקדושה משמים. וזה עצמו ענין הכ' לא מרובכם מכל העמים כו' כי אתם המעט. והענין שבוודאי יש בבנ"י הריבוי דכתי' הרבה אתכם הרים אתכם כו'. הוא כח הא' מן השמים השמיעך. ובחי' אתם המעט ממעטין עצמכם הוא הביטול והכנעה שיש בבנ"י כח לבטל הגשמיות מה שאין לשום אומה ובזה בחר ה' בכח המיעוט והביטול יותר מכח התרוממות שיש בבנ"י:

ובמדרש בפ' שמע כו' ואהבת. מי לי בשמים כו' והענין הוא כי שורשן של נשמת ישראל בשמים הוא באחדות ה' כמ"ש ה' אלהינו ה' אחד. אך להתדבק בזה האחדות בעוה"ז הוא ע"י ואהבת בכל לבבך נפשך מאודך. אז והיו הדברים האלה כו' הנאמרים בפ' שמע על לבבך. והוא ע"י הביטול אליו ית'. ולכן חכמים הגידו למסור נפש באחד שא"א לבוא להאחדות בלתי מס"נ. וז"ש ועמך לא חפצתי בארץ לבטל כל הרצונות אליו ית' אז יכולין להתדבק בשורשו שבשמים. והוא העדות של בנ"י שנאמר אתה הראת לדעת כו' כמ"ש לעיל:



תרמ"ד

ואתחנן כו'. כי מרע"ה הי' בחי' תורה וא"י היא בחי' תפלה ב' הכחות המיוחדים לבנ"י. ועל ב' אלו נאמר מי ג"ג אשר לו כו' קרובים בחי' תפלה כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו כו' [באמת היינו שצריך להיות התפלה בכח התורה כמ"ש במ"א לכלול ב' הבחי' בנים ועבדים]. ואשר לו חקים כו' היא התורה. ועל ב' אלו כתי' אשרי תבחר ותקרב. בחירה שבחר בנו הקב"ה ונתן לנו התורה שהיא בחי' עצמות הטוב שיש בבנ"י. וע"י שתחתונים א"י לעמוד בתפקודיו. צריכין ג"כ לבחי' תקרב אחר החטא. והוא ע"י תשובה ותפלה. וז"ש במד' ע"פ קרובים אליו. שהקב"ה מקרב קרוביו פי' ע"י שיש בעצם בבנ"י דביקות וקירבות אליו לכן שומע הקב"ה תפלתם. וכלל ב' בחי' אלו הוא כמ"ש במ"א על פסוק לא מרובכם מכה"ע כו'. כי אתם המעט פרש"י ז"ל ממעטין עצמכם. פי' שיש בבנ"י ב' המדרגות. שיש להם התרוממות אליו ית' יותר מכל הברואים כדכתי' הרבה אתכם. והוא כח התורה. ויש להם כח ההכנעה מה שאין בנמצא בשום אומה. וז"ש שהקב"ה בחר בהם מצד המיעוט. לא מצד הריבוי. ואפשר שבאמת לדור באי הארץ כן הי' זה מיוחד להם ובדור המדבר נאמר הרבה אתכם שהוא בחי' הריבוי. ועל ב' בחי' אלו רמזו חכמים א' המרבה וא' הממעיט שב' בחי' עבודות הם לפעמים נאמר ויגבה לבו ולפעמים ע"י הכנעה. רק שיהי' לשם שמים. ולכן מרע"ה אחז בזו הבחי' כשרצה לכנוס לא"י. אבל הקב"ה השיב לו רב לך כי בחי' מרע"ה הוא התורה בחי' הרבה אתכם כו'. והקדים הכ' אשר לו אלקים קרובים ע"פ מאמר חז"ל במקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולין לעמוד לכן הקדים בחי' תשובה ותפלה:

בפרשת שמע ישראל כו' ואהבת כו'. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו'. אמרו חז"ל שלא יהיו כדיוטגמא ישנה. בכל יום כחדשים. הענין הוא דכתי' וחיי עולם נטע בתוכנו. ובשעת קבלת התורה נחקקו העשרת הדברות בלבות בנ"י. וכל דיבורי ה' חיים וקיימים. אך כפי טהרת הלב במס"נ. ואהבת ה' בלב ונפש. כך נמצא התגלות הדיבורים בלב איש ישראל. ז"ש כשתאהב ה' כו' והיו הדברים הוי' חדשה תמצא דבר ה' בלבך כאשר חכמים הגידו מיד רוה"ק שורה בתוך מעיו כו'. וע"ז אמרו חכמים יגעתי ומצאתי תאמין. וכתי' אם תבקשנה ככסף כו' תמצא כו'. שיש מטמוניות בלב איש ישראל כנ"ל. ובאמת בתורה יש תמיד התחדשות אך ע"י שאדם מטהר לבו יוכל לקבל ההתחדשות תמיד. וז"ש יהיו בעיניך כחדשים זה עבודת האדם. אבל באמת מצוך היום כתיב. וזה המצוה לזכור מתן תורה בכל יום והיינו ע"י תיקון הנפש והגוף להיות מוכן לקבל אז מתגלה אליו הארת התורה המתחדשת בכל יום. כמ"ש שמע ישראל מכלל שיש תמיד דבר ה' שצריך האדם לשמוע הדברים כענין שכ' בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב. וכל אלה הכחות נמצאים בלבות בנ"י ממש וכתי' וקשרתם כו' והיו לטוטפות. שיעשו הדיבורים רושם ושינוי ממש בנפשות בנ"י. מדמצינו שנק' התפילין אות משמע שניכר באיש ישראלי רשימות של קדושה. וזה עיקר מצות תפילין שהם עדות כמ"ש וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך דרשו חז"ל אלו תפילין שבראש. ובוודאי הכל תלוי כפי המס"נ שנמצא באדם. ויש בכל איש ישראל חלק מזה כפי הרצון והאהבה להש"י כך נמצא בו רשימה. ואם זוכין למס"נ בפועל אז מתגלה הרשימה ג"כ בפועל ממש. ואם יש קצת אהבה טמונה בלב נמצא הרשימה ג"כ בפנימיות עכ"פ:



תרמ"ה

במדרש רנה זו סידור שבחו של מקום אח"כ תפלה כו' סימן לתפלה כיון לבו לתפלה כו' ע"ש. כי הנה עיקר התפלה שקראוהו חז"ל עבודה שבלב הוא התפלה בעבודת הבורא ית' שצריך כל אדם סיוע ועזר מן השמים. וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו ונמצא עיקר בריאת האדם הי' ע"ז לסדר שבחו של מקום כפי היכולת שבו כדכת' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ובהיותו מסדר שבחו של מקום כפי כחו אז שייך תפלה על היתר שאינו בכח עצמותו. ואז נקרא תפלת אמת בדבר שצריך העזר מן השמים וזהו הרמז כיון לבו לתפלה שהוא בדבר ובזמן שצריך באמת העזר מן השמים ואז בוודאי נענה. וזה הי' תפלת מרע"ה אתה החילות להראות כו' אעברה נא כו'. שהי' דבר שאין בכחו בעצמו כאשר באמת לא הי' יכול להגיע לזה ונענה בענין הראי'. וע"ד זה נתקן פסוקי דזמרה וק"ש קודם תפלה. וזהו ענין סמיכת גאולה לתפלה גאולה הוא זה המעט דביקות שיש לכל אדם מישראל כפי מה שהוא. שהקב"ה בחר בנו והוציאנו ממצרים לספר תהלות ה'. ועל הנשאר מתפללין ה' שפתי תפתח כו' וזה יסוד התפלה כנ"ל:

בפ' ואהבת את ה"א וכו' והיו הדברים האלה. פי' בספרי וברש"י. מהו האהבה והיו הדברים שמתוך כך אתה מכיר כו'. פי' שאהבה זו היא התורה והקב"ה נתן בכל נפש מישראל הדברים האלה כדכתי' א"ה האלה דיבר ה' א"כ קהלכם ק"ג ולא יסף פי' חז"ל ולא פסק שלעולם יכול כל איש ישראל למצוא בלבו דברי תורה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. והוא אש האהבה דכתי' עלי' מים רבים לא יוכלו לכבות א"ה. כדאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה [וכן דרשו חז"ל בפסוק הבן יקיר כו' מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו כו'] וכתי' כה דברי כאש נאום ה'. וזהו העדות ע"י התורה שנתן לנו הקב"ה שאוהב אותנו כמ"ש ע"ז הבוחר בע"י באהבה. ובכח זה יכולין למצוא האהבה בלב להש"י. כי אהבה זו אינה תלוי' בדבר כמ"ש לא מרובכם כו' חשק ה' כו' כי מאהבת ה' אתכם כו'. פי' שהיא אהבה שאינה תלוי' בדבר רק כי חלק ה' עמו. ומצינו בשעת החטא כתי' נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי'. שהשנאה הוא רק ע"י סיבה. ובטל דבר בטל שנאה. אבל האהבה היא בעצם. וכ"כ אוהבם נדבה. ובהפטרה דנחמו נחמו. מה אקרא כ"ה חציר כו'. ודרשו חז"ל בשעה שאין ישראל עוסקין בתורה זבוב קורא כן. והתשובה נבל ציץ ודבר א' יקום לעולם. כי אין עבירה מכבה תורה וע"י החטאים נסתר האהבה לפי שעה. אבל לבסוף יבש חציר כו' וד"א יקום כנ"ל:



תרמ"ו

בענין מ"ש רש"י ורז"ל אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין רק מתנת חנם. ותמוה כי הלא לא נכנס מרע"ה באמת וא"כ לא הי' מדה"ד נותן שיכנוס. וכבר כתבנו מזה כי בחי' א"י היא בחי' תפלה ומתנת חנם. ומרע"ה הי' בחי' התורה ואעפ"כ הכניס עצמו לבחי' תפלה כדי שיכנוס לא"י כמ"ש באורך במ"א. והנה במדר' וישלח איתא ב' ב"א הבטיחן הקב"ה ונתיירא הבחור שבאבות והנה אנכי עמך וכתי' ויירא וייצר. הבחור שבנביאים כי אהי' עמך ולבסוף נתיירא דכת' אל תירא אותו מכלל שנתיירא ע"ש. ובוודאי הוא דבר גדול לבא למדה זו לירא אחר הבטחת הבורא ית"ש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש בזה"ק שם ע' וישלח כי אע"פ שהבטיחו הקב"ה ליעקב אע"ה עכ"ז לא בעא לאטריחא לקוב"ה בניסא. וע"ש עוד שרצה להניח זכותא דילי' לבניו. וביאר הוא ז"ל. כי הוא ענין פלא מי שהבטיח לו השי"ת והאמין בו ואעפ"כ ע"י שראה עצמו בסכנה ע"פ דרך הטבע עשה את שלו והתפלל כמו שצריך להיות בעת צרה וכתיב וייצר לו כיון שע"פ דרך הטבע צריך הוא לישועה צריך הוא לעשות את שלו אך להיות באמת מיצר לו כל כך הוא דבר שאין מובן לכל רק לאיש אמיתי כיעקב אע"ה. ולכן השאיר זכותו לדורות כשיהיו באמת בעת צרה כו'. זה תוכן דבריו. וכדברים האלה הי' ג"כ בבחור שבנביאים במלחמת עוג שבוודאי בדרך הטבע הי' מלחמה כבדה מאוד כמ"ש לעוג מלך הבשן כל"ח א"כ צריך הי' להתיירא אע"פ שהי' בטוח כנ"ל. וזה ענין גדול שנמצא רק בשני ב"א אלו בחור שבאבות ושבנביאים. ולכן כתי' ואתחנן כו' בעת ההוא כשהגיע למדרגה זו שיוכל להיות מתיירא אחר הבטחון וסבר שיוכל לכנוס לא"י הגם כי מדרגה שלו בחי' התורה עכ"ז יכול להיות בבחי' התפלה ג"כ כנ"ל. וזה השבח שאע"פ שיש להם לתלות כו' מבקשין מתנת חנם. וזה עצמו ענין סמיכות גאולה לתפלה שכ' במד' בפסוק כי מי גוי גדול כו' ופרשנו כי ב' אלו בכל קראנו אליו הוא תפלה. ולו חקים ומשפטים צדיקים הוא התורה. והתורה הוא שטר חירות שיש בב"י. וזה ענין סמיכות ק"ש שהיא התורה והגאולה לתפלה. שבוודאי נמצא מזה בכל איש ישראל בפרט ובכלל רק הכלל לעולם נענים כמ"ש במד'. ולפרט נמצא עתים מיוחדים שנפתח להם איזה הארות בבחי' התורה. והוא מה שמצוון בכל יום לזכור מעמד הר סיני. וכשזוכין להתפלל מתוך אותו הדביקות של זכירת מתן תורה זה סמיכות גאולה לתפלה. כמ"ש לעיל ודו"ק:

במצות שבת כתיב בפרשה זו וזכרת כי עבד היית כו' ובראשונות כתי' כי ששת ימים עשה כו'. הנה שבת סהדותא איקרי ובנ"י מעידין בש"ק על הש"י ובעד כתי' או ראה או ידע כדאיתא בגמ' דיש עדות בראי' או בידיעה. וכ"כ אתה הראת לדעת. שבנ"י הם עדים בראי' ובידיעה. והנה ביצ"מ ראו בנ"י הנסים שעשה להם הקב"ה וב"ש. אבל להעיד על בריאת שמים וארץ לא שייך ראי' רק ידיעה. והוא הדעת שזכו בנ"י בקבלת התורה דכתיב פנים בפנים דיבר וניטל מהם מסך הגוף המבדיל כדכתי' אשר עמדת לפני ה"א. ולכן יכולין להעיד על בריאת מ"ב הואיל ונתעלו למעלה מכיפת הרקיע כדפרש"י ז"ל אתה הראת שפתח להם הרקיע כו'. ובאמת בכל ש"ק יש פתח זה. וע"ז כתי' שער החצר כו' הפונה קדים הוא כנ"ל התגלות מקודם הבריאה. ביום השבת יפתח. ומצד זה יש נשמה יתירה שיורדת בשבת כדי שנוכל להעיד על הש"י שברא העולם [וב' אלו הם דכתי' השמע עם כו'. פי' שמיעה קבלה והוא הדעת שזכו בנ"י בקבלת התורה וע"ז אומרים בכל יום שמע ישראל לזכור יום אשר עמדת כו' בחורב. ע"י שכ"א מכניס עצמו בכלל ישראל יוכל להרגיש מעט מדעת הנ"ל. או הנסה כו' הוא בחי' יצ"מ]. ובשבת זוכין לזה הדעת והוא הרגשת האמת בכח התורה שניתן לבנ"י ולכן יכולין להעיד גם על מה שאין הראי' שולט בו. וזה באמת העדות גם על בנ"י שזוכין להעיד על הש"י ובכלל ישראל הוא בחי' הנבואה ורוה"ק שנמצא בישראל ודו"ק היטב:



תרמ"ז

בענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ובזוהר איתא דזכור ושמור כללא דכל אוריתא נגד אנכי ולא יהי' לך ע"ש. הענין הוא דבעשרת הדברות כשאמר הקב"ה אנכי ה"א חל אלקותו ית' על נפשות בנ"י ונחקקו הדברים בלב כל איש ישראל כמ"ש ז"ל אנכי אנא נפשאי כו'. וע"ז נאמר לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. פי' על זה האלקות ששוכן בכל איש ישראל. וזה אמת והבטחה ג"כ כי על צורה זו לא יוכל לחול שום דבר אחר רק שצריך כל א' להתעורר בכח תורה ומצות למצוא זו הנקודה בלבו. ובאמת בש"ק מתגלה זאת בלבות בנ"י. והיא עצמו הנשמה יתירה וחזרת הכתרים שמחזיר מרע"ה לבנ"י כמ"ש במ"א בפסוק דיבר ה' אל כל קהלכם. א"כ בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד חל דבר ה' אנכי. ולכן בשבת לית שולטנא אחרא כמ"ש לא יהי' לך א"א. ועל ב' אלו נאמר זכור ושמור שצריכין למצוא בש"ק הארה מקבלת התורה וזה זכור כמ"ש חז"ל מזה שבשבת ניתנה תורה. ושמור לגרש אל זר. וע"ז כתיב שמע ישראל כו' ואהבת. ובמד' חלקי ה' אמרה נפשי כו'. כי החוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה. אכן באמת אהבת השי"ת תקועה בלב איש ישראל משעת קבלת התורה כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך. וע"ז עצמו כתי' ואהבת את ה' אלקיך שקבלת בסיני. וע"ז כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. והיא התורה. שיש בכל נפש ישראל אותיות התורה רק שצריכין לעורר אלה הכחות בעבודת ה'. במחשבה דיבור מעשה. כמ"ש והיו הדברים כו' על לבבך במחשבה ורצון. ודברת ושננתם בדיבור. וקשרתם וכתבתם במעשה. ובמד' מי לי בשמים כו'. כי ז"ש אנכי ה"א שהקב"ה מנהיג אותנו בלי אמצעי. כי לכל אומה יש שר. אבל על בנ"י ייחד שמו ית'. וזה עצמו עדות השבת שניתן לבנ"י שהם מוכנים לקבל הנהגתו ית' בלי אמצעיות. ולכן בראשונות כתי' כי ששת ימים עשה כו'. ובאחרונות כתי' וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. פי' כשהוציאנו השי"ת ממצרים נעשו בנ"י כלים לקבל הנהגה עליונה זו כנ"ל:

והנה שבת סהדותא איקרי. דכתי' אתם עדי. דהנה כתי' אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ. ומקשין אמאי לא נאמר אשר בראתיך. אבל פי' אנכי ה"א שהכירו בנ"י וידעו את ה' והרגישו אלקותו ית' בנפשותם וזה בא ע"י יצ"מ כדאיתא בזוה"ק חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא לקבל נ' שערי בינה ע"ש [דכתי' אתה הראת לדעת לשון נפעל הוא כנ"ל עפמ"ש בזוה"ק ע"פ נודע בשערים מאן יכול למנדע אלא כל בר נש לפום שעורין דליבא ע"ש פ' וירא. וז"ש שע"י הנסים נפתחו שערי בינה בלבות בנ"י לידע כי אנכי ה"א. וז"ש הראת לדעת] והוא החירות דכמו דיש נ' שערי בינה שהוא תכלית הבריאה לכבודו ית' להבין ולהכיר גדולתו של יוצר בראשית. אך שיש בעוה"ז מול זה מ"ט שערי טומאה וחשכות הטבע שאין ניכר פנימיות הנהגה שהוא מאתו ית'. וכשיצאנו ממצרים יצאו מאותן המ"ט שערים ונגלה להם שערי בינה והכירו כבודו ית'. ולכן הזכיר נ' זימנין יצ"מ. וכ"כ בזוה"ק פרשה זו בהדי' ע"ש דף רס"ב. וכענין זה הוא בנ' שבתות השנה שבכל שבת נפתח שער מיוחד מהנ' שערי בינה כדכתי' ביום השבת יפתח ובנ"י שיצאו מארץ מצרים ונעשו בני חורין שזה עיקר החירות שבאין אל הבינה שהיא תכלית מה שבראנו בעולם לכבודו ית' יכולין להרגיש בכל שבת ההארות המתגלות בהם וז"ש וזכרת כי עבד כו' ע"כ צוך כו':

וענין חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה לכן נמצא נ' דרכים בתורה איך להיות בן חורין מכל שערי טומאה. ואלה השערים נפתחים בנ' שבתות השנה לכן הוא זכר ליצ"מ והוא נחלה בלי מצרים לכן א"צ תפילין בשבת שהתפילין הם לצאת מאלה המצרים בכח ד' פרשיות שבתפילין. ושבת הוא גופי' חירותא כנ"ל:



תרמ"ח - ;תרמ"ט

בפסוק ופן תשא עיניך כו' אשר חלק ה' כו' אותם לכל העמים. פרש"י להאיר. וכן כתבו חכמים לתלמי המלך חלק להאיר. וקשה שהרי להאיר נבראו גם לנו. אכן הפי' כי להם נחלק ההנהגה טבעיות ע"פ צבא השמים. אבל לבנ"י הכל אחדות אחד. וזה עיקר עדותן של בנ"י שגם הטבע אחדות א' דכתי' שמע ישראל ה"א ה' אחד ולא כתי' אלהי אחד רק ה' אחד שהוא המהוה כל הוה. וכתי' וירא אלהים כו' האור כי טוב וגנזו לצדיקים וזהו ההבדלה נעשה ע"י המאורות כמ"ש יהי מאורות כו' להבדיל כו'. אבל לבנ"י נמשך הארה מאור הגנוז כמ"ש מחדש בטובו בכ"י מעשה בראשית ובנ"י מעידין ע"ז בכל יום קודם ק"ש לכן אין האור הפנימי נבדל מהם. וז"ש חלק כו' לכל העמים כו' ואתכם לקח כו' פי' ביצ"מ שנשתנה הטבע עבור בנ"י נמסר להם ההנהגה הפנימיות כנ"ל כמ"ש החודש הזה לכם. ואין כל חדש תחת השמש רק שהם דבקים למעלה מצבא השמים. ולא עוד אלא שהם מביאים התחדשות מן השורש אל צבא השמים:

בפרשת שמע. ואהבת. מי לי בשמים כו' לא חפצתי בארץ. דאיתא אהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטלה עולמות ולכן אהבת בנ"י אל הבורא בכל לבבך נפשך למסור הכל עבור ה' ממילא אינה תלוי' בשום דבר. והנה בנ"י נבראו להעיד על הבורא ית' כדכתי' אתם עדי. ומעידין עליו בכל יום פעמים באהבה. אך באמת בנ"י מיוחדים אליו ובחר בנו מכל עם א"כ יאמרו כי אנחנו נוגעין בעדות. ע"כ סמך לזה ואהבת בכל נפשך כי כשמוסרין נפשותינו וכל מאודנו עבורו ית' א"כ מסולקים כל הנגיעות ואז הוא עדות אמת. ובאמת כך הוא כפי האהבה ומס"נ שנמצא באדם כך הוא יכול להעיד על אחדותו ית'. וגם זה אמת כפי העדות ויחוד שמו ית' שאנו מיוחדים. כך זוכין אל האהבה כי לשניהם אין להם שיעור:

לעיל בפסוק כי מי גוי גדול כו' בכל קראנו אליו. כבר כתבנו במ"א פי' אליו שהיא תפלה שנק' עבודה שהיא לשם שמים וז"ש ואני תפלתי לך ה' דייקא. וזה הכח מיוחד לבנ"י שיכולין לכוון לבם לשמים כמ"ש תכין לבם כו'. וי"ל תכין כפשוטו כמו תקשיב אזניך שבכחו ית' יכולין בנ"י לכוון לבם אליו ית' וזה בכח התורה כמ"ש לכל אשר יקראוהו באמת. ואין אמת אלא תורה שבכח עסק התורה זוכין להיות איש אמת. ובנ"י הם היפוך האומות דאתמר עלייהו מה דעבדין לגרמייהו עבדין אפי' כשעושין דבר טוב. ובנ"י מהופכים שאפילו בבקשת צרכיהם כוונתם רק לש"ש וז"ש בכל קראנו אליו. וכן תפלתי הגם שהיא לצורכי. לך ה' ובאמת עוה"ז הוא עלמא דשיקרא. רק לבנ"י כתיב תתן אמת ליעקב והוא בכח התורת אמת. ולכן צריכין לסמוך ק"ש שהיא תורה לתפלה וזהו יקראוהו באמת. ובזה אלקים קרובים אליו שלכל דבר יש שורש בתורה דכולא באורייתא איברי. וע"י התורה מתקרב הכל להשורש. וכתי' אשרי תבחר ותקרב. וכן אשר בחרתנו מכל העמים ביצ"מ ואח"כ וקרבתנו מלכנו הוא בקבלת התורה שקרבנו לשמו הגדול. אבל האומות רחוקים מן האמת לכן איתא במד' שאין באין אליך בלב שלם שא"א להיות תפלת אמת לאמיתו רק לבנ"י עם קרובו:

במצות ואהבת את ה"א מקשים החוקרים איך שייך ציווי על אהבה. אבל באמת היא מתנה מן השמים וע"י תורה ומצות יכולין לעורר האהבה. והנה שבת נק' מתנה טובה כי השבת הוא בחי' אהבה. כמ"ש בספרים כי בימי המעשה עיקר ביראה ובש"ק באהבה ע"ש. וע"י היראה בימי המעשה זוכין בש"ק לאהבה. וכמו כן ע"י אהבה שבשבת יש להוסיף היראה בימי המעשה כענין שאמרו יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. [רמז להנ"ל כי השבת כל מעשיו כפולין כדאיתא במד' קרבנו כפול. עומר. לחם משנה ע"ש. והוא כמ"ש ז"ל העובד מיראה לאלף דור ומאהבה לאלפים. הרי אהבה כפול מיראה]:



תר"נ

בענין זכור ושמור דכתיב וזכרת כי עבד כו'. ובזכור לא כ' טעם זה. כי יצ"מ היא טעם ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת כי כמו שהמצוה ניתנה לנו אתה ובנך כו' עבדך כו' בהמתך כו' כך הוא בשורש המצוה למעלה. ולכן כיון שביצ"מ נכנסנו להיות עבדי ה' כמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי כו' לכן יש לנו חלק בשביתת האדון ית"ש. ולכן יש בקבלת שבת ונשמה יתירה כמה חילוקים כדאיתא בזוה"ק שיש מקבל בבחי' בן ועבד ואפי' אם אנו כחמורים אעפ"כ הוא בכלל חמורך אנחנו. ובשעת קבלת התורה לא היו צריכין לשום טעם למה צוה לנו השבת שהיו אז במעלה עליונה כדכתי' אני אמרתי אלקים אתם. אבל עתה אחר החטא התחיל אלה שינוים בכמה מדרגות עבדך אמתך בהמתך. ומ"מ בכלל שייך לנו השבת מצד העבדות עכ"פ. וגם בבחי' בהמה כתי' בהמות הייתי עמך שאפי' במדרגה השפלה אעפ"כ כתי' עמך. וזה החילוק בין זכור שהוא בעצם. ושמור הוא שצריכין לשמור שלא להתרחק מקדושת השבת. ומ"מ אחז"ל שנאמרו בדיבור א' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י בחי' העבדות באין אח"כ לבחי' בנים. וכמ"ש עבד משכיל כו' ובתוך אחים יחלק נחלה. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת שע"י שאנחנו עבדי ה' יש לנו חלק בשביתת המלך כנ"ל:



תרנ"א

בענין שמור וזכור ובשמור כתי' וזכרת כי עבד היית. כי הנה השבת הוא שביתה ממלאכה והוא בחי' תיקון הגוף להיות בן חורין מהתקשרות בהבלי עולם. וזה בחי' שמור. וזכור הוא בחי' עשה טוב והוא המשכת נשמה יתירה בשבת ועל ב' אלו כתי' אם תשיב משבת רגליך כו' וקראת לשבת עונג הוא בחי' זכור. וכאשר חכמים הגידו כי בשבת א"צ אות תפילין. א"כ כמו שיש תש"י וש"ר והם ג"כ תיקון הגוף בתש"י לכן כתי' וקשרתם. שזה מדרגה הראשונה להיות ב"ח מתאוות הגופניות. וזה הי' ביצ"מ ובכח התפילין נזכר חסד ה' ביצ"מ וזוכין לחירות. ותש"ר היא תורת ה' בפיך שאחר יצ"מ קיבלנו התורה וכ"כ אנכי ה"א אשר הוצאתיך כו' פי' לכן מוכן אתה לקבל הדברות. ולכן בתש"י כתי' והיו לטוטפות שהיא הארת הנשמה אחר תיקון הגוף. לכן תש"י קודמין כמ"ש ז"ל כ"ז שבין עיניך יהיו שתים. כמו כן בשבת זכור ושמור שמור בחי' תש"י לכן כתי' וזכרת כו'. שהוא בחי' יצ"מ. וזכור הוא בחי' התורה שניתנה בשבת. ובד' פרשיות של תפילין הם ג"כ ב' אלו יצ"מ וקבלת עול תורה ומצות. וחז"ל אמרו זו"ש בדיבור א' נאמרו כלומר שב' אלו תלוין זה בזה כפי מה שנעשה אדם בן חורין ממאסר הגוף כך מאירה הנשמה. ובהארת הנשמה כל סט"א מתעברת. ושניהם מתקיימים בשבת דסט"א ערקת. בחי' שמור ויצ"מ. ואח"כ באת נשמה יתירה הארת התורה זכור:

במצות יחוד ה' שמע ישראל כו' אמרו במד' מקבלת התורה זכינו לשמע ישראל. דאי' אנכי ה"א אלוה אני על כל באי עולם ועליך יחדתי שמי ביותר ע"ש בספרי. כי הנה אחד הוא בלי ראשית ותכלית וקץ וזמן ומקום מיוחד והוא הקב"ה וב"ש א"ס נמצא בכל עת ומקום. רק שהטבע והזמן מסתיר ונותן קצבה ומקום מיוחד שלא יתגלה החיות רק בגבול וצימצום. רק לעתיד יתגלה אחדותו ית"ש. אבל בנ"י יש להם חלק גם בעוה"ז באחדות. והוא האלקות שקיבלו באנכי ה"א והוא כח נשמה יתירה שמתגלה בשבת קודש שבו ניתנה תורה. וזה יחוד שמו ית' עלינו ביותר שהוא הארה שלא במדה וגבול מבחי' א"ס. וזכינו לזה אחר יצ"מ שיצאו מבחי' הסתר הטבע. ובאוה"ח פי' וידעת היום כו' רמז על ש"ק דכתי' שבת היום לה'. ואמת בפיו שכ"כ לדעת כי אני ה' מקדישכם כי בשבת זוכין לדעת והתדבקות בקדושת הקב"ה והוא האחדות שניתן לבנ"י. ולכן אומרים בתפלת שבת אתה אחד כו' ומי כעמך ישראל גוי אחד שבעוה"ז אין דבקות בזה האחדות רק לבנ"י וצריך האדם לקבל זה האחדות בכל יום:



תרנ"ג

בפסוק ושמרתם ועשיתם כ"ה חכמתכם כו'. פי' עיקר כחן של ישראל בתורה ומצות ומזה זוכין להחכמה האמיתית. רק עם חכם. רק לשון מיעוט ע"י שאין סומכין על חכמתם. ויראת חטאן קודם לחכמתן. ומעשיהם מרובין מחכמתן. ומחמת זה זוכין לחכמה האמיתית. וזה עיקר החילוק שבין חכמי האומות אפי' חסידי אה"ע כפי החכמה שלהם עושין לפעמים דברים טובים. אבל בנ"י אדרבא המעשים והמצות הם נותנין להם החכמה והדעת. ובס' קדושת לוי כ' עמ"ש בתורה כמה פעמים ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' את משה. וביאר הענין כי לא היו יכולין להבין המצוה על השלימות כאשר צוה ה' רק בכח העשי' כשקיימו המצות כראוי הבינו אז מהות המצוה. ודפח"ח. וכך היא המדה לעולם כי כפי העשי' בשלימות זוכין להשיג ולהבין המצוה. ולכן הקדימו בנ"י נעשה לנשמע לרמוז כי ע"י עשיית המצוה יזכו לשמוע אותה המצוה עצמה. וזה בכלל אמרם ז"ל ששכר מצוה מצוה כי אין סוף לכל מצות הבורא ית' ומכל מצוה נעשה כמה עולמות. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכ"ה במד' בפסוק לעולם ד' דברך נצב בשמים כשמים ע"ש שמכל דיבור נעשו שמים ושמי שמים. וכל אדם כפי מה שעוסק במצוה לשמה זוכה להתדבק באותן העולמות ויותר ממה שאדם עושה עם המצוה המצוה עושית עמו. וזה אשר יעשה כו' וחי בהם:

בפ' שמור כו' וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ביד חזקה כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. הענין הוא כי ששת ימים עשה ה' שמים וארץ. א"כ כל מעשה בראשית בכח הששת ימים ושבת למעלה מכל הבריאה. א"כ איך יוכל אדם נברא להיות לו חלק בשבת. ורק ביצ"מ ניתן לבנ"י ההנהגה למעלה מן הטבע שהרי ביטל הקב"ה הטבע בעבורינו ולכן יש לנו חלק בשבת קודש. ובאמת שבת הוא זמן גאולה כי הרי כל הטבע הוא צימצום הקדושה להיות במדה וקצבה וזמן שאין החיות יכול להתגלות בזה העולם כמו שהוא רק ע"י צמצום וכמ"ש ימי המעשה יהי' סגור. ובשבת נתגלה הפנימיות והיא גאולה. והנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. אך בעוה"ז אין התכלית מבורר עד לעתיד יום שכולו שבת לכן עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. ואנשי העולם טועין שזו הטבע היא התכלית הטוב להם. ונהפוך הוא שהיא גלות והסתר ומניעות הטוב האמיתי. רק שהקב"ה יודע איך לעתיד יתברר מכל אלה ההסתרות טוב הגנוז. ובנ"י המחכין באמת לזה האור הגנוז ואין חפצים להתדבק בטבע ובגשמיות. ניתן להם השבת שהוא מעין עוה"ב. וזה נאמר להם בהר סיני אחר שזכו לקבלת התורה אחר שעברו כל אותן היסורין שהי' להם במצרים וזכו שיתגלה להם הפנימיות ובזה הבינו ענין שבת שאחר ימי המעשה. שששת ימי המעשה הם כפרוזדור לשבת שהוא הטרקלין כנ"ל:

בפרשת שמע. במד' מהיכן זכו ישראל לק"ש בקבלת התורה ע"ש. דהנה אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ולכן נשארו אלו ב' המצות לעולם בבנ"י והוא ק"ש. ה' אלקינו בחי' אנכי. ה' אחד בחי' לא יהי' לך. ואלו הדיברות יכול כל איש ישראל לקבל מהם חיות בכל יום ויום. וכתי' אח"כ ואהבת את ה"א כו' והחוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה שהיא תלוי' בטבע האוהב. ובוודאי להנטבעים בטבע היא קושיא אבל בנ"י הם מוכנים למסור נפשם למעלה מן הטבע. ובאמת כפי מציאת מסירת נפש באיש ישראל כך גדר האהבה אצלו. ולכן אחר מס"נ באחד כתי' ואהבת. ובאמת בעוה"ז יש אהבות רבות כ"א לפי טבעו. אבל אהבה אמיתית בעצם צריך להיות בכל ברי' להיות נמשך אחר בוראו והיא אהבה בעצם. אך הקב"ה הסתיר האמת ע"י התלבשות כ"ד בטבע. והרצונות המסתעפים ע"י הטבע מסתירין רצון האמת. וע"ז אמרו בטל רצונך מפני רצונו פי' כדי שיתגלה לך רצון האמת אליו ית"ש. וכן הפי' מסירת נפש. נפש הוא רצון. וע"י ביטול הרצונות שלא לה' המה. אז זוכה להתגלות רצון האמת. והנה בקבלת התורה בהר סיני אז נזדככו הנפשות וכ' נפשי יצאה בדברו ואז הי' להם אהבה אמיתית בעצם אל השי"ת. וז"ש שזכו לק"ש בקבלת התורה. וע"ז אומרים בכל יום ק"ש והיא היא זכירת מתן תורה כמ"ש פן תשכח כו' הדברים אשר ראו עיניך. דכתי' היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים את האדם וחי כו'. פי' כי נגלה להם הנהגה פנימיות שהקב"ה מחי' ומנהיג הכל. והטבע הוא רק הסתר והעלם החיות הפנימי. ובאמת כל רצון הקב"ה במתן תורה הי' שיכירו בנ"י זו ההנהגה הפנימיות לכן אמר הטיבו כו' אשר דברו מי יתן כו' כל הימים. ונשאר להם מצות ק"ש לזכור זה הפנימיות בכל יום ויום ועי"ז זוכין לאהבת ה' כמ"ש:



תרנ"ד - ;תרנ"ה

בפסוק כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כו'. וקשה אטו מטעם זה נשמור המצות גם פי' רק עם חכם. הגם כי י"ל שאין בנמצא עם חכם רק בנ"י. אכן נראה הפי' כי באמת ע"י המצות ניתקן גם גוף איש ישראל. כי רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת מתקנין כל ציור האדם. וז"ש רק עם חכם פי' שהם בעצם עם חכם ונבון בלי גשמיות כלל. אכן באמת גם זה הציור הוא רק התפשטות והתלבשות אור המצות באלה מצות גשמיות שלפנינו אבל שורש המצות הם אלקות ממש. וז"ש כי הוא חו"ב לעיני העמים. אבל לכם יש לדעת כי יש עוד גבוה מעל גבוה ולהתדבק בשורש אלקות כמו שהי' בקבלת התורה בהר סיני. וע"ז מסיים הפ' רק השמר לך כו' פן תשכח כו'. וכן אי' בשם הבעש"ט ז"ל על המשנה השוכח ד' אחד ממשנתו ששוכח דבקות האחדות שיש בכל אות שבתורה. וע"ז מביא במשנה הפסוק פן תשכח כו':

בפסוק אנכי עומד כו' כי יראתם מפני האש ולא עליתם כו'. ותמוה שהרי גזה"כ הי' שלא לעלות בהר. וי"ל כי הטעם הי' מפני שלא הי' להם יראת הרוממות רק יראתם מפני האש לכן הי' הצווי שלא יעלו כי בעליות ההר היו כמה מדרגות דכ' אשר ירד עליו ה' באש. וכמו דכ' לא ברעש ה' לא באש ה' רק קול דממה דקה כו'. ומשרע"ה עלה אל האלקים ובנ"י (לא) עלו עד בחי' האש ולא עד קול דממה וז"ש ולא עליתם בהר לאמר. וכ"כ ויתיצבו בתחתית ההר:

ברש"י ואתחנן אף עפ"י שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום רק מתנת חנם. וקשה שהרי לא הי' המשפט שיכנוס מרע"ה לא"י. אבל הפי' כי הצדיק לא תשבע עינו בעבודת הבורא ית"ש ולעולם רוצה להתקרב אליו ית' יותר ממה שזוכה ע"פ מעשיו ומבקש מתנת חנם. ולפי שכל המצות הם הכנה לדבק בו ית' כדאיתא שרצה מרע"ה לכנוס לא"י לקיים מצות התלויות בארץ. ז"ש במדרש תחנונים ידבר רש על מרע"ה היפוך ממדת בלעם הרשע וסייעתו שכל רצונם להתגאות במעט מדרגה שלו כמ"ש יודע דעת עליון. וסימן דלא ידע כלום שבוחי. אבל במרע"ה שאמר אתה החלות כו' וביקש להתדבק בו ית' במתנת חנם זה סימן שיש לו רב כמ"ש רב לך כו':

במדרש בפסוק שמע ישראל. אמר הקב"ה לבנ"י כל מה שבראתי בעולם זוגות. שמים וארץ. עוה"ז ועוה"ב. אדם וחוה. אבל כבודי יחיד ומיוחד בעולם ע"ש. והענין הוא. כי הקב"ה ברא הכל לכבודו ולכן אין השלימות נמצא לשום ברי'. כי הכל צריכין עזר זה מזה. שמים וארץ. אדם וחוה. וכמו כן עוה"ז פרוזדור לעוה"ב. וגם אין עוה"ב רק למי שטרח בעוה"ז. ואין השלימות רק להקב"ה שהשלום שלו. ולכן א"א להתדבק באחדות רק בנ"י שבחר בהם הקב"ה בכח התורה ומצות יכולין להתדבק באחדות כמ"ש אתם עדי. ונקראו בנ"י השולמית. וכמו כן ניתן להם השבת שהיא מעין עוה"ב והיא עדות לבנ"י שיש להם חלק באחדות ונק' גוי אחד והם זוכין בעוה"ז מעין עוה"ב. וכמו כן מקבלין נשמה יתירה התאחדות השורש בשמים על ראשם. וגם בזווג איש ואשה חתם בהם שמו ית'. ובאמת המילה ניתן להם סימן לאחדות כי הערלה מפסיק שלא יהי' זווג אחד בשלימות. ולכן עונתן של ת"ח משבת לשבת להיות בשבת אחדות בכל. וז"ש שמע ישראל כו'. שיש לכם חלק באחדות. וכ' אתה הראת לדעת פרש"י פתח להם עליונים ותחתונים כו' וכמו כן הוא לעולם לבנ"י שאפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת ונפתח להם כל הפתחים. וע"ז כתי' אשרי א' שומע לי לשקוד ע"ד כו'. דלתותי ב' דלתות הם דלתות מעליונים ותחתונים. כמ"ש במ"א שצריכין לפתוח למטה שערים בלב ולהסיר הקליפה הסוגרת ומחשיך עיני האדם. וכמו כן למעלה לפתוח שערי בינה. וכ' ביום השבת יפתח ולכן שבת סהדותא איקרי:

בפסוק בכל מאדך א' חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ולכאורה תמוה לומר כן. וי"ל כי באמת תכלית האדם בעולם שיתקן מעשיו ויחזיר הפקדון לבעליו כמ"ש על זאת יתפלל כו' לעת מצוא וכמ"ש טוב יום המות כשזוכין לעלות כראוי. וכמ"ש בחובת הלבבות כי הצדיקים מתאוין לצאת מן מאסר הגוף כו'. ולכן מי שמוסר נפשו באהבת הבורא ית' ע"י שיודע ומבין כי זה תכלית האמת. מוסר נפשו בלב שלם. אבל להיות מוסר ממונו ונשאר עוד בעולם הנסיון והעניות מעביר ע"ד קונו יוכל להיות קשה הנסיון יותר ממסירת נפש:

בפסוק והיו הדברים האלה פרש"י מספרי מהו האהבה מתוך הדברים האלה. כי בקבלת התורה קיבלו בנ"י זאת האהבה כדכ' נפשי יצאה בדברו. והטעם כי ראו בעין מאמר אנכי ה' אלקיך וכפי התבררות בלב ועין האדם כי כל חיותו מאת הש"י בכל רגע לא יכבה האהבה כמשפט כל עלול להיות נמשך אחר עילה שלו. וז"ש היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים כו' האדם וחי. הרמז כי ראו במתן תורה כי כל חיות האדם מהנהגת דבר ה' כי מאמר ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' הוא קיים לעד ודיבורו ית' מחי' האדם. אך הטבע מסתיר ומחשיך מלהכיר האמת. ובקבלת התורה האיר עיניהם וראו כי ידבר האלקים [*את] האדם ועי"ז וחי. וכח קבלת התורה הוא נמסר בכתב. וכל המייגע בדברי תורה לעולם יכול להכיר זה החיות. וז"ש בספרי מתוך הדברים האלה אתה מכיר מי שאמר והי' העולם ורואה כי כל חיותו מאתו ית"ש ומתמלא אהבה בלב ונפש. ומכח התורה יכולין לעורר לעולם האהבה שע"ז כ' מים רבים לא יוכלו לכבות כו' כמ"ש כה דברי כאש. ודברי תורה הם ניחומים לעולם לבנ"י כמ"ש במד' נחמו נחמו עמי בתורה דכ' אנכי אנכי מנחמכם. פי' בתורה שבכתב ושע"פ דכתיב פנים בפנים דיבר. וכ' במד' יש שהרב רוצה ללמוד ואין התלמיד רוצה ויש תלמיד רוצה ואין הרב ברם הכא פנים בפנים כו'. פי' שגם זה הי' בכח מתן תורה שנתקרבו לבות בנ"י וקיבלו רשימה מדברי אלקים חיים. כמאמר ה' האמרת וה' האמירך. וע"ז כ' מי גוי גדול כו' אלקים קרובים אליו. שאין קול שום ברי' נשמע בשמים רק קול ישראל. ומי ג"ג אשר לו חקים כו'. שאין שום ברי' יכולה לשמוע ולקבל קול דבר ה' רק בני ישראל וזה נחמתנו בגלות כמו שכתוב לולי תורתך שעשועי כו':



תרנ"ו

בשמור כ' וזכרת כי עבד כו' ובזכור כ' כי ששת ימים עשה כו' וב' הטעמים עולים בקנה אחד כי עבדים היינו במצרים מצד חלק ימי המעשה. והגאולה בחי' שבת דכ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך כי מתחילת הבריאה היו בנ"י מוכנים להיות עבדים במצרים כי במעשה בראשית קורא הדורות מראש עד סוף כל הדורות. ומצד מערכת הטבע הם ת"י מצרים. אך מצד חלק ה' עמו דכתי' באדם וייצר ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. וזו היצירה של עוה"ב הי' צריך להיות בשבת כדפרש"י שאדם הי' צריך להיות נברא בשבת וכפל הקב"ה בע"ש הבריאה של שבת ולכן בשבת נגלה זה הציור הפנימי כי שבת מעין עוה"ב ובנ"י הם בני עוה"ב ולהם זה היצירה של עוה"ב ולכן אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימי המעשה. ונודע כי עוה"ב אין בו לא אכילה ושתי' כו' א"כ הוא בחי' חלק אלקי ממעל שיש באדם וז"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך ולכן יצ"מ היא בחי' השבת ולכן נק' חג הפסח ג"כ שבת בתורה דכ' ממחרת השבת:

בפרשת ק"ש שמע ישראל ה' אלקינו ה"א. לקבל בכל יום אלקותו ית' לשמוע כי ה' הוא אלקינו ביחוד כמ"ש אנכי ה' אלקיך ובזה צריך להיות איש ישראל שש ושמח כל היום וכמ"ש את ה' אלקיך זה שהוא אלקינו יהי' חביב עלינו מגוף ונפש ומאוד. וכ' את ה' אלקיך לאהוב כל המסבב אל קבלת אלקותו ית"ש דהיינו כל המצות ומדות ישרות כל הגורם התקרבות אלקות כל אלה צריך האדם לאהוב ולהשתוקק עליהם תמיד. לכן מסודר פרשה זו בשבת נחמו כדכ' נחמו נ' עמי יאמר אלקיכם פי' שיש די באלקותו ית' לנחם בזה על כל הצרות שעוברין עלינו תמיד. ולכן תיקנו פרשת עשרת הדיברות אנכי ופ' שמע בשבת נחמו. כי זה נחמתינו כמ"ש אנכי אנכי כו' מנחמכם. כי הנה באמת כל היסורים הבאים על בנ"י הכל כדי להתקרב אליו ית' ולא לעונש בלבד. כמ"ש לו אלהים קרובים. פי' כי גם מדה"ד לבנ"י הוא לקרב ולא לרחק כמ"ש בכל צרתם לו צר פי' לו בשבילו כדי לקרבינו אליו והצרה עצמה לבנ"י היא לישועה כדאיתא במד' שביצור היא א' מלשוני תפלה וכן הגאולה מתוך הצרה כדכ' עזרה בצרות נמצא מאוד. ובמד' מרע"ה אמר ומצאוהו רעות רבות וצרות כבלים של מאה ליטרא. דוד אמר יענך כו' ביום צרה כו'. ירמי' אמר ועת צרה כו' וממנה יושע כבלים של ליטרא א'. הרמז כי כל הצרות הם כבלים להיות האדם נאסר בהם אל תורת ה' שלא יוכל לסור מן המצות. והצרות פועלים אצל איש ישראל כדאיתא שזה ההפרש בין ישראל לעע"ז דכ' בהם וקלל במלכו ובאלהיו כו'. ואיש ישראל בכל עת צרה אפי' משהו נעשה אצלו כבלים להתאסר בהם אל התורה והמצוה:

בפסוק ואהבת את ה"א. הפי' לעורר האהבה למעלה כמ"ש בזוה"ק מאן דרחים למלכא גרם חסד לכולא כמו באברהם אע"ה דכ' אברהם אוהבי והחסד מתגלגל בעולם בשבילו. לכן ואהבת פועל יוצא כדאיתא שיהי' שם שמים מתאהב על ידך לכן מסיים והיו הדברים האלה וכ' רש"י מה האהבה והיו הדברים כו'. ולפי' הנ"ל א"ש דהקב"ה מתאוה שיהיו עמלים בתורה כמ"ש בפ' בחקותי. לכן ע"י עסק התורה גורמים האהבה למעלה [בפרט ע"י מס"נ שנעשה היחוד למעלה ז"ש ה' אחד ואהבת את ה' ודו"ק] ומה מאוד צריך איש ישראל להתפעל בזו המצוה ואהבת. שהקב"ה שרם ונעלה מכל. מבקש מאיש ישראל לאהוב אותו. והוא פלא בעיני המלאכים ושרים העליונים. והכל בעבור שאנחנו משוקעים בעוה"ז השפל ורצונו ית"ש שיעזוב האדם הבלי עולם ויתדבק באהבתו ית"ש:



תרנ"ז

במדרש אשר לו א' קרובים. יענך ה' ביום צרה מה ביום צרה מלה"ד ליושבת על המשבר מי שענה לאמך יענך כו' דכ' ביעקב העונה אותי ביום צרתי כו'. פי' כי יום הוא ע"ש אור כי טוב. א"כ מה ביום צרה. ומתרץ כי כל צרה שלא תבוא על בנ"י היא רק לטובה כצרת היולדת שהיא הכנה אל הלידה. לכן אמר מי שענה לאמך כי כן סדר הלידה ע"י צרה זאת. כמו כן אך טוב לישראל אלקים כו'. וכמ"ש ביעקב ביום צרתי כי כל הצרות שעברו על יעקב הי' הכל הכנה לטובת בנ"י. וכ"כ ועת צרה ליעקב היא להיות וממנה יושע. לכן כ' אלקים קרובים אליו שגם מדה"ד לבנ"י היא לקרב ולא לרחק. וכל התחדשות שצריך להיות נולד בישראל היא בחי' לידה וזהו יענך ביום צרה. ישגבך ש"א יעקב:

בפ' שמור כו' יום השבת כו' ינוח עבדך כו' כמוך וזכרת כי עבד כו'. כי הנה שבת היא נחלה בלי מצרים ולכן שבת זכר ליצ"מ כי א"י לזכות לשבת רק אחר יציאת מצרים לכן שבת לישראל עדות על יצ"מ. והנה כ' אנכי ה"א א' הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. כמ"ש במ"א כי עולם הזה הטבעי נק' בית עבדים כי מעשה בראשית היא להיות ההנהגה בדרך השתלשלות המדרגות זה שליט על זה. ומצד זה היו ג"כ בנ"י עבדים לפרעה. אבל בשבת קודש מתגלה הנהגה עליונה ובטל כל הממשלות וכחות הטבע. וכן הי' ביצ"מ שנתגלה הנהגה עליונה ואפיק לבנ"י מחיובא דכוכבי ומזלי. ולכן צריך איש ישראל לשבות בשבת כמ"ש ינוח עבדך כו' כמוך להראות כי בטל כל ממשלות בש"ק. וגם איסור עשיות מלאכה היא זאת שבכח אדם לעשות איזה פעולה והתחדשות במלאכת מעשה ידיו. ובשבת הכל בטל רק שבו איש תחתיו וזה זכר ליצ"מ:

בפרשת ק"ש שמע ישראל ובמד' מהיכן זכו בנ"י לק"ש מהר סיני אנכי ה"א כו'. תו במד' מיעקב שאמר הקבצו ושמעו כו'. הענין היא דאיתא בזוה"ק. ע' משמע וד' מאחד עד. ורזא דמלה עד ה' בכם פי' עיקר העד הוא השי"ת בעצמו כדאיתא הוא עד הוא דיין כו'. אבל העדות בא ע"י בנ"י כדכ' עד ה' בכם. וכ"כ אתם עדי ואני אל. רמז ואני ג"כ עד ע"י עדות שלכם. כדכתי' את ה' האמרת שבנ"י הוציאו מכח אל הפועל זה המאמר אנכי ה"א כמ"ש שמעה עמי ואדברה. וכמו כן בכל יום מתעורר זה הקול אנכי ה"א כמ"ש אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות. והנה כל שמותיו וכנויו של הקב"ה מעידין עליו ית"ש. ועיקר העדות שם הוי' המיוחד. וזה עד ה' בכם. ואיתא שמע בכל לשון שאתה שומע. הרמז כי בכל השמיעות שנשמעין אל האדם צריך לשמוע בהם ה' אלקינו ה' אחד. כי כל פעל ה' למענהו. לעדותו. והכל מעידין עליו. ולעתיד יתגלה זה בכל העולם כמ"ש סוף דבר הכל נשמע כו' הא' ירא כו' מצותיו שמור שסוף ותכלית כל פרט להיות נשמע ממנו דבר זה. וזה ע' רברבא דשמע שרומז לע' לשונות כמ"ש רש"י שלעתיד אהפוך אל עמים שפה ברורה להיות נשמע בכל הע' לשונות כי ה' אלקינו ה' אחד. והנה במתן תורה זכו בנ"י להיות נשמע זה הקול אנכי ה"א כו'. וזה ה' האמרת היום שמתחדש בכל יום ובכח הכנת יעקב אבינו זכו בנ"י להיות נכונים לשמוע זה הקול וע"ז כ' ה' האמירך היום שגם זה נתחדש בכל יום כמו שכתוב קודם קריאת שמע הבוחר בעמו ישראל באהבה שמע ישראל כו':



תרנ"ח

בפרשת שמע ישראל. שמע היא כינוס ואסיפה להיות בנ"י עובדין לאל אחד. וכפי האסיפה שלהם כך חל עליהם אלקותו ית"ש. ולפי קבלת עול מלכותו ית"ש עליהם כך הם מתאחדים. וכ' תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב ועיקר התורה היא אנכי ה' אלקיך וכ"כ הדברים האלה דיבר כו' אל כל קהלכם. וכ' הקהל לי אה"ע ואשמיעם את דברי. וזה מתקיים בכל יום בשמע ישראל נעשין קהילה אחת וזוכין להארה מקבלת התורה. לכן כ' אח"כ אנכי מצוך היום. ואיתא במד' חד אמר שזכו ישראל לק"ש ממתן תורה וח"א מיעקב אבינו ע"ה. כי יעקב אבינו ע"ה כינס אותם ועשאן אגודה אחת לכן נק' על שמו קהלת יעקב. ובכח האסיפה חל אלקותו ית"ש עליהם. וזה ענין הקדמת נעשה לנשמע שמעשה אבות הי' הכנה לקבלת התורה. אכן אחר החטא שקלקלנו נעשה צריכין להתאחד בכח שמע ישראל לבוא לתיקון העשי' למטה בכח הנשמע. לכן עתה א' בשכמל"ו אחר שמע ובחשאי שתיקון העשי' אינו בשלימות עתה. וע"י עדות דקריאת שמע יהי' כל התיקון דכ' שפת אמת תכון עתידה דתיכון לעד כמ"ש בזוה"ק. ועיקר העדות שבנ"י מעידין כי לעתיד יהי' מבורר אחדותו ית"ש לכל כמ"ש רש"י ה' שהוא אלקינו עתיד להיות אלקי כל וזהו רמז הע' רברבא ע' לשונות בכל לשון שאתה שומע והד' רומז לארבע רוחות. וכפי מה שנתפזרו בנ"י בע' לשונות וד' רוחות ואעפ"כ מיחדין שמו בכל יום בזה יהי' תיקון הכולל. וכ' עדות ה' נאמנה מחכימת פתי כי העדות על הבורא לא יתכן בשכל אנושי כי איך יעיד הנברא על הבורא. רק מכח שהיא שפת אמת כל המעיד עליו זוכה לדעת ולראות האמת עי"ז העדות וכן הוא בכל מצות התורה כדכ' היא חכמתכם ובינתכם. פי' כי אין עשיות המצות מצד חכמת אדם רק אדרבא ע"י עשיות המצוה זוכה לחכמה ולדעת את ה'. וכמו כן ע"י עדות היחוד זוכה אח"כ לואהבת את ה' בכל לבבך כו' בכח שפת אמת. וזהו עצמו העדות כי האמת עד לעצמו. וכיון שע"י זה העדות זוכין לדעת הרי העדות כי ה' אלקים אמת לכן שפת אמת תכון לעד:



תרנ"ט

במדרש מהיכן זכו ישראל לק"ש במתן תורה אנכי ה"א כו'. דאיתא עליך ייחד שמו ביותר. והחוקרים מקשים איך בא הריבוי מאחד המיוחד. אבל באמת בכל הבריאה יש חלק הדבוק באחדות כמ"ש ימים יוצרו ולו א' בהם. ובנפשות חלק ה' עמו ונק' גוי אחד שהם דביקים באחדות. וזה האחדות קבלו בנ"י בהר סיני וע"ז הי' יצ"מ כמ"ש הוצאתי א' מא"מ להיות לכם בפרט לאלקים. ולכן כ' בשבת וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. כי גם השבת חלק ה' בזמן שבו נתגלה הנהגה עליונה הדבוקה באחדות ולכן שבת סהדותא איקרי בבחי' שנה. ובנ"י עדים בבחי' נפש. וכמו כן בעולם א"י ובהמ"ק חלק ה' ועדות כמ"ש במ"א. ולכן עדות בנ"י על הש"י בכח הנשמה שקיבלו בהר סיני כמ"ש במד' שיש ה' בחי' בנפש עד יחידה. יחידה היא חלק הנשמה עליונה הדבוקה באחדות שזכו בנ"י במתן תורה. כמ"ש אנכי ה' אלקיך ולכן כ' אתם עדי נאם ה' בכח דבר ה' אשר שם בנו. כמ"ש ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. פי' להעיד על הבורא. ובקבלת התורה היו מוכנים להיות תמיד דבוק בנשמה העליונה כמ"ש אמרתי אלקים אתם כו'. אבל אחר החטא צריכין לעורר כח הנשמה הנ"ל. ולכן ע"י מצות התפילין שהם ב' בחי' הנ"ל זכר ליצ"מ בחי' תש"י וקשרתם לשעבד הגוף כדאיתא בזוה"ק דסט"א קשור ברצועה דתפילין ואח"כ והיו לטוטפות רמז לבחי' הנשמה יתירה בחי' מתן תורה תורת ה' בפיך ולכן יכולין להעיד על אחדות השי"ת. ולכן אמרו הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו לפי שאחדותו ית' שיחד עלינו ביותר הוא כשיש הארה מהנשמה בכח יצ"מ וקבלת התורה וב' אלו הם ג"כ בחי' זכור ושמור בש"ק. שמור נזכר בו יצ"מ וזכור הוא בחי' נשמה יתירה וזכירת מתן תורה כמ"ש זכור בעצומו של יום מתן תורה. לכן בשבת א"צ תפילין שהם עצמם אות על ב' אלו יצימ וסט"א ערקת בשבת. ונשמה יתירה שורה על בנ"י לכן הוא עדות אמת. וב' בחי' אלו נרמזין בפסוק השמע עם קול אלקים כו' או הנסה אלקים כו'. וכתי' אתה הראת לדעת פרש"י שפתח להם שבעה רקיעים וכשם שפתח עליונים כן תחתונים כו' וכ' במ"א שהם ב' הבחי' עומק טוב ורע. עומק רום ותחת. כי בשעת קבלת התורה נתברר מ"ש וכל הטבע נתבטלה כמ"ש חז"ל שכל הבריאה כששמעו אנכי ה"א זה אמר אלי דיבר כו' עד ששמעו אשר הוצאתיך כו'. פי' הענין שהקב"ה גילה מלכותו בשעה אחת להיות עדות על הבורא וביטל הסתרת הטבע והגשמיות כדי להיות עדות על הבורא ולכן נזדעזע העולם כאילו יחרב העולם. וכשאמר אשר הוצאתיך הבינו כי ביטול הטבע רק לבנ"י בכח יצ"מ. וזה עדות כי בכח איש ישראל לצאת מן הטבע וז"ש אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים בכח יצ"מ שהוציאנו מכור הברזל. וב' בחי' אלו בפסוק מי כו' גדול א' לו חוקים כו' הוא מתן תורה התגלות שערים עליונים. ומי ג"ג אשר כו' אלקים קרובים כו' בכל קראינו הוא בחי' יצ"מ אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת:



תרס"א

בענין זכור ושמור כולל כל התורה. זכור מ"ע שמור מל"ת כדאיתא בזוה"ק. ופי' זכור כו' יום השבת כמו וזכרת את ה"א דשבת שמא דקוב"ה. ה' זכרנו שהוא עיקר הזכירה ופנימיות של בנ"י שקיבלו התורה בסיני כמ"ש אנכי בעלתי בכם שנטע הקב"ה כח אלקות בנפשות בנ"י דכתי' ואנכי לא אשכחך ובמקום שאין שכחה יש זכרון. ובשבת נתעורר זכירת מתן תורה והוא יומא דזכירה ולכן ויברך כו' את יום השביעי כמ"ש ה' זכרנו יברך. וכ"כ בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כמו שבבהמ"ק מקום זכירת שמו ית' כמו כן בשבת בבחי' הזמן. ובנפשות בנ"י בבחי' נפש. ושמור היא לשמור מן השכחה שכן כתיב השמר כו' ושמור נפשך מאוד פן תשכח כו'. כי הטבע מסתיר ומשכח הפנימיות וזה שליט בימי המעשה. ובשבת נפתח לבנ"י הפנימיות והוא יומא דזכירה. אבוא אליך וברכתיך הוא בחי' נשמה יתירה בש"ק. ובש"ק כתי' הטעם דיציאת מצרים שלכן ניתן הכח לנפשות בנ"י לצאת מן הטבע המשכח ומסתיר הפנימיות ולכנוס לזכירה. וזהו עיקר המנוחה דכתי' וינח ביום השביעי. וינח גי' עד שהכל לכבודו ברא. מכ"ש בנ"י שנבראו להעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. והטבע מסתיר. וזהו המלחמה בעוה"ז שהסט"א עומד לבטל זה העדות. ובשבת וינח כמו והנחה למדינות עשה. וסהדותא איקרי שבשבת יכולין להעיד על הבורא וזה תכלית המנוחה:

בפרשת שמע ישראל ואהבת. במדרש מי לי בשמים כו' דבאמת שורש נפשות בנ"י דבקים בהקב"ה ולכן האהבה נשרשת בנפשות בנ"י למעלה. אך הנפש יש לה כמה בחינות כמ"ש במד' ה' שמות לנפש. ויחידה היא שורש הנשמות שדבקים באחדות ה'. אבל איש ישראל צריך ליגע עצמו בכל נפשך אפי' בזה הנפש שנדבק לגוף בעוה"ז כמ"ש במד' שחה לעפר נפשנו. מכ"ש בגלות עתה שהנפש נטמעת בגוף והבלי עולם עכ"ז צריכין לעורר האהבה בכל יום לדמות הנפש שלמטה להנפש שלמעלה בשמים. ולכן המצוה דק"ש בבוקר ובערב. כשנתעלה הנשמה למעלה וכשיורדת באדם למטה בשחרית ובשבת שיש נשמה יתירה מתעורר האהבה בנפשות בנ"י ביותר כי עיקר האהבה כפי הארת הנשמה באדם:



תרס"ב

בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כו' אתם המעט. אמרו חז"ל שממעטים עצמכם. דהא קשה כיון דאתם המעט מה שייך לומר לא מרובכם. אבל ישראל יש בהם ב' הבחי' מעט הכמות ורב האיכות. והם ב' בחי' יעקב וישראל. יעקב ע"ש המיעוט כדאיתא כ"מ שנאמר דך עני בישראל הכ' מדבר. שלהם בחי' המיעוט והכנעה אל השי"ת. מה שאין נמצא בשום אומה זה הביטול אל הש"י רק בישראל. וכמו כן הרוממות של נפשות בנ"י הוא רב יותר מכל העמים כמ"ש כי מי גוי גדול. וכן הבטיח הקב"ה לא"א ע"ה ואעשך לגוי גדול. זה בחי' הנפשות והנשמות שמתעלין למעלה ביותר וזה שם ישראל. ואמר הכתוב כי עיקר בחירות השי"ת בבנ"י אינו מצד הריבוי רק מצד המיעוט והכנעת הגוף. כי מצד הרוממות יש לו ית' למעלה רבבות עולמות גבוה מעל גבוה. אבל מה שממעטין עצמם בעוה"ז זה עיקר שבחן של בנ"י. ובאמת מצד זה יוכל כל איש ישראל להתחזק בעבודת הבורא ית"ש כי רוממות הנשמות אין כל בנ"י שוין בזה. אבל בחי' המיעוט נמצא בכל איש ישראל:



תרס"ד

בפסוק ובקשתם משם את ה"א ומצאת כו'. השמע עם כו' או הנסה אלקים כו' אתה הראת לדעת כו'. פירש"י שפתח להם כל הרקיעים וכמו כן פתח למטה ע"ש. כל זה נכתב לנו בתורה שנדע שגם בגלות נוכל לבקש אלקותו ית"ש ולכן פתח לנו הקב"ה הרקיע וזכינו לשמוע קול אלקים חיים זה עדות על כחן של בנ"י הדבקים בה'. או הנסה אלקים הוא עדות על התקרבות שמצד הקב"ה שירד למצרים והוציאנו משערי טומאה. ומצד ב' הכחות אלו נבקש גם בכל מקומות פזורנו בין הטמאים את אלקותו ית"ש וימצא לנו בבקשתינו בכל לב ונפש. וזה הנסיון של בנ"י בגלות. אחר כל העובר עליהם יבקשו רק להתדבק בו ית"ש ולמצא אלקותו ית"ש גם בגלות. ולכן קורין ק"ש פעמים וקבעו חז"ל פ' ציצית ויצ"מ בק"ש שבכח יצ"מ נוכל לקבל עול מ"ש גם בגלות. ובקשתם משם אין הכוונה על בקשות הגאולה רק לבקש פני ה' גם בגלות כמ"ש בקשו פני תמיד. וכ' ובקשתם לשון רבים ומצאת לשון יחיד כי בעת שמתעורר הרצון והתשוקה של בנ"י אל השי"ת נעשין אחדות א' שזה הרצון לה' מאחד ומחבר נפשות בנ"י כמ"ש במ"א מזה:

מצות זכירת מתן תורה והודעתם לבניך כו' יום אשר עמדת כו' זה בכח הק"ש בכל יום כמ"ש במד' מהיכן זכו ישראל לק"ש כשאמר הקב"ה אנכי ה"א השיבו בנ"י שמע ישראל כו'. דכ' וידבר אלקים כו' לאמר אנכי ה"א. שניתן לבנ"י זה הכח בקבלת התורה שיוכלו תמיד לשמוע זה הקול אנכי ה"א ז"ש לאמר אנכי ה"א. וז"ש שמע ישראל לשמוע זה הקול ה"א ה' אחד. כי זה הקול מתחדש בכל יום וז"ש בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה. פי' עיקר הקול הוא אנכי ה"א ומצד זה יש בת קול למי שאינו מכין עצמו לשמוע זה הקול. וע"י מה מכין אדם עצמו לזה ע"י התורה כמ"ש ואהבת את ה"א כו' והיו הדברים האלה פרש"י מה האהבה והיה הדברים שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה. פי' האדם צריך לבקש עצות בכל לב ונפש איך למצא אלקותו ית"ש. ז"ש ואהבת את ה"א לאהוב כל הדברים המסבבים שיתגלה אלקותו ית"ש לנו. ואז עוסק בתורה ובמצות שהם עצות להתקרב לאבינו שבשמים. וזה שסיים המשנה שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה דכ' אנכי ה"א א' הוצאתיך מא"מ. וכפי החירות בכח יצ"מ מתגלה אור התורה ואלקותו ית"ש. ולכן העוסק בתורה נעשה בן חורין וחל עליו הדיבור אנכי ה"א. והכל בכח התורה:

בפסוק שמור את יום השבת. השמירה להיות מוכן לקבל קדושת השבת וזה בכח יצ"מ וזכרת כי עבד היית והקב"ה הוציאנו להיות כלי מוכן לקבל קדושת השבת ולכן בפ' זכור לא כ' זה הטעם כי אז היו בתכלית החירות היו מוכנים אל השבת והבינו עיקר בחי' השבת כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. אבל בחי' שמור היא לעולם גם בגלות שאנו רחוקים ממנוחת השבת צריכין לשמור ולהשתוקק אל החירות ע"י זכירת יצ"מ לבא אל בחי' השבת. ואחז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה: