שפת אמת/נצבים

<< · שפת אמת · נצבים · >>

נצבים

תרל"א

אא"ז הגיד ע"פ לא בשמים היא לאמר כו'. כי למי שרוצה בכל לבו להתדבק בתורה שאף אם הי' בשמים הי' מחפש אחרי' כמ"ש רש"י ז"ל על מי יעלה לנו כו'. אליו היא קרוב באמת ע"כ. והכל אחר היגיעה מתקרב עד שקרוב אליו שנראה שלא הי' רחוק מעולם ממנו. ובלי יגיעה נדמה שרחוק:

העדותי בכם כו' פירש"י ז"ל כלום שינו שמים וארץ מידתם כו'. ולכאורה מאי ראי' מהם שאין להם בחירה. אך עכ"פ מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר הש"י וציויו. א"כ וודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצ"ט ויצה"ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים. ומזה מובן ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. וקשה מה החסד כדכ' בגמ'. אך גם מי שעושה טוב הוא מהש"י ורק שהוא נקי ולא נמשך אחר היצה"ר ממילא נתעורר הפנימיות שנתן הש"י באדם לטוב כנ"ל. וא"כ הכל רק חסד הש"י:

וזה התירוץ האמיתי על קושית הרמב"ם איך שייך מ"ע ואהבת וכדומה דברים התלוין בלב. אך כי נטבע האהבה להשי"ת בלב כל איש ישראל. אך ורק צריך האדם שלא להתדבק בתאוות למשוך אהבה לרע שעי"ז נסתר נקודה האמיתית. ובשמרו את עצמו יתמשך ממילא אחר הש"י בכל לבו ונפשו כנ"ל:

תרל"ב

[בקיצור ר"ד לא כסדר] כולכם. כל אחד מכם בכל עצמותו לבד כל הפרטים: הנסתרות לה'. שלא למשוך חשק ורצון פנימי רק להש"י אף שבנגלות האברים מוכרחין לעשות גם עניני עוה"ז מ"מ הפנימיות יהי' לשם ה'. ועי"ז אינו נפרד גם במעשה גשמי וזה לעשות את כל ד' התורה כו'. להיות כל מעשה רק ללמוד ממנו דרך לעבודת הש"י וזה נקרא המשכות התורה במעשים: הסתר אסתיר. כשאדם יודע באמת שהכל רק מהש"י ורק שנסתר ממנו יוכל להתחזק בהשי"ת. וז"ש אתם נצבים לזרז אותם להתחזק בחיות הש"י אף שנסתר. כי כל הקללות רק הסתר כמ"ש אא"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שזה שיאמרו על כי אין אלוקי בקרבי נחשב לעון. כי צריך האדם להאמין שה' בקרב ישראל אף שנראה נסתר כו'. וזה נצבים כו' לפני ה"א אף אחר הקללות כו'. אך הסתר אסתיר הפי' שגם זה נסתר שלא יוכל האדם להבין שהוא רק בדרך הסתרה כנ"ל:

תרל"ג

במדרש זמני תפלה ע"ש. כי לכל יש חיות מהשי"ת וגם אומות העולם בכלל בריאתו ית'. אך ההפרש שבנ"י יש להם שפע חיות בסדר מיוחד. וזה שנפרט כל המדרגות זקניכם שוטריכם כו'. וכן התפלה בסדר זמנים. כי בוודאי גם אוה"ע לפעמים מכניעים עצמם להשי"ת ועי"ז ניתן להם חיות כי הכל לכבודו ברא. אבל הוא בעירוב וכענין תפלת הערב אין לה קבע כי גם בתוך החושך יש חיות מוסתר מהש"י. אבל בנ"י יש להם סדר מיוחד כנ"ל:

ובמדרש כי המצוה הזאת כו' ברכת התורה לפני' ולאחרי'. כי כ' ונעלמה מעיני כל חי כו'. ורק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו פי' לעשותו קרוב. וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה ע"י הברכה שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל. וזה הברכה שמקודם. ופי' לא נפלאת היא שלא יעלה ע"ד האדם שא"א להשיג כלל בתורת ה'. ולא רחוקה היא שיוכל להשאר אצלו הארת התורה ומצות לעולם. וזה ברכה שלאחרי' להיות נשאר אצלו ההארה. וזה בפיך להתעורר ע"י הדיבור שהיא העיקר בעבודת הש"י להתעורר דברי התורה כמ"ש בנ"י כחן בפיהן. ובלבבך להיות נשמר בלב מה שהבין והשיג כמ"ש השמר כו' פן תשכח כו' אשר ראו עיניך כנ"ל:

הקדים אתם נצבים לפ' תשובה. שהראה מרע"ה לבנ"י כח התשובה כי בנ"י הי' אז בעלי תשובה כי במעמד הר סיני הי' הרצון להיות בבחי' צדיקים גמורים ושלא יהי' דרך אחר כלל. ואחר החטא שחזרו בתשובה נכנסו בברית ואלה וניתן ב' דרכים ברכה וקללה. ומ"מ אתם נצבים כו' כולכם לפני ה' שנתקבלו ביתר עוז. ואחז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולין לעמוד ומקשין ע"ז. אבל פי' דבריהם שוודאי צדיק גמור חביב יותר לפני השי"ת. אבל הם אמרו בענין עמידתן שעמידת צדיק הישר בעוה"ז להיות עושה כל מעשיו בעוה"ז לש"ש. כי בוודאי יראת ה' אין לו שעור ואם הי' האדם תמיד ביראה לפני השי"ת כראוי לא הי' באפשרי לעשות שום דבר מעוה"ז. אבל בריאת האדם הי' להיות קבוע יראת ה' בלבו ושיוכל לעשות עניני עוה"ז ומ"מ לא יפרוק עול מ"ש ויראתו. אבל בעל תשובה צריך להיות תמיד יראת ה' על פניו ומה שצדיק מתבונן לפרקים צריך להיות עמידת בע"ת תמיד כן. והוא בכח השי"ת כמ"ש בס' הישר לר"ת כי השי"ת נותן כח לבעל תשובה ואין חידוש שעמידתו יותר גבוה מצדיק כי הוא בכח השי"ת כי אין לבע"ת מקום מצד עצמו כנ"ל וזהו אתם נצבים כו' והבן. ואפשר זה כוונת המדרש בענין שיתפלל מנחה ואח"כ מוסף. כי מוסף הוא תוספת הארה בשבתות ויו"ט אבל מנחה הוא הסוף שצריך להיות במדרגה מקומית לא בכח רב רק כפי מקום האדם. אבל בעל תשובה מקום מנוחתו היא למעלה מהטבע ונשאר בבחי' מוסף בחילא סגיא והבן:

תרל"ד

א"נ היום כו' פי' בכל יום כמ"ש יהי' בעיניך כחדשים כמ"ש היום אם בקולו תשמעון. וע"י ההתחדשות יכול כל איש ישראל ליישר עצמו להיות עומד לפני הש"י. וחז"ל פי' עמידה זו תפלה שהיא נגד ח"י חוליות שיוכל האדם להעמיד עצמו לפניו ית'. ולכן מקדימין ק"ש קודם התפלה שהוא הקבלה מצוך היום כו' להיות מקבל האדם עליו מ"ש ומצותיו כאלו עימד על הר סיני. וע"י ההתחדשות בק"ש יכול להיות עומד אח"כ בתפלה. ועיקר העצה לזה הוא בחי' כולכם שהוא כלל הצריך לפרט. ומ"מ הפרט צריך לכלל וכשמכניס עצמו בכלל ישראל נאמר א"נ כולכם כו':

ובמדרש תפלת הערב אין לה קבע. פי' ע"י החשכות בלב האדם שצועק מכאב לבו. זה פותח שער לתפלה יותר מכל הזמנים שמיוחדים לתפלה. כיון שבנ"י נצבים לפני השי"ת והם למעלה מן הזמן כנ"ל:

וברש"י ז"ל כשיצאו ממשה ליהושע עשאם מצבה כו'. והוא הבטחה לכל איש ישראל כשיש לו שינוי סדר ונפילה ח"ו. וכן בכלל ישראל כשיורדין ח"ו יש להם כח קודם זה להכניס כח המדרגה ראשונה לקשר עצמו שלא להיות נפרד ח"ו ע"י הנפילה:

קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך לעשותו. פי' שיכול האדם לעשותו קרוב. ובמדרש הוציא דבר מתוך פיך כי הש"י נטע בכל איש ישראל נקודה גנוזה בלב והאדם צריך רק להוציאו מכח אל הפועל. וז"ש יגעתי ומצאתי תאמין היינו שמייגע עצמו למצוא הנקודה בלבו וע"י שמכניס כל כחותיו במעשה דיבור ומחשבה והוא נגד נפש רוח ונשמה וז"ש בפיך ובלבבך לעשותו:

תרל"ה

א"נ היום כולכם כו'. כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל. וזה היום הוא בכל יום ויום. וגם מאחר שכ' בתורה אתם נצבים. ושפת אמת תכון לעד כי אם הי' הפסק לדבר לא הי' נאמר זאת בתורה. ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו כמאמר לירושת אבותי אני חוזר. וכתיב והשבות אל לבבך כו' ושבת עד ה"א. פי' שיש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית' והיא נשמת חיים רק ע"י החטאים מתרבה משא החומר וגשמיות על אור הנשמה וא"י להאיר. לכן בשבת זמן תשובה כי יש לכל א' נשמה יתירה והוא התרבות כח הנשמה להאיר בגוף. וז"ש והשבות זאת הנקודה אל לבבך והוא התפשטות החיות בגוף כמאמר לבבך ב' יצריך. וכפי מה שמחזיר כח הנשמה להיות מיושבת בגופו כמו כן מאיר כח הנשמה בשורשו למעלה. וכ' ושבת עד ה"א דרשו חז"ל שמגעת עד כה"כ. וכמה רחוק זה החוטא מכסה"כ. ופ' הדברים כי הקב"ה ברא מקומות מעוקמים גם בעולמות עליונים שיצטרכו תיקון ע"י עבודת האדם. ובל"ז לא הי' שייכות חטא בעולם וכמו כן ע"י התשובה מתישבין אותן המקומות ליישר העקמימות וזה זכותו של בע"ת. וכל דבר תלוי במה שלמטה ממנו. נמצא זה השב מעורר חזרת כל המקומות להשיבם לדרך הישר. ועי"ז מתעוררין עולמות העליונים יותר ויותר עד שנאמר שמגעת עד כה"כ מגעת דייקא. לכן אחז"ל שכל יחיד ששב מביא רפואה לעולם:

ומל ה"א את לבבך וא"ל זרעך. פי' כי השב בתשובה יזכה גם לזרעיו אחריו להסיר ערלת לבבם. והקדמונים נתנו רמז בפסוק זה א"ל ואת לבב ר"ת אלול הוא כנ"ל. כי בזמן זה היו בנ"י בעלי תשובה בעת שקיבל מרע"ה לוחות שניות. לכן אלו הימים הם ימי רצון גם לנו זרעם אחריהם בזכות התשובה שעשו אבותינו כנ"ל:

ברש"י לעברך להיותך עובר ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך כו'. והוא גופי' קשיא דהל"ל להעבירך. אך המבוקש להיות ברית הזה דבוק במציאות חיות האדם שלא יצטרך לבוא לזה ע"י התפעלות וזה להיותך עובר. והכל בא ע"י יראת שמים. וז"ש א"נ היום כו' כי אם האדם עומד ביראת ה' ונצב הוא לפניו ממילא זוכה לקבל הברית. ואמת כי הוא בעזר עליון אבל הקב"ה כל יכול והוא משפיע כח לאדם באופן שיהי' האדם העושה מעצמו. וז"ש להיותך עובר מעצמך כנ"ל:

למען ספות הרוה כו' שגגות כזדונות. והיא פלא השופט כל הארץ ל"י משפט. ויש לבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכן הרשע נוטל חלק הצדיק בגיהנם. ופי' הענין כי זדון הרשע מביא הצדיק לשגגות. וגם שגגת הצדיק מביא הרשע לזדונות [ואולי ז"ש שגגת תלמוד עולה זדון] כי כל ישראל ערבין זב"ז. ומצד זה נוטל זה חלקו כנ"ל:

לא נפלאת הוא ממך כו' במד' דכ' נעלמה מעיני כל חי מלאכים חיות הקודש כו' וממך לא נפלאת. ביאור הענין ע"פ מ"ש האר"י ז"ל כי המלאכים הם מבחי' חיצוניות העולמות ונשמות בנ"י מפנימיות כו'. לכן עבודת האדם רק בחיצוניות לתקן זאת. וכן המלאכים להם קשה לתקן הפנימיות כי זה לעומת זה עשה הקב"ה בעבור כי לנו הפנימיות צריכין לתקן החיצוניות. וז"ש קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך הוצא דבר מתוך פיך פי' כי בפנימיות אין חוסר לנו. ומעיני כל חי הוא הסתכלות החיצוניות והוא מלאכים וחיה"ק. והם תלוין בעבודת האדם כפי מה שמקבלין התורה והמצות מאיר להם פנימיות התורה ג"כ והם מצפין למעש"ט של ישראל כמ"ש בזוה"ק בכמה דוכתי:

תרל"ו

כי המצוה הזאת ל"נ הוא כו' לא בשמים כו' לא מעבר לים כו'. ובמד' הפותח והחותם בתורה מברך לעני' ולאחרי' כו' פי' כי יש ב' דרכים להשגת התורה. או ע"י התקדשות וטהרה רבה לעלות מעלות רבות לבחי' מרע"ה איש האלקים. או ע"י התגברות על היצה"ר בעוה"ז ומצד זכות זה יכולין ג"כ להשיג התורה וזה נק' מעבר לים. והנה ב' בחי' אלו כבר תיקנו כלל בנ"י בנסיון במצרים ואח"כ נתקרבו ממש לשמים בקבלת התורה. ולכן אמר מרע"ה עתה לא בשמים היא ולא מעבר לים כו'. אולם וודאי עדיין צריכין להקדמת ב' הבחי' הנ"ל. אך קרוב אליך כו' להשיג אלו השגות הואיל וכבר תיקנו זאת בנ"י בכללות. אך בפיך ובלבבך לעשותו. וזה ענין הפותח והחותם בתורה כי התורה היא באמת המשך אור עולם העליון לעולם התחתון. והם ב' הברכות ברכה ראשונה להתישב קודם העסק בתורה מקור קדושת התורה לדבק התורה בשורש העליון בשמים. והוא בפיך ע"י עסק העבודה שכחן של ישראל בפה עי"ז יכולין לפתוח מקור התורה. ואחר העסק להמשיך הארת התורה להישאר רושם ממנו בלב כדי לתקן ע"י הארת התורה שבלב האדם כל המעשים שזה עיקר מכוון התורה להשאיר קדושה באדם כדי לתקן כל דברי עוה"ז ג"כ. וזהו החותם בתורה שהוא גמר המכוון. והוא ברכה אחרונה והוא בלבבך כנ"ל שנשאר ההארה קבוע בלב:

במדרש תנחומא כולכם. כולכם ערבים זה בזה צדיק א' בכם בזכותו כולכם עומדין כו'. פי' כפי מה שמכניס אדם עצמו בזה הערבות לקבל כ"א על עצמו עונש כללות ישראל. עי"ז זוכין ג"כ לעמוד בזכות זה הצדיק שזה בא בזכות הערבות. ובאמת סטרא דקדושה נקודה קטנה כוללת הכל כי אין הפרש בין רב למעט. לכן אם יש צדיק א' לפני השי"ת ניתקן ע"י הכל. אך שצריכין להכניס עצמו בכלל ישראל ע"י הערבות ועי"ז יש לנו חלק במעשה הצדיק. לכן אמר הכתוב כי זה הרשע שמיציא עצמו מהכלל עליו חל העונשין אבל כלל בנ"י לא יכלו ח"ו. ומאוד צריכין לעשות כל המצות ומעש"ט בכלל בנ"י. וגם צריכין לידע כי גם כל הדורות שלאחרינו הכל תלוי במעשינו. לכן נאמר לא אתכם בלבדכם כו' וקשה למה אמר להם זה. רק כדי שידעו כי בקבלת הברית שהם מקבלין עי"ז מזכין לכל הדורות הבאים. וכן הוא גם עתה בכל מעש"ט שבישראל:

הנסתרות לה"א והנגלות לנו כו' לעשות כו'. פי' דבר זה נוהג בכל מעשה כי הפנימיות היא מהקב"ה וחז"ל המשילו מעש"ט לתולדות שאמרו תולדותיהן של צדיקים כו'. וכמו התולדה בגשמיות הם ג' שותפין ופנימיות הנשמה הוא מהש"י. כמו כן בכל מצוה הפנימיות הוא מהקב"ה. וע"ז מבקשין ויהי נועם כו' כמ"ש בזוה"ק. לכן צריך כ"א לשוב בתשובה קודם כל מצוה להתבונן שנכנס בשותפות עם הקב"ה וחלק האדם הוא המעשה בגוף וז"ש לעשות כו'. אמנם אמת כי כבר יש כח ה' בתוך האדם והוא הנשמה ומצד זה יכולין לדבק ולבוא לשותפות הנ"ל בכל מצוה ועבודה. כי האמת שזה כח הנשמה שבאדם לעולם אין שולט שם מגע נכרי. ולכן הקדים הפסוק זה לפרשת התשובה. שע"י שכח הנשמה הוא קודש לה' אך ע"י החטא מתפרדין מן השורש. ולכן לעולם יכולין לחזור להתדבק בשורש הנשמה ע"י התשובה כנ"ל:

תרל"ז

במדרש כי המצוה הזאת כו' הפותח והחותם בתורה כו'. כי ב' אלו הכחות נמסרו לבנ"י אשר בכחם לגלות פנימיות הלב לדבוק בהבורא ית' וזה הפותח כמ"ש פתחי לי. והשנית לסגור ג"כ זאת הנקודה פנימיות שלא לגלות פנימיות הלב לעניני עוה"ז וע"ז נאמר גן נעול. וזה ב' האותות שיש לבנ"י תמיד בחול אות ברית מילה ותפילין ובשבת מילה ושבת. ולכן לא נפלאת היא ולא רחוקה כו'. שבכח איש ישראל לעורר שלהבת אש אהבה הגנוזה בלבו לקרב עצמו לאור התורה ולשמור אח"כ שלא להתרחק כנ"ל:

בפיך ובלבבך לעשותו הוא כלל האדם מחשבה דיבור מעשה. וכשאדם מחבר אלה הג' מתדבק ג"כ בשורש התורה כי כמו שיש בפרט כן בכללות בנ"י הם הדיבור והמצות המעשה והתורה המחשבה לכן הכל תלוי באדם. וכ' הנסתרות כו' והנגלות לנו כו' לעשות את כ"ד התורה כו'. א"כ נראה שגם הנסתרות בידינו ע"י שיודעין שהנסתרות נתלים בהנגלות. ומדבקין כל המעשים בשורשם עי"ז מתקיים לעשות כ"ד התורה גם הנסתרות כנ"ל:

תרל"ח

ב"ה נצבים בקיצור. אנ"ה כולכם. היום בכל יום כשמכניסין עצמו להכלל כי הכלל תמיד נצבים לפני ה' כי כל הכתוב בתורה הוא קיים לעד. וכל העבודה תפלה שבלב להכניס עצמו אל הכלל. ובמד' מכוון לבו לתפלה כו' פי' לבד הבקשה להיות נענה בתפלה רק להתאוות להיות עומד לפניו ית' בתפלה. וזה הקדמה אל קבלת הערבות שקיבלו להיות כ"א ערב על חבירו ע"י שהראה להם כי הכלל חביב לפניו ית'. וכמו שחטא א' פוגם בכלל מכ"ש זכות הציבור מסייע לכל פרט:

קרוב כו' בפיך ובלבבך לעשותו. במד' הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. כבר כ' מזה כי בפיך ובלבבך לעשותו קרוב אבל צריך להיות הפתיחה בכח התעוררות האדם. פותח וחותם הוא בפיך ובלבבך שכ' רש"י התורה ניתנה בכתב ובע"פ. בכתב חרות על לוח לבם של בנ"י שיש בכ"א נקודה קדושה כללת התורה שחתם הקב"ה בלבות בנ"י. לכן אחר שימול ה' ערלת הלב יתגלה חותם זה. ובע"פ היא פתיחת החותם שע"י כח הפה מתעורר נקודת הלב. וזה נק' פתוחי חותם שביד תנועת מוצאות הפה לפתוח חתימת הלב. והבן. וצריכין לראות לדבק כל המעשים בשורש הנקודה שיש בלב מתנת שמים וזה הברכה של בחותם התורה:

ומל ה"א את לבבך. כמו שיש ערלת הגוף ואאע"ה ע"י אהבה רבה להתדבק בו ית' נתן לו עצה להסיר ערלת הגוף. כמו כן לעתיד אחר שיתקן אדם קומת הנפש. ורק שנמצא בו חסרון מצד ערלת הלב בטבע כמ"ש הגוים ערלים וכו' ישראל ערלי לב. מ"מ ע"י התשוקה יתן הבורא ב"ה עצה להסיר ערלת הלב ג"כ:

סדר פרשת התשובה אחר כל התיקון כ' ואתה תשוב. כי בוודאי כל בע"ת הוא נכנע מחמת חטאו ומקודם שרואה שאין לו מקום בעבור החטא אינו הכנעה אמיתית. רק כאשר זכה להתקרב לעלות במדרגות ע"י התשובה ואעפ"כ הוא עומד בתשובה והכנעה ע"ז אמרו במקום שבע"ת עומדין כו':

תרל"ט

במדרש כי המצוה הזאת כו' הפותח וחותם בתורה כו'. כבר פרשנו במ"א ב' בחי' אלו שהיא פתיחת הלב בתורה כמ"ש יפתח לבנו בתורתו. כי התורה היא מפתח שיוכל איש ישראל לפתוח לבו ע"י התורה. והוא בחי' תורה שבכתב אותו הנקודה שחקוקה בלבות בנ"י. והחתימה היא בחי' מעין חתום שהוא להסגיר פנימיות התלהבות אש הלב שלא יתפשט רק למקום הצריך. והיא בחי' תורה שבעל פה להיות מנהיג את הפה ולשלוט עליו. והיא היפוך מבחי' לשון הרע. וצריך כל הוגה בתורה לידע כי הכל בעזר הש"י הפתיחה והחתימה לכן יש ברכה לפני' ולאחרי'. וכשיודע שהיא בעזר הבורא ית' יכול להתקיים. וז"ש מרע"ה לא בשמים היא כו' שצריך כל אדם לידע זאת הטובה הגדולה שהשי"ת נתן לנו התורה הקדושה שהיא נעלמה מעיני כל חי כו'. ורק הש"י בחסדו נתנה לנו. וכשמבינים זאת כי הי' צריכין לעלות לשמים אחרי' ואעפ"כ השי"ת קרבנו לתורתו. אז יכולין להשיגה. וע"י ידיעה זו מתקרבת אל האדם:

בפסוק אתם נצבים. פירש"י שעשה אותם מצבה קודם שיצאו מרשותו ליהושע. הענין הוא כי בנ"י נכשלו בחטא העגל אעפ"כ לא נסתלק מרע"ה מן העולם עד שתיקנן והעמידן על עמדם. וז"ש אתם נצבים אתם דייקא במקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולין לעמוד לכן הוציא עצמו מן הכלל. וזה סמיכת הפרשה שהודיע להם יתרון זה שע"י שנעשו בע"ת תיקנו ב' הדרכים וניתן בידם הברכה וקללה. שכ"ז הענין נעשה אחר החטא. כי מקודם היו נקיים מכל מיני חטא וזה היתרון של בע"ת שמתקן אורחות עקלקלות. ובאמת הי' כל זה הכנה לדורותינו השפלים. כמ"ש חז"ל לא היו בנ"י ראוין לאותו חטא רק להורות תשובה. כי היו צריכין להכין בעבורינו דרך תשובה כי לולא זאת לא הי' לנו ח"ו תקומה. ולכן נכשלו כדי להורות לנו דרך תשובה. וז"ש והי' כי יבאו כו' שהיא הבטחה אל התשובה בדורות האחרונים ע"י הקדמת תשובה של אבותינו דורו של מרע"ה כנ"ל:

בפסוק הנסתרות לה"א כו' זה נוהג בכל דבר שיש בחי' סתים וגליא כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה ואורייתא סתים וגליא. וכמו שהקב"ה שגבהו דרכיו מדרכינו כביכול בעבור חיבת בנ"י תיקן בשמו ית' ובתורה בחי' גליא. כמו כן צריכין בנ"י למצוא בכל מעשיהם בחי' סתים לתת חלק להשי"ת בכל מעשיהם. ואם שא"י האיך עכ"ז ע"י הביטול אליו ית' זוכין להמשיך לחול על הכנה זו ש"ש. שכך שלימות האדם צריך להיות ע"י בחי' הביטול ובמ"א נאריך בזה אי"ה:

תר"מ

במדרש הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. דכ' כי קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך קאי על כל איש ישראל שיש לו חלק בתורה כמ"ש ותן חלקינו בתורתך. ואותו נקודה השייכית אליו אין יכול אחר לפתוח רק הוא. בפיך הוא ק"ש וכל תלמוד תורה שנכלל בק"ש כמ"ש הקורא ק"ש מקיים והגית כו'. ובלבבך זו תפלה עבודה שבלב. וגם הם רמז לברית הלשון וברית המעור וב' אלו הם הפותח והחותם. כי כחן של ישראל בפה לפתוח הפנימיות שיש בכל דבר. והחותם הוא אות ברית קודש. וכ' ד' מדרגות לא נפלאת ולא רחוקה לא בשמים ולא מעבר לים. והם נגד ד' אותיות שם הקדוש. וכל אלו הד' מדרגות בכח איש ישראל לעורר ע"י דיבור מעשה ומחשבה שהם בפיך ובלבבך לעשותו:

בפסוק אתם נצבים כו' לעברך פרש"י להיותך עובר כו' דהול"ל להעבירך כו' ע"ש. ואמאי לא כ' באמת כן. רק הרמז שלא נאמר כי כל תועלת הכניסה בעבור הברית. אם כי אמת כן מ"מ עי"ז שמתכנסין בעבור קבלת הברית הכינוס עצמו הוא מעלה עצומה כמ"ש כל כנסי' שהיא לשם שמים כו'. ושיבח להם מרע"ה הכניסה לצורך הברית שעי"ז עוררו כל שורש כללות ישראל עד האבות כמ"ש ראשיכם שבטיכם זקניכם שוטריכם. והם מדרגות אבות שבטים ע' נפש אח"כ שוטרים. ועמ"ש בפרשה הקודמת מזה שהשבטים עמדו בשעת קבלת הברכות וקללות ע"ש. כולכם הוא כלל אח"כ חושב הפרטים. אח"כ כל איש ישראל והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וכולכם הוא כולל הכלל והפרט:

בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים כו'. וקשה דהל"ל בקצה הארץ. אבל הרמז הוא על השורש של בנ"י בשמים שגם הוא בגלות בקצה השמים. ולרמוז כי השורש הולך עמנו בגלות. וז"ש משם יקבצך שגם בתוך הגלות יש נקודה שתצמח ממנה הישועה כמ"ש מן המצר קראתי ואיתא בשם הבעש"ט כי צריך להיות הקריאה מתוך המצר עצמו לא לברוח מן המצר. [ועי' בתיקונים ד' נ"ג דבעת הגלות כ' ותגל מרגלותיו ובאמת עיקר מקומה באמצע הלב ע"ש]:

תרמ"א

במדרש כי המצוה הזאת הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. הענין דכ' גן נעול גל נעול מ' חתום והרמז לברית הלשון והמעור. כי כפי שמירת הפה מדברים בטלים כך זוכין לפתוח בדברי תורה שהוא כחן של בנ"י כמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו. והפתיחה בתורה תלוי בשמירת פה ולשון כנ"ל. אמנם החתימה היא הפעולה שיבואו הדברים לידי מעשה ושיתמשך כל הגוף אחר הארת התורה זה תלוי בשמירת הברית. וזה העיקר והכל הולך אחר החתום. ויש לרמוז ב' ענינים אלו גם במ"ש לא נפלאת ולא רחוקה. והיא כי לא נפלאת היא מה שבכח בנ"י לעורר ולפתוח שורש התורה דנעלמה מעיני כל חי ולזה זכו בנ"י בקבלת התורה. אכן אחר החטא שקילקלנו נעשה נתרחק מהם הדביקות בחי' החיתום כנ"ל. ולזה אמר לא רחוקה היא שמ"מ נתקבלו בנ"י בתשובה. ונמצא זכו לב' המדרגות תבחר ותקרב שרומז לצדיק ולבעל תשובה כמבואר בדרשות חז"ל בכמה מקומות. ויש להם כח לפתוח מעייני החכמה שבתורה. ולהתדבק בהדברים לבוא לידי מעשה כנ"ל:

בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים כו' משם יקבצך ה"א ומשם כו'. לכאורה משם מיותר. רק הפי' כי מאותן המקומות בעצמם ימצא לנו התיקון בעזרת הש"י אם נתחזק לקדש שמו ית'. גם בהיותינו שפלים כדורותינו עתה יעלו מעשינו לפניו ית' לחן ויקבץ נדחינו ויקחנו אליו ית'. כן יהי רצון בב"א:

במדרש הפותח והחותם כו' מצוה אתם עושין על עולמי כו'. פי' שאין ביכולת שום ברי' לפתוח בתורה רק בנ"י כמ"ש ונעלמה מעיני כ"ח כו' ולבנ"י הוא קרוב. ולא עוד אלא שגם בבנ"י מיוחד חלק בתורה לכל איש ישראל שאין אחר יכול לפתוח רק הוא. ובראשונים מצינו כן במדרשים ובזוה"ק שפתח כל א' מהם דרך באותו פסוק ואותו תיבה בתורה. אכן יש להאמין שגם לפשוטי בנ"י יש לכ"א חלק. וג"ז נכלל ברמז הפסוק לא בשמים היא שלא ניתנה תורה רק לאישי אלקים רק גם לפשוטי אנשים. וע"ז צריכין לברך מקודם עסק התורה לזכור כי מתנה גדולה ניתן לנו מהשי"ת שיהי' לנו יכולת לפתוח בתורה. והחותם הוא שכיון שיש כח לאיש ישראל לפתוח אור התורה ע"כ צריך לשמור עצמו מאוד שלא יתפשט על ידו הארת התורה למקום שא"צ. והם ב' הבחי' דחילו ורחימו שצריכין להשתתף אותם לכל מצוה ולכל עסק התורה. שע"י בחי' אהבה וחשק זוכין לפתיחת התורה. וע"י בחי' היראה זוכין לשמירת הארת התורה כנ"ל. וזה העיקר כאשר חכמים הגידו וי למאן דל"ל דרתא ותרעא לדרתא עביד. שהתורה היא רק פתיחה לקבל ע"י יראת שמים. כאשר תיקנו בנוסח התפלה יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו:

בפסוק אתם נצבים היום כו' לעברך כו'. פי' ע"י שמכינים עצמם לקבל עול מלכותו ית' ולהיות עובר בברית ה' ובאלתו כך זוכין לכנוס בכללות בנ"י ולהיות נצבים לפני ה'. ויתכן לפרש בזה הדיוק שכ' רש"י דלא יתכן לפרש להעבירך רק להיותך עובר כו'. וי"ל כנ"ל שאין הפי' שמכניסם כדי שיקבלו ולהעבירם בברית. רק שלהיותך עובר בברית ע"כ אתם זוכין להיות נצבים כולכם כנ"ל. וזה ג"כ בכל יום ע"י קבלת העול בק"ש זוכין לתפלה אח"כ ע"י שבאין לבחי' כללות ישראל. דכתיב פן יש בכם כו' והתברך בלבבו כו' והבדילו ה' לרעה. ממילא משמע שמי שמבקש לקבל עליו הברית והשבועה זוכה להכלל בכלל ישראל כנ"ל:

תרמ"ד

במדרש כי המצוה הזאת כו'. חיים הם למוצאהם מי שמוציאם בפה. ד"א מי שמוציאם לאחרים. ד"א מי שממציא אותם כו'. דכ' בפיך ובלבבך לעשותו. הם ג' דברים דיבור ומחשבה ומעשה שעל ידיהם זוכין לפתוח מעיין החכמה. ונק' כולם מוציאהם בפה. ומוציאם לאחרים הוא ע"י התלהבות התשוקה שבלב כמ"ש חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסין אל הלב. ולעשותו היא בחי' המצות והם למצוא הארת התורה שגנוז בכל מעשה בראשית בכח המצות שנק' נרות שמאירין למצוא אור התורה בכל מקום. וז"ש שממציא אותם כנ"ל. ובכח אלו הג' משיגין הד' מדרגות שנזכר בפסוק לא נפלאת לא רחוקה שהם בחי' חכמה ובינה. ובמדות אהבה ויראה שהם גנוזין בלב לכן נחשבין למדרגה אחת וזהו בלבבך. ואיתא בזוה"ק דע"ז נא' הנסתרות לה"א דמאן דעסיק בתורה ומצות מתגלה לכל. ודחילו ורחימו הוא בלב בלבד. [ויתכן לפמ"ש שזה העדות שדווקא בכח אלו העבודות שבלב יכולין ללמד לאחרים ולא בדברים הנגלים]. ואלו הב' הם בכח סייעתא דשמיא ולא האריך הפסוק בהם שנק' נסתרות לה"א. ולא בשמים ולא מעבר לים הם בחי' תורה ומצות. וזה תלוי בעבודת האדם בעובדא ומילולא כנ"ל לכן מסיים הפסוק לאמר מי יעלה כו':

תרמ"ה

בפסוק והותירך ה"א כו' בפרי בטנך כו' אדמתך לטובה כו'. דאיתא ישראל בזמן הזה א"י לקבל רוב טובה כי השלימות א"א להשיג בעוה"ז. ולכן הרשעים שאין להם הטוב באמת יכולין להנות מעוה"ז. ומי שיש לו חלק הטוב בקדושה א"י לקבל טובת עוה"ז. כי השלימות א"י להיות בעוה"ז. ורק בעלי תשובות שיש להם כח מלמעלה מהטבע והוא כמו מעין עוה"ב לכן יכולין לקבל גם ברכת עוה"ז ושלא יתקלקלו עי"ז. ויתכן שע"ז רמזו חז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג י"ל. הגם כי גדלה מעלת הצדיקים אבל א"י לקבל הגשמיות פן יחטאו. אבל בע"ת כבר עברו ותיקנו זה הדרך. וז"ש והותירך להיות יכול לקבל ברכת עוה"ז ואעפ"כ לא יחטאו. וז"ש כאשר שש על אבותיך דהאבות הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב כדאיתא בגמ'. וכמו כן בש"ק שהיא מעין עוה"ב יכולין להנות מעוה"ז. אבל בעוד שלא ניתקן הכל א"י להנות מעוה"ז בשלימות. וז"ש בתוכחה והי' כאשר שש כו' כן ישיש להאביד כו'. והוא פלא. והגם דחז"ל דרשו לאחרים משיש עכ"ז יפלא ומי להקב"ה באחרים שיעשו אחת מני אלף שבנ"י עושין גם בהיותם במדרגה התחתונה. אך יתכן לפרש כי הקב"ה ישיש על צרות שמגיע לבנ"י בעוה"ז עי"ז שגלוי לפניו שזה תיקונם. ושא"א שלא יחטאו בטובת עוה"ז כדכ' ואכלת ושבעת השמרו לכם כו'. וזהו התוכחה מה שא"י לקבל טובת עוה"ז שישיש הש"י על מניעת הטובה בעוה"ז מהם. וכלפי זה כ' בשעת התשובה והותירך כו' לטובה כו' כנ"ל. כי ישיש ה' כו' כאשר שש על אבותיך להיות להם הטובה בזה ובבא כנ"ל:

תרמ"ו

במדרש כי המצוה הזאת כו' הפותח והחותם בתורה מברך כו' עד לא לרעתכם נתתי לכם התורה כו'. כבר כתבתי במ"א בזה. והענין בקצרה דקוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. נמצא התורה הממוצע ובנ"י צריכין לחבר התורה לקוב"ה. וזה ברכה הראשונה של הפותח. כי התורה למעלה. ומ"ש לא בשמים היא מסיים הפסוק לאמר מי יעלה כו'. לענין זה אינו בשמים להיות נפלאת ממך כי בכח בנ"י להמשיך אור התורה משמים. כמ"ש בזוה"ק וירדו בדגת הים כו' שת"ח יכולין למצוא בתורה דברים הצפונים מעבר לים. ובעוף השמים. ע"ש בתיקונים ת' מ"ז. והתורה והמצות הם אורחות ה' כמ"ש בגמ' שהתורה נק' פרשת דרכים כמ"ש חז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית דרכו. נמצא שיש בהבריאה דרכים גנוזים רק ע"י תערובת טו"ר א"י להתגלות. ובנ"י ע"י שמבררין הטוב מן הרע זוכין להתגלות אורחת ה'. וז"ש לטובתכם נתתי לכם כו' לכן בפיך ובלבבך כו' כפי הבירור ועבודת ה' שנמצא בישראל מתגלה להם שורש התורה. וזה הפתיחה שת"ח כ"א פותח דרך חדש בתורה שנק' דרך כמ"ש בגמ'. וכדאיתא לא הלכו בה שלא בירכו בתורה תחלה כנ"ל שכל המכוון לפתוח שורש התורת להיות דבקות בהקב"ה. וברכה לאחרי' היא התקשרות בנ"י לאורייתא כמ"ש חיי עולם נטע בתוכנו. וכ' לא תשכח מפי זרעו. פי' שיש כח בפיהן של ישראל לעורר הארת התורה. ויש ברית הלשון וברית המעור ושניהם בכלל מפי זרעו. כי ברית הוא כח החיות והתעוררת שנמצא בבנ"י כנ"ל:

תרמ"ז

במדרש בענין התפלה. כי עיקר כחן של בנ"י בפה הוא תורה ותפלה. והנה דור המדבר הי' בחי' תורה שנק' דרך. וא"י היא בחי' תפלה עבודה שבלב ונק' עמידה. ולכן כ' אתם נצבים שנעשו עומדים. והגם כי מדרגת התפלה למטה ממדרגת התורה אבל היא היסוד כמו היקום אשר ברגליהם. ועל ב' אלו כ' לא נפלאת היא ולא רחוקה כי קרוב כו'. בפיך זו תורה ובלבבך זו תפלה. והם בחי' תש"י נגד הלב. ותש"ר למען תהי' תורת ה' בפיך. ואלו הם הפותח והחותם שכ' במדרש:

אתם נצבים כו' פרש"י שכינסם וזרזן כשיצאו מרשותו כו'. כי הנה מתחלה היו ב"י בחי' צדיקים גמורים. ואחר החטא נעשו בע"ת. ואותו הדור הוצרך להכין ב' המדרגות בעבור כל הדורות. וז"ש לא נפלאת היא כו' לא בשמים היא בחי' הראשונה שזכו להוריד תורה מן השמים. מה שהי' מקודם נפלא ומכוסה מעוה"ז. ואח"כ לא רחוקה היא בחי' בעלי תשובות כלומר שהכין שא"י ח"ו להיות מרוחק לגמרי. וזה הרמז לא מעבר לים הוא כענין שכ' במדרש ואתחנן וים רחוקים היא תשובה שדומה לים שפתוח תמיד. זהו בפיך ובלבבך. כי הצדיק יש לו כח בפה ותגזור אומר ויקם. וגם מי שחטא ואין לו כח להוציא אל הפועל מ"מ בלבבך. כמ"ש והגיון לבי לפניך אפי' מה שא"י להוציא מכח אל הפועל הש"י ימינו פשוטה לקבל שבים:

תרמ"ט

מפ' נצבים וילך בקיצור כי שכחתי אתם נצבים היום. הוא בכל יום בק"ש שמע ישראל מתאספין כל נשמות בנ"י כמ"ש לעברך כו'. כי אם היא כנסי' לש"ש כדי לקבל עמ"ש ולהעיד עליו ית' היא מתקיימת. וגם זה אמת שע"י הכנסי' בכלל ישראל יכולין להיות עובר בברית ה"א. וכמו כן ע"י קבלת הברית באין אל האחדות. הרי נאמר על מי שהתברך בלבבו והבדילו ה' כו' שיוצא מן הכלל. ומכ"ש מדה טובה מי שמקבל עליו עול הברית זוכה שיתקבל בכלל ישראל כנ"ל:

תר"ן

א"נ היום כו' לעברך כו'. דאיתא כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים. ומשה רבינו ע"ה כינס את בנ"י בדורו שיהי' כוונתם רק לשמו ית' כמ"ש לעברך בברית. וע"י שכיוונו לש"ש נשאר זה הברית לכל הדורות כמ"ש את אשר ישנו כו' איננו. ודורו של מרע"ה הי' כולל כל הדורות שלפניו ולאחריו. כדאיתא שכל הנשמות מבריאת עולם עד סוף העולם עמדו בזה הברית. וכל דבר שהי' בכלל כו' ללמד על הכלל כולו כו'. שבכל דור ודור כפי הכנסי' שמתאספין לש"ש לקבל עול מלכותו ית' מתאספין עמהם כל הדורות. אך לא הי' דור כדורו של מרע"ה שקיבלו התורה. ולכן הי' כל מעשיהם הכנה לכל הדורות. ובכל דור מתקיים בפועל קצת ממה שהוכן אז. וז"ש והי' כי יבאו עליך הדברים האלה כו'. שלדורות אחרונים יתקיימו אלה הדברים בפועל:

בפרשת התשובה כי המצוה הזאת כו'. כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דווקא אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו. וע"ז אמרו חז"ל שמגעת עד כה"כ כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלקי ממעל כמ"ש עד ה' אלקיך. והענין הוא דמקודם כ' כריתות הברית שכרת אתנו הקב"ה וכתיב הנסתרות לה"א כו'. והוא דאיתא קוב"ה סתים וגלי' אורייתא וישראל סתים וגליא. וזה הברית שיש לבנ"י התקשרות וכביכול המציא לו הש"י חלק בגלי' בעבור בנ"י ונתן לבנ"י חלק במקום הסתום. ובנ"י צריכין לראות לברר מציאותו ית' בעולם הזה הנגלה. וז"ש הנגלות לנו כו' לעשות את כ"ד התורה הזאת לברר חלק התורה בעשי'. והנסתרות לה"א לגלות לנו החלק שיש לנו בתורתו במקום הנסתר ונעלם וע"ד זה נכרת ברית. ולכן כ' לא נפלאת היא ממך כמ"ש במדרש ונעלמה מעיני כל חי ולבנ"י קרוב הדבר. ולכן כשאדם רואה שהוא רחוק מזה הדביקות כמ"ש ז"ל ואם רק נפלאת היא ממך צריכין ע"ז לשוב בתשובה. וזה הנתינת טעם על התשובה שידע האדם כי המצוה הזאת לא נפלאת כו' ולכן צריכין לשוב לזה הדביקות כנ"ל:

תרנ"א

בפסוק קרוב אליך הדבר מ' בפיך ובלבבך. פרש"י התורה נתנה לך בכתב ובע"פ. משמע דבכתב היא בלבבך כי דברי תורה נחקקים בלב איש ישראל כמ"ש עם תורתי בלבם. והוא פנימיות הלב חכם לימינו. והוא ל"ב נתיבות חכמה החקוקים בלב. וכ' בלבבך ב' לבבות ע"פ המדרש בחקותי חקים שהם חקוקים על היצה"ר שנק' אבן והתורה נק' אבן יבא אבן כו'. פי' כמו היצה"ר שהוא גזירת הבורא כמ"ש הוא אמר ויהי. והוא מוטבע בטבע. כמו כן שם הקב"ה בטבע לב ישראל רשימות וחקיקות דברי תורה. ולכן נק' אבן שהוא יסוד בל תמוט. והנה בשעת אמירת אנכי ה"א נחקקו אלה הדברים ונדחה לב כסיל לגמרי כדאיתא אלהים אתם כו' חרות חירות. והי' להם רק לב אחד והיא באמת חלק אלקית כמ"ש צור לבבי וחלקי. שהוא לבן של ישראל כדאיתא במדרשים. ואחר החטא שחזר היצה"ר מ"מ לב חכם לימינו נשאר בבנ"י ויכולין להטות לב כסיל בכח התורה. אך גם התורה שבלב צריכין לעורר בפה ע"י היגיעה בדברי תורה מאירין אותיות התורה שבלב. וכעין ד' המדרש הנ"ל הוא בגמ' בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו התורה. אמרו ג"כ שהוא כמו בריאה מוטבע בלב איש ישראל. ובאמת זכו בנ"י לזה בקבלת ברית התורה. וז"ש על הפורק ממנו הברית בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כו' הצמאה. פי' חלק לב חכם שיש באיש ישראל שאינו מושך להבלי עולם. והרשע שפורק עול איבד מתנה זו. ולכן הרשעים הם ברשות לבן. וע"י קבלת עול תורה זוכין ללב חכם הנ"ל:

תרנ"ב

בפסוק כי המצוה הזאת א"א מצוך היום לא נפלאת כו'. פי' כי מצות הש"י אינו כמצות מלך ב"ו אשר הוא דיבור בעלמא. אבל הקב"ה אשר צוה אותנו המצות הציוי היא דביקות וכח אלקות. וז"ש אשר קדשנו במצותיו. וזה כח הציוי אשר אנכי מצוך לא נפלאת הוא ממך אך ע"י קיום המצוה בלב ונפש יכולין להתדבק בכח המצוה. וזה שרמזו חז"ל שכר מצוה מצוה פי' ע"י המצוה מתדבקין בכח הציוי ונק' שלוחי מצוה. וזה ענין נעשה ונשמע שאמרו בנ"י כי הבינו אשר דברי אלקים חיים וקיימים לעולם וע"י העשי' יתדבקו בכח מצותיו:

תרנ"ג

במדרש הפותח והחותם בתורה מברך כו' חיים הם למוציאיהם בפה ע"ש. פי' כי התורה ניתנה לבנ"י ולכן בכח פיהם יכולין לפתוח מעיין המקור שנמצא בכל אותיות התורה. וזה פי' מוציאיהם שמוציא מכח אל הפועל אורות הגנוזין בתורה בכח הפה. וזה פי' חיים הם כי המקור נקרא חיים כמו מים חיים כשבאין מן מקור המעיין. וזה המקור הוא למי שמוציאם בפה וכשנפתח המקור ממילא מתברך ומתפשט לכל צד. וע"ז נאמר פתחי לי ודרשו חז"ל פתחי לי כחודה של מחט. ומה צריך הקב"ה לפתיחת בנ"י. רק קאי על התורה שנמסרה לבנ"י שכפי פתיחתן כך מתפרשת ומתברכין מינה כ"ע. כמ"ש לא בשמים הוא:

תרנ"ד

בפסוק לעברך בברית ה"א. זה הברית היא התורה כדאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהון חד. תורה גי' תרי"א ועם דחילו ורחימו שהוא שורש כל המ"ע ול"ת. והוא בחי' אנכי ולא יהי' לך וכתיב אחת דיבר א' שתים זו שמעתי. ובאמת אהבה היא מתת אלקים וזה אנכי. וע"ז ביקש דהע"ה אחת שאלתי מאת ה'. ויראה היא עיקר הכח של איש ישראל בעצמו וע"ז כ' מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה. נמצא א' עם תורה הוא ברית. וזה הברית מהקב"ה להתורה ומהתורה לישראל. וזה הברית הוא לכלל ישראל כמ"ש לא אתכם לבדכם א' כורת כו' פי' שזה הברית א"א להיות רק לכלל ישראל הדורות שהי' ושיהי'. כמו הקב"ה הי' הוה ויהי' והכל אחדות א'. כן בריתו א"א להיות רק בכלל כל הדורות. ומ"מ יש לכל איש ישראל חלק בו. שכל אחד מישראל כשמכניס עצמו לקבל עליו זה הברית מעורר כל הדורות עמו שהי' ושיהי':

בפסוק כי המצוה הזאת כו' ובמד' ונעלמה מעיני כל חי כו'. כי באמת התורה היא בכל מקום וכל זמן כי הכל נברא בתורה. אך אינו מתגלה רק לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב. וכמ"ש במד' הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. ולכן אפי' אחר שחטאנו ונגרשנו בין העמים מ"מ ע"י תשובה כתיב משם יקחך. הוא בחי' תורה שנק' לקח טוב. שע"י התשובה הש"י מגלה עיני האדם למצוא דברי תורה בכל מקום שהוא. ובאמת דורות הראשונים שזכו הי' להם התורה בהתגלות במדרגה עליונה. ואנחנו נמצאת לנו התורה בדרך רחוקה. אבל הכל תורת ה'. ועל זה כתיב ואהבת את ה"א בכל מאדך. דרשו חז"ל בכל מדה ומדה שמודד לך כו'. הרמז הוא כי הקב"ה משפיע אלקותו ית' לכל א' כפי מדת המוכן לו. כי התורה מים שאין להם סוף. וצריכין לאהוב אותו ית' במדידת אלקותו ית"ש עלינו כפי מה שמודד לנו. וז"ש ובקשת משם את ה"א:

תרנ"ה

לפרשת נצבים וילך שמעתי מפי מו"ז ז"ל שנקבעה פ' נצבים בסוף השנה כמ"ש ז"ל כשיצאו מפרנס לפרנס עשה אותם מצבה. כמו כן בכל שנה יש הנהגה מיוחדת וצריכין בסוף השנה לקבוע מה שנתחדש בזו השנה כדי לצאת מסדר לסדר השנה הבאה עכ"ד ז"ל. ובאמת צריכין להתחזק בשבת אחרונה שבסוף השנה כמאמרם ז"ל אלו שמרו ישראל שבת אחת כראוי מיד נגאלין ויכולה השבת שתרחם. וכ' בפ' וילך הנך שוכב כו' וקם כו' וזנה כו' ועתה כתבו לכם השירה כו' שימה בפיהם כו' וענתה השירה כו' לעד כו'. כי הקב"ה הכין לנו התורה להיות עזר לנו בגלות כביכול התורה נכנסת עמנו בגלות. כמ"ש עמו אנכי בצרה אנכי היא התורה. וכמו כן כחו של מרע"ה מתחדש בכל שבת בקריאת התורה שתיקן לנו מרע"ה. שימה בפיהם הוא הג"ן סדרים דאורייתא שיש בכל שבת סדר מיוחד בפרשיות התורה. שימה גי' שנה שבכל שנה יש דרך מיוחד בתורה כי שימה הוא לשון סידור כמו ושמו כו' איש על עבודתו. ושמו את שמי. ועיקר התחזקות לשוב בתשובה בכח התורה שנק' עץ חיים. חיים הוא עולם התשובה ועץ חיים הא התורה שמביאה את האדם לתשובה. לכן כ' למחזיקים בה כדאיתא במד' שלח. משל לנטבע בנהר שנותנין לו עץ לאחוז בו ע"ש דממשמע דכ' למחזיקים א"כ הוא באותן האנשים שנופלין וצריך להתחזק בעץ חיים. ובשבת מתגלה מעיין התורה. וגם פי' נצבים היום על שבת שנק' היום. וגם כתב בשבת ברית. והכתוב אומר כי לעברך בברית אתם נצבים כולכם. ולכן בש"ק הוא זמן אסיפה לקבל ברית שבת ובה מתיצבים לפני ה':

תרנ"ו

אתם נצבים היום כו'. במד' תנחומא אני ה' לא שניתי כו' בנ"י לא כליתם. כי הנה חלק ה' עמו ולכן כנס"י אין להם השתנות ויש להם בחי' השתנות בין בזמן הברכה והקללה מ"מ פנימיות הנקודה של כנס"י לא ישתנה לעולם. וע"ז נכרת ברית. אכן עבודת כל פרט להכניס עצמו בכלל ישראל להיות לו חלק בנקודה פנימיות של כללות בנ"י. ומצד זו הנקודה נק' בנ"י עומדים כמלאכי השרת שנק' עומדים מטעם שאין בהם השתנות. ולכן מביא המד' בכאן זמני תפלות. כי בזמן השלש תפלות נפתח זאת הנקודה שבתפילת עמידה באין לזה ההתקשרות. אכן ע"י התשובה יכולין לעולם לחזור ולהתדבק בזו הבחי' שזה שורש ענין התשובה. כמ"ש אחר הברית הזה והי' כי יבאו ע' הברכה והקללה והשבות א' לבבך כו':

וזהו ענין תקיעות שופר בר"ה שהדיבור יש בו השתנות אבל הקול הבא דרך הקנה לא ישתנה. וזה הרמז שנק' קנה ע"ש קנה חכמה זקן שקנה חכמה פי' שהחכמה היא בקביעות אצלו. כמו כן זה הקול קול יעקב שיש בכללות בנ"י. וזכו לזה בקבלת התורה אנכי ה"א וניתן להם חלק אלקות שאינו מקבל שינוי. ולכן נק' שופר שהוא תפארת ישראל שעומד בתפארתו לעולם בלי השתנות. ובאמת קודם החטא הי' ניתקן גם העשי' להיות בלי השתנות כמלאכים עושי דברו. ואח"כ קלקלנו נעשה וצריכין לתקן הכל בכח השמיעה. ונק' יובל ע"ש החירות שזו הנקודה פנימיות אינו מקבל שינוי וזה עיקר החירות והיא כח התורה דכ' תורת ה' תמימה פי' שאינו מקבל פגם כדאיתא אין עבירה מכבה תורה. ולכן משיבת נפש שכל התשובה בכח התורה כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו כו':

תרנ"ז

בפסוק קרוב אליך הד' כו' בפיך ובלבבך. כ' דרשו ה' בהמצאו כו' בהיותו קרוב פירשו חז"ל בעשי"ת בהמצאו בר"ה בהיותו קרוב ביוה"כ וכמו שיש בשנה זמנים שהוא נמצא וקרוב כמו כן בנפשות. בפיך שהיא התורה ובלבבך שהיא תפלה ותשובה הם מקומות מיוחדים שהקב"ה נמצא וקרוב בהם לאיש ישראל. ובמד' הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. וברכה שלפני' הוא לקשר התורה בהקב"ה. וברכה לאחרי' לקשר כנס"י בתורה. דאיתא כל התורה שמותיו של הקב"ה. והענין הוא כמו שהשם הוא להיות נקרא האדם ע"י שמו. כמו כן בנ"י קוראין להקב"ה בכח עסק התורה. וכפי מה שעוסקין בתורה לשמה ומתקרבין אל הקב"ה כך מתגלין הארת שמותיו של הקב"ה:

תרנ"ח

בפסוק א"נ היום. בכ"מ שכ' בתורה היום הוא בכל יום. לעברך בברית ה'. וא"כ שיש לבנ"י קשר וברית בה' כמו שהוא ית' הי' הוה ויהי' כן יש לבנ"י חלק באחדות והתחדשות. והם למעלה מן הזמן בכח זה הברית. וצריך כל אדם לעורר זאת ההתחדשות בכל יום בכח הבריתות. וז"ש כי המצוה כו' אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך כו'. פי' זה הציוי המתחדש בכל יום א"כ הוא למעלה מן הזמן. מ"מ לא נפלאת הוא. בפיך ובלבבך לעשותו הם ברית הלשון וברית המעור מאחר שנק' בריתות א"כ הם למעלה מן הטבע כנ"ל. ובאמת ע"י כל מצוה יכולין להתדבק בזה השורש. אבל המצות שנק' בריתות הם עיקר כחן של ישראל. לכן כ' לא נפלאת הוא ממך דווקא אבל מכל הברואים הוא נפלא ורחוק מאחר שהם תוך הטבע כנ"ל. לכן יש ב' אותות בכל יום ברית מילה ותפילין מילה ושבת. מלה ברית המעור. ותפילין כח הדיבור כמ"ש רש"י טוטפת מלשון הטף אל דרום. וכמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. וכן שבת סהדותא איקרי ובו נפתח פיהן של ישראל בתורה וזה קריאת התורה בשבת. וצריכין להתחזק בכח השבת ומכ"ש. בשבת זה שהוא שבת האחרון של השנה. ואיתא אלו משמרין בנ"י שבת א' או ב' שבתות מיד הם נגאלין ועכ"פ בשבת שבסוף השנה צריכין לדבק בו. וגם בשבת שבתחילת השנה החדשה. דכ' ויברך א' את יום השביעי. ומצינו כי מי שהוא מבורך יש בו ברכה בביאה וביציאה כדכ' ברוך אתה בבואך וב"א בצאתך. לכן השבת בבואו נותן ברכה וקדושה לבנ"י וכן בצאתו וזה קדוש והבדלה. וכדאיתא בזוה"ק שיש שמחה למעלה בכניסת שבת ויציאת שבת וכמו כן בשבת שבא בתחילת השנה. ושבת היוצא בסוף השנה משאיר ברכה בכניסה ויציאה כנ"ל:

תרנ"ט

הקדים ברית התוכחה קודם פרשת התשובה. שע"י שקיבלו בנ"י הברית ברכות וקללות לכן מובטחין שלבסוף ישובו בתשובה ז"ש והי' כי יבואו כו' והשבות. וכמו שכ' ברשע שאומר בשרירות לבי אלך ואינו מקבל הברית ואלה לכן ספות הרוה כו' שאפי' שוגג נחשב לו כמזיד. מכ"ש מדה טובה המרובה ע"י קבלת הברית זוכין לתשובה ומתהפך גם זדונות לשגגות. לכן מקדימין פ' התוכחות קודם ר"ה ועשי"ת שבזכות קבלת הברית נזכה לתשובה:

במדרש לא נפלאת היא זש"ה חיים הם למוצאיהם תני ר"ח קלורית לעין מלוגמא למכה כוס עיקרין לבני מעיים. דכ' היא חייך. כמו שהנשמה מחי' כל האדם וכל האברים מושכין חיות מן הנשמה אע"פ שהיא רוחניות יש בה המשכת חיות לכל אבר כפי הטבע שלו. כמו כן התורה היא חיות כל הנשמות והיא נותנת עיקר החיים לכל האדם. לכן א' לא נפלאת הוא לא מפרשא ממך שהיא עיקר החיות המיוחד לבני ישראל. ובאמת נשמה היא רק ניצוץ מן התורה חלק אלקי ממעל. כמ"ש ויפח באפיו נ' חיים נשימה ומשיכה משורש החיים שהוא התורה. לכן איתא הנשמה מלמדין אותה כל התורה פי' הנשמה נשתלחה להיות כלי שעל ידה תתלבש הארת התורה בגוף האדם. וכפי מה שעוסקין בתורה זוכין לשלימות הנשמה ולקבל הארת התורה ע"י הנשמה. לכן בשבת שהיא זמן נתינת התורה יש נשמה יתירה פי' הארת שורש החיים בנשמת חיים. והכלל הנשמה נותנת חיים לאדם והתורה נותנת חיים להנשמה והקב"ה חי החיים של התורה. כדאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. א"כ לא נפלאת היא ממך אדרבא זה עיקר החיות שלך והם חיינו ואורך ימינו:

תר"ס

אתם נצבים כו' שכינסם משה בברית קודם מיתתו. זש"ה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהשאיר לנו ירושה זה הכח שיכולין בנ"י להיכנס להיות אגודה אחת. והוא באמת ע"י התורה תורה מורשה קהלת יעקב מורשה. והם בחי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ כי לכל ישראל יש חלק מיוחד בתורה לא ראי זה כראי זה הצד השוה שביניהם שהם בני תורה ובכח כללות כל בנ"י הכללים והפרטים התורה נדרשת בהם. ויש בנין אב מכתוב א' ויש מב' כתובים כפי השרשים שיש לבנ"י בתורה גדולים וקטנים. וכ"ב אתוון דאורייתא נבנין בכללות בנ"י ונק' בנין אב. וע"ז כ' ה' עוז לעמו יתן עי"ז יברך אותם בשלום. שהיא המלבוש שנעשה בכח צרופי התורה:

בפסוק לא נפלאת הוא כו'. חשיב ד' בחי' ושני מקומות המיוחדים לתקן אלה הד' בחינות בפיך ובלבבך. ומול זה תש"י ד' פרשיות וכן בשל ראש וכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. והוא בכח יצ"מ. לכן ל"נ היא ממך שהוציאך ה' ממצרים. והד' לשונות של גאולה הוציאו פיהם ולבבם של בנ"י להיות קרוב אליך בפיך ובלבבך. וכן בש"ק ע"י זכור ושמור זכירה בפה שמירה בלב. והם בחי' תורה ותפלה. והם הב' דלתות שנא' עליהם לשקוד על דלתותי. כל דלת פותח ד' הסתרות שחושב הכתוב לא נפלאת ולא רחוקה לא בשמים ולא מעבר לים:

תרס"א

בפסוק והותירך ה"א בכל מ"י כו' לטובה. כי לעתיד יהי' מתוקן התערובת טו"ר ויהי' מתברר רק הטוב. וזה כאשר שש על אבותיך שנא' בהם בכל מכל כל שלא שלט בהם יצה"ר כדאיתא בגמ' והטעימן מעין עוה"ב. והותירך דכ' מה יתרון לאדם כו' תחת השמש אין לו לפי שהטבע מסתיר ומתערב פסולת במעשה האדם. אבל אחר התיקון יהי' יתרון לאדם בכל המעשים שהרי הקב"ה ברא את האדם להיות שליט בכל העולם. וכשהוא ישר כראוי משתתף הקב"ה במעשה ידיו כמ"ש ויהי נועם ה' כו' ומעשי ידינו כוננהו. לשוש עליך לטוב כו' כ' שש על אבותיך. שכל מעשיהם הי' תקונים גדולים בכל העולמות. ודו"ק כי קצרתי:

בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים מ' יקבצך כו' התורה נק' שמים והברית נק' קצה השמים. כי התורה תלוי בשמירת הברית. וכמ"ש מי יעלה לנו השמימה דרשו ר"ת מילה. א"כ המילה בקצה השמים והוא מעלה את האדם לשמים ותורה. ועיקר הגלות והגאולה תלי' בקצה השמים נדחך בק' השמים וכמו כן משם יקבצך שהוא שורש הגאולה:

תרס"ב

אתם נצבים היום כלכם. היום בכל יום ע"י הכנה לקבל עול מ"ש ובריתו. בזה יכולים להתאסף להיות אגודה. וכן שמע ישראל הוא התאספות שנעשין אגודה א' לקבל הברית. בפ' והי' אם שמוע שכר ועונש שזה קבלת הברית. וכמ"ש על הפורק הברית בשרירות לבי אלך לכן הבדילו ה' כו'. כמו כן כל המכניס עצמו לברית הזה זוכה לכנוס בכלל ישראל. וכשנעשין אגודה א' הם נצבים לפני ה'. וזה בחי' התפלה אחר ק"ש שנק' עמידה. וכן במדרש מביא כאן זמני התפלה שבאלה הזמנים יכולין להתאסף להתיצב לפני ה'. ואח"כ כ' פרשת התשובה ע"פ המד' וים רחוקים שערי תפלה פעמים פתוחות פעמים נעולות כמו מקוה והים לעולם פתוח זה שערי תשובה דנצבים היום פי' חז"ל כשם שהיום מאפיל ומאיר כו'. והוא בחי' זמני תפלה בכל יום בחי' מקוה פעמים פתוח פעמים נעול. וכ' יקוו המים מת' השמים א' מקום אחד היינו כשבאים אל בחי' האחדות. אבל התשובה הוא מעל השמים וע"י התשובה לעולם בכל עת באים להאחדות. וב' בחי' אלו תפלה ותשובה הם בחי' ר"ה ויוה"כ ובהם פתיחת ב' השערים על כל השנה:

תרס"ד

כי המצוה הזאת כו' ל"נ היא ממך כו'. ובמד' הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. כי הנה אורייתא סתים וגליא כמ"ש בזוה"ק. וב' הבחי' ניתנו לישראל שגם הם סתים וגליא. ולכן אמר לא נפלאת על בחי' הסתום לא בשמים הוא כי התורה היורדת מן השמים תורה שבכתב הוא סתום ומלא סודות ורזין עד אין מספר. ולא רחוקה היא בחי' הנגלית שבכח הפה לגלות ונדבר בדברי תורה. וע"ז אמר לא מעבר לים הוא כי באמת הדיבור הי' בגלות במצרים עד שהוציאנו הקב"ה משם. ובזה ניתן לנו כח הפה כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך כי בי"ח הוציאך ה' ממצרים. וז"ש בפיך ובלבבך לעשותו בפיך בחי' גליא ובלבבך בחי' סתום. ואין מי שיכול לפתוח בתורה רק בנ"י בכח התרי"ג מצות שנק' נר מצוה שהוא עצה איך לגלות אור תורה. וכמו שכל מפתח יש בו צורה כדמות המנעל ובו יכולין לפתוח. ואם נשתנה צורת המפתח א"א כלל לפתוח. כן מפתח של התורה הוא תרי"ג מצות. וכל מצוה ציור פרטי וע"י קיום כל התרי"ג נפתח התורה. ולכן נעלמה מעיני כ"ח רק בנ"י שנמסר להם המפתח. ולכן כ' במד' למי שממציא את כל רמ"ח מצות. ומ"מ בכל מצוה יש התקשרות לכל תרי"ג מצות כמ"ש תרי"ג מצות התלויות בה. ומכ"ש מצות שנאמר בהם ששקולין ככל המצות כמו שבת וציצית נפתח בהם אור התורה. והקורא בתורה מברך לפני' על שזיכנו הקב"ה לדבר בתורה וכשזוכה להשיג הארה פנימיות כמ"ש (מדרש שיר השירים פרשה א') לב חכם ישכיל ע' פיהו זה בחי' סתים וע"ז ברכה אחרונה שנתן לנו תורת אמת היא בחי' סתום וחתום: