פתיחת התפריט הראשי

כי תבואעריכה

תרל"א

ב"ה במדרש תנחומא היום הזה ה' כו' מצוך לעשות את החקים כו' לכו נרננה כו' נשתחוה ונכרעה כו' צפה מרע"ה שביכורים עתידין ליפסק תיקן תפלה כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' שגם תפלה הוא ליתן הראשית בכל יום להש"י כמו ביכורים כו' ע"ש. אך השייכות להיום הזה צריך ביאור. ובמד' וברש"י הביאו היום הזה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים. וכי הרצון להטעות להאדם אף שבאמת אינו התחדשות ח"ו. אך בכח האדם לחדש כל דבר. כי וודאי יש בחי' התחדשות בכל דבר שהרי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מ"ב ופי' תמיד בכל רגע. וגם כי הלא אין דבר בלתי חיות הש"י והנקודה שממנו ת' לעולם לא יתישן כי דבריו חיים ונובעין תמיד. אך כי החושך יכסה ארץ הקליפה חיצוניות היא המסתרת נקודה הנובעת. דכ' אין כל חדש תחת השמש והיא הטבע ועוה"ז שמסתיר ההתחדשות. אך בכח האדם להאיר הנקודה מהחשיכה וז"ש היום הזה ה"א מצוך לעשות פי' למצוא בחי' היום הזה שהיא התגלות האור בחי' אספקלריא דנהרא. גם תוך המעשה ממש שהיא המסתיר הנקודה הנ"ל. והיא ע"י מצות דכ' נר מצוה שכיון שמצוה הוא במעשה גשמיי ויש בה חיות הש"י בהציוי לעשותה בכח האדם להתדבק על ידה באור הגנוז כנ"ל כמ"ש במ"א. וז"ש את החוקים כו' כלומר ע"י המצות הש"י נותן לך כח למצוא בחי' היום הזה גם במעשה. והוא גם בחי' שבת דכ' לעשות השבת. כי כ' ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'. ופי' אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפונה קדים כענין שכ' בנ"י קדמו במחשבה ע"ש. והוא כנ"ל שבשבת נתגלה המקור והשורש שמשם נמשך תמיד חיות חדש לכל הנבראים. וי"ל כן הפי' מתעטרין בנשמתין חדתין שנתחדש החיות שבנשמת בנ"י. ופ' לעשות השבת שצריכין להביא בחי' התחדשות הנ"ל של השבת תוך ימי המעשה כמ"ש בר"ח שער הקדושה ע"ש וכמ"ש במ"א פי' וביום השבת יפתח גם בימי המעשה ע"י בחי' יום השבת כנ"ל. וכפי מה שהאדם מברר החיות שבכל דבר ובעיניו כחדשים נתגלה לו ההתחדשות באמת וז"ש שמוע בישן תשמע בחדש. שכפי מה שמאמין שיש בחי' גנוזה מהש"י אף שנסתר מבחוץ כך זוכה להתגלות הפנימיות כנ"ל. וכן נשתחוה ונכרעה. פי' השתחוי' שרוצה להכניע עצמו ונכרעה לשון נפעל שכפי הרצון באמת זוכה להתגלות האמת להיות נכנע באמת לאמיתו:

בשם אא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מע' כו'. דברכת מצות עובר לעשיתן ובגמ' לישנא דאקדומי הוא כו'. ולמה נקט לשון עובר. אך כי מסברא צריך להיות הברכה אחר קיום המצוה שנותן שבח והודי' שזכה לקיים המצוה. רק דרך איש ישראל שקודם כל דבר מקדים ההודי' אל הש"י. וזה למי שלא בא לכלל שכחה ח"ו:

ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' אזנים לשמוע כו' וברש"י ומד' כשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה ליראה כו' הי' להם לומר תן כו' והלא בשעת מתן תורה פנים בפנים דיבר ה' כו' ואיתא לא הי' בהן סומא וחרש כו' ומה ולא נתן כו' אך הרצון והמבוקש מבנ"י להיות נטבע הראי' והשמיעה לדבר ה' אשר נצפן ונגנז תוך כל דבר קטן וגדול. ובשעת מתן תורה הי' התגלות וכ' לב לדעת ופי' דעת שצריכין להבחין ולדבוק בהרגשת הפנימיות (א"כ) [*אכן] החיצוניות מסתיר כענין עץ הדעת טוב ורע. אבל אז הי' התגלות. וז"ש מי יתן והיי' לבבם ב' יצרים. וז"ש ג"כ במד' שרמז להם מרע"ה על שלא ביקשו מהש"י שיכנוס מרע"ה עמהם לא"י. וי"ל כנ"ל שמרע"ה רצה שיביאו בחי' הדעת גם במקום הנסתר ונכסה שיהי' הכל אחד אצלם להבין ולראות ולשמוע דבר ה' בכל מעשה קטן וגדול. ואז הי' יכול לכנוס לא"י ג"כ והמש"י:



תרל"ב

במדרש מרע"ה תיקן תפלה במקום ביכורים כו' אא"ז מו"ר ז"ל פי' נתינת הראשית בכל דבר נק' מצות ביכורים וכן תפלה מועיל על כל היום כו'. וכ' היום הזה כו' מצוך לעשות כו' פרשנו להביא התחדשות ע"י שמבטל הכל אל השורש וההתחלה כי שם יש תמיד התחדשות כדכ' מחדש בכל מ"ב. וכן הי' המצוה לספר יצ"מ. והיינו בכל יום. וכל אדם במקום שהוא צריך לזכור ראשית שלו שהי' ט"ס. וכן כשבאנו לא"י הי' צריכין לזכור שהקב"ה הוציאנו ממצרים והביאנו לא"י וכמו כן יש יצ"מ לכל איש ישראל ולכך מזכירין יצ"מ בכל יום. והכל להיות דבוק בהתחלות השורש של כל דבר כנ"ל:

במדרש אם שמוע תשמע אשרי ששמועותיו לי כו' דלתותי דלת לפנים מדלת כו' פי' שמועותיו להיות מוכן תמיד לקבל ולהאזין דברי הש"י. שיש בכל דבר קול דבר ה' שכ"ד במאמר נברא ונגנז בו כח דבר ה' וזה שצריכין למצוא הארה הגנוזה כנ"ל. ויש פנימיות יותר ויותר עד אין שיעור. וז"ש דלתותי שלא יסבור שכבר בא להאמת רק לידע תמיד שעומד אצל הפתח. ודלת מלשון דלות שעי"ז נפתח לו דלת לפנים מדלת כנ"ל. ובפרט באיש ישראל יש נשמת חיים ששומע תמיד קול התורה רק שגם זה נסתר להאדם. וז"ש שמוע תשמע שישמע הנשמע לו. [צו דער הערין דעם דערהער] ועוד במד' לשמור מזוזת פתחי כמו שהמזוזה קבוע כו' ע"ש. פי' שצריך האדם להיות מוכן תמיד בלי העסק רק לשמוע דבר הש"י. וממילא נפתח לו כשיש עת רצון רק שיהי' האדם עומד תמיד אצל הפתח כנ"ל וזהו ששמועותיו לי שכל החושים יהיו מוכנים לקבל ולהאזין דבר השי"ת לא לדבר אחר:



תרל"ג

ב"ה תבא בקיצור ערבובי דברים בערתי הקודש כו' הבית כו'. יש להבין דהא המצוה הנתינה לכהן ולוי ואין עיקר המצוה הביעור מהבית כמובן. וי"ל כי הפרשת תרומה ומעשר להיות ניתן חלק לגבוה ומפריש הראשית להש"י ועי"ז נמשך הכל אחר נקודה הפנימיות, וכן בכלל האדם צריך לתת החכמה ומוח שבראש שהיא התרוממות והראשית שבאדם צריך להיות להש"י. כמ"ש ז"ל פי' הנסתרות לה"א. כי במעשה גשמיות אין להכניס בו החכמה והרצון וצריך להפריש המחשבה והשכל להשי"ת. ועי"ז עצמו שאינו מכניס החכמה לתוך מעשה גשמיי עי"ז יש חיבור ועלי' גם לגשמיות. וכענין זה כתב אא"ז מו"ר ז"ל בענין עליות שבת שאף שאין לחצוניות עלי' ממש מ"מ זה עליותו מה שמניח לפנימיות לעלות ע"ש. וזה י"ל בערתי הקודש ביעור הוא ג"כ לשון הבערה שעי"ז שיודע שמעשיו בגשמיות רחוקין ועומד מרחוק ומפריש המחשבה קודש לה'. עי"ז עצמו מוסיף כח בהקדושה כנ"ל. ועי"ז שאינו מכניס החכמה למעשה גשמיי. עי"ז החכמה במקומה ומאירה גם לכל מעשיו כנ"ל:



תרל"ד

במדרש תנחומא כי מרע"ה ראה שלא יהי' מצות ביכורים בגלות תיקן ג' תפלות בכל יום. ופי' מו"ז ז"ל כי מצות ביכורים היא ליתן את הראשית מהכל להש"י וכן התפלות בשינוי הזמנים ערב ובוקר וצהרים כו'. כי הכל תלוי בהראשית כמ"ש ז"ל טוב אחרית ד' כשהוא מראשיתו טוב. וכן מראשית השנה נידון מה יהי' בסופה אינו דווקא בר"ה רק כל שינוי ודבר חדש נמשך הכל אחר הראשית. וכל דבר בראשיתו צריך שמירה. כי בתחילת שבא הדבר מן השורש אל האדם עומד לחסרון. וגם כי כל המקבל צריך שמירה שלא יבא לידי גבהות לכן כל מי שיש בו בחי' ראש צריך שמירה. והעצה היא קבלת מלכותו ית' להתדבק בו ולהחזיר אליו הראשית לזכור כי הכל שלו. לכן מיד שבאו לארץ הי' המצוה ביכורים. וכן בפרט בכ"ד שע"ז כ' בראשית ברא פירשו ז"ל בשביל תורה וחלה כו' כ"ד שנקרא ראשית שזה קיום העולם כנ"ל. לכן נסמכה פרשת ביכורים לזכירת עמלק דכ' ראשית גוים עמלק לכך א' עדי אובד כנ"ל שמהראשית עומד להיות אובד [כמ"ש נגד שמי' אבד שמי' כשאינו בטל לשמו ית' ולכבודו כמ"ש על עמלק שאין שמו ית' שלם עד שימחה שם עמלק שמתנגד לשמו ית' כנ"ל]. אבל בנ"י ע"י שנותנין הראשית להשי"ת יש להם אחרית כנ"ל. וחז"ל דרשו מרשית שנה שרשה בתחילתה כו' הכל כמ"ש לעיל כי ע"י ההכנעה להש"י יש קיום להראשית וכלל הדבר כל הארה שמביאה בושה והכנעה לאדם הוא דבר של קיימא:

ולא נתן ה'. לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים לשמוע כו'. וקשה כי דור המדבר הוא דור דיעה שעמדו על הר סיני. אך לא כתיב לא נתן לכם דעת כו'. רק הכלים לב ועינים ואזנים. כי בוודאי כשעמדו על הר סיני היו כמו בלי גוף כמ"ש נפשי יצאה בדברו והם ממש דור דיעה בלי גוף ותיקון הגוף ניתן לבנ"י כשנכנסו לא"י. והכלל שהקב"ה נתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וא"י ובהמ"ק היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג"כ אל הקדושה להיות חיבור הנשמה והגוף ביחד. כמ"ש כי תבאו ונטעתם כו' וזה תיקון הגוף הי' חסר להם קודם ביאת הארץ. וכן עתה בגלות שהשאיר לנו הקב"ה התורה הקדושה. ובהמ"ק אין לנו. לכן א"א להתקיים בקדושה רק כפי ביטול הגוף לצאת מהגשמיות ע"י הדעת מהתורה ותיקון הגוף הוא בגלות כנ"ל. ועל ב' אלו הבחי' מבקשין שיבנה בהמ"ק כו' ותן חלקינו בתורתך. והם ב' האותות שצריך להיות בכל איש ישראל ברית מילה ותפילין ובש"ק מילה ושבת כמ"ש חז"ל. והם ב' ענינים הנ"ל והם תורה שבכתב ושבע"פ. ושבת הוא בחי' א"י ובהמ"ק ויש בו תיקון הגוף. לכן יכולין לקבל בחי' נשמה יתירה והיא הארת הנשמה בגוף כנ"ל:



תרל"ה

היום הזה ה"א מצוך. ברש"י ובמד' תנחומא להיות בכל יום חדשים כו'. פרשנו כבר שהתחדשות הימים הוא לפי עבודת האדם. והענין שיש ג' בחי' עולם שנה נפש והם תלוין זה בזה. וכפי מה שמתפשט כח הנשמה בגוף בא התחדשות החיות בנפש האדם וכמו כן מתחדש הזמן ובכלל הבריאה ג"כ. ומצות ביכורים הי' על זה התחדשות ובמקום זה תיקנו תפלות כו'. והמצוה להזכיר יצ"מ היא ג"כ כנ"ל שכמו שבנ"י לא באו למקומם הראוי עד שירדו למצרים וביררו כל אותן המקומות. וכמו כן נמצא דברים אלו לכל פרטי הבריאה וכענין ג"ש ערלה באילן. ולכן ע"י מצות ביכורים והסיפור ביצ"מ יכול לפדות הפירות מסט"א להיות חל עליו הקדושה. ונסמכה פרשת ביכורים למחית עמלק. כי ביכורים היא לתת הראשית להקב"ה. ועמלק היא היפוך זה כדכ' ראשית גוים עמלק. פי' שמקודם מלחמת עמלק היו בנ"י מתקנים כלל הבריאה להיות נכנעים תחת הקדושה. אבל עמלק המציא לו ראשית אחר שאין לו אחרית כדכ' ואחריתו עדי אובד והיא חיות הרשעים שבא מסט"א שמדמה לרשעים כאילו יש להם ראשית לבד הקדושה. וכל עבודת בנ"י רק לבטל זה ולברר כי כל הראשית היא להשי"ת בלבד:

במדרש שמוע תשמע לכנוס דלת לפנים מדלת לשקוד על דלתותי כו'. כי צריך האדם לידע שכל הפתיחה שנפתח בו איזה פתח בלבו כמו כן נפתח בשורשו למעלה וכל המכוון צריך להיות על פתח השורש שהשמיעה תגרום שמיעה פנימיות אח"כ כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל על הפסוק ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה. כי כל הניסים ונפלאות שעשה עמהם הש"י. מ"מ הואיל והי' שלא ע"פ הטבע הי' רק לשעה. אבל אחר שגמר להם כל התורה ונעשה מכל ההתנהגות תורה נעשה מזה בנין קבוע לדורות עכ"ד ז"ל. והוא ענין היום הזה היינו התלבשות כל ההארות במעשים טובים שמכל מעשיהם נעשה תורה. והוא באמת עיקר הזכות הגדול לבנ"י בקבלת התורה כי התורה אין לה שיעור כמאמר ונעלמה מעיני כל חי. רק שבנ"י זכו להלביש התורה שמכל מעשיהם נעשה לבוש לאור התורה בתורה ומצות שבתורה זו שלפנינו. והבן. וזה י"ל ג"כ ה' האמרת היום פי' שנעשה מעשרה מאמרות תורה שלימה כמ"ש במ"א ענין ע"מ וע' הדברות:

במדרש זה שמביא ביכורים עומד ומבקש בעד כל ישראל השקיפה כו'. הגם שזה נכתב במצות ביעור בפ' כי תכלה לעשר. אבל נראה כי כל המצות תרומות ומעשרות עד סוף הביעור הכל תלוי במצות ביכורים שהיא מצוה ראשונה. לכן סמכן הכ' כי תכלה לעשר אחר מצות ביכורים כי הכל תלוי בהראשית:

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. כי יש ברכה שאין המתברך יכול לקבל והקב"ה שומר את הברכה. ובוודאי מכל דבר טוב נשאר הברכה. וכשהוא אינו מוכן לזה יתן לו הקב"ה לעת הראוי או לפעמים בעוה"ב כשא"י לקבלו בעוה"ז מול זאת נאמר והשיגוך. [וכמדומה לי כי שמעתי כזה בשם הרב מפרשיסחא ז"ל]:



תרל"ו

במדרש לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' מזוזות פתחי כמו מזוזה קבוע כו'. כי בכל פתיחת פתח חדש נולד כח הסט"א ג"כ כמ"ש לפתח חטאת רובץ לכן צוה לקבוע מזוזה בפתח כמ"ש בזוה"ק זז מות. והיא התערובות שנעשה אחר חטא הראשון. והעצה דלת לפנים מדלת היא כמו חותם בתוך חותם שאין שם מגע נכרי. וביאור הדברים שאם זוכה אדם להשיג השגה בלב צריך לשמור שלא לבא ח"ו לידי גסות רק להיות יודע ברור כי עודנו עומד אצל הפתח. כי באמת זה עיקר פתיחות הלב זה שיודע שפלותו ושיזכור רוממות אל וכמה הוא רחוק מהאמת. והנה ב' פתחים אלו הם ב' הדלתין שבשם הוי' ב"ה [והנקודה שבתוך הדלתין הן הן המזוזות והבן]. ואם הפתיחה הוא כראוי מביא לאדם לידי תשובה והוא פתיחת דלת הפנימיות ועי"ז מגרש סט"א ולכן מסיים מוצאי מצא חיים. ז"ש אם שמוע תשמע שכל שמיעה צריך להביא שמיעה אחרת כמ"ש כבר בפי' אשרי אדם שומע לי ששמועותיו לי שזה כח הכנה לשמוע דבר ה' הוא יותר ממה שכבר שמע. ואין לזה שיעור רק לעולם יהי' מוכן לשמוע ולבטל עצמו להשפעת השי"ת. וז"ש שאינו זז מן הפתח כו'. והיא הצלה מסט"א כנ"ל. וכן פרשנו מ"ש שוב יום א' לעני מיתתך היא קודם הנפילה. והבן:

את ה' האמרת היום כו' וה' האמירך כו' וזה נוהג בכל יום כי ביד בנ"י לעורר רצון עליון ע"י זה התעוררות שלהם. וכ"כ אני לדודי ודודי לי פי' שע"י התקרבותינו אליו זוכין להתקרבות מן השמים כמ"ש כה' אלקינו בכל קראינו אליו. לכן בימים אלו שבנ"י מתעוררין בתשובה הוא עת רצון בשמים:

והותירך ה' לטובה כו'. פי' שלא יבא האדם ע"י רוב טובה לנפילה ח"ו ע"י התנשאות וכדומה רק שיהי' נשאר כמו שהי' מקודם. עוד ע"י גבוה יותר שאף שיתן הש"י רוב השפעת שכל ובינה אל ישכח האדם מכל צורכי הגוף וישאר בעוה"ז לקשר הארת הנשמה גם בגוף והבן:

עוד פי' והותירך כי ע"י רוב חסדי ה' צריך האדם לקבל הכנעה רבה מזה החסד עליון שיהי' בעיני עצמו כמותר כמ"ש לשארית נחלתו מי שמשים עצמו כשיריים. אך לפעמים ע"י שפלות בעיניו מגרע בעבודת הבורא. לכן נאמר והותירך רק לטובה כנ"ל. והבן כי קצרתי בכל זה ממיעוט פנאי:

ונתנך ה' כו' עליון במד' מה שמן צף למעלה כו'. כי זאת הברכה אשר אם נשמע בקול ה' ממילא ניתן האדם עליון על כל אף שהוא שפל עולה למעלה כמו השמן. וביאור הדברים. כי אחז"ל הקב"ה למעלה ומשאו למטה היפוך ב"ו שמשאו על כתיפו. ולכן בנ"י שהם קרובין למלך והם נושאין כל הנבראים לכן הם למעלה ג"כ מכולם דכ' תורה אור בר מצוה. ואור תורה היא חיות כל העולם ובנ"י ע"י המצות ועבודת הבורא עי"ז ממשיכין האור אחר הפתילה. וכמו שמן מעורב במים אשר הפתילה מוצאת מיד אף טפה קטנה של שמן ומעלת אותה מהמים. כמו כן עולה כל עבודה קטנה שבלב איש ישראל עד למעלה והוא אורה לעולם כנ"ל:



תרל"ז

במדרש אשרי שומע לי לשקוד ע"ד דלת לפנים מדלת כו' ובמד' תנחומא שמוע בעוה"ז תשמע בעוה"ב כי הגוף מלבוש הנשמה וצריך מקודם פתיחת הלב הגשמיי ואח"כ צריך לפתיחות שורש נשמתו וזהו בא ממילא. וכפי עבודת האדם בימי המעשה נפתח לו בש"ק מעין עוה"ב לכן שמוע תשמעו בקולי ר"ת שבת. גם פי' תשמע לאחרים ע"ש במד' דאיתא מקודם יקבל עליו עול מלכות ש' ואח"כ עול מצות. כי באמת התפשטות השכל וההשגה תוך המעשים זה בחי' עול מצות ומקודם פ' שמע היא הבנה והשגת הדעת כמ"ש דע כו' אלקי אביך. אח"כ שמע תשמעו היא להשמיע בפה להכניס דברים אלו לאיברי הגוף הוא באמת ע"י כח הפה שבנ"י כחן בפה. וזה בחי' ועבדהו במצות כמ"ש לעבדה ולשמרה בעשה ול"ת כו' וכפי התפשטות הדעת במעשים כמו כן מתרבה הדעת. וז"ש במד' ע"י שעונין אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן בעוה"ב. ופרשנו כבר. ותוכן הדברים כמו שהי' המצוה שהלוים יאמרו וכל העם יענו אמן. היינו שאף פשוטי ב"א שא"י להבחין שזה ברכה וזה קללה אעפ"כ ע"י ענית אמן שמבקשין להימשך אחר אנשי אמת יש להם תיקון, וכמו כן באדם עצמו ע"י התמשכות כלי המעשה אחר הדעת שבו ועונה אמן בע"כ. והשי"ת משלם לו ג"כ שהשכל והדעת מתעלה ג"כ אף למקום שלמעלה מהשגתו כמו שהמשיך המעשה להיבטל להדעת ובמ"א הארכנו בפי' ב' עולמות אלו:

מצות ביכורים הי' הכנה לר"ה כי הוא מעצרת עד החג ומסתמא רוב ביכורים הי' קודם ר"ה שאחר הסוף מפירות השנה היו מחזירין הראשית להשי"ת והוא התדבקות אחרית הדבר בראשיתו. לכן הביכורים נק' ראשית ואחז"ל בראשית ברא בשביל מצות ביכורים ע"ש. כי זה קיום העולם מה שמעוררין תמיד ראשית הכח שבא מהש"י. ולכן הי' המצוה אחר שבאו לא"י יזכרו הראשית שהש"י הוציאנו ממצרים ועשה לנו ניסים עד שהביאנו לא"י שהוא תכלית התיקון. ועתה הנה הבאתי כו'. ועתה לשון תשובה שבוודאי אחר השגת האמת צריכין לשוב בתשובה כי עיקר התשובה היא התדבקות בראשית. ושורש הראשית ניתן לבנ"י כמ"ש שנק' ראשית תבואתו והיינו שיש להם הכח להתדבק תמיד בראשית. וז"ש ונתנך ה"א עליון כו' כמ"ש במד' שדומין לשמן שצף למעלה כו'. ועתה שאין לנו ביכורים בפועל צריכין לתקן הכל בתשובה בלב:

במדרש בפסוק ול"נ ה' לכם לב לדעת כו' כשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם כו' הי' להם לומר אתה תן משל לחבר כו' עכנא כו' ע"ש. וקשה למה לא אמר מרע"ה אתה תן. אכן ביאור הענין כי בוודאי מדרגת מרע"ה הי' למעלה ממדרגתם ובנ"י אמרו לא אוסיף לשמוע כו'. ואם היו שומעים הכל בעצמם הי' באמת תיקון הגמור והיו בנ"י כמלאכים והי' להם לב אחד וזאת הי' וודאי במתנה מהש"י. אמנם באמת רצונו ית' הי' שבנ"י יתקנו ב' הלבבות כמ"ש והי' לבבם זה כו'. והוא תיקון עה"ד טו"ר ולכן לא נתן ה' לכם מצידו בלי תערובת טו"ר ונק' לב. אבל הוצרכו בנ"י לסבב כמה דרכים בכל המסעות והנסיונות שעבר עליהם והוא הסדר שסידר מקודם הברכות והקללות והם בחי' עה"ד טו"ר. אעפ"כ אחר שתיקנו הכל זכו לבא לבחי' זו כמ"ש עד היום הזה. אך שבנ"י א"י להשיג זאת רק ע"י נסיונות מקודם לעבור ב' הדרכים ולתקן ב' הלבבות. לכן אמר להם מרע"ה שכיון שבחרו להם זה הדרך ע"כ ישמרו מאוד כל המצות למען תשכילו כו' כי הם צריכין ישועה כי דרך זה מסוכן הוא, ולא חשב להם זאת לחטא מה שלא אמרו אתה תן רק שהראה להם שבחרו להם הדרך לעבור דרך אותו עכנא לתקן הכל:



תרל"ח

במדרש תנחומא ראה מרע"ה שהביכורים עתידין ליבטל תיקן ג' תפלות בכל יום. כי מצות ביכורים הוא לתת הראשית להבורא ית' ועי"ז נמשך הכל אחר השורש ויש בו ברכה לכן כ' אח"כ ושמחת בכל הטוב כו' כיון שקיים המצוה בהתחלת הענין. ועיקר השמחה היא באדם כשכל מעשיו דבקים בשורשן והעמדת כל דבר על מקומו מביא שמחה. וכמו כן עתה ע"י התפלות בשינוי זמנים מביא התחדשות בהזמן וז"ש היום הזה ה"א מצוך לעשות שיעוררו בנ"י ההתחדשות בהעשי'. ועי"ז שזוכרין התחלת הכח מהבורא ית' לכן מזכירין יצ"מ בביכורים לזכור מה שהי' בהתחלה ארמי אובד כו'. וכמו כן בכל יום קודם התפלה מזכירין יצ"מ וקי"ס ועי"ז מעוררין ההתחדשות:

במדרש שמוע תשמע. לשקוד על דלתותי כו'. כ"כ במ"א. והעיקר לשמור הפתח בכל זמן אף כי יעלה אדם לכמה מדרגות צריך לזכור שהוא עני עומד בפתח. כי כל עבודת האדם בעוה"ז הדומה לפרוזדור רק הכנה לכנוס לטרקלין ויש דלת לפנים מדלת. וז"ש אשרי כו' לשקוד על דלתותי אף שמאשרין אותו א"כ הוא איש צדיק אעפ"כ לשקוד ע"ד וזה אשוריו בשעה ששמועותיו לי שזאת השמיעה היא יותר חביב מהמדרגה שמשיג ע"י השמיעה. לכן אם שמוע תשמע תמיד כנ"ל. שלא תהי' זז מהפתח כנ"ל: עוד במד' העונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן בעוה"ב. והיינו ע"י הביטול שמבקש להיות נמשך אחר האמת אף שאינו מבין הדבר על בוריו. זוכה גם לע"ל להיות נמשך אחר מקומות שלמעלה ממדרגתו. וזאת האמונה היא שאמרו בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי'. פי' אף שהוא צדיק אעפ"כ ע"י אמונה שרודף תמיד לבטל עצמו עוד יותר ויותר להבורא ית' שיודע שעדיין מבחוץ. עי"ז יש קיום לעבודתו עד עתה. וקיום כל המעשים טובים הוא ע"י ההכנעה וביטול עצמו. עי"ז מתקיים העבודה. ואמרו גדול העונה אמן יותר מהמברך כו'. אמן הוא הרצון להיות נמשך אחר האמת והרצון יוכל להיות בשלימות לעשות באמת כרצונו ית'. אבל המעשה א"א להיות בלי חסרון וע"י הרצון והאמונה מתקיים המעשה כנ"ל:



תרל"ט

בקיצור. עיקר חביבות מצות ביכורים הראשונים שהביאו בנ"י בכניסתם לארץ כמ"ש כבר טעם סמיכות הפרשה אחר מחיות עמלק שהוא ראשית גוים שהפריד עצמו משורש החיים. ובנ"י מיד שנכנסו לארץ ישראל נחלתם. הביאו ביכורים להתדבק בשורש העליון. ואחר מחיות עמלק יכולין להביא אלה הביכורים כראוי. ובכל שנה ע"י מצות הביכורים נתעורר כח ביכורים הראשונים כנ"ל. וז"ש במד' שראה שביכורים עתידין לפסוק תיקן סדר תפלה היינו להתעורר כח הראשית הנ"ל. ובכל יום מתחדש זה הכח כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מ"ב. וזה ההתחדשות הוא לבנ"י כמ"ש החודש הזה לכם. ובכל שינוי זמנים ערב בוקר צהרים צריכין להתדבק בשורש כמ"ש לשקוד על דלתותי יום יום מכלל שיש בכל יום פתיחות דלתות לבנ"י. וגם אחר שזוכין לגמור המצוה צריכין להתדבק בשורש. וזה הוידוי לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי כו'. כי אין הכוונה שיתפאר איש ישראל בעשיות מצות הבורא ית' רק לתת הודאה ושבח על שזכה לגמור כל מצות המעשרות כתיקונם. כשמחזיר הראשית והסוף אליו ית' מתברך:

בפסוק ונתנך ה"א עליון כו' ובאו עליך כו' הברכות כו' והשיגוך כו' והותירך כו' כי אלה הברכות הם בשורש העליון לכן א"י לקבל אלה הברכות עד שמתרומם מקודם. כמ"ש ונתנך עליון כו' אח"כ יכולין להשיג הברכות [פי' כי כפי עליות האדם כך יורד לעומת זה ברכה משורש הנשמה]. ומ"מ מתברך גם הגשמיות וז"ש והותירך שזה יהי' רק בחי' שיריים וטפל. כמ"ש חז"ל בפסוק לבדד ישכון אעפ"כ בגוים לא יתחשב שנוטלין עם כל אחד. כמו כן אע"פ שמתרומם האדם למעלה מהגשמיות אעפ"כ יהי' הברכה גם בגשמיות. ואמת גם באדם עצמו צריך להיות הגשמיות טפל ומותר וז"ש והותירך ועי"ז יוכל להיות הברכה גם בהגשמיות כנ"ל. ובמ"א כ' מזה באורך:



תר"מ

מצות ביכורים חשובה מאוד אשר הפסוק פורט כל מעשה ולקחת מראשית כמ"ש חז"ל אדם רואה כו' כורך גמי אח"כ ושמת בטנא כו' והלכת כו' לתת שכר על כל דבר ודבר. כי חיות הכל ע"י נקודה הראשית ויש לכל אחיזה בנקודה זו. שכולם נבראו רק לצוות לזה להיות הכנה לזה הראשית. וכחן של ישראל לדבוק תמיד באותו ראשית כמ"ש במ"ד בפ' ונתנך ה"א עליון שהם תמיד צפין למעלה כמו השמן. לכן נק' ראשית תבואתו כלומר שהראשית דבוק בהם. ובכח אחיזה בזה הראשית יכולין למחות זכר עמלק דכ' ראשית גוים עמלק שהוא היפוך הביכורים כמ"ש במ"א לכן סמכו הכתוב ענין לו. ורמזו חז"ל בפסוק ותרומת ידך אלו הביכורים שע"י מצות הביכורים מתרומם כחן של ישראל ומתקיים מ"ש כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וגם עתה יכולין לעורר זה הכח ע"י התפלה שכחן של ישראל בפה כמ"ש במד' תנחומא:

בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל דכ' ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי לא הי' בכח היסורין והעונשים לחול על בנ"י רק כי המה קיבלו אותם מעצמם ומרצונם. וזה המשך הפסוק שיאמרו הלוים ארור כו' וענו כו' אמן אח"כ כתיב והי' א"ש כו'. פי' שכל זה קיבלו עליהם בנ"י ברצונם. ק"ו ממה שמצינו בגדולי ישראל שקראו ליסורים לבא עליהם לכפר על בנ"י. מכ"ש כללות בנ"י בוודאי קיבלו עליהם העונשין אם יעברו ח"ו רצונו. וגם פשוטי בנ"י ענו אמן כי לא הי' מדרגתם לקבל מרצונם רק שנמשכו אחרי הגדולים. ויתכן לומר כי השבטים בעצמם עמדו על ההרים כמ"ש ואלה יעמדו כו' שמעון ולוי כו'. ובזה יובן שפיר מאמר המד' בפ' ויחי עדות על ראובן שלא חטא הואיל ונעשה עד במאמר ארור שוכב כו' אשת אביו כנ"ל ע"ש:



תרמ"א

במדרש תנחומא ראה מרע"ה שביכורים עתידין ליבטל תיקן ג' תפלות. כי [*ע"י] הביכורים התעורר ההתחדשות בעולם ע"י שנתנו הראשית אליו ית' והעלו כל דבר לשורשו נתעורר להם התחדשות החיות מן השורש. שע"ז נאמר מחדש בטובו בכ"י מ' בראשית. ולכן כ' אח"כ ושמחת בכל הטוב שזכו ע"י הביכורים להטוב הגנוז הנ"ל שבו נברא העולם. ועכשיו שאין לנו בהמ"ק וביכורים צריכין לעורר הכל ע"י תפלה. כמ"ש אני מעיר השחר שהיא התעוררות שצריך כ"א להביא התחדשות לעולם בכל יום. כמ"ש היום הזה כו' מצוך לעשות וכמ"ש במ"א באורך. והנה בזמן בהמ"ק הי' מתקיים הכל במעשה. ועכשיו רק בבחי' נשמע שהיא העבודה בתורה ק"ש ותפלה לשעבד הגוף אל הדברים שמוציאים בפה. כי נשמע לעולם נשאר בישראל. רק נעשה שקלקלנו. לכן לעתים נפסק כח זה בזמן הגלות והמעשה והגוף מעכב. אבל בזמן בהמ"ק הי' מתעורר חיות והתחדשות במעשה ממש ולא הי' הגוף מעכב. ועכשיו כ' נשתחוה נכרעה נברכה שהוא מיני הכנעה לבטל הגוף בע"כ להדעת:

במדרש אם שמוע ת' דלת לפנים מדלת כו' לשקוד על דלתותי כו' מזוזת פתחי כשם שהמזוזה קבוע כו' א"א עושה כן דע שאתה מקבל פני השכינה. דלת לפנים מדלת הוא בחי' התשובה דאיתא מקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולים לעמוד [כי יש ה' עלאה וה' תתאה ועל ה' עילאה נאמר פותח יד בתשובה ופתחו לי כחודה של מחט הוא היו"ד שתוך הה"א ואז הדלת נפתח]. כי בכל תפלה שאדם צריך להתפלל. וכשנפתח לו אז שעת הכושר לעורר תפלה ורחמים רבים על מעשיו הקודמים ולתקן הקילקולים מכבר. כי כשנפתח קצת השגה לאדם אז הזמן שלא להתגאות ח"ו רק לתקן מעשיו הקודמים ונפתח לו דלת לפנים מדלת כנ"ל. ואמר להיות קבוע על הדלת כמזוזה ואז דע שאתה מקבל פני השכינה. היא הבטחה גדולה כי לעולם אין תפלה חוזרת ריקם וצריך האדם להיות עומד אצל הפתח עד שנפתח לו. ויש זמנים שפותחין משמים כמו באלול ועשי"ת שהם ימי רצון. ולפי מה שאדם דופק כל ימי השנה כך נפתח לו באלה הימים. אם כי וודאי כל השב פותחין לו עתה. אבל כל התפלות שלא הי' להם עלי' כל השנה מתעלין ג"כ עכשיו. ובימים אלו מבקשין בשמים שיתעוררו בנ"י בתשובה כמ"ש קול דודי דופק פ' לי כו' היא בימים אלו שראשי נמלא טל. [הוא פתיחת י"ג מדה"ר שהם בג' בחינות גי' טל כידוע לי"ח] שהם ימי רצון:

במדרש גדול העונה אמן כו'. הענין בקיצור כי בחי' א"י הוא אמונה שבדור המדבר הי' הכל בהתגלות עין בעין כו' בחי' אמת הנהגת מרע"ה. ואח"כ התחיל בחי' אמונה ובחי' זו אין לה הפסק כלל בכל הדורות כמ"ש העמידן על אחת. ובחי' זו גדולה מאוד לפני השי"ת לכן אמרו גדול עונה אמן יותר מן המברך. כי המברך הוא לפי השגה שלו והנמשך אחריו בדרך אמונה אין לו הפסק כלל. ובכניסתם לארץ שקיבלו עליהם התורה באלה ובשבועה. ואיתא בילקוט וענו הלוים בקול רם גז"ש דכ' התם משה ידבר והא' יעננו בקול כו' ע"ש. הכלל שהי' חביב לפניו ית' שעה זו כמו קבלת התורה בהר סיני. רק שם הי' בחי' תורה שבכתב ועתה תו' שבע"פ. וכ' וזבחת שלמים. ולא יש שלמי ציבור רק בשבועות ובשעת מתן תורה. וקבלה זו הי' בחי' תורה שבע"פ מצד התעוררות בנ"י מעצמם. לכן כ' הסכת ושמע דרשו בתנחומא עשו כתות. פי' ע"י התאספות בנ"י יזכו לשמוע דברי אלקים חיים. וזה הכח נשאר לעולם בישראל ומקודם ניתן עשרת הדיברות בע' לשון כמ"ש חז"ל ה' יתן אומר כו'. אח"כ באמצעיות בנ"י השלים כל התורה שהיא התפשטות עשרת הדברות לכל הפרטים ונתפרש ג"כ בע' לשון כמ"ש רש"י פי' באר היטב. ובכח זה עמדו נגד מלכי כנען לכן כ' למען אשר תבוא כו'. וזה הי' בכח בנ"י בעצמם שהאמינו וקיבלו עליהם הברית והאלה. לכן שם נעשו בנ"י ערבים זה לזה שזה הקבלה הי' מצד התכללות בנ"י בעצמם ואמונתם בה' והיא בחי' תושבע"פ ואמונה:



תרמ"ב

במדרש לשקוד על דלתותי ב' דלתות. הוא בחי' עובדא ומילולא שצריכין לעבוד בכל יום לתקן בחי' חיצוניות ופנימיות העולם. והנה כ' דלתותי יום יום. ויתכן לפרש כי יום יום הם הדלתות. כאשר חכמים הגידו שס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת וכל יום מזהיר לאדם כו' ע"ש. והוא בחי' שס"ה גידים הממשיכין חיות לכל הקומה והקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. ומחדש משמע דרך חדש בכל יום. וכ"כ הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח והם בחי' אורות משונות זו מזו. ויתכן לפרש יוצר אור מלשון צורה שבכל יום מאיר באופן וציור אחר רק שצריך האדם לחפש בכל יום ההתחדשות שנמצא תמיד. ודרך רמז אמרנו בפ' אשרי כו' שומע לי לשקוד. ע"פ מ"ש חז"ל בפסוק מקל שקד שבא הפורענות במהירות כזמן הוצאת שקדים כ"א יום מי"ז בתמוז עד ט' באב. א"כ בוודאי מכ"ש שנגמר הישועה הבאה משמים בכ"א יום והם מר"ה עד הו"ר. ובאלה הימים יש לשקוד על דלתות התורה ועבודה. שומע לי בר"ה לשמוע קול שופר והיא התעוררות שבא משמים באלה הימים:

בפסוק ה' האמרת וה' האמירך. עיין באבן עזרא. ויש להעמיק יותר זה הפי' ע"פ הידוע כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד. וז"ש במד' אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. כי התורה אלקית ממש ובנ"י עשו כביכול מקוב"ה אורייתא וכן בנ"י נעשו בחי' תורה ודו"ק היטב:

במדרש תנחומא לכו נרננה צפה מרע"ה שביכורים עתידין להיבטל ותיקן שלש תפלות כו'. דכ' והשתחוית לפני ה'. וכנראה שזה הי' כנתינת שכר שע"י הביכורים זכה כ"א להיות מוכן להשתחות לפני ה'. וכעין זה מצאתי באוה"ח לפי דרש שלו ע"ש. כן י"ל לפי פשוטו שע"י הביכורים שמסרו הראשית לה' באו להכנעה האמיתית מה שעתה צריכין ליגע בהרבה יגיעות בשר ג"פ ביום נשתחוה נכרעה נברכה וכולי האי ואולי נזכה להכנעה אמיתית. ובבהמ"ק ע"י ביכורים פ"א בשנה נתבטל כל האדם אליו ית'. ונראה שמצות ביכורים הי' הכנה לראש השנה כי רובן הביאו מסתמא קודם ר"ה. וכ' מראשית כמ"ש שם מראשית השנה. וי"ל דע"ז כ' תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כו' כי אז זכו לעבודת ה' ע"י מצות ביכורים שנאמר בו ושמחת. ועתה צריכין לעבוד ע"י יסורים כדמסיים ועבדת את אויבך כו' בעירום ובחוסר כו'. וחלילה שיהי' רק עונש רק הפי' שעתה בא עבודת ה' באמצעיות היסורים והרדיפות האויבים וחוסר כל. והם ב' דרכים דכ' מרשית ודרשו כל שנה שרשה בתחילתה כו'. שבזמן המקדש הי' ע"י הראשית כנ"ל בשמחה. ועתה בעוה"ר היא בחי' מרשית ע"י יסורין והכנעה. השי"ת יחזירנו למדרגה הראשונה בשמחת עולם על ראשם:



תרמ"ג

בענין מצות ביכורים ואח"כ מעשר עני ואח"כ היום הזה כו' מצוך ודרשו חז"ל המביא ביכורים עושה יום הזה כו'. הגם כי כ' אצל מעשר עני השקיפה כו'. ופרשנו כי הכל תלוי בהראשית לכן סמוך לי' כי תכלה לעשר שטוב אחרית דבר הוא מראשיתו. והנה מצות ביכורים הוא להתדבק בכח הראשית כמ"ש ראשית בכורי אדמתך תביא כו'. וכ' בזוה"ק שכפי שמירת הראשית אין מתערב אח"כ פסולת לכן כ' אח"כ ל"ת גדי בחלב אמו. שכשבנ"י קבלו התורה שהוא יום הביכורים הי' חירות רק שע"י החטא בא תערובת טו"ר וכפי מה שמתדבקין בכח הראשית מתברר התערובות. וע"י הבאת הביכורים לבהמ"ק מתעורר גם בשמים ראשיתן של ישראל. כדאי' בשביל בנ"י שנק' ראשית. וכמו שהקב"ה חיבב את בנ"י ומסר להם הראשית של כל הבריאה כמ"ש חז"ל שעלו במחשבה קודם הכל. על אחת כמה וכמה שיש לנו ליתן כל הראשית אליו ית' תמיד. וז"ש ה' האמרת וה' האמירך פרש"י לשון חשיבות שצריכין בנ"י לזכור תמיד בהש"י ולהחזיר כל ראשית וכל דבר חשוב אליו ית' וכמו כן הקב"ה מחבב את בנ"י יותר מכל מה שברא בעולם. ובמד' תנחומא ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידין ליפסק ותיקן שלש תפלות כו'. כי אמרו חז"ל הפאה והביכורים אין להם שיעור. כי התדבקות עד השורש והראשית היא מאין סוף ואין תכלית. וזה הרמז של פאה וביכורים לתת הראשית והתכלית האחרית להש"י כמ"ש בשכבך ובקומך. וזה המשך כי תכלה לעשר אחר מצות הביכורים. ובכל עת הבאת הביכורים התדבקו בשורש הראשית ממדרגה למדרגה עד שורש התורה שהיא יום הביכורים. ובכל יום יש הארה מקבלת התורה כמ"ש אנכי מצוך היום ומחדש בכל יום בטובו מ"ב. רק הגשמיות והתערובות מכסה וע"י מצות אלו מתברר הטוב. [וז"ש וענית ואמרת עני' היא על התורה שניתן בסיני שהוא התעוררות מלמעלה ה' האמירך. וע"י התעוררות שלמטה היא בחי' תורה שבע"פ את ה' האמרת]. ועתה תפלות במקום תמידין איתקון וע"י ג' תפלות זוכין לעורר התחדשות מהארת החיות של התורה שבכל יום. וכנראה שבהבאת ביכורים פעם א' בשנה ניתקן מה שצריכין עתה ג"פ בכל יום. וז"ש שעתידין ביכורים לפסוק שאז הי' התחברות עד שורש הראשית בלי הפסק בעבודת בהמ"ק שנק' נחלה ואמרו חז"ל נחלה אין לה הפסק:

במדרש גדול העונה אמן כו'. כבר כתבנו כי בכניסתן לא"י התחיל בחי' אמונה שהוא ענין תורה שבע"פ. וכ' וענו הלוים אח"כ וענו כל העם שהם מדרגות זו למעלה מזו. וענית הלוים הי' התדבקות לקבלת התורה מסיני ופשוטי בנ"י התמשכו ע"י ענית האמן. וכמו כן לעולם ע"י הדבקים בהש"י ומעוררין בשמים הקולות של התורה כמ"ש קול רם הי' בוודאי סיוע ועזר מן השמים שניתן להם. וזה נעשה בעשור לחודש ע"י שקיבלו עליהם מצוה הראשונה במצרים הי' הכנה לקבלת המצות בכניסתן לארץ שהוא שורש תושבע"פ כמ"ש נר מצוה. ולכן נתאוה מרע"ה למה שנעשה ביום הזה כמ"ש והי' ביום אשר תעברו שהי' שמחה לפניו ית' במרום. ולפי דעתי יתכן שיש חלק גדול לזה במה שקבעו שבת הגדול למה שנעשה בזה היום. והגם שהט"ז כ' שלא יחסו הגדולה בעבור זה. האמת יורה דרכו כי מה שקבעו בש"ק יש טעמים הרבה. והעיקר כי לא בכל עת יכולין לעורר מה שנעשה בדורות הראשונים. רק בש"ק מתעורר מה שנעשה בימים קדמונים. אבל עיקר יחוס הגדולה היא בעשור לחודש שהי' שורש המצות ובחי' תושבע"פ:

בפסוק תחת אשר ל"ע כו' בשמחה כו'. יש ללמוד מזה דמכ"ש במדה טובה כשבנ"י עובדין להשי"ת בגלות בשמחה אע"פ שהם בחוסר כל מזה יבא הגאולה בעזה"י. ולכן נכתב סיבת הגלות לידע איך לתקן זה ע"י ההיפוך להתחזק בשמחת עבודת הש"י גם מתוך היסורין. ובאמת הי' רצון המקום ב"ה וב"ש שנעבוד לפניו מתוך הרוב כל. ואיתא שיש נסיון בבחי' העושר ויש בבחי' עניות ושנסיון העושר קשה משל העוני. והראי' שלא יכולנו לעמוד בנסיון העשירות. ומתוך העניות יהי' הגאולה במהרה בימינו. וזה כמ"ש במשנה המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר ומבטלה מעושר סופו לבטלה מעוני. ושניהם נתקיים בנו כי ע"י שלא עבדנו בשמחה כו'. ומ"מ יתקיים גם הסיפא שע"י שמתחזקים בגלות לקיים התורה סופנו לקיימה מעושר. ואיתא בשם האר"י ז"ל פי' מרוב כל להיות שמח בעבודת הש"י יותר מכל מיני טוב שבעולם ע"ש דפח"ח. ולפי דברינו הנ"ל נאמר כי זה עצמו העצה להישאר גם במדריגת העושר. אם החשק והרצון יותר בעבודת הש"י מכל הרוב טוב שיש לו. ממילא מתקיים גם הרוב כל. וזה ענין השבח תורה וגדולה במ"א פי' שצריך להיות כלי שיוכל לקבל טובת עוה"ז ושלא לפשוע בתורה עי"ז. וזהו הברכה והשיגוך כו' והותירך ה' לטובה כו' פי' שיהי' נשאר בעבודת הבורא גם כשיהי' לו כל הטוב. אך כשפשענו מתוך השביעה. צריכין אנו לתקן בבחי' העניות והיסורים. וז"ש והשיבך כו' מצרים באניות בדרך א"א כו' לא תוסיף עוד לראותה. כי הש"י רצה שנהי' לגמרי בני חורין ועתה צריכין לחזור לעבוד מתוך היסורין והמצרים. וזה נק' דרך רחוק כמ"ש היתה כאניות כו' ממרחק תביא לחמה כו'. ובזוהר חדש דורש א"ת באניות אלא בעניות ע"ש והכל אחד כמ"ש:



תרמ"ד

במדרש תנחומא בפסוק בואו נשתחוה ונכרעה נברכה כו' ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין לפסוק תיקן ג' תפלות שתפלה חביבה לפני הקב"ה שמרע"ה אחר שגזר עליו שלא יכנוס התפלל כו'. כי בזמן המקדש הי' לבנ"י התדבקות אל השורש והיו ממשיכין ממנו תמיד התחדשות החיות. ומצות הביכורים הי' מביא ברכה לכל הפירות כדכ' ושמחת בכל הטוב. שע"י המצוה היו מקבלין בנ"י הטוב הנשפע להם מהשי"ת בשמחה. כי כל הדבוק אל השורש מביא שמחה. דכ' לישרי לב שמחה דאלקים עשה האדם ישר וכשמקבלין כל הדברים בלי השתנות מביא שמחה. וחז"ל דרשו בכל הטוב שביכורים צריכין שירה ע"ש. שזה כל השירה התדבקות הדברים בשורשן בלי השתנות. וע"י שמעלין הכל עד שורש הראשית כאשר מצינו שקורא כל סדר יצ"מ עד התחלת יעקב אע"ה ארמי אובד אבי כו'. כנראה שהיו מעוררין ע"י הביכורים ראשית כחן של בנ"י בני בכורי ישראל. ע"י שהביאו הראשית אליו ית' נתעורר בשמים זכותן של בנ"י שנק' ראשית תבואתו. ועתה שאין לנו בהמ"ק מ"מ ע"י תורה ותפלה יכולין ג"כ לעורר השורש. כאשר מצינו במרע"ה שע"י התפלה זכה שהראהו הקב"ה בהמ"ק. והיינו שהראהו כל מה שהיו מעוררין בנ"י בעבודת המקדש ראה הוא בכח התפלה והתשוקה שהי' לו. וכמו שהראה לבנ"י אז כח מצות הביכורים והוידוי היום הזה ה' מצוך כו' שהראה להם בחוש הראות כנ"ל. וכמו כן גם עתה שנחרב המקדש ע"י התפלה יכולין לעורר השורש. נכרעה נברכה ע"י הכנעה וביטול להשורש מתדבקין וממשיכין ברכה. נברכה מלשון מבריך ומרכיב וממילא נמשך ברכה ג"כ. ובכח שכתב לפני ה' עושנו. להתדבק בכח הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל שנק' מעשי ידיו של הקב"ה כדכ' ונשמות אני עשיתי. וזה הג' תפלות לעורר דביקות נר"נ בשמים כנ"ל:

בפסוק ולא נתן ה' לכם לב כו' ואזנים לשמוע כו'. דכ' היום הזה נהיית לעם. והגם דחז"ל דרשו על כל יום יהי' בעיניך כחדשים. מ"מ הפשוט ג"כ אמת דבסוף הארבעים שנה ניתן להם התורה במתנה. כדאיתא במד' גבי מ' יום שהי' מרע"ה במרום ויתן א"מ ככלותו דרשו ששכח עד שנתנה לו הקב"ה לבסוף במתנה ע"ש בפ' כי תשא. והנה בנ"י מכח החטא נחשב להם יום לשנה ולא יכלו לתקן עד סוף מ' שנה. כי ענין מ' יום וודאי הי' כמו יצירת הוולד שהיא במ' יום. כן סדר התרי"ג מצות שבתורה שמסודרים נגד האברים והגידין והם בסדר וציור קומה שלימה. שמקודם קיבלו התורה בכלל אבל בפרטות לסדר כל מצות התורה שזה בחי' תורה שבע"פ. זה ניתן להם בסוף ואז ממש נעשו הוי' חדשה כדכ' נהיית לעם וז"ש ולא נתן כו' לכם לב כו' ואזנים כו'. ועמ"ש במ"א עוד מזה ובשם הרב מפרשיסחא ז"ל:



תרמ"ה

בתנחומא בפ' היום הזה ה' כו' מצוך. בואו נשתחוה כו' צפה מרע"ה שביכורים עתידין להתבטל תיקן שלש תפלות בכל יום ע"ש. כי מצות הביכורים הוא שבנ"י יעלו הכל אל השורש בכח הראשית. כמ"ש בראשית ברא כו' דרשו חז"ל בשביל בנ"י שנק' ראשית ובזכות תרומות ומעשרות כו'. והכל א' כי הקב"ה ברא העולם באופן זה שע"י שיהי' עליות הראשיות אליו ית' יתקיים כל המשויר. ולא כל הרוצה ליטול השם יטול. ורק בנ"י הם יכולין להעלות הראשית אליו ית'. ובזה מקיימין כל העולם וע"ז אמרו ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו'. והקב"ה וב"ש השליט בנ"י על כל התחתונים כדי שיוכלו להעלות כולם אליו ית'. ובנ"י המה ממליכים אותו ית' ומשליטין אותו על הכל. וז"ש את ה' האמרת כו' וה' האמירך וכ' היום שבכל יום יש ב' אלו הפעולות שעושין בנ"י את הקב"ה חטיבה א' בק"ש ה' אחד. וכמו כן הקב"ה עושה אותם חטיבה אחת וכל השפע באה רק להם וממילא המה שולטין על כל. וזהו התפלה אד' שפתי תפתח והיא בחי' ה' האמירך כנ"ל. וכשבהמ"ק הי' קיים הי' נגלה כ"ז גם בחצוניות והיו מעלין ג"כ הראשית בגשמיות. מראשית כל פרי האד' הוא כולל כל פרי אדמה ממש ע"י אשר תביא מארצך כו'. כי א"י היא הראשית מכל ארצות ומשם מביאין ראשית למקדש ועתה מתקיים בפנימיות נפשות בנ"י עבודה שבלב זו תפלה:



תרמ"ו

במדרש א"ש תשמע אשרי אדם שומע לי ששמועותיו לי כו' דלתותי. אל תעמוד בפתח החיצון להתפלל דלת לפנים מדלת. אמו"ז אמר בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שיעיר שני פתחים הוא פתח א' לצאת מעוה"ז והב' לכנוס בעולם עליון. ונראה כי הב' הוא מתת אלקים כענין כאמרו יגעתי ומצאתי תאמין. פי' מו"ז ז"ל דלכך אמרו ומצאתי לומר שלא כפי היגיעה בכחו להשיג זאת רק בשכר היגיעה נותנין לו במתנה. וביאר בזה המדרש בפ' תשא ככלתו לדבר כו' שאחר שיגע מרע"ה מ' יום כו' ניתנה לו התורה במתנה כו'. ונראה שכמו כן הי' אחר מ' שנה של דור המדבר שזכו אח"כ ליתן להם במתנה. וז"ש ולא נתן ה' לכם כו' עד היום הזה. וזה ענין ב' השמועות מקודם לשמוע מצות ה' כפשטן. ואח"כ זוכין לשמוע הפנימיות ואז אשרי א' שומע לי דייקא שהיא שמיעה הב' דלת שלפנים מדלת. וכמו כן כפי היגיעה בימי המעשה בדלת החיצון כך זוכין בש"ק למתנה הנ"ל של שער הפנימי כדכ' ביום השבת יפתח ונק' מתנה טובה בבית גנזי:

בפסוק יצו ה' אתך כו' הברכה באסמיך כו' יקימך כו' לעם קדוש כו' וראו כל ע"ה כו' ויראו כו'. שעיקר הברכה המיוחדת לבנ"י א"י לחול עד שמתרוממים ונבדלין מכל האומות כמ"ש חז"ל בדבר הסמוי מן העין. ובבהמ"ק שהיו נבדלין מאומות הי' הברכה. וכמו כן בש"ק פורס סוכת שלום. וגם בכל יום יש מצות מסוגלים לזה כמו הטלית שמתעטפין בו. וכשבנ"י נבדלין ויש בהם הברכה ממילא וראו כע"ה כו' ויש להם ג"כ יראת שמים ע"י בנ"י ז"ש ויראו ממך כלומר על ידך. כי מה לנו שיראו ע"ה מאתנו:



תרמ"ז

בתנחומא היום הזה ה"א מצוך כו'. ג' תפלות במקום ביכורים ע"ש. מכלל שנא' ה"א מצוך לעשות. א"כ בכח איש ישראל לעשות התחדשות בכל יום. ובמד' לשקוד על דלתותי יום יום כו' א"כ יש פתיחת שער בכל יום. דלתותי לשון רבים הם ג' זמנים שמיוחדין לתפלה בכל יום ויום. והקב"ה מחדש בטובו שהוא התורה בכל יום מ"ב. וזה הכח ניתן לבנ"י בקול ודיבור למצוא זה התחדשות. את ה' האמרת וה' האמירך. כי בנ"י מעידין על הבורא ית' כי הכל במאמרו קיים כמ"ש במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. פי' שמבררין שכח המאמרות מקיים העולם ושהכל ברא לכבודו. אכן באמת דרשו בראשית בשביל בנ"י שנק' ראשית היינו שכל המאמרות הי' בעבור בנ"י וזה ה' האמירך. והכל א' כי ברא הכל בעבור בנ"י שיעידו עליו ית'. והנה הדיבור הוא עיקר ההנהגה וזה נתן השי"ת לנו כמ"ש מגיד דבריו כו'. וזהו ה' האמירך. וכמו כן בנ"י צריכין למסור כל הפה והלשון אליו ית' כמ"ש הפה לא נברא אלא להודות לך. וזהו את ה' האמרת שפיהם של בנ"י רק בשבחים והודאות בתורה ותפלה אליו ית'. יה"ר שנזכה להוציא אלה הכחות אל הפועל בב"א. ובזמן המקדש בכח הקרבנות הי' כל זה בפועל ממש. וכן ע"י הביכורים דכ' וענית ואמרת. והשתחוית. ושמחת בכל הטוב. לשון נפעל שממילא נפתח הפה של כל איש ישראל להיות מלא בהלל ושבח אליו ית'. ורמזו במשנה מי שא"י מקרין אותו. וזה עצמו מה שביכורים טעונין שירה הגם שא"א שירה [*אלא] על היין רק שזה הי' כהוראות שעה למעלה מסדר ומדרגה הרגילות. מיהו בגמ' ערכין (ד' י"א) הקשו כן ע"ש ובתוס' שהניחו בדוחק:

במדרש יפתח ה' לך כו' אוצרו הטוב ג' מפתחות בידו של הקב"ה ע"ש. והם בני חיי מזוני שהם למעלה מהנהגת הטבע לכן לא בזכותא תלי'. וזה מיוחד רק לבנ"י וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת. ומזה יש התגלות בכל שבת כדכ' ביום השבת יפתח. כי בחול ההנהגה ע"י מלאך. ובש"ק כביכול בידו של הקב"ה בעצמו. ולכן הג' סעודות מיוחדים לאלה הג' בח"מ [ובליל ש"ק יתכן שהוא בחי' מזוני. וביום השבת חיי. ובסעודה ג' בני כפי מ"ש בתיקונים בכמה מקומות ע"ש ד' ס"ז סע"ב. ולכן בליל שבת בעי למיטעום מכלא דבי' שרי' ברכה במזוכי כנ"ל] ומיני' מתברכין ימי המעשה ג"כ כנ"ל:



תרמ"ח

במדרש א"ש תשמע אשרי א' שומע לי. ששמועותיו לי. דלתותי דלת לפנים מן הדלת כו' מוצאי מצא חיים ולא עוד אלא שיוצא טעון ברכות ויפק רצון מה'. הענין הוא כדאיתא הקב"ה מתהא את הצדיקים. וכשאדם מרגיש איזה פתיחות שער בלב אל יעמוד עצמו רק לידע כי הוא רק רמז. וצריך לשקוד עוד על הדלת שלפנים מדלת שהקב"ה מונה פסיעותך כענין שכ' לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. מוצאי מצא חיים. דאיתא בזוה"ק ישרצו המים כו' נפש חי' כי ע"י היגיעה בפה בתורה ותפלה זוכין לנפש חי'. ויש נפש רוח נשמה והיא דלת לפנים מדלת. וכבר כתבתי כי דלתותי יום יום הם הג' תפלות כדאיתא במד' נשתחוה ונכרעה נברכה כו' שהם נגד ג' תפלות ולזכות על ידן לנר"נ. וז"ש כי הוא אלקינו בחי' נשמת אלקי. ואנחנו עם מרעיתו בחי' רוח. אדם אתם. וצאן ידו בחי' נפש. והכל אם בקולו תשמעו שהוא ע"י התורה ותפלה. כי כל אלה הכחות נמצאים בלב איש ישראל רק שצריכין לזכות לפתיחות הלב להוציאו מן הכח אל הפועל. אכן כ' שומע לי להיות הכוונה לשם שמים כדי להיות כלי לעשות רצונו ית'. לכן צריך האדם להיות מוכן תמיד לידע רצונו ית'. וזה ששמועותיו לי. וכשהוא כלי מתוקן זוכה ממילא לכל הברכות וז"ש ולא עוד אלא שאתה יוצא טעון ברכות. וכן הוא ענין הפרשה א"ש תשמע ובאו עליך מעצמם וזה והשיגוך כשתהי' כלי מוכן לקבל תבוא הברכה בהיסח הדעת:

עוד יובן דלת לפנים מדלת. לידע כי בכל פתיחת שער שלמטה הוא סימן לשער שלמעלה. וכן הוא באדם כי הגוף הוא כלי וחיצוניות לפנימיות הנשמה. וכ' יקימך ה' לו לעם קדוש כו' וראו כל ע"ה כו'. פי' כי לקומת הגוף היא יש מכוון קומת הנשמה וז"ש ואולך א' קוממיות ב' קומות והוא הקומה שיהי' לעתיד בנ"י מחיצתן לפנים ממה"ש א"כ יהי' רוחניי וזה לעם קדוש. וז"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך ודרשו חז"ל זו תפילין שבראש. פי' התפילין שצונו הש"י להניח על הראש הוא למצוא ולעורר בכח התפילין פנימיות התפילין שבראש עצמו רק שא"י לע"ע להתגלות וע"י התפילין יש בהם קצת הרגשה. אבל לעתיד יתגלה שם ה' נק' עליך ממש והם עצמם התפילין. ומסיים הפ' והותירך ה' לטובה. כלומר אע"פ שיהי' להם הציור הרוחניי שלמעלה מהמלאכים אעפ"כ יתרון זה יהי' להם שגם ציור הגוף יתקיים ויהי' הברכה למעלה ולמטה כאחד. וכל זה השכר כשמעשה האדם היא כמו כן בב' הבחינות כמ"ש שמוע תשמע דרשו חז"ל שמוע בעוה"ז תשמע בעוה"ב. ואם הוא רק פרעון שכר א"כ למה נכתב בהציווי רק שצריך להיות השמועה בעוה"ז ולידע ולזכור כי יש בשמיעה זו שורש למעלה ובעוה"ב דלת לפנים מדלת כנ"ל. וכן הוא בש"ק שמוע תשמע בקול ר"ת שבת כדאיתא כל דברי שבת כפולין מנחתו כפולה כו'. והיינו כנ"ל כי בשבת יש עלי' ודביקות לכל התחתונים לשוב לשורשם לכן הוא מעין עוה"ב ויורד בו הנשמה יתירה ומתגלה הארה מעין לעתיד. לכן א"צ תפילין בשבת כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות כנ"ל:

במדרש גדול העונה אמן לפני הקב"ה כו'. כי הנה דור המדבר היו כולם בבחי' אמת לאמיתו. ודור באי הארץ הי' בבחי' אמונה אספקלריא שאינה מאירה ואין האמת מבורר וצריכין להאמין וע"י האמונה לזכות אל האמת. וזה הי' עניית האמן בכניסת א"י. דאיתא בגמ' בא דוד והעמידן על אחת עשרה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי'. ומסתמא הי"א דברים הם מכוונים מול הי"א ארורים שבפרשה שהם המחשכים את האמת וע"י קבלת י"א דברים אלו זוכין אל האמת. ואח"כ מצאתי בס' רבינו בחיי ג"כ מזה. ופשוטי בנ"י שלא זכו לכל הי"א ע"י עניית אמן הי' להם חלק בזה הברית כמ"ש וצדיק באמונתו יחי':

במדרש תנחומא התקין מרע"ה ג' תפלות במקום ביכורים ע"ש. דכ' והי' אמונת עתך דרשו חז"ל אמונת סדר זרעים כו'. כי ע"י הפרשת מצות התלויות בארץ הי' כל אכילתם בקדושה. כי כל החטאים נמשכו מתערובת טוב ורע ועל ידי הפרשת הראשית הי' ניתקן ונתברר הטוב. ואיתא במד' גדול כח מעשרות שמהפך הקללה דכ' השקיפה והיא לשון קללה. ועתה שאין לנו מצות אלו צריכין להתדבק בעתות וזמנים שנפתחים בכל יום וזה עתיך. אבל בזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' למעלה מן הזמן. ולא מצינו מצות תפלה בפרטות בתורה רק בכאן. ובשעת הבאת הביכורים הי' בחי' סידור שבחו של מקום ובסוף בוידוי מעשר הי' בקשת צרכנו. דאיתא אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה. וביכורים הי' שמחה של מצוה דכ' והי' כי תבוא והי' לשון של שמחה:



תרמ"ט

בענין מצות ביכורים ובמד' שתיקן משה רבינו ע"ה תפלות במקום ביכורים ע"ש בתנחומא. כי מצות ביכורים היא להביא הראשית למקדש ועי"ז נתחדש הפנימיות דכ' בראשית ברא ודרשו חז"ל בשביל ישראל שנק' ראשית. ולמה נתכנו כאן בשם ראשית. ועוד קשה ובשביל ישראל נבראו כל האומות. אך הפי' שכן ברא הש"י עוה"ז להיות לו בו ראשית וחלק וכמ"ש בת"ד אלי' על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו. כי בוודאי של יכול הש"י לברוא העולם באופן שיכירו הכל את כבוד מלכותו ית'. אך הלא יש לו אלפים ורבבות עולמות ורק רוצה הקב"ה להיות עדות בעולם שהוא ית' בראו וזה הראשית מקיים כל העולם אפי' שיהי' רשעים וכופרים מתקיים הכל ע"י הראשית. ולכן הכל תלוי בעבודת בנ"י שע"י מתעורר פנימיות חיות העולם. ולכן איתא במשנה כשהביאו ביכורים דיברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני כו'. כי הי' כמו חנוכת הבית. וכמו כן בכל יום אומרים מזמור שיר חנוכת. פי' חנוכת הבית אינו דוקא על בהמ"ק רק כל מעשה בראשית בנין ביתו של הקב"ה. וע"י עבודת בנ"י בתורה ותפלה מתחנך ומתחדש הבנין כי הכל בכ"ב אתוון נברא ויש חינוך במעשה כמו שהי' בביכורים ויש בדיבור בתפלה. שמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' כי דליתני הוא לשון שפלות ולשון הגבהה ורוממות ע"ש בעניני חנוכה. ונ"ל כי ע"ז משבחין שע"י שהש"י ברא אותנו בעולם הזה השפל ועי"ז באין תמיד להתחדשות. וזה ענין מזמור שיר חנוכת. ולכן מבקשין בו מה בצע כו' להיות תיקון השלימות יזמרך כו' ולא ידום. כי בעוה"ז יש לעולם עלי' וירידה והוא ירידה שצורך עלי' כמ"ש. וכ' והי' כי תבא פי' להיות עיקר שמחת בנ"י בכניסתם לארץ כדי שיביאו ביכורים ושיבררו כבוד מלכותו בעולם. והוא עצמו מצות הביכורים להיות ראשית כל דבר לשמו ית'. וכן אמר מור"ז ז"ל כי לכן תפלות במקום ביכורים בראשית היום כשניעור האדם משנתו יזכור מיד בהש"י. וכמ"ש שיהי' לו השמחה בהחזרת נשמתו בעולם כדי לעבוד אותו ית' כל היום:

בפסוק יפתח ה"א לך כו' את השמים כו'. דכ' השמים ש' לה' והארץ נתן לב"א. כי גם בטבע נסתר חכמתו ית' כמ"ש כולם בחכמה עשית. וע"ז כ' ה' יתן חכמה. אבל מפיו דעת ותבונה היא בחי' התורה שנק' שמים. והיא הנהגה פנימיות שלא נתגלה בעולם רק לבנ"י. וכמ"ש במד' המשל בא בנו ונתן לו פרוסה מתוך פיו. והיא אות השבת שנתן לנו השי"ת כי בימי המעשה ההנהגה ע"פ התלבשות הטבע כמו שהי' בכל יום מעשה חדשה. והגם שהי' במאמרו ית' רק שנתלבש במעשה. לכן כ' והארץ נתן בתוספת ו' כי וודאי יש בארץ ג"כ המשכה כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. אבל בשבת לא הי' רק ויברך ויקדש. ולכן אומרים פורס סוכת שלום עלינו והיא ממש כמאמרם ז"ל פרוסה מתוך פיו כביכול. והכל ע"י התורה כמ"ש אוצרו הטוב ואין טוב אלא תורה. כדכ' לקח טוב נתתי לכם פי' שבנ"י מקבלין הכל בכח התורה והיא טוב בלי פסולת. שאחר החטא נתערב טוב ורע בעולם. אבל בנ"י בכח התורה זוכין לאוצרו הטוב:



תר"ן במדרש אשרי אדם שומע לי כו' על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' שהקב"ה מונה פסיעותיך כו'. שמיעה היא התאספות כל הכחות ואברים לשמוע דבר ה' ואם הוא כנסי' לש"ש זוכה לשמוע. כמ"ש ששמועותיו לי. וב' דלתות הם כדאיתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים כאלו נמסרו לו מפתחות פנימיות ולא החיצוניות. א"כ יש מפתח חיצוני ופנימי. ובאמת ב' מפתחות אלו הם א' בידינו וא' ביד הקב"ה כמ"ש פתחי לי אחותי כו'. וכ' פתחו לי שערי צדק. וכפי מה שאדם פותח מפתח החיצון ע"י יראת שמים כך פותחין לו פתח הפנימי שער התורה. וז"ש שהקב"ה מונה פסיעותיך שכפי הילוך האדם ממדרגה למדרגה כך פותחין לו שערי בינה בתורה:



תרנ"א

במדרש לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת. דכ' פתחי לי אחותי כו' דרשו חז"ל פ' כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. א"כ יש ב' דלתות והיינו דכ' א"א שומע לי שזוכה שנפתח לו מלמעלה הפתח. ובאמת פתחי לי נאמר בזמן הגלות כדכ' אני ישנה כו'. ואז צריכין בנ"י לפתוח פתח החיצון שהוא הכנה אל הגאולה. ומעין זה יש לעולם בימי המעשה נאמר ג"כ פתחי לי כו' [וכ"א בתיקונים]. ובשבת היא הפתח מלמעלה. ומעין זה יש בכל יום ג"כ כפי הכנת האדם לפתוח לבו לתפלה כך פותחין לו מלמעלה. לשמור מזוזת פתחי כ' במדרש כמו שמזוזה אינה זזה מהפתח כך לא תהי' זז מן בתי כנסיות כו'. פי' שהגם שיש זמני תפלה מ"מ הכנת האדם אל התפלה צריך להיות כל היום לשמור הוא להשתוקק להיות מוכן לתפלה ולפתיחת לבו מן השמים. והיא שעה ראשונה ששהו החסידים הראשונים לפני התפלה שעה היא רצון והשתוקקות. ואחר התפלה לשמור אותה הפתיחה והרשימה שקיבל בתפילה שלא תאבד ממנו ושתהי' קשורה בו כל הימים:

בפסוק הסכת ושמע כו' היום הזה נהיית כו'. בגמ' ברכות [ס"ג] כתתו לבבכם לשמוע ר"ת עשו כתות כו'. דהנה מרע"ה תיקן את בנ"י קודם הסתלקותו כמ"ש בפרשה זו את ה' האמרת היום. היום הזה ה"א מצוך כו'. ומפורש ביותר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים כו' עד היום הזה. א"כ נראה כי ביום הזה ניתקנו בנ"י נהיית הוא שנעשו כברי' חדשה. וכמו שהתנה הקב"ה עמנו א"ש ת' כו' והייתם לי סגולה. אכן בנ"י עברו עליהם כמה יסורים באלה המ' שנים עד שזכו לזה התיקון כמ"ש לחם לא אכלתם כו' ומתוך היסורין ניתקנו. וכ"כ בזוה"ק תרומה נהיית תברתא לבך לפולחנא דקוב"ה מלשון נהייתי ונחלתי. ולכן כמו שנעשה אז כך הוא תמיד ולכן צריכין לכתת הלב ונפש לזכות לדברי תורה. ואיתא בגמ' זאת התורה א' כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. והנה הפסוק אומר זאת התורה היינו מי שבאמת מוסר נפשו על התורה נעשה כולו תורה ממש. כמ"ש על ר"ע ממתים ידך ה' כו' חלקם בחיים ע"ש בגמ' ובמד' תנחומא פ' זו. פי' שנעשה כולו תורה שכל תורה שבע"פ הוא בחכמי ישראל. וחלקם בחיים ממש. וע"ז כ' וה' האמירך כמ"ש במ"א שנעשו מבנ"י תורה ממש. וזה הוא באנשים גדולים ומעין זה בכל איש ישראל כפי מה שמבטל ומכתת גופו כך זוכה לתורה. וכ"ז נעשה בדור הראשון שאחר כל היסורים זכו כמ"ש לב לדעת עינים ואזנים כו' היינו שנתהפך כל גופם תורה. אכן יש עוד פי' הסכת עשו כתות והוא דרך המנוחה שיכולין ג"כ לזכות לתורה ע"י כח כללות בנ"י. וכך הי' מוכן קודם החטא. וע"ז הוכיח מרע"ה את בנ"י כדאיתא במד' שכשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה הי' להם לומר אתה תן. פי' מי יתן הוא בחי' תשובה שהי' גלוי לפניו ית' שעתידין לחטוא ולהתקרב ע"י תשובה. ומשה רבינו ע"ה הי' חפץ שיתתקנו בנ"י בבחי' צדיקים גמורים. והם ב' מדרגות ושניהם כלולים בתיבת הסכת. והיא בחי' מחלוקת לש"ש וכנסי' לש"ש. והם בחי' ימי המעשה בבירור תיקון הגוף שצריך כתיתה. ויום שבת מנוחה היא כנסי' לש"ש. ועיין בתיקונים תיקון כ"א נ"ט ע"א וע"ב שכ' דסובלין כמה מכתשין בצלותא כו'. ותלמידי דבי רב א"צ שחיטה רק אסיפתן מתירתן ע"ש והיא כמ"ש ב' הבחי' כתתו. ועשו כתות כתות כנ"ל:



תרנ"ב

בענין הברכות שלא נזכרו בפי' וחז"ל אמרו כי כל הארורים התחילו בברכה. נראה כי הברכות הם מעלמא דאתכסיא. וכ"כ יצו כו' הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין. והכלל כי עיקר ברכה המיוחדת לבנ"י הוא בעוה"ב. והעונשים והקללות לבנ"י הם רק בעוה"ז בגשמיות ולא בפנימיות אכן כשבנ"י זכאין זוכין לקבל בעוה"ז ג"כ המשכה מעולם העליון לכן כ' ונתנך ה"א עליון אח"כ כתיב ובאו עליך כו' הברכות כו' והשיגוך. משמע כי הברכות הם למעלה מהשגת האדם רק שבנ"י מתעלין ויכולין לקבל הברכות. וכן הוא בש"ק דכ' ויברך את יום הש' ופי' בזוה"ק דכולא ברכאין בי' תליין. הגם שאינו ניכר בעוה"ז כי לא אשתכח בי' מנא רק הברכה הוא באתכסיא רק שיש עלי' לבנ"י בש"ק ויכולין לקבל הברכות:

במדרש אשרי אדם שומע לי בשעה ששמועותיו לי כו'. פי' כי אין הכוונה אל השכר שיהי' לו מכח השמיעה. רק האושר והתהלה הוא בשעה זו ששמועותיו לי. כמ"ש במשנה יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. שעה הוא רצון וזה עצמו ג"כ פי' שמוע תשמע להיות השמיעה עיקר המכוון שלא לשם דבר אחר. וזה בשעה ששמועותיו לי לשמי. וממילא נמצאין לו כל הברכות לכן כ' ובאו עליך כו' הברכות כו' והשיגוך משמע בהיסח הדעת וכ"פ בספורנו ע"ש. וגם והי' לשון שמחה להיות האדם שש ושמח בשמיעתו לש"ש:

במדרש תנחומא שהתורה נמשלה למים ע"ש שחושב כמה דברים ומה מים מי שא"י לשוט בהם נטבע כו' ע"ש. והענין הוא כי יש מים שיכולין לעבור בהם וכמו כן פשיטות התורה שיש לפי השגות האדם עד טיבורו עד צוארו. אבל יש מים עמוקים שאין להם סוף ונקראו מי שטו שא"י לעבור רק היודע לשוט. והוא מי שיכול לבטל עצמו ולהיות קל ע"פ המים שממית עצמו על התורה ואז יכול לרדת במים עמוקים האלו. ובאמת הכל זוכין בכח התורה שמלמדת איך לכנוס לעמקי תהום. כי הלא א"י ללמוד לשוט רק במים כמו כן התורה מלמדת איך לבטל עצמו ולעלות לפנימיות התורה. וזה שמוע תשמעו כי אין סוף לחדרי תורה:



תרנ"ג

ב"ה מפ' תבא ולחתונת בני שי' במדרש תנחומא בואו נשתחוה ונכרעה כו' שתיקן משה רבינו ע"ה ג' תפלות כשראה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידים לפסוק כו' שגדולה תפלה כקרבנות שמשה רבינו התפלל אעברה ונאמר לו עלה וראה כו' ע"ש. הענין הוא דכ' נשתחוה ונ' נברכה לפני ה'. וחז"ל דרשו בכ"מ שנא' לפני ה' בעזרה. א"כ נראה כי ע"י התפלות זוכין להתגלות הארת בהמ"ק. ובאמת מרע"ה פעל זאת ולא על חנם התפלל הרבה תפלות אעברה נא ואראה כו'. רק שהכין אל הדורות שראה בתפלה א"י כמו שהי' רואה ע"י ביאת בהמ"ק במעשה כך זכה לראות בכח הדיבור ותפלה. וכ"ה בכל ג' תפלות דכ' תלפיות ודרשו חז"ל תל שכל פיות פונין כו'. ובאמת כשבא איש ישראל לבהמ"ק נפתח פיו בתהלת ה' כמ"ש וענית ואמרת עני' הוא אל מה שמתעורר מן השמים בבואו לפני ה'. וכמו כן בהתעוררות פיהן של ישראל למטה בתפלה נפתח להם שערי בהמ"ק. ולכן צריכין לכוון בתפלה נגד בית המקדש כי הכל בא בזכות בהמ"ק. וכמו שהי' בהמ"ק באמצע העולם שמשם אורה ושמחה יוצאת לכל מקום כדכ' משוש כל הארץ. כן הי' באמצע דורות העולם לתת אור ושמחה לדורות שלפני' ולאחרי' וכמו שזכו הראשונים בהשתוקקות לבם לבהמ"ק למצא הארת בהמ"ק כמו אבות ומשה רבינו ע"ה. כמו כן עתה בדורות שלנו ע"י זכירת בהמ"ק יכולין להתדבק בהארת בהמ"ק. ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בהמ"ק. וכמו כן בשמחת נשואין מברכין שוש תשיש לומר שכל השמחה הוא מבהמ"ק שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה הי' בשלימות. ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בהמ"ק כמ"ש שישו כו' משוש כל המתאבלים ואמרו חז"ל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים. והגם דהפי' הוא על לעתיד מ"מ גם זה אמת שע"י התאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים כמ"ש במ"א פי' הפ' נהפך לאבל מחולנו:

בפסוק עשיתי ככל מצותך השקיפה ממ"ק כו'. פירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו משמע שזה תכלית המצות. ופי' שימחתי הוא לגרום שמחה לפניו במרום. זה גמר המצוה לעשות נ"ר לפניו ית"ש שאמר ונעשה מצותו ואז זוכין לברכה. ואמרו חז"ל גדולה מתנת עניים שמהפכת מדה"ד לרחמים דכל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה כו'. וזאת מדת אברהם אע"ה דכ' בי' וישקף וכן דרשו חז"ל על המשקוף זה אברהם ע"ש. והיא מדת עין טוב הוא יבורך. ועליו נא' שומר הברית והחסד לאוהביו כי אברהם אע"ה זכה שניתן לו ברית מילה. והוא היוד שניתן באיש למתק מדת הדין. להפך האש לחסד ואור זרוע לצדיק. ובזכות זה ניתן לו הארץ כמ"ש וכרות עמו הברית לתת כו'. לתת לזרעו פי' בזכות זרע קודש שנולדו בכח חתימת אות ברית קודש שזה מיתוק הדין והיא בחי' התגברות החסד על הדין כמ"ש גבר עלינו חסדו. וכן הוא בא"י כי היא על דינא קיימא ולכן אין כל אומה מוכן לא"י זולת בנ"י ע"י ברית מילה כמ"ש מזה בפ' שלח ע"ש. ולכן ניתן הביכורים והמעשרות לבנ"י לתקן תבואת הארץ בכח המעשר והראשית שהוא בחי' ברית הנ"ל. ואז יש שמחה כשנמתק הדין והחסד גובר. וזה הרמז אין אומרים שירה אלא על היין פי' כשגוברין על מדה"ד. וכן הוא שמחת חתן וכלה ע"י מיתוק הדין ומשוש חתן על כלה כו'. וברבינו בחיי כ' דלכך כ' ממעון קדשך כי השמחה במעונו לכן הרקיע שנק' מעון מיוחד לשמחה ע"ש. ולכן השמחה בסוכות אחר גמר המשפט וגבר עלינו חסדו אז השמחה בשלימות. וזה ג"כ נרמז במ"ש חז"ל משבטלו סנהדרין בטל השיר ע"ש:

במדרש על פסוק ויקרא משה כו' כשם שקיבל התורה בקריאה כן מסרו בקריאה כו' ע"ש. הענין הוא כי עתה בסוף מ' שנה נגמר קבלות התורה בשלימות. כי כל דור המדבר הי' בחי' קבלת התורה וכמ"ש במ"א כי כמו שהי' מ' יום בהר כמו יצירת הולד שהוא מ' יום כן הוא ציור רמ"ח ושס"ה שהם פנימיות האדם. וכמו כן הי' מ' שנה בקבלת בנ"י ממשה רבינו. וכמו שבסוף מ' יום ניתן לו התורה במתנה כמ"ש במד' כן ניתן עתה לבנ"י במתנה כמ"ש ולא נתן ה' לכם כו' עד היום הזה. ועתה עמדו על דעת משה בשלימות וזה קריאה לשון חבה ודביקות. ועתה התחיל קיום התורה במעשה שזה העיקר כמ"ש במד' הלומד ואינו מקיים מוטב לו שנהפכה שליתו על פניו. פי' כמו גמר הולד בבטן האם ונעשה כלי מ"מ התכלית הוא לצאת לעולם להשתמש בכלי זה. כמו כן התורה הי' משלמת האדם ונעשה כלי לקיים מצות התורה וזה העיקר ודו"ק:



תרנ"ד

סמיכת מצות ביכורים למחיות עמלק דכ' ראשית גוים ע' ואחריתו עדי אובד. ובנ"י כל הראשית שלהם מביאין אל הש"י שהוא ראשון שאין לו סוף ותכלית. כי כל שיש לו ראשית יש לו תכלית אבל בנ"י הדבקים בהקב"ה נכללין בהראשית שאין לו תכלית. והנה כ' הידים ידי עשו כי הידים הם ראשית בנין הגוף. אבל בבנ"י כ' שאו ידיכם קודש שכל מה שברא הקב"ה הוא בחכמה. ולכן נבראו הידים בזה האופן להעלות אותם אל הראש. לרמוז כי צריכין לבטל הגוף אל הנשמה כי הגוף יסודו מעפר וסופו לעפר אבל הנשמה היא חלק אלקי ממעל ובנ"י בכח התורה והמצות יכולין להעלות הגוף וכל מעשה הגוף אל הנשמה ובזאת גם הגוף יהי' דבוק בחיים. ובמד' תנחומא היום הזה כו' מצוך לעשות הה"ד נשתחוה ונכרעה כו' ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים להתבטל תיקן שלש תפלות. דעיקר כחן של ישראל בפה כדאיתא עשו מתגאה בירושתו על חרבך תחי' והידים ידי עשו שהוא כח הגוף. אבל בנ"י מתגאין במ"ש ונצעק אל ה' בזה עצמו שאין להם הכח רק מה שניתן להם מן השמים בזה אנו בוחרים וחפצים ומה יפה ירושתינו. וע"ז רמזו הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים כמו עמלק ראשית גוים אכן בזמן המקדש שגברה ידן של בנ"י על אדום הי' מעלין גם הגוף ומעשה הגוף אל הראש. והוא בחי' [*מלה] דקיימא בעובדא כי באמת הכל נברא בכ"ב אותיות התורה כידוע כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית וכשנתקיים כל מצות התורה בשלימות הי' תיקון כל המעשים להיות נמשכים אחר הדעת והתורה. וז"ש וכתבת על האבנים כו' למען אשר תביא כו'. והמפרשים נתקשו בפי' הפסוק ע"ש ברמב"ן. ולענ"ד נראה פי' למען על סיום הפסוק כאשר דיבר ה'. פי' וכתבת כו' בעברך למען אשר ביאתכם לא"י יהי' כאשר דיבר ה' שיהי' נמשך אחר דרך התורה ואלקותו ית"ש. והי' תיקון העשי'. כי באמת עוה"ז היא בחי' קטנות כמ"ש במד' בראשית אלה קצות דרכיו כו' ע"ש. כי ולגדולתו אין חקר כתיב ונקודה א' שירדה מאתו ית' להתלבש בטבע היא קיום כל הטבע. והכל רמז הקב"ה באדם שהגוף הוא השפל שבו והנשמה שהיא נקודה פנימיות מחי' כל הגוף. והרי הקטן יש לו גוף וגם משהו דעת המתלבש בטבע הגוף. אבל הגדול יש לו דעת לידע את מהות גופו ועצמותו. וכמו כן כל העולם הי' בחי' קטנות זולת המתנה שנתן לנו הקב"ה בכח התורה ומצות להתדבק באלקותו ית"ש והוא בחי' גדלות. וכשימחה שמו של עמלק יתפרסם שמו הגדול ית"ש בעולם. ולכן איתא לכוון בברכת אהבה במאמר וקרבתנו לשמך הגדול במחיות עמלק. ועתה שגבר ידו של אותו הרשע וחרב בהמ"ק אין לנו כח לתקן העובדא כראוי ולבטל הגוף אל הראש. לכן העצה ע"י תפלה שהוא בחי' עובדא ומלולא באחת כדאיתא בזוה"ק תרומה כי עקימת שפתים מעשה הוי. ובביכורים הי' התיקון במעשה ממש כמ"ש מצוך לעשות ורמזו חז"ל ותרומת ידך אלו הביכורים:

ועמ"ש חז"ל בפ' הגדתי היום שאיני כפוי טובה דכ' ושמחת בכל הטוב כו' כי יש טוב הגנוז בכל דבר ובשמירת מצות התורה נתגלה זה הטוב. והרשעים במחשך מעשיהם כופין הקערה על פי' ונכסה הטוב כמ"ש וימנע מרשעים אורם. וז"ש הגדתי היום שהוא המשכה והתגלות הטוב וזה שאיני כפוי טובה. וז"ש היום הזה ה"א מצוך כו':

במדרש אם שמוע תשמע. ונתנך ה"א עליון כו'. התורה נמשלה לשמן תורק מה שמן אינו מתערב בשאר משקין כך אין ישראל מתערבין עם האומות ד"א מה השמן אפי' אתה מערבו במשקין צף למעלה כך בנ"י ונתנך עליון כו'. נראה שהם בחי' צדיקים ובעלי תשובות. כי הצדיקים שד"ת נבלעים בדמם א"י כלל להתערב והם בחי' שמן זית זך. אך גם ע"י החטא שפשעו בד"ת נתערבו בין האומות אעפ"כ כשחוזרין לעסוק בתורה התורה מעלה אותם מטומאה לטהרה וצפין למעלה. וע"ז כ' קחו עמכם דברים עי"ז ושובו אל ה' כי כשנדבקים בתורה מתבררין ועולין מכל טומאה. וז"ש שמוע תשמע בישן ובחדש. לרמוז למדרגת צדיקים ובעלי תשובות:

במדרש אשרי א' שומע לי כו' ששמועותיו לי לשקוד ע"ד אל תעמוד בדלת החיצון להתפלל ע"ש כל המדרש. ומ"ש אל תהי זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות קשה לפרש כפשוטו להיות כל היום והלילה בבת"כ וב"מ. אלא וודאי רמז המדרש כי אלה השערים והדלתות הם פתחי שערי בינה ודיעה שבלב ונפש. וכמו שהמזוזה קבוע בדלת כמו כן ברית מילה קבוע בפתח האדם. ויש ברית הלשון וברית המעור שני שערים ולהם ב' דלתות שהרי לא כ' דלתי שהי' משמע ג"כ שנים רק דלתותי רק שיש לכל פתח ב' דלתות במילה ופריעה. וגם בפה השפתים והשיניים. וברית מילה נק' בית הכנסת שהוא התקשרות כל הגוף וברית הלשון בית המדרש. והנה דלת החיצון הוא תיקון הגוף שהגשמיות מסתיר ומכסה הפנימיות ובשבירת הטבע והגשמיות הוסר המכסה ואז נקרא אדם וצריך להיות שוקד לשמוע דבר ה' והיא פתיחות הפנימיות. וזה הרמז בשעה ששמועותיו לי שמקודם עדיין לא הי' מוכן לשמיעה זו. ובאמת כפי פעולת האדם להסיר מכסה החיצוניות כך נפתח לו שערי פנימיות. וז"ש שהקב"ה מונה פסיעותיך ונותן לך שכר. שעל כל פסיעה קטנה שמרחק עצמו מן הגשמיות נגלה לו הארה פנימיות שזה לעומת זה עשה. ובכל נפש ישראל נגנז אור תורה אבל הוא כמו יין שצריך חותם בתוך חותם ואשרי אדם שומע:



תרנ"ה

המשך מצות ביכורים למחיות עמלק דכ' ראשית גוים ע' ואחריתו עדי אובד כמ"ש בפרוח רשעים כ' עשב כו' להשמידם ע"ע. כי עמלק היא חלק הסט"א מוץ ותבן שנתערב ע"י החטא כמ"ש ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה כו' וקוץ ודרדר תצמיח רמז מלחמה לה' בעמלק מדר דר על דרדר הנ"ל. שלעולם צריכין מלחמה להעביר הפסולת ותערובות מחלק הסט"א לכן עשו הי' בכור ויצא ראשונה כמו הקש שגדל מקודם. ואח"כ בא האוכל ונאבד מעשו הבכורה כמ"ש ויבז. ויעקב בזכותו זכה אל הבכורה כמ"ש בני בכורי ישראל. וע"י מצות הביכורים שמביאין הראשית לבהמ"ק מוציאין הפירות מארור לברוך. ולכן כ' אח"כ ושמחת בכל הטוב היפך ממ"ש בעצבון תאכלנה. וע"ז כ' אכל בשמחה לחמך כו' כי כבר רצה אלקים כו' כשנותנין הראשית לשמים. ולכן מזכירין יצ"מ על הביכורים כמ"ש בחג הפסח מזה. כי הגזירה הי' בעצבון תאכלנה כל ימי חייך אך ביצ"מ הכין הקב"ה לנו שע"י זכירת יצ"מ כבר יצאנו בגלות מצרים ידי עצבון. וז"ש לחם עוני שעונין עליו דברים כמ"ש וענית ואמרת כו' וע"י זכירה זו מוציא הלחם מארור לברוך. רמז לדבר כ' התם כל ימי חייך וכ' למען תזכור כו' יום צמא"מ כל ימי חייך:

והנה אחז"ל תרומת ידך אלו הביכורים. וכבר כתבנו מזה ע"פ המד' עשו מתגאה בירושתו ובנ"י מתגאין ונצעק אל ה'. כי זה כח הקול נק' יד רמה כמ"ש בזוה"ק שיש יד הגדולה והחזקה ויד רמה. כי גם הלשון נק' יד כמ"ש מות וחיים ביד לשון כי יד הוא מקום ורשות כמ"ש ויד תהי' לך. וכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל זה כח פיהן של בנ"י. וזה היפוך מעמלק שסומך על כח זרועו כו' אבל בנ"י מתרוממים בכח התורה. וע"ז כ' ואתה מרום לעולם ה' כמ"ש במד' קדושים רוממות אתה נוהג בעולמך. והרוממות שבא בכח התורה והקב"ה קיים לעד היפוך ממ"ש בעמלק להשמדם ע' עד. וזה מצות הביכורים להביא הראשית להקב"ה כמ"ש שאו ידיכם קודש. זה פי' תרומת ידך להרים הכח לאבינו שבשמים כמ"ש חז"ל ירים משה ידו לומר לך כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבד' לבן לאביהם שבשמים מתגברין. ואין לגבור על עמלק רק בזה הכח מאתו ית' כמ"ש מלחמה לד' בעמלק. [ויש רמז למ"ש לעיל בחי' יד רמה במה שהתחיל הכ' והי' כי תבא כמ"ש בתיקונים בהקדמה ד' ט' כי והי' בחי' יד רמה]:

במדרש תנחומא נשתחוה ונכרעה נברכה והלא כריעה בכלל השתחוי' כו' אלא שראה משה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים להתבטל ותיקן ג' תפלות כו'. כי כשהי' בהמ"ק קיים כשעלה איש ישראל לפני ה' בעזרה נתבטל לגמרי ונדבק אל השורש. ועתה צריכין למצוא מעט דביקות ע"י ג' תפלות בכל יום כולי האי ואולי וזה רמז ג' הלשונות נשתחוה ונכרעה נברכה. כי בבוקר השתחואה להיות עכ"פ מודה בטובת הבורא ית' ענין ברכת השחר. ובמנחה כריעה היא הרגשה ביותר להכניע ולהכריע עצמו אליו ית"ש עד שבערב נתבטל לגמרי אל השורש. וזה ת' ערבית השבת הנפש אליו ית"ש וזה נברכה להיות נרכב ונברך אל השורש. וכן הוא בכלל ימי האדם בימי הנעורים להכניע עצמו עכ"פ להודות ולהכיר חסדו ית'. וכשבא בימים מבין ומכריע עצמו להיות רוב מעשיו בעבודת הבורא. וכשבאים לימי זקנה נתבטלין לגמרי אליו ית"ש. וזה זקן שקנה חכמה פי' שעושה עיקר מן החכמה ויודע כי הכל הבל רק לעשות רצונו ית"ש בעולם. ואלה הג' בחינות הם בחי' נר"נ. כי האדם כלול מתלת עלמין כמ"ש בזוה"ק שלח. והנפש שהיא נטבע בגוף בחי' עולם העשי' שרובו רע צריך עכ"פ להכניע עצמו. ובחי' הרוח הכרעה לגבור הטוב על הרע. ובחי' הנשמה להיבטל לגמרי אליו ית"ש. לכן צריך כל אדם להיות לו ג' בחי' הנ"ל נשתחוה ונכרעה נברכה:



תרנ"ו

במדרש תנחומא היום הזה ה"א מצוך לעשות. הה"ד נשתחוה ונכרעה נברכה ראה מרע"ה כי הקרבנות וביכורים עתידין לפסוק תיקן ג' תפלות כו'. כי אחז"ל היום הזה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים ובקרא כ' היום הזה ממש. רק כפי מה שנתברר בעוני בנ"י כך מתקיים התחדשות והראשית כי בנ"י נק' ראשית. וכ' ונתנך לראש ולא לזנב היינו שיש להם דביקות בראש ושורש ושם יש התחדשות תמיד. והתגלות הראשית והתחדשות בעולם תלוי בבנ"י וזה כריתות הברית שכרת הש"י עם בנ"י וכמ"ש אתם עדי ואני אל כשאתם עדי אני אל מתגלה האלקות. והיא בכח התורה ומצות כמ"ש מצוך לעשות את החקים כו' פי' באמצעיות החוקים תעשו היום הזה. ובהבאת ביכורים למקדש נתגלה הראשית והתחדשות לכל העולם כמ"ש משוש כל הארץ. ועתה צריך להיות ע"י תפלה. וזה סמיכת מצות ביכורים למחיות עמלק כי כל מלחמת עמלק ימ"ש לבטל זה הראשית כמ"ש קרך בדרך ויזנב בך. שרוצה להפיל קרירות באיש ישראל להיות מוטבע בטבע ובמקרה שהיא בחי' זנב. אבל בנ"י צריכין להיות תמיד דבקים בראש ולא לזנב כנ"ל. וכשימחה שמו של עמלק יתגלה אלקותו ית"ש בעולם: כ' אני לדודי ודודי לי כי באמת הקב"ה רם ונשא ואיך יוכל ב"ו בעוה"ז לעשות לפניו נחת רוח. רק בעבור שהצדיקים משתוקקין שיהי' נמצא דרך שנוכל לעשות לפניו נ"ר בעבור זה המציא כביכול שיהי' מציאות לזה כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך. וזה אני לדודי שבנ"י נבראו בעולם רק לשמו ית'. ודודי לי שכל המציאות והדרכים שעשה הקב"ה שיוכל ב"ו לעבדו הכל הי' רק בעבור בנ"י. ובימים אלו בר"ה שמתחדש בריאת העולם צריכין בנ"י להכין עצמם לזה ההשתוקקות וכמ"ש דרשו ה' בהמצאו שזה הזמן שנתחדש זה המציאות בעולם:



תרנ"ז

והי' א"ש תשמע במד' אשרי א' שומע לי אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי כו' לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת כו'. אם אתה עושה כן דע שאתה מקבל פני השכינה כו'. פי' בשעה ששמועותיו לי אז עיקר האשרי כמ"ש במשנה יפה שעה א' בתומ"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. וא"א לפרש כי יפה הוא בעוה"ז שהרי מסיים דיעה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. אבל הפי' כי האדם סולם מצב ארצה ורא' מגיע השמימה ושורש נשמת האדם למעלה חלק אלקי ממעל. וכשעושה למטה מצוה ותורה מעורר כח הנשמה למעלה וזה אשריו ושם מקבל פני השכינה. וז"ש דע שאתה מקבל אע"פ שאינו מרגיש למטה. וזה שמוע תשמע דלת לפנים מדלת כשזוכה בשמיעה שלמטה לעורר שמיעת הנשמה למעלה. וכמ"ש א' יעשה א' האדם וחי בהם בחיי עלמא כמ"ש מזה בפ' אחרי ע"ש. לכן שמיעה שני' כ' תשמע שהיא בא ממילא ע"י זו השמיעה שלמטה. וזה ענין גדול העונה אמן יותר מן המברך דאתא בגמ' עלה א"ר נהוראי השמים כן הוא תדע שגוליירין מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין. הרמז כי עיקר הנצחון בכח השורש שלמעלה בשמים וכל העבודה למטה הוא רק בחי' גוליירין מתגרין במלחמה ומתעורר כח הגבורה שבשמים. ועניית אמן היא המשכת הסכמה משמים כמ"ש אמן כן יאמר ה'. וכ' המתברך בארץ יתברך באלוקי אמן. וזה עיקר הנצחון בהסכמה מן השמים:

בפסוק ובאו עליך כל הברכ' האלה והשיגוך כ"ת בקול ה"א. כל הברכות הוא שורש הברכות. כדאיתא בזוה"ק על ברכת השבת כיון דלא אשתכח בי' מזונא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאי תליין כו'. ולכן פורט הכ' אח"כ ששה ברכות פרטיות ברוך בעיר בשדה פרי בטנך טנאך בבואך בצאתך. מול ששת ימי המעשה. אבל כל הברכות הוא שורש הברכות והוא ברכת שבת שאין הכל מוכנים לקבל אלה הברכות רק בנ"י בכח התורה. כי תשמע בקול כו' עי"ז והשיגוך כמ"ש את הברכה א' תשמעו כמ"ש מזה בפ' ראה. [ויתכן לומר כי בעבור זה אומרים אלה הברכות במוש"ק. ושוב מצאתי מזה בסידור ר' הירץ ז"ל במש"ק שם]:

במדרש ויקרא משה א"כ ישראל כו'. כשם שקיבל מרע"ה התורה בקריאה ויקרא כו' ביום השביעי מתוך הענן כמו כן מסר לבנ"י התורה בקריאה. זש"ה בני א' תקח אמרי אימתי אתה בני אם תקח אמרי משל למלך שא"ל בנו סיימני בתוך המדינה א"ל לבוש פורפירא שלי ועטרה שלי וידעו הכל שאתה בני כו'. פי' קריאה היא לשון חיבה ודביקות וכמו שמרע"ה נזדכך באלה הששה ימים נתכסה ונתקדש בענן ועלה לדביקות עליון ונעשה כולו תורה. כן זכו בנ"י אחר המ' שנה במדבר נזדככו להיות כולם תורה ונתחברו אל מרע"ה ז"ש ויקרא משה כו'. וע"ז הדביקות בעצם התורה כ' תקח אמרי להיות לו קנין בתורה. וע"ז אמרו חז"ל במ"ח דברים התורה ניקנית להיות דבקים בעצם התורה כמ"ש ומצותי תצפון אתך בעצם. ואז זוכין לבחי' בנים כדאיתא במשנה חביבין ישראל שנק' בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנק' בנים כו'. ואין דעת אלא תורה שע"י היגיעה בתורה זוכין להארת הנשמה כי בחי' בנים אינו הגופים רק הנשמות וע"י התורה זוכין לנשמה. וכדאיתא שע"י תורה ומצות מכין אדם לעצמו לבושים לנשמה ורוח ונפש. ולא זו בעוה"ב אבל אותן שיש להם קנין בתורה אם תקח אמרי זוכין גם בעוה"ז למלבושים של הנר"נ ולחלוקא דרבנן וז"ש לבוש פורפירא שלי וכל רואיהם יכירו שהם זרע ברוכי ה' כנ"ל. [ומ"ש לעיל בענין ויקרא יש לרמוז בפסוק ישקני מנשיקות פיהו וכתבנו במ"א כי פי' פיהו פיו ויפי סירסורו כעין שכ' במד' איכה בפסוק פיהו מריתי. ויובן לפמ"ש כאן כי בנ"י נתדבקו בדביקות עליון בתורה ע"י משה רבינו ויקרא אל משה. ויקרא משה אל כ' ישראל. וע"ז מבקשים (חסר במקור)


תרנ"ח

במדרש אשרי א' שומע לי כו' לשקוד כו' דלת לפנים מדלת. העיקר עבודה בכל יום תורה ותפלה שומע לי בחי' תורה וזה ק"ש בכל יום שמע ישראל. לשקוד ע"ד היא תפלה. ולכן ק"ש קודם התפלה כמ"ש בגמ' עץ חיים תאוה באה. וכל התורה צריך להיות כדי להתקרב על ידה להקב"ה זה שומע לי לשמי כדי לשקוד על דלתותי. וכשהתפלה מתוך דברי תורה זוכה לכנוס דלת לפנים מדלת. וכ"כ במד' אם שמוע לתורה ומצות תשמע את תפלתך. ועל ב' אלו כ' את ה' האמרת וה' האמירך. כי בנ"י זכו שניתנה להם התורה זה האמרת כי המה תבעו בלב עד שזכו שגילה להם הקב"ה עשרת הדיברות. וה' האמירך בחי' תפלה כמו שמקדימין ה' שפתי תפתח כי זה הכח נפתח משמים בלב איש ישראל שיוכל לפתוח פיו לפני ה'. וזה בחי' תורה שבעל פה אשר נטע בתוכינו. וב' אלו צריך איש ישראל לעורר בכל יום:



תרנ"ט

בספרי עשה מצוה כו' שבשכרה תיכנס לארץ. וכן דרש בפסוק ויביאנו אל המקום הזה בהמ"ק בזכות זה ויתן לנו את הארץ הזאת ע"ש. דכ' וירוממך לרשת ארץ כי בנ"י זכו אל א"י במתנה מן השמים לכן תכלית כניסת א"י היא זה התרוממות אל השורש. וזה מצות ביכורים שנק' ראשית כמ"ש חז"ל תרומת ידך אלו הביכורים. ידך היא המקום והרשות. ובהמ"ק נקרא המקום שהוא שורש כל המקומות ומשם ניתן להם א"י. ולכן סמכו למחיות עמלק כמ"ש בהכרת רשעים תראה כשמתרומם אל השורש. וברשעים כ' בפרוח כו' כמו עשב כו' להשמדם כו'. ואתה מרום לעולם שנחלת ישראל באה מן השמים. וכ"כ ותרם כראם קרני כו' ותבט עיני בשורי כח הרשעים מלמטה כמו עשב ואין להם תקומה. אבל כחן של ישראל ע"י הביטול אל השורש ומלמעלה למטה זוכין אל הירושה של א"י למטה ואז כשזה קם זה נופל. וכ"כ והי' בהניח כו' בארץ אשר ה"א נותן לך כו' תמחה את זכר עמלק:

בפסוק ולא שכחתי פרש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות. מה שתולה הברכה בזה. כי עיקר קיום המצות לעשותו בשמחה ואהבה. וכפי מה שמשתוקק האדם כל היום לקיים המצות כך יכול לעשותם באמת. לכן מקדימין ברכה אל המצוה להראות החביבות וזה הכנה אל המצוה. ובזה יש ברכה בהמצוה ונשאר הארת המצוה באדם כל היום. וכמ"ש חז"ל המצות שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. כן הוא בכל פרט כשעושין המצוה בשמחה נשאר כח המצוה באדם לעולם. וזה לא שכחתי שאין לאדם לשכוח לעולם חביבות המצוה. לא שכחתי קודם מעשה המצוה ולא נשכח ממני אחר עשיות המצוה וזה ענין ברכת המצות:

במדרש והי' אם שמוע תשמע זש"ה אשרי אדם שומע לי ששמועותיו לי כו' לשקוד על דלתותי לכנוס דלת לפנים מדלת ע"ש. דכ' יפתח ה"א לך את אוצרו הטוב. מכלל שיש אוצר לפנים מאוצר. ולבנ"י מוכן אוצר הטוב כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח. שאין ימי המעשה מוכנים לקבל הארת שער החצר הפנימי רק יום השבת. כמו כן בנפשות אין כל הנפשות זוכין לאוצר הטוב רק בנ"י. וז"ש יפתח ה"א לך. ולכן השבת אות מיוחד לבנ"י כמ"ש שבת וישראל מעידין זה על זה. ואיתא עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב ובנ"י שהם בני עוה"ב נפתח להם הטרקלין. וכן בש"ק שהיא מעין עוה"ב נפתח בו שער הפנימי ולכן נק' מתנה טובה בבית גנזי. ובנ"י כשמתפללין להמשיך ברכה לעולם צריכין לכנוס דלת לפנים מדלת. פי' לבקש שפע קודש מעולם העליון שורש הברכה קודם שנתפשט ומתלבש בדרך הנהגת הטבע. וזה אוצרו הטוב שהיא התורה שנק' טוב ובאמת זה תלוי בעבודת האדם לפי שבנ"י מקבלין עול תורה ומצות בפנימיות הלב. זה אם שמוע תשמע כמ"ש שמעי בת כו' אח"כ והטי אזנך להיות נקבע בעומק הלב. ז"ש שומע לי כ"מ שנאמר לי קיים לעולם שיהי' נשאר בו דבר של קימא. ז"ש ששמועותיו לי שכל כח השמיעה מתלבש בשמיעת דברי תורה לכן מדה במדה פותחין משמים ג"כ שער הפנימי:



תר"ס

במדרש תנחומא היום הזה ה"א מצוך. ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב וביכורים יתבטלו תיקן ג' תפלות ע"ש. דהקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. וזה ההתחדשות מתלבש בטבע והטבע מסתיר זאת הנקודה כמ"ש אין כל חדש ת' השמש שאינו במילואו והתגלות תחת השמש. אבל בנ"י הם כלים לעורר ולקבל זה התחדשות. ולכן היום הזה ה"א מצוך לעשות לתקן ולגמור זה התחדשות כמ"ש אתם עדי נאום ה'. וע"י מצות הביכורים שכ' בי' תרומת ידך זו תנופה הרימו זאת הנקודה והוציאו מכח אל הפועל. ונק' ביכורים וראשית וכמו כן בנ"י נק' ראשית תבואתו שמוציאין מכח אל הפועל זאת הראשית. וע"ז אמרו צדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ונסמך פ' ביכורים למחיות עמלק כי זה עיקר מלחמת עמלק להשכיח זאת הנקודה וע"ז כ' ראשית גוים ע' ואחריתו ע' אובד. כי גם לכל האומות יש איזה נקודה ראשית המחי' אותם אבל היא נטבעת בחומר ועמלק נוטל זה הראשית ומאבדו. וע"ז אמרו הרשעים מאבדים העולם שנברא בי' מאמרות שמתבטל בהם אותו ההארה בחשכות הטבע. וכן ארמי אובד אבי שרוצין הרשעים להשכיח זה התחדשות בעולם ולכן נסמך לא תשכח. והי' כי תבא. שעיקר הביכורים בחי' הזכרון לעורר הפנימיות וההתחדשות. ובנ"י זכו לזה ע"י יצ"מ כמ"ש החודש הזה לכם. ולכן מזכירין יצ"מ בביכורים. וכמו כן עתה ע"י הג' תפלות שמעידין בנ"י ומבררין זאת ההתחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום ומקדימין ג"כ ק"ש וסמיכות גאולה לתפלה שבכח יצ"מ נזכה למצוא זאת ההתחדשות: והנה כ' לא עברתי ממצו' ולא שכחתי פי' חז"ל לא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו. והענין הוא כי תכלית המצות להתדבק באלקותו ית"ש. ז"ש תמיד זכירה במצות למען תזכרו ועשיתם וזכרתם את כל מצות ה' שהוא לעורר שורש המצוה. וזה רמז הברכה שקודם המצוה שלא לעשות המצות ברגילות רק מרוב התלהבות כמ"ש בזוה"ק שלח בני מהמנותא חדאין במילין ומתברכין מילין בגויהו ומסתכלין עיקרא חד ושורשא חד. וכמ"ש נר מצוה ותורה אור ואחז"ל העושה מצוה כאילו מדליק נר לפני הקב"ה. והעיקר לעורר כח התורה אור ע"י המצוה שהיא הדלקת הנר. ואמרו המדליק צריך שידליק עד שתהי' שלהבת עולה מאלי'. שע"י המצוה בדחילו ורחימו חל עליו נועם ה' והיא הברכה. ז"ש לא שכחתי ע"י שלא עברתי ממצותיך פי' לעשות המצוה בלי שום פני' ולא שכחתי פי' בשעת עשיות המצוה להיות מצות אנשים מלומדה ויש עושה מצוה ושוכח וא"י מה עושה. אבל כשהוא ברצון שלם היא בחי' זכרון וברכה כנ"ל. שאז המצוה כלי מחזיק ברכה ולכן השקיפה ממעון קדשך וברך כו':

במדרש א"ש תשמע אשרי אדם שומע כו' ששמועותיו לי לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' מזוזת פתחי כשם שאין המזוזה זז מן הפתח כך לא תהי' זז מבתי כנסיות ומדרשות. ממשמע שנאמר דלתותי יום יום נשמע שבכל יום יש פתיחת ב' הדלתות והם בעצמם נק' יום יום כענין שנא' יום יום יעמס לנו כמ"ש בזוה"ק פ' מקץ שנתים ימים ע"ש. והם שערי תורה ותפלה בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. והם דלת לפנים מדלת. ומ"ש שלא תהי' זז מן בת"כ ובתמ"ד וכי יהי' אדם כל היום בבית הכנסת. אך הפי' לזכור בעבודת הבורא ית"ש בכל עת וכל מה שעובר לפניו יתבונן בו להכניסו לעבודת הבורא זה ענין בתי כנסיות. ואח"כ יוכל למצוא בו תורה ללמוד ממנו עבודת הבורא כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא למילף מיני' חכמתא סגיאה כמ"ש בזוה"ק. ומבטיח הפסוק אם תעשה כן תקבל פני השכינה מוצאי מצא חיים. ולשקוד על דלתותי היא היגיעה אפי' כשנסתם הדלת דכ' שער החצר הפנימית כו' ימי המעשה יהי' סגור. ביום השבת וחודש יפתח הם ב' דלתות הנ"ל שנפתחים בזמנים מקודשים. אבל נפשות בנ"י הקדושים גם בימי המעשה ע"י השקידה על הדלתות זוכין למצוא חיים ולקבל פני השכינה כמ"ש המדרש. ובחי' בתי כנסיות ומדרשות הנ"ל עליהם נרמז הסכת ושמע דרשו חז"ל הס ואח"כ כתת. הס בחי' בית הכנסת וכתת בתי מדרשות. והם בחי' שמירה וזכירה:



תרס"א

ולקחת מראשית. בנ"י נק' ראשית לפי שנותנין הראשית אל הבורא ית"ש. ועמלק ראשית גוים שלוקח לעצמו הראשית לכן אחריתו ע' אובד. וכ' בראשית ברא בתורה שנק' ראשית דרכו שמלמדת להתדבק בראשית. ונתקיים בבנ"י בפועל ראשית תבואתו שמעלין אליו הראשית. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו. לכן יש כל אלה השינוים בזמנים ובנ"י מתפללין ג' תפלות בכל שינוי הזמן נעשה התחדשות שיבין האדם שהכל מהבורא ית"ש שמשנה עתים. וכמו כן ראשית הצמחים בכל שנה ושנה הכל עדות אל הבורא אשר לו הראשית והאחרית:

במדרש תנחומא ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב וביכורים עתידין לפסוק תיקן ג' תפלות נשתחוה ונכרעה נברכה כו' ע"ש. דאיתא בזוה"ק כ' עבדו את ה' בשמחה וכ' ביראה כאן כד שראן בארעא קדישא כו'. דכ' והי' כי תבא אז השמחה למעלה ולמטה. דכ' לו הגדלת השמחה משמע דיש בשמחה קטנות וגדלות. והוא בחי' מיעוט הירח וחוזרת ומתגדלת. והכל בעבור בנ"י עשה הקב"ה כן שבכח עבודת בנ"י השמחה מתגדלת ובנ"י משתתפין בשמחה זו בבהמ"ק. וכמו כן בגלות משתתפין בירידתה. ולכן עתה עיקר פולחנא ביראה נשתחוה נכרעה. דלפעמים כד כייף אינש דעתי' טפי מעלי. ולפעמים כד פשיט דעתי' טפי מעלי כדאיתא בגמ'. ופרש"י משום נשא לבבינו אל כפים והוא עצמו בחי' תרומת ידך אלו הביכורים שהיא כח התרוממות בנ"י. וכמו כן בשבת קודש זמן השמחה כמ"ש ז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת. ובימי המעשה ומכ"ש בגלות כד כייף אינש דעתי' טפי מעלי נשתחוה נכרעה נברכה. וב' הבחי' הם עדות על בנ"י דכ' גם בתוכחה והיו בך לאות ולמופת כו'. שגם הגלות הוא אות. וכמו בביכורים הי' מצות מקרא פרשה להתודות לפני הקב"ה ולהעיד כי קיים הבטחתו שנשבע לאבותינו והכניסנו לא"י ובהמ"ק. כמו כן בגלות צריך להעיד ולהתודות כי קיים בנו כל התראות שהתרה בנו ולקבל העונש באהבה ולהשתוקק לחזור לבית מקדשו. ובזמן המקדש היו בנ"י מתרוממים יותר מכל האומות לעדות על ה' וישראל. ובגלות שפלות בנ"י למטה מכל האומות וגם זה עדות על דבקות בנ"י בהקב"ה. ולכן הקב"ה מנהיג בנ"י כפי מעשיהם ולכן עולים ויורדין. ולכן מונין ללבנה שיש בה עלי' וירידה. וכל האומות העולם כמנהגו נוהג ע"פ הטבע רק הנהגת בנ"י כפי מעשיהם וזה ברית התוכחה של פרשה זו:

במדרש והי' א"ש תשמע. אשרי א"ש לי לשקוד ע"ד כו'. דלתותי יום יום משמע שבכל יום יש פתיחת דלתות אלו והם ב' דלתות לצדיקים ולבעלי תשובה. הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח. ובוקע חלוני רקיע בקוע הוא בכח כמו שהקב"ה חותר חתירה לבעלי תשובה: לשמור מזוזות פתחי משמע דקאי על זמנים מיוחדים שנפתח שערים גדולים כמו אלול ותשרי דכ' בהמצאו. רק שצריך האדם כל ימיו לשמור ולהשתוקק לפתיחת השערים האלה ואז כשבאו ימי רצון אלו מרגיש בהם הארה. וכפי מה ששוקד על הדלתות יום יום. כך זוכה לפתיחות הנפתחים בימים מיוחדים. כנ"ל:



תרס"ב

במדרש והי' א"ש תשמע אשרי א' שומע לי כו' לשקוד ע"ד דלת לפנים מדלת כו'. התורה אומרת זה אשרי שומע לי שע"י התורה זוכה לכנוס דלת לפנים מדלת שהיא פנימיות העולם. כמו דאיתא הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית מכ"ש שהתורה מתחדשת בכל יום וכמ"ש אנכי מצוך היום בכל יום מחדש. והתפלות בכל יום הם לקבל ב' ההתחדשות דלתותי הנפתחים בכל יום. ולכן צריכין לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה שמלמדת לאדם להתפלל בדלת שלפנים מדלת לכן תיקנו ק"ש קודם התפלה. ואיתא במדרש שראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב ובכורים יתבטלו תיקן ג' תפלות בכל יום הגם דאיתא תפלות אבות תקנום זה הי' קודם קבלת התורה ותיקנו פתיחות דלת החיצון. ואח"כ ע"י התורה ניתקן פתיחות דלת הפנימי והי' מתקיים בבהמ"ק ע"י עבודת הקרבנות. ועתה תיקן מרע"ה ג' תפלות נגד התמידין. וכ"כ ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שבלב זו תפלה ובכל לבבכם ב' לבבות בחי' דלת לפנים מדלת שבאדם כ' וייצר ב' יצירות ושניהם מתחדשין בכל יום. ולכן כ' בפרשה זו א"ש תשמע כו' ונתנך ה"א עליון פי' שע"י התורה מתרוממין בנ"י להיות נמשך אחר הנהגה פנימיות דלת לפנים מדלת כמ"ש לעיל:

איתא בזוהר חדש שהנחמה הרמוזה בתוכחה זו היא מ"ש והיו חייך תלואים לך מנגד. שהקב"ה שם חלקינו בחיים וזה נשמת חיים שבנפשות בנ"י. והתורה והמצות הם עצות שיתדבק האדם בהנשמה כמ"ש כי הוא חייך. וכ"כ א' יעשה א' האדם וחי בהם שע"י המצות מתדבק בנשמה כי הגוף הוא בחי' מיתה שעומד למיתה. וז"ש חז"ל וחי בהם לעוה"ב פי' ע"י שמביאין חיות הנשמה בגוף לכן יתקיים לעתיד לבא וסופן להחיות. ונקראים חיים הצדיקים גם במיתתן פי' הגופיות כמ"ש לעיל פ' שופטים. אבל כשחוטאין וא"י להתדבק בחיות הנשמה ע"ז כ' חייך תלוים לך בגלותינו עתה שהגם שיודעין ומבינים כח הנשמה אבל הוא מנגד ואין יכולין להמשיך כראוי הגוף אחר הנשמה. ז"ש ולא תאמין בחייך אבל הנשמה תלוי' ומצפה להאיר אל הגוף:



תרס"ד

בפסוק תחת אשר לא ע' את ה"א בשמחה כו' מרוב כל. פי' האר"י ז"ל להיות שמחת עבודת ה' יותר מרוב כל. כי בכל המדות צריכין לעבוד את ה' כמ"ש עבדו א"ה בשמחה וכ' עבדו א"ה ביראה. וכשאדם שרוי בטובה צריכה להיות עבודת ה' בשמחה ושיתגדל שמחת עבודת ה' יותר מכל השמחות ויתבטל שמחת הגוף לעבודת ה' וכמו כן בגלות ויסורים צריך להיות יראת ה' ופחד ודאגה מחסרון תיקון הנפש בעבודת ה'. ויתגבר זו הדאגה ויתבטל דאגות יסורי הגוף. וכ' צרור המור דודי לי דרשו חז"ל אע"פ שמצר ומימר לי בין שדי ילין. שגם מתוך היסורים והגלות יכולין להתקרב אל ה'. ואיתא בגמ' כ' ברית במלח וברית ביסורים מה המלח ממתק את הבשר [ובילקוט גורס ממתק את הקרבן] כך יסורים ממתקים את הגוף. פי' כשעובדין את הבורא מתוך היסורים. היסורים מסייעין לעבודת הבורא כמו הכהן והמלח בבהמ"ק הי' מסייעין להקרבן:

בפסוק והיית ממשש בצהרים כ' ימשש העור באפילה. כי הנה בנ"י נבראו להאיר לכל העולם וניתן להם התורה ומצות תורה אור. והמצות הם להמשיך אור התורה גם בגוף. כי הנשמה אור תורה וע"י נר מצוה מאיר אור הנשמה בגוף. כי הגוף מחשיך אור הנשמה לכן הכסיל בחושך הולך שהוא חשכת הטבע. ובנ"י בכח התורה ומצות הם מאירים את הטבע. וכ"כ וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים. וכ"כ החושך יכסה א' ועליך יזרח ה'. והלכו גוים לאורך. אבל עתה בגלות הגם שיש לנו התורה ועוסקים בתורה ותפלה אין מרגישין האור תורה וממששין בתורה כעור באפלה. אעפ"כ צריכין עכ"פ למשש בתורה שגם העור הממשש באפילה הקב"ה מצליח לו הדרך וע"ז מבקשין גל עיני כו':