פתיחת התפריט הראשי

נחעריכה

תרל"א

בעזהש"י פ' נח איני זוכר כראוי. בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. שכתוב בו וינח ביום השביעי. פי' זה כי ענין המנוחה הוא במקום השורש כשאדם דבוק בשורשו ששם מקום מנוחתו אין לו שום יגיעה כי כל מה שעובר עליו הכל אחד וגם אצלו נמשך תמיד אחר יראת ה' א"כ יש לו מנוחה כמ"ש כל המקבל עליו ע"ת מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. וזה פי' נח איש צדיק פי' צדיק כשיש התנגדות כמו במשפט יש מי שצודק בדין. וחסיד הוא שלבו חלל בקרבו שאין לו דו"ד כלל עם היצה"ר. וז"ש באברהם ע"י שלא נזכר אצלו שמירת שבת ירש הארץ. במדה ויעקב שקבע תחומין כ' בי' נחלה בלי מצרים ואין מובן. והפי' כי בחי' שבת שייך לימי המעשה דייקא להיות אור השבת בימי המעשה וזה תמים הי' בדורותיו [עי' מ"ש בעניני סוכות] שהוא פנימיות החיות של הטבע שהדורות נק' הנבראים בטבע מעשה בראשית. וזה במדה כי ה' ית' הי' אחד קודם בריאת עולם בלי גבול ותכלית. וברא עולמו להיות הארת חיותו שנותן לכל עולם ועולם במדה שיוכלו הנבראים לקבל. ועבודת ימי המעשה שהנקודה סגורה כמ"ש יהי' סגור. ואעפ"כ נפתחת לאדם בשבת כפי עבודתו ודפיקתו בימי המעשה. וכשבא אל הנקודה נק' נח נייחא לו כו' בעוה"ז בעוה"ב כו' ע"ש במד"ר ובזוה"ק. ולזאת יעקב אע"ה שכ' בו שקבע תחומין היינו שירד לתוך ההסתר ונתגלה לו הפנימיות כמו שהיא במדה א"כ אין הסתר עוד וזכה לבחי' שבת בלי מצרים. אבל אברהם שהי' למעלה מהטבע כענין אהבה מקלקלת השורה ואהב"ה גי' אח"ד שהוא מיוחד להש"י בלי הסתר כלל [גם נודע כי לפי גודל האהבה בורח היצה"ר וזה י"ל וכרות עמו היצה"ר הברית] וכ' בהבראם באברהם א"כ הוא למעלה מהבריאה והוא דבוק תמיד בהנקודה. ולכך בחי' שבת שייך רק ליעקב. וזה עצמו מה שנח הי' צריך סעד את אלקים כו' כי הי' תוך ההסתר ואלהים [בחינת הצמצום] בחי' הנהגת הנבראים וז"ש במד' למי שהי' בטיט אמר המלך בא עמי כו' כי הי' צריך שמירה כנ"ל:

ברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ולא כתב עיקר תולדות מצות ומעשים טובים. וממילא נדע כי הצדיק עושה מצות. אבל לא כל מצוה עושה תולדה להאדם רק הצדיק שכל החיות שלו דבוק במצות ומבשרי אחזה אלקי כמו זיוג גשמיי ע"י שכל החיות נמשך בו נוצר מזה תולדה. כן כשאדם עושה מצוה בכל כחו וחיותו נעשה תולדה. ואמת כי מכל מצוה נעשה תולדה. כי כן יסד השי"ת להיות תלוי מעשה עליון בתחתון. אבל להיות נקרא תולדותיו של אדם להיות לו דביקות ושייכות להתולדה זה תלוי ברצון ועשיית המצוה כנ"ל. והפסוק כפשוטו ע"י שהי' צדיק ממילא תולדותיו הי' כראוי ע"י שגם בזיוג הי' העיקר למצות ומעש"ט ונמשך התולדה אחר העיקר:

במד' החמס קם כו' לא נח בהם כו' פי' חמס ע"י שא"י שהכח מהש"י נמצא הכל חמס. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על פ' תשובה והתודה שכ' אצל גזל ואמר כי כל עבירה הוא גזל כנ"ל. ופי' זה במ"ש חז"ל נהנה מעוה"ז בלי ברכה גוזל אביו ואמו כו' כי חיות הכל מהשי"ת וכשאין אדם יודע זאת הכל גזל. ומלאה ארץ חמס הוא היפוך מלא כל הארץ כבודו. וכפי רצון העולם כן האמת. ועי"ז קץ כל בשר בא כי אין להם באמת כלל חיות כמ"ש ותרם התיבה. עי' זוה"ק. וזהו לא נח בהם כי בחי' שבת שהוא נייחא להשי"ת והוא בחי' הדביקות מנבראים להבורא חסר להם. ומ"ש אף נח שנשתייר אינו כדאי אף כי התורה מעידה שהי' איש צדיק. פי' כי הוא הי' אז הצדיק שבדור ומהם לא הי' לו להעלות נ"ר להש"י כמ"ש בהם. אבל מצד עצמו הי' איש צדיק. ודור הפלגה ידעו שהכל מהשי"ת ונק' יודעים רבונם וכו' רק שרצו שיתנהג השי"ת אתם כרצונם עפ"י כחות נפרדים. וניטל מהם בחי' האחדות כמ"ש עם אחד. שמעתי מא"ז אדומו"ר ז"ל כי זה על בנ"י. ותמוה. והפי' נראה כי מה שהי' מתיחדין כאחד וזה שייך רק לישראל. ואמרו חז"ל כל השומר שבת אפילו עע"ז כו' אך נקודת שבת שהוא אחדות הנ"ל. ניטל ממי שעובד ע"ז בוודאי ולכך זה הבירור שאינו עובד ע"ז באמת. וכ' לא יבצר כו' וכן הי' האמת שנפרדו מהשי"ת רק רצונם הי' להיות נשאר באחדות לרעה וניטל מהם. [וז"ש בזוה"ק ענין האחדות ע"פ מסע שלימה נבנה אך ברזל כו' לא נשמע וכשנשמע ניטל האחדות ע"ש והבן כ"ז]:



תרל"ב

בעהשי"ת פ' נח במדרש ורש"י ז"ל תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. כי כל מעשה שעושה הצדיק הוא בדביקות וביטול אל שורש החיות שהוא מהשי"ת וזהו פי' מעשים טובים דכ' מחדש בטובו בכל יום מ"ב ופי' אא"ז בשם [הרב מפשיסחא ז"ל כן דומה לי] כי בטובו הוא התורה לקח טוב כו' והיינו שחיות כל מעשה בראשית הוא מהתורה עשרה מאמרות וצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ הפי' שמקיימין ומבררין זאת להיות נגלה ומבורר שחיות העולם רק ע"י הע"מ. ופי' קיימא ברית ושבועה והוא ע"י שהצדיקים נותנים כח בעולם שיתדבק כל דבר בשורש החיות ושיהי' ניכר מכל דבר פלאות הבורא ב"ה וב"ש. ועי"ז מולידין שפע התחדשות תמיד בכל העולם וזה מעש"ט שמתפשט הנקודה מה רב טובך כו' בכל מעשה גשמיי ג"כ. ועשרה דורות עד נח שכחו נקודה הפנימיות הנ"ל עד שביטלו כל הכח מחיות עשרה מאמרות וזה קץ כל בשר בא שלא נשאר להם חיות כמ"ש הרשעים מאבדין כו' שנברא בע"מ שמשכחין זאת כנ"ל. ונח צדיק תמים החזיר החיות ונתחדש העולם ונק' תולדותיו תולדות נח וכעין זה כ' באוה"ח עמ"ש חז"ל האומר ויכלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב. ופי' כי חיות ימי המעשה משבת שהשי"ת נתן כח בשבת שיתן חיות על כל ימי השבוע והוא ע"י שומרי שבת לכך מי שמעיד שהשי"ת ברא ששת ימים כו' נעשה שותף שעל ידו נמשך חיות על ימי השבוע שיהי' אח"כ ע"ש. והוא ג"כ כנ"ל כי נקודה הפנימיות הנ"ל שנותנת חיים לימי השבוע הוא בחי' שבת שהוא שביתת הכל במקום שורשו והצדיק נק' שבת גם נח נק' בזוה"ק שבת והוא כנ"ל כמ"ש במ"א:

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו' וכן איתא בגמ' התורה קולטת גבי ערי מקלט דכ' וזאת התורה כו' ע"ש. והפי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה ואף שיש הסתר לפעמים מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש גלמי ראו עיניך וכו' כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל להשי"ת כמו שהי' בבטן אמו ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו. ואותיות התורה הם ההארות שלמעלה מהשגה כי השגת האותיות הוא ע"י תיבות כשנעשה צירוף תיבה באיזה אותיות יש בהם ציור פשוט ויכולין להשיגם ונמצא התיבה כלי לאור הפנימיות. ובאופן זה כל הדברים הם כלים להאותיות שגנוזים בפנימיותם. בא אל התיבה הוא אותיות הגנוזים בתיבה כנ"ל. נשכח השאר:



תרל"ג

ב"ה נח ר"ח מרחשוון בזוה"ק נח הוא שבת ואיהו עביד תולדות. אף דלכאורה בכל יום מימי המעשה הי' בריאה ובש"ק נח מ"מ אדרבה בש"ק שחוזר הכל לשורשו וזהו פי' מנוחה מזה בא תולדות ע"י הביטול לשורש כנ"ל וז"ש וישבות כו' לעשות. שניתן כח בש"ק לתת שפע וחיות חדש לכל ימי המעשה כמ"ש באוה"ח הק' וש"ק כמו תיבת נח שבימות החול טרוד כ"א בעסקי עוה"ז ובש"ק יש מקום לבני ישראל לברוח ולהניח כ"ז להסתופף תחת צל כנפי השכינה והיא פריסת סוכת שלום כמו שהי' נסתר נח בתיבה והוא הביטול לשורש החיות שכל העולם חרב והי' צריך לקבל חיות חדש משורש החיים וכן בכל ש"ק כנ"ל. נח איש צדיק בתרגום גבר זכאי. והוא להיות מזוכך כל מעשיו בלי פסולת כי החושך יכסה ארץ והאדם נברא בעוה"ז כדי להמשיך אור התורה ורצון הקב"ה לכל הנבראים לכך הצדיק מברר ומאמת הנבראים שנראין הבלים ונק' עלמא דשיקרא וע"י הצדיק שאינו מתדבק בגשמיות ועי"ז מברר שיש מקום וחיות פנימי בכל עניני עוה"ז נמצא שמצדיק מעשה הבורא ב"ה וב"ש וזה נק' שומר הברית ג"כ מלשון זיכוך כמו בר לבב שע"י שעושה כל הדברים רק לעשות רצון הקב"ה עי"ז מעורר עיקר שורש החיות כנ"ל. וכ' אם לא בריתי כו' וכח האדם גדול מאוד שצריך כל איש ישראל להתחזק ולזכור כי יש בו נשמת אלקי וזה ניכר בחוש שהאדם מבין שחיות נשמתו אינו דבר גשמיי. ועיקר חיותו הוא רצון הקב"ה וז"ש ואהבת ה' אלקיך כו' שמייחד הקב"ה אלקותו על בנ"י שהכח של כל איש ישראל יש בו רצון אלקי כנ"ל לכך צריך להיות כל הרצון שבאדם רק להקב"ה. ובאמת לעבוד השי"ת כראוי אינו בכח אנושי רק שזה נתן הקב"ה לבנ"י שע"י הרצון בכל לב להתדבק בו נפתח השגות בלב האדם להקב"ה. ולכך צריך להיות כל מעשה כדי שיגיע לשורשו ויבטל כל השגתו לרצון עליון. וז"ש וצדיק באמונתו יחי'. אף שעושה מעש"ט צריך לידע שכל העבודה הביטול למעלה מהשגתו כנ"ל והוא אמונת ישראל. ואיתא בזוה"ק ע"פ בשוא גליו אתה תשבחם שרצון אמת שבלב איש ישראל שמשתוקק להתדבק בהקב"ה ואינו יכול הוא חשוב למעלה. וכן מובן ממה שברא הקב"ה להיות האדם בעוה"ז השפל. שכל רצונו להיות האדם משתוקק תמיד להתדבק בהקב"ה ולצאת מהגשמיות:

אתה יצרת עולמך מקדם כו' שציור כל הנבראים הוא ברוחניות וכל הגשמיות רק לבוש ומשל להפנימיות ולכך בש"ק שנגמר מעשה בראשית נתגלה עיקר הרצון ולכך בש"ק מתגלה תמיד חיות הפנימיות כמ"ש שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' וביום השבת החודש יפתח כו' וצריך להיות הרצון תמיד להתבטל להפנימיות שער הפונה קדים וע"י שמכניס האדם עצמו בכלל ישראל יכול להתדבק בשער הנ"ל. וכ"כ בזוה"ק ק"ו מדור הפלגה דכ' בנסעם מקדם מקדמונו של עולם והוא כנ"ל שלא רצו להתדבק רק בגשמיות ולא בפנימיות החיות וע"י שהי' בעצה אחת ובלשון הקודש אמר הקב"ה לא יבצר כו' מכש"כ בנ"י שרוצין להתדבק בפנימיות בקדמונו של עולם כנ"ל ועוסקין בתו"מ בכלל יש להם להתחזק בהקב"ה שבודאי יהי' בעזרם. ובאמת נראה שהתדבקות זה נשאר לבנ"י שדור הפלגה נפרדו זה מזה וניטל מהם האחדות כיון שלא רצו להתדבק בשורש החיות שהוא האחדות ולכך נק' דור הפלגה. אבל בנ"י נשארו באחדות כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו ב"א יצב ג"ע למספר בנ"י כי חלק ה' עמו. והוא באמת בחי' נתינת התורה לבנ"י שהוא לשון הקודש ומקום האחדות כנ"ל:



תרל"ד

ב"ה נח תולדות נח במד' ורש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. אף כי פשט הפסוק כי כל הברואים נק' תולדות נח כי נתקיימו בזכותו. אבל הכל הי' משום שהי' צדיק. ולהבין מה פי' צדיק. בזוה"ק מאן דנטיר ברית אקרי צדיק. פי' ברית עיקר נקודה הפנימיות שיש בכל דבר שהוא עיקר החיות. כתיב אם לא בריתי כו' חוקות שמים וארץ לא שמתי. פי' כל הבריאה נראה כמו חוקה כיון שאין נעשה רצונו ית' אין טעם למה השי"ת נותן להם חיות. אבל יש נקודה פנימית בכל דבר שנולד ממנה כבוד להשי"ת כדכתיב ולכבודי בראתיו. ונקודה זו נק' ברית. ולכן השומר ברית נקרא צדיק כי הוא מיישב הקושיא ומצדיק הויות הנבראים. ולכן נאמר צדיק יסוד עולם וכן איתא שצדיקים מקיימין העולם כו'. והוא בחי' שבת קודש שכל אדם מישראל שובת ומניח כח מעשיו ומעיד שהשי"ת ברא הכל בששה ונח בשביעי וכ' לעשות השבת כו' ברית עולם פי' להכניס נקודת שבת להיות שורש הכל שיתמשך כל הבריאה אחר זאת הנקודה ואז נקראת ברית עולם. תמים הי' בדורותיו פי' שהוא הי' עיקר החיות של כל הברואים ומאחר שנקודה הפנימית של כל הנבראים הי' אצלו נקרא שלימות הכל וכ"כ על שבת שנקרא שלום כי שלימות הבריאה הוא שבת:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרבנים כי תיבת נח הוא תיבות ואותיות התורה כו' שיוכל כל אדם להכניס עצמו בכל תיבה מתורה ותפלה ועי"ז יוכל להנצל מכל הסתר. ואיתא כל שהתיבה קולטתו כי בודאי צריך האדם להיות ראוי לכנוס תוך דברי תורה אבל ע"י הביטול בכלל ישראל יוכל כל אדם להתדבק בדברי תורה:

ברש"י נח הי' צריך סעד ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. ודאי כל אדם צריך סיוע השי"ת כדאיתא אלמלא הקב"ה עוזרו וזה נאמר גם על אברהם. וגם כי אברהם אע"ה בעצמו אמר אשר התהלכתי וכ' ויחשבה לו צדקה. כי אברהם חשב שהכל מהשי"ת ואיך אמר שא"צ סעד. אבל הפי' שהכל מהשי"ת רק לפעמים השי"ת עוזר באופן שיצטרך סעד ולמי שראוי נותן באופן שלא יצטרך סעד. אבל צריך האדם לידע כי הכל רק מהשי"ת. ולמי שא"י זאת כראוי אין השי"ת נותן לו כן:

זכור ימות עולם בהנחל כו' יצב גבולות עמים למ' בנ"י פי' רש"י ז"ל לזכור דור המבול והפלגה דכתיב הן עם א' ושפה א' כו' וכנראה שניטל מהם הבחירה. ולמה כן. אך הכל בעבור ישראל כי השי"ת חס על עמו בנ"י ולאשר בנ"י היו בלולין בהם אז לכן אמר עם אחד ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי עם א' ושפה א' הם בנ"י כנ"ל ולכן ניטל מהם הבחירה וז"ש יצב ג"ע פי' שהסתרות שבעים אומות הוא רק לפי ערך כח בנ"י שיוכלו לתקן ולברר וזה למספר בנ"י. וזה ההפרש שבחירה לאומות הוא אף להיות נאבד לגמרי ולא כן לבנ"י והעיקר עם א' ושפה א'. ב' הבחי' להיות דבוק בכלל בנ"י ולהיות יגע בתורה ותפלה כח ישראל בפיו. וג"ז ע"י עם אחד כדכתיב מורשה קהלת יעקב וכפי מה שאדם מכניס עצמו בכלל ישראל זוכה לדברי תורה כנ"ל:



תרל"ה

ב"ה פ' נח בזוה"ק כ' נח הוא בחי' שבת כו' ע"ש. ברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. כל הנבראים צריכין לעשות תולדות פי' כי השי"ת נתן נקודה קדושה בכלל הבריאה. והנבראים בפרט בנ"א צריכין להרחיב נקודה זאת שתתפשט כחה בכל הארץ. אך כי אלו התולדות הם רק ע"י הביטול שאדם מבטל עצמו להבורא ית' ויודע ומבין כי אין בכחו מעצמו לעשות תולדות ואינו מוצא לו מעצמו מקום רק בכח הבורא ית' וכפי מה שיודע זאת כך עושה תולדות וז"ש הפ' אלה תולדות נח בחי' מנוחה וישוב הדעת לחזור כ"א לשרשו ולהבין כי אין לו חיות מעצמו כלל ועי"ז עושה תולדות אף כי בחי' זו היפוך התולדות והתפשטות עכ"ז עיקר התולדות תלוין בזה. ובזוה"ק על ויברך יום השביעי ויקדש אותו במן והקשה כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תליא כו' פי' מה שאין בו התפשטות רק הביטול אליו ית' מזה עצמו באין כל התולדות ושבת נותן ברכה לכל ימות החול ע"י שבשבת כל הברואים מתבטלים לשורשן וזה כבודו ית' כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. ולכן כפי מה שיודע האדם שכל כח התולדות הוא ממנו ית' ומבטל עצמו אליו ית' קודם כל דבר. עי"ז יש קיום והתפשטות למעשיו ויכול לעשות תולדות כנ"ל [ונראה כי לכך ת"ח מזדווגין משבת לשבת לברר כי התולדות הם רק ע"י הביטול אליו ית' ובשבת הם עיקר התולדות כנ"ל] וכ"כ אלה תולדות שמים וא' בהבראם בה' בראם פי' כפי הביטול אליו ית' ושזוכר שהוא רק בריאה שנברא מה' יתברך כפי שיודע זאת כך עושה תולדות כנ"ל לכן כתיב אלה תולדות נח פסל את הראשונים אף כי הראשונים עשו תולדות יותר שפרו ורבו הרבה כמ"ש חז"ל עכ"ז אינו נק' תולדות רק נח אף שצמצם עצמו בתיבה והוא היפוך התרחבות עכ"ז הוא עיקר התולדות כנ"ל:

איתא בספרים כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה ושצריך אדם לבטל עצמו אל התיבה שמוציא בפיו. ובודאי אנשי כנה"ג שתקנו לנו סדר תפלה אף כי פשוט נראה שכל א' יבקש הצריך לו וזה עיקר מצות תפלה. אך כי אותן התיבות והאותיות מסייעין לאדם להתדבק בו ית' וכ' הרב בסידור ע"פ בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובעותי ופי' כי חרבי הוא אותיות ותיבות של התפלה ובקשתי הוא כח האדם שזה מועיל להעלות הדבורים כמו קשת כו'. אבל עיקר התפלה הם האותיות כנ"ל:

מצוה לזכור מעשה דור הפלגה כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו בנ"א כו' נראה כי מ"ש הן עם א' כו'. ועתה לא יבצר כו'. וקשה כי ודאי השי"ת יכול לבטל מעשיהם אף שהם עם אחד כו'. אך נראה כי ע"י שכח בני ישראל הוא זה האחדות מכח לשון הקודש שניתן להם לכן לא רצה השי"ת לבטל כח זה. ופירד אותם שישאר קיים כח האחדות ולשון הקודש לעולם כנ"ל. שמעתי ממורי זקני ז"ל עם אחד בנ"י ושפה א' שאומרים שמע ישראל בכל יום כל בנ"י כו' ולא הבנתי הפי' ולפי הנ"ל מובן הדברים כי עי"ז לא חפץ הקב"ה לבטל עצתם רק ע"י שפירד אותם וצריכין בנ"י להכיר טובתו ית' ולזכור זאת. וז"ש כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים פירוש שיש להאסיפה קיום כי האסיפה שלא לש"ש הקב"ה מבטל אותה כמו שהי' בדור הפלגה כדי שלא יהי' קיום לרצונם כנ"ל:



תרל"ו

ב"ה פ' נח תמים הי' בדורותיו בזוה"ק נח נח שמואל שמואל כו' כי יש לכל צדיק ב' כוחות בעולם העליון ובעוה"ז כו' ע"ש וזה פי' עיקר תולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט להוציא כח נשמתן אל הפועל כמאמר אשר תמצא כו' לעשות בכחך עשה. והאדם צריך לתקן מעשיו עד שיחבר ב' אלו הדירות שיש לו בעוה"ז ובעוה"ב כמאמר התקן עצמך בפרוזדור כדי כו' וזהו תמים בדורותיו. וכן מ"ש לעשות השבת לדורותם ברית ע' ג"כ הפי' כנ"ל כי בשבת יש עלי' לכל הבריאה ולכן יש התקשרות לב' הדירות אלו. וכ' שער החצר וכו' ביום השבת יפתח חצר הוא מלשון חצי צורה דכ' אתה יצרת עולמך מקדם פי' שכל הבריאה בכלל ובפרט נצטיירה לפניו יתברך קודם שקיבלה צורה הגשמיות כדאיתא בזוה"ק. וכשמתחברים ב' הציורים הוא צורה שלימה והוא בש"ק שנפתח החצר הפנימית כנ"ל:

לא נחתם גז"ד אלא על הגזל ובפסוק נראה כי עיקר החטא הי' גילוי עריות ונראה כי ודאי כן הוא. רק כי לא הי' עולה קטרוג החטא כ"כ לולי חטא הגזל דכ' ותמלא הא' חמס וירא אלהים א"ה והנה נשחתה. ואף כי הכל גלוי וידוע לפניו ב"ה מ"מ אם אין כל בעלי המשפט מסכימים אין השחתה כמאמר אם יש מלאך מליץ א' מני אלף כו' וע"י שהיו רעים לבריות בגזל עי"ז הסכימו הכל לכף חוב ועי"ז נחתם גז"ד שעלה כל החטא לפני אלהים כנ"ל:

בפסוק זכור ימות עולם כו' בהפרידו בנ"א יצב ג"ע למספב"י פי' שצריכין לזכור חסד השי"ת שכל זה הי' לטובת בנ"י כי למה נתן השי"ת לדור הפלגה מקודם שיהיו שפה אחת ודברים אחדים שעי"ז נאמר לא יבצר מהם כו' כדאיתא בזוה"ק שכח לשון הקודש הי' מסייע להם ע"ש ולמה ניתן להם כח זה. רק הכל לטובת בנ"י שעי"ז נשאר כח אחדות הנ"ל לבנ"י דהנה כתיב כל הארץ שפה אחת. ומשמע שאינו מדבר רק ממין אישים רק כל הברואים הי' להם זה האחדות וזהו ענין לשון הקודש שכל הבריאה מתקשרת בזה הלשון וכח זה לא הי' באפשרי לתת לאומה אחת והי' צריך מקודם להיות זה הכח בכלל כל הארץ ואח"כ ע"י שחטאו ניטל מהרשעים כח זה האחדות וניתן לבנ"י בזכותם וזה החסד הגדול שצריכין לזכור תמיד וגם יש לנו לבטוח בזה מאחר שכוונתינו לטובה בוודאי לא יבצר כו' כי כח האחדות ולה"ק מסייעינו כנ"ל:



תרל"ז

ב"ה פ' נח א"ת נח נח איש צדיק כו' בזוה"ק נח הוא שבת כו' דאיתא מאן דנטר ברית איקרי צדיק פי' ברית התקשרות כל הבריאה בשורשה כי כל דבר יש לו שורש למעלה וכן האדם שהוא מושל על כל מה שבארץ כמאמר כל שתה תחת רגליו וכפי מה ששומר כחו שלא להשפיע הכח רק בכל דבר ששייך אליו כמו כן נשפע אליו כח ממה שלמעלה ממנו וכן כל הבריאה דכ' אשר ברא אלקים לעשות. פי' ע"י השבת מתקשרין כל הדברים בשורשן וממילא כולן עושין פירות כי בהתקיים התקשרות הברית. עושין תולדות. ולכן יש בשבת נשמה יתירה לאדם על ידי שיש בו התקשרות כל הדברים בשורשן. והנה בשבת שובתין ממלאכות והיא חירות לנשמה אבל האדם נברא בעוה"ז לתקן הנפש והוא באמצעות המעשים שעושה בשותפות גוף ונפש ואז זוכה לנשמה בשבת. ולאשר כח הסט"א וגשמיות מיגע הרבה לאדם. ניתן לנו השבת במתנה לשבות בו וכן הי' באמת תיבת נח שהי' בטל ממלאכה. ועכ"ז נאמר על נח הוציאה ממסגר נפשי כי הנפש הי' בהסגר כנ"ל וכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' כי שער הפנימיות נפתח רק בהיות התקשרות הברית והוא בשבת ובבוא ההתקשרות הנ"ל מתבטל בחי' העשי' ואז נפתח שורש הפנימיות כנ"ל ואז ימי המעשה סגורים:

ברש"י נח הי' צריך סעד כו' בודאי כל אדם צריך עזר הבורא רק אברהם בא לו העזר מצד מעשיו הטובים וז"ש התהלכתי לפניו שזכה לסיוע זו ע"י התעוררות שלו. ובנח הי' התעוררות משמים קודם להתעוררות שלו. וכמו שידוע שאם התעוררות האדם מקדים אז הוא מתקיים לעד. גם הכל הוא עפ"י בחירת האדם כי מי שרוצה לקבל העול עבודה בכל כח. השי"ת עוזר לו אשר יוכל מעצמו לקיים הכל. אף כי גם הוא בעזר הבורא. אבל העזר באופן שיעשה מעצמו כי השי"ת כל יכול. ומי שכחו חלוש כמו שמצינו אין בי כח לרדוף כו'. אז השי"ת עוזר לו באופן אחר והכל מהשי"ת כנ"ל:

בענין דור הפלגה נתקיים מאמר המשנה כנסי' שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים ונוטל מהם כח האחדות וכח לשון הקודש. ובנ"י שהאחדות שלהם לש"ש מתקיים להם. ובאמת הכל הי' לטובת בנ"י כי הלא ידע הבורא כי האחדות לא טוב להם ולמה נתן להם וחזר ולקח מהם רק כדי שיבואו אח"כ בנ"י וימצאו זאת האחדות כמ"ש במ"א:



תרל"ח

ב"ה פ' נח ברש"י באברהם נאמר התהלכתי לפניו ונח הי' צריך סעד כו'. כי הנה במשנה דאבות אמרו בעשרה מאמרות נברא והלא במאמר אחד יכול להבראות לתת שכר טוב לצדיקים כו' אח"כ עשרה דורות מאדם עד נח אח"כ עשרה דורות מנח עד אברהם כו' והנה הצלת נח בתיבה הוא ממש כמו שהי' יכול להיות במאמר אחד שהוא באופן התדבקות הבריאה אל שורש האחדות בלי בחירה והתפרדות הכחות שלזה נברא בעשרה מאמרות. והרשעים מאבדין הארת העשרה מאמרות עד שהביא המבול ונתקיים נח בבחי' מאמר א'. ולכן איתא בזוה"ק כי נח הוא בחי' השבת. כי בו שבת. שהוא שורש הבריאה שמתייחדין בש"ק להתדבק בשרש האחדות. רמז לדבר שדרשו חז"ל בן נח ששבת חייב דכ' לא ישבתו כו' מכלל שהצלת נח בתיבה הי' בחי' שבת כמובן. אמנם אברהם אבינו זכה להציל כל אנשי דורו שהוא חזר ותיקן כל בחי' העשרה מאמרות. כמ"ש לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם כו' כמ"ש בהבראם באברהם. לכן קיבל עליו שכר כולם. ונח לא הי' יכול להציל בני דורו שהצלתו לא הי' בבחי' זו רק בהתדבקות בשרש כמ"ש במדרש אף נח כו' אלא שמצא חן. וביאור הענין דכ' אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. והול"ל שאתה צדיק. אבל הפי' כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד והוא השגחת הבורא ית' על כל דור ודור. ממילא ע"כ גם דורות הרשעים ראה השי"ת מקום קיום להם. ואת נח ראה השי"ת לצדיק בדור המבול וניתן בו הכנה להציל דורות הבאים:



תרל"ט

ב"ה ברש"י נח הי' צריך סעד כו' בודאי נח שהעיד עליו הכתוב איש צדיק לא עלה על דעת חכמים לפחות בכבודו. אך כי כך סדר הדורות כי מקודם הי' צריך להיות צדיק שצריך סעד ואח"כ הי' צדיק כאברהם שלא הי' צריך סעד כי לא הי' בכח הבריאה לקבל מיד הנהגת אברהם אע"ה עד שהקדים לה צדיק כמו נח. והנה כל זה הסדר שנכתב בתורה בודאי נוהג גם בכל נפש ישראל כי הכלל עולם שנה נפש מתנהגים באופן א'. ויש מתחלת. תוהו. כמו הנער כשנולד. אכן הקב"ה מגין ושומר נקודה אחת בנפש אדם כענין שניצל נח מכל בני דורו ומזאת הנקודה נעשה אח"כ תולדות בהתפשטות כחה בנפש האדם להוציא המדות כדמיון האבות ואח"כ זוכין לתורה כמ"ש ד"א קדמה לתורה וד"א הם המדות ודו"ק והבן:

בענין דור הפלגה כתבנו במ"א כי למה ניטל מהם האחדות באמרו ית' הן עם א' ועתה לא יבצר כו' היפלא מה' דבר. אך לא רצה הבורא ית' להחליש כח האחדות בעבור כי הוא נצרך לבני ישראל וניטל מהם האחדות וניתן לנו ע"ש. וכמו כן נאמר כי כמו בהתחלת הבריאה הי' נמצא כח האחדות. כמו כן בתחילת כל שנה ושנה כשהבורא ית' מחדש החיים על כל השנה נמצא זאת האחדות בעולם. והימים הנוראים וחג הסוכות הם עצות איך ליקח האחדות רק לבנ"י ע"י ימי הדין שבנ"י חפצים בקבלת מלכות שמים כמ"ש אמרו לפני מלכיות. וכוונתם בקבלת החיים רק לשעבד עצמו להבורא ית' היפוך האומות עו"ג דמה דעבדין לגרמייהו עבדין וכמ"ש במ"א מענין הימים שמר"ה ועד עצרת שמתקיים עצרת תהי' לכם דהיינו האחדות כנ"ל ודו"ק והב"ן:

את האלקים כו' נח הי' צריך סעד כו' אם הכוונה על סעד מהבורא ית' וכי נמצא מי שאינו צריך סעד עליון. וי"ל כי כוונתם לדרוש את האלקים שהי' צריך עוד סעד מזכותים אחרים וגם מדורות העתידים. ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו ובנח את לרבות כנ"ל:



תר"מ

ב"ה חטא דור המבול הי' בבחי' ד"א שקדמה לתורה כי יש ב' אלפים תוהו עד האבות שהתחיל ב' אלפים תורה. לכן גם צדקת נח הי' בבחי' ד"א. ואיתא בתדב"א ע"פ ויגרש את האדם כו' לשמור דרך עה"ח דרך זו ד"א עה"ח זו תורה מלמד שד"א קדמה לתורה. נ"ל כי זה נעשה אחר החטא כי מקודם הי' מוכן מיד לתורה ואחר החטא נעשה כן שלא יהי' כ"א זוכה מיד לתורה כענין שכ' מאן דנצח לחויא כו' כי בחי' ד"א הוא תיקון הגוף והמידות. לכן אח"כ הוצרך בחי' נח כנ"ל ולכן אמרו מי שפרע מדור המבול כו' שעיקר חטאם הי' בבחי' ד"א כנ"ל:

במדרש הוציאה ממסגר נפשי בי יכתירו צדיקים כו'. כבר כ' במ"א כי הצלת נח הי' בביטול לשורש האחדות עפ"י המשנה בי' מאמרות כו' כדי להפרע מן הרשעים. הוא דור המבול שמאבדין העולם ממש. כי בעשרה דורות שמאדם ועד נח איבדו הארת המאמרות ובחי' תיבת נח הי' בחי' מאמר א' שהוא מקום הנסגר כדכ' שער החצר כו' ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' אך נח ביקש שיחזור העולם לתקונו כמ"ש ליתן שכר טוב לצדיקים שיוכל בחי' האחדות והשבת להתפשט בימי המעשה וז"ש בי יכתירו צדיקים. ונתפשט כח האחדות אחר נח. ודור הפלגה חטאו וניטל מהם כח האחדות כמ"ש בי' דורות מנח עד שבא אברהם ונטל שכר כולן פי' שכח האחדות נשאר אצלו וכמ"ש במ"א מזה:



תרמ"א

בעזה"י אלה תולדות נח כו' נח הי' צריד סעד כו' ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו כו'. אלו הם מיני מדרגות שקיבל העולם תקונים ע"י הצדיקים. נח בדורו. ואח"כ האבות והנה נח תיקן הדרך להיות צדיק ע"י עזר וסייעתא דשמיא ואח"כ באו האבות ותקנו דרכים גבוהים מזה. והנה עפ"י טבע צריך האדם לעזר עליון והוא מדת צדיק. ואברהם הי' בחי' חסיד שנאמר עליו איזה חסיד המתחסד עם קונו ונכנס לפנים משורת הדין שמסר נפשו להשי"ת ונתעלה מדרך הטבע לכן נאמר שהי' מתהלך בצדקו מאליו שהוא למעלה מדרך הטבע כנ"ל ואיתא נח הוא שבת והוא כח הקדושה שבא מעולם העליון לעוה"ז להצדיקים והוא הסעד ונשמה יתירה [שנא' עליו ישלח עזרך מקודש] וגם היא שמירה פריסת סוכת שלום עלינו והכל עזר וסעד משמים. וכח זה השיג נח שהוא המנוחה והביטול אליו ית' ונייחא זו עביד תולדות כמ"ש בזוה"ק ובמ"א כתבנו בזה. אבל האבות השיגו הימים טובים שהם המשיכו קדושות יתירות במעשיהם הטובים שהרי הימים טובים תלוין בבנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים כו' כמ"ש אשר תקראו אתם כו'. אבל שבת קביעא וקיימא:

ברש"י הרבה רוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה כו' אולי ישיבו כו'. הוא כענין הקושיא מ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו' כי באמת הצדיקים הם מושרשים למעלה מהטבע וכמו שיהי' לעתיד. ורק השי"ת רצה שיתפשטו קדושתם בכל הטבע כענין שאמרו שישראל הם בגלות כדי שיתוספו עליהם כו' ב) וכן הוא בהתלבשות אור התורה בכל מעשה בראשית. וכן הי' עשיית התיבה חיבור מכל הבריאה כדי שיוכלו גם הרשעים לבוא להתדבקות ע"י תשובה. ואף שלא מצינו שפעל בהם לשוב נראה שהי' בהם הרהורי תשובה ע"י התיבה [ואם כי לא יצא מכח אל הפועל. הועיל על הגלגולים שנתגלגלו אח"כ כידוע בספרי קודש] גם יתכן לומר שכמה מהם עשו תשובה ע"י מעשה התיבה והם בכלל אשר בחרבה מתו שכתב בזוה"ק פ' ויגש ע"ש רק שלא היו כ"כ זכאין לראות במפלת הרשעים כמו נח. ומתו מקודם. וכדמיון זה בנ"י בגלות מעידין בכל יום על השי"ת ואומרים שהעולם יחרב ושעיקר הקיום ע"י התורה הכל על זו הכוונה שיתקרבו גם מהרשעים מי שראוי לכך. והצלת נח הי' במצוה אחת עשיית התיבה כמ"ש ויעש נח כאשר צוהו. מכש"כ בנ"י בכח תרי"ג מצות עתידין להנצל. רק שצריכין להתדבק בתורה. ושנדע כי הכל הבל וסוף העולם ליחרב. ואז התורה ומצות מצילין את האדם. וכמו כן הש"ק הוא בריחה שיכולין לברוח מן הטבע ולהתדבק בשרש העליון ע"י בחי' השבת. והוא מעין הצלת נח כנ"ל. ועמ"ש לקמן:

הג' משניות באבות בעשרה מאמרות נברא כדי להפרע כו' עשרה דורות מאדם עד נח כו'. עשרה דורות מנח עד אברהם כו' שבא אברהם וקיבל שכר כולן. הענין הוא בכל אלה הסיפורים שנתבארו בתורה שהי' מקודם תהו ודור המבול שנמשכו אחר תאוות הגופניות שעליהם נאמר התאוה מוציאה את האדם מן העולם שהם היו חומריים ממש כבהמות. אח"כ נתקן העולם ונאמר ויברך אלקים את נח כו' פרו ורבו כו' פירוש שבזמן המבול ניטל כח הבריאה והי' צריך אח"כ לתת מחדש חיות לכל הברואים וניתן אח"כ במאמר אחד לכן אח"כ התיר הב"ח לבני אדם שנתקן בסדר האחדות להיות הכל בטל לשרשו עד שהאדם מאסף כל הברואים. וע"ז הקשו חז"ל כי הי' יכול מקודם להיות הבריאה במאמר אחד ורק רצה השי"ת להיות נמצא ב' הבחי' עשרה מאמרות ומאמר א' כנ"ל. והנה אח"כ דור הפלגה קלקלו גם בחי' האחדות כמ"ש שפה א' ודברים אחדים כו' וחטאו בזה ג"כ אכן חטאם הי' בחכמה כמ"ש בזוה"ק. לכן בעשרה דורות ראשונים נאמר עד שהביא עליהם מי המבול כנ"ל שהי' כבהמות ונאמר ימותו ולא בחכמה. אבל בדור הפלגה איתא שבא אברהם וקיבל שכר כולן נראה שהי' בהם הכנות טובות בחכמה ונשאר זה לאברהם ולבנ"י. ובאמת כל אלה המדריגות צריך כל אדם לעבור עליהם ולהשמר מכל זה כי מתחלה מעשה אדם כבהמה ואח"כ כשזוכה להשגת הדעת קצת. צריך מאוד לזכור לבטל עצמו וכל הדעת שלו אל הבורא ית' ולידע כי מאתו הכל. וזהו ענין הש"ק הבא אחר ימי המעשה וצוה השי"ת לשבות בו ממלאכה. ואותן הרשעים של דור המבול היו רחוקים מבחי' השבת. ואנשי דור הפלגה כבר הי' להם אחיזה בשורש השבת שהוא בחי' תולדות נח כמ"ש לעיל רק מרדו בהשי"ת וסמכו על חכמתם ורצו לבנות בנין. אבל כתיב אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו כו' אם ה' לא ישמור עיר כו' וכ' וירד ה' לראות כו' אשר בנו בני האדם. נראה שהי' איזה בנין בהשכל וכמ"ש בזוה"ק. רק באמת א"א לעשות זה הבנין רק בעזר עליון [וכמ"ש בזוה"ק והבית בהבנותו כו' שמאליו נבנה בעזר השי"ת ובנ"י הי' רק הכנה במעשה להתבטל אל עזר השי"ת משמים כנ"ל]. ובנ"י בנו באמת הבנין אח"כ במשכן ובביהמ"ק בכח זה האחדות רק שהי' כוונתם לש"ש להתבטל אליו יתברך. והרשעים של דור הפלגה מרדו בהשי"ת ונק' חילול שבת שכשמשיגין בחי' הדעת שהיא הארה העליונה בש"ק צריכין להתבטל מכל מלאכה. והם אדרבא הרבו לבנות ולעשות ושכחו בה' וסמכו על מעשיהם ודי למבינים. וז"ש באברהם שקיבל שכר כולן כו' וע"ז כתיב זכור ימות עולם כו' יצב גבולות עמים למבנ"י וכמ"ש במ"א וע' בזהר ותבין יותר:



תרמ"ב

ב"ה פ' נח במד' אלה פסל את הראשונים תהו ובהו כו' כי נח הדביק הבריאה לשרשו ועל זה נקרא צדיק יסוד עולם ונק' נח נייחא לעליונים ולתחתונים כו' וז"ש רש"י שעיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומע"ט שמעלין הכל להשורש. ועי"ז גם התולדות שמולידין למטה יש להם קיום. וכמו שיש בגוף האדם ערלה דחפיא ברית וצריכין להסירו כן הי' דור המבול ערלה לכן נאבדו לגמרי ואח"כ מתגלה נח צדיק ונתחדש העולם ע"י. ולכן הי' צריך הגנה בתיבה. כי בכ"מ שצריך התחדשות הבריאה שהוא משורש שלמעלה מהטבע צריך הגנה. וכמו כן בש"ק פורס סוכת שלום עלינו. ע"י שיש בו עלי' להשורש צריכין להסתיר מפני הרשעים והסט"א. וכמו כן ענין הסוכה בתחלת השנה כשצריכין למשוך התחדשות לעולם צריך הסתר והגנה. והנה בנין התיבה שאמרו חז"ל שעסק בה ק"כ שנים שמא ישובו כו' אעפ"י שראינו שלא שבו נראה שהי' זה בקשת זכות לנח כדאיתא בזוה"ק הקב"ה מזמין מצוה לצדיק להצילו. וכמו כן מה שזן ופרנס כל הברואים בתיבה וכן בבנין התיבה ומסתמא הי' זה בנין של תשובה כענין הסוכה שהוא מדור לבעלי תשובות אחר ימי הדין שנתברר העולם והרשעים נמחו מספר חיים ובבנ"י מתקיים ברוב חסדך אבוא ביתך בסוכות כענין הנדרש במד' על נח ודוד:

במד' תאבד אנשי דמים ומרמה יתעב ה' ואני ברוב חסדך כו' דורש על נח ודוד ע"ש שגם נח לא הי' כדאי רק ברוב חסדך אבוא ביתך ונכנס להתיבה בחסד עליון כו'. וח"ו לא באו חז"ל למעט בכבוד הצדיק. רק להודיע כי באמת הי' קשה לדור להתקיים בלי תורה וכמו שדרשו חז"ל שכ"ו דורות התנהגו בחסד ה' בלבד שע"ז יסדו כ"ו כל"ח ע"ש. ולכן הי' נח צריך סעד לתמכו. ואך הרשעים שהי' דבריהם כזב לא זכו לחסד ה'. ועל נח נאמר צדיק באמונתו יחי' שגם בעת ההסתר יש לקוות לחסד ה' וכך יש בכל פרטי זמנים שצריכין רק להיות נעזר ע"י חסד ה'. וכמו כן יש אנשים שמוכנים להיות נעזר בחסד ה' כמו נח ודוד דלית לי' מגרמי' כלום והוא גברא דמארי' סייעי'. ומדריגת אברהם אע"ה הי' באופן אחר כמ"ש לך לך שהי' צריך להיות מתחזק מעצמו:

בענין דור המבול והפלגה שהי' הדורות הולכין ומתוקנים מדריגה אחר מדריגה כחשבון המשניות דאבות עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כו' שהיו מכעיסין עד שהביא עליהם המבול והם נאבדו לגמרי שהי' רק רע כל היום. ואח"כ בדור הפלגה הי' להם האחדות כמ"ש שפה אחת כו' רק שלא הי' כנסי' לש"ש ולא נתקיים. ואמרו שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולן ולא נאבדו לגמרי כדור המבול. וחח"כ עשרה נסיונות עשרה נסים שזכו אח"כ בנ"י להעלות ההנהגה להשי"ת שזה הוראת הניסים וכ"ז צריך להיות כך הסדר גם בכל פרט האדם שמקודם יש תהו ובהו וצריכין יגיעה לבוא לבחי' האחדות אח"כ צריכין לייגע שיהי' האחדות לשם שמים:



תרמ"ג

ב"ה אלה פסל את הראשונים. דמקודם הי' כל ההנהגה רק בחסד עליון בלבד. ומנח התחיל להיות בחי' צדיק פרי מעלליהם יאכלו. וכיון שהי' ע"י התעוררות התחתונים נתקיים לעד יותר מבחי' שהי' מקודם. וזה להודיע כי מה שעשה השי"ת להיות השפעה לפי מעשי התחתונים לטובה הוא. שעי"ז מתקיים לעד כענין אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. וז"ש אלה תולדות נח כו' צדיק. עי"ז נתקיים יותר. וכ' מי נח זאת לי ועמדו רבותינו ז"ל שנק' מי נח. והענין כנ"ל שע"י שנח התחיל להרויח שכרו עפ"י מעשיו ממילא עי"ז נגמר דינם של הרשעים ונסתלק בחי' הראשונה שהי' בדור הקודם. וז"ש במדרש יכתירו בי צדיקים שממנו התחיל בחי' צדיק כנ"ל [ולכן הותר להם מאכל בע"ח כי מקודם שהי' רק חסד ה'. וזה אדם ובהמה תושיע כו' ואחר כך שהאדם עושה פעולת אמת להרויח בצדקו ממילא מתעלה על הבעלי חיים. ואחר כך בחי' אברהם אבינו ע"ה הוא חסיד לפנים משורת הדין שהרי נתנסה וביטל כל הטבע. ולכך הוא המשיך בחי' חסד על כל הברואים גם על החוטאים. ובודאי כמו שנוהג הסדר בפרט כן בכלל וזה נוהג בכל עובד ה' שמתחלה השם יתברך מדריכו בחסדו בלבד אחר כך צריך לישר מעשיו עפ"י המשפט אח"כ צריך למסור נפשו ומאודו לה'. וכן הי' סדר הדורות דור המבול והפלגה הי' רק פסולת הערלה ודור הפלגה בחי' הפריעה שאין מסירין כל העור רק מפרידין ומבדילין אותו:



תרמ"ד

ב"ה במדרש ורש"י פרי צדיק עץ חיים שתולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט. הענין דכ' נר מצוה וכ' נר ה' נשמת אדם. וכמו שאדם נעשה שותף בולד הנולד. ונוצר הגוף בכח אב ואם והקב"ה נותן נשמה וחיות להגוף ותולדות האדם הוא הכלי שיהי' מקום להלביש חיות הנשמה. כן ממש מצות ומעש"ט הם אורות עליונים רק הצדיקים שעושין המצות הם מלבישים האורות בעשי' גשמיות וע"ז כתיב ועשיתם אותם דרשו חז"ל (אתם) מעלה אני עליכם כאלו עשיתם את המצוה כו' כי המה שותפים ממש בהמצוה כנ"ל. וזה הענין שקבלו עליהם בנ"י אשר דבר ה' נעשה להלביש דבר ה' בעשי' ונק' עושי דברו. וז"ש שהצדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות כמ"ש אמו"ז ז"ל שהעולם נק' ע"ש ההעלם ע"ש. והצדיקים מקיימין החיות בתוך העולם. וכן התורה שהיא נעלמה מעיני כל. וע"י בני ישראל מתלבשים הארות התורה בכל המקומות:

איתא נח הי' צריך סעד לתומכו כו' ובאברהם כ' התהלכתי לפניו כו' והנה התורה מעידה על נח איש צדיק א"כ נראה כי כך הי' באמת הבריאה ע"ז האופן שיהי' צריך הצדיק סעד ועזר מהקב"ה ואין זה חסרון ונק' צדיק שלם מה שזוכה להכין עצמו להפיק רצון ועזר מקודש להשלים נפשו כנ"ל. אכן זה הוא הנהגת הטבע כמ"ש את האלקים התהלך. אבל אברהם אע"ה הי' חסיד לפנים משורת הדין והוא בכח מסירת נפש שמסר עצמו בעבור קדושת שמו ית'. א"כ בחר לו דרך למעלה מן הטבע. והוא דרך התורה שניתן לבני ישראל בכח מעשה האבות שהוא הנהגה שלמעלה מן הטבע שנק' אש דת שהמשיך מרע"ה הנהגה חדשה לבנ"י. ולכן עתה הוא חיוב מ"ע לכל איש מישראל למסור נפשו על ג' עבירות כמ"ש ונקדשתי כו'. וכ"ז ע"י מעשה האבות מה שמקודם לא הי' נמצא כח זה בעולם. ובגמ' ספ"ח דסנהדרין איבעי' להו אי ב"נ מצווין על קידוש ה' ע"ש דקיי"ל דאין מצווין רק לבנ"י ניתן זה הכח לצאת מדרך הטבע. וזה ענין התהלכתי לפניו כנ"ל:

איתא בזוה"ק בפסוק הן עם אחד כו' ק"ו שאלו הרשעים הי' להם סיוע מהאחדות אנן או חברייא כו' כ"ש שהאחדות מסייע לעבודת הבורא ית' ע"ש. וי"ל עוד ללמוד מזה הק"ו שהם הי' להם האחדות ואעפ"כ ע"י שהי' כוונתם לרעה והי' כנסי' שלא לש"ש וקשר רשעים. ניטל מהם כח האחדות כמ"ש אם ה' לא יבנה כו' עיר כו' מכש"כ בנ"י הגם שהמה מפוזרים ומפורדים בגלות אעפ"כ ע"י שלבם לשמים ניתן להם האחדות. כי מדה טובה מרובה. ונזכה לבנין עיר הקודש מתוך פיזור הגלות ובאמת כמו שהי' בכלל העולם שהקב"ה רצה שיהי' להם האחדות. רק ע"י החטא נתבלבלו הלשונות. והוצרך להיות התיקון ע"י שזכו בנ"י בזכות האבות למצוא האחדות. וכל שהי' בכלל ויצא ללמד. על הכלל כולו יצא כמ"ש במ"א. ולכן תיקנו בנ"י העולם בקבלת התורה שחזר להם בחי' עם אחד ושפה אחת. וכמו כן בפרטות בנ"י בעצמם אחר שלא זכינו לעבוד את ה' כראוי בהיותינו בא"י באחדות ונתפזרנו בגלות. צריך להיות התיקון שנזכה לתקן עצמנו ולמצוא שרש האחדות מתוך הפיזור וכמו ענין תיקון כל בעל תשובה ע"י שחוזר ומקרב עצמו מתוך הריחוק. זה תיקון החטא שנתרחק מדביקות וקירבות שהי' לו מקודם:



תרמ"ה

ב"ה במד' אף הוא אינו כדאי אלא שמצא חן. ובודאי לא על חנם מצא חן. אך הענין עפ"י המד' לוית חן הם לראשך ע"ש פ' תצא המצות מלוין אותך. דעיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעש"ט דכ' אמרו צדיק כי כו' פרי מעלליהם יאכלו פי' שהצדיק מקשר כל המעשים בשורש העליון ועי"ז עושה תולדות. כי בכל דבר יש טוב הגנוז בו כדכתיב בכל מע"ב וירא אלקים כי טוב. וע"י המצות ומעש"ט מקשרין הכל בנקודה הגנוזה הנ"ל ואז חל חן מקח על בעליו. וז"ש אותך ראיתי צדיק כו' בדור הזה דהיינו בעת הבריאה ראה הקב"ה שהוא יהי' צדיק דור הזה. ולכן לא כתיב כאן תמים כי התמימות הוא שלימות האדם למטה שאינו משתנה מאותו חלק המיוחד לו בעת הבריאה. ובכאן הכ' מדבר מחלק שרשו. שראה הקב"ה אותו מתחילתו. כמ"ש אותך ראיתו. הוא האות שלו. שהצדיק הוא אות ועדות על הבורא ית':

בענין דור המבול והפלגה ההפרש ביניהם שדור המבול היו נמשכים רק אחר הגשמיות והגוף ולכן נאבדו לגמרי כמ"ש ימותו ולא בחכמה. ודור הפלגה היו מתחכמין יותר מדאי ולא החזיקו באמונה מחמת החכמה. והי' החטא בשכל ונפש דכ' הן עם אחד כו' שהיה להם כח האחדות ולשון הקודש. ובאמת כל החכמה תלוי ביראת ה' כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת כו'. ועל ב' אלו נשאר בבנ"י ב' אותות אות המילה שחתם בבשרינו הוא שלא להיות נמשך אחר הגוף לגמרי. ואות תפילין וש"ק הוא להתקשר. ולבטל חליו ית' כל החכמה והשכל:



תרמ"ו

ב"ה במד' הוציאה ממסגר נפשי כו' יכתירו צדיקים כו' דכתיב ויסגור ה' בעדו דאיתא בזוה"ק נח הוא שבת מנוחה. דכ' ימי המעשה יהיה סגור. בשבת יפתח ובחודש יפתח. שבת הוא הביטול אליו ית' שהוא השורש. ועי"ז מושכין הארת הנשמה יתירה וביום החודש יפתח הוא בכח התחתונים לעורר התחדשות. והוא הדרך שחידשו אבותינו. לכן החודש הזה לכם כתיב והיא הנהגה שנמסרה ביד בנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. ומקודם הי' בכלל נח איש צדיק. דמקודם כ' ביום השבת יפתח. ואח"כ ביום החודש. וכן הקדים הקב"ה השבת למועדות תחלה למקראי קודש. שע"י הקדמת השבת קודש זכו בנ"י אח"כ למקראי קודש שהם המועדות. וז"ש הוציאה כו' שהוא בעזר שלמעלה. שבת נק' מתנה. להודות את שמך כמ"ש בשבת טוב להודות לה'. בי יכתירו צדיקים שהוא הי' הראש והכתר לבחי' הצדיקים כנ"ל:

בענין דור הפלגה שע"ז נאמר זכור ימות עולם כו' יצב גבולות עמים למספבנ"י. שבאמת כח האחדות גדול מאוד לעורר כח השורש מן השמים. אך שצריך להיות לשם שמים. וזה נמצא רק בבנ"י שהרי דור הפלגה התאספו כולם ולא עלתה בידם. רק לבנ"י חלק ה' עמו ניתן כח האחדות וזהו הבנין ודאי הי' דבר גדול רק דכ' ונעשה לנו שם. ולא הי' כנסי' לשם שמים ולא נתקיים. ובבני ישראל נתקיים אח"כ בבנין המקדש. כי ביהמ"ק לא הי' בנין עצים ואבנים בלבד. רק שע"י התחברות בנ"י שכל איש ישראל יש בו איזה חלק וכמ"ש בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. וכ' ירושלים הבנוי' כו' ונעשה בנין למטה ע"י נפשות בני ישראל שיש בכל אחד אות או נקודה כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' וזהו נקרא לשם שמים שיחול על הכנסי' שמו ית' כמ"ש אם ה' לא יבנה כו' וע"י בנין המקדש נתעלו להיות דבקות לנפשות בנ"י בעולם העליון כמ"ש ששם עלו כו'. ורמזו חז"ל בפסוק עלה נעלה אפילו אומר עשו סולמות ועלו לשמים נצליח כו'. והרי זה ממש כמאמר נבנה עיר וראשו בשמים כו' רק ע"י שהי' לשם שמים נתקיים בידם:



תרמ"ז

ב"ה שבת ור"ח במד' בא אל התיבה. הה"ד תאבד דוברי כזב. ואני ברוב חסדך כו' דכתיב ונח מצא חן. דרשו חז"ל אינו כדאי אלא שמצא חן. ובאמת זה עבודת האדם למצוא חן בעיניו ית' ואז השי"ת מסייע לההולכים בתמים והוא בחי' השבת שנק' מתנה כדאיתא בזוה"ק נח הוא שבת. ואפשר שזה הוא משרז"ל עלה במחשבה לבראו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. היינו הסיוע שיש בש"ק שנמשך הארה מעולם העליון למעלה מן הטבע. דהא כתיב ברא אלקים משמע שבמעשה נברא במדה"ד רק שהקדים ושיתף מדה"ר היינו שיהי' דביקות להבריאה בעולם הרחמים והוא על ידי השבת ולכן אחר השבת כ' אלה תולדות כו' ביום ברוא ה' אלקים. והוא הברכה דכ' ויברך את יום השביעי שכפי היגיעה בימי המעשה זוכין בש"ק לברכה ולדביקות בשורש העליון ששם כולו רחמים. והשבת הוא קיום הכל. ולכן אומרים זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. שיש ג' בחי'. עולם שנה נפש. והשבת מעלה הבריאה. והזמן. והנפשות להיות להם דביקות בהשי"ת. רק שצריכין להיות כלי מוכן לקבל השבת. וזה הי' ההפרש שדור המבול היו רשעים ונקראים דוברי כזב שלא היו חפצים לבוא אל האמת ונח ביקש והשתוקק ומצא חן בעיני ה':

במדרש צא מן התיבה. הה"ד הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך כו' דכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור. כי הגוף ומלבוש העשיי' מכסה אור הנשמה והפנימיות. אך יש זמנים שנפתחים השערים בשמים ואז גם למטה נפתח לבות בני אדם העוסקים בעבודת הבורא ית' מכלל שנאמר הוציאה להודות. משמע שא"י להודות ולהלל בכל עת. רק כמ"ש פתחו לי שערי צדק א"ב אודה כו' וכתיב ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח לכן בשבת כ' טוב להודות. וכן בר"ח יש הלל דכ' לא המתים יהללו כו' ולא כל יורדי דומה משמע דכל מי שיש בו מיתה אינו יכול להלל כראוי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. כי אין סוף לרוממות אל ומי יוכל להלל לפניו ית'. רק בשבתות וימים טובים שיורד נשמה יתירה והיא אין בה מיתה. והיא ג"כ אין לה סוף שהיא חלק אלקי ממעל ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא הוא הזמן שמעידין בנ"י על הבורא ית' ואיתא במדרש אברהם שלא כתיב בו שמירת שבת ירש הארץ במדה יעקב שכתיב בו שמירת שבת ירש נחלה בלי מצרים כו'. והוא כנ"ל שבימי המעשה וכמו כן בגוף האדם החיות במדה ובצמצום ובש"ק ונשמה יתירה היא בלי גבול ומדה ולכן כ' ויברך את יום השביעי. דמקודם כ' ויכלו כו' במדה כמ"ש שם במדרש לכל יש סקוסים כו' ובש"ק הוא בלי מדה לכן נק' נשמה יתירה שהיא אינה לפי גבול האדם בעוה"ז שהיא מעין עוה"ב. גם נק' יתירה שאינה לפי מעשה האדם רק מתת אלקים היא כמ"ש לעיל בפסוק ונח מצא חן. וכתיב והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות כו' דרשו חז"ל שלעתיד נעלה לראות פני ה' בכל חודש ושבת. ולהבין לשון מדי חודש מדי שבת דכתיב ביום השבת וחודש יפתח א"כ נפתחו השערים. וברגלים נתקיים בפועל ממש אבוא בם אודה. שראו פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ואיתא כי הי' ראוי כל החדשים להיות יו"ט שהמועדות הם בזכות ג' אבות. ויב"ח בזכות י"ב שבטים. רק שגרם החטא כמ"ש בטור או"ח ה' ר"ח. והענין הוא כי במועדים יש פתחים גדולים. ובר"ח פתחים קטנים ואם הנפשות היו מתוקנים היו מרגישין הארה באלה הפתחים. אך כתיב עונותיכם היו מבדילין ואין מרגישין באלה הפתחים. כמו שאנו בעוה"ר אין זוכין אפילו ברגלים לראות פני ה' במקדש. ולעתיד כשנהי' מתוקנים יהי' די פתיחת השערים בחודש ושבת לראות פני ה'. וז"ש מדי חודש בחדשו כו'. וגם זה אמת כי לפי עבודת בני ישראל בכל השנה זכו לראות פני ה' ג"פ. ולעתיד עבודת כל חודש ושבת יהי' בו זכות לראות פני ה' בכל חודש ושבת [ואפשר כי זה ענין הלל בר"ח שהוא מנהג כדאיתא בגמרא. וי"ל הענין כי באמת בזמן המקדש הי' עיקר ההלל ברגלים על הראות פני ה' במקדש כמ"ש אבוא בם כו'. ועתה שאין לנו בפועל זכי' זו. וההלל הוא רק זכר. א"כ גם בר"ח יש לומר הלל שגם בו השערים נפתחים וכמו שיהי' עוד לעתיד כמ"ש במ"א כי עתה כל הקיום בזכות הזמן שהי' המקדש קיים וגם בכח הזמנים העתידין להיות כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכן הוא בכל מנהגי בנ"י כמ"ש אם אינם נביאים בני נביאים הם ומכוונים למה שעתיד להיות] ומ"מ גם עתה למעלה בשמים נפתחים השערים בכל ר"ח וע"ז מבקשים יעלה ויבא זכרונינו כו' ביום ר"ח הזה היינו בהארה ושער שנפתח בר"ח הזה דכ' ויקרא לאור יום. ומבקשין ג"כ זכרון משיח בן דוד והוא ממה שעתיד להיות כנ"ל:



תרמ"ח

ב"ה במדרש אלה תולדות נח בית רשעים ישמד זה דור המבול אהל ישרים יפריח זה נח. כבר כתבנו במ"א במ"ש רש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט היינו ע"י שהצדיק מבטל הכל להעיקר ממילא עושה תולדות בעוה"ז דייקא וזה ענין השבת שמיני' מתברכין כל שיתא יומין וזה עדות השבת שכל המלאכות בטלים בו והוא הוא קיום כל מעשה בראשית והוא להודיע כי לא לאדם בכחו ועוצם ידו לעשות תולדות רק ע"י הביטול אליו ית'. ודור המבול שהיו גבורים וביתם שלום מפחד ונימוחו מעולם. והצדיק שהי' ארעי אהל ישרים יפריח שכל מה שמבטל עצמו ועושה מלאכתו ארעי ותורתו קבע עי"ז יפריח ויגדל ויעשה פרי ואיתא בזוה"ק נח הוא שבת ובמ"א הארכתי לכן קצרתי:

בענין דור הפלגה דכ' זכור ימות עולם כו' וכתבתי במ"א בשם מו"ז ז"ל הן עם אחד ושפה אחת הוא בנ"י שנק' גוי אחד כו'. והענין הוא כמ"ש בסידור הבריאה והארץ היתה תהו כו' אח"כ יהי אור ויבדל הבדילו לצדיקים. וכ"ז נתקיים בדורות אלו כי דור המבול היו רשעים גמורים ומעשיהם תהו ובהו. ובדור הפלגה כבר התחיל האור להאיר אך שלא היו הרשעים כדאי לקבל האור. ועליהם דרשו בזוה"ק וימנע מרשעים אורם ע"ש פ' לך. והיינו האור שהי' צריך להתגלות וזכה אברהם אבינו וקיבל שכר כולם. והנה הרשעים הבינו כי נמצא בהם האור הזה ורצו להתחכם באומרם פן נפוץ כו'. אבל השי"ת רצה שיהי' לו אומה מיוחדת ושיתבטלו כל עובדי האלילים לאומה זו ג) וממילא הי' לכולם שייכות להקדושה. וזה האחדות שהי' נמצא בהם הי' אאע"ה. רק שלא זכו להתחבר עמו והבדילם השי"ת לרשעים. ד) ונטל האחדות מהם. ונשאר לבנ"י כמ"ש חז"ל פיזור יפה לרשעים. נאה להם ונאה לעולם. וכינוס נאה לצדיקים. ובאמת לבוא לזה האחדות א"א בלי עזר אלקים כאשר נתן לנו השי"ת תורה ומצות ובכחם מתקיים האחדות בבני ישראל אבל לרשעים ה) הי' כנסי' שלא לש"ש ולא נתקיים כדכתיב אם ה' לא יבנה כו' ישמר עיר. והכל תלוי בכוונה לש"ש ודור המבול הי' מחלוקת שלא לשם שמים. והפלגה כנסי' שלא לשם שמים. וכמו כן בצדיקים נח הי' עמהם במחלוקת לשם שמים וניצל. והם נמחו. ואאע"ה הי' מכניס ומאחד מהם כל האורות כדאיתא שקיבל עליו שכר כולם ונתקיים בו כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים:

במשנה בעשרה דורות עד שהביא המבול. ובי' דורות עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה ולכן גברה אהבת אאע"ה שלא יכלו הרשעים לכבותה ונשאר הקדושה בעולם בכח. דהאדם כולל כל העולם בפרט הצדיק וכמו שבלבו הי' התלהבות יותר מן הטבע. כך נתגלה הנהגה זו בכל העולם ועל זה אמרו חסיד המתחסד עם קונו. ובאמת הי' התחלת ב' אלפים תורה דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה וזה הי' הפרש בין נח לאברהם אע"ה:



תרמ"ט

ב"ה ברש"י נח הי' צריך סעד לתמכו ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. דאיתא במדרש ג' מציאות מצא הקב"ה ומצאת את לבבו. כענבים במדבר מצאתי ישראל. מצאתי דוד עבדי. והכתיב ונח מצא חן. הוא מצא והקב"ה לא מצא. פי' שהאבות וכלל ישראל המציאו מכח אל הפועל אותה הנקודה והמכוון שזרע הקב"ה בעולמו. דכ' כולם בחכמה עשית וכדאיתא במד' מה צורך הי' לי ליחס שם עבר פלג ומצאת את לבבו. משל למלך שנפלה מרגליות כו' ע"ש. וכל מה שלמטה יש לו שורש למעלה. וז"ש בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. כי שבת הוא עליית כל הדברים לשורשם. וז"ש ונח מצא חן בעיני ה' שנתעלה ונדבק בשורשו ומצד זה נתקיים בעוה"ז. אבל אברהם אע"ה מסר נפשו עד שמצא בעוה"ז החכמה הגנוזה. וזה הוא באמת כח התורה כמ"ש שמאברהם התחיל ב' אלפים תורה. ובמ"א כתבתי כי כמו שנח הוא בחי' השבת כן האבות היו בחי' המועדות שנקראו מקראי קודש. שהוא מה שיכולין לקרוא הקדושה להמשיכה מלמעלה למטה דכ' ישלח עזרך מקודש. והיא הנשמה יתירה היורדת בשבת. ומציון יסעדך הוא הציונים והחקיקות והרמזים אשר נטע השי"ת בבריאת עוה"ז [ובמד' קדושים. עזרך מקודש מקידוש מעשים ומציון מעשים. וי"ל כענין שכ' העובד מיראה זהיר במל"ת וזה נקרא קדושהו פרישה בחי' נח את אלקים התהלך וע"י גדר ערוה מצא סיוע הקדושה. אבל אברהם אע"ה עבד מאהבה במ"ע והוא ציון מעשים כנ"ל] והגם דכתיב גם בשבת מקרא קודש. אמת כי השבת לבד מה שהוא קבוע וקיים מימי בראשית. יש לבנ"י חלק בשבת משעת מתן תורה וז"ש כנ"י יהי' בן זוגך. וכ' בשבת כי בו שבת. וכ' וזכרת כי עבד היית. ומצד זה מיוחד השבת לבני ישראל. וזה החלק לא הי' קודם קבלת התורה. ואיתא כי יש בעבודת השי"ת בחי' עבד ובחי' בן. בחי' בן התחיל מאבות לכן נקראו אבות שהתחילו לחפש בגניזין דמלכא והמשיכו אהבת הבורא ית' בעולם שיוכל האדם לעבוד לפניו כאהבת בנים לאביהם. וזה שהתחזק בצדקו מאליו כי זה ההפרש שהעבד ציית לרבו אבל הבן נמשך בטבעו אחר רצון אביו:



תר"נ

ב"ה במד' תאבד דוברי כזב כו' ואני ברוב חסדך כו' ע"ש. פי' הנהגת הטבע צריכין לידע כי הוא רק בכח שלמעלה מהטבע והשי"ת הלבישו בהטבע. אבל דור המבול שהחזיקו בכח הטבע נקראו דוברי כזב כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל. כי אמת הוא מה שקיים לעולם ודבר שיש לו הפסק נק' כזב כדאיתא בלשון חכמים מעין המכזבין מימיו כו' ולכן הנהגת הטבע נק' דוברי כזב. אך צדיקים מתדבקין גם בטבע בחיות הפנימיות שהוא מחי החיים וע"ז נאמר אבוא ביתך. דכ' מה רב טובך כו' צפנת כו' פעלת כו' נגד בני אדם. פי' שגם בעוה"ז נמצא גנוז וצפון כח אלקות. ועיין בזוה"ק בראשית מזה בפסוק ויכלו. וכ"כ שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' ביום השבת יפתח. וזהו הפנימיות הוא בכל מקום רק שהוא סגור וגנוז לצדיקים וזה נמסר לבני ישראל ביצ"מ שהוציאנו מן הטבע. וזהו הענין כפל השבח שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים. וכ"ה בתורה הפודך מבית עבדים. פי' כמו שיש עבדות ושעבוד לאדם כן המשועבד ומקושר אל הזמן והמקום אינו בן חורין. אבל בנ"י. הרים הקב"ה אותנו שלא להיות משועבד אל הזמן והמקום. והוא עיקר החירות ומתגלה בש"ק כדאיתא פורס סוכת שלום עלינו א"כ מתעלין בנ"י להיות בצילו ית'. וגם זה בכלל אבוא ביתך. וכ' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"כ יש לכל איש ישראל מקום מיוחד בש"ק שקונה בו שביתה ולכן כתיב לעשות את השבת לדורותם שנשתנה דירות בנ"י בש"ק. ובני ישראל הם דומין לבוראם כמ"ש מקום אתי דרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו כן איש ישראל אינו משועבד למקום אבל בכחו למצוא לו מקום שביתה. ולכן הוא יום מנוחה כמ"ש ופדיתנו מבית עבדים [וחג הסוכות הוא זכר לזה לכן כתיב למען ידעו בסוכות הושבתי פי' כשהוציאנו ממצרים הרים אותנו להיות לנו ישיבה מיוחדת להיות מובדלין ממקום הטבע והגשמיות לחסות בצלא דמהימנותא] למען ידעו דורותיכם מלשון דירה:



תרנ"א

ב"ה נח הי' צריך סעד לתמכו. כי קודם קבלת התורה אמרו חז"ל שכ"ו דורות שמקודם. הי' רק בחסדו של מקום ב"ה. ולכן יש כ"ו כל"ח בהלל הגדול. אכן אברהם אע"ה איתא שקיים כל התורה קודם שניתנה. ועליו נאמר מי הקדמני ואשלם. שהמשיך הארת התורה אף לפני קבלת התורה וע"ז נאמר התהלכתי לפניו וזה בכח מסירת נפש שהפיל עצמו לאור כשדים כי באמת התורה הי' קודם שנברא העולם. ובתורה נברא העולם. אך שמקודם לא הי' יכול להתגלות אור התורה בעולם עד אחר יצ"מ ששינה הקב"ה הטבע. אבל אברהם אע"ה ששינה הטבע ומסר נפשו זכה להרגיש אור התורה קודם שניתנה. והתורה מאירה לפני' ולאחרי' וכן כל הנפלאות מהבורא ית' מאירין לפניהם ולאחריהם וכפי זכות האדם יכול להרגיש אור מדורות הראשונים ומדור האחרון:

בענין דור המבול והפלגה הכל הי' הכנה לבני ישראל כמ"ש זכור ימות עולם כו' כי הדורות שקידם המבול היו גבוהים מאוד ואח"כ נתמעטו ע"י שקלקלו. והלא הי' הכל גלוי וידוע לפניו ית' אך שאח"כ בקבלת התורה זכו בנ"י להשיג מהארה הראשונה שהי' קודם החטא כדאיתא שכל הארות המתגלים בעולם נשאר מהם רשימה. ונמסר לבסוף כל אלה הדרכים לבני ישראל וע"ז כ' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ולכן אמר זכור ימות עולם כי בנ"י יש להם בכח התורה דביקות לזכור ולעורר כל ההארות שנתגלו מאז. וכ' לא נפלאת היא כו' לא בשמים כו' מי יעלה לנו הש' ולא מעבר לים כו' קרוב אליך בפיך ובלבבך כו'. יתכן לפרש שהם ב' אלו הדורות דור הפלגה חטאו בפה ורצו לעלות השמים אך כי לא הי' לשם שמים. אבל בנ"י בפיך כו' זכו להמשיך תורה מן השמים. מעבר לים רמז לדורות שקודם המבול שנק' מעבר לים. וזהו בלבבך כי דור המבול חטאו בלב כמה שכתוב יצר מחשבות לבו רק רע. ובנ"י בכח התורה יכולין להטות ב' הלבבות להשי"ת. כי בודאי פה ולב הם כלים להמשיך אור בעולם רק שהתורה מלמדת איך לתקן כל המעשים ע"י פה ולב. זכור הוא בפה. בינו הוא בלב:



תרנ"ב

ב"ה כתיב אור זרוע לצדיק ולי"ל שמחה. ובגמרא תענית איתא לא הכל לאורה צדיקים אורה ולישרים שמחה. פרש"י שם דשמחה עדיף מאורה ע"ש. ונראה כי ישר הוא כמו שהי' קודם החטא דכ' עשה את האדם ישר. ואחר החטא שנעשה תערובות טוב ורע אז נעשה בחי' צדיק ורשע כי צדיק הוא ברובו כמ"ש כל שזכיותיו מרובין ה"ז צדיק. אבל בחי' ישר הוא שלא יהי' שום התנגדות. לכן כתיב בנח איש צדיק. ואברהם אבינו התחיל לתקן כל שורש החטא והוא הדרך שזכו בנ"י בכח התורה. כדכ' יצפון לישרים תושי' וזה א"א להיות בדרך הטבע. רק האבות המשיכו זה הדרך לעולם. וע"ז כ' ולישרי לב שמחה כי שמחה הוא כשאין תערובות סט"א כלל. וכמו שהי' קודם החטא. כשמחך יצירך בג"ע מקדם. ומעין זה הוא ימי שמחה דסוכות ע"י שביוה"כ נמחלו כל העונות. ובכל שנה בעשי"ת בכלל ניתקן איזה פרט מן חטא הכולל של אדה"ר לכן הוא בחי' ולישרי לב שמחה [וי"ל ג"כ דבחי' הלולב היא אור זרוע לצדיק שהוא הכנה לכל השנה כשיהי' תערובות לכן רמזו בלולב ראשון לחשבון עונות] ומ"מ הוכרח נח לתקן מקודם בחי' צדיק ואח"כ באו האבות בבחי' ישרים שכ"כ אור זרוע לצדיק אח"כ לישרי לב שמחה. ומעין זה יש בכל שנה כמו שהי' בכלל הדורות בפסח זמן חירותינו להגאל מפסולת התערובות טו"ר ואח"כ זוכין לתורה ונעשין ישרים כנ"ל:

אלה תולדות נח. אלה פסל את הראשונים דכ' אלה תולדות שו"א כי הלא הי' גלוי וידוע לפניו ית"ש כי יחרב העולם במבול. אך כי רצה להודיע אשר צדיק יסוד עולם ושכל העולם תלוי בעבודת האדם כדכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי שיהי' אדם השליט. כדכתיב כל שתה תחת רגליו. ולכן הבריאה שהי' בכח הטבע נחרב ונעשה אח"כ התולדות בכח הצדיק. דאיתא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ ע"ש בכתובות:

בענין דור המבול והפלגה דכ' זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור כו'. בהפרידו בני אדם חלק ה' עמו כו' דכ' במזמור ליום השבת. מה גדלו מעשיך. מאוד עמקו מחשבותיך. דיש בחי' כמות ואיכות. חצוניות העולם וחכמת הטבע. וע"ז נאמר מה גדלו כדכ' גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. אבל איכות הפנימיות הוא רב מאוד וע"ז נאמר מאוד עמקו מחשבותיך. בער לא ידע הוא דור המבול שפשעו בבחי' הכמות וחטאו בגופם כסיל לא לא יבין הוא דור הפלגה שהי' להם דעת אבל חטאו בחכמתם שלא לשם שמים. לכן לא השיגו עומק הפנימיות. וחטאם הי' בחכמה. ולא זה וזה יש בהם רוח חיים. בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד כמו שהי' בדור המבול. כי הנה אויביך יאבדו דור המבול. יתפרדו הוא דור הפלגה. ולבנ"י נתן הקב"ה תורה ומצות לעמוד על ב' הבחי'. תורה היא הפנימיות. ומצות במעשה להבין כח מעשיו שבטבע מ"ב. ימות עולם הוא בחי' מעשה בראשית. שנות דור ודור הוא הפנימיות שזה נשתנה בכל דור לפי עבודת האדם כדכ' דור הולך כו'. והארץ לעולם עומדת:



תרנ"ג

ב"ה שבת ור"ח איתא במדרשים כי לע"ל יעלו לראות פני ה' בכל ר"ח כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו כו'. דכתיב אני בצדק אחזה פניך וכתב בזוה"ק תצוה כי הכל תלוי בהתעוררות התחתונים להתגלות הגוונין בשמים דכ' נודע בשערים פי' בזוה"ק כ"א לפום שיעורין דליבי' ואבותינו הקדושים בשעורין דילהון פתחו פתחים למעלה להיות גילוי פני ה' לכל בנ"י. וזה הי' מצות ראי' שבא לראות ולהראות וז"ש בזוה"ק בפסוק וראיתי' כו' כי הם תלת גוונין חיור סומק ירוק. היינו שאבות הקדושים המציאו מכח אל הפועל אלה הגוונין כי הקב"ה גבוה ונישא מכל אלה הגוונין. ורק כפי הכנת התחתונים כך נעשה למעלה התלבשות והתגלות להיות מדה של חסד ושל רחמים כו'. והנה גם לכל שבט יש גוון מיוחד כמו שהי' בי"ב אבנים טור אודם פטדה כו' והם שערי צדק הי"ב תיבין של שם אדנות שנק' שערי צדק כידוע לי"ח ומרומז בזוה"ק פ' זו דף ע"א ע"ב והשערים שפתחו האבות המה חזקים ביותר ואין העונות יכולים להסתירם. והשערים של השבטים צריכין זכות התחתונים ביותר שיכולין לכנוס בהם ולכן לעתיד כשיהי' תיקון כל המדות יתגלו כל אלה הגוונין ויהי' מצות ראי' בכל חודש. כמ"ש בטור או"ח כי לולא חטא העגל הי' כל ר"ח יום טוב גמור ע"ש וכמו שהי' בנפשות האבות והשבטים שזכו להוציא אלה הגוונין מכח אל הפועל כן יש בזמן מועדים ור"ח שבהם נגלו אלה הגוונים. וכ' שער החצר כו' יהי' סגור ימי המעשה ביום השבת כו' וכמו כן הוא בנפשות כמ"ש במ"א שהם ברית הלשון וברית המעור. דהנה יש רמ"ח אברים אבל פנימיות החיות מתעורר רק בלשון וברית. לכן רוב כריתות הם באיסורי מאכלות וביאות אסורות כי החיות הפנימי מתגלה באלה ב' האברים. ולכן נתן לנו הקב"ה ברית התורה לתקן ברית הלשון וברית מילה לתקן ברית המעור. ופי' ברית הוא דביקות בשורש. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כדי להפרע כו' וכ"ז נתקיים בדור המבול ונפרע לרשעים שמאבדין העולם. ונח הצדיק נתדבק בבחי' מאמר אחד ומאמר אחד הוא בחי' השבת דאתאחדת ברזא דאחד. אבל עבודת האדם בימי המעשה שאז מתלבש הפנימיות בבחי' עשרה מאמרות שהם עשר מיני מדריגות וצמצומים. וע"י האדם יכולין להתאחד. כי עשרה במ"ק א' והיינו ע"י הביטול אל השורש יכולין לבוא אל האחדות ונעשה מעשרה א'. לכן השבת מקיים העולם מה שהרשעים מאבדין בימי המעשה כי השבת מקשר הבריאה בבחי' מאמר אחד. כעין שכ' באוה"ח כי בכל שבת מתקיים העולם. ומובן שפיר לפי מ"ש. אבל השבת נמסר לבנ"י שמייגעין עצמן בימי המעשה. וכמו שהוא בזמן כך הוא בנפש הברית בחי' מאמר אחד. וכן נח צדיק תמים הוא בחי' דביקות בשורש נק' תמים. לכן כתיב אלה תולדות נח כי עיקר הברכה והריבוי בהתדבקות בשורש כמ"ש בשבת דכל ברכאין בי' תליין. שהוא שורש ואחדות שממנו מתפשט כל הברכות. וכזה מצינו בברכת נח לבניו. בשם כתיב ברוך ה' אלהי שם וביפת כ' יפת א' ליפת ולכאורה נתברך יפת יותר משם. אכן ברכת שם הי' כמו הברכה בשבת דהוא שמא דקוב"ה שלום. וזה שורש כל הברכות. ולכן לא אשתכח בי' מנא. כמו כן לא הי' ברכה פרטיות לשם רק מה שהוזכר עליו שמו של הקב"ה וע"ז כ' בכ"מ אשר אזכיר את שמי כו' והכל ענין אחד:



תרנ"ד

ב"ה איתא במדרש בנח כתיב את האלקים התהלך נח משל לאוהבו של מלך שנשקע בטיט עבה א"ל המלך כו'. ובאברהם כתיב התהלך לפני משל לאוהבו של מלך שהאיר לו מן החלון במקומות האפילות וא"ל האיר לפני וכו' ע"ש. לבאר הענין כמ"ש ז"ל נח הי' צריך סעד כו'. והנה נח נולד מהול. לכן כתיב מקודם צדיק תמים. אח"כ את האלקים התהלך שע"י התמימות זכה להלוך לפני ה' ובאברהם כתיב מקודם לך לך התהלך לפני ואח"כ ניתן לו המילה לכן נח לא הי' בו כח להציל דורו ובאברהם אמרו עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. והענין הוא כמ"ש במשנה במאמר אחד הי' יכול להבראות ומה ת"ל עשרה מאמרות להפרע וליתן שכר כו' ועיקר עבודת האדם לתקן אלה העשרה מאמרות עד שיזכה למאמר אחד שהוא הדביקות באל אחד. והמילה שנקרא ברית הוא התדבקות באחדות. וכדי להציל את נח העלהו הקב"ה בכח המילה להתדבק במאמר אחד ואז נק' תמים כמ"ש במ"א הטעם. ונמצא הי' מובדל מן הדור אבל אברהם בתוך מבואות אלו האפילות בעודו ערל מצא לו חלונות וחרכים להלוך לפניו ואח"כ ניתן לו המילה ותמימות. ובאמת זה הי' בכח מסירת נפש לכן נק' חסיד המתחסד עם קונו וזהו החילוק בין את האלקים התהלך. בין התהלכתי לפניו. שהי' כוונתו לשם שמים בלבד לפרסם כבוד שמו בעולם ולא לגרמי' כלום אפלו לתקן נפשו. ויש לכוון בזה מ"ש לו הקב"ה לך לך כענין שדרשו חז"ל אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו. כמו כן אין לומר לך לך אלא למי שאינו עושה כלום לגרמי' רק לשם שמים. ואיתא בזוה"ק נח הוא בחי' שבת כי כל אלו האותות ובריתות הם להתדבק בשורש האחדות מאמר אחד כנ"ל. והענין הוא דיש בחי' נפש רוח ונשמה שנשתלחו בעוה"ז ונתלבשו בגוף כדי לתקן על ידיהם המעשה והדיבור והמחשבה. ולהפוך הגוף והגשמיות לרוחניות. וזאת עבודת האדם לזכך גופו שיאירו בו הנר"נ. לכן אמרו שהבשר צריך ליגע עצמו ביראה. כי עיקר שם יראה כשנזדכך הגוף ואז מאיר בו הנר"נ ורואה האמת להתדבק בהקב"ה. ולזה ניתן תרי"ג מצות לזכך כל האברים כמ"ש נר מצוה. ובשבת ניתן תוספות נר"נ כמ"ש ז"ל נשמה יתירה ניתנית בשבת. דאיתא במד' דהנפש יש לה עוד ב' שמות חי' יחידה והם אינם יכולים להתדבק בפועל ממש בגוף כי הם דבוקים בה' אחד לכן נק' יחידה וחי' שהיא עצם החיות. ואחר החטא שיש מיתה בעולם ניטל מאדם אותן הבחי'. אך בשבת יורדת הארה מזה השורש האחדות והחיות לכן אומרים בשבת אתה אחד כו' ומי כעמך ישראל גוי אחד. נמצא בשבת הנר"נ עצמן מקבלין חיות ואחדות. ובימי המעשה הנר"נ מתקנין הגוף. ובשבת הוא בחי' מאמר אחד כנ"ל. לכן נאסרו המלאכות כמ"ש בפ' בראשית מזה. ומ"מ מעין זה יש בכל יום הארה בכח התפילין שממשיכין חיות ואחדות משרש הנשמה אל נר"נ שבאדם. ואיתא בזוה"ק שע"י תפילין נעשה אדם אחד כעין שכ' לעיל בענין שבת:

והנה בפרשה זו נא' ענין דור המבול ודור הפלגה והם ענין ב' הבריתות שניתן לבנ"י ברית המעור וברית הלשון. וכיון שנקראו בריתות הם דברים שיש להם התקשרות באחדות הנ"ל ולכן צריכין סיוע להוציאן מכח אל הפועל וצריכין שמירה ולא לחנם נכשלו דורות הראשונים בזה. והקב"ה נתן לנו ברית מילה לסיוע לתיקון המעור. והתורה לתיקון הלשון. כי כח הדיבור עושה תולדות והתחדשות כמו המעור שמוליד וממשיך נשמה מן השמים כן הדיבור אם הוא כראוי בדחילו ורחימו כמו שהיו בראשונים ודור הפלגה היו שפה אחת והי' להם כח הלשון שנק' מדבר מלשון מלכות והנהגה שיש בכח הפה לגזור ולעשות התחדשות וכ' הבה נבנה כו'. ואחר כך כ' וירד לראות כו' אשר בנו. ולא נזכר עדיין בנין. משמע שבזה הדיבור עשו בנין וכמ"ש באדה"ר לראות מה יקרא והכא כ' לראות ג"כ כי זה כח קריאת שמות של האדם. וכוונתם לא הי' לטובה לכן ניטל מהם כח הלשון וניתן לבנ"י בכח התורה ולכן היו הראשונים מתפללים ונענים שהיו מתפללים בשם כמ"ש בגמ'. וב' הבריתות שיש לבנ"י מילה ושבת מילה ותפילין הם ב' הנ"ל כי שבת סהדותא איקרי והוא ברית הלשון וכמו כן תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך וכמ"ש ואשים דברי בפיך היפוך מנבלה שפתם. לנטוע שמים כו' ולאמר עמי אתה כ' בזוה"ק עמי כמה דאנא במלולא עבדית שמים כו' ע"ש:



תרנ"ה

ב"ה במדרש אלה תולדות נח כ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים. ומה פסל דור המבול. דכל הצדיקים היו מתפללין ומצילין בני דורם כמו אברהם ומשה רע"ה. ונח לא הצילם והתירוץ הוא כי הצדיקים שבני דורם מקבלים מהם עבודת הבורא ית' כמו שלימד מרע"ה בנ"י התורה ובזה נתקשרו בו ונקראו תולדותיו וכמו כן באברהם אע"ה כתיב הנפש אשר עשו דשיעבידו לאורייתא. ודור המבול לא קיבלו תורה מנח כדאיתא במדרש שנאו בשער מוכיח שלא רצו לשמוע לו וזה שפסל הדור המבול שלא היו בכלל תולדות נח רק בניו. ולכן לא הי' יכול להצילם. איברא כי הוא באמת מיעוט בנח עצמו שלא העמיד תולדות זולת בניו. הגם שהי' מחמת רשעת בני דורו. עכ"ז נחסר זכות זה אל הצדיק. ולכן אמרו אפילו נח אינו כדאי כדאיתא בס' חובת הלבבות כי לא יתכן שכר לעובד הבורא זולת במה שמקרב אחרים אליו ית' ע"ש. לכן נאמר באברהם שכרך הרבה מאוד שמילא כל העולם במעשיו הטובים והקנה להקב"ה שמים וארץ בפרהסיא. לכן בנח כתיב מצא חן ועל אברהם נאמר הוצק חן בשפתותיך. דכ' גן נעול גל נעול. והוא בחי' ברית המעור בסתר וברית הלשון בפרהסיא. ואברהם אע"ה זכה לשני הבריתות כדאיתא בס' יצירה כרת לו ברית בין אצבעות ידיו ורגליו כו'. ולכן נח הוצרך סעד להיות ניצל מאלה הרשעים. ויתכן לפרש מ"ש במדרש תאבד דוברי כזב כו' ואני בחסדך אבוא ואני כאשר עשו כן עשיתי. והלא מי לנו כנח שכ' בתורה עליו איש צדיק מה שלא נמצא על שום אדם בתורה. אך כדאיתא במד' הנכנס לזירה או ניצוח או נוצח. ולכן לפי שבני דורו לא רצו לקבל ממנו עשו בו פגם. וז"ש כאשר עשו כן עשיתי שבמעשיהם עשו בו פגם. וי"ל פי' דובר תמים יתעבו בפועל יוצא שגרמו בו תיעוב ולכן הוצרך להסתר מהם בתיבה. אבל באברהם נאמר אהבת צדק והוא ג"כ פועל יוצא כדאיתא בספר ואהבת את ה"א שיהי' שם שמים מתאהב על ידך כאברהם. ופרי צדיק עץ חיים נאמר על נח. ולוקח נפשות חכם על אברהם ולכן לא הוצרך סעד כדאיתא מי שבא בשביל רבים כאלו בא בזרוע:

ובמשנה סדרו אלה הג' מדריגות בעשרה מאמרות ועשרה דורות מאדם עד נח ועשרה מנח עד אברהם ואז הי' תיקון העולם והם הג' בחי' שכ' בפ' ויכלו ויכל אלקים ביום השביעי וישבות ויברך וע"ש בזוה"ק בפסוק זה. ואדה"ר הי' עיקר מעשה בראשית מעשי ידיו של הקב"ה ועליו נאמר ויכל מלאכתו. והוא בחי' שבת בראשית. וישבות הוא בחי' נח כמ"ש בזוה"ק פרשה זו. ויברך את יום השביעי הוא בחי' אברהם אבינו והוא בחי' אור זרוע לצדיק כי הצדיק הוא כלי להאיר לעולם. אבל מצינו יש צדיק אובד בצדקו כמו שהי' בנח. ובאברהם התחיל ב' אלפים תורה מי העיר ממזרח כו' ואלה הג' בחי' הם בשבת כי ששת ימים עשה וכו'. וזכרת כי עבד היית הוא בחי' החירות להיות כלי מוכן לתורה ועיקר השבת הוא שבו ניתנה תורה והוא תיקון עשרה מאמרות בכח עשרת הדברות. ויברך א'ת'. הוא כ"ב אותיות התורה שבהם נברא העולם ומתברכין ביום השבת [ועיין בספר שערי אורה שער ב' דיש בחי' צדיק וצדק וצדקה והם ג' בחי' הנ"ל ובאברהם כתיב ויחשבה לו צדקה] והמעיין היטב בזהר פ' ויכלו יבין הדברים:



תרנ"ו

ב"ה כתיב ונח מצא חן בעיני ה' זה בחי' נח איש צדיק. גבר זכאי. וכשהנפש מזוכך ונקי חל עליו הצלם אלקים ולכן מוצא חן מאחר שהקב"ה בחר לו זה הצלם מוצא חן בעיניו לכן צריך האדם לשמור שלא להסיר מאתו הצלם. ובמשנה חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו'. כי באמת זה הצלם אלקים נשאר ו) בבנ"י כמ"ש אדם אתם ולכן דור המבול הוסר מהם זה הצלם. ולכן שלטו עליהם החיות והבהמות ולכן כתיב אח"כ ומוראכם וחתכם כו' כדפרש"י. וכן איתא בזוה"ק וישב. כי כשחל זה הצלם. החיות בורחים ממנו. ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב המגיד מקאזניץ ע"ה כי נכתבו פרשת קין ודור המבול והפלגה כי כל אדם יש בו מאלה הדורות. וצריך לתקן עצמו. והם בחי' קנאה תאוה וכבוד. קין קנאה. דור המבול תאוה. דור הפלגה כבוד. עכ"ד. ונראה דזה פי' המשנה קנאה ותאוה וכבוד מוציאין האדם מן העולם. פי' שמאבדין ע"י דברים אלו הצלם אדם. וידוע שזה הצלם הוא בנפש רוח ונשמה ובג' דברים הנ"ל פוגמים הדמות אדם. בקנאה כ' רקב עצמות קנאה ועצמות בחי' מוח נשמה. תאוה בחי' רוח. כבוד נפש. ועיקר קיום הצלם בשמירת הברית ולכן זכה נח לחן. והנה איתא נח הי' צריך לסעד ואברהם נתעלה ממנו משמע שהם ענין א'. וכן דורש במד' החכמה תעוז לחכם מי' שליטים על נח ואברהם ע"ש. ולבאר הענין כי החכמה רומז לחותם ברית קודש שהוא היו"ד שנחתם במילה. ושניהם זכו לחותם זה. והנה כ' ראשית חכמה יראת ה' והוא בחי' סור מרע והוא שמירת הברית מחטא כמ"ש חגור חרבך על ירך גבור. ועי"ז שליט על הגוף כדאיתא במד' קהלת עשרה שליטים הם המשמשין הגוף והנפש ע"ש. וע"י החכמה זוכה להיות שליט על החומר וגשמיות. וזה ראשית חכמה בחי' נח מלשון ונוח מאויביהם להיות גבר זכאי כמ"ש בתרגום. ואח"כ זוכין לבחי' ועשה טוב זה סוף החכמה כמ"ש אח"כ שכל טוב לכל עושיהם. וזה בחי' אברהם תכלית החותם התגלות אור זרוע לצדיק אחר הסרת הערלה. כי במילה יש ב' דברים הסרת הערלה והתגלות האור לכן היו"ד כפול במלואו לרמוז על ב' היודין והוא ב' יודין בוייצר ב' יצירות וגם בזה נא' החכמה תעוז לחכם לקבל הארת עשרה שליטין פנימיים המיוחדין לנפש הקדושה כי זה לעומת זה עשה. ואז נגמר הצלם בשלימות ונקרא אדם זה הציור ניתן רק לבנ"י ואז כל האומות עע"ז יראים מהם כמ"ש וראו כל ע"ה שם ה' נקרא עליך כו' ז) כדאיתא אתם קרוין אדם ועיקר סיוע לאדם בכח הנשמה דכתיב יצר לב האדם רע מנעוריו ובמדרש משיוצא מבטן אמו בא היצה"ר וכ"ז נעשה בעצת הרשע ערום שע"י החטא מעה"ד הקדים היצה"ר באדם. ולכן קשה להיצ"ט לגבור עליו. והיה רצון השי"ת שיאכל אדם מקודם מעה"ח ולא הי' מזיק לו אח"כ עה"ד וע"י החטא הקדים היצה"ר. אכן איתא במד' כי הנשמה קודמת לבוא בעודו בבטן אמו לכן הנשמה מסייע ליצ"ט לגבור על היצה"ר. ולכן שבת נקרא מנוחה שיש בו הארת הנשמה יתירה:

בענין דור הפלגה שהי' בכח הדיבור שהוא עיקר מעלת האדם המדבר דכ' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי כו' אל זה אביט כו' וחרד על דברי. דבאמת רוצין שהתחתונים יבנו בית המקדש. כדאיתא מעולם נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. וכ' ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. והכל בכח כ"ב אתוין דאורייתא. אביט הוא כ"ב כמ"ש רז"ל הביט בתורה. כי כל הבטת הקב"ה בעוה"ז באמצעות התורה. כמ"ש כמה פעמים וירא אלקים כי טוב ואין טוב אלא תורה. ושמים הוא תורה שבכתב וארץ תורה שבע"פ. ויכולין ע"י התורה לבנות ביהמ"ק להיות שורש למעלה ופרי למטה כמו שקיימו אבותינו במשכן ובבית הבחירה. ודור הפלגה שלא הי' כוונתם לשם שמים. ניטל מהם כח הדיבור ונתבלבלו הלשונות. מוכח מזה כשהי' הלשון מסודר. דברים אחדים. היו יכולין לבנות הבנין להיות ראשו בשמים. ובנ"י בכח התורה כתיב ואשים דברי בפיך שימה הוא לשון סידור שבנ"י יכולין בכח התורה להוציא הדיבור בשלימות מכח סייעתא דשמיא והיינו וחרד על דברי להיות הבנין לשם שמים כמ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון ולעתיד יהי' נגמר זה הבנין בשלימות וע"ז כ' מדי חודש בחדשו שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות. שבת הוא בחי' השמים כסאי תורה שבכתב לכן בשבת ניתנה תורה וקריאת ג"ן סדרים דאורייתא המתגלין בשבת. וחודש הוא בחי' תושבע"פ ישראל דקדשינהו לזמנים ובכח אלה הבנינים יבאו להשתחות לפני ה':



תרנ"ז

ב"ה במדרש פרי צדיק עץ חיים פירותיו של הצדיק מצות ומעש"ט. דכ' אור זרוע לצדיק והוא אור תורה שנקראת עץ חיים. והתורה נעלמה מעיני כל חי והיא כולה שמותיו של הקב"ה אבל הצדיק בכח המצות מושך אור התורה ועושה פירות בעולם כמו בתולדות אדם. שאב ואם והקב"ה משתתף עמהם ושולח נשמה במעשה ידיהם. כמו כן איתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. והקב"ה מחדש אור תורה במעשיהם של הצדיקים ובאמת הכל מאתו ית"ש רק שהוכן האדם להיות כלי להוציא פירות על ידו. הן בגשמיות הן ברוחניות ואיתא נח הי' צריך סעד לתמכו. את אלקים התהלך ובאברהם כ' התהלכתי לפניו היינו באברהם הי' אתערותא דילי' מקודם ולכן נשאר מגן לדורות כמ"ש אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ומ"מ הכל מאתו ית' כדכ' ממני פריך נמצא. כמ"ש בזוה"ק ח"א פ"ה ע"ב. ולכן לא כתיב הלכתי לפניו אלא התהלכתי שהכל הי' מהכח שהשריש הקב"ה בו אך כי הוציא מכח אל הפועל זו הנטיעה שהי' גנוז בו:

בפסוק ארור כנען עבד עבדים יהי'. ברוך ה' אלקי שם כו' כי עיקר הברכה בחי' החירות שלא יהי' משועבד תחת שום דבר. כי הקב"ה ברא העולם להיות שליט מדריגה במדריגה שרפים ואופנים ומלאכים וגלגלים וכן בעוה"ז מלכים ועבדים. אבל באמת מלכותו בכל משלה ולא יצא שום ברי' מתחת רשותו כמ"ש וממשלתך בכל דור. וזה עיקר החירות דכ' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. עולם הטבע נקרא בית עבדים. והצדיקים ח) הם נמשכים אחר הנהגה עליונה ולכן הם בני חורין והוא בכח האמונה שיודעין שהקב"ה שליט ומנהיג הכל וזה עיקר הברכה להיות נמשך אחר השורש של כל השרשים שהוא שורש ומקור כל הברכות וזהו עדות השבת דכ' בו ויברך יום השביעי שיש בו התגלות מלכות שמים דכ' ששת ימים עשה השמים וארץ שבימי המעשה נתלבש הכל בטבע. דכ' שער החצר כו' הפונה קדים ששת ימי המעשה יהי' סגור הוא הנקודה הפנימיות שמעלה הכל אל השורש זה הפונה קדים. ובימי המעשה הוא סגור. ושליט הטבע. וביום השבת יפתח. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת שבו מתגלה מלכות שמים והוא עדות על כל הבריאה שהכל בהשגחה עליונה ואין זה מתגלה רק לצדיקים ט) שהם שומרי שבת שמשתוקקין ומצפין להתגלות מלכות שמים וזה אנכי ה' אלקיך שיחד מלכותו עלינו בלי מסך מבדיל. ולכן בנ"י נקראו בני חורין הגם שהם בגלות. אבל האמונה קבועה בהם שהכל בהשגחה עליונה. אבל בכנען כתיב עבד עבדים כדאיתא בזוה"ק מאן דאפיק גרמי' מצלא דמיהמנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין. דגם בעבדות יש עבד משכיל. פי' שמבין שורש העבדות שהכל תחת מלכותו ית"ש כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים ובזה זוכה לחירות. וכנען עבד עבדים:



תרנ"ח

ב"ה במד' אלה תולדות נח נח פרי צדיק ע"ח איזהו פירותיו של צדיק מצות ומעש"ט. כי צדיק נקרא חי כדכ' בן איש חי. ורשעים בחייהם קרוים מתים והצדיק ע"י מצות מושך החיים כדכ' וחי בהם. כי האדם יש לו נר"נ ח"י כדאיתא במד' ה' שמות יש לנפש. חי' שהוא חי' בגוף. יחידה שהיא יחידה בגוף. ואדה"ר הי' לו כל הה' בחי' הנ"ל כמ"ש האדם הי' כאחד ממנו זה בחי' יחידה שהיא למעלה מכולם. והוא דביקות באחד האמת. וע"י החטא שנפרד מהאחדות ניטל ממנו גם בחי' חי' כדכ' פן ישלח ידו כו' מעה"ח ואכל וחי וכו'. ובנ"י ע"י תורה ומצות יכולין להמשיך הארה מבחינת חי' ויחידה. ונח שנק' צדיק התקין בחי' חי'. רמז לדבר נח ר"ת נשמה חי'. ואאע"ה תיקן בחי' יחידה דכתיב אחד הי' אברהם לכן ניתוסף לו ה' לרמוז שהשיג כל הה' שמות הנפש כנ"ל. ומאברהם אע"ה התחיל בחי' התורה שב' אלפים תורה התחילו מאבות וע"י המצות זוכין לבחי' חי' כדכתיב וחי בהם. וזה הי' בחי' נח איש צדיק. ולפי שבמצות זוכין לבחי' חי' נעשה כברי' חדשה וכקטן שנולד בכל עת. לכן תולדות נח נח כמ"ש חז"ל מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם. ועשיתם אותם אתם. וע"י התורה זוכין לבחי' יחידה וזה שייך רק לבנ"י המייחדים שמו ב"פ ביום ה' אחד. וכ' אנכי ה' אלקיך יחדתי שמי עליכם והוא בכח התורה. ובאברהם אע"ה התחיל בחי' תורה לכן בנח איתא עשרה דורות עד שהביא עליהם המבול. ובאברהם איתא עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. כדאיתא עבירה מכבה מצוה. ואינה מכבה תורה כמו שהוא בפרט כל אדם כן הוא בכלל שעבירות הרשעים כיבו כח מצותיו של נח. והוצרך להנצל בתיבה. אבל כחו של אברהם לא יכלו הרשעים לכבותו כדכ' מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. ולכן בנ"י שניתן להם התורה יכולין להתקיים תוך שבעים אומות ולקבל שכר כולן:



תרנ"ט

ב"ה אלה תולדות נח במדרש עץ חיים פרי צדיק פירות של צדיק מצות ומעשים טובים דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' היינו שיכול להמשיך החיות מעץ החיים וכמו שנמשך הנשמה בהכנת האדם הגוף. מלמעלה. כמו כן בכל מעשה האדם נעשה כלי למשוך עליו נשמה ואלקות מלמעלה ועז"כ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וז"ש נר מצוה שהוא כלי לחול עליו חיות מלמעלה וע"ז מבקשין ויהי נועם ה' כו' ומעשה ידינו כוננהו. וכ' תמשילהו במעשי ידיך שהנשמות הם מעשה ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי והרי האדם ממשיך הנשמה מלמעלה. כל שתה תחת רגליו רמז לברית מילה שנק' כל. והכל תלוי בכח זה הברית. וכ' ועמך כולם צדיקים בכח הברית מילה לכן כתיב וחי בהם כנ"ל פ"צ עץ חיים:

את האלהים התהלך נח ואמחז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו ובאברהם כ' אשר התהלכתי לפניו והגם דכ' נח איש צדיק. אבל כן המדה כמ"ש מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה כו' והגם דחושב שם בפסוק כמה מדריגות לעבדו בכל לבבכם ולאהבה מ"מ הכל הוא בעזר השי"ת כשאדם יש בו יראת שמים. ולכן את האלקים התהלך. בדחלתא דה' הליך נח. ומכח זה בא לאהבה ולשאר המדות עד שנעשה צדיק. אבל באברהם הי' בו בעצם מדת אהבה. ובאמת דרשו עליו מי הקדמני ואשלם. כי הוא חסיד לפנים משורת הדין. וזה רק בכח מסירת נפש. כי לפי הטבע אין בכח האדם רק מדת היראה והכל מן השמים חוץ מיראת שמים. ואחד הי' אברהם:

איתא במשנה בעשרה דורות מאדם ועד נח כל הדורות היו מכעיסין עד שהביא עליהם מי המבול ומנח עד אברהם היו מכעיסין עד שבא אאע"ה וקיבל (עליו) שכר כולם. כי נח אע"פ שהי' צדיק לא הי' יכול לעמוד נגד רשעת הרשעים ומה שהי' הוא מתקן. קלקלו אותן הרשעים עד שהי' צריך להסתר בתיבה ונאבדו הם במבול. אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו וגבר על מעשי הרשעים וע"ז כ' מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. וידוע שכן דרך האש כשאין המים יכולין לכבותו עוד הוא מתגבר ע"י המים וזה שקיבל עליו שכר כולן כי עוד נתעלה ונתחזק בצדקתו ע"י רשעת הרשעים. ובאמת זה כענין שאמרו עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ומאברהם התחיל ב' אלפים תורה שהוא בחי' שלמעלה מהטבע. וכן הי' בסדר הדורות כענין שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה. והנה נח קיים את העולם והטבע וזה הי' בריתו של נח לקיים העולם כמ"ש עוד כל ימי כו' לא ישבתו. אח"כ בא אברהם אע"ה והמשיך לעולם דרך התורה שהיא למעלה מן הטבע והזמן וזה נשאר לדורות בבנ"י. כי בריתו של נח הי' לזמן ולשעה ובא בריתו של אאע"ה ודחתה בריתו של נח. לכן איתא במשנה הנודר מבני נח מותר בישראל. שאין נקראים בני נח. שמאבות העולם התחיל בנין חדש כמ"ש ואעשך לגוי גדול ברי' חדשה כנ"ל. והוא בנין בנ"י שנקראו בני עוה"ב למעלה מדרך הטבע כנ"ל:



תר"ס

ב"ה אמרו חז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו. ובזוה"ק איתא נח בחי' שבת. והוא הסיוע שבא בשבת לעובד ה' בכח הנשמה יתירה כמ"ש ישלח עזרך מקודש. לכן כתיב נח נח שהאיר השורש שלו מלמעלה לשם נח שלמטה. אבל באברהם אבינו כתיב אחר כל הנסיונות אברהם אברהם. שמקודם תיקן אברהם אע"ה את עצמו בכחו שלמטה. והוא בחי' ששת ימי המעשה דכ' ששת ימים עשה והם עמודי עולם. וכמו כן יש בנפשות ששה עמודי עולם ואברהם הראשון שבהם ולכן כתיב בהבראם באברהם שהעולם עומד עליו וששת ימי המעשה הם עמודים חזקים ונק' ששת מלשון עמודי שש שהם חזקים שאין מקבלין השתנות ולכן עומדים גם בעולם העשי' והטבע וכמו כן אותן הצדיקים שהם בני עוה"ב ממש ונשתלחו לעוה"ז. ומאחר דכתיב בהבראם שהעולם נברא באברהם ע"כ אברהם למעלה מן העולם. ובאמת כל ישראל יש להם חלק בעוה"ב ולכן השבת נמסר לבנ"י ומאיר עליהם בשבת כח הנשמה והחלק שבעוה"ב. דשבת מעין עוה"ב. אבל אברהם בן עוה"ב ממש ועליו נאמר שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו:



תרס"א

ב"ה במד' ורש"י. בנח כתיב את האלקים שהי' צריך סעד ובאברהם אבינו נא' התהלכתי לפניו. דאיתא בזוה"ק נח הוא בחי' שבת ונקרא נח ע"ש המנוחה כי הגם שגם נח הוכיח את דורו כדאיתא במדרש אך בעבור כי לא קבלו ממנו הי' ירא לנפשו פן יחטיאו גם אותו וביקש להציל א"ע ובמדה זו נהג עמו הקב"ה והסתירו בתיבה וכמ"ש במדרש המשל מי שנטבע בטיט עבה והצילו המלך ע"ש. אבל אברהם אע"ה הי' חסיד לפנים משורת הדין ומסר את נפשו להלחם עם הרשעים לברר בע"כ מלכותו של הקב"ה אפילו אחר קללה והכאה שמן הדין פטור מלהוכיח וכתיב ומקללך אאור א"כ הי' לו הרבה מקללים. וגם הכאה שהשליכהו לכבשן האש. ובאמת הרמז עד הכאה שרואה שמבטלין אותו מעבודת הבורא ומחטיאין אותו ואעפ"כ מסר א"א את גופו ונפשו לשם שמים. ונהג עמו הקב"ה ג"כ מדה במדה והוליכהו בכל העולם להודיע טיבו בעולם וזכה לקרב את הגרים והוא בחי' יום ראשון מששת ימי המעשה כידוע שהאורות המתלבשים בימי המעשה הם ממדריגה גבוה ביותר ומתנוצץ מהם אורות גם בתוך הימי מעשה. וזהו המשל במדרש שראה את המלך מהלך במבואות אפלים והאיר דרך החלון פי' שראה שגם במבואות האפלים הללו בעוה"ז גם שם המלך מהלך. והרגיש הקדושה בתוך הסתרת העשי'. כמ"ש עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות. שבכל מקום נמצא חרכים וחלונות אשר יכולין להכיר את הבורא ית"ש בכל עת ובכל מקום. ואותו מקום שנחשב טיט עבה אצל נח שם ראה א"א את המלך. וזהו התהלכתי לפניו שהוציא מכח אל הפועל והכין מקום להשראת השכינה בעוה"ז העשי'. וזה חסיד המתחסד עם קונו. כמו שהקב"ה בחסדו הגדול צמצם את כבוד קדושתו לברוא את העולם כמ"ש עולם חסד יבנה. כן הכניס א"א עצמו לברר כח הבריאה במסירת נפש:

בענין דור הפלגה בפסוק הן עם אחד כו'. התורה מלמדת אותנו איך נפלו התחתונים משורש האחדות. מקודם כ' הן האדם הי' כאחד ממנו שהי' דבוק ממש באחדות. דרשו חז"ל כאחד ממלאכי השרת דכ' וקרא זה אל זה שמתחברין להיות אחד כמ"ש ומשמיעין יחד בקול דברי אלקים חיים. כי הקב"ה ברא הכל בכ"ב אותיות וכל כתות המלאכים מתעלין אל שורש האותיות המיוחד להם. ומתחברין כל כ"ב אתוין הבאים מכל מיני צרופים של הכ"ב אתוין שאין להם סוף וחקר ונעשין אחד. וכן הי' האדם קודם הירידה. ואח"כ נגרש מג"ע לעבוד את האדמה ומ"מ הי' עוד לשון אחד וע"י התחברות בכ"ב אתוין שלמטה הי' לו עוד אחיזה בכ"ב אתוין דלעילא וכמ"ש בזוה"ק דמתאחדין לתתא ברזא דאחד כגוונא דלעילא. דיש כמה מדריגות באותיות אתוין רברבין וזעירין ובינונים. אבל כח האחדות שלמטה צריך להיות רק הכנה לשרש האחדות שלמעלה כמ"ש הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה. ולפי שדור הפלגה לא הי' כנסי' לשם שמים שעזבו את העיקר והפרידו בין אחדות שלמעלה לאחדות שלמטה לכן נפלו גם מאחדות שלמטה ונתפלגו לשבעים לשונות. אך לשון הקודש נשאר לבנ"י ונקראו גוי אחד בארץ שהם כנסי' לשם שמים וסופה להתקיים:



תרס"ב

ב"ה ויקרא שמו נח כו' זה ינחמנו. ואיתא שנולד מהול. כי ע"י חטא האדם נמשך הערלה ומכסה על בשר הפנימי ומזה בא כל הקללה מעשינו ועצבון ידינו כמ"ש בעצב תלדי בעצבון תאכלנה והכל ענין אחד ע"י שנתערב פסולת במזון גם הזרע יש בה פסולת. ונח שנולד מהול הכירו בו הצורה הפנימית אשר שם צוה ה' הברכה. ונק' זה שהיא צורה מבורכת בלי פסולת. וזה הנחמה שיצא ללמד על הכלל כולו. ונודע אשר תחת הערלה נמצא אור גנוז. ולכן נח מצא חן בעיני ה' שעל הצורה הפנימית חל החן. וכמו כן הוא בזמן בש"ק שהוא יום מנוחה דכתיב וינח. יש בו החן והוא הנחמה כמ"ש ששם נח על זה ינחמנו. ולכן שבת זכר למעשה בראשית דכ' וירא אלקים וכו' טוב מאוד ואיתא במד' שאמר הקב"ה עולמי עולמי הלואי שתהי' מעלת חן לפני כשעה זו ע"ש. ובכל ש"ק יש מציאות חן הזה לכן הוא זכרון למעשה בראשית והוא ג"כ ללמד על הכלל כולו על כל הזמנים וכמו כן מילה בנפשות בנ"י. ולכן חל ע"ז הברכה כיון דסט"א ערקית בשבת. וכמו כן הערלה נכרתת מזה האבר לכן חל הברכה והחן וזהו ינחמנו:

במדרש בפסוק וידבר אלקים אל נח צא מן התיבה הוציאה ממסגר נפשי כו'. דהנה מתחלת בראשית עד עתה לא מצינו דיבור. שהדיבור הי' בגלות כמ"ש בזוה"ק ביציאת מצרים שהי' הדיבור בגלות עד דכתיב וידבר אלקים עשרת הדברות כן בזמן אדם ונח ע"י החטא לא הי' נגלה הדיבור ולכן לא התפלל נח על דורו כי כח הדיבור הי' סגור עד שבא אברהם ושרי צלותין כמ"ש בזוה"ק בהיכלות ע"ש. ולכן ב' אלפים תורה התחילו מאברהם וכאן הי' שורש התחלת התגלות הדיבור. בי יכתירו צדיקים שזה הי' כתר וראש להתגלות דיבור תורה ותפלה לצדיקים. ואיתא נח הי' צריך סעד לתמכו כי תיקון העולם בא כסדר כמו שמצינו בחטא האדם שהי' בו רק ידיעת טו"ר שהי' רובו טוב רק שהרגיש קצת ידיעת הרע ואח"כ רבה רעת האדם שנעשו רוב רע. אח"כ יצר מחשבות כו' רק רע. וכמו כן ניתקן אח"כ העולם שנח הי' רובו טוב ונק' צדיק וכ' אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא לכן הי' צריך סעד. ובזה הסעד התהלך נח את האלקים שהי' מחשבות לבו תמיד בה' בכח הסעד. אבל אברהם הי' כולו טוב כי האבות תקנו כל חטא האדם וכדאיתא שלשה לא שלט בהם יצה"ר ועליהם נאמר גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי'. ועתה צריכין עכ"פ לראות להיות מחשבת האדם רוב היום במצות ומעש"ט עכ"פ בכח התורה שנק' לקח טוב ומלמדת האדם למצוא דרך הטוב. שהדורות הראשונים שלא הי' להם התורה בודאי הי' נסיון גדול להיות טוב ולא רע ורצה הקב"ה לזכות את ישראל והרבה להם תורה ומצות:

בענין דור המבול ודור הפלגה ומקודם הי' משונה האדם בגוף. ובחכמה. ועל ידי חטא דור המבול בהתפשטות הגופניות והתאוות נתמעט כח הגוף ואריכות השנים בעוה"ז. ודור הפלגה חטאו בחכמה וניטל מהם החכמה עכ"ז נשאר זה הבחי' לבנ"י כמ"ש זכור ימות עולם כו'. ואור החכמה המוכן לאדם חופף עליו והמבקש החכמה לשמה זוכה בה. וע"ז ניתן לנו ב' הבריתות ברית מילה הסרת כח הגוף שלא יתפשט יותר מדאי. וברית הלשון ע"י תפילין ושבת זוכין להארת הנשמה והחכמה החופף על האדם כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך:



תרס"ג

ב"ה אלה תולדות נח נח איש צדיק פרש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים. וכ' אלה פסל אחרים שלא הי' לו תולדות אחרים רק מצות ומעש"ט שהצדיק מוליד תולדות בהתקשרות הנשמה אל השורש ונעשה הגוף טפל שזה בחי' צדיק דאחיד בשמיא וארעא. ז"ש צדיק הי' בדורותיו כי הי' צדיק בב' הדירות כי האדם יש לו דירה למעלה ולמטה וכשמכין לו בפרוזדור לבוא אל הטרקלין נקרא תמים בדורותיו. וכן הי' התולדות שלו. וע"ז מבקשין ולא נלד לבהלה רק בדביקות אל השורש:

ברש"י באברהם נאמר התהלכתי לפניו שלא הי' צריך סעד. דכ' שער החצר הפנימי כו' ביום השבת יפתח וביום החודש. והנה שבת הוא מתנה מן השמים וכן אמרו מתנה טובה יש לי. ונח הי' בחי' שבת כמ"ש בזוה"ק. את האלקים התהלך נח וזה הסעד שבאמת כך נברא העולם להית הקיום ע"י השבת ולכן נאמר את האלקים התהלך כדאיתא שא"א לעולם להתקיים במדה"ד ושיתף מדה"ר פי' לסייע להאדם. אך האבות חידשו דרך חדש בעולם והוא דרך התורה פנימיות העולם והוא לפנים משורת הדין ולכן נאמר באברהם ה' אשר התהלכתי לפניו וזה בחי' וביום החודש יפתח שזה הפתח בא ע"י עובדי ה' ולכן חודש ומועדות צריכין קידוש ב"ד. ישראל דקדשינהו לזמנים. והוא קדושה שהמציאו האבות. לכן ג' מועדות מול ג' אבות וי"ב חדשים מול השבטים. וזה דרך התורה שהוא ללמד דעת לאדם לידע לחדש דרכים בעולם. והוא כח תורה שבע"פ שבא מתורה שבכתב. כי מעשה בראשית מעשי ה'. והתורה ללמד לעשות ולכן אמרו שהוצרך התורה להתחיל מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו'. זה ההתחדשות שבא ע"י האדם ומאברהם התחיל ב' אלפים תורה:

בפסוק ארור כנען עבד עבדים יהי' כו'. עיקר הקללה העבדות והשיעבוד והברכה היא רק למי שהוא בן חורין. וכן הברכה של יום השבת. כי ימי המעשה הוא שליטת מדריגה על מדריגה שהבריאה כך הי' גבוה על גבוה שומר וזה שליט על זה. כענין שאמרו כל עשב יש לו מזל שמכה ואומר לו גדל ונק' ימי המעשה מלשון כפי' שאין שום אחד רוצה להיות כפוף. ומעשה בראשית הם כולם מהופכים זה מזה ובע"כ עושין כ"א היפוך מהותו והכל עדות על הבורא ית"ש. אבל שבת שלום מתגלה הנהגה עליונה מלך שהשלם שלו פי' הכל משלימין ושמחים במלכותו שהוא מלך האמת. ולכן שבת זכר ליצ"מ שהוא זמן חירות ולכן יש בו ברכה ולכן השבת ניתן לבני ישראל שהם בני חורין ויכולין לקבל ברכת השבת וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת:



תרס"ד

ב"ה.

על מעשה דור הפלגה נאמר זכור ימות עולם כו', שנתרחקו כל האומות מלשון הקודש ונשאר רק לבני ישראל.

כי לשון הקודש שורש כל הלשונות. כי עיקר יתרון המדבר בכח הנשמה דכתיב ויפח כו' לנפש חיה, לרוח ממללא, והוא לשון הקודש, ומזה יש התפשטות כל ע' לשונות כמו שנאמר יתן אומר המבשרות צבא רב, ונשאר לבני ישראל שיש בהם הנשמה. וזה עצמו אות לבני ישראל שהם חלק ה' חבל נחלתו.

ולכן הם מיוחדים להעיד על הבורא, כי כל כח המדבר שניתן לאדם כדי להעיד על השי"ת. וזהו שנאמר אתם עדי נאום ה', שיש לכם זה הלשון הקודש ונקרא נאום ה'. וכתוב בעד על פי שני עדים, דרשו חז"ל שלא ישמעו סנהדרין מפי המתורגמן, וכל הלשונות הם בחינת תרגום, אבל העדות צריך להיות בלשון הקודש.