פתיחת התפריט הראשי

לך לךעריכה

תרל"ב

ב"ה . ברש"י ומד' למה לא גילה לו מיד כו' פשוט כי זה עצמו בחי' א"י. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת כמ"ש לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו ית' ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שא"י שאין שיעור לידיעתו ית' כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי כו' שתמיד צריך להיות בבחי' ראי' והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו ע"י ביטול שכלו וידיעתו עתה:

ובמדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא בזוה"ק והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה לראותה. וכן גם עתה בש"ק שכל אדם משליך כל עניני החול ומקבל על עצמו עמ"ש שהוא בחי' שבת לשבות מכל מעשה קטן וגדול נתגלה באמת כמ"ש וראו כו' כי שם ה' נקרא כו':

רמב"ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה"ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד כמ"ש וי לאינון דשינתא בחוריהון ואאע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצמו שהי' מוכן לקבל המאמר:



תרל"ד

ב"ה במדרש שמעי בת כו' בירה דולקת כו'. דקשה הפסוק שמעי כו' ואח"כ הטי אזנך. אך דכ' אל הארץ אשר אראך ולמה לא הראהו מיד. והענין כי יותר נייחא להשי"ת מהרצון והתשוקה שיש לכל איש ישראל להתקרב אליו ולהשיג דברי תורתו מאחר ידיעתו כי הרי זה הרצון מזכהו להתקרב ולהשיג. ומוכח שזה יותר חשוב לפניו ב"ה. וסדר איש ישראל ע"י שמשתוקק להשיג ולשמוע בקולו ית' זוכה לשמוע. ואח"כ צריך להכניס ההשגה בעומק הלב שתביאהו לתת לב יותר בעומק להיות תשוקתו יותר לשמוע ויזכה לשמוע יותר. וכן תמיד. ואין נייחא כי אדם לעמל יולד ומנוחה לצדיק בעוה"ב. ובעוה"ז רק היגיעה ממדריגה למדריגה וז"ש בירה דולקת והי' חידוש בעיני אברהם כי כל דבר צריך להיות במקום מנוחתו ושרשו. והשיבו השי"ת כי כן רצונו ית' שבעולם הזה יהי' רק יגיעה ולא מנוחה. וזה אשר אראך כי ידע שלא ישיג בשלימות בעולם הזה רק להיות משתוקק תמיד כל ימי חייו. וזה שמעי כו' והטי אזנך כו'. שמעתי מאא"ז ז"ל בירה דולקת מלשון דלקת אחרי שכל דבר משתוקק ורודפת תמיד אחר השלימות כנ"ל:

ברש"י לך להנאתך ולטובתך כו' אף כי צוהו השי"ת ללכת ולהניח הכל לא יעלה על דעת אדם לומר כי צוהו השי"ת להיות נפרש מעוה"ז. רק אדרבא להמשיך קדושתו ית' בכל מעשיו. וזהו לך לך כענין שכתוב והחיות רצוא ושוב. פי' שכל דבר השגה צריך האדם להכניס בעומק לבו ושיתפשט נקודה זאת בכל מעשיו ועי"ז הוא מתקיים. והבן זה מאוד [ונראה לי שמזה יצא לאברהם אע"ה ליקח ביתו ואנשיו אתו כמ"ש ויקח כו' כנ"ל]:

במדרש המשל מחכם שנתן לעבדו דייתיקי ושבנו יבחר דבר א' כו' וז"ש לאדם שטוב לפניו כו' ע"ש במדרש תנחומא פי' שיצה"ר מושל בכל הדברים ומ"מ הכל ברשות האדם כמ"ש שניתן הבחירה לאדם ומה שבוחר בו נכבש ת"י. כמ"ש כל שתה תחת רגליו. וגם מה שנותן ליצה"ר כח למשול על הכל הוא ג"כ כדי שיתקרב הכל להשי"ת ע"י שמאסף ומכניס לתת לטוב כו' כמדרש הנ"ל והוא העבד רק שהאדם צריך להכניעו להיות תחת רגליו כנ"ל:

במד' במאמר הקב"ה לאברהם הי' תמים. תמה שע"י המילה יהי' יותר תמים ע"ש. והאמת כמ"ש חז"ל כל יתר כנטול דמי כי כפי מה שאדם שומר כחו שלא לעשות בו מה שאינו צריך נקרא תמים שהכח נשמר אצלו וח"ו כשמשתמש בו לדברים אחרים מחסר כחו ממקום הראוי ואיננו שלם:



תרל"ה

ב"ה במדרש שמעי בת וראי והטי אזנך כו' בירה דולקת כו'. דקשה מאי הטי אזנך אחר שנאמר שמעי. ומוכח שיש ב' בחי' שמיעה כמ"ש שמוע תשמעו כי בתחילה הקב"ה משמיע לאדם מעט הארה כשמייגע עצמו לבוא אל האמת. אח"כ צריכין להשגיח בעין השכל על זה ההרגש ולהבין כי הוא עיקר הכל ולהניח כל הרגשות אחרים וזהו שמעי וראי והטי אזנך. פי' כל כח השמיעה שלא יהי' נשמע לו שום דבר אחר כלל ועי"ז יזכה לשמוע האמת. כי מה שהקב"ה משמיע בתחלה הוא רק כדי ללמוד הכנעה שיבין האדם שיש דבר לשמוע למעלה מהשגתו ויבוא לבטל עצמו ויזכה לשמיעה. והנה אברהם אבינו ע"ה הי' חפץ מאוד להטות כל הברואים אליו ית'. והשי"ת אמר לו לך לך כו' ואעשך לגוי גדול כו' ואברכה מברכיך כו'. ואברהם אבינו ע"ה הי' סובר כי נכון יותר להיות כל העולם מיוחדין אליו יתברך ולא יהיו מתנגדים כלל והשי"ת הראה לו כי נכון יותר להיות אומה נבחרת לו ית' על צד היותר טוב ויהיו מברכים ומקללים והאומה הבחורה י) יגברו הכל. וזה עצמו ענין הבירה דולקת ששכל הפשוט מורה שאין שום דבר שלא יהי' לו קיום ולכן הי' סבור אברהם אבינו ע"ה שיש להטות כל הנבראים וכל החיצוניות אליו ית' שלא יהי' נפסד שום בריה. והשי"ת הראהו כי אני בעל הבירה וכך רצונו ית' שברא כמה דברים שכל קיומם הוא הביטול שיבטל אותם האדם ויתרחק מהם וזהו לך לך כו' ושכחי עמך כו' כי הוא אדוניך שמזה יש הכרת מלכות שמים שיש חצוניות והאדם מרחיק עצמו ממנו. וכן בבחי' הדביקות בו ית' א"א באופן אחר רק שיהי' אומה נבחרת אליו יתברך ועל ידי כן מי שירצה יוכל להתבטל לאומה זו ג"כ. והוא כלל גדול גם בפרט כל איש ישראל אשר אי אפשר להיות בפעם אחד כראוי רק על ידי שנמצא איזה הנהגה ומדה טובה באדם על ידי זה יוכל לתקן כל מדותיו לנקודה זו. וזה עצמו ענין ב' השמיעות הנ"ל כי מקודם היה אברהם אבינו ע"ה חוקר בדרך השכל לבוא אל האמת. והוא בחי' הנבראים מצד הטבע וזכה להכיר האמת. ואחר כך אמר לו השי"ת לך לך כו' לבחי' שמיעה שניה והוא שייך רק לבני ישראל להיות מבטל כל השמיעה אליו ית' שלא להיות המכוון לתקן עצמו שזה נקרא לגרמייהו והוא דרך צדיקי אומות העולם. אבל בני ישראל מבקשין להיבטל אליו ית' בלבד. ולכך אחר ששמע והכיר האמת אינו מספיק עצמו בזה להתגאות כו' כדרך האומות עו"ג שרוצין לידע כדי להתגאות וכל ההכנעה כדי להשיג כו'. אבל בני ישראל הם להיפוך שכל מה שרוצין להשיג כדי להכניע עצמו אליו ית'. ולכך אחר השמיעה מכין עצמו יותר לשמוע כנ"ל:

ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא כו'. פירוש נפש הרצון כמ"ש יש את נפשכם והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת. עשו לשון כפי' כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפי' שיקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית':

במדרש אנכי מגן לך שאמר אברהם אבינו ע"ה שמא יבוא אחד ויסגל מצות ומעש"ט וידחה בריתו לבריתי כמו שדחה בריתי לנח והשיבו מנח לא העמדתי מגינים כו'. הקשה אמו"ז ז"ל וכי לא רצה אבינו אברהם ע"ה שיהי' איש צדיק יותר ממנו אף שידחה בריתו כו' והשיב כי ודאי ידע שהוא הצדיק ולא יהי' אחר רק שידע שצריך לחיזוק יותר ושיבטיח לו השי"ת זאת שהוא הנבחר כו'. ולהוסיף ביאור ע"ד כי ודאי ידע אף שיהי' מי שיסגל מצות ומעשים טובים יותר ממנו. מ"מ יהי' מתולדותיו בודאי. ובאמת דחה בריתו לנח אף שהי' מתולדותיו והטעם כי לא הי' צריך אברהם לסיוע של נח. אבל עם אברהם אע"ה כרת השי"ת ברית והגבי' אותו וזרעו אחריו להיות במדריגה גדולה יותר מכל האומות עע"ז ונמצא כי מי שבא מזרעו ודאי יוכל לסגל מצות ומעש"ט הרבה עד שיעלה במדריגה ממנו כדמצינו במרע"ה שאמר לו הקב"ה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול ולא קיבל עליו ע"י שזכר שהכל בא לו בכח האבות. והכלל שצריך כל איש ישראל לידע כי זה הכח שיש בכל איש ישראל מכח האבות וכריתות בריתו ית' הוא העיקר באופן שכל יגיעת האדם אין נחשב לכלום נגד זה הכח. אף כי עיקר הוא יגיעת האדם. אך שזה הכח למעלה מהכל. ואמת כי כל היגיעה לבוא לזה להיות בוחר בדרכי אבותינו ועי"ז יבוא לכח הזה וז"ש מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. ופי' מו"ז ז"ל מ"ש מגן אברהם שהקב"ה הבטיח לו שיהי' ממנו נקודה בכל איש ישראל אשר הוא ית' מגין עלי' שלא יוכל לקלקל אותה כו'. ונקודה זו מסייע לכל איש ישראל כפי מדריגתו וז"ש מנח לא העמדתי מגינים כו'. והבן:

במנחת שבת הוא עת רצון כמ"ש דבי' רעוא דרעוין ולית זעפין. דהנה בכל איש ישראל יש רצון אליו ית'. ומי שאין לו רצון כראוי יש לו רצון לבוא לרצון אמת. וכמו כן בשמים כביכול הקב"ה רוצה בישראל. אף כשאין ראוין חפץ להיות לו רצון עליהם והוא רעוא דרעוין. והפי' שמקבל עתה גם זה הרצון שיש בפשוטי בנ"י לבוא אל הרצון כנ"ל ולכך לית זעפין. וא"ז ז"ל פי' הפסוק לתאוה יבקש נפרד בכל תושי' יתגלע. כי בכל איש ישראל יש רצון כנ"ל. ומי שהוא נפרד. מתאוה לבוא אל הרצון. וזהו לתאוה יבקש כו' וע"י היגיעה בתורה מתגלה זה הרצון המלובש בו. כי תכלית הרצון הוא אליו ית' כנ"ל. וזה יגעתי ומצאתי. להוציא מכח אל הפועל מה שיש בכל איש ישראל נקודה טמונה כנ"ל:



תרל"ו

ב"ה במדרש שמעי בת משל לעובר ממקום למקום וראה בירה דולקת כו' כי אברהם אע"ה ראה שכל העולמות מסודרין עפ"י הסדר שנתן הקב"ה וכשבא לעיין בעוה"ז ראה אשר הוא בלי תיקון וחשב לעמוד על בירור הדבר כי תאמר ח"ו שהוא בלי מנהיג ובודאי השגחת הקב"ה בעוה"ז ג"כ והשיבו השי"ת לך לך כלומר שלא יעכב כאן וילך לדרכו כי א"י לתקן אלו המקומות עד שמשליכין מקודם כל עניני עוה"ז. ומס"נ לעבודת השי"ת יותר מהשגת חכמת האדם. ואז זוכין לבסוף ג"כ לתקן הכל. כי בודאי בריאת האדם הי' ע"ז לתקן אלה הדברים רק שמקודם צריכין לבטל הכל שלא בהדרגה. וז"ש שמעי בת ראי הטי אזנך כי שמיעה ראשונה הוא מה שהשי"ת פותח שער לכל ברי'. ואח"כ צריך האדם לדבק עצמו בנקודה זאת. ולעזוב הכל אז זוכה להרחיב זאת הנקודה ונאמר והטי אזנך כלומר להטות כל שמיעת גוף האדם אשר בא ממנו. וכ"ז ע"י שכחי עמך וכן נוהג זה הענין בכל אדם ע"י שמסר נפשו בתחילה כראוי יכול לתקן אח"כ כל הדברים בדרך הישר. וגם בכל ש"ק שהוא ענין לך לך שיש בו מנוח מכל המלאכות. וכשמקבלין השבת כראוי יכולין לתקן אח"כ ימי המעשה כנ"ל:

ואעשך לגוי גדול ז"ש אלקי אברהם כו' פי' שבנ"י ממשיכין מלכותו ית' עליהם בכח קבלת מלכות שמים של האבות ז"ש ואעשך כו' כי אברהם אע"ה הי' עובד להשי"ת בכל כחו אשר כביכול לאין שיעור לשלם שכר והי' זה השכר אשר כל עבודתו נתפשט בכל בנ"י בניו לדורותיהם וכל תנועה ועובדא שלו נעשה שורש לבניו בנ"י וכ"כ במד' ברכתו כעץ שתול על פלגי מים משל לרואה אילן יפה כו' ואומר במה אברכך רק שכל ענפים שיצאו מאתך יהיו כמוך כו' ע"ש. וז"ש ואעשך לגוי גדול שנתפשט כחו לגוי גדול כנ"ל כי הקב"ה משלם לכל ברי' שכרו מה שחביב אצלו יותר. ובאברהם אע"ה הי' זה שכר היותר חביב שיהי' ממנו גוי גדול אשר המה מיוחדים לעבודתו ית' והי' זה שכרו כנ"ל:

מה שהבטיחו הקב"ה כל כך הבטחות נראה כי הי' להגדיל הנסיון לראות אם יהי' הליכתו בעבור השכר. ובאמת כתיב וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' שלא הלך רק לעשות רצון הבורא ית':

התהלך לפני והי' תמים. מה שנקרא תמים ע"י המילה ביאור הענין שיש לאדם שני כחות בעולם הזה ובעולם העליון והיינו כח הנפש בגוף וכח הנשמה שלמעלה שאינו מתפשט בגוף האדם. וכשהאדם זוכה ומקשר עצמו לכח נשמתו נקרא תמים ובא בזכות המילה לכן נקרא ברית שמקשר ומחבר הגוף בהארת נשמתו החופפת על הגוף ובמדרש איתא כי תמה אברהם איך ע"י שיחתך אבר יהי' נקרא תמים. ובאמת ע"י חסרון זה בגוף זוכה אל השלימות כי הגוף הוא בעל חסרון וכדאיתא בזוה"ק על פסוק ה' חפץ דכאו החלי שע"י חסרון בגוף זוכה לשלימות של הנשמה. ואיתא בזוה"ק בראשית ברית אש פי' שכל הבריאה ע"י התורה ובודאי כח הבריאה שבתורה הוא בהנהגה שלמעלה מהגוף והגשמיות ונקרא אש דת כלומר הנהגה אלקית וע"י התורה יכולין לקשר עוה"ז בכח חיות הקדושה שמשם שורש הכל וזה מה שהתורה מתפארת ואהי' אצלו אמון פי' שבכחה ליישר כל המעשים והברואים ולקשר אותם בכח הפנימי שלמעלה מהטבע שהרי על ידה נברא הכל מאין ליש וזהו בראשית ברית אש והתורה והמילה ענין אחד כמ"ש במדרש ע"פ מגיד דבריו ליעקב כי בלי המילה אין זוכין לתורה ע"ש:



תרל"ז

ב"ה במדרש תנחומא מה לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך כו' ואהבת כו' מי שמדקדק אחר המצות שכרו מרובה כו'. כבר כתבנו דברי מו"ז ז"ל פי' המדרש כי מצוה ראשונה לאאע"ה התחיל בלך לך הטעם כי כבר הי' אצל ואהבת כמ"ש אברהם אוהבי כו' ודברי פח"ח. וביאור הדברים כי יחוד ה' ב"ה הוא על כל הבריאה ויש לכל האומות ג"כ חיוב זה שע"ז נצטוו גם בני נח וגם פי' הכתוב ה"א יהי' ה' אחד בפי כל כדברי רש"י ז"ל. אמנם ואהבת שייך רק לבני ישראל. והוא עבודת המצות שניתנו לבני ישראל שע"י המצות יתקשרו נפשותם בדביקות עליון לכן אין שייכות זה רק לבנ"י עמו וחלקו ית'. אבל יחוד ה' הוא הביטול להשי"ת בלי התחלקות הלבבות והמעשים ואין זה מצד האדם לכן [יש] שייכות לכל הנבראים בזה. אבל ואהבת הוא דקדוקי מצות לכן נאמר בכל לבבך ב' יצריך ונאמר ודברת בשבתך בלכתך כו' שמצד האדם יש השתנות הזמנים והמעשים וכל השינויים יש לקרבם להשי"ת ע"י המצות:

והנה אברהם אע"ה הי' בו ב' הענינים כי מקודם היה בכלל בני נח וקירב כל הברואים להשי"ת כפי היכולת כמאמר המדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם להשי"ת. והי' זה בחי' יחוד ה'. אח"כ אמר לו השי"ת לך לך פי' לבחי' המיוחדת לך שהיא אומה הישראלית המיוחדת לה' בכל המעשים והדקדוקים ע"י המצות והיא בחי' התורה שנקראת דרך כמ"ש חז"ל ע"פ אשר לא הלכו בה כו'. ואמת שזה נוהג בכל איש ישראל כמאמר חז"ל מקודם יקבל עליו עמ"ש ואח"כ עול מצות. וכל מצוה צריך לעשות בהתבטלות לכלל ישראל כמו שאומרים בשם כל ישראל כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וקבלת עומ"ש ויחוד ה' צריך להיות בכלל כל הבריאה לבקש שיתגלה כבודו ית' במהרה להיות ה' אחד ושמו אחד:

במד' ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו כו' עפ"י מ"ש רש"י להודיע טבעך בעולם וכן בפסוק ואגדלה שמך וכי הי' רצון אאע"ה להגדיל שמו וכבודו. אך כי המלך חפץ בכבודו ובעבור זה הוא נכלל בכבוד המלך ב"ה וב"ש ז"ש ויתאו המלך יפיך כ"ה אדוניך דאיתא הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו ומה תועלת לו בזה כיון שאינו חפץ בו ובורח ממנו. רק הפי' שצריך אדם לברוח מן הכבוד כדי שלא להתלבש ח"ו בלבוש המלך כי הקב"ה הוא מלך הכבוד ולכן זה שמחזיר הכבוד להשי"ת. אליו הכבוד רודף כדי להרבות כבוד ה' כי במה שמתכבד יותר ובורח ממנו עי"ז יחזור כל הכבוד למלך הכבוד ז"ש מכבדי אכבד וזה ענין מה שנקרא הקב"ה מלך הכבוד וז"ש כי הוא אדוניך כמ"ש חז"ל בעבור אברהם שקראך אדון כו' ועי"ז שמצא הקב"ה לבבו של אבינו אברהם נאמן לפניו לכן רצה הקב"ה להודיע שמו וכבודו בעולם כדי להטות הכל אליו ית' וז"ש והשתחוי לו שבכח הכנעתו להשי"ת יכניע כולם שהם כפופים אליו כנ"ל. וגם מ"ש ואעשך לגוי גדול כו' וכי צריך הקב"ה לחנפו בזה ההבטחה כי בודאי בלא זה יעשה רצון המקום ב"ה. רק הפי' שהודיעהו שהכל תלוי בו ושידע שבהתחזקו בעבודתו יטה את כל בנ"י אחריו ושיקבל עליו זה העבודה רבה וכמו כן צריך כ"א לידע שהכל תלוי בו כנ"ל:

טעם שזכה לוט להיות עם אברהם אע"ה וגם הוא גופא שזכה לצאת ממנו דוד ומשיח נראה כי הי' בזכות הרן אביו אף שלא הי' מס"נ בשלימות ולכך נשרף. אעפ"כ שריפתו הי' בכלל קידוש השם ונשרף בעבור השי"ת ואין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' לכן זכה לכל זה:

הרמב"ן ז"ל הקשה למה לא נזכר מקודם בפסוק צדקת אברהם אע"ה רק לך לך כו' ונראה כי לבעבור אברהם אע"ה הי' קיום כל העולם כמאמר בהבראם באברהם כו' לכן לא שייך לתלות הדבר בזכות מעשיו כי ודאי קיום העולם הוא הקב"ה רק שזכה אאע"ה להיות הוא הגורם אעפ"כ הכל בעזרת הבורא ית' והבן זה. וכמדומה לי שכ' זה או כדומה לזה בספרי מהר"ל ז"ל:

במדרש תנחומא על פסוק התהלך לפני והי' תמים תמה אברהם עד עתה אני חסר וכשאמול עצמי אהי' שלם כו'. פי' שזה באמת השלימות מה שאדם מחסר את עצמו כדי להיבטל להשי"ת ולהראות כי אין שלימות לנברא רק בהשפעת הבורא. זה עצמו הוא הנותן לו השלימות וביטולו של דבר זה קיומו. ולכן ניתנה מצוה זו באבר הזה אשר בו כח ההשפעה והתולדות של האדם שזה עיקר כח ומעלת האדם וצריך להיות שם אות ורמז כי הוא חסר מעצמו וצריך להשלמת הבורא ית' וכל מה שאדם מחסר גופו בעבור כבוד הבורא ע"ז נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ונא' אין מחסור ליראיו. והוא ענין באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה כמ"ש שם במקומו. ולכך נקרא ברית שהוא התקשרות המקבל אל המשפיע והוא השלימות. ונראה שלכך ניתן זה לאדם שהקשו הערלים אם חביבה המילה למה לא נברא מהול כמ"ש במד' ע"ש. והתירוץ כנ"ל שבאמת במילה הוא מחסר הגוף רק מצד שהאדם הוא העושה זאת בעבור הבורא הוא השלימות אבל לא שייך שיהי' נברא כך כנ"ל:



תרל"ח

ב"ה במדרש שמעי בת וכו' משל בירה דולקת כו' ליפותך בעולם. פי' כי אברהם אבינו תמה איך הבורא ית' מניח את הרשעים לאבד עולמו והשיבו. כי הוא הצדיק שהעולם קיים עליו וא"ת למה נבראו הרשעים ליפותך בעולם כדי שיהי' שכר להצדיק שפורש עצמו מהם כמ"ש ושכחי עמך כו'. ויתאו המלך יפיך כו' ומזה התענוג שניתוסף להבורא ית' מהצדיקים ע"י שהם בין הרשעים כשושנה בין החוחים עי"ז יש כח וקיום גם להרשעים והנה אברהם אע"ה תיקן כל הבריאה כמ"ש שהקנה להקב"ה שמים וארץ ונאמר לו ואעשך לגוי גדול ואברכה מברכיך כו' ולמה הבטיח לו כל זאת והלא בלא זה הי' עושה רצונו ית'. אבל רצה להודיעו שידע כי הכל תלוי בו ושהוא הצדיק שהכל מתברכין בעבורו ולכן כל המעשים שעשה אאע"ה עשאהו בעבור כל הדורות הבאים וזהו ענין שם אבות שכל מעשיהם לא הי' לשעה וז"ש שאומרים אלקי אברהם יצחק כו'. פי' שקבלת מלכותו ית' שקיבלו עליהם עודנו קיים לכל זרע ישראל שבכחם יכולים גם הם לקבל אלקותו יתברך בהתעוררות מעשי אבות. וגם הראה לו ואברכה מברכיך שגם עי"ז יכול לקיים כל הבריאה שגם הרשעים שא"י להטות לבם אחר דרכו של אאע"ה אעפ"כ ע"י שיראו ויבינו כי הוא הצדיק ויברכו אותו יהי' להם ג"כ ברכה ועי"ז יהנו כולם ממנו:

בפסוק ראה מן המקום אשר אתה שם כו' כי כל אשר א"ר לך אתננה כו'. מן המקום הזה הול"ל. או הכל מיותר. אך ביאור הענין כי בכל מעשה הצדיקים תלוין כל הברואים וזה רצה הקב"ה להודיע לאאע"ה אשר בכל מקום אשר הוא שם ישא עיניו לד' רוחות העולם והטעם כי כל מקום שראייתך מגעת לך אתננה וכן צריך להיות בכל איש ישראל שבאמצעות מעש"ט שלהם יקרבו כל הברואים אליו ית'. ואיתא דבר שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הוא בזה הגם כי נבחר אאע"ה ודורות בני ישראל אחריו אבל יצא הכל מן הכלל של כל הבריאה ע"כ ללמד על הכלל יצא כדכתיבנא:

התהלך לפני והי' תמים. ובמד' סוד ה' ליריאיו כו' ענין מצות מילה שניתן לאברהם. כי אאע"ה הבין וידע שחסר לו השלימות. ולא הי' יודע האיך לתקן וכאלו הי' בוש להלוך לפניו ית' בראותו שחסר לו השלימות. והשי"ת אמר התהלך לפני ואח"כ עי"ז יבוא השלימות. ובמד' למה לא נברא אדם מהול כו' לצרף הבריות. והענין כי הטבע הוא בחסרון. אמנם הצדיק שמייגע עצמו בכל כחו זוכה להמשיך הארה מעולם העליון וכשיש התקשרות בשורש העליון אין חסרון. וזה עצמו ניתן לאברהם אע"ה כי מקודם הי' רק שיעשה כל א' כפי כח טבעו להכיר טובת הבורא ית'. אבל עתה נתן השי"ת לאאע"ה התקשרות הברית שיהי' בזה מדובק בשורש העליון וממילא יוכל להיות תמים לגמרי בלי חסרון וזה הסוד שניתן ליראיו פנימיות החיות שיש בכל דבר. וכמו שזכה אאע"ה להשתנות הטבעיות והראה לו הקב"ה עצה לבוא אל השלימות ע"י שינוי הגוף בהסרת בשר ערלה כמו כן יש בפרטיות תמיד ע"י עבודת האדם שזוכה לעזר עליון על ידי סיבות שונות כמ"ש מי זה כו' ירא ה' יורנו בדרך יבחר ונאמר אין מחסור ליריאיו ע"י שניתן לו כח חדש מהשורש כנ"ל:



תרל"ט

ב"ה ברש"י כאן אי אתה זוכה לבנים פי' כי בודאי הבורא ית' לא יפלא ממנו כל דבר אבל לא הי' בכח המקום של חו"ל לקבל קדושת זרע אברהם. ואם הי' בכח להוליד תולדות בחו"ל לא הי' גלות והי' מתוקן הכל. אך המקום לא זכה לזה:

התהלך לפני והי' תמים. ובנח אמר תמים הי' את האלקים התהלך כו'. והוא עצמו ההפרש שכתבו ז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו לכן נולד מהול וזאת הקדושה שהי' לו מרחם סייעתו להתקרב אל הבורא ית'. ואברהם אע"ה התהלך לפני הבורא יתברך בהיותו ערל עד שמרוב התשוקה זכה אל התמימות והסרת הערלה. והוא דבר גדול מאוד עד אשר ע"י רוב הרצון ואהבת הבורא שמקלקלת השורה זכה להשתנות גוף הטבע להיות נבדל בחתימת ברית קודש מכל האומות. ודרך זה ניתן ביחוד לבנ"י וע"ז נאמר מקודם לך לך אל הארץ אשר אראך. כי האומות אם שיש לכל א' דבר מה היינו להיות עומד על מדריגתו כמו שנברא שלא לקלקל. אבל אין בו תוספות. אבל זרע קודש בני ישראל ניתן להם דרך מיוחד שיזכו בעבודתם להמשיך כח עליון מלמעלה. וז"ש אשר אראך כי אין לזה סוף ותכלית ולכן לא הראה לו מיד כי לעולם צריך איש הישראלי לייגע עצמו בעבודת הבורא ולהיות נמשך אחר מה שיראנו הבורא ית' משמים והבן:



תר"מ

ב"ה לך לך כו' אל הארץ אשר אראך ובמד' שמעי בת כו' המשל רואה בירה דולקת. כי השי"ת אמר לו כי כל הטעם שנברא העולם כך בבחי' טוב ורע הוא כדי לברר מעשה הצדיק כמאמר המשנה כדי לתת שכר לצדיקים כו' ויתאו המלך יפיך. וכל מה שיש הסתר יותר והאדם מייגע עצמו בימי החושך כל כך אור מתגלה אליו אח"כ וז"ש מה רב טובך כו' צפנת. וע"י שהי' נסתר בעוה"ז זוכין אח"כ לרב טוב ביותר. ואח"כ כשא"ל שא עיניך כו' נתקיים אשר אראך וא"ל הטעם כי כל הארץ אשר א"ר כו' ולכן הוצרך להיות כ"כ הסתר למצוא ראי' זו. וע"ז נאמר זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו'. ואם כי הפי' על בנ"י בהליכתם למדבר בלי צידה נוכל לפרשו גם על אברהם אבינו שהוא בעל החסד והוא התחלת שורש בני ישראל אהבת כלולותיך שהי' נכלל בו כללות בני ישראל ונאמר לו לך לך כו' בארץ לא זרועה כי עדיין לא ניתקן ארץ ישראל והי' עוד ברשות הכנענים ונקראת ארץ לא זרועה. והליכה זו בהתחלה קודם הראי' והשגה זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות שהרי אחר כל השלימות שזכו בנ"י אח"כ בקבלת התורה ומשכן נאמר להם זכרתי חסד נעוריך כו' ודו"ק. וכן איתא בזוה"ק שאאע"ה השתוקק למצוא הארה אמיתיות ולא הי' יכול להשיגה בחו"ל והשתוקקות זאת הי' חביב לפניו ית' כנ"ל. ונתקיים בו סדר הראשון מד' שצריכין להודות תעו במדבר כו' רעבים גם צמאים כו'. וידריכם כו'. וכ' סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. פי' כי הצדיק מתגלה לו בכל דבר הסוד שבו ואם כי לא נודע לו עוד גוף הסוד רק על ידי שמבין שיש בכאן סוד מייגע עצמו ביגיעת נפש ובשר עד שאח"כ מודיעין לו הסוד ובמדרש מביא זה הפסוק על מצות מילה שניתן לאברהם. כי הוא הרגיש שיש דבר סוד שנחסר לו ופעל ברוב השתוקקות עד שגילה לו הבורא ית' שצריך להסיר הערלה ובזה יהי' תמים:



תרמ"א

ב"ה במדרש שמעי בת כו' הענין כי אברהם אבינו הי' קשה לו מאוד לבדול עצמו. שידע שיאבדו אם יתפרד מהם. והשי"ת יודע כי המה רשעים ולא יחזרו למוטב. והשי"ת בחר באאע"ה זה עדות שלא הי' אבינו אברהם נוגע בדבר ואדרבא לאשר הוא הי' מבקש רק טובת הכלל לכן נבחר מכולם וקיבל עליו שכר כולם והוצרך השי"ת לאמר לו לך לך שיחפוץ טובת עצמו כי בחירה זו שיהי' הוא נבחר עי"ז יהי' תועלת וזכות לכל העולם כי כל העולם נברא רק לצוות לזה. וגם קיום כל הרשעים המתנגדים להקדושה הוא רק כדי לקיים ושכחי עמך ובית אביך שעי"ז נוסף שבח ותפארת להצדיק כיתרון אור מן החושך וז"ש ליפותך בעולם. ואחז"ל לעולם ירוץ אדם אפילו לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין כו' לטעם זה הי' כל בריאות הבלי עוה"ז להבחנת הצדיק וכענין שאיתא אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. כמו כן אם לא הי' תאוות העוה"ז לא הי' תפארת זה של הצדיק:

זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו' הוא רמז על אאע"ה שעזב בית אביו ומולדתו וזה הכח נשאר קיים בבנ"י: בענין המילה דכ' במד' תנחומא שע"י המילה נעשה תמים אף שלעיני בשר הוא עוד מחסר מבשרו. אבל הענין הוא כי מאחר שמצוה להסיר הערלה בודאי אין החיות הפנימיות והקדושה מתפשט בזו הערלה וכל שיש איזה מקום טימטום באדם שאין החיות מתעורר שם נק' חסר לכן ע"י מילה נקרא תמים. האדם הוא רמז לכל הבריאה שנק' עולם קטן וכמו שיש ערלה באדם כן בכל דבר צריכין להסיר המכסה והערלה. ובדורות ג"כ הי' דור המבול הערלה לכן נאבדו ונתגלה אח"כ נח הצדיק תמים. באברהם הי' התחדשות מאפילה לאור שמקודם הי' תהו כדאיתא במד'. לכן הוצרך לשנות שינוי מעשה במילה ושינוי מקום לך לך ושינוי השם:

ברש"י עד שלא נימול הי' נופל על פניו כשהי' רוה"ק שורה עליו. הגם כי מקודם הי' לו ג"כ מראות ולא נפל על פניו רק שאין כל המראות שוות ועתה הי' לו מראה בזה שניתן לו מצות מילה ולא הי' יכול לעמוד עד שנימול. וכן מ"ש בבלעם נופל כו' ע"י שהי' לו אז מראות בעבור בני ישראל:



תרמ"ב

ב"ה במד' תנחומא מי שמדקדק על המצות שכרו מרובה כו' באברהם עקב אשר שמע כו' תורתי והלא תורה אחת היא רק הם דקדוקי מצות כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש במד' על אאע"ה אחות לנו קטנה שאיחה את העולם. והוא דביקות וחיבור הכל אל השורש וזה הי' הפרש של נח הצדיק לאברהם החסיד דאיתא חסיד העושה לפנים משורת הדין פי' הצדיק בודאי זהיר ומקיים כל המוטל עליו. אבל החסיד מחפש בגנזי המלך ומדבק עצמו בפנימיות של המצוה ואינו עושה כדי לצאת ידי חובתו רק שבמצות ה' חפץ מאוד ומחפש אחר המצות תמיד ועי"ז מתגלה לו שורש המצוה ולכן כתיב תורתי שכל מצוה יש לה שורש גבוה מאוד רק התלבשות אור המצוה הוא בגשמיות וכ' איחה את כל העולם כמי שמאחה את הקרע כי קודם חטא אדה"ר הי' הכל דבוק בשורש העליון רק כמ"ש עונותיכם הי' מבדילים וע"י אברהם אבינו ע"ה התחיל להתגלות הפנימיות כנ"ל ובנח כתיב צדיק הי' בדורותיו אבל אברהם אע"ה הי' שורש לכל הדורות עד לעתיד לכן אין קורין אבות אלא לשלשה ומזכירין אלקי אברהם יצחק ויעקב פי' שיש מהאבות ניצוץ לכל איש ישראל ובכח זה מקבל עליו עול מלכות שמים לכן ברכת אבות קודם שהוא פתח איך להתדבק בו ית' על ידי מעשה האבות:

בפסוק ויהי כי הקריב כו' בזוה"ק כמ"ש ופרעה הקריב לבן של ישראל בתשובה כו'. כי אאע"ה הכניס עצמו למצרים בעבור בנ"י שידע שיצטרכו להיות במצרים. דאיתא במדרש ע"פ אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קרבו היינו אברהם אבל הוא קירב א"ע. היינו שהי' צדיק גמור ותקרב קאי על בעלי תשובה אעפ"כ הכניס אברהם עצמו גם במדריגת בעלי תשובה להיות כיבוש הדרך לבניו:

במדרש התהלך לפני והי' תמים כו' א' אם חביבה המילה למה לא ניתנה לאדה"ר כו' א"ל הקב"ה אני שאמרתי לעולמי די כו' ע"ש כי אברהם אע"ה תיקן כל קומתו וכשבא לאותו מקום לא הי' מוצא דרך לתקנו אשר ע"כ צוה השי"ת לבנ"י להסיר הערלה. ובאמת קודם החטא הי' נתקן כל הקומה רק אח"כ כתיב ויעש כתנות עור ממשכא דחויא כידוע ומ"מ יש ג"כ כתנות אור רק שנכסה בעור הזה וביכולת האדם לתקן זה המכסה. רק במקום המילה מוכרחין להסיר הערלה ואז נתגלה האור וזהו פריעה שהוא התגלות הפנימיות כמ"ש במד' וירא ואחר עורי נקפו זאת כו'. ואאע"ה חפץ לתקן כל המכסה כמו שהי' קודם החטא אך לא הי' עוד העת לעבור כל הסט"א עד לעתיד בלע המות לנצח. לכן אמר אני א"ש שאמרתי לעולמי די כמו שפירשנו במ"א כי הבריאה הי' בהרבה צמצומים והי' מתרחב והולך האור עד כי אמר השי"ת די וכמו כן הצדיקים הולכים בכח גבורתם עד כי מן השמים מעכבין אותם. וכן הי' עתה שאמר לו כי יעבור הערלה ולא יתאמץ לתקן עד כי יבוא עתו והבן:



תרמ"ג

ב"ה במדרש שמעי בת וכו' והטי אזנך. כי אברהם אע"ה הי' חכם גדול גם מקודם כדאיתא בזוה"ק והקב"ה יהיב חכמה לחכימין ובודאי האדם נברא על דבר מיוחד שיוכל לתקנו ולהשיגו ואז נק' צדיק שמיישר אורחותיו עפ"י המשפט אבל אאע"ה הי' חסיד הנכנס לפנים משורת הדין. והיינו שהעובד ה' מאהבה יכול להפיק רצון מהשי"ת להשפיע לו ממקור נשמתו מה שא"א להשיג בשכל אנושי כענין שאמרו בפסוק עושי דברו לשמוע בק"ד שע"י תיקון המעשים כראוי זוכין לשמוע יותר ויותר וכן לעולם כי החסיד עובד ה' כדי לזכות להתדבק בשורש המצוה ומבקש לשמוע בכל עת חדשות וז"ש אחר שמעי בת שהוא מה שיכולין להשיג אח"כ הטי אזנך שהוא לבטל כל ההאזנה והשמיעה אליו ית' וע"י הביטול לגמרי כענין לך לך מארצך כו' עי"ז זוכין להארה חדשה שלמעלה מהטבע כאשר השיג אאע"ה אשר אראך א"כ הוא מה שא"י להשיג ולראות מעצמו. וכן בנ"י אחר שנמשכו אחריו למדבר בארץ לא זרועה זכו לתורה אש דת. וכן בש"ק מעין זה ע"י ביטול כל המעשים אליו זוכין לנשמה יתירה. וז"ש ואגדלה שמך כי השם הוא אותו ענין שנברא עליו ואאע"ה תיקן זאת ונכנס לפנים משורת הדין עד שהוצרך השי"ת כביכול להוסיף ה' על שמו. וכ' אשר אראך ודקדקו למה לא גילה אכן באמת אין שיעור לראי' זו וזה עצמו הראה לו הדרך להבטל תמיד אל אשר אראך וז"ש כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה כו'. מכלל שאין שיעור לראי' זו וכפי מה שזכה לראות כך הנחיל לבניו. וע"ז נאמר מה רב טובך ארץ ישראל שנק' הר הטוב אשר צפנת כו' נגד בני אדם שכולן רואין א"י. וא"י מה היא רק להירא ה' מתגלה מה שגנוז בה והרי מרע"ה ביקש ואראה כו':



תרמ"ד

ב"ה בקיצור במדרש אחות לנו זה אברהם שאיחה כל העולם כזה שמאחה את הקרע כי כל הבריאה הוא מלבוש להפנימיות ואם עובד ה' מתקן כל דבר לאמיתו ומדבקו בשרשו ויודע להעמיד כל דבר על מקומו ונגמר המלבוש אז שורה בו הפנימיות כדמיון הלבוש שהוא נעשה ע"י איחוי וחיבור חתיכות בגד כן כל עניני עוה"ז אינם מסודרין כמ"ש גם את העולם כו' מבלי אשר ימצא כו' מראש עד סוף. רק ע"י מצות ומעש"ט יכולין לתקן הכל:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם להודיע כמה חיבתו כו'. כי ע"י נסיון מתעלה האדם למדריגה עליונה כי נסה הוא לשון הרמה כמו שאו נס. וממילא ע"י עשרה נסיונות נתרומם אאע"ה בכל העשרה דרגין. ובצדיק כתיב שבע יפול צדיק וקם ואברהם שנקרא חסיד נתרומם ביותר:

במדרש החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים שהיו בעיר כו' כי הנה בדור הפלגה היו שפה אחת כו' ולאשר לא הי' כוונתם לשמים ניטל מהם כל האחדות. ואחד הי' אברהם והי' גולה ממקום למקום וזכה להאחדות וזה רמז שנטל שכר כולן היינו האחדות שניטל מבוני העיר והמגדל וניתן לאברהם אבינו:



תרמ"ה

ב"ה במד' שמעי בת כו' כי הנה עד אברהם אע"ה הי' ב' אלפים תהו שנתקיימו רק בחסד ה' כמ"ש חז"ל כ"ו כל"ח נגד כ"ו דורות שנתקיימו בחסדו של מקום ועתה התחיל סדר העבודה שהתחתונים יזכו במעשיהם להפיק רצון מהשי"ת. וזה לך לך כמו שבן קטן סומך על שולחן אביו וכשנתגדל מוצא פרנסתו בכח עצמותו. וכן מקודם נק' בת אח"כ אשה ובית. וזהו ואעשך לגוי גדול כ' במד' אותו הגוי שנאמר עליהם מי גוי גדול פי' שיש קטנות וגדלות ובנ"י עבודתם בבחי' הגדלות כבן גדול היודע לחפש בגנזי אביו. וזהו עצמו הענין שנתעלה אברהם אע"ה מעולם הטבע. שמי שזוכה במעשיו הקב"ה נותן לו התחדשות מעולם העליון. וכ' לך מארצך וממולדתך משמע שנק' ארצך שהי' מיוחד אליו. דיש עולם שנה נפש וכולם אחדות אחד שכל נפש יש לו מקום מיוחד בעולם וזמן מיוחד בשנה כמ"ש אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה. אכן הצדיקים הם שולטים על המקום והזמן כדמצינו הוא הודה הוא זיוה שהמקום מתעלה בזכותם וכן הזמן כמ"ש במ' ימי תמימים כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ומקודם הי' אאע"ה מתקן מקומו ושעתו. אח"כ הגבי' הקב"ה אותו שימצא לו בכל עת מקומות חדשים שע"ז נקרא עובד ה' מהלך שנוסע תמיד מדירה לדירה וזוכה להפיק רצון מה' מלמעלה מכח השרש ונשמתו בעולם העליון וזהו בחי' הגדלות. וזהו הדרך התחילו האבות שע"י שהאדם מוציא עצמו מהרגילות והטבע ומשתוקק להשיג האמת יתחדשו לו הארות מן השמים. כמ"ש חז"ל ע"פ ושם דרך אראנו בישע אלהים המשים אורחותיו. ומצות עליות רגלים הי' מעין זה שהשליכו בנ"י ג"פ בשנה ארצם ומקומם והלכו להסתופף בבית אלקים וזכו להתגלות כמ"ש יִרְאה ירָאה כענין לך לך אשר אראך. ולכן כתבו חז"ל ע"פ מה יפו פעמיך בת נדיב בתו של אאע"ה שנקרא נדיב שהוא התחיל בזו המצוה ושילם הקב"ה שכרו לזרעו ג"פ בכל שנה. וגם במצות עליות רגל נזכר ונתעורר בשמים הליכת אאע"ה מארצו וממולדתו כנ"ל ונזכר זכותו לבני ישראל:

לך לך כו' ונברכו בך כו'. כי אאע"ה רצה לקרב כל הברואים אליו ית' אך הרשעים לא היו כדאי ליהנות מאורו כדכתיב וימנע מרשעים אורם ע"ש בזוה"ק. כמו דאיתא וירא אלקים האור כי טוב שהי' מאיר מסוף עולם וראה שאין כדאי לרשעים וגנזו כן הי' בחברהם אבינו ע"ה שהי' מוכן להאיר לעולם מראשו לסופו אך שלא הי' כדאי הרשעים וגנז הקב"ה אורו לבנ"י. ויבדל. וא"ל לך לך כו' שיהי' מיוחד האור לו ולזרעו אחריו. ובכח הבדל וגניזה זו ימשך אור מרחוק גם לכל העולם כמ"ש ונברכו בך כו'. ואברכה מברכיך פי' מו"ז ז"ל שעי"ז שייטב בעיני שאר אנשים דרכו של אברהם אע"ה יוכלו להיות בכלל הברכה ע"ש פ' וירא:



תרמ"ו

ב"ה במדרש שמעי בת כו'. כי הנה שורש האבות ובנ"י הוא למעלה מעוה"ז ולכן עוה"ז היא כבירה דולקת בעיניהם אך כי הי' רצונו ית' שבהליכת הצדיקים בעוה"ז הטבעי ואעפ"כ יניחו הכל ויתדבקו בשרש העליון בזה יתעלה כל הבריאה. ויוציא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע ומהמזל. ולמה הי' מקודם תוך הטבע והמזל רק שכן הי' רצונו ית' שע"י העבודה תוך הטבע יזכו הצדיקים לעלות למעלה מן המזל. וכן הוא מדת כל הצדיקים וכללות בנ"י שנאמר עליהם אין מזל לישראל ואעפ"כ צריכין לזכות לזה ע"י הקדמת העבודה בתוך הטבע והמזל. אח"כ ויוציא אותו החוצה. וכן הוא הענין בתחלת השנה בימי הדין והמשפט ובנ"י זוכין אח"כ לעלות למעלה מהטבע וזה חג הסוכות לומר איך שנעשה המשפט עפ"י הטבע והמזל אח"כ ויוציא החוצה שהוא הסוכה רמז לדבר ספור הכוכבים ובסוכה המצוה להיות כוכבים נראין מתוכה ורמז הענין הוא כמשחז"ל שנמשלו לכוכבים שנראים קטנים בעוה"ז ולמעלה כל כוכב גדול מכל העולם. וכמו כן ההארה שיכולין להרגיש בעוה"ז כ"א משורש נשמתו שלמעלה. מעט הוא. אבל למעלה הוא רב מאוד. וכל המשפט שנעשה בר"ה לחדש העולם וכן בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו מעשי בראשית הוא כדי לברר בחירת בנ"י וכן הוא סדר הברכות יוצר אור אח"כ אהבה רבה שנתברר בכל יום למעלה חיבת בנ"י. וכמו שבנ"י מעידין בכל יום על הבורא י"ת ומיחדים שמו הקדוש בעוה"ז כי למעלה אין צריך עדות שהכל יודעין שהקב"ה השליט בעולמות כולם רק בזה העלמא דשיקרא צריכין להעיד עליו וע"ז נשתלחו בנ"י לעוה"ז. וכמו כן הקב"ה למעלה מעיד כביכול על בנ"י כי למטה א"צ עדות ומי זוכר להקב"ה בעוה"ז לבד בנ"י שמברכין מאה ברכות בכל יום ומיחדים שמו ערב ובוקר. רק למעלה שכולם עובדי ה' שם מעיד הבורא ית' כי חביב לפניו עבודת בני ישראל בעוה"ז יותר מעבודת צבא מרום ועל זה כתיב שמועה טובה מארץ מרחק. וזהו שבנ"י יודעין שהקב"ה בחר בהם באהבה בכח זה יכולים להעיד עליו וז"ש ויתאו המלך יפיך כו' והשתחוי לו:

במדרש אנכי מגן לך כו' מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים. להבין ענין זה. דכתיב נח איש צדיק ואאע"ה נקרא חסיד ועליו נאמר לאיש חסידך כו' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כדכ' לך לך כו' ואת בניו לא ידע. בשליחת ישמעאל מעל פניו. ובעקידת יצחק. שמרו אמרתך ובריתך כו' המילה שניתנה לאאע"ה והגם שנאמר על אהרן הכהן ראש הכח של אהרן הוא מאבינו אברהם ע"ה. ואיתא איזה חסיד המתחסד עם קונו דאיתא החסד מתגלגל בעולם בשבילו. ולכאורה הוא מילי דסתרי כי חסד הוא בלי זכות המקבל והאיך אמרו בשבילו. אך יש גם ע"ז משפט שביכולת החסיד לזכות במעשיו לחסד עליון וזה נקרא מגינים של צדיקים להיות זוכה לחסד עליון ושוב אין לדבר הפסק וכ"כ שומר הברית והחסד לאוהביו כו'. וזה החילוק כי עולם חסד יבנה והוא חסד חנם. ואח"כ בא אברהם אע"ה ונעשה כלי לקבל החסד ונקרא חסיד וכביכול בע"כ מתעורר מדת החסד בשבילו. ובודאי בשכל אנושי אי אפשר לעשות כן רק במסה"נ שהי' לאברהם אע"ה וכ' מי הקדמני ואשלם. ומי שמוסר נפשו שייך בזה כביכול להקדים בחסידותו שיזכה במעשיו למדת החסד ושילם לו באמת הקב"ה תחת כל השמים כדכ' שכרך הרבה מאוד:

בפסוק מה תתן לי כו' ובן משק ביתי כו' יורש אותי כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ואין מובן ונראה לפרש כי בודאי האמין גם מקודם אאע"ה בהבטחות השי"ת לזרעך אתן כו'. אך כל הטענה הי' על מה שהלך כל ימיו ערירי. ועובד ה' כמותו והלך בכל עת ממדריגה למדריגה וכל העבדות למד ממנו אליעזר כמאמר חז"ל דולה ומשקה מתורת רבו כו'. וע"ז התרעם אאע"ה מה שמניח כל תורתו לבן ביתו. אכן הקב"ה וב"ש גלוי וידוע לפניו כי ישתנה אאע"ה אחר המילה לברי' חדשה ונתחדש לו אח"כ דרך האמת והוא דרך התורה שאין לכל החכמות שייכות כלל לזה הדרך ולכן לטובתו המתין הקב"ה ליתן לו את יצחק ללמוד אליו רק תורת אמת וז"ש לא יירשך זה כו'. ואברהם אע"ה האמין ויחשבה לצדקה מה שמניח כל תורתו לבן ביתו וודאי לטובה הוא הגם כי לא ידע איך יוכל להיות. האמין באמרו ית' אשר יצא ממך הוא יירשך:

בפסוק והיה שמך אברהם. דרשו חז"ל שניתוסף לו ה' להיות שליט על כל רמ"ח איברים. דאיתא בהבראם בה' בראם בה' נברא עוה"ז כו'. עוד איתא באברהם. דהנה אמרו חז"ל שאברהם אבינו הקנה להקב"ה שמים וארץ והוא אחד מחמשה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. דאיתא כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו דכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. וזה הכבוד נתקיים ע"י הצדיקים דכ' ויקרא אברם בשם ה' והיינו דביקות הבריאה בהבורא ית' כדברי המדרש שאיחה את העולם כו'. ונתקיים כל הנקרא בשמי וחל ש"ש על הבריאה בכח עבודת אאע"ה וזה רמז הה' שניתוסף לו. וכביכול הניח הקב"ה ה' אברים להיות ברשותו שהמה עדות על הבורא ית'. וכשהאדם משעבד כל האיברים שהם בבחירתו אז הקב"ה מוסיף לרשותו ה' איברים הללו ג"כ וחל שם ה' שהוא הה' שברא בה העוה"ז וזה רמז הה' קנינים שקנה בעולמו:



תרמ"ז

ב"ה במדרש לך לך שמעי בת כו' ושכחי עמך כו'. כי בעוה"ז נסתר הנהגת הבורא יתברך ונתלבש בטבע. אבל המאמין בו יתברך ומשליך את הטבע זוכה להתגלות לו הארה מעולם הבא כדאיתא שעוה"ב הוא היפוך מעוה"ז וכפי ביטול הטבע מתגלה הארה מעולם העליון ולכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב צריכין לבטל המעשה והמלאכה כי ששת ימי המעשה מתלבש ההנהגה בהטבע. וכ' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. היינו כשההנהגה ע"י התלבשות נקרא דודי בין הבנים ושם הוא הדמיון לתפוח שאין לו צל. ומ"מ נאמר בצלו חמדתי שבנ"י מאמינים כי הכל הנהגתו ית' אף שהוא בהסתר ועי"ז וישבתי הוא בחי' השבת כמ"ש שבו איש תחתיו כו' ואז השי"ת פורם סוכת שלום עלינו ומתגלה הנהגה עליונה. וכן היה אברהם אבינו ע"ה בעודנו בחו"ל ששם ההנהגה נסתרת וע"י האמונה נאמר לו לך לך כו' אשר אראך שנתגלה לו הארה מעולם הנסתר כנ"ל:

בפסוק ואברכה מברכיך כו'. יש להקשות לפי משחז"ל הצדיקים אורריהם קודמין למברכיהם וכן הקשה הרמב"ן ז"ל בפ' תולדות. ונראה כי אברהם אע"ה נשתנה אחר המילה למדריגה עליונה מאוד. ובבחינה הראשונה כבר בא לבחינת המברכים שהכל הודו לו. אך ידע הבורא ית' כי עוד יהיה לו סדר חדש ויוקדמו עוד אורריו למברכיו. לכן כתיב אחר כך עוד ונברכו בך שהוא המברכים האחרונים כנ"ל:

ברש"י יכול חותמין בכולם ת"ל והיה ברכה בך חותמין וכו' וכן איתא שאמר אברהם אבינו ע"ה שמא יבוא אחד ויסגל מצות וידחה בריתו כו'. ותמוה כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל. ונראה לפרש כפשוטו כי ידע אאע"ה כי יצחק ויעקב יבחרו להם כ"א דרך בפ"ע. והעולם חסד יבנה וכיון שהוא היה המתחיל ביקש שיגבר מדת החסד על כל המדות כדי שיהיה להעולם קיום והבטיח לו השי"ת זאת. ולכן נאמר חסדי ה' כי לא תמנו:

בפרשת מילה התהלך לפני והי' תמים איתא במדרש תנחומא התחיל תמה עכשיו אני חסר וכשאמול אהיה שלם ע"ש [וגם להבין רמז החכמים דיו לעבד להיות כרבו] כי בודאי מאחר שזו הערלה צריכין להסירו בודאי אין בו פנימיות. כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה. ורק שצריך להיות הגוף מתוקן שיוכל לקבל הפנימיות ואז נקרא תמים. ולכן המילה מתקן הגוף להיות כלי מוכן לקבל הנשמה. ואיתא שבנ"י יש להם שתי אותות שבת ומילה. ובחול תפילין ומילה. כי התפילין הם ג"כ הארת הנשמה המאירה באדם בעת קיים המצוה כמ"ש ז"ל וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זו תפילין שבראש. וכמו כן בשבת שיש נשמה יתירה כל היום. וע"י המילה יכולין לקבל הארות האלה. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן על ידי המילה שנעשין תמים יכולין לקבל השבת. שהוא הברכה כמ"ש ויברך את יום השביעי. ובנ"י מקבלין בחי' השבת בתוכם ממש וע"ז אומרים בקידוש היום ושבת קדשו כו' הנחילנו. ואח"כ שנית ושבת קדשך כו' הנחלתנו. כי מקודם הברכה על כלל מצות השבת שניתן לנו. ואח"כ הוא על הארה שמקבלין בנפשותינו בכל שבת ושבת. הנחלתנו הוא שבני ישראל עצמם הם משתנים מימי המעשה ליום השבת כדאיתא אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לחול. וגם בכל המצות כן הוא שצריכין לקבל המצוה בנפשותינו כמ"ש חז"ל ועשיתם אותם עצמיכם כו' ולכן ע"י המילה יכולים להיות כלים לקבל השבת. וכ"כ ובמנוחתו לא ישכנו ערלים:



תרמ"ח

ב"ה ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלקי אברהם כו' והיה ברכה בך חותמין. כי הג' אבות הם עמודים שכל בני ישראל עומדים עליהם כמ"ש במדרש אם חומה היא נבנה עלי'. ע"ש. דגם נח הי' צדיק לשעה בדורותיו. אבל מהאבות התחיל בנין חדש קבוע לעולם וכל מעשיהם היה בכללות כל בנ"י והניחו אלקות בנפשות בנ"י וכמ"ש בוחרים בדרכיהם ועי"ז עושין כמעשיהם ובך חותמין כי כחו של אאע"ה הוא חותם ברית מילה שחתם בבשרינו והוא יותר מכל האותות כמ"ש בטור ה' מילה שהוא דבוק בגופינו ממש. וע"ז נאמר שימני כחותם על לבך. חותם על זרועך הוא בחי' יצחק והוא התפילין דכ' וקשרתם שצריך קשירה בעקידת יצחק ידכה יד כהה עזה כמות אהבה כדכ' בזוה"ק כקשיא דפרישא דנפשי' מגופי' ע"י שחותם זה בבשרינו ממש הוא קשה כשאול קנאה דכ' ביצחק ויקנאו בו. רשפי' רשפי אש בחי' בית יעקב אש. שלהבת הוא יוסף עם השבטים. וכל אלה הניחו אותות ורשימות בנפשות בנ"י לדורות לכן נקראו אבות. והקדים הכ' לך לך כו'. שגם זה הניח אאע"ה לדורות בבנ"י כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר. וכפי מה שמקוים זה בכלל ובפרט בכל א' שמרחק עצמו מגשמיות כך זוכה לכחות אלו אלקי אברהם יצחק יעקב. וזה היה מתקיים בשלש רגלים שנמשכו בנ"י אחריו ית' וחל עליהם אלקות הנ"ל. וכ' אשר אראך שזוכין עי"ז לראות פני ה'. וכן הוא בש"ק מעין זה ע"י ששובתין ממלאכות זוכין להארה עליונה מעין עוה"ב. ולכן הם הג' סעודות נגד הג' אבות ונקראו סעודתא דמהימנותא כי ע"י האמונה הנ"ל שמבטלין כל המעשים והוא בחי' לך לך. מתקיים ואעשך כו' בחי' אלקות מהג' אבות:

עיין ברמב"ן שהקשה למה לא הקדים הכ' שהי' אברהם צדיק כמו בנח. אבל אין זה קושיא כי עיקר שלימות אאע"ה הי' אח"כ שנשתנה להיות נימול ונעשה ברי' חדשה כדכ' ואעשך ע"ש במדרש. והלא צוהו לך לך כו' שהורה לו דרך חדש לגמרי. ואיך יתלה הכ' כחו של אאע"ה במעשיו הקודמים. אך זה אמת על ידי שהי' לו אהבה רבה אליו ית' זכה להמשיך דרך חדש לעולם. אבל עיקר בחירת השי"ת בו בזכות מה שעשה אח"כ וזכות בני ישראל היוצאים ממנו:

במדרש ואתה את בריתי תשמור. אם ישמרו בניך המילה ירשו הארץ כו' ויש גורסין ג"כ אם ישמרו בניך השבת כו'. הענין הוא כמ"ש בכמה מקומות כי ארץ ישראל הוא המקום הכולל כל המקומות כדכתיב מציון מכלל יופי. והוא בחי' אבן שתי' שמשם הושתת העולם. ולכן חל עליו שמו ית' והוא כלי מחזיק ברכה בעולם ונקרא שלום. וכמו כן בנפש המילה שלא נקרא אאע"ה תמים עד שמל. והוא כולל כל הנפש. והוא כלי מחזיק ברכה בנפש ועושה תולדות כי שם צוה ה' את הברכה. וכמו כן שבת כולל כל הזמן וששת ימי המעשה ונקרא שלום ובו הברכה על כל הזמנים. ובאמת בכל דבר יש בו נקודה שמשם נמשך דביקות אל השורש למעלה וזו הנקודה היא גנוז כמ"ש סוד ה' ליריאיו לכן סוד המילה ערלה חפיא עליה ונתגלה רק לבני ישראל וכן בש"ק אות היא ביני כו' וגוי שמל או ששבת חייב מיתה. וכ"כ מכנף הארץ כו'. שהיא הנקודה שמכנף ומאחד הכל צבי לצדיק שהוא היסוד עולם והוא נסתר כדכתיב רזי לי כו'. והכל ענין א' לכן דרשו חז"ל חמוקי ירכיך כמו חלאים כו' על השיתין. כי כמו שהוא בנפש כך הי' מתעורר בבית המקדש כנ"ל:



תרמ"ט

ב"ה במדרש שמעי בת וראי כו' תאמר שעוה"ז בלי מנהיג הציץ עליו הקב"ה אני הוא בעל הבירה כו'. כי עיקרי האמונה הם שלשה כמו שביאר החסיד ז"ל הי' הוה ויהי'. שצריכין להאמין כי השי"ת ברא הכל. ושהקב"ה הוה. ומנהיג ומהוה ומחי' את הכל. כמ"ש אתה עשית וכו' ואתה מחי' את כולם וזו היא עיקר הידיעה בעוה"ז ועל הראשונה נאמר שמעי בת כי שמיעה היא אמונה מה שאינו יכול לראות רק להאמין ואאע"ה האמין בו ית' כי ברא הכל ועי"ז זכה לבחי' וראי. והוא בחי' ההנהגה שהקב"ה מנהיג העולם ובחי' זו יכולין לראות בעין מי שזוכה רואה בחוש כי כל ההנהגה מאתו ית' ובכלל הוציאו האבות ובנ"י בחי' זו מכח אל הפועל עד שזכו שהקב"ה עשה להם נסים ונפלאות ושינה את הטבע וזכו לתורה מן השמים אשר בכח התורה ומצות זוכין לידע כל הנהגה שבעולם כמ"ש אתה הראת לדעת. וז"ש לך לך כו' אשר אראך שיראה בעין כל ההנהגה שבעוה"ז. אכן אח"כ כתיב והטי אזנך שהוא האמונה השלישית שלבסוף יהי' ה' אחד ושמו אחד ושיהפוך לכולן שפה ברורה. והשבת הוא ג"כ יסוד אלה ג' אמונות וג' סעודתי דמיהמנותא וכן שלש תפלות נתקנו על אלה הג'. אתה קדשת שהוא בריאת שמים וארץ. ישמח משה על התורה שהיא התגלות הנהגת העולם. אתה אחד ושמך אחד כמו שיהי' לעתיד:

בפסוק אל תירא אברם אנכי מגן לך. כי הנה אברהם אע"ה הי' שורש החסד שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו כמ"ש במדרש פ' חיי שרה. ובכאן הראה גבורה גדולה והכה כל אלה המלכים לכן נתיירא פן ירד ממדריגתו להיות נעשה על ידו דין כזה. אכן באמת זה עצמו הי' בירור מדתו כי החסד ואהבה צריך שמירה שלא יתפשט יותר מדאי כמ"ש מו"ז ז"ל פי' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב שהנדיבות צריך מנעל כו' וכ"כ בס' תורה אור מהרב בפי' אנכי מגן לך ע"ש. וזה שאמר לו הקב"ה כי מאתו הי' זה כדי שיהי' נשמר מדתו ומתברר שלא יוכל לסבול הרשעים כענין שמצינו המרחם על האכזרים סופו להיות אכזר כו'. והענין הוא כמ"ש ימינך ה' נאדרי ימינך ה' תרעץ ואמרו חז"ל כשבנ"י זכאין השמאל נעשה ימין. לכן זה דבר גדול שע"י אאע"ה דוקא נעשה דין ברשעים אלו. וזה הרמז במד' וזורע צדקה שכר אמת ע' ברש"י שם פי' שכר אמת כמו עושי שכר אגמי נפש ע"ש שע"י שהי' אהבה וחסד של אאע"ה באמת לכן נשמר במקום שלא הי' ראוי להתחסד והכל מאתו ית' כמ"ש שומר הברית והחסד לאוהביו כו' וז"ש אנכי מגן לך שהקב"ה שומר אותו ואת מדתו להיות עליו מגן לצמצם ולעצור המדה כפי הצורך:

בפסוק התהלך לפני והי' תמים ובמד' העבר המום כו'. והוא כמ"ש הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וכמ"ש במד' בראשית נעקר תהו ובהו נראה מעשה שמים וארץ ונעשה כלים כמו כן באדם הנשמה כשמתלבשת בגוף הפסולת מכסה הארה שלה וע"י הסרת הפסולת נראה כח הנשמה ונעשה כלי. ובמד' עקב מה פרי אדמתך סיגים וצריכה עישור כן פרי בטנך כו' והיא המילה הסרת הסיגים וע"י החלק שמסירין לשם שמים נתעלה כל השיריים וכן איתא כי המילה הוא כמו קרבן שמתקרב האדם להשי"ת בכח המילה. [ויש לרמז ע"פ המדרש דייך אני ואתה שכמו פרי אדמתך הסיגים הקליפות לשמור הפרי כו' ודו"ק]:

בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כי מקודם ג"כ הלך לארץ כנען כמ"ש בפסוק ובזוה"ק. ומ"מ כאשר נאמר לו לך לך הלך רק כאשר דיבר ועזב כל הטעמים שלו היפוך מכל אדם אם היו מסכימים לו משמים הי' מתגאה לומר שיפה השכיל. ודו"ק:



תר"נ

ב"ה בפסוק ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם כו'. ובמדרש אותו הגוי דכתיב מי גוי גדול אני מעמיד ממך כו' כבר כתבנו בכמה מקומות כי כל עבודת האבות היו לדורות לכל בני ישראל ונק' אבות כי כל מהותם הי' להיות יסוד לתולדותיהם לכן אמר אברהם אע"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כי לא הי' נחשב לו הכל אם לא יהי' לו תולדות. והאבות נעשו כלים אשר על ידיהם יכולין גם אנחנו להמשיך אלקותו ית' אלינו ז"ש אלקי אברהם כו'. והנה בני ישראל הם מיוחדים בב' אלו דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים היא עבודה זו תפלה. ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו' הוא בחי' התורה. וב' אלו השורש שלהם היה באברהם אע"ה. ויתכן שזה רמז ב' הגדולות ואעשך לגוי גדול לכן דרשו ז"ש אלקי אברהם כח התפלה בכל קראינו אליו ותפלות אבות תקנום. שהוא התקרבות אל השי"ת. וזה עצמו ענין הקרבנות שבמקום תמידין תיקנום וזה נקרא תיקון הטבע והבריאה המתחדש בכל יום להיות דבוק לשרש. ובמד' קובע אני לך ברכה בשמ"ע. פי' כי סדר הי"ח ברכות הם סדר קבוע גם בשמים שנפתח בכל יום אלה השערים שעל זה תקנו י"ח ברכות. מכלל שמברכין בכל יום ברכות אלו ע"כ שנפתח תמיד מחדש אלה השערים. ופתיחה ראשונה בכחו של אאע"ה. ואגדלה שמך הוא בחי' התורה שהוא הנהגה עליונה למעלה מהטבע זה גדלות השני שכתיב ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו'. והתחיל באברהם במצות מילה כמ"ש שש אנכי על אמרתך אמירה יחידית והיא שורש וראשית אל התורה כמ"ש במדרש מגיד דבריו ליעקב מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. ונק' ואגדלה שמך שניתוסף לו סדר ושם מיוחד אות ה' ומזה זכו אחר כך בני ישראל לקבל כל התורה. וכל מה שנאמר לו מאת הקב"ה אלה הדברים ואעשך כו' היינו שידע כי כל תהלוכות שלו היא הכנה לכל בנ"י וע"ז כתיב וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' שהלך ע"ז הכוונה לעשות הכנה לכל בנ"י. ואיתא בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו מוכח מזה שכל רצון האבות הי' להיות נבנה מהם יסוד קיום לעולם. ובמד' ויהי רעב טרף נתן ליריאיו טירוף נתן כו' פי' ע"י שהאבות היו עמודי עולם הביא השי"ת דוקא בימיהם כל אלה ההרפתקאות וכן היא המדה טירוף נתן כדי שיהי' הכנה לדורות להיות נושעים גם בעת צרה על ידיהם ז"ש יזכור לעולם בריתו. וגם בפרט בכל דור ובכל אדם עובד ה' כן הוא שבעת רצון שנמצא לכל עובד ה' מתערבין אצלו מחשבות זרות והוא לטובה להיות הכנה לימי הרעה כמ"ש ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה וכנ"ל. טרף נתן כו':



תרנ"א

ב"ה במדרש שמעי בת כו' כי הקב"ה בחר באברהם אע"ה והוציאו מכלל העולם ואאע"ה הי' חפץ לקרב כל העולם אליו ית' והגם כי גם נח היה צדיק הי' בכלל העולם והוא כענין שאמרו דבר שהי' בכלל כו' ללמד על הכלל כולו יצא. אבל אאע"ה הי' כענין דבר שיצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. והוא במצות מילה שנאסר לכל אדם למול זולת אם יתגייר להיות נכנס בבריתו של אברהם אבינו. ולכן אמרו שדחתה בריתו של א"א לבריתו של נח שנמסר לו דרך חדש והוא דרך התורה ולכן הבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול ע"י שירא אברהם אע"ה שע"י שמתרחק מהם יתמעטו עובדי השי"ת. והראה לו כי כל העולם נברא רק בעבורו וזרעו אחריו. ולכן תמה כי למה נבראו כל אלה הרשעים והתשובה הי' כדי ליפותך שכל אלה נבראו להראות חיבת בני ישראל כשושנה בין החוחים ועיקר המכוון בבריאה הי' לבנ"י. ז"ש וכרות עמו הברית. ברית הול"ל. רק שהוא הברית המיוחד שכל העולם עומד עליו כמ"ש אם לא בריתי כו'. פי' כי בהכרח יש ענין דביקות בשורש הבריאה אל הבורא ית'. וזאת הנקודה התקשרות כל העולם בו ית' נמסר לאברהם אע"ה כמ"ש והיתה בריתי בבשרכם. ובכח זה יש לבנ"י דביקות למעלה מן הטבע. ובכח זה ניתן לו א"י שהוא ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכן כל השפע שבא לעולם בני ישראל מקבלין אותה בדרך מיוחד מאתו יתברך בלי צמצומים רבים. שע"ז רומז ברית מילה שכולן מקבלים ע"י הסתר. ולבנ"י ניתן רשות לפתוח השער ולהסיר המחיצה המבדלת שהיא הערלה. ולכן נכנסו בנ"י בביהמ"ק שלש פעמים בשנה יראה כו'. וכ"כ פתחו לי שערי צדק. זה השער לה' צדיקים יבואו. וכ' ויוצא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע הבט נא כו' כה יהי' זרעך כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. פי' שהקב"ה הראה לו שכל בנ"י יהי' הנהגתם שלא כדרך הטבע והיא בכח המילה כמ"ש ביוסף וינס ויצא החוצה שבכח שמירת הברית יכולין לצאת ממאסר הגוף והגשמיות כמ"ש מי יעלה לנו השמימה כו'. וכיון שאברהם אע"ה עדיין לא הי' נימול והי' היציאה החוצה לפי שעה נחשב לו לצדקה שהאמין כי בנ"י יהי' להם תמיד הנהגה זו. וזה הי' בלתי הבנה רק שע"י שניתן לו המילה אח"כ נתקיים זה. ובאמת אין אמונה רק בבנ"י מאמינים בני מאמינים וקודם שנימול דכתיב בי' והאמין לכן חשבו לו לצדקה ודאי:

במדרש אחות לנו קטנה אי מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' ובמד' תנחומא נבנה עלי' טירת כסף אלו ישראל כמ"ש כנפי יונה נחפה בכסף. והוא מדתו של אברהם אע"ה שנטע אהבת ה' בלב כל איש ישראל כמ"ש מו"ז ז"ל שע"ז מברכין מגן אברהם שהשי"ת מגין על זו הנקודה שנטע אאע"ה בלב איש ישראל. ואותו התשוקה נמצא לעולם בכל איש ישראל וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונק' טירת כסף. ונתקיים בזה מאמר חז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. ולכן בהיות שאברהם התחיל לאחוז בזו האהבה ומסר נפשו הגם כי הי' נקודה אחת כמ"ש אחות לנו קטנה נעשה מזה חומה ובנין קבוע לדורות כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכל בנ"י נשענין על זה כמ"ש נחפה בכסף והוא כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה והיא זכותו של אברהם אבינו ע"ה:



תרנ"ב

ב"ה במדרש שמעי בת כו'. דאיתא במדרש ע"פ שמעה עמי ואדברה אין מעידין אלא בשומע כו' כי הקב"ה ברא עוה"ז להיות נסתר השגחתו ית' בעולם זולת הצדיקים אשר הם מייגעים עצמם לברר כבוד מלכותו ית' בעולם מגלה להם ההנהגה שלו. וז"ש הציץ עליו בעל הבירה הואיל ותמה תאמר שהבירה הזאת בלי מנהיג. וכ"כ מציץ מן החרכים. וכל איש ישראל כפי מה שנושא עיניו לשמים כדכתיב שאו מרום עיניכם כמו כן מתגלה לו מי ברא אלה ולזה מיוחדים בנ"י כדכתיב שמעי בת. וכמו שיש נפשות מיוחדים לראות כבוד מלכותו ית' כן יש מקומות מיוחדים בעולם שמתגלה שם כבודו ית"ש. ולכן אמר לך לך כו' הארץ אשר אראך ששם יתגלה לו המבוקש. וכמו שיש גילוי פרטית לכל עובד ה' כפי היגיעה. כן יש גילוי כלליות לאותן הגדולים כאברהם שהי' משתוקק שיתגלה כבודו ית' לו ולכל זרעו וזכה לזה כדכתיב אשר אתה רואה כו' אתננה ולזרעך. והקב"ה וב"ש כשבחר בהאבות הי' הבחירה לכל בנ"י שעתידין לצאת מהם. וזה הרמז אתה הוא ה' האלקים ר"ת אהי' אשר בחרת באברם שהי' בחירה לדורותיו כנ"ל. כי באמת האבות הם בחי' כלל ישראל והם הראשים והפנימיות כמו שיש בפרט ראש ושאר איברי הגוף כן אמרו רז"ל ברא כרעא דאבוה כמו כן בכלל האבות היו הראש של בנ"י ודורות שאחריהם הם הבנים שהוא בנין כל הגוף. והתשוקה והדביקות שנמצאו בכלל ישראל אל הקב"ה הוציאו האבות מכח אל הפועל שהי' רוחניים. ושורש אבות מלשון אהבה כמו ולא אביתם לעלות. אבי יבחן איוב. שהאבות הם הרצונות ותשוקות בנ"י אל ה' לכן נעשו מרכבה אליו ית"ש ואנחנו אחריהם כמו שיהי' לעתיד והשיב לב אבות כו' ולב בנים כו':

במדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה שלא גלה הקב"ה רק לאברהם כו' דייך אני ואתה כו' כי היראים יכולין לשמור את הסוד לכן הקב"ה מודיע אותם. הסוד. כי ע"י המילה מתגלה קדושה פנימיות שגנז הקב"ה באדם והמילה עלי' נאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו. והוא כמו השבת דכתיב ביום השבת יפתח והוא מגלה הקדושה שנסתרת בימי המעשה כמו כן בגוף המילה מגלה מה שמכסה הגוף ונגלה סוד ה' ולכן לא נברא האדם מהול ולא ניתן פתיחת השער רק לבנ"י שהם שומרים הברית כמ"ש ואתה את בריתי תשמור שידע הקב"ה שבני ישראל הם בני שמירה. ובאמת קדושת המילה מתגלה כפי השמירה כמ"ש זכור ושמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזהו בשבת וכמו כן במילה כפי מה שאדם שומר בריתו כן מתגלה לו קדושת הברית. וכל הגוים ערלים שאין להם שום שייכות לזה הסוד ואינם בני שמירה. אבל בבני ישראל יש כמה מדריגות וכפי השמירה כך נגלה הקדושה כמ"ש בזוה"ק דנשמה יתירה אינה לכל אדם בשוה כו'. ואיתא בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והוא באמת קדושת הברית שלא דבר קטן הוא מה שהקב"ה חתם שמו בבשרינו. וכפי הגדר ערוה כך נמצא הקדושה כמ"ש. ואחר המילה נעשה אברהם אבינו כבריה חדשה לכן הקורא אברהם אברם עובר בעשה ולא כן ביעקב וישראל כי נשתנה לאדם אחר לכן כתיב התהלך לפני והי' תמים וכי עד עתה לא הי' תמים אבל נעשה כברי' חדשה וכל מה שעשה עד עתה הוצרך עתה לעשותו בדרך פנימי ואופן אחר מכל מה שהי' מקודם. וכמו כן בכל איש ישראל ע"י המילה מתגלה בו ציור פנימי ונעשה כברי' חדשה לכן קורין שם הילד אחר המילה:



תרנ"ג

ב"ה תחילת בחי' אברהם כתיב לך לך כי הוא נקרא אדם כמ"ש ז"ל על האדם הגדול בענקים ואדם נקרא מהלך ואיתא בנח כתיב את אלקים התהלך נח ובאברהם התהלכתי לפניו שסדר העולם הי' נתקן מעט מעט כמו ילד בקטנות א"י להלוך ואח"כ בא לידי גדלות ומלמדין אותו להלוך בפ"ע. כמו כן באברהם התחיל בחי' הגדלות וזהו הנסיונות לך לך שילך בעצמו ואז התחיל ב' אלפים תורה. כי התורה ניתנה רק לבנ"י שנק' אדם אתם ונקראת דרך לפי שהיא מלמדת למהלכים לידע דרך הישר. והאדם שנשתלח בעוה"ז לילך ולתקן כל המקומות ולהוציא מהם הניצוצות קדושות וזה הי' כל תהלוכות אאע"ה ממקום למקום ואח"כ למצרים כמ"ש ז"ל שהי' הכנה לבנ"י וכתיב כבד מאד במקנה בכסף וזהב שהעלה הרבה נ"ק משם. כסף וזהב רומז לאהבה ויראה שהי' עליותו משם בדחילו ורחימו לשם שמים לכן ניתקן הכל. ובלוט לא כתיב כסף וזהב רק וגם ללוט הי' צאן כו' ולכן בא לוט אחר הנסיעה ממצרים לידי חטא שלא הי' בדחור"ח כראוי. ורמז וגם ללוט כמ"ש במצרים וגם ערב רב כו' ובבנ"י כתיב ויוציאם בכסף וזהב כנ"ל לכן אין בשבטיו כושל שאלה הניצוצות קדושות שבאו ממקומות הסט"א צריכין שמירה רבה שלא להביא מכשולות אח"כ על ידיהם:

בפסוק והאמין בה'. איתא בזוה"ק כשא"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך כמו שדרשו ז"ל בפסוק ויוצא אותו החוצה כדין והאמין בה' ע"ש. שמיד יצא אברהם אע"ה מכל דרך הטבע והמזל ונתעלה להיות נמשך אחר הנהגת הקב"ה וזה הי' דבר גדול לכן כתיב ויחשבה לו צדקה ולכן כרת עמו הברית אח"כ וכ"כ ומצאת את לבבו נאמן וכרות עמו הברית. ובאברהם נתקיים מי הקדמני ואשלם. כי באמת בני ישראל הקב"ה נתן להם זה הדרך בכח הברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ובכח זה כתיב ביוסף וינס ויצא החוצה. אבל אברהם אע"ה קודם המילה לא הי' נמצא דרך בגוף איך להעלות אותו מן התלבשות הטבע רק מרוב אמונה שבו וז"ש ומצאת את לבבו. שב' לבבות הם יצ"ט ויצה"ר. וכדי לאהוב ה' בשני לבבות נתן לנו הקב"ה ברית מילה שהוא למול ערלת הלב של היצה"ר בכח הברית. אבל אברהם אע"ה בב' לבבות האמין בו ית' והוא מציאה גדולה שמצא הקב"ה בעולם וכן דרשו חז"ל בפ' לבבתני באחד כו' שהוא על אאע"ה כו'. ובזכות זו כרת עמו הברית ונתן לו ולזרעו עצה איך למול ערלת הלב כנ"ל:

בפסוק התהלך לפני והיה תמים. פרש"י שנמסר לו ה' איברים שאינם ברשותו של אדם והוא בגמ' דנדרים. משמע שע"י המילה נעשין בני חורין להיות האיברים ברשותו ובמדרש איתא תמים הוא הסרת הערלה שהוא מום ע"ש. והענין הוא כי ע"י החטא שנתערב טו"ר לכן יש כתנות עור על האדם אבל בברית מילה מסתלק התערובות וע"י הסרת הערלה והמום מאבר אחד הוא ללמד על הכלל כולו כל גוף איש הישראלי. וזה הענין ג"כ בשבת שנק' נחלה בלי מצרים. כי כל הארה הבאה לעולם באה עמה הסתר וקליפה מטעם תערובות טו"ר שנעשה בכל העולמות אבל בשבת הוא נחלה בלי מצרים דסט"א ערקית ויכולין לקבל הקדושה בלי הסתר ולכן נקראת מתנה טובה בלי תערובות רע הואיל והיא מבית גנזיי שאין שם שליטת סט"א וזה שהוא מעין עוה"ב עלמא דחירות לכן בכל יום כתיב ויהי ערב ובוקר שלכל הארה יש הסתר כנ"ל ובשבת לא כתיב ערב. וכמו כן בברית מילה היא נחלה בלי מצרים בהסרת הערלה ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים פי' שע"י ברית מילה זוכין לחירות כנ"ל. ואמרו כל ישראל יש להם חלק כי כפי שמירת הברית כל כך חלק יש להם בעוה"ב ובודאי כל איש ישראל נקרא שומר הברית אבל אין יד כולם שוה בשמירה זו:



תרנ"ד

ב"ה במדרש שמעי בת כו' והטי אזנך כו' אחות לנו קטנה כו' חומה היא נבנה עלי' טירת כסף כו' וא"ל לוח ארז שהוא לשעה כו' ע"ש. והענין הוא מ"ש מקודם שמעי ואח"כ פעם ב' הטי אזנך דהתורה נעלמה מעיני כל חי ואינה יכולה להתגלות בעוה"ז בשלימות רק לפעמים מתגלה ניצוץ מן התורה] לעורר האדם וכשזוכה לשים כל לבו ומאודו להימשך אחר זה ההתגלות אז נפתחין לו שערי בינה בכל עת כמ"ש בזוה"ק במשפטים בההיא עולמתא שפירתא ע"ש. ועז"כ משכני ברמז מועט אחריך נרוצה לכן כתיב אל הארץ אשר אראך בכל עת כי אין שיעור לראי' זו וכפי מה שהולך האדם מארצו ומולדתו כך מתגלה לו. אבל בפרטות הדברים הם ב' שמועות חיצון ופנימי דאיתא במדרש על פסוק אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת. דבאמת מי שהוא משכיל יכול להבין מעצמו השגחת הבורא ית' בשים לב לכל הדברים המתהוים בעולם ואיך הקב"ה עושה חסד עם כל ברי' וזאת היתה כל עבודת האדם קודם קבלת התורה והוא בחי' דרך ארץ שקדמה לתורה ובזה הי' אברהם אע"ה מהלך בעצמו כדאיתא בזוה"ק שהי' חכם גדול והבין חכמת מעשה בראשית. אבל יש השערה פנימיות והוא דרך התורה מן השמים והוא למעלה מן השגת האדם בדרך הטבעי. לכן כתיב מקודם שמעי בת והוא במדה כ"א כפי שכלו. אבל והטי אזנך הוא לבטל כל הדעת וההשגה להיות נמשך אחר דעת התורה וזהו אשר אראך. וצריך אדם לשקוד בכל יום על ב' דלתות הנ"ל והם ב' הברכות שתקנו חכמים קודם ק"ש על יצירת אור וחושך מ"ב ואח"כ על התורה שהנחילנו הקב"ה ולזו השגה פנימיות אין זוכין רק המכוונים לשמו ית' בלבד וזה בחי' חסיד לפנים משורת הדין ונתקיים באברהם אע"ה המתחסד עם קונו שכל רצונו הי' רק לדעת אותו ולפרסם כבוד שמו בעולם. וב' בחי' הנ"ל הם דלתות. והם בחי' ה' תתאה וה' עילאה. בחי' תפלה שנקרא בגמ' חיי שעה ובחינת תשובה ע"י התורה שנק' חיי עולם. וזה אם דלת היא דלת החיצון והוא חיי שעה חומה היא חיי עולם והנה אאע"ה הי' מוכן להדביק כל העולם כמ"ש אחות לנו שאיחה כל העולם. אבל הי' עוד בקטנות והי' תלוי בבחירתו שאם הי' אוחז בפשטות ח"ו הי' רק לשעה וכן הוא בכל אדם שיש בו איזה נקודה וכפי שמתחזק בקטנותו כך זוכה להיות ממנו בנין. ולפי שאאע"ה נכנס לפנים משורה ונתדבק בפנימיות נגלה לו תעלומות חכמה. וכן הוא הפרש והבדל בנ"י מהאומות. ובכל שנה ושנה יורד הארה חדשה מן השמים. ובר"ה הוא בחי' דלת החיצון מקבלין הכל חיות ויש מקבלין חיי שעה. ובנ"י זוכין ליגמור החתימה ביוה"כ לחיי עולם וזה אני חומה. ומוצאת שלום. וזוכין לסוכות לבחי' טירת כסף שהוא חסד עליון בכח התשובה שהוא דלת הפנימי כנ"ל. וכן דרשו במדרש חזית ע"פ אחות לנו ע"ש. והכל תלוי בקבלת ראשית הנקודה לשם שמים וכל אדם כפי מה שמכין עצמו בימי הנעורים כך זוכה לבנין טירת כסף:

במדרש ויהי רעב עין ה' אל כו' המיחלים לחסדו כו' ע"ש כל הענין. פי' המיחלים לחסדו שמצפין שיתגלה חסד ה' בעולם לא לעשות עמהם חסד דמה שבחייהו רק שהגם שיש להם זכות עצמם אין חפצים רק בחסדו ית"ש וכמ"ש חז"ל אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין רק מתנת חנם. וכיון שהם מצפים רק לחסדו. הקב"ה ממלא משאלות לבם ומכניס אותם למקומות כאלה שיהי' צריכים לחסדו כמ"ש להציל ממות כו' ולהחיותם ברעב כדי לגלגל על ידיהם חסד עליון ומה"ט טירוף נתן ליריאיו ע"ש וכל היסורין שעברו על אאע"ה הי' הכל הכנה. וכמו דאיתא במדרש ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם ע"י יסורין. וכמו שהי' גלות מצרים יסורים הכנה אל התורה. והליכה במדבר ארבעים שנה יסורים הכנה לירושת הארץ. כמו כן לך לך של אאע"ה הי' כדי לירש הארץ. ורעב שהלך ע"י למצרים הי' הכנה אל התורה ועל זה כתב במדרש אשרי הגבר כו' תיסרנו ומתורתך תלמדנו כי כל הרעבים שנזכרו בתורה הם רמזים לרעבון לשמוע דבר ה' כמ"ש במדרש עשרה רעבון הי' בעולם והעשירי יהי' לעתיד לא ללחם כו' כי אם לשמוע כו' פי' לעתיד יתגלה פנימיות הרעבון. ומקודם היו מתלבשין הרעבים בגשמיות. אבל הכל ענין אחד:



תרנ"ה

ב"ה במדרש אחות לנו קטנה כו'. כי יש לכל אדם בחי' קטנות וגדלות. ובאמת כל עוה"ז הוא בחי' קטנות כדאיתא העוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור וכל מעשה האדם להכין בעוה"ז לפתוח כחודה של מחט ואז זוכה לחלק אשר יש לו למעלה כדכתיב הבונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ ובמד' משל לספינות קשורות כו'. וכן הוא בפרט כל אדם שכפי מה שמכין למטה בונה הקב"ה הבנין עליו למעלה. ובאמת היא בחי' ראשית חכמה יראת ה' שזה היסוד של החכמה כי ה' יתן חכמה אבל הראשית והיסוד היא יראת ה' כמ"ש מה שואל מעמך כי אם ליראה ואברהם אע"ה זכה לראות עולמו בחייו וכמ"ש האבות הן המרכבה מה שלעתיד צדיקי' יושבים ועטרותיהם בראשיהם. וז"ש במדרש עד שאתה מאיר לי מן החלון בא והאיר לפני שההארה שבעולם הזה הוא מתלבש בטבע ונקרא מתוך החלון ואברהם נתעלה מכל הטבע בבחי' עולם שנה נפש וזה מארצך בבחי' עולם וממולדתך פי' בזוהר ממזל ומולד דילך בחי' שנה ומבית אביך בחי' נפש וכל זה בא לו מכח הקטנות כדאיתא קטנה שבעוד שהי' קטן הי' מסגל מצות ומעש"ט:

במדרש והיה ברכה אני קובע לך ברכה בשמ"ע ושלך קודם לברכתי מגן אברהם אחר כך מחי' מתים. וצריך ביאור. והענין הוא כי האבות המשיכו אלקותו ית"ש על כל זרעם אחריהם כמ"ש ואעשך לגוי גדול שאומרים אלקי אברהם ומצד זה יכולין בני ישראל להתקרב בתפלה אל הקב"ה. ואיתא במה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו כי צריך כל אחד למצוא אלקותו ית' מצד התבוננות בדעת את גבורת הבורא ית"ש כפי יכולתו. ומצד מה שהשרישו אבותינו הקדושים בנפשותינו וכ"כ בחובת הלבבות. וזה שהקדימו אבות לגבורות כי יותר פועל מעשה אבות מחלק שיכולין להתבונן בעצמינו כענין שנאמר טובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. ואבות וגבורות וקדושת ה' הם ג' הבחי' מעשה דיבור ומחשבה. להתבונן בדעת גבורת ה'. ובדיבור הוא כח התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. ובמעשה הוא מצד נפשות בנ"י דברא כרעא דאבוה ולכן חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי:

בפרשת המילה אני אל שדי התהלך לפני והי' תמים כו' ונמלתם את בשר ערלתכם. וכתיב כל הגוים ערלים וישראל ערלי לב כי האדם " כולל כל העולם ונקרא עולם קטן וממילא נמצא בו חלק עה"ד טו"ר והקב"ה אמר מעץ הדעת טו"ר לא תאכל. ומה שאמר הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. ואנחנו הרואים כי הקב"ה ותורתו אמת ואין אנו יכולין לעמוד בידיעת טו"ר. ואמת כי מי שיוכל לדעת טו"ר ולא יהי' לו שום נטי' אחר ידיעת הרע הוא שנאמר עליו אני אמרתי אלהים אתם. והקב"ה ידע כי אדה"ר לא הי' יכול לעמוד בזה לכן נאמר לא תאכל ממנו. אבל באברהם אע"ה כתיב ומצאת את לבבו נאמן ב' לבבות יצ"ט ויצ"ר ולא הי' שום נטי' אחר ידיעת הרע. ולכן נתן לו הקב"ה מצות מילה והוא תיקון עה"ד טו"ר. והסרת הערלה הוא כי לא יתלבש בחי' טו"ר במעשה כענין שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שבנ"י מוכנים לזה בכח התורה ומצות. ואיתא כי השדים נבראו רוחות בלא גופות וכשקידש יום השבת לא נגמר להם גופות. והוא עצמו ענין חותם ברית מילה שע"י הסרת הערלה נחתם אות יו"ד ונגמר שם שד"י ואז המזיקין בורחין. ובעוד שהי' הערלה לא הי' חל השם. ובהסיר הערלה חל השם. ואמרו על אדם מושך בערלתו הי' פי' שנתן לערלה חלק בגוף ומעשה. והמילה היא להסיר חלק המעשה ולכן איתא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שכן הוא שיש בחי' דעת טו"ר אבל רק בידיעה ולא במעשה. ובעכו"ם מחשבה מצטרפת למעשה שיש להם ערלה בגוף ומעשה ובני ישראל רק ערלי לב וז"ש ימול את בשר ערלתו שלא יהי' התלבשות הרע במעשה. ובשר הערלה אינו יכול להתדבק בקדושה. וא"י להיות תמים רק בהסרת הערלה ואז הוא בלא מום כי בטל הדעת טו"ר בעץ החיים ועי' בזוה"ק דף ל"ה ע"ב:



תרנ"ו

ב"ה לך לך מארצך. כי אדם נקרא מהלך וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא ית' מ"מ גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. ואברהם אבינו ע"ה נתנסה עשרה נסיונות ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה עד שזכה לצאת מכל הטבע כמ"ש החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים כו'. שלעולם יש שליטה מכח הטבע להפוך הכל אל הטבע לבד מאותן החכמים שנתעלו על הכל כמ"ש ז"ל שלשה לא שלט בהם יצה"ר ג' אבות:

במדרש ויהי רעב בארץ עין ה' אל יריאיו כו' פי' כי יש הנהגה מיוחדת ליראי ה' מאתו ית' למעלה מההנהגה הטבעיות ולכן טרף נתן ליריאיו בעוה"ז יזכור לעולם בריתו בעוה"ב והוא כענין השבת דכתיב ויברך את יום השביעי וכתב בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין כו' שהוא שורש הברכות לכן אינו ניכר בעוה"ז הטבעיי וע"ז כתיב כתפוח כו' שאין לו צל ובצלו חמדתי וישבתי ולכן עבר על אברהם בעוה"ז כל אלה הנסיונות לפי שהי' נמשך אחר הנהגה עליונה למעלה מן הטבע וכן הי' כל זרע ישראל שעפ"י הטבע והמזל לא הי' לו בנים וא"ל צא מאצטגנינות שלך והעלה אותו למעלה מן המזל וא"ל כה יהי' זרעך כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה פי' שהבין והשכיל כי צדקה וחסד הוא מה שאין לו בנים בדרך הטבע רק למעלה מן המזל כמ"ש בצלו חמדתי כו':



תרנ"ז

ב"ה בפסוק ברוך אברם כו' קונה שמים וארץ. דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו אברהם קנין אחד פי' כי הקב"ה אין להשיגו ולדבוק בו מרוב עוצם קדושתו שהוא קדוש ונבדל ולכן הכין הקב"ה חמשה קנינים שעל ידיהם יכולין לדבוק בו ית' ע"י התורה וביהמ"ק כו'. וגם על ידי בריאות שמים וארץ שהוא ג"כ דרך אחד על ידי התבוננות בבריאת מעשה בראשית כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ. וגם ע"י אברהם שהכין דרך והוא בריתו של אאע"ה ולכן נקרא קנין כמ"ש רז"ל שהקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ זה שאמר במדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם שהכין דרך לדבוק בו יתברך כנ"ל:

ואיתא כי הקדוש ברוך הוא נתן לאברהם אבינו ע"ה אות יו"ד במילה. ואות ה' בשמו. והוא כמ"ש כי בי"ה ה' צור כו' ב' עולמות עוה"ז בה' ועוה"ב ביו"ד. ויש לו לאברהם ברית בעוה"ז ובעוה"ב. והנה ב' אלו הם בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כי הרשימה בגוף במילה הוא בחי' שבכתב שהוא חקוק ואין בו שום השתנות וכן הוא תורה שבכתב והוא עדות שבנ"י הם בני עוה"ב כדכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. אכן תוספות הה"א בקריאה בחי' תורה שבע"פ והיא משתנה לפי חכמת האדם ולכן נקראת שבעל פה והוא הכח שבה' מוצאות הפה ברית הלשון וכפי השתדלות בתורה ביגיעת הפה ולשון כך זוכה לתורה בעוה"ז וכמ"ש ז"ל אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב:

איתא במדרש אמר אברהם להקב"ה אם חביב היא המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון. והשיב לו דייך אני ואתה בעולם כו'. והענין הוא כי באמת אדה"ר נולד מהול. אך ענין המילה להיות הוסר הערלה בכח האדם ואח"כ יתגלה אות ברית קודש זה ניתן לאאע"ה כי באמת קודם חטא האדם לא הי' ערלה. כי האדם יש בו ציור כל העולם שנקרא עולם קטן. ואחר החטא שכתיב וישלחהו כו' וישכן מקדם לג"ע הכרובים כו'. כמו כן נעשה שינוי בציור האדם עצמו. ואיתא להט החרב המתהפכת רמז לערלה החופף על אות ברית שנקרא חרב. כי כיון שהכין האדם להיות בג"ע כמ"ש וישם שם האדם א"כ יש חלק באדם בכח נשמתו להדבק בעץ החיים. אך נסתלקה הנשמה בחטא האדם וכמ"ש וירא האור כי טוב וגנזו לצדיקים פירוש הגניזה ע"י ערלה החופף ועל ידי הצדיקים שזוכין להסיר הערלה אור זרוע לצדיק. ולכן אחר החטא די אני ואתה שאין האור יכול להתגלות בעוה"ז בלי מכסה. וכן הוא בעולם שנה נפש. כדאיתא שער הפונה קדים. שהוא כמו ויטע גן בעדן מקדם. בששת ימי המעשה יהי' סגור ובשבת נפתח הפתח. וכמו כן בעולם בא"י וביהמ"ק נפתח הפתח ובנפש בכח אות ברית מילה וכל השלשה נמסרו לבני ישראל. וזה ענ"ג שבת שכתבו שהוא בחי' נהר יוצא מעדן להשקות הגן עד"ן נה"ר ג"ן שיש לכל איש ישראל בבחי' אלו בכח המילה. ואות שבת ותפילין רומז על ביהמ"ק כדאיתא בזוה"ק קכ"ט:



תרנ"ח

ב"ה במדרש אחות לנו קטנה שאיחה לכל באי עולם כו'. כי אברהם אע"ה תיקן חטא אדם הראשון וכ"כ במדרש ואברהם הי' שמתוקן להדריך העולם בתשובה. ואיתא במדרש כי אברהם אבינו הי' צריך להיות נברא קודם אדה"ר כמ"ש האדם הגדול בענקים רק שאם יקלקל לא יהי' מי לתקן דכתיב אחד הי' אברהם. וכ"כ אחד קראתיו. וזה השם הוא יותר מאדה"ר כי ראשון תחלת המספר ואחד הוא דביקות באחדות שלמעלה מן המספר וכמו שהי' מוכן להיות קודם החטא כמ"ש הן האדם הי' כאחד ממנו. ולפי שנבראו האבות לתקן העולם הוצרכו להמשיך כח מלמעלה מהטבע וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל הפותח שער לדופקי בתשובה הם האבות והמשיכו דרך מעולם התשובה שקדמה לעולם. וזה השער הוא בחי' ברית מילה שהיא הארה מעוה"ב כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ועמך כולם צדיקים כמ"ש במדרש פתח גדול פתחת לבאי עולם:

לפרשת מילה אמרו חז"ל גדולה מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. כי ברית הוא התקשרות ואיתא בגמ' ולדבקה בו הדבק במדותיו מה הוא רחום חנון כו'. א"כ הי"ג בריתות הם התדבקות בכל הי"ג מדות שלמעלה ובכח המילה יכולין לתקן כל המדות ויכולין בזה לעורר הי"ג מדות של רחמים בשמים וכמו בברית הלשון ע"י הזכרת י"ג מדות אין חוזרת ריקם והוא בבחי' דיבור כמו כן יש בחי' מעשה ע"י הצדיק שיש בו הי"ג מדות מעורר למעלה מדות הרחמים והוא בכח ברית מילה. ואברהם אע"ה כתיב בו אחד הי' אברהם והוא בחי' הי"ג מדות שזה האחדות ודביקות בה' אחד באמת ובחי' י"ג מדות הוא בחי' התשובה. כי הנה העולם עומד על שבעת ימי הבנין. והשבת הוא למעלה מזה ומושך הארה מג' ראשונות. אור שבעת הימים. ומילה דוחה שבת שהוא מושך הארה מי"ג מדות ג' על עשרה. ולכן מילה בשמיני שהיא בחי' התשובה. ואיתא אם חביבה מילה למה לא נתנה לאדם הראשון. והתירוץ ע"ז כי האלקים עשה את האדם ישר אך אחר החטא הראשון הוצרך להמשיך תיקון מלמעלה ביותר כדאיתא במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים יכולין לעמוד. ולפי שתיקן אברהם את החטא המשיך דרך חדש מלמעלה וע"ז דרשו החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים א' הי' בעיר ולכן ניתן לו ברית מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות כנ"ל:



תר"ס

ב"ה במדרש שמעי בת כו' ושכחי עמך כו' משל למי שראה בירה דולקת כו' הציץ עליו בעל הבירה אני הוא בעל הבירה כו'. עיקר תיקון האדם כפי מה ששוכח הבלי עולם כמ"ש שכחי עמך ולזכור כי נשתלח בעוה"ז לעשות שליחותו וזה בחי' זכור ושמור מ"ע ומל"ת הוא בחי' זכירה ושכחה ששניהם צריכין לאדם לשכוח הבלי עולם ואז יכול לזכור ולהתדבק בעולם העליון וזה שרמזו מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובאמת בשבת שכל ישראל שובתין ממלאכה והוא בחי' שכחה מעוה"ז לכן זוכין לנשמה יתירה זכירה ודביקות בעוה"ב בשבת קודש שהוא מעין עוה"ב. וזה זכור ושמור בשבת. אבל באמת השבת ללמד על הכלל כולו יצא. שאיש ישראל צריך לעולם לשמור ב' בחי' הנ"ל שמעי בת. ושכחי. ואברהם הי' הראשון שהשליך הבלי העולם וזכה למשוך אור בעולם ועליו נאמר מי העיר ממזרח כו'. וזה הענין של בירה דולקת כי כל עוה"ז נברא רק כדי לשכוח ולבטל הבלי עולם וזה קיום העולם שהוא הפרוזדור כדי לכנוס לטרקלין וכן רצון בעל הבירה שתהי' הבירה דולקת ומתבטלת. וזה בחי' הנר אשא חוורא על אשא אוכמא שהוא אש שורף וכפי מה ששורף כך יאור עליו אשא חוורא והם בחי' זכור ושמור כנ"ל וזה רמז אור הנר בשבת:

במדרש בפסוק התהלך לפני והי' תמים משל למטרונה שעברה לפני המלך אצבע קטנה שלך גדולה קמעא העבירי אותה ובטל המום. דכתיב כלך יפה רעיתי. מום אין בך. פירוש בעצם נפשות בנ"י אין מום והערלה מום עובר בנפשות בני ישראל. כל גוים ערלים אפילו ימול עצמו מאה פעמים ערל הוא כי הערלה בהם בעצם מום קבוע. אבל בני ישראל מום אין בך והמילה עדות על זה לכן כתיב והי' תמים שע"י המילה מברר התמימות שבו בעצם:



תרס"א

ב"ה בפסוק ויוצא אותו החוצה הבט נא השמימה כה יהי' זרעך והאמין בה' כו'. אחז"ל שהוציאו למעלה מכיפת הרקיע. הבטה מלמעלה למטה. ואמר כה יהי' זרעך שהראה לו שכל נשמות יא) יהיו נמשכים מלמעלה מן השמים. והוא בכח ברית מילה שנתן לו הקב"ה אח"כ וכמ"ש "מי "יעלה "לנו "השמימה שבנ"י הנמולין מושכין נשמות קדושות מלמעלה. וע"ז כתיב ועמך כולם צדיקים מעשי ידי להתפאר כי הנשמות הם מעשה ידיו של הקב"ה. כדכתיב ונשמות אני עשיתי ואין זה בכל הנשמות רק בזרע אמת בחותם ברית מילה כמ"ש עם זו יצרתי. וזה עדות שהם זרע קדש וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד כי' לתת להם נחלת גוים שבכח הנשמות המיוחדים לבנ"י יורשין ארץ ישראל כמ"ש ז"ל שירש את הארץ בזכות המילה ואתה את בריתי תשמור ואאע"ה קודם שזכה לברית מילה לא הי' לו מקום להבין איך יהי' כל זרעיו למעלה מכיפת הרקיע והוא ע"ה נתעלה לפי שעה. ויוצא אותו החוצה. אבל כה יהי' זרעך לא הי' בדרך הטבע רק שהאמין בה' עד שניתן לו ברית מילה וראה איך נבדלו זרע קודש כמ"ש המבדיל בין ישראל לעמים שיש אוצר מיוחד לנשמות יב) וע"ז כתיב יפתח ה' לך אוצרו הטוב את השמים:

בפסוק אני א"ש התהלך לפני והיה תמים. כתיב אחור וקדם צרתני והוא בחי' הגוף והנשמה שמקודם צריכין לתקן הגוף להיות כלי לקבל אור הנשמה. ואיתא בזוה"ק בפסוק וירק חניכיו שמונה עשר ושלש מאות שהם רמ"ח איברים דגופא וע' רזא דנשמתא. והוא עיקר עבודת האדם שהנשמה תאיר בהגוף. וע"ז כתיב נר מצוה הכנת הרמ"ח איברים ותורה אור גי' רז והוא הסוד שכתוב סוד ה' ליריאיו הע' נהורין שיש לכל נשמה אבל בריתו להודיעם שיתקשר הגוף בהנשמה וזה ע"י ברית מילה ונק' ברית ע"ש התקשרות הנשמה בגוף שע"י הסרת הערלה מתגלה ע' נהורין דנשמתא ואז נקרא תמים. וזה הי' כל עבודת אברהם אבינו להאיר אור הנשמה וע"ז כתיב אחות לנו קטנה שאיחה הגוף אל הנשמה. אך עוד קודם שניתן לו ברית מילה הי' דבר גדול מאוד למצוא הדביקות כמ"ש ושדים אין לה רמז על ברית הלשון והמעור שבשניהם נרמז שם שדי. ועוד קודם שניתן לו הבריתות נתיגע בעצמו עד שהוציא מכח אל הפועל שנגלה עליו הקב"ה וחתם וכרת לו ברית כמ"ש בספר יצירה ואיתא בזוה"ק פ' שלח אעא דלא סלקי בי' נהורא מבטשין לי' ואנהיר אף הכי גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' ואנהיר ע"ש מכש"כ עתה שיש לנו ב' הבריתות שצריכין לעסוק בתורה ולשמור ברית קודש כדי לזכות להתגלות אור הנשמה בגוף:



תרס"ב

ב"ה לך לך מארצך כו' אשר אראך. ובמד' שמעי בת כו' ושכחי עמך. פי' מו"ז ז"ל שהפסוק מלמד לנו שצריכין מקודם להיות סור מרע ולשכוח הטבע אז זוכין לראות האמת כו'. וזהו עצמו פי' לך לך שהאדם יש בו יצירה פנימיות שערי בינה בלב אבל מתלבש בצורה חצוניות וכמו שהי' במצרים שהוציאנו ה' משערי טומאה והכנסנו לחמשים שערי בינה. כן הוא בפרט גם כן וזה לך לך לצאת מלבוש הגשמי להתדבק בצורה הפנימיות. ואיתא לך לך בגי' מאה ובזוה"ק מפתחא דמאה ברכאן. נראה דהמשך מאה ברכות הוא ג"כ בסיוע הב' בחי' סור מרע ועשה טוב חמשים ברכות בכח סור מרע וחמשים בכח עשה טוב כמו התורה שנחלקת לרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת ועל כל התרי"ג מאיר אור התורה כן הברכה על שניהם וכמו בשבת קודש זכור ושמור כאחד וכן שם שבת השבתה ושביתה כמ"ש ויכל וישבות ועל שניהם ויברך את יום השביעי:

והנה האבות נתעלו להיות מרכבה אל השכינה וכח האבות והראשון אברהם אע"ה לא הי' יכול להתגלות עד שבא אל ארץ ישראל כמ"ש בזוה"ק הנצנים נראו בארץ אלו אבהן וז"ש לך לך לתקוני גרמך וכדאיתא בזוה"ק דאברהם הבין בחכמה כל שורש הארצות ועל שורש ארץ ישראל לא הי' יכול לעמוד שהיא עמוק וכח אלקי. וכמו כן עצמו. שורש נפש האבות הוא גבוה מאוד וז"ש לך לך להודיע טבעך בעולם להוציא מכח אל הפועל שורש נפשו ועצמותו. והארת האבות אין מתגלים רק בזמן ומקום מיוחד וכמו כן באיש ישראל בכח המילה מתנוצץ בו חלק מבריתו של אאע"ה וכמו כן בכלל ישראל עמך כולם צדיקים שהם כלים שיתגלה בהם הארת האבות. וכמו כן בא"י וביהמ"ק שם צוה ה' את הברכה. וכמו כן בשבת קודש כל האותות והבריתות הכל ענין אחד שנגלה שם כח אלקות כדאיתא במד' ואתה בריתי תשמור שברית ושבת וא"י תלוי זה בזה ע"ש. דהנה כתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי. עלי' פי' להיות שליט על הארץ בכח הנשמה שהיא מן השמים. וע"ז עדות השבת כמ"ש ולא נתתו לגויי הארצות ובמנוחתו לא ישכנו ערלים. פי' שהאומות עע"ז הם כח הבהמה היורדת למטה אבל איש ישראל בכח המילה מושך הארה מן הנשמה שהיא מן השמים. כמ"ש "מי "יעלה "לנו "השמימה והוא שליט על הארץ וכמ"ש הבט נא השמימה ומסיים כה יהי' זרעך. וכח האבות מסייע לנפשות בני ישראל לעולם. כתיב התהלך לפני והי' תמים לשון זה כמו והי' ברכה שהברכות מסורים בידך כמו כן אברהם שורש התמימות לתת שלימות לכל הנמשכים אחריו כדאיתא במשנה תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעוה"ב זה בחי' תמימות להיות חלק שלמטה דבוק בחלק שלמעלה. בנח כתיב תמים היה לפי שעה. והיה תמים הוא סדר קבוע ליתן שלימות לכל הדורות:

בפסוק אנכי מגן לך ובמדרש אמרת ה' צרופה כו'. אנכי הוא אנכי דעשרת הדברות שמאברהם התחילו ב' אלפים תורה וקיים אברהם אבינו כל המצות והנה המצות הם נותנים לבוש קדושה לאדם לכן יש בהם רמ"ח ושס"ה לתקן לבוש לגוף האדם והוא מגן ותריס על האדם זהו אמרת ה' צרופה מגן הוא זה כח תרי"ג מצוה אמרת גי' כ"ח תרי"ג. וזה פירוש המדרש לך נתתי מגינים של צדיקים זה המלבוש שהצדיקים מושכים להם בכח מעשה המצות. שכרך הרבה מאוד הוא עצם התורה פנימיות של המצות שזה לעוה"ב כמ"ש שכר מצות בהאי עלמא ליכא. שכרך הרבה מאד ר"ת משה שר התורה אבל מן הפירות נשמרים הצדיקים גם בעולם הזה. מגן הוא בעוה"ז דצריך הגנה ושמירה מן המלחמה:

בפסוק התהלך לפני והיה תמים. דהנה ע"י הערלה אין הנשמה מאירה באדם וע"ז איתא גולל אור מפני חושך ובהסרת הערלה הנשמה מאירה באדם וגולל חושך מפני אור ואז נקרא תמים ושלם וכמו כן שבת נקרא שלום דסט"א אתעברית בשבת ומאיר הנשמה. וזה מצות הדלקת נר בשבת משום שלום בית שאז בנין האדם נשלם בכל הנר"ן וכמ"ש בזוה"ק כי כל אורות הנר אוכמא וחיורא ושלהבת הכל רומז לנר"ן של האדם:



תרס"ג

ב"ה לך לך להודיע טבעך בעולם ובמדרש לריח שמניך כו' שמן תורק צלוחית של אפרסמון שלא הי' ריחו נודף ע"ש. דכתיב בהבראם באברהם. אם כן אברהם הוא עיקר הבריאה נשמת הבריאה והוא כח התורה כדאיתא שמאברהם התחילו ב' אלפים תורה. ומקודם הי' תהו ובוהו. היינו שנקודה הפנימיות היתה נסתרת כמ"ש ויבדל גנזו לצדיקים. ולכן הצדיקים שהיו מקודם היו רק בחי' ריח כמ"ש במדרש שה"ש ראשונים ריחות היו ואנו שמן תורק תרי"ג מצות. וזה לך לך שיתפשט הארת התורה ברמ"ח איברים דאברהם שורש רמ"ח מצות התפשטות הארת התורה וזה עצמו מ"ש בזוה"ק פי' לך לך שאומרים אל הנשמה לבוא לעוה"ז להתפשט בגוף ע"ש. והוא פי' אחד עם הפי' הפשוט שהליכת אברהם הי' התפשטות הנשמה בגוף. ולכן נמסר לו ברית מילה הסרת הערלה שהוא מסתיר חיות הנשמה ובהסרת הערלה מתגלה הארת הנשמה בגוף:



תרס"ד

ב"ה במדרש לך לך שמעי בת כו' והטי אזנך משל כו'. וראה בירה דולקת תאמר שהיא בלי מנהיג הציץ עליו בעל הבירה כו'. שהאדם נקרא מהלך שצריך תמיד לילך ממדריגה למדריגה כי ההרגל נעשה טבע. והטבע משכח ומסתיר פנימיות החיות ואפילו בתורה ומצות אם נעשין הרגל. נעשה טבע. ושוכח הפנימיות. לכן צריך בכל עת לחפש דרך ועצה חדשה. ולכן הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית שלא להיות גובר הטבע וזה הבירה שדולקת עוה"ז הטבעי כל מה שנכנס בה אעפ"י שכל הטבע ע"י נקודה חיות מלמעלה אבל הוא נטבע בטבע והטבע מכלת הכל כענין שכתוב ולא נודע כי באו אל קרבנה. ולכן הקב"ה בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. והאדם צריך לחפש למצוא זאת ההתחדשות כמ"ש לשקוד על דלתותי יום יום. ולכן כתוב שמעי בת כו' ואח"כ שנית הטי אזנך לומר שתמיד צריך להיות מוכן לשמוע וז"ש לך לך לעולם צריך להיות מהלך אל אשר אראך תמיד השגה חדשה לכן נקרא האדם מהלך שכל שעומד בלי התחדשות. מיד הטבע שולטת בו. ולכן מלאכים למעלה שאינם תוך הטבע נק' עומדים ובעוה"ז נק' האדם מהלך כנ"ל:

במדרש ידוע תדע גר יהי' זרעך. ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן כו' פי' שהיה אברהם אע"ה הכנה אל הגלות ואל הגאולה שלולי זכותן של האבות לא הי' לנו ח"ו תקומה בגלות מכש"כ שלא היינו ראוים לגאולה ולכן התקשר הקב"ה הגלות והגאולה באברהם כמ"ש אימה חשיכה גדולה כו' שרומז אל הד' מלכיות והרגיש בכל אלה הגליות. וכן הקדים הקב"ה לאאע"ה ואעשך לגוי גדול כו' ומקללך אאור ולמה יהי' לו מקללים רק שהראה לו הקב"ה שהוא מוכן לבנ"י להגין עליהם בכל מקומות מושבותיהם להצילם מהרודפים כמ"ש במד' כבוש הדרך לבניך. ואנחנו צריכים להיות בוחרים בדרכי אבותינו כמו שמבקשין אלקי אברהם אלקי יצחק פי' שחפצין לקבל אלקותו ית"ש כפי הכנת אבותינו ואז זכותם מסייע לנו לעבודת השי"ת ולהצילנו בגלות ולזכות לגאולה במהרה בימינו:



תרס"ה

ב"ה.

במדרש אחות לנו קטנה שאיחה את כל העולם להקב"ה כו'.

כי הנה יש אהבת עולם, ויש אהבה רבה. ואברהם קודם המילה היה בחינת אהבת עולם, האהבה אל הקב"ה מצד הבריאה, וזה בחינת קטנות כי כל הטבע ומעשה בראשית בחינת קטנות. אבל אהבה רבה הוא מלמעלה מן הבריאה, וזהו שנאמר ואגדלה שמך שהוסיף לו ה' להיות כל האברים ברשותו, כמו שאמרו חז"ל כי האדם עולם קטן וכל האברים הם מול כל העולם. ואותן הה' שאינם ברשותו של האדם, בודאי הם השורש של האדם והם למעלה מן הטבע והעולם וכל העולם תלוי בהם, לכן כתיב בהבראם בה' בראם וגם באברהם בראם, שזכה אברהם לזו הה' שהיא למעלה מהבריאה.

ומקודם תיקן אברהם אבינו ע"ה את העולם בבחינת הקטנות. כל זה שאיחה ותיקן העולם, הכל רק הכנה לחול עליו שרש הבריאה, שהוא למעלה מהבריאה בחינת אהבה רבה. רבה גימטריה אור, רז. והוא האור הגנוז לצדיקים, והוא אהבה בעצם למעלה מהשגת האדם, לכן אפילו אותן האברים שאין ברשות האדם מצד הטבע אבל כח הנשמה למעלה מהרגשת הטבע.

והוא הבחינה המתגלה בשבת קודש מעין עולם הבא מכח הנשמה יתירה בחינת אהבה רבה הנ"ל. וזה האור זרוע לצדיק, כמו שנאמר צדיק כתמר יפרח, אמרו במדרש מה תמר יש לה תאוה כך צדיקים יש להם תאוה לאביהם שבשמים, וזו האהבה היא בעצם הנפש למעלה מהרגשת הגוף.

והנה בפרשת המילה כתיב התהלך לפני והיה תמים, דכתיב הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי. כי הערלה והפסולת מעכב צירוף הכלי להיות אחדות ותמימות באדם. כסף הוא בחינת חמדה ותאוה כמו שנאמר נכסף נכספתי, וכל ציור הגוף כדמיון הפנימיות, לכן בודאי שורש אבר המילה היא החמדה והתאוה שיש לצדיקים כמו שנאמר צדיק כתמר יפרח, לכן גם בגוף התאוה גובר במקום הזה, ונתן לנו הקב"ה מצות מילה להסיר הערלה ולמעט התאוה הגשמית, וכפי תקון הגוף כך מאיר התאוה הפנימית, וזה הגו סיגים מכסף ויהיה ניכר פנימיות החמדה. ובמצות מילה תלוי כל המצוות, כי זכור ושמור בשבת קדש להסיר הערלה ושיתגלה הפנימיות. וזהו הרמז מל ולא פרע כאילו לא מל, כי פריעה גילוי הפנימיות וזה תכלית המילה.

ובודאי באברהם אבינו ע"ה נתקיים בשלימות, וכמו שנאמר מיד אחר המילה וירא אליו ה', כמו שאמרו במדרש מבשרי אחזה אלוקי, אבל הקב"ה כרת ברית לאברהם להיות כל בני ישראל הנימולים יהיה להם חלק בברית הזה, כמו שנאמר להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, שעל ידי המילה יחול אלקותו ית"ש על האדם, וכמו שנאמר נבנה עליה טירת כסף, להכין בחינת אהבה רבה לכל בני ישראל.