פתיחת התפריט הראשי

מצורעעריכה

תרל"ב

במד' מצורע מוציא רע כו'. כי מה שנתן הש"י יצה"ר ג"כ לאדם כמו שהוא בכלל אינו מתנגד לעבודת הש"י כמ"ש בשני יצריך כו'. רק המוציאו מן הכלל. ואפשר שהשני צפרים חיות טהורות רומזים על ב' יצרים שכמו שנתנם הש"י הם טהורות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. א"כ יש די טהרה תוך האדם ורק שלא יוציא שום דבר משורשו כנ"ל:



תרל"ה

בעזה"י מצורע שבת הגדול במד' זאת תהי' תורת המצורע. הה"ד ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כו'. דמ"ש בכ"מ תורת המצורע תורת הזב כו' הוא משום שכל התקונים וכל המעשים נעשה הכל בכח התורה. וכפי מה שמתקן מעשיו זוכה להתקרב אל התורה. וזה תיקונו דכולא באורייתא איתכלילו. וכ"ד יש לו שורש בתורה. ומכ"ש נפש הישראלי. וכ"ז שיש בו פגם וקילקול א"י להתדבק בשורשו. וז"ש מה לך לספר כו'. ואיתא כי צרעת בא מלה"ר מוציא רע. פי' דיש ללמוד תיקון הנפש מהגוף. ונודע דעיקר חיות האדם בלב וריאה והדם שנמצא בלב מתפשט בכל האברים וחוזר ללב. וזה קיום האדם דמו בנפשו כו'. והריאה להוציא אויר ולהכניס אויר. וכמו כן בנפש האדם עיקר כוחן של ישראל בפה. והוא להוציא מפנימיות האדם דיבורים בתורה כמאמר חיים הם למוציאיהם בפה. ואיתא דברים היוצאין מן הלב נכנסין אל הלב. פי' שכל דיבור בתורה שמוציא האדם כראוי בכל לבו נכנסין הם ללבו ומוצא בהם טעם חדש והוא ממש כדמיון הילוך הדם מהלב לכל האברים וחזרתו ללב. והוא ע"פ הפסוק כל הנחלים הולכים כו' מקום שהנחלים הולכים כו' שבים כו'. וכמו כן להיפוך מוציא רע הוא שיש ג"כ יצה"ר בלב אדם בשמאלו כמ"ש לב כסיל לשמאלו כו'. וכשמוציא הבל שמאלי לחוץ מכניס בו רוח שטות כנ"ל. ולשון ופה האדם הם המחברין הבל ורוח לנפש האדם. וז"ש מות וחיים ביד לשון כדאיתא במדרש. ועוד שם כי גדול לה"ר מע"ז וג"ע וש"ד שנק' גדול ולה"ר נק' מדברת גדולות לשון כפול ע"ש. פי' הדברים כי כל אלו הם כוחות באדם למשל ג"ע וש"ד שהם בכח האדם למשול על חבירו להורגו וכן להטיבו ולהשפיע לכל מי שרוצה. אבל הגדולה להשי"ת בלבד היא. והוא בחי' אברהם ויצחק שמסרו כל החסד והדין להשי"ת אשר לו הגדולה והגבורה. וכן ע"ז בכח העובד לעשותו אלהים אחרים לכן נק' גדול שבכח האדם לתת כח אלהות למי שעובד לו. והוא בשקר והוא נגד מדתו של יעקב שהוא אמת. ולכן ייחד עליו הקב"ה אלקותו שהוא אלהים אמת. ולה"ר כולל הכל והוא נגד דהע"ה שהוא מלכותו ית' והנהגתו את העולם. וז"ש מדברת גדולות לשון דיבור והנהגה שכל האברים נמשכין אחר הפה והלשון כנ"ל:



תרל"ט

פ' תזריע מצורע במדרש מצורע מוציא רע. כי בכ"ד יש תערובת טו"ר. וכן באדם. ומ"מ כמו שהוא בשורש הטוב גובר על הרע. כי מידה טובה מרובה. אבל צריכין ליזהר שלא להוציא הרע מן הכלל. וכן כתיב נצור לשונך מרע כו' בקש שלום הוא הביטול אל הכלל וכן כתיב בטהרת מצורע שתי צפרים חיות. המים החיים. הכל לחזור להתדבק בשורש. וכשהוא בתוך הכלל יכול ליתקן:

ברש"י עץ ארז ואזוב. שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב כו'. ולמה לי ארז. רק ע"י הגיאות צריך לבוא לשפלות ביותר כשבא לתשובה וע"י שבא לו הכנעה ע"י הגיאות ניתקן החטא. וע"י שמשפיל עצמו מתכפר לו. א"כ כ"א יחטא ואח"כ ישפיל עצמו. אך באמת אין החוטא יכול להשפיל עצמו. ובוודאי מי שיכול להשפיל עצמו כאזוב ותולעת בלי ספק ניתקן החטא מקודם. והוא צדיק גמור ובעל תשובה. וכן כל עניני התורה סימנים כענין שאמרו המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. א"כ כל פושע יהי' מעביר ע"מ אבל לא יוכל לבוא לזה כ"ז שלא תיקן החטא:

בפסוק כי תבואו כו' ונתתי נגע כו'. וקשה מה בשורה היא זו. ופירש"י שהטמינו כנענים כו'. וקשה וכי היה צריך הבורא ית' אלה העצות ולמה נתן לכנענים זאת המחשבה להטמין ושיצטרכו בנ"י להחריב הבתים. אמנם וודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בנ"י שמביאין קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם. ויש ללמוד ק"ו דכתיב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה על החטא שקורות ביתו של אדם מעידין. מכ"ש מדה טובה מרובה שהצדיק צריך להביא הרגשת קדושה בכל השייך אליו וגם בצומח ודומם. והנה בנ"י כן עשו שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה שכשנקרא ארץ ישראל השרה הבורא ית' שכינתו בבהמ"ק. וזה בכלל ובכל מאודך שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה טובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ. והוא באמת מטמוניות. שבכל דבר הגשמיי ביותר. מוטמן בו ניצוצי קדושה ביותר. וגם לפי פשוטו הי' נסיון גדול לסתור כל הבנין ע"י שחפץ איש הישראלי להיות שורה קדושה וטהרה במקומו. ובאמת איתא כי המטמוניות מצאו כדי שלא יהיו נפסדין בסתירת הבנין:



תרמ"ו

במדרש ולרשע אמר כו' שאין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים כו'. דהנה עיקר בריאת האדם להעיד על הבורא ית'. וזה כח הדיבור דכתיב לנפש חי' מתרגמינן לרוח ממללא. ונבחרו בנ"י שהם עיקר האדם כדאיתא אתם קרוין אדם עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. אך שצריכין מקודם לתקן עצמנו להיות כלים להוציא דבר אמת מפה. וזה עיקר הצרעת שנק' סגירו שא"י לפתוח הפה כראוי בתורה ותפילה. וכ"כ הוציאה ממסגר נפשי להודות כו' לכן כתי' זאת תהי' תורת המצורע שעיקר הטהרה כדי להיות כלי מוכן לתורה. אך גם זה אמת שע"י התורה יכולין לתקן עצמינו ג"כ. הגם שאין עוסקין כראוי. אם הכוונה לש"ש כדאיתא המאור שבה מחזירן למוטב. וזה ג"כ פי' תהי' תורת המצורע ביום טהרתו. וכתי' בורא ניב שפתים כו' שכשהקב"ה מרחם על האדם ופותח פיו בתורה נתרפא ומתקרב. וע"ד הרמז י"ל בפי' והובא אל הכהן דק' הא כתי' ויצא הכהן כו'. רק שקאי על תורת המצורע שזה הניצוץ מדברי תורה שבכוחו מתרפא המצורע הארה זו באה אל הכהן. ואז הכהן זוכר בהמצורע והולך אליו לחוץ לראות את נגעו. וכל צרעת וסגירו ע"י עשי' גשמיות כדכתיב ימי המעשה יהי' סגור. אבל בש"ק אין מגע צרעת ולכן שבת סהדותא איקרי ויכולין להעיד על הבורא ית' ונפתח ההסגר כנ"ל:

בפסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ודרשו חז"ל וכי בשורה היא אלא שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו'. הענין הוא כי הבטחת ארץ כנען לבנ"י הוא מה שזכו להנחיל א"י שנעשה נחלת ה' ונתהפך מטומאת ארץ כנען להיות ארץ ישראל מקודש לה'. וכענין זה עצמו הוא ביותר מה שיכולין בנ"י לתקן גם מקומות שנמצא בהם הטומאה. וע"י התיקונים ומצות שנתנה תורה נתרפא הצרעת כמ"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ומדקדקין דהל"ל נרפא המצורע מהנגע. רק שגוף הנגע נתהפך ונתרפא. וזהו ענין המטמוניות כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כמ"ש במ"א. ובמד' ראשו כתם פז ק' תלתלים שחורות כעורב. הלכות זיבה וצרעת שנראין כעורים לדורשן ערבים הם לפני כו'. והרמז כנ"ל. כי באמת במתן תורה היו בנ"י נקיים בלי זיבה וצרעת. וע"י החטא נעשו זבין ומצורעין. אעפ"כ הטומאה אין לה מציאות ודביקות בבנ"י. כאשר צותה התורה לשלח המצורע ממחנה ישראל. וכמו כן בגוף נפש איש ישראל לא יוכל הטומאה להתקיים. ולכן נעשה נגע בעור להוציא הטומאה מגוף האדם ורמ"ח אברים שנק' מחנה וכמ"ש במ"א פי' המד' בפ' תזריע נכונו ללצים שפטים ע"ש. כי בעכו"ם מצאה הטומאה מנוח. אבל כשבא לאיש ישראל נעשית נגע ובולטת לחוץ עד הזמן שמתרפאת לגמרי ונמצא אח"כ בא עוד ליתרון כענין יתרון כח של בע"ת לצדיק גמור. וכן פרשנו והזרתם כו' בנ"י מטומאתם. לשון נזירה והפרשה ולשון נזר. שע"י הטומאה כשמטהרין מתעלין. וזהו קוצותיו תלתלים שהגם שבאמת השערות הם מותרות. עכ"ז מוסיף עוד מעלה יתירה. ולכן פרשיות זיבה וצרעת. הגם שלולי החטא לא היו. עכ"ז ערבים הם ביותר. וע"ז נאמר שחורה אני ונאוה כשבנ"י שחורין בגלות וטומאות זוכין אח"כ עוד להתנאות לפניו ב"ה וב"ש ביותר:



תרמ"ז

במדרש זאת תהי' תורת המצורע הה"ד ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי כו'. בורא ניב שפתים כו' ע"ש. כי הנגע היא בעור הבשר כמ"ש אדם כי יהיה בעור בשרו כו'. והיינו כי נמצא דברי תורה בכל נפש ישראל רק ע"י העונות והוצאות לשון הרע מפיו נסגר הפנימיות וא"י להוציא מכח אל הפועל דברי תורה כמ"ש נאלמתי דומי'. וכשזוכה ע"י תשובה שנברא לו ניב שפתים זאת היא רפואת הצרעת. לכן המצוה צפרים המצפצפים כמ"ש רש"י ז"ל להראות שצריך למצוא לו כלי קול ודיבור מחדש:

בענין הנגעים וההסגר. דכ' והזרתם את ב"י מטומאתם כו'. אין נזירה אלא פרישה כו'. פי' שיהי' בכח איש ישראל לפרוש עיקר נקודת לבבו בזמן הטומאה וכמ"ש ולא כו' בטמאם כו' משכני כו' כי בכל איש ישראל יש נקודה קדושה. ואמו"ז ז"ל ביאר הפסוק ששת ימי המעשה יהי' סגור שבנ"י שנק' גן נעול הוא ששומרין הנקודה פנימיות הנ"ל שלא להתערב בחשק עוה"ז. ע"ש בפרשת ראה. והוא כמ"ש בזוה"ק פ' זו ביום טובה הי' בטוב. דכשיש עונש בעיר צריכין להסתיר כו' ע"ש. ומזה הטעם עצמו בימי המעשה נסגר שער הפנימיות משום דשלטא בי' סט"א ותערובת טו"ר. רק בשבת דכל סט"א מתעברת וערקת. לכן מתגלה בו הארה הפנימיות. וביום טובה הי' בטוב הוא באמת בש"ק שנק' טוב כמ"ש טוב להודות. והוא רמז לעונתן של ת"ח משבת לשבת. וזה עצמו הי' ההסגר. והסגירו הכהן. שהוא חסד הש"י מה שלפעמים נסגר לבו של אדם שיש זמנים שצריך להיות נסגר הפנימיות כמ"ש יהי' סגור. וכל עובד ה' צריך להיות לו ב' בחי' הנ"ל. והכל בכח התורה שעוזרת לפתוח הלב ולהרחיב התפשטות הקדושה בעת הראוי וזה עשה רצונך כרצונו כו'. ובזמן דשריא סט"א צריכין לנעול הפנימיות. וזה בטל רצונך וכשעוסק במילין דעלמא ישמור נקודה פנימיות שלא להתערב בו הבלי עולם וזה והזרתם כנ"ל:



תרמ"ח

ובמד' זאת תהי' תורת המצורע ולרשע אמר כו'. אין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים ע"ש. כי התורה נותנת עצה לבנ"י לפי הזמן דכ' שלום שלום לרחוק ולקרוב ובמד' רחוק זה מצורע שהי' רחוק ונתקרב. כי יש מי שמשיג השלימות ע"י הקירוב ויש ע"י התרחקות. וזה שלום שלום כו' ולשון הכ' אמר מה לך לספר כו' שזה ג"כ דרך התורה שנאמר לרשע שיתרחק עצמו. וזה הרפואה שלו ע"י שילוחו חוץ למחנה וכן הוא באדם כשפגם מעשיו ומתרחק מן הקדושה צריך לקבל זה הריחוק באהבה ולידע כי זה הריחוק הוא תקנתו. ובמד' אין מדתו של הקב"ה כב"ו מכה באיזמל ומרפא ברטי' והקב"ה בדבר שמכה מרפא. פי' שהמכה עצמה היא הרפואה. וז"ש זאת תהי' תורת המצורע כי התורה שלו היא ע"י הריחוק. וזה רומז האזוב שע"י השפלות יזכה להתקרב. וכל הנהגות של התורה הם לטובה דכתי' וכל נתיבותי' שלום. היינו אפי' הדרכים שנותנין ריחוק לאדם. הוא מביא להשלימות כמ"ש שלום לרחוק. וכתיב האלוה מקרוב אני כו' ובמדרש יתרו וכי מקרב אני ולא מרחק. הרמז כנ"ל שאלקותו ית"ש אינו ע"י קרבות בלבד רק אפי' הריחוק שאלקים עושה מביא לקרבות. ובמד' אך טוב לישראל כו' כי התורה שנק' טוב צריך שמירה. וזה לשון אך שהוא מיעוט שע"י התורה שניתן לבנ"י צריכין לפעמים לקבל היסורים. כי לא כל הרוצה ליטול השם כו'. ובמד' ה' תורות כ' במצורע שהאומר לה"ר כופר בחמשה חומשי תורה. כי הקב"ה נתן לנו ה' מוצאות הפה והם כלים בפיהן של בנ"י לקבל חמשה חומשי תורה וע"י לה"ר מפגם ה' מוצאות הנ"ל. ובמדרש כי הלשון עשה לו הקב"ה ב' מחיצות שינים ושפתים. ומעין זה ע"י שניתן לבנ"י כח הלשון והדיבור עשה הקב"ה ב' שמירות והם ברית הלשון וברית המעור. וכשחוטאין בהם נענשין בנגעים וזיבות ומתרחקין מקדושת התורה כדי שיהי' התורה שמורה בקדושתה כנ"ל:



תרמ"ט

במד' מי האיש החפץ חיים כו' דכתיב זכור כו' אשר עשה ה"א למרים כו'. שמצוה לזכור תמיד עונש לשון הרע. כדאיתא לכוין במאמר להודות לך הפה לא נברא אלא להודות. ובאמת הפה הוא פיהן של בנ"י שנבראו רק להעיד על הבורא ית' כדכתיב עם זו יצרתי כו'. וזה עיקר הבריאה כדכתי' אדם אתם. וכתיב וייצר ה"א כו' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנפש חי'. א"כ הגוף הוא יצירה בפ"ע ורק שיש בו נשמת אלקי ממעל שצריך האדם לעורר כח הנשמה שבו והיינו דכתיב לנפש חי'. נפש היא התשוקה והרצון. שאם האדם מאסף כל הרצונות ומשתוקק לדבוק באל חי. אז מוצא חיות אלקים בקרבו. והוא בכח הפה בתורה ותפלה. כדמתרגמינן לרוח ממללא. לכן מי שחפץ ומשתוקק אל החיים צריך לשמור הפה. וע"י לשון הרע בא נגע. סגירו. דהיינו שהגוף מכסה הארת הנשמה שבקרבו. והרי הוא כמת. ואיתא במד' ה' תורות כ' בנגעים. לומר לך המספר לשה"ר ככופר בה' חומשי תורה. הרמז כי יש ה' מוצאות הפה לכ"ב אותיות התורה. והם חקיקות פנימיות שחקק הקב"ה בפיו של אדם להיות בו רשימות מכ"ב אתוין דאורייתא. וע"י הלשה"ר הם סתומים. ולהיפוך המייגע עצמו בדברי קודש תורה ותפלה נפתחין חקיקות הללו. ואז מאיר בו כח הנשמה ונק' חי. ולכן בש"ק דסהדותא איקרי ובנ"י מעידין על הבורא ית' לכן ניתוסף להם נשמה יתירה. והיינו דכתיב וינפש. כמ"ש לעיל לנפש חי' הוא הרצון. ובש"ק נמצא זאת התשוקה כדאיתא בספרים פי' ויכולו השמים כו' שנמצא בהם ההשתוקקות וזה נשאר אצל בנ"י בכל השבתות. לכן איתא במד' כי הנגעים הם עדות על שבחן של בנ"י כדאיתא ועם אדם לא ינוגעו כו' שבנ"י שנק' אדם להם ניתן מצות טהרת הנגעים. ועיין במד' תזריע על הפסוק נכונו ללצים שפטים. ופירשנו כי באומות אין הנגע עושה רושם בהם והם נכונים לזה. כי לא המתים יהללו. ורשעים בחייהם נק' מתים. כי החיות הפנימי לא נמצא בהם. אך בנ"י שנק' אדם וצריכים להיות כלים לקבל חיות הנשמה. לכן ע"י חטאים ולשה"ר נמצא בהם נגע ומעכב החיות מלהתגלות. ויש נגעים בגוף ובגדים ובתים. כמו שנמצאות אותות וחוקים בנפש האדם המילה. ומזוזה בבית. וציצית בבגד. כן נמצא ע"י החטא דברים המעכבים התגלות הקדושה. וכ"ז עדות על מעלתם שא"י לסבול הפגם. ונגע בית היא הרגשה דקה ביותר לכן כ' בו כנגע נראה. שלאו כל מוחא סביל דא. רק שמרגיש איזה הרגשה דקה ובא אל הכהן ומברר לו אם הוא טהור או טמא. ובמד' כולך יפה רעיתי כו' דכ' אמרתי אלהים אתם כו'. ובוודאי מאמרו ית' קיים בכלל ישראל. ולכן משתלח המצורע והזב חוץ למחנה. רק רצונו ית' היה להיות בני עליון כולכם. ואחר החטא צריכים בירור מי הראוי להיות בכלל ישראל ומי להשתלח חוץ למחנה כנ"ל:



תר"נ

במדרש איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו. כי הנה מצות זבים ומצורעים מיוחד רק לבנ"י. והיא שבחן של ישראל. כי המתנות שהנחילנו הש"י ממילא צריכין אנחנו להיות מוכנים לקבל אותם. וכשיש חסרון ואין מקבלים כראוי מתהו' במקום הזה כח הסט"א. ובמד' תזריע לעשות לרוח משקל כו' כמו שיש ד' יסודות ארמ"ע והאדם כלול מהם וכשמתרבה כח המים או הרוח יותר מדאי נולד חולאת בגוף. כן ברוחניות שהנחילנו הש"י תורה ומצות והם כמו רוח ועפר. רוח ממללא ומעשה המצות היא בגשם האדם. וכמו כן במידות אהבה ויראה בחי' אש ומים. ולכן צריך להיות כל אלה הד' במשקל. ואם לומד תורה ואינו מקיים וגובר הרוח על העפר נעשה חולה. וכמו כן במידות. ויש בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ומול כל אלה יש טומאת מת וזיבה ומצורע. וזיבה ומצורע הם החמורים מהטומאות כמו ברית הלשון והמעור שהם יסוד הצדיקים כמ"ש חרב פיפיות בידם. כמו כן כשאינו שומר פיו ובריתו יש צרעת וזיבה. וכנראה שברית הלשון פוגם יותר מברית המעור שהמצורע משתלח מכל הג' מחנות:



תרנ"ג

במד' איום ונורא כו' ממנו משפטו ושאתו. אני אמרתי אלקים אתם כו' ע"ש. והענין כי כאשר ייחד הקב"ה אלקותו עלינו ואמר אנכי ה"א נעשו בנ"י כברי' חדשה. ולכן ניתוסף להם משפטים ודינים שאין בכל הברואים. וכמו שיש חולאים בגוף כן נשתנו גופות בנ"י. כי הנגעים הם חולאים לבנ"י ולא לאחרים. וכמו כן המאכלות האסורות לבנ"י. וכ' במד' תנחומא על סמיכת פ' כי תזריע למינים הטמאים שבעוד הילד במעי אמו מלמדין אותו זאת אשר תאכל כו'. והענין כנ"ל לומר שהצורה של נפש ישראל היא משונה. ומיוחדים אליו מינים מיוחדים שבארץ. ויש ג' מיני טומאות. טמא מת משתלח ממחנה שכינה. וזב ממחנה לוי'. ומצורע מכל המחנות. ויש מג' מדרגות אלו בכל איש ישראל. והוא בחי' נפש רוח נשמה. והצרעת עושה פגם גם בנפש לכן ניכר הנגע בחוץ. וזיבה הוא ברוח. וטומאת מת רק בנשמה שאין בה מיתה. וחלק אלקות שנמצא באיש ישראל הוא מביא משפטים ודינין על האדם שא"י לסבול הפגמים. וזהו משפטו ושאתו יצא. כמ"ש בספרים כי הנשמה בגוף כמו אזכרה בגוילין. ומעשי האדם עושין רשימות בנפש ורוח ונשמה. וזהו עיקר הפי' וכל מעשיך בספר נכתבין. כמ"ש צדיק זכיותיו חקוקין על עצמותיו ורשע עונותיו חקוקין. וע"י הזיבה וצרעת צריך האדם להבין הפגם שלו עד שישוב בתשובה ויתקרב כנ"ל. [אח"ז מצאתי פי' הנ"ל מעשיך בספר בפי' החסיד לאבות]:



תרנ"ד

איתא בזוה"ק מאן דיכיל לענג השבת ולא עביד איתהפך לי' ענג לנגע. ממילא מדה טובה המרובה ע"י ענג שבת מתהפך הנגע לענג. והנה פי' ענג. "עדן "נהר "גן. כדכתי' ונהר יוצא מעדן להשקו' את הגן. והנה כמו שהוא בעולם כך הוא בנפש. שהרי האדם עולם קטן וכתי' וישם שם כו' האדם אשר יצר. א"כ צורת האדם שוה לצורת הגן עדן. וגם האדם נחלק לג' חלקים. עדן נהר גן. בבחי' נר"נ. וגם בגוף מוח לב כבד. וצריכין להיות נמשכין כולם אחר המוח. וזה טוב לב משתה תמיד. וזה בחי' ענג. ולכן בש"ק דיש נשמה יתירה נפתח שער הסגור בימי המעשה. ומקבל הלב הארת המוחין. והוא היפוך המצורע. סגירו. שנסגר ומתטמטם הלב שא"י לקבל ולהיות נמשך אחר המוחין שבראש. ולכן בטהרת המצורע צוה ליתן על תנוך אזנו ובהן ידו ורגלו. לרמוז על תיקון ג' החלקים שבאדם. ראש גוף ורגלים. והאדם צריך לשמור הגוף כדי שיוכל להתמשך אחר הנשמה כדכתי' לעבדה ולשמרה ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. שכפי השמירה כך יכול לקבל חיות מהנשמה ולכן כתיב והזרתם כו' ולא כו' בטמאם את משכני. כדאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך (מעשיו) [*מעיו] וכמו דכתי' שער כו' סגור יהי' כו' כי ה' אלקי ישראל בא בו. וביום השבת יפתח. כן הוא באיש ישראל נקודה מסוגרת שהיא חלק אלקי ממעל. וביום השבת יפתח כו'. והוא בחי' נשמה יתירה וענג שבת כמ"ש:



תרנ"ה

בפרשה כי תבואו אל ארץ כו' ונתתי נגע צרעת כו'. דהנה כמו שהגוף הוא שמירה לנפש ויש עוד מלבוש שמירה לגוף וכמו כן בית שמירה יותר מבחוץ וכמו כן הוא בפנימיות. ולכן הנגעים כולם הם שמירה לנפש. ובהיות ישראל קדושים גם מלבושיהם ומקומות מושבותיהם היו בקדושה. ולכן כשהי' איזה פגם מסט"א נעשה נגע בבית ובבגד. ואם נפגם ביותר הי' בעור בשרו. ועכ"פ הכל שמירה אל הנפש כמ"ש במד' אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה ואיתא עוד במד' שלכן נכתב כאן ארץ כנען לרמוז כמו שאם חטא וכנען נתקלל. כמו כן ישראל חוטאין והארץ מתקללת וכה"א וכפר אדמתו עמו. ובאמת הכל במדה ע"י שבנ"י ממשיכין הקדושה ומתקנים גם המלבוש והמקום. לכן הם שמירה לבנ"י. ולכן אמרו במד' תזריע נכונו ללצים שפטים כי בנ"י שמעו פ' נגעים נתייראו השיב להם אלו לאה"ע ואתם לאכול ולשתות. והפי' על נפשות בנ"י שהם נשמרים ע"י הנגעים שמיוחדים לנפשות האומות. ולכן כשיש איזה התדבקות מסט"א ע"י האומות כמו שרמז במד' ד' מראות נגעים מול ד' מלכיות שע"י שנתערבנו בגלות יש התדבקות מסט"א. ואז בא נגעים כדי לשמור נפשות בנ"י מהתדבקות הטומאה. נמצא כי זה בשורה טובה לישראל:



תרנ"ו

במד' איום ונורא הוא כו'. דורש על האדם. והרמז על ברית הלשון והמעור. איום הוא הלשון שזה בחי' מדבר ששולט על כל הברואים ובזוה"ק וישב השומר פיו ממאכלות אסורות אימתו מוטלת על הברואים ע"ש בפסוק אל' שלח מלאכו וסגר פום אריותא מטעם שדניאל שמר עצמו מפת בג המלך. ונורא הוא ברית המעור כמ"ש בזוה"ק ויצא בפסוק מה נורא המקום הזה שהוא חתימת שמו של המלך. ובזה דוחה כל הרוחות ומזיקין כמו דאיתא במזוזה שמבריח המזיקין מן הבית. ולכן מול ב' אלו הכוחות שבאדם משפטו ושאתו יצא. וניתן צרעת לשמירת ברית הלשון. וזיבה לשמירת ברית המעור כמ"ש במ"א מזה:



תרס"א

בפסוק שתי צפרים חיות כו'. ברש"י לפי שהנגעים באים על לשה"ר וצפרים פטפוטי קול. דאיתא בזוה"ק פ' תזריע דהנגעים באין על מלה בישא ועל מלין טבין דאתי לידי' ולא מלל החשיתי מטוב וכאבי נעכר ע"ש. דכתיב מות וחיים ביד לשון. ולפי שכח הלשון גדול מאוד צריכין להזהר מדברים בטלים והם מעכבין הפה ולשון להוציא בהם דברי קדושה כמ"ש ודברת בם אחז"ל השח שיחה בטלה עובר בעשה בם ולא בדברים אחרים. שהוא תנאי שכפי מה ששומר פיו מדברים בטלים כך יכול לדבר בם. ולכן השח שיחה בטילה א"י לקיים ודברת בם ועובר בעשה. והצפרים באים לתקן ב' החטאים. השחוטה לבער ולפרוש עצמו מדברים בטלים ומכ"ש לשון הרע. והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה. ולכן השחוטה אסורה ומשולחת מותרת כמ"ש חז"ל כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת שרומז על הדיבור הטהור שזה עיקר האדם. לנפש חי' לרוח ממללא. וכתי' הוציאה ממסגר נפשי. שהצרעת נק' סגירו שנסגר הנפש והפה. ולכן הנגעים נמסרו רק לבנ"י שניתן להם המילה שהוא פתח הגוף כמ"ש בזוה"ק בא. וזה שהוציא א"א ע"ה מכח אל הפועל זה הפתח כמ"ש פתח האהל פתח טוב פתחת. וזה הפתח כפי שמירת האדם עצמו כך נפתח. ולפי החטא נסתם זה הפתח. אבל מי שאינו נימול ואין לו הפתח כלל לא שייך בי' פתיחה וסגירו. ולכן נסמך פ' נגעים אחר וביום השמיני ימול. ובאמת הכל תלוי בפה גם ברית המעור תלוי בברית הלשון כמ"ש מות וחיים ביד לשון העוסק בדברי תורה מאיר בו הנשמה שהיא החיות. ולהיפך בהבלי עולם מתחזק הגוף ומחשיך הארת הנשמה. והגוף בחי' מיתה שעומד למות:



תרס"ג

בפסוק כי תבאו אל א"כ כו' ונתתי נגע צרעת כו'. בשורה היא זו ע"ש במד' ובזוה"ק. דהנה איתא אשר אני מביא אתכם שמה שזה המקום הי' מקולקל ביותר. וע"ז משבחין ונתן ארצם לנחלה כל"ח שהוציא הקב"ה המקום מת"י כנען ונעשה נחלת ה' ומקום קדוש. ולכן לפי שהי' מקום טמא ביותר בכל עת שנתעלו אח"כ בנ"י היושבים שמה ולא הי' המקום ראוי לקבל זו הקדושה נצמח בו נגע לטהר את המקום. ולעקור אבנים הטמאים משם. וכן הוא גם בנפשות בנ"י כמו שמצינו בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות וגופים שלהם היו צריכין תיקון ביותר כענין שכ' אחור וקדם צרתני והקב"ה מכניס נשמה גבוה בגוף עכור כדי לתקן זה הגוף. כי בנ"י הם עדים על הקב"ה כמ"ש אתם עדי. וכמו שמעידין בעוה"ז על הקב"ה מאחר שהנשמה באה מלמעלה מעידות על קדושת הקב"ה למעלה בעולמות עליונים. כמו כן כשחוזרת מתוקנת למעלה מעידות על הקב"ה ששליט בכל עולמות השפלים מה שמלאכי מרומים א"י להבין איך הקב"ה נמצא בעולמות שפלים כאלה והנשמה מעידות ע"ז וכפי עבודתה בעוה"ז כך היא עד כמ"ש במ"א שאין העדות דוקא בפה רק האדם עד הוא על הבורא שהוא אחד בשמים ממעל ובארץ מתחת כמ"ש אתה הראת לדעת כו':