שפת אמת/אחרי מות

<< · שפת אמת · אחרי מות · >>

אחרי מות

תרל"ב

ברש"י ומד' קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. וכן בגמ' לקבל עול מ"ש תחילה כו'. כן הוא בכל מצוה בפרט שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל ע"מ שמים. שזה תכלית המצוה. ונאמר אשר לא צוה כו' מכלל שעשיות הציווי יותר מקובל מטעם המצוה. כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו הש"י בהם. אבל עשיותינו צריך להיות רק עבור לעשות רצון הש"י. וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה יוכל לעשות המצוה כתיקנה. וכן אשר יעשה כו' וחי בהם ג"כ הפי'. להמשיך חיות משורש הכל והוא מלכותו ית'. כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה וע"י המצות נמשך חיות לכל הדברים. כי בל"ז נק' מתים כמ"ש ז"ל רשעים בחייהם נק' מתים כו'. וכתי' אשר יעשה. להבא משמע. והיינו שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ב"ה. וזה יתן לו חיות ושמחה וזה נק' שמירת המצות להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום. ועי"ז כשתבא לידו יקיימנה כראוי. וז"ש ושמרתם כו' וחי בהם כו'. להיות החיות תמיד ע"י שמירת המצות וקיומם:

אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. אם כי אחז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. אך אמרו ג"כ הוי מחשב הפסד מצוה כו'. כי בוודאי שכר עוה"ב אינו ענין הגוף. רק זה עצמו עוה"ב מה שזוכין להיות בטל להש"י כראוי. שהוא דבר שא"י להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם לכך נק' עולם כמו שעולם הזה נק' העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו ית'. כמו כן עוה"ב הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעוה"ז ההעלם ע"י השקר. ובוודאי כן חשבון הפסד מצוה מה שע"י המצוה מדבק האדם עצמו בהש"י שהוא שורש החיות. וכן וחי בהם כנ"ל זה השכר הוא תכלית עשיות המצות. ולקבל פרס הוא לשון פרוסה שכוונתו לעצמו ואינו דבק בשורש החיות כנ"ל היפוך וחי בהם כנ"ל:

תרל"ה

כמעשה א"מ כו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו את משפטי תעשו כו' אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. קשה אי מכוון הפסוק על עריות המפורשין למה תלה אותם הכתוב במעשה מצרים וכנען. אבל נראה כי המכוון. בכל המעשים לא נעשה אותם כמו שעושין אותם בא"מ וכנען. כי בכל המעשים יש בהם פנימיות וחיצוניות ובוודאי שורש כל המעשים הוא בקדושה. כי הכל לכבודו ברא ונקודה הפנימיות ניתן לבנ"י וזה כל מעשיך יהיו לש"ש. לכן נק' מעשה הגוים חוקות כמ"ש ובחקותיהם ל"ת. כי אין להם שייכות לפנימיות הטעמים של כל המעשים ודבקים רק בחצוניות. ובאמת בנ"י יכולין לעשות כל המעשים בקדושה ע"י המצות. וז"ש את משפטי תעשו כו'. עי"ז תוכלו לעשות כל המעשים שלא כמעשה א"מ וכנען. וז"ש ללכת בהם. אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פרשנו ג"כ שע"י המצות ימשך החיות לכל הדברים. פשוט כמ"ש ז"ל כל מ"ע נגד אבר מיוחד. וכפי מה שמבטל חיות כל האבר אל המצוה חוזר וממשיך חיות מהמצוה אל האבר ועי"ז יכול לעשות כל המעשים בקדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. והוא באמת ענין שבת קודש שניתן לבנ"י כי בששת ימים עשה השמים וארץ כו'. אעפ"כ שבת הוא השלמת כל המעשים כמ"ש רש"י ז"ל על ויכל כו' ביום השביעי כו' ופי' שיש נקודה קדושה תוך הבריאה שהיא למעלה מהעשי' והיא בחי' שבת שנותנת שלימות וחיות לכל הנבראים. לכן נק' שלום. וכמ"ש תכלית שמים וארץ. ששורש מעשה בראשית הוא בחי' שבת וניתן לבנ"י שמעשיהם בקדושה כנ"ל:

במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וא"ל עכשיו אימתי. פי' מו"ז ז"ל ידוע. וי"ל עוד כי ידוע שיש ג' בחי' עולם שנה נפש. שהוא ענין נפש האדם. וכלל הבריאה. והזמן. והכל תלוי בתיקון נפש האדם [*שעי"ז] הכל מתוקנים. וז"ש אם אין אני לי לתקן נפשי. וכשאני לעצמי כו' כי לא די בזה וצריך (גם) הוא לתקן [*גם] כל הבריאה. וגם הזמן ניתקן ע"י. לכן אם לא עכשיו אימתי כי גם שעה זו צריך לתקן והיא עוברת. לכן כשיחשוב האדם שכל ג' הדברים האלו הם תלוין בו לא יתרשל בעבודת הבורא כנ"ל:

תרל"ו

בפסוק אחרי מות כו' דבר כו' ולא ימות כו' פרש"י זה זרזו יותר כו'. מה שהי' צריך במצוה זו כ"כ זירוז. נראה כי הי' נסיון גדול כי לא לחנם מסרו נפשם נדב ואביהוא אשר היו צדיקים גדולים ועשו בזה תיקון גדול לכלל ישראל. אך שהי' חסרון במעשיהם כמ"ש חז"ל. ונראה כי זכו בנ"י לעבודת יוה"כ על ידיהם. לכן קורין הפרשה ביו"כ [כנ"ל אם כן רצון הש"י] לכן נתקנא בהם מרע"ה באמרו הם גדולים ממני וממך. ונוכל לפרש ולא ימותו הוא בכלל האזהרה כי הי' אפשר שימסור אהרן נפשו לכנוס אף שימות. לכן נאמר לו אל יבא ולא ימות כי רצון המקום שיחי'. והנה כל אדם א"י לכנוס לק"ק ואהרן הי' יכול אלא שנאסר לו לכנוס והי' נסיון גדול לכן הוצרך להזהירו כ"כ כנ"ל:

תרל"ח

ב"ה אחרי בקיצור בפסוק כמעשה א"מ כו'. לא כתיב מעשה אלא כמעשה. א"כ נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות. הן בעובדא הן ברעותא. לכן אמרו במד' ע"ז כשושנה בין החוחים היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמיי לעשותה בקדושה כנ"ל. וכן יש לפרש אשר יעשה אותם האדם פי' אותם באמצעיות המשפטים והחוקים יתקן כל בחי' העשי' ואז מעורר החיות שיש בכל המעשים מכח מאמרות הבורא ית'. ואין לעשות שום מעשה רק בהשתתפות איזה מצוה כמאמר בכל דרכיך דעהו כו'. וברש"י קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. כי בשעת מ"ת היו בנ"י קדושי עליונים והיו מרוחקין מהגשמיות והוא ביטול גמור למלכות שמים. אח"כ נתקלקל העשי' כמ"ש הזהרו בנשמע כו'. לכן ניחם הש"י אותם כי הגם שנפלו ממדרגתם הראשונה. עכ"ז ע"י תיקון המעשה יוכל להיות יותר מעלה כשושנה בין החוחים. כענין שחורה אני ונאוה כו'. במקום שבע"ת עומדין כו'. והכל ענין אחד כי מקודם היו בנ"י חיים ממש חרות חירות ממה"מ כו'. אח"כ ניתן עצה ע"י המצות לעורר החיות כנ"ל והבן כי קצרתי:

במד' בזאת יבא כו' בתחבולות תעשה לך מלחמה כו' חבילית של מצות כו'. אהרן הכהן נכנס בכמה מצות כו' שבת אשרי אנוש יעשה זאת כו'. והלא שנינו א' המרבה וא' הממעיט. ומה ענין חבילות של מצות. אבל הענין שיש מצות כלליות ונק' חבילות. כענין השבת שנאמר יעשה זאת בפרט שהיא כוללת כל המצות וכל המעשים מתיחדים בזו המצוה כמ"ש דאתאחדת ברזא דאחד. וכן המילה שנק' ברית כידוע. ואלה המצות נאמר עליהם בתחבולות תעשה כו' מלחמה:

ובמד' בענין שחוטי חוץ ויתרון ארץ בכל הוא כו' אפי' דברים שנראין מיותרין כו'. כלל הענין כי אין דבר בעולם שאינו נכלל בציור עליון. דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. והוא ציור של שלימות כל הבריאה שהוא בוודאי בצלם עליון. ולכן כל דבר שניתקן ע"י המצוה הרי הוא בכלל עיקר הבריאה. והתורה הקפידה כל כך על שחוטי חוץ דכתי' דם שפך. פי' ע"י שנעשה ממנו קרבן נתדבקה הבהמה בשורשה והיא בכלל ציור הבריאה. ולכן השחיטה בחוץ כשופך דם אדם שממעט הדמות כביכול כנ"ל. ז"ש ויתרון ארץ. ארץ היא הביטול שהגרעון מתבטל ונשרש בארץ אז מוציא פירות ע"י שנתבטל אל השורש שנק' בכל שכולל ומאחד כל הבריאה כנ"ל:

תרל"ט

ב"ה אחרי קדושים בקיצור כי שכחתי בפסוק כמעשה א"מ כו' את משפטי כו' ללכת בהם. פירש"י א"א רשאי לפטור מהם. דכתי' כמעשה לא מעשה א"מ ממש. כי כבר היו בנ"י עדה קדושה ומה שייך להזהירם מלעשות כחוטאים האלה. אבל הפי' שלא יהיה נדמה שום מעשה איש הישראלי למעשה הרשעים אשר כל מעשיהם לגשמיות בלבד. אבל בנ"י צריכין לקדש כל מעשיהם להדביקם בשורש החיות וליקח מהם חיות. כי המעשה צריך להיות רק לתכלית הליכת האדם בעבודת הבורא ית' ולפשוטי בנ"י המכוונים לאכול ולשתות להוסיף כח בעבודת הבורא הוא ג"כ בכלל ללכת. ומה גם לצדיק שכל מעשיו לש"ש וכן בכל מצוה שאדם עושה צריך להיות המכוון לבוא עי"ז ליותר קדושה שיוכל להוסיף בכל עת ממדרגה למדרגה. כענין מצוה גוררת מצוה. ולא יהי' נעשה המצוה רק להיות נפטר מחיובה רק אדרבא לזכות עי"ז למצות אחרות כמ"ש שכר מצוה מצוה. והיינו ללכת בהם כו' וליקח מהם חיות כמ"ש וחי בהם:

תרמ"א

בפסוק כמעשה א"מ כו' לא תעשו וכמעשה א"כ כו'. ובמד' כשושנה בין החוחים. הענין הוא דלעולם יש לבנ"י התנגדות. שע"ז נבראו בעוה"ז לתקן כל אלה המקומות. וכמו בפרט כל איש ישראל אין לו מנוחה ונק' מהלך. וכמ"ש במ"א בענין צדיקים נדמה להם כהר ע"ש. כן בכללות בנ"י. ויתכן לומר כי עיקר טומאות מצרים הי' בע"ז וטומאות ארץ כנען הי' בעריות כמ"ש כל התועבות האל עשו כו'. לכן הקדים לפרשה זו כמעשה א"כ כו' ל"ת. וכשבנ"י עוברין אלה המקומות זוכין אח"כ למדריגות בקדושה המכוונים מול אלה ההסתרות. כי זה לע"ז עשה אלקים. כאשר ראינו כי אחר יצ"מ זכו לתורה. ואחר מלחמת מלכי כנען זכו לא"י ולבהמ"ק. ויתכן לומר שע"י שיצ"מ הי' בכח מרע"ה והי' בתיקון השלימות. לכן התורה נשאר לנו לעולם. וכן זכינו אח"כ לבטל יצרא דע"ז מכל וכל. אבל במלכי כנען חטאנו ולא החרימו כולם לכן חרב בהמ"ק ולא נתבטל כל יצרא דעריות כנ"ל. ועוד ש"ד שהיא א' מג' עבירות שצריכין למס"נ י"ל שהי' במלחמת סיחון ועוג וירשו את ארצם. ורמז לדבר מ"ש בגלעד שכיחי רוצחים. והר עשו הוא אדום שעומדים אנחנו להיות נושע עי"ז מלשון הרע ושנאת חנם ששקול נגד כל הג' עבירות הנ"ל. כמו שמלכות זו שקולה נגד כולם כמ"ש חז"ל:

תרמ"ב

כמעשה א"מ כו' את משפטי תעשו כו'. הוא הקדמה לתקן המעשים כמ"ש במ"א פי' כמעשה א"מ ל"ת הוא שלא יתדמה מעשה איש ישראל למעשי הרשעים. והוא תיקון המדות כענין דרך ארץ קדמה לתורה. פרישות מקנאה תאוה כבוד. וע"ז ניתקן ימי הספירה תיקון המידות להיות ראוין אח"כ לקבל התורה. ויש לכל אדם מקודם לחפש אחר המטמוניות שבו. כי החוחים מסבבין תמיד גם בלב. וכשמיגעין עצמן לזכות לטהרה ומפשפשין במעשיהם מרגישין המקומות הצריכין תיקון. וע"ז נאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה. כנראה שאינו מרגיש המלחמה. וצריך תחבולות להוציא השנאה של היצה"ר הצפון בלב:

בפסוק אשר יעשה האדם וחי בהם. כ' רש"י לעוה"ב כי בעוה"ז ה"ה מת. ורמב"ן ז"ל כ' כי כפי המעשים זוכין לחיים. ואליהו וחנוך יוכיחו ע"ש. ויש להוסיף עוד כי בוודאי ע"י החטא נצרך המיתה שא"י לתקן הכל בלי המיתה. אבל קודם חטא אדה"ר וכמו שיהי' לעתיד בוודאי נוכל לקיים הכל בלי מיתה. וזה עצמו רצונו ית' באומרו את משפטי תעשו כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כלומר שתראו לשמור ולעשות התורה ומצות עד שיעשה האדם אותם ויוכל לחיות בהם גם בעוה"ז כי הכל תלוי בעבודתינו כנ"ל. וז"ש יעשה לשון עתיד כי בוודאי יהי' כן בב"א:

תרמ"ד

בפסוק תשמרו ללכת בהם. פרש"י שלא ליפטר מהם כו'. דכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' עפמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים. א"כ עיקר החיות הוא כשעוסקין בתורת ה' ומצותיו. וכל מה שהאדם מכניס כוחו וחייו בעסק המצות ניתן לי חיות חדש. והחיות הזה הוא במדרגה גבוה מחיות שהי' לו בראשונה וכמ"ש וקוי ה' יחליפו כח. וכן הוא תמיד שיש כמה מדרגות בענין החיים כמו שיש חילוקים במדרגות הצדיקים. וצריך אדם להתעלות תמיד ממדרגה למדרגה ויש לו תמיד תורה חדשה וחיות חדש. וזה ללכת בהם. וחי בהם. הרי הוא אומר ולא תקיא הארץ כו' כאשר קאה כו' הגוי אשר לפניכם. והיתכן שיהיו חשודין בנ"י להיות כטומאת האומות. אך הכל לפי המדרגה כי האומות הי' להם רק ז' מצות ובהזידם לעבור עליהם קאה הארץ אותם. וכפי החוק שהי' להם ויצאו מזה החוק. לא סבלה אותם הארץ. כן בנ"י לפי החוקים השייכים להם צריכין לשמור את חוקם שתסבול הארץ אותם. וכן שייך בכל פרט כפי מה שמתעלה יש לו חוקים ותורות מה שלא הי' לו מקודם. וז"ש ובתורתו יהגה. נק' תורתו כמ"ש. וכן מצינו במשנה שמעשיו מרובים מחכמתו. ותמהו איך יכולין לעשות יותר מהחכמה. אכן האמת ה' יתן חכמה. ויש בכל בריאה נקודה מחכמה דכתי' כולם בחכמה עשית. ואותה הנקודה צריכין להמשיכה ולהרחיבה שתתפשט בהרבה מעשים להמשיך הכל אחר זאת הנקודה. ואז יש ברכה על זו החכמה וניתוסף לו חכמה בכל עת. נמצא ע"י שינוי מעשה ניתוסף החכמה. ואח"כ [*צריכין] לתקן המעשים כפי חכמה זו ואח"כ יש עוד חכמה. וזהו ללכת בהם:

תרמ"ז

במד' כמעשה א"מ כו'. כשושנה בין החוחים כו' קשה לבעליו ללקטה ע"ש. כבר כ' במ"א כי ב' הפסוקים הם תלוין זה בזה שכנס"י כשושנה בה"ח והקב"ה כתפוח בעצי היער. כמו שקשה ללקוט השבה"ח כו'. כמו כן הי' קשה לבנ"י להכיר את הבורא ית' בהיותו מוסתר בעוה"ז הטבעיי. כמ"ש בין הבנים. ואחז"ל מה תפוח אין לו צל כך ברחו אוה"ע מהקב"ה שאין ניכר הגנה שלו לכל. ובאמת כן הוא הנהגת הש"י בתורה ומצות שאין ניכר הטובה עד אחר שמקיימין המצוה באמונה רואין ומשיגין הטובה. וז"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פי' אחר המעשה ימצא שחי בהם. וגם זה אמת כמ"ש חז"ל ועשיתם אתם (אתם) מעלה אני עליכם כאילו עשיתם. פי' שבעשיות בנ"י המצות נגמר פעולת המצוה ממש. וכאילו הם מעוררין החיות שנמצא בהמצוה ע"י העשי' כתיקנה. וזה עצמו פי' עושי דברו לשמוע בקול דברו שדרשו חז"ל שהקדימו נעשה לנשמע. וכן הוא בכל מצוה בפרט שבכח העשי' זוכין לשמוע קול דברו הגנוז בה. וע"ז כ' חיי עולם נטע בתוכינו שבנ"י להם הכח למצוא החיים הגנוז בתורה ומצות. וקודם העשי' א"י להתגלות. וז"ש חז"ל כתפוח שפריו קודם לעליו כך הקדימו נעשה לנשמע ומקשים התוס' הלא בפסוק נמשל הקב"ה לתפוח. אבל הכל א' שע"י שהקב"ה כתפוח שכן סידר הוא ית' דרך התורה שצריכין לקיים מקודם במעשה מצות התורה שהוא הפרי והגמר מהתורה. ואח"כ מתגלה הארת התורה. לכן הוצרכו בנ"י להקדים נעשה לנשמע. שלא היו יכולין לזכות אל התורה עד תיקון המעשה מקודם. וזה הוכחה שהקב"ה הוא כתפוח כנ"ל. ופריו מתוק לחכי דייקא כמ"ש חז"ל לחכי הי' מתוק. פי' שנדבקו בהפרי שהוא קיום המצות באמונה אפי' קודם שנתגלה להם טעמי המצוה כנ"ל. וז"ש כמעשה א"מ כו' א"כ כו' לא תעשו ובחקותיהם ל"ת. כי במעשה הרשעים הוא הדרך שתחילתו מישור וסופו קוצים לכן מתחלתו נדמה התאוה שיש בה טעם ולבסוף נעשה כחקה. וההרגל מביא לחטוא אפי' בלי טעם. וגם שבסוף רואין שהכל הבל ושרק בתחילה נדמה לטוב. ודרך התורה הוא להיפוך אשר יעשה כו' ואח"כ וחי בהם כמ"ש. וכמו כן הוא לעולם כפי העבודה במעשה זוכין לפנימיות. וכמו כן כפי תיקון ימי המעשה זוכין לבחי' השבת. אשר יעשה כו' הוא בימי המעשה. וחי בהם בשבת כמ"ש רש"י לעוה"ב כו'. ושבת הוא מעין עוה"ב ונשמה יתירה היורדת בשבת היא בחי' החיים שאין בה מיתה כלל:

ומפי אמו"ז ז"ל שמעתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיניח האדם עיקר החיות בתורה ומצות עכ"ד. ויש להוסיף ע"ז כי באמת עי"ז וחי בהם כי התורה נותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. וכמו שהרשעים שעיקר רצונם לחיות כדי להנות מעוה"ז לכן כל חיותם ע"י אכילה ושתי' אבל הצדיקים שעיקר רצונם לחיות כדי לקיים מצות ה' ותורתו. לכן התורה ומצות הם. החיים שלהם כמ"ש כי הם חיינו דייקא. שלנו נותנת התורה החיים. ואחז"ל ללכת בהם עשם עיקר ולא תעשם טפל. ובאמת זה תלוי בעבודת האדם כפי מה שעושה עיקר מתורה ומצות. אז התורה נותנת לו חיים גם בעוה"ז. וז"ש אשר יעשה אותם האדם ואז וחי בהם כי התורה עיקרה למעלה והיא כוללת כל העולמות. וע"י מעשה בנ"י בתורה נותנת להם חיים בעולם הזה ג"כ. וע"ז מסר לנו הקב"ה התורה שעל ידינו יתפשט הארת התורה גם בעוה"ז:

במדרש בפ' אני ה' כו' שלשה שגברו על יצרם וניתוסף להם משמו ית' ושלשה שתקף יצרם עליהם ונשבעו כו' ע"ש פי' שמצד אלקותו ית' שחל על בנ"י יכולין לגבור על היצה"ר שזה ענין השבועה בשמו ית'. וכמו כן ע"י שכובשין היצר ונשמרין מחטא זוכין לחלות אלקותו ית'. וב' המדרגות הללו אין להם סוף ולעולם כן הוא שאח"כ מסייע הקדושה להשמר ביותר וזוכין לקדושה גבוה מזה וכן לעולם וזה שכתוב מקודם אני ה' ואח"כ אני ה':

תרמ"ח

במדרש כשושנה בה"ח משל למלך שהיה לו פרדס ועשו חוחים ומצא בה אשכול א' אמר בשבילו ינצל הפרדס כו'. כי הנה בנ"י נשלחו בעוה"ז להמשיך הקדושה גם בכל אלה המקומות. ולכן במרום שישבו בנ"י היה מקולקל ביותר כמ"ש ז"ל. ובאמת בנ"י בעוה"ז זוכין אל הקדושה בכח שגוברין על הקליפות וגשמיות הטבע וז"ש בפרשת קדושים בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. פי' ע"י גדר הערוה עצמו זוכין למצוא הקדושה וכל המצות הכתובין בפ' קדושים תהיו הם עצות למצוא הקדושה. וכתיב וכי תזבחו כו'. דכבר כתבנו בכמה מקומות דיש קדושה בעולם שנה נפש. ויש מקום בהמ"ק שמאיר לכל המקומות. ויש כמו כן שבתות ויו"ט בזמן. וכמו כן בנפשות. וכל הג' צריכין ג"כ גדר ערוה. ולכן כל קרבן היה לו זמן ומקום ונפשות מיוחדים. זה נאכל ליום ולילה ולזכרי כהונה ולפנים מן הקלעים. ויש נאכל לב' ימים ולכל אדם ובכל מקום כו'. ומה"ט קי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול. ומוכח בגמ' דאפי' יודע שיאכלנו מיד ולא יבא לידי נותר מ"מ אסור למעט מזמן אכילתן. והטעם הוא כיון שכח הקדושה יוכל להתפשט בשלמים לב' ימים אסור למעט הזמן שלא לעכב התפשטות הקדושה. וכמו כן אסר להותיר יותר מזמן שנתנה לו תורה לשמור הקדושה בזמנו ומקומו. וכמו כן כתיב באהרן ואל יבא בכ"ע אל הקודש כו' בזאת יבא כו'. ויתכן לרמוז כי בזאת הפי' בזה עצמו שאל יבא בכל עת. בזה הכח יבא אל הקודש. כי הנה יש לפעמים התגלות הקדושה בבחי' קירוב ויש לפעמים ע"י בחי' ריחוק. כי הנה העבודה ביוה"כ היה הכנה על כל השנה כדכתיב אחת בשנה. וביוה"כ היה בהתגלות וכל ימות השנה נמשך הארה מעבודה זו ע"י השמירה אל יבא בכל עת. וז"ש במדרש שאמר הקב"ה למשה כי לא נדחה ח"ו אהרן רק שיכנס כסדר הזה. פי' שכך צריך להיות בכל עת כפי סדר המיוחד לו. [וזה עצמו פי' אחד המרבה וא' הממעיט כמ"ש הט"ז להיות המיעוט לש"ש ע"ש] וכתיב ושמרתם את כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולא כתיב ויחי' בהם. לרמוז כי המצות נותנין חיות גם לפניהם. כי יעשה הוא לשון עתיד ע"ש המחשבה. שע"י התשוקה וההכנה אל המצוה זוכין מיד להמשיך חיות. ושמרתם זו משנה מה שלומדין ע"מ לעשות כי יש עתים שא"י לקיים המצות בפועל ממש ורק על ידי הרצון והמחשבה כנ"ל:

איתא בת"כ מנין שישיבת בנ"י גרם להם דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה. נראה הטעם כי בנ"י היו מוכנים לא"י דכתיב עמד וימודד ארץ כו'. שכל מקום יש לו נפשות מיוחדים. כמ"ש חן מקום על יושביו. והנה א"י הוא מקום קדוש דבוק בשורש העליון וא"י לסבול רק אנשים הדבקים בקונם. כמ"ש תביאמו ותטעמו כו'. וכמו שנמצא בגמ' הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. כמו כן יש במקומות כפי רוב הקדושה מסובב שם כמה קליפות והסתרות ויצה"ר. לכן ע"י שהיה המקום מוכן לבנ"י. הי' שם נסיונות גדולות. ולכן זה גרם להם שיחטאו. וקאה הארץ אותם ע"י שפשטו ידם במה שאינו שלהם:

תרמ"ט

בפסוק כמעשה א"מ כו' ושמרתם א"ח כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו'. המצות שנתן לנו הקב"ה וב"ש הם לתקן המעשים. לכן כ' נר מצוה כי נר הוא כלי. וכמו כן גוף האדם ברמ"ח אברים שהוא הכלי זה צריך תיקון. וזה הי' גאולתנו ממצרים. לכן התחיל הגאולה במצוה ראשונה כי נר מצוה קודם אור תורה. וכן אמרו בודקין החמץ לאור הנר. כי בעצרת שהוא אור תורה אין שם מגע נכרי והחמץ נשרף ומתבטל כדאיתא דאית בי' ביטול יצה"ר. אך מקודם צריכין לתקן הגוף שהוא בחושך והסתר וצריכין להסיר החשכות ע"י נר מצוה ואז מתגלה החיות הפנימיות שהוא התורה.[וזה הרמז מדאורייתא בביטול סגי. היינו מי שהוא בעל תורה בשלימות. והיצה"ר שבו מתבטל ומתהפך. כדאיתא בכל לבבך בב' יצריך כמ"ש בזוה"ק שם פ' ואתחנן. אך בחג המצות עדיין לא זכינו למדרגה זו וצריך בדיקה לאור הנר כנ"ל] ותלה הכ' במעשה ארץ מצרים כי הנה גלות מצרים וגאולת מצרים הכל הי' הכנה לדורות שהוצרכו בנ"י לתקן הניצוצות שקיבלו במצרים. לכן מזכירין יצ"מ בכל יום וצריכין גאולה בכל יום. והוא ע"י המצות שמאירין לאדם כדאיתא במד' מי שעושה מצוה כאילו הדליק נר לפני הקב"ה ומחי' נפשו שנק' נר. והיינו דכתיב וחי בהם שכל אבר מקבל חיות ע"י המצוה המיוחדת לו. ומעלה ומתקן אותו האבר. כענין דאיתא אין מדת הקב"ה כמדת ב"ו הוא למעלה ממשאו. וכעין זה בכל מצוה שאדם עושה לפניו ית'. המצוה מעלה אותו ומדריך אותו האבר. כדאיתא במדרש תצא בפסוק לוית חן הם כו'. והש"י הכניס אותנו לארץ מצרים ולארץ כנען לזכות אותנו לתקן ע"י אותן הניצוצות כדאיתא במדרש ע"ז כשושנה בין החוחים. וז"ש אשר ישבתם בה כעין שדרשו אשר שברת יישר כוחך כו'. שהכל כדי לזכות את בנ"י:

תרנ"א

כמעשה א"מ כו' ל"ת וכמעשה א"כ כו' ל"ת כו' ושמרתם כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ובמדרש כשושנה בין החוחים ע"ש. כמו שברא הקב"ה העולם מתלבש כ"ד בטבע ויש בו פנימיות נסתר כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. כמו כן בנפשות. ובכ"מ שיש אור יש עליו מתלבש קליפה מסתרת האור. ואות ברית מילה יוכיח שהוא האור המאיר ומעלה את האדם עד לשמים ויש עליו ערלה. ובהסיר הערלה בחיתוך ופריעה ואטופי דדמא מתגלה סוד ה' ליראיו. וכמו כן בכלל. וג' ערלות הנ"ל הם עצמם בחי' ע"ז ג"ע וש"ד שהם ג' עבירות החמורות. וכמו כן היה הגאולה ממצרים שהוא ראש לכל ע"ז שבעולם והוא ערלת החיתוך שמשליכין לעפר. וארץ כנען שהיה מיוחד לקדושה רק שהכנענים הסתירו אור הצפון שם ובנ"י איבדו אותם שהוא בחי' ג"ע והוא עור הפריעה שצריכין להסירו כדי לגלות העטרה. ולכן איתא כי מצות פריעה ניתן ליהושע. ומולים היו העם היוצאים ממצרים בחיתוך. ואפילו למ"ד שניתן מצות פריעה מקודם מ"מ אלו ואלו ד"א חיים שיסוד מצות פריעה ניתן ליהושע כנ"ל. ולעתיד שימסור לנו קיני קניזי וקדמוני חלקו של עשו הוא אדום יהי' תיקון ש"ד בחי' אטופי דדמא. והכל רמז באות ברית קודש. וע"ז כתיב ה"א מתהלך בקרב מחניך. להצילך הוא יצ"מ. ולתת אויביך לפניך היא ירושת א"י לאבד הז' אומות. ובאיבוד הרשעים ומעשיהם מתגלה אח"כ אור הצפון לצדיקים. ושמרתם כו' להיות משתוקקין ומצפין להתגלות הפנימיות והוא אשר יעשה אותם האדם וחי. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ובאמת בנ"י הם כלים וכלי אומנות שלהם הוא תורה ומצות ובאמצעיותם חל נועם ה' ובכלל שלש הכוחות נגלה חיות הפנימי. וזהו אשר יעשה אותם המצות. האדם הוא כח הנפש דכתיב ויהי האדם לנפש חי' שנעשה כלי לעורר החיות שגנוז ונסתר. וחי בהם אני ה' שכח הש"י שורה בעשיות המצוה. ועל אלה הג' מבקשים ויהי נועם ה' כח ה'. ומעשה ידינו הוא כח המצות. ומעשה ידינו כוננהו הוא הכנת האדם העושה המצוה. וכתיב יעשה לשון עתיד. כשיהיה הכל מתוקן אז יהי' נגלה החיות שיהי' אחדות אחת לקוב"ה ותורה וישראל כנ"ל. ועתה צריכין לשמור להשתוקק להיות נכלל בזה היחוד שעתיד להיות בשלימות. וזה שרמזו במשנה א"ת כעבדים המשמשין כו' לקבל פרס. פרס הוא חלק. אבל האדם צריך לעשות המצוה להיות בטל ומדובק בשורש אלה השלשה הנ"ל:

תרנ"ג

בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' חז"ל לעוה"ב דבעוה"ז סופו מת. כי המצות הם מתקנים צלם האדם הפנימי רמ"ח ושס"ה. וכשזוכה אדם לזה המלבוש אין מיתה שולט בו כמו שהי' לאדה"ר קודם החטא. אך אחר החטא נתלבש בגוף שיש בו מיתה. וע"י המצות זוכין למלבוש הראשון. וגם פי' זה נכלל באשר יעשה אותם פי' באמצעיותם נעשה ציור האדם. וגם כפשוטו שע"י המצות נעשה כלי לקבל חיות שאין בו מיתה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. א"כ לא שייך מיתה. רק שע"י החטא נאבד מאתנו כלי הראשונה ובעוה"ב נזכה לזה בהכנת המצות. וכתיב כאן יעשה. וכתיב התם עין לא ראתה כו' יעשה למחכה. הרמז כי עין הוא ציור ודמות. ועתידין בנ"י להתלבש בציור רוחניי שאין מושג לשום ברי' כמ"ש זולתך. וכמ"ש ז"ל שעתידין בנ"י לומר לפניהם קדוש. והכל באמצעיות המצות בעוה"ז. והנה שבת אמרו חז"ל שהוא מעין עוה"ב ולכן נתגלה בו מעין ציור וצלם הנ"ל לכן אמרו אין דומה מאור פניו של אדם כו':

תרנ"ד

במדרש בזאת יבא אהרן. ה' אורי וישעי בים ע"ש כל הענין עד בזאת אני בוטח. והנה אח"כ נאמר בפסוק אחת שאלתי מאת ה' כו' שבתי בבית ה' כו'. אמונה ובטחון הוא הכנה אל התפלה השלימה. ולכן מקדימין השירה בכל יום קודם התפלה כדאיתא במד' בשלח כמו שהם הקדימו האמונה כן צריך אדם לטהר לבו קודם התפלה. דכתי' לא חמס בכפי ותפלתי זכה. וכי יש תפלה עכורה כו' מי שידיו מלוכלכות בגזל אין תפלתו נשמעת. נקי כפים ובר לבב ישא ברכה מאת ה' ע"ש. והענין הוא כי התפלה היא לקבל השפעת הקב"ה וצריך להיות עיקר המבוקש לקבל השפעתו ית' בדבקות האמת בשורש העליון. וזה פי' נקי כפים ולהיפוך נק' ידיו מלוכלכות בגזל מאחר שאינו מקבל כפי רצונו ית'. ואם האדם זוכה לאמונה ובטחון כראוי אז לבו בטוח כי כל הנהגה שלו מהקב"ה. והכל הוא כפי הטוב ונצרך לו ע"צ היותר טוב מכל הטובות שבעולם. כמו שביאר בס' חובת הלבבות באר היטב. ואז אחת שאלתי ופונה לבו מכל דבר כמ"ש ואותו תעבוד אם אתה פונה עצמך ואין לך עבודה אחרת אלא זו. וזה נק' בר לבב. והקב"ה הקדים לבנ"י הנסים ונפלאות ביצ"מ ועל הים כדי להיות מובטחים בו כראוי ולא ידאגו על שום דבר רק אחת שאלתי. וכן צריכין לסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כדאיתא במד' אל הרנה ואל התפלה. רנה זה סידור שבחו. וכ"כ ויאמינו בה' אז ישיר. ובמד' אין אז אלא בטחון כמ"ש אז תלך לבטח. והבוטח בה' הוא מלא שמחה. והגם כי נזכרו בשמ"ע כל בקשות הנצרכים לאדם. אך באמת המכוון לקשר כל הדברים הנצרכים לו אל הבורא ית'. וזה הברכות שבכל הבקשות להיות הפרנסה והרפואה והמשפט הכל מקושר אליו ית"ש. וזה אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וזה הרמז אל יבא בכל עת כי לכל זמן ועת כו'. אבל בנ"י ואני תפלתי כו' עת רצון ובזאת יבא אל הקודש:

בפסוק כמעשה א"מ כו' עד אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחכמים הוסיפו לומר ולא שימות בהם. והגם דאיתא זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. אבל באמת כפי מה שממית עצמו עלי' כך התורה מחי' אותו דכתי' תורת ה' תמימה משיבת נפש. וכל הכוחות שאדם ממעט בנפשו בשביל התורה משיבה התורה אליו ונמצא מחליף חיות עובר בחיות קיימת לעד. וכענין שדרשו חז"ל שיצאה נשמתן של ישראל במתן תורה והחזירה התורה נשמתן הה"ד משיבת נפש ע"ש. וכן הוא בכל העוסקים בתורה. ובאמת התורה נק' עץ חיים וכפי העסק בתורה זוכין להתדבק בחיים. ובמד' כשושנה בין החוחים כו' ע"ש. ועוד שם ועין נואף שמרה נשף כו' לא תשורנו עין עד שמביא המד' מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה כדכתי' ועוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה כו' תראנה ארץ מרחקים. ונאמר עוצם עיניו דוקא כשבא לפניו דבר ערוה ועוצם עיניו עי"ז מתגלה לו הארה פנימיות. וז"ש שמקביל פני השכינה כי באמת מלא כ"ה כבודו. אך הגשם מכסה. וכמו ברשעים ועין נואף שמרה נשף כי באמת הרשעים מסלקים כבוד השכינה כענין שנאמר וימנע מרשעים אורם. ומשל הרשעים בדירתן. במחשך מעשיהם לא תשורנו עין. ולהיפוך בצדיקים אור זרוע לצדיק. והנה בחי' עץ החיים ועץ הדעת הם קיום כל העולם. ויש ב' הבחינות בכל מקום. כי אחר החטא נתערב טו"ר ולכן היא כשושנה בה"ח וצריכין לגבור על הסט"א ולהיות עוצם עיניו ואז מתגלה בחי' עץ החיים. וז"ש וחי בהם בכח המצות עשה ול"ת. והכל כמ"ש לעיל כפי ביטול חיות הגשמיות וממית [*עצמו] על התורה ומצות. כך זוכה אל חיות הפנימיות וחי בהם כנ"ל:

[===תרנ"ז===] בפסוק אני ה"א כמעשה א"מ כו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו כו' אני ה"א. ב"פ אני ה"א. כמ"ש אני אני הוא בעוה"ז ובעוה"ב. והרמז כמ"ש אני ראשון ואני אחרון. והשי"ת ייחד שמו עלינו בחי' הראשית והאחרית. והם ב' בריתות ברית הלשון וברית המעור. וע"י יצ"מ זכינו לברית הלשון וקבלת התורה. וע"י ברית המעור ירשנו את הארץ כמ"ש לא"א בבשורת הארץ ואתה את בריתי תשמור. והנה רוב הכריתות הם במאכלות אסורות ובביאות אסורות. כי מאחר שנקראו בריתות א"כ החיים תלוי בהם וממילא יש כריתות במי שפוגם בהם. ועליהם נאמר מות וחיים ביד לשון. כי גם ברית המעור נק' לשון כידוע. [ויתכן עוד לומר במ"ש ל"ו כריתות בתורה לרמוז על שם ע"ב ועלי' נרמז אני אמית ואחיה חצי' מחי' וחצי' ממית. אלא שאין לי עסק בנסתרות] ולכן בשרצים כ' המעלה אתכם מא"מ שהוא ברית הלשון. וכאן בעריות כתי' כמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו שירושת הארץ תלוי בברית המעור. וב' אלו הם בחי' ראשית ואחרית. כמו תחילת גידול האדם כשמתחיל לדבר. והאחרית והתכלית להיות מוליד ומשאיר פירות תחתיו. כמו כן הוא בפנימיות. והנה כתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואחז"ל בעוה"ב וכן בתרגום בחיי עלמא. והפי' כי המצות הם מיוחדים לאברי האדם והנפש פושטת צורה ולובשת צורה וע"י המצות מכין האדם לנפשו מלבוש וחלוקא דרבנן בעוה"ב. ז"ש וחי בהם שיתלבש החיות אח"כ בהם ממש. אך פשט הכ' וחי בהם משמע גם עתה. והענין הוא כי האדם יש לו שורש למעלה וחלק הנשמה שלמעלה גם עתה מתלבשת במעשה המצות שאדם מקיים בעוה"ז. ז"ש ז"ל ומחי' נפשו שנק' נר. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו יהי' להם חלק רק יש לו. כי טעם עוה"ב לבנ"י משום שנאמר חלק ה' עמו. והקב"ה הי' הוה ויהי' הכל אחדות א' ובזה יש לכל ישראל חלק. ומי שזוכה לקיים מצוה כראוי יוכל להרגיש הארה משורש המצוה ונשמתו שלמעלה. וע"ז מתפללין ויהי נועם ה' עלינו כו'. ומעין זה בש"ק שזוכין לנשמה יתירה כיון שהשבת הוא מעין עוה"ב יורד בו הארה מנשמה שהיא מבחי' עוה"ב כנ"ל:

תרנ"ח

בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. דכתי' וייצר כו' את האדם עפר. וזה נפש בהמיות ואח"כ ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנפש חי' שהוא כלי להמשיך החיות ובכח המצות יכול להמשיך החיות ואז נק' אדם. כי הדם הוא הנפש. לכן דרשו חז"ל לא תאכלו על הדם קודם שתתפללו על דמכם. כי הא' מאדם היא המשכת החיות מרוח ונשמה על הדם להיות נקרא אדם. חי פי' בתוס' גבי כוס של ברכה חי פי' שלם. כי השלמת האדם ע"י המצות. וחי בהם שמשלים עי"ז צורת האדם. איתא בזוה"ק קוב"ה סתים וגלי' וכן התורה וכן ישראל. וע"י המצות נמשך התגלות אור תורה במעשה המצוה. לכן כתי' אשר יעשה אותם האדם שאדם משלים המצוה בעשי'. וכמו כן ע"י המצוה נגלה פנימיות נשמת האדם ברמ"ח אברים שבו. ועמ"ש לקמן בפ' קדושים:

תרנ"ט

במד' כמעשה ארץ מצרים כו' ל"ת הה"ד כשושנה בין החוחים כו'. כמו שבנ"י נבדלין למטה מכל האומות כן למעלה יש הנהגה מיוחדת לבנ"י. כי כל אומה יש לה שר בשמים אבל הנהגת בנ"י למעלה מכל השרים. ולכן צוה הקב"ה את בנ"י להיות נבדלין מכל האומות וכפי ההבדל שלמטה שאין מתערבין בהם ובחוקותיהם כשושנה בין החוחי' כן למעלה כתפוח בעצי היער כו'. לכן מסיים בצלו חמדתי להיבדל מהם. וזה שרמז במד' כמעשה לבנת הספיר כשהיו בנ"י למטה בגלות הי' רשימה ג"כ למעלה. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' זה עצמו המצוה על בנ"י לראות להתדבק בדרך החיים כמ"ש החיים והמות נתתי לפניך כו' ובחרת בחיים. וכן איתא בגמ' שבת ד' פ"ח למיימינים בה סמא דחיי כו'. כי כל ההנהגות מכל השרים נמשך בכח התורה. וקודם קילקול הרשעים הי' רק שפה אחת וע"י החטאים נתפרדו לשבעים לשונות. ובנ"י נבחרו להתדבק בעץ החיים. וכפי הכנה שלהם כך מתגלה דרך החיים. לכן ושמרתם את כו' משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והמשכיל יבין הדברים ביותר. עוד פי' וחי בהם ולא שימות בהם כי האדם צריך לעשות המצוה שיתדבק כולו באור המצוה להיות נשאר אצלו רשימת המצוה קבוע. חי הוא כמו מים חיים. שדבוק במקורו ולא יתבטל לעולם. ולא שימות בהם כי העושה בקרירות והוא רק לשעה ונפסק אח"כ ממנו נק' מיתה. וז"ש רש"י ללכת בהם עשם עיקר כנ"ל:

תר"ס

בפסוק כמעשה ארץ מצרים כו' ל"ת ובמד' כשושנה בה"ח כו' קשה לבעליו ללקטו כו'. דכ' ב"פ אני ה' אלקיכם. שבנ"י צריכין עזר מקודש הן בסור מרע שלא להתערב במעשה הרשעים. וכמו שקשה יצ"מ להוציא את בנ"י מתערובת המצרים. כמו כן סיפא דקרא כתפוח בעצי היער כו' דודי בין הבנים שקשה להכיר את הקב"ה בעוה"ז הטבעיי. ולכן כתי' אני ה"א כמעשה א"מ כו' לא תעשו בזה הכח שנתן לנו הקב"ה מצות ל"ת. כמ"ש במד' שלשה שגבר עליהם יצרם ונשבעו. כמ"ש מגדול עוז שם ה' בו ירוץ כו' ונשגב. וכמו כן משפטי תעשו כו' כתי' אני ה"א שמסייע לאיש ישראל שיוכל להתדבק בו ית' בעוה"ז בכח המצות עשה. והקב"ה כביכול מתפאר בבנ"י שהם נשמרים בעוה"ז מתערובות ומתדבקין בו בעוה"ז. ובוודאי כאשר בחר הקב"ה באדם לשלחו לעוה"ז נטע בו כח התגברות ולכן כתיב ברכו ה' מלאכיו בתחתונים הכתוב מדבר ונק' גבורי כח. שדרך המלך להעמיד הגבורים במקום חוזק המלחמה. ולכן המקומות שישבו שם ישראל היו מקולקלים ביותר:

את משפטי תעשו כו' ללכת בהם. ואח"כ כחי' אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פרשנו כי המצות נותנין קדושה ודביקות לפניהם ולאחריהם. וצריך האדם להתדבק במצוה ע"ד ללכת בה כל היום. וכשעושה המצות ע"ד זה שישאר בו חיות מן המצוה כל היום כמ"ש ומצותי תצפון אתך. וכמו כן קודם המצוה להיות משתוקק כל היום לעשות מצות ה' והכנה זו כל היום אל המצוה נותן לאדם חיות. לכן כתי' אשר יעשה לשון עתיד. וחי בהם גם קודם העשי'. כי המצות הם עצות להתדבק בהשי"ת. והוא בעובדא ומעשה כדי להתקדש ע"י המצוה כל המעשים כענין שאמרו כל שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן צריך להיות רצון האדם שע"י המצוה יתקן כל המעשים כי היד המנחת תפילין מתקדשת בכל הפעולות שנעשה ע"י הידים. וכן הוא בכל המצות. זה ללכת בהם:

תרס"א

בפ' אני ה"א כמעשה א"מ כו' ובמד' כשושנה בין החוחים כו' כשם ששושנה בין החוחים קשה לבעלי' ללקטה כך הי' יצ"מ קשה כו' אלולי שאסר הקב"ה עצמו בשבועה שנאמר לכן אמור כו' לא הי' מדה"ד נותנת שיגאלו כו'. הענין הוא דשושנה בה"ח וודאי היא מעלה יתירה שנשתנית למעליותא מהחוחים. אך אעפ"כ השושנה שבין החוחים מקבלת פגם ונקבים מן החוחים עכ"פ. וכמו כן אעפ"י שבנ"י הם בעצמם נשמות קדושות וטהורות מ"מ קיבלו פגם במקום טומאת מצרים וכמה דברים שחושב המד' שלא שינו לשונם ושמותם כו'. אעפ"כ מי שנכנס למקום בורסקי ריח רע קולט עכ"פ. ולכן מצד זה הי' קשה שיצאו ממצרים. והקב"ה שאמר לכן אמור כו' אני ה' ואסר עצמו פי' שהדביק הקדושה בבנ"י אפי' בהיותם עדיין במצרים ומתוך זה נמשכו אחריו כמ"ש משכו ידיכם מע"ז. ובנ"י השתוקקו לזה כמ"ש משכני אחריך נרוצה. דהנה כמו שנמשלו בנ"י לשושנה בה"ח כן הקב"ה כתפוח בעצי היער. פי' התגלות אלקותו ית"ש בעולמות התחתונים נק' כן. אעפ"כ הקב"ה קדוש ונבדל ולכן נדמה לתפוח בעצי היער שהוא מעליותא שנשתנה לשבח ואינו מקבל שום פגם מעצי היער. וכמו כן נשתוקקו בנ"י להיות כך כמ"ש בצלו חמדתי. וכן רצון הקב"ה בנשמות בנ"י שנשתלחו בעוה"ז ובמצרים ובארץ כנען שלא יקבלו שום שינוי מאלה המקומות. וזה הכח קיבלו ביצ"מ. וז"ש אני ה' אלקיכם ובכח זו הקדושה יכולים אתם להיות נשמר שלא לעשות כמעשיהם. וכ"כ אני ה' לא שניתי. שאין בו שינוי לעולם כן אתם בנ"י לא כליתם. כמ"ש במ"א מזה שעכ"פ נמצא קדושה גנוזה בנפש ישראל שאינה מקבלת שינוי. וכשאדם מדבק עצמו בזו הנקודה. בזה יכול להינצל מן החוחים כמו שהי' ביציאת מצרים כנ"ל:

כ' ב' פעמים אני ה' אלקיכם. שממשיכין כח אלקות ע"י שמירת ל"ת כמעשה כו' לא תעשו. וע"י מ"ע משפטי כו' חקותי תשמרו כו' אני ה"א. כדאיתא בגמ' הבא עבירה לידו ולא עשאה נותנין לו שכר כעושה מצוה שכמו שע"י המצות ממשיכין קדושה. כמו כן ע"י סור מרע. והקדימו הפסוק קודם עריות שע"י העריות דכתי' ונכרתה שמפסיק הקשר ודבקות הנפש באלקות. והנשמר מעריות זוכה לדבקות הקדושה. וב"פ אני ה' אלקיכם כמ"ש במ"א האלקי מקרוב אני ולא מרחוק שאלקותו ית"ש בא ע"י קירוב מדרגות הקדושה זהו בחי' מ"ע זכור. וע"י ריחוק הסט"א ועולמות הנפרדים זה בחי' מל"ת שמור וזהו שלום לרחוק ולקרוב:

וכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שהמצות ממשיכין החיות להאברים כדאיתא רמ"ח מ"ע נגד רמ"ח אברים. ובגמ' מכל החי שחיין ראשי אברים שבה. וממעט מחוסר אבר להקרבה. כמו כן וחי בהם להיות חיים ראשי האברים דכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. פי' שהוא כלי להמשיך חיות הנשמה לתוך כל האברים. והנה קודם חטא אדה"ר הי' כולו חי וע"י החטא בא המיתה מצד הגוף. וכתי' ויגרש את האדם וכל הענין להט החרב המתהפכת. הכל הוא באדם עצמו שנעשה מסך מבדיל בין הנפש ונשמה שרומז לג"ע ולעץ החיים ובין הגוף. אבל הקב"ה שבחר בנו ונתן לנו תורה ומצות פתח לנו פתח להתדבק בעה"ח ולהמשיך חיות הנשמה להאברים ע"י המצות. נר מצוה ותורה אור האברים והנפש:

תרס"ד

ואל יבא בכל עת אל הקודש. מכאן אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי בכל השבתות וימים טובים א"י לכנוס לפני ולפנים רק ביוה"כ שהוא בחי' בע"ת שנפתח להם שער מעולם העליון. וע"ז איתא במד' ה' אורי בר"ה וישעי ביו"כ. כי בר"ה נחתמין צדיקים גמורים לחיים אבל ביו"כ ישועה לכל העולם אפי' להחוטאים שהם צריכין ישועה. ויום הזה הוא ישועה לכל השנה לבעלי תשובה. כמ"ש ביום הזה יכפר. כי כל כפרות של כל השנה מיום הזה. וכ"כ אחת בשנה יכפר שזה היום מכפר בכל ימי השנה. וכן דרשו חז"ל ימים יצרו ולו אחד בהם זה יו"כ וכתי' בהם. וכמו כן מה שדורש במדרש אורי וישעי בים מטעם הנ"ל שהי' אז ישועה לכל הדורות ויושע ה' ביום ההוא ולכן אומרים זה בכל יום. וגם מה שדרשו חז"ל ולו אחד בהם על יום השבת שהוא ג"כ ברכה על כל ימי השבוע:

במד' ואל פתח א"מ לא יביאנו הה"ד ויתרון ארץ בכל כו' כל המדרש שם. והענין הוא כי בנ"י הם מיוחדים לעבודת הבורא ית"ש בקביעות. והוא בחי' אמת דבר של קיימא. כמ"ש ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. להיות מעשינו דבקים בשורש להיות קבוע ועושה פירות לעולם. זה בחי' יתרון ארץ בכל. וזו הברכה שברך הש"י את אברהם בכל. וכן בכל מכל כל שנתברכו כל האבות. שהיא נקודה הכוללת הכל. כמ"ש ושמתי מקום לעמי ישראל. ונתן לנו בית המקדש שהוא בית עולמים. ולכן בני נח מותרים בבמות ולנו כתיב פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה שקרבן בן נח הוא לפי שעה במקרה. אבל לנו כתי' כי אם במקום אשר יבחר ה'. וכן כתי' ואל יבא בכל עת. בזאת יבא כמ"ש בזוה"ק פי' בזאת. והוא בחי' פתח אוהל מועד. זה השער לה'. שכל עבודות בנ"י הם דבקים בשורש העליון. וכ"כ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' להיות מעשיהם דבקים בחי החיים. וכ"כ ללכת בהם עשם עיקר ולא טפל. שזה כל ההפרש של בנ"י מכל האומות וכתי' כי תהיו אתם ארץ חפץ: