פתיחת התפריט הראשי

כי תשאעריכה

תרל"א

ברש"י אך כו' שבתותי תשמורו כו' למעט שבת ממלאכת המשכן. ורמב"ן ז"ל תמה. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר הפירוש שאף שגם המשכן הוא ענין השראת השכינה וגם ענין שבת הוא עליות כל הנבראים. וממעט הכתוב שאין ענין המשכן בשבת. ודבריו צריכין ביאור כי איני זוכר יותר. ועפ"י הפשוט וודאי גם בימות החול שנק' ימי המעשה ומלאכה. מ"מ יש בהם בחי' שבת בהסתר עכ"פ. [כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'] ולכך ת"ח נקראי' שבת. שאצלם גם בחול נמצאי' הארות הפנימיות. שזה עיקר פי' שבת. להיות דבוק בשורש החיים דמיני' מתברכין שיתא יומין. ומלאכות שהיו במשכן בודאי היו עפ"י אופן זה שהרי נעשה השראת השכינה ע"י מלאכות האלה. ושורש כל המלאכות ועבודת ימות החול הם מבחי' משכן. ולכך נלמד ל"ט מלאכות שהי' במשכן שרק הם נק' מלאכות. [והענין כמ"ש בזוה"ק תרומה ענין המשכן שהוא כהנהגת ימות החול ע"י המלאך שהוא בחי' מלאכה והמש"י]. ולזאת אומר הכתוב כי גם מלאכות המשכן אסור בשבת. כי בשבת יש התגלות הפנימיות. ובאמת קודם חטא העגל הי' חירות משטן ומה"מ והוא ענין עוה"ב עלמא דחירות [יובל ודרור]. רק אחר החטא שניטלו מהם הכתרים של נעשה ונשמע. הי' התיקון ע"י בחי' המשכן. שהוא למצוא נקודה פנימיות שיש בכל דבר מבחי' מלכותך מלכות כל עולמים. כמ"ש מלכותו בכל משלה. אבל בשבת מרע"ה מחזיר הכתרים לישראל. והוא כעין עוה"ב ואין שום הסתר כלל. ולכך גם מלאכות המשכן ג"כ אסורין בשבת כנ"ל. ופרשנו אך. כמ"ש חז"ל ע"פ אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה קודם ההגעלה. שיהי' רק הזהב כמו שהוא. כמו כן בשבת אין שום הסתר וחלודה רק התגלות נקודה הפנימיות כנ"ל. ובחול ע"י מלאכות נסתר הפנימיות. וזה העבודה להיות דביקות העושה בפנימיות המעשה כנ"ל. וכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' ששבת נותן דעת. ופי' דעת התקשרות ודביקות בפנימיות. כתיב כל ערום יעשה בדעת. ופרשנו כנ"ל שכל מה שעושה החכם מקושר ומדובק בשורש הדבר. וכסיל ע"י שפורש הדבר ומפסיק משורשו נעשה אולת. אף שעושין מעשה א'. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו כו'. וכתבו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם. הפי' שבכל דבר שבעולם נגנז הארה עליונה וקדושה. ועל ידי שבת נודע זה. ויוכל האדם למצוא גם בחול הארת שבת ע"י שמירת שבת. [וז"ש לעשות את השבת פי' למצוא בחי' השבת גם במעשה ע"י ושמרו. שהוא כמו ואביו שמר כו'. ששומר ומצפה כל ימות החול אל השבת]. וכתיב זכור פי' חז"ל מנה יפה זמנהו לשבת. פרשנו להניח בכל מעשה נקודה פנימיות לה' בלבד. וזה זכירת שבת שהוא ע"י שמעידין בנ"י כי הכל להשי"ת. וז"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' מעשה ישראל יש בו נקודה חיות מהשי"ת. וע"י שבת נודע זה. ובחי' זו היא קודש כי חיות השי"ת הוא קודש ונבדל. אף שהוא בתוך עניני עוה"ז. וגם כפשוטו מה שמוצא האדם הארת הנקודה הנ"ל הוא ג"כ מהשי"ת. ובשבת נודע זה כמ"ש לדעת:

וכתבו חז"ל שבת ניתן בצינעא דכתיב ביני ובין בני ישראל כו' א"ה לא ליענשו א"ה כו' נשמה יתירה לא אודיעינהו כו' וינפש וי אבדה נפש כו'. ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת. אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת. ולכך כיון שלא ניתן השבת לאוה"ע. אין יכולין לידע בחי' נשמה יתירה. ולכך כתיב בשבת וינפש. כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה. אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה. יכולין לבוא לבחי' תשובה. ועי"ז יהי' נמשך הארה גם לימות החול. ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת שע"י שיודעין זה בשבת. כי בחול ניטל זה. משמרין יותר יום שבת שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו ית' ע"כ:



תרל"ב

אך את שבתותי תשמורו כו' וכן ושמרו בנ"י את השבת. ומה שמירה זו שאדם שומר השבת. הלא האדם נשמר בשבת. אך כתיב את שבתותי. והוא הטפל לשבת. היינו להמשיך קדושת השבת לכל הדברים. ובכל דבר יש בחי' שבת אף בחול. רק שנגנז ונסתר בימי המעשה. ובשבת מתגלה. ובעת שנסתר צריך שמירה. והוא הרצון והתשוקה שבימות החול שצריך להיות כל המעשים רק לצורך השבת להיות נ"ר להשי"ת. כמ"ש בספרים שלכל מעשה קטן וגדול יש עלי' בשבת אם נעשה כראוי. וצריך להיות כל המעשים לצורך שבת כנ"ל. וז"ש לעשות את השבת. שלא להיות עשי' אחרת כלל רק השבת כנ"ל. ופרשנו אך את שבתותי. כמ"ש חז"ל על אך את הזהב להעביר החלודה ע"ש. שלא ישאר רק גוף הזהב. כן בנ"י כשמעבירין ההסתר והחלודה. נמצא קדושת השבת בכל מקום כנ"ל. לדעת כו' ששבת נותן דעת לאדם. כי וודאי מתנת השי"ת שנתן השבת. נכלל בזה שיוכל האדם לדעת ולעשות השבת. כמ"ש חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו שנא' לדעת כו'. פי' ידיעה התקשרות ודביקות. כי אם לא הי' נכלל בנתינת שבת ההתקשרות ודביקות בנ"י בבחי' שבת א"כ לא הי' נתינה כלל:

ושמרו בני ישראל כו' הוא הבטחה ג"כ שבני ישראל ישמרו השבת. ואיתא כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע. נראה שבשבת לא קלקלו ע"י החטא. ולכך שבת מעין עוה"ב כמ"ש בלוחות ראשונות חירות כו'. וכן איתא בחטא אדם הראשון שנתקבל בשבת. ג"כ כנ"ל שלא הגיע החטא לבחי' שבת. והוא ששבת במקום הגניזה כמ"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' וכיון שנגנז לא הגיע קלקול החטא לשבת כנ"ל:

במדרש כי אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג והשיב כנ"י יהי' בן זוגך. ואין מובן. וי"ל הפי' שיש הסתר לששת הימים. כי שורשן למעלה מיום השביעי. כסדר המנין שביעי אחר ששה. רק שע"י שהם גבוהים יש להם הסתרות. ואין עצמותם בעוה"ז. רק בדרך הסתר. וכמ"ש חז"ל שבחול ההנהגה ע"י המלאך. והוא שליח. אף ששלוחו של אדם כמותו. כי בוודאי ואתה מחי' את כולם כתיב. ומ"מ הוא ע"י הסתר. אבל בשבת נגלה כבודו ית' בעולמות. וע"י השבת מתקשרין ימי החול בשורשן. כי השבת מדבק עוה"ז לשורש החיות שבעולם העליון. וז"ש שאין לה בן זוג שהוא קבלה מיוחדת כמו בימות החול. שיש לכל יום בחי' המקבלת חיים מיום העליון כנ"ל להחיות העולם. והשיב כנס"י יהי' בן זוגך. כי גם בשבת כתיב ביני ובין בני ישראל. ורק לבנ"י מתגלה בשבת כבודו ית'. ועל ידיהם נמשך חיות לכל העולמות. ועפי"ז מובן כי לאומות גם בשבת בא השפע על ידי אמצעי והוא עמו בני ישראל:



תרל"ג

שבתותי תשמורו כו'. לשון רבים. כי יש בכל דבר חיות משבת קודש והיא הנקודה המשלמת הכל כמ"ש רש"י ז"ל ויכל אלקים ביום השביעי שבשבת נגמר המלאכה כו'. הפי' כנ"ל ששבת משלים כל דבר. והוא הגמר והקיום של כל דבר שהוא שורש החיות. ובשבת קודש מתעורר שורש זה בכל דבר. ולכך נק' מנוחה שמחזיר כל דבר לשורשו. וכ' רש"י ז"ל שבת שבתון מנוחת מרגוע לא עראי. פי' כי וודאי כל איש ישראל מניח מלאכתו ואינו עושה בשבת. אבל צריך להיות שלא יהי' לעול מה שעוזב מעשיו ביום זה. רק אדרבה להיות מצפה כל ימות השבוע לבוא לשורשו ומקום מנוחתו. והוא שבת קודש. שבעוזבו כל מעשיו. זה עיקר מקום חיותו. וזהו פירוש שמירה שיושב ומצפה כל ימי השבוע מתי יבוא ש"ק ויחזור למקומו כנ"ל. [כמדומה שכ"כ בספרים ג"כ] ואך את שבתותי כו' פי' שלא להיות רצון ותשוקה לדבר אחר בעולם. רק להשי"ת שהוא שורש חיות האדם שמתדבק בו בשבת קודש. גם מ"ש לעשות כו' השבת. אף כי המצוה שלא לעשות. גם מה שמירה שייך לשבת אדרבה שבת שומר אותנו. אך הפירוש להמשיך קדושת שבת לכל מעשה החול ג"כ. ושם צריך שמירה בוודאי וכבר כתבתי מזה במ"א:



תרל"ה

אך את שבתותי תשמורו כו' אות הוא ביני וביניכם כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' שבכל דבר צריכין לשמור בחי' השבת. פשוט הנייחא שיש להקב"ה מכל הבריאה שלכבודו ברא בכלל ובפרט לזכור לעשות כל המעשים כדי לגמור רצונו ית' מה שהוא אף שא"י כראוי איך. וזה תכלית הבריאה. וז"ש שבתותי. כי אות הוא כו' פי' זאת היא דביקות בנ"י בהקב"ה כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. פי' שבנ"י דבוקים בעיקר החיות. נמצא כפי מה שמעלין כל דבר לשורשו ומתדבקין בפנימיות החיות של הקב"ה. כמו כן מתעורר כח בנ"י ג"כ. וזהו לדעת כי אני ה' מקדישכם. לכן כל שמתעורר כח הקב"ה מתעורר ג"כ כח בנ"י. וכתב רש"י לרבות שגם במלאכת המשכן ישמרו השבת. הרמז שאף במעשה של מצוה צריכין לזכור עיקר המכוון לעשות רצונו ית' בלבד. שלא להתערב טובת עצמו לגמרי. רק לשם שמים. והוא שבח שמחזיר המעשה לעושהו כנ"ל:

ברש"י שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פרשנו בעזהש"י כי מנוחת עראי כשנזדמן שאין לו מה לעשות ונח. אבל כשאדם רוצה לעשות איזה מלאכה וטורח בה הרבה עד שנגמרת ונח אח"כ. זה מנוחת מרגוע. שכל המלאכה הי' כדי להשיג זאת המנוחה. וכן כביכול הכתיב מנוחה לעצמו כי ששת ימים כו'. נמצא מנוחת הקב"ה כך הי'. ונלמד מזה שכן צריך להיות מנוחת האדם בשבת כמ"ש ששת ימים תעבוד כו'. מסמיך הכתוב העבודה למנוחת שבת. כלומר להיות כל עבודת ימי המעשה כדי להיות נגמר רצונו ית' וכבודו. להיות נעשה מזה השבת. ומעין זה איתא ג"כ כי לכל מעשה האדם בימי החול יש להם עלי' בשבת קודש:

אא"ז מו"ר ז"ל פי' לעשות את השבת עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל בהאבות שבקשו אות במה אדע כו'. ופי' כי דבר שנעשה בו מעשה הוא קיים לעד והמעשה הוא חיזוק ההבטחה ע"ש. ואמר שנראה זה טעם המצות כי יש לכל מצוה שורש בשמים. וע"י מעשינו נתחזק השורש להיות קיים לעד. וכמו כן במצות שבת דכתיב לעשות. שגם הנחת המלאכה נקרא מעשה כמו חסמה בקול כו' ועי"ז מתקיים השבת יותר כנ"ל ודפח"ח. ופשוט קאי לעשות על מה שאמר אח"כ לדורותם ברית עולם. שיעשו את השבת לברית עולם להמשיך בחי' השבת בכל דבר כמ"ש לעיל פי' שבתותי כנ"ל:

בגמרא שבת ניתן בצינעא. אות הוא ביני ובין בני ישראל. א"ה לא ליענשו אוה"ע עלי'. שבת אתגלי להו נשמה יתירה לא אודיעינהו. ומה ענין נשמה יתירה. דאיתא אמרה שבת לכל נתת בן זוג ולי אין בן זוג. א"ל הקב"ה כנסת ישראל יהי' בן זוגך. פי' כי ימי המעשה הם כח מעשה בראשית. כדאיתא אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל כו'. ונמצא הנבראים מקבלים מאותן הימים שהם הארות עליונים. וכיון שהם משפיעים להמקבלים. ניתוסף להם כח בשמים. וזה ענין לכל יש בן זוג כו'. אבל בשבת לא הי' בריאה כי בו שבת. ולכן אין לו בן זוג כי אין הנבראים מקבלים מהארת יום השבת כי לא הי' בו בריאה. כי שבת הוא נשמת ימי המעשה. רק בנ"י שהם ג"כ נשמת הבריאה. כי כל הבריאה תלוי בהם. והם מעוררין חיות כל הנבראים. לכן מקבלים הם מהארת השבת. ונמצא שבת משפיע לבנ"י. ולכן ניתוסף גם נשמה לשבת. ונק' נשמה יתירה כמו נשמה לנשמה. והבן:



תרל"ו

אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם כו'. התחיל שבתותי ומסיים אות הוא. אבל ביאור הדברים את שבתותי דייקא. כי איך שייך שבני ישראל ישמרו השבת הלא גדלה מעלת השבת קודש ממעלת בני ישראל. ומי גדול השומר או הנשמר. אך התפשטות קדושת שבת שיש בכל איש ישראל כי נשאר רשימה בלב איש ישראל המקיים השבת. וזאת רשימת השבת הנשאר בלב צריך שמירה וודאי. וזאת הרשימה היא אות ביני וביניכם. כי האומות אף אם יעברו וישמרו השבת לא ירגישו מאומה בנפשותם. ובני ישראל הנוחלין נשמה יתירה בשבת לכן צריכין לשמור שלא יפגמו במעשיהם הארת השבת כנ"ל:

במדרש ויתן אל משה ככלותו לסוף מ' יום אמר א"י כלום נתן לו הקב"ה במתנה כו'. פי' שדייק תיבת ככלותו לומר כי הכל תלוי בסוף המעשה. כי בכל המצות אין בכח האדם להתדבק בשורש המצוה רק ע"י הסיוע משמים. שע"י קיום המצוה שמראה ומרמז להתדבק בקדושת המצות. אז פותח לו הקב"ה שערי בינה. אך זה בא בסוף המעשה לכן המניח באמצע לא השיג עיקר המכוון. וז"ש אין המצוה נקראת אלא על הגומרה. ז"ש ככלותו אז זכה שניתנה לו במתנה. כי מרע"ה לא פסק באמצע. וגמר כל מה שהי' בכחו. ואז ניתן לו במתנה. גם פי' ככלותו הוא כלות הנפש לה'. כיון שעשה בכל יכולתו והשלים כל כח נפשו להשיג פקודי ה'. זכה שניתנה לו כל התורה במתנה. וכמו כן כל אדם כפי כחו יכול להשיג מה שיש לנשמתו חלק בתורת ה' כמאמר וחן חלקנו בתורתך:



תרל"ז

בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל כו' אך את שבתותי תשמורו כו'. מאי אך. כתב רש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' לך והודיעם. ותימה שכבר ניתן להם מצות שבת ונשנית בעשרת הדברות. אמנם נראה עפ"י מאמר חכמינו ז"ל כי בקבלת התורה הי' מתוקן כל העולם כאשר היה קודם חטא אדם הראשון. וכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל פירשו חז"ל שראה שאין העולם כדאי להשתמש כו'. והוא באמת ע"י שנמצא החטא בעולם. אבל בהיות מתוקן הכל בוודאי היו משתמשין באור הגנוז לצדיקים. ובלי ספק הן המה הכתרים שקיבלו בנ"י בהקדימם נעשה לנשמע. ואח"כ נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים. הוא ג"כ מאותו הטעם שראו שנתקלקל התיקון. והרגישו שיש מציאות הרע בעולם. לכן יראו לנפשותם פן יפגימו ח"ו גם אותו אור הצפון. דמה"ט גנזו המקום כדי שלא יהי' פגם הרשעים מגיע לאותו האור. ולכן בנ"י מעצמם לא שתו איש עדיו עליו כנ"ל. ונודע כי המשכן היה תיקון החטא. פי' שמה שמקודם החטא הי' הכל מתוקן כראוי ולא הצטרכו לדברים הללו ואח"כ נתקן ע"י פרטי המלאכות שבמשכן המשיכו השראת השכינה תוך העשי'. אך קודם החטא היו למעלה מעשי' גשמיות. וזה פי' הקדמת נעשה לנשמע. מול זה בא הבורא ית' לנחם את בני ישראל ולהגיד להם כי השבת עודנו ניתן להם כמו שהי' להם מקודם החטא. וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהשבת ניתן לבנ"י באופן שהוא גנוז שלא יכול להיות מגע סט"א כלל. וז"ש אך את שבתותי תשמורו. פי' אף שכל המצות נשתנו ולא יוכלו לקיימם באופן הטוב כמקודם החטא. אך השבת הוא כמקודם. וז"ש ואתה דבר כו' שמרע"ה לא הי' בכלל החטא. ולכן נאמר ואתה במצוה זו שיוכל למסור להם זאת המצוה כרצונו. והטעם ביני ובין בני ישראל אות הוא כו'. ודרשו חכמים שניתן בצינעא כו'. פי' שאין מגע נכרי שולט שם. ועיקר הטעם כיון שכל המלאכות בטלים בשבת אין קלקול המעשה פוגם שם. והחטא הוא רק בעשיה. וזה נראה פירוש דברי חז"ל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנא' אשרי אנוש כו' שומר שבת מחללו. מחול לו כו'. ותמהו המפרשים ממ"נ אי עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני תשובה ע"ש בט"ז. אבל נראה כי אף שעשה תשובה החטא מעכב שאינו יכול לקיים המצוה ממש כמקודם החטא. אמנם ע"ז מיוחדת מצות שבת שאין החטא פוגם ומעכב במצוה זו ולענין זה מחול לו שלא יעכב במצוה זו דשמירת שבת כנ"ל. וזה הי' נחמה לבנ"י אשר נשאר להם מצות שמירת שבת כמו קודם החטא. ולכן נאמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות. כי מתגלה בו אור הגנוז כמו שיהי' אחר התיקון. כמ"ש חז"ל שהוא מעין עוה"ב. ובאמת ע"י השבת יכולין להתחזק להשאיר הארת השבת גם בימי המעשה כמ"ש בשם הרב הבעש"ט ז"ל עמ"ש חז"ל וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. וקשה דזה אין מקומו לכתוב בשבת. ופי' שע"י שאדם זוכר זאת שאחר השבת יסתלק ממנו הארה זו לכן מתדבק בה ביותר:

במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה מרע"ה שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצה"ר. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנס"י חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. כי כמו שהי' הוא עמהם באופן זה ההתכללות לא חטאו כי בשעת החטא לא הי' עמהם. וכעין זה שמעתי מפה קדוש אא"ז מו"ר ז"ל שפי' מה שאמרו חז"ל שאמר אנכי ה' אלקיך בלשון יחיד ליתן פתחון פה למשה לי אמרת ולא להם. ופי' שודאי הציווי הי' לכלל ישראל. אך כמו שהם אחדות אחד ודבוקים במשה רע"ה שהוא המייחד אותם באופן זה הציווי שנאמר אליו הוא להם כי הוא אחדות אחד עמהם. ונמצא זה פתחון פה על החטא כי בוודאי קודם החטא נפלו מזאת האחדות. ונמצא שלא הי' הציווי להם כלל בזה המדריגה. אך החטא הוא מה שבאו לידי כך ליפול מכללות האחדות. אבל אינו חמור כמו גוף החטא עכ"ד ז"ל:



תרל"ח

בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו' אות הוא ביני וביניכם. וקשה מאי אך. ורש"י כתב למעט שבת ממלאכת המשכן. ולהבין הענין נראה דבני ישראל נפלו ממדריגתם העליונה ע"י החטא שקלקלו נעשה ונתקן במלאכת המשכן שהוא ענין בירור ל"ט מלאכות. שכולל כל מעשה האדם כמ"ש במ"א. וע"י היגיעה לעשות הכל בקדושה זוכין למצוא הארת השכינה בכל מקום כו'. אמנם יום השבת לא חטאו בנ"י לכן איתא שמרע"ה מחזיר בשבת לבנ"י הכתרים כו'. וז"ש אך את שבתותי תשמורו שמצוה זו נשאר לבנ"י בכל דור ודור. שאין יכולין לאבדה חלילה כמ"ש אות הוא כו'. ובמ"א כתבנו פי' אך בלי פסולת. כמו שדרשו חכמים אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כו'. וכמו כן בענין הנ"ל ששמירת השבת נשאר נקי בלי הצטרכות שום בירור. לכן צריכין בני ישראל להתחזק במצוה זו. וכן בכל המצות שנקראים אות ביני וביניכם. פי' כמים הפנים לפנים. וכפי התקשרות לבות בנ"י להמצוה. כן יש התקשרות למעלה. וברש"י שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא עראי. פי' שלא יהי' השביתה עיכוב המלאכה לפי שעה רק לשכוח מכל ענין המלאכה. שבאמת שבת קודש הוא הכנה לעוה"ב. כמ"ש חז"ל שהוא מעין עוה"ב. וצריך האדם להתלמד לשכוח כל המעשים בבוא יום השבת. וכמו כן יזכה בנקל למנוחת עוה"ב:

בפסוק והלוחות מעשה אלקים המה כו'. שיש להבין מה יתרון כל כך בכתיבת הדיברות על הלוחות דלכאורה גדולה שמיעה ששמעו בני ישראל דברי אלקים חיים בהר סיני ממה שניתן להם אח"כ בכתב על הלוח. ואנחנו רואים כמה גדלה מעלת הלוחות בתורה. אבל הענין הוא שלא היה כתיבה זו על הלוחות בלבד. אבל הי' רשימה חקוקה בלב כל איש ישראל כענין כתבם על לוח לבך. והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ובזכות נשמע שמעו דברי אלקים חיים. ובזכות נעשה הי' רצון הקב"ה שיזכו בני ישראל גם לתיקון העשי' בשלימות. וז"ש מעשה אלקים המה. ולולא החטא היו משיגין התורה נכלל בעשי'. והיה ניתקן הכל והיו גופות בני ישראל מזוככין מאוד כמ"ש חז"ל חרות חירות ממלאך המות ומיצה"ר כו'. ועתה שלא זכינו לזה צריכין לעורר הכל ע"י העסק בתורה שהוא ענין נשמע ושמיעת המצות כמ"ש חז"ל קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. ולולי החטא הי' ניתן התורה בתוך העשי' ממש. כמו שיהי'. לעתיד ניתקן כל המעשים. וזה שאמר מעשה אלקים המה ואין להאריך יותר:



תרל"ט

תשא ופ' פרה. ערבובי דברים. ויתן אל משה ככלותו במד' כל מ' יום למד ושכח כו'. להודיע כי הכל הולך אחר החיתום. ובסוף היגיעה בא הישועה. ובוודאי יגיעת מרע"ה ארבעים יום לא אכל ושתה כו' ונעשה כמלאכי השרת. וזהו ככלותו שהוא כלות הנפש ונתלבש בענן. לכך כתיב לדבר אתו. מה שאין הפה יכול לדבר. ואח"כ נתן לו במתנה התורה:

ברש"י אין לך יפה מן הצניעות. וקשה למה לא נתן גם הראשונות בצינעא. אבל בוודאי שניהם צריכין שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי' צדיקים גמורים. והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית'. ולפרסם כבוד מלכותו ית' בעולם בפרהסיא. כאשר כך הי' רצון אבינו אברהם בתחלה. אכן כאשר עמלק הרשע ימ"ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו. כמ"ש ראשית גוים עמלק כו'. וכמ"ש במ"א. ונפלו גם בנ"י מהתלהבות הראשון עד שגרם שבאו אח"כ לכלל חטא העגל. לכן הי' אח"כ העצה בבחי' הצניעות. ומ"מ גם זה אמת כי לולי התלהבות הקודם בפירסום לא הי' אח"כ יכולת לילך בדרך צניעות. רק ע"י שכבר הקדימו בקולי קולות נתקיים אח"כ הצניעות. וזה לימוד לדורות כי בתחילה צריך להיות בהתלהבות עצום. ואם כי לא יהי' נשאר זאת ההתלהבות דבר של קיימא. עכ"ז הוא העצה גם לימי הירידה אח"כ. והאמת כי מקודם היו בנ"י למעלה מהטבע ממש כמלאכי השרת. וכמו לעתיד לבוא שיהי' עבודת הבורא ית' בפרהסיא. רק בעוה"ז צריך להיות בהסתר. ובוודאי הרצון צריך להיות בעין טובה להשתוקק לפרסום כבוד שמו ית'. אבל כאשר רואין רוב הסתרות וכחות הסט"א השולטים בעלמא דשיקרא. צריכין בע"כ להתנהג בהסתר ובצניעות כנ"ל. ואמרנו לשון זה אין יפה מן הצניעות הוא כלשון משנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. שאם בלי ספק גדלה קדושת עוה"ב ביתר שאת אך יש חן לפניו ית' בעבודת האדם בעוה"ז יותר. וכמו כן הצניעות הוטב בעיני הבורא ית' אם כי היא למטה ממדריגות לוחות ראשונות. והוא כיתרון הבעל תשובה על צדיק גמור. והנה כדברים האלה הבינו בנ"י גם בראשית הענין ואמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות. ולא הוטב בעיני מרע"ה לאשר הוא ע"ה לא הי' לו נגיעה בזה החטא. אבל בנ"י לב יודע מרת נפשו. והסכים הקב"ה לדבריהם כמ"ש במ"א מזה:



תר"מ

בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. לך והודיעם כו'. כמה מתנות טובות נתן הבורא ית' לבנ"י ותורה וכל המצות. אכן באמת השבת הוא כולל הכל. והוא השורש של כל המתנות טובות. והשורש נקרא בית גנזיו של הקב"ה. וז"ש אך את שבתותי תשמורו משמע שזה כולל הכל. דכתיב ויתן אל משה ככלותו כו'. ובמד' שלמד ושכח עד שנתן לו השי"ת בסוף הארבעים יום במתנה ע"ש. הענין הוא כי ההפרש בין אלו שנקראו מתנות כמ"ש במד' ג' מתנות כו'. אם כי כל טוב הנמצא בעולם הכל מאתו ית' שמחי' ומשפיע לכל את צרכיהם. אבל התקשרות אל השורש נק' מתנה הניתן מיד ליד פי' שבנ"י מקבלין מהנותן. וזה אינו יכול להיות עד תיקון כל השלימות שיש לאדם להשיג בעוה"ז. ואז בא אל שורש דביקות שיש לו. וז"ש ככלותו לדבר אתו פי' שתיקן כל הנהגה השייך לו ואז יוכל לקבל מתנה מיד הבורא ית'. וכמו כן נמצא בפרט כל איש ישראל לקבל חלקו בתורה. אכן לתקן עצמו עד לבוא אל השלימות אינו דבר נקל. אך בשבת קודש יש לכל אחד בחי' השלימות. לכן נק' שבת שמשיב כל אחד לשורשו. ולכן נק' שבת מתנה טובה כי כל השפעות באין מהשבת. והשבת הוא עצם המתנה. ובימי המעשה מתפשט למקבלים ולעולמות כפי מדריגת כל אחד ואחד. אבל שורש המתנה הוא בשבת כנ"ל. וזה ניתן לבנ"י. [ולכן אות הוא ביני ובין בני ישראל כו'. והוא עדות על הבורא ית' כי אח"כ בא במדריגות שונות. אבל המקבלים ראשונים מיד המלך יכולים להעיד כי הכל שלו והבן היטב]. ז"ש אמרה שבת לכל יש בן זוג כו' שבא ממדריגה למדריגה. אבל לקבל גוף המתנה מיד הנותן אי אפשר. והשיב השי"ת כנסת ישראל יהי' בן זוגך. שניתן לבנ"י זה הכח לקבל גוף המתנה. וזהו לך והודיעם שיהי' להם זאת ההתקשרות:

ובפסוק והלוחות מעשה אלקים המה כו' חרות כו'. ודרשו חז"ל חירות כו'. הענין הוא דאיתא כתב המכתב נברא בע"ש ביה"ש. כי יש להעשי' מדריגות. לכן נברא אדם באחרונה כדי שיכנוס לשבת מיד כו' ע"ש. פי' שהוא מובחר מכל מעשה בראשית. ויש לו התקשרות לשורש הבריאה. והוא השבת שיש בו עלי' לכל הברואים. והשורש נקרא מעשה אלקים שאינו גשמיי ככל העשי'. והוא כח ממוצע בין מעשה גשמיי לרוחניי שהוא כח אלהות כמ"ש מפליא לעשות שמקשר גשמיי ברוחניי ע"ש [ברמ"א או"ח בברכת אשר יצר]. הכלל כי זה הכח נקרא שורש העשי'. וע"ז רמזו שנברא בע"ש שיש בו תערובות ב' הכחות מהשבת ומהמעשה. וזכו בנ"י בלוחות ראשונות לתקן כל העשיה שיהיה להם דביקות בשורש. וממילא הי' חירות בכל:



תרמ"א

בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו'. סמיכות שבת למעשה המשכן. דכתיב ששת ימים יעשה כו' וביום השביעי כו'. והיינו שהשבת תלוי בימי המעשה ובכל עת שתיקנו בנ"י את העשי' ניתן להם השבת. ובהר סיני שהי' תיקון מ"ב כמ"ש העשויה בהר סיני ניתן להם השבת. ואחר החטא שקלקלו הנעשה. וניתקן אחר כך במעשה המשכן. חזר להם מצות השבת. וכן הוא בפרט. כל איש ישראל כפי תיקון המעשים זוכה לשבת. ובאמת השבת הוא שורש כל המעשים ועל זה נתקן השיר ליום השבת כי שמחתני כו' בפעליך במעשי ידיך ארנן. והוא בחי' נשמה יתירה בשבת כי הנשמות הם נקראין מעשי ידיו של הקב"ה דכתיב ונשמות אני עשיתי. והוא כח וחיות השורש של כל הבריאה. ואמר איש בער לא ידע כו'. כמ"ש חז"ל דשבת ניתן בצינעא דכתיב אות הוא כו'. ולא אתגלי לאוה"ע מתן שכרו ונשמה יתירה של השבת ע"ש במס' ביצה. וזה העדות שהשבת מעיד על בני ישראל כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי בני ישראל דבוקין בהשורש. והשבת שייך להם בעצם. וכתיב שבת שבתון פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פי' שבני ישראל באין באמת בש"ק למנוחה. ולא שיניחו מלעשות מלאכה בע"כ. רק שבבוא יום הש"ק באים בנ"י למנוחת השבת. וזה האות והעדות. אמת שאין כל יחיד זוכה לזה רק ע"י הביטול מקודם זוכה אח"כ גם לזה. אבל בכלל בנ"י מקוים כל זה. וז"ש לדעת שיהי' להם ידיעה ודביקות בהשבת. משא"כ איש בער לא ידע כנ"ל. וזה שאמרו מתנה טובה כו' בבית גנזי שהוא השורש כנ"ל. וכבר כתבתי מזה במ"א. והנה בלוחות הראשונות נאמר מעשה אלהים המה. פי' שהי' שורש העשי' שיש בו בחי' אלקות. לכן אמרו חז"ל שהלוחות נבראו בע"ש בין השמשות. והוא הדביקות של המעשה ביום השבת שהוא הנשמה. ובאחרונות נאמר פסל לך כו' כראשונים. ויש לתמוה האיך נמצא בעוה"ז כראשונים שנאמר עליהם מעשה אלקים המה. ויראה לפרש כי באמת הם הם הראשונים והם האחרונים. רק שהראשונים לא היו צריכים בירור לכן היו בפרהסיא כי לא הי' נמצא רע כלל בעולם כמ"ש חירות כו'. רק אח"כ דכתיב וישבר אותם הי' צריך לברר הטוב מן התערובות פסולת. וכפי מה שמבררין הצדיקים תמיד כך מתחדש כח התורה. לכן אח"כ אמר אין לך יפה מן הצניעות שהיו צריכין בירור ושמירה. לכן אמרו לוחות ושברי לוחות מונחין בארון כי נשאר עוד שברים שצריכין לברר עד לעתיד:

במדרש על פסוק לך רד. מלאכי אלקים עולים ויורדים בו כו' ע"ש. הענין הוא כי גם הירידה הוא לימוד מדריגה של הצדיקים שע"י שבירידת ישראל מורידין עצמם עמהם עי"ז מעלין אח"כ הכל. הרי הוא אומר ואעשה אותך לגוי גדול. ומיאן מרע"ה בזה. ולכך שיבר הלוחות כמ"ש במ"א שע"י שלא רצה להפריש עצמו מכלל ישראל ומסר חלקו לצבור לכן היו אותיות פורחות כי בכלל הי' החטא ע"ש. וזה למד מרע"ה ממאמר לך רד הנ"ל וזכה וזיכה את הרבים והעלה כולם כמ"ש אח"ז לך עלה כו' אתה והעם כו':



תרמ"ב

במדרש ויתן אל משה. ה' יתן חכמה כו' לבנו נתן מתוך פיו דעת ותבונה כו'. שראינו בקבלת התורה היו ב' הבחי'. הדברות ששמענו מפיו של הקב"ה וב"ש. ואח"כ ויתן אל משה בכתב. והי' בחי' נעשה ונשמע. דהלוחות מעשה אלקים המה. ולכן כשקלקלו נעשה נשברו הלוחות. אבל בדברות ששמענו מפיו לא נעשה שינוי. והוא בחי' דעת שהוא התקשרות שאי אפשר להינתק לעולם. וכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים הכתרים של נעשה ונשמע כדאיתא במס' שבת. ולכאורה קשה כיון שכתר אחד הי' בעבור נשמע ולמה פרקו זה הכתר. אך הוא עצמו מעלת בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שאין רוצין לשמוע רק שיבואו לידי מעשה. כענין כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. שצריך להיות כל הרצון לשמוע ולהשיג כדי שיבוא לידי מעשה. וכיון שקלקלו העשיה פרקו גם כתר של נשמע עד שנתקן אח"כ על ידי מעשה המשכן. אך השבת הוא בחי' נשמע כי אין בו מעשה. לכן בש"ק מחזירין לישראל הכתרים. כי בזה לא חטאו. דאיתא שבת ניתן בצינעא. והוא עצמו כנ"ל כי לוחות הראשונות שהיו בפרהסיא ובקולות שלט בהן עין רע. ולמה היו בקולות. רק שהיו בני ישראל מוכנים לתקן כל המעשים ג"כ לולי הקדמת עמלק הרשע שכל החטא נעשה על ידו כמ"ש קול מלחמה במחנה. וכל מלחמה היא מלחמת עמלק. ויש לו כח בעשי'. אבל השבת שהוא למעלה מהעשיה והטבע. אין שם מגע נכרי. לכן משיגין בו הארה מלוחות הראשונות. לדעת כי אני ה' מקדישכם דרשו חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו כו'. הענין כי שבת הוא מעין עוה"ב. יום שכולו שבת. והשי"ת שנתן לנו המצות נתן לנו הכלים וההכנות שנוכל לקבל המצות. והשבת הוא הידיעה והתקשרות להכין להשגת עוה"ב יום שכולו שבת. כי אני ה' מקדישכם מתקיים לעתיד לבוא באמת. ובשבת יש קצת מעין זה. וזהו לדעת כו' ע"י השבת כי אני ה' מקדישכם:



תרמ"ג

במדרש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ע"ש. כי לוחות הראשונות היו בדעת. מעין עשרת הדברות ממש. יתן חכמה הוא קצת דבר נפרד. נתינה להמקבל. ומפיו דעת ותבונה הוא התקשרות עצום. ובשבת כתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם שיש בו מעין לוחות הראשונות. וכתיב בהם מעשה אלקים המה שהי' הרצון לתקן העשי' להיות בלי גשמיות. כדכתיב חרות חירות כו'. וכמו כן בשבת כתיב ושמרו כו' לעשות את השבת. פי' ושמרו לשון המתנה כמו אביו שמר את הדבר. שצריך להיות השתוקקות האדם בימי המעשה להשבת. ועי"ז יש התקשרות ימי המעשה להשבת. ועל ידי זה נתקן העשי' ג"כ. כי ששת ימים עשה כו' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. פי' שימי המעשה הם התלבשות הקדושה בצמצומים עד לבוא לבחי' עשי'. ויש הפרש בין שמים וארץ כענין אענה את השמים והם יענו את הארץ. לכן בימי המעשה הגשמיות נפרד מהרוחניות. ובשבת נעשה הכל אחד שמים וארץ. ויכול להתהפך כל העשי' להיות רק רוחניות. כענין שכ' בזוה"ק שבתא יומא דנשמתין הוא ולאו דגופא. וז"ש שבת וינפש שלא הוצרך השמים להשתנות והארץ קיבלה נפש ונתעלה מבחי' גוף לנפש והנפש עצמה באמת היא רוחניות:

ומו"ז ז"ל פי' לדעת כי אני ה' מקדישכם. לידע כי הקדושה היא רק בעזר חלקי. ועל זה מבקשין יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם עכ"ד ז"ל. וזה הוא דעת שדבוק בשורש הקדושה הבאה מהשי"ת. וי"ל בזה מ"ש משה רע"ה מי לה' אלי. הגם כי היו כולם קדושים. אך מי שהי' בו דביקות עצום. והקדושה היה אצלו לשם שמו יתברך בלבד. לא הי' יכול לשלוט בו מגע חטא כלל. לכן ויאספו אליו כל בני לוי שהוא רמז לדביקות והתקשרות הדעת כנ"ל. וענין השבת הוא באמת סייעתא דשמיא כמ"ש ישלח עזרך מקודש כענין נשמה יתירה הבאה לאיש ישראל. כענין ששמעתי מפי מו"ז ז"ל על המדרש ככלותו לדבר אתו אחר שלמד מרע"ה מ' יום שכח מה שלמד עד שנתן לו במתנה. ופי' על פי לשון הגמ' יגעתי ומצאתי. ושם מציאה הוא על דבר הבא בהיסח הדעת לא ביגיעה. אבל הענין הוא כי אין יגיעת בו"ד כדאי להפיק רצון והארה משמים. רק שהשי"ת סידר כן שע"י היגיעה ניתן לו במציאה ומתנה. וז"ש ויתן כו' ככלותו לדבר. שכל היגיעה עמד לו שתנתן לו במתנה ע"ש ודפח"ח. וכן הענין בשבת קודש שנקראת מתנה טובה שכפי היגיעה בימי המעשה נותנין לו עזר וסיוע של קדושה בשבת קודש. אכן כתיב ועשית כל מלאכתך שבודאי מי שעובד השי"ת בכל כחו. מקבל השבת אחר כך בשלימות. וזהו הרמז שבת מעין עוה"ב שכמו כן כל יגיעת עוה"ז הוא כדי להשיג אח"כ בעוה"ב בעזר אלקים. וכמו כן מתקיים בשבת. וזה הרמז נשמה יתירה כלומר שאינו לפי עבודת העובד רק שבמתנה ניתן לו יותר מכפי עבודת האדם. וחז"ל הוסיפו שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי'. הוא ע"י השתוקקות והרהורי תשובה כשבא השבת קודש. ומצטער על מיעוט הכנה מה שאינו מוכן לקבל קדושת השבת. יוכל להיות כאלו כל מלאכתו עשוי'. וכמו שהקב"ה מקבל השבים בתשובה קודם הסתלקותם מן העולם. וכ"כ בספרים שעש"ק יום מוכן לתשובה:

לפי שיטת רש"י שהמשכן נצטוו לעשות אחר החטא. א"כ נראה שלוחות ראשונות היו מוכנים להיות נמצא בתוך בני ישראל בלי ארון ומשכן. שהיו מיוחדים בנ"י להיות בלי גשמיות. וחז"ל רמזו במשכן בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי ואדור ביניכם כו'. כנראה כי קודם החטא לא היו נפרדים כלל מהבורא ית' רק אח"כ שהי' קצת פירוד הי' העצה ע"י המשכן וכליו:

וישמע יהושע כו' קול מלחמה במחנה. פרשנו כי יהושע שהי' הנלחם עם עמלק. הרגיש שמעמלק בא החטא. רק מקודם כתיב כל הנחשלים שפלטן הענן. אבל לא הי' בו שליטה במחנה. ועל זה תמה קול מלחמה במחנה. שזה הצרעת נספח גם לתוך המחנה:



תרמ"ה

בפסוק אך את שבתותי. מדקדקין מאי אך. ויש לומר פי' שבתותי שלמעלה בשמים. ובני ישראל יש להם חלק בזה כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו. פרס הוא חלק. וכמ"ש בזוה"ק כי בשבת יש השתתפות ברוחא דנחתא מלעילא ומתענג בתענוגי שבת ע"ש בפ' ויקהל. וכדכתיב ביני וביניכם. וזהו לשון אך חלק. עוד יתבאר פי' את תוספות שבת ע"י שמשתוקקין בע"ש לקבלת שבת. ואיתא דמחצות יום הששי יש התנוצצות הארת השבת. וזהו אך חלק כמ"ש רז"ל על אך ביום הראשון תשביתו כו'. ולפי הפשוט. אך. שיהי' השמירה רק לשם ה'. שבתותי דוקא. וכתיב שבת שבתון. יתכן לפרש ע"י שהשבת נותן ברכה ושפע לכל ימי המעשה. וכן איתא המענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. לכן כתיב שבת שבתון שיהי' השביתה לשם השבת עצמו. ולא בעבור ברכת השבת לעובדין דחול. ורש"י ז"ל פי' למעט שבת ממלאכת המשכן. ולבאר הענין נראה עפ"י מ"ש במ"א כי כל אלו המצות שנק' עדות וכן התפילין שנק' אות שהמה רמזים להארות שלמעלה שהיו צריכין להיות מקוים בפועל בעצם נפשותיהם של בנ"י. וקודם החטא היה מתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ממש כמו שהי' בקרני הוד של מרע"ה וייראו מגשת אליו. רק אחר החטא דרשו חז"ל אלו תפילין שבראש. פי' שיכולין להשיג קצת הארה הנ"ל ע"י מצות התפילין. ובש"ק אין צריכין תפילין. כמ"ש חז"ל שהן עצמן אות. שכ' ביני ובין בני ישראל אות הוא. פי' בלי שום אמצעיות. וכמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בחול לשבת. ואיתא כשבנ"י זכאין מעידים בעצמם. כמ"ש עדים אתם בכם. וכ"כ אתם עדי. ובקבלת התורה נשתנה צורת בנ"י. וכל רואיהם יכירום כו'. אך אחר החטא כ' הורד עדיך כו'. והוצרך לברר העדות ע"י מצות הללו. וכן דרשו חז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. שא"א לברר בלי התפילין. זולת בשבת קודש:



תרמ"ו

בפסוק כי אות הוא ביני וביניכם כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם. דרשו בגמ' אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה אני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. כי תכלית עבודת האדם הוא בסייעתא דשמיא לזכות להמשיך קדושה משמים. ועיקר הקדושה הוא בעוה"ב. והקב"ה הטיב עמנו ונתן לנו גם בעוה"ז מעין הקדושה של עוה"ב. והוא השבת שהוא מעין עוה"ב. וע"י הקדושה היורדת בש"ק יכולין להתדבק בקדושת עוה"ב. וז"ש קודש היא לכם. פי' לצורככם עשה הקב"ה להיות בשבת קודש מציאת הקדושה בעוה"ז. לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' עתיד להקדישכם בעוה"ב. וכעין זה נדרש בתו"כ בפ' אני ה' מקדישכם לעוה"ב ע"ש. ועוה"ב הוא נעלם מלהשיגה בעוה"ז. אך השבת הוא הדרך שיכולין להשיג מעין עוה"ב. וזהו אמרם שבת שמה. שהשבת הוא שיכולין לכנות שם לקדושה של עוה"ב:

וברש"י אע"פ שתהיו רדופין במצות המשכן שבת אל תדחה כו'. דכתיב שבתותי לשון רבים. כי ענין השבת אין לה הפסק. וכפי עבודת האדם בימי המעשה כן הוא השבת. ובודאי בעשיית המשכן הי' קדושה גדולה במעשה. והוא מעין ששת ימי בראשית ממש. כחשר חכמים הגידו כי במעשה המשכן ניתקן כל מעשה בראשית. ועל זה כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כמ"ש רז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ועל ימי המעשה כאלה נאמר אח"כ שבתותי תשמורו. כי הכתיב לעצמו כביכול מנוחה כו'. לומר כי גדלה מעלת השבת מימי המעשה של מעשה בראשית. וזהו הטעם כי אני ה' מקדישכם. א"כ אין לדבר סוף. ולעולם שייך קדושת שבת עד לעתיד יום שכולו שבת. וכן סידר הקב"ה מעלת השבתות זה אח"ז עד שנזכה ליום שכולו שבת כי כל השבתות הם הכנות לעוה"ב. ז"ש ושמרו כו' לעשות כו' השבת לדורותם כו':



תרמ"ז

בפסוק אך את שבתותי תשמורו פרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. הענין הוא כי המשכן הוא לתקן החטא. כמ"ש משכן העדות עדות הוא שוויתר להם הקדוש ב"ה כו'. והיינו שהוא במקום הצריך עדות ובירור. דאיתא קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. כי מקודם היו ישראל מתוקנים בגופים מזוככים כמלאכי השרת. והי' מתוקן העשיה לגמרי. וזה הי' ענין לוחות הראשונות דכתיב מעשה אלקים המה. ולכן נק' חרות חירות כמ"ש חז"ל. היינו שהי' ניתקן כל מעשה בראשית שבעשרה מאמרות נברא העולם. ואיתא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות הכתב והמכתב כו'. ומסתמא המה שרשים של העשרה מאמרות. וכשהיו זוכין בנ"י לקבל אותם הי' תיקון כל העשי'. וע"י החטא לא נגמר התיקון. והי' התיקון ע"י מלאכת המשכן שהמה ציורים וכלים לקבל הארות עליונות מה שהי' מקודם מוכן להיות בנפשות בני ישראל בעצמם. אכן בשבת שהוא למעלה מהעשי' וזוכין בני ישראל לקבל הנשמה יתירה. כדכתיב כי אות היא ביני וביניכם בלי שום אמצעי. אני ה' מקדישכם. שכמה מיני קדושות נמצאים בעולם. אבל בנ"י מקבלין הקדושה מהשי"ת בעצמו כביכול. כמו שדרשו חז"ל אני ולא מלאך גבי יציאת מצרים. כמו כן יש לרמוז כאן במעלת קדושת השבת על ימי המעשה שאז הקדושה מתלבשת במעשה וזה צריך בירור ועדות כמ"ש במ"א. ובזוה"ק משפטים איתא בענין מעשה אלקים המה כי במעשה בראשית כתיב אלקים ואחר השבת כתיב ביום עשות ה' אלקים ע"ש שכ' שלכך דרשו חז"ל שנבראו בע"ש בין השמשות בעוד שליטת שם אלקים ע"ש. נמצא לפי דבריו בשבת קודש התגלות שם הוי"ה ב"ה וב"ש. ושם אין שום אחיזה לשום אומה ולשון רק לבנ"י כמ"ש שם בזוה"ק ריש משפטים. וז"ש אני ה' מקדישכם. וכ"כ ביני כו' אות היא כו' כי ששת ימים עשה ה' כו'. פי' שבני ישראל מעידין כי הכל בכח שם הוי"ה הוא. וכמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים שבנ"י מבררין זה האחדות כי הכל משם הוי"ה. רק בימי המעשה ההנהגה בבחי' הטבע והעשי' בבחי' אלקים ובחי' מעשה בראשית בחי' כח מעשיו הגיד כו'. ובשבת מתגלה שם הוי"ה ב"ה. וכ"כ בחדושי תורה מא"ז ז"ל בפ' בהר ע"ש. וי"ל עוד כי תיקון המעשים הוא כפי עבודת האדם והוא בחי' אלקים מדה"ד מדה במדה. ואיתא בתחלה עלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. וכל זה נעשה בבנ"י כי מקודם היה הכוונה לתקן בבחי' מדה"ד. אבל לא הי' יכול להתקיים ונשברו הלוחות והי' התיקון ע"י שיתוף מדה"ר שם הוי"ה ושבת שנק' מתנה טובה שאינו לפי עבודתינו רק מתנה ניתנה לנו כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם לא לפי עבודתכם. אך ע"י שיתוף זה צריכין לתקן גם ימי המעשה. וז"ש ושמרו כו' לעשות כו' השבת כו'. וז"ש אך את שבתותי. פי' אם כי לא יכלו לתקן כל העשי'. עכ"פ בכח השבת יתקנו ימי המעשה. ובמ"א כתבנו עוד לכן קצרתי כאן:



תרמ"ח

אך את שבתותי תשמורו כו'. חז"ל אמרו אך חלק. דכתיב אות היא ביני וביניכם. א"כ השבת הוא ממוצע. ויש בו חלק ברוחניות ובגשמיות. כמ"ש בזוה"ק ויקהל בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת ההוא רוחא אתפשטותא דההוא נקודה כו' אתענג מעילא ומתתא ע"ש ד' ר"ד ע"ב באורך. א"כ א"ש אך חלק. דזה החלק שלמטה צריך שמירה. וכן אומרים בתפלה פורס סוכת שלום עלינו. מלשון פרס וחלק שיש לנו בסוכת שלום. וגם לפי הפשוט מאחר שהשבת הוא ברית א"כ הוא ממוצע בין עליונים לתחתונים ולכן נקרא שלום כי באמת עוה"ז מהופך מעולם העליון. רק בשבת יש בו התאחדות לעליונים עם התחתונים ונק' יום מנוחה ושלום. לכן מצוה בשבת להתענג באכילה ושתי'. וכ' קודש הוא להם. אפילו בגשמיות שורה הקדושה בשבת. ואיתא בדרשות מהרי"ט ז"ל פי' ביני וביניכם כי כמו שבנ"י מעידין שהקב"ה ברא עולמו בו' ונח בשביעי וזה טעם כי בו שבת. כמו כן השי"ת מעיד על בני ישראל שכל העולם נברא רק בעבורם. ולכן שינה הטבע ביצ"מ בעבורינו. וזה טעם כי עבד היית ע"ש בפ' ויקהל. [וכבר דברנו מזה במקומות אחרים רק כעת מצאתיו במהרי"ט ג"כ]. ולכן שבת סהדותא איקרי בכולא. עדות בשמים על בנ"י ובארץ על הקב"ה. ואך את שבתותי תשמורו הוא עדות המסורה לנו שבזה כלול ג"כ החלק והעדות שלמעלה לכן כתיב אך חלק כנ"ל:

עוד יתבאר לשון אך את שבתותי תשמורו כו' קודש הוא לכם. עפ"י מה שכתבתי במ"א כאשר רמזו חז"ל בפסוק אך את הזהב שצריך להעביר את החלודה. כמו כן אך את שבתותי תשמורו בלי שום חציצה. קודש הוא לכם שהקדושה נמצאת בנפשות בני ישראל בעצמם כמ"ש חז"ל בשבת קודש אין צריך תפילין שהם עצמם אות. והוא בכח הנשמה יתירה השרויה בש"ק בנפשות בני ישראל. והאמת כמו שהאדם מטהר עצמו ומעביר החלודה ולכלוך עונות מנפשו. כמו כן מתגלה לו הקדושה הבאה מלמעלה בלי חציצות והפסקות. ולכן צריכין לטהר קודם ע"ש ולהחליף המלבושים כמ"ש ז"ל וכבדתו בכסות נקיה. והענין הוא דכתיב שחורה אני ונאוה דרשו חז"ל שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותי. שחורה בעגל ונאוה במשכן. שחורה בימי המעשה ונאוה בשבת. כאהלי קדר יכולה אני להתכבס ולהיות כיריעות שלמה ע"ש. והכל ענין אחד להודיע שהחטא שהי' בישראל הוא במקרה לא בעצם הנפשות רק שנתלכלכו בחטא. לכן כשיש זמנים שזוכין להסיר המלבוש החיצון ומתגלה הפנימיות כמו בש"ק חוזרין להקדושה כבראשונה. לכן שבת הוא עדות לבנ"י כמו במשכן ובית המקדש. שכשנבדלו בנ"י במקום המקודש והשכינה היתה שרויה בהם. הי' זה העדות שעדיין הקדושה נמצאת בפנימיות בנ"י. וכמו כן בשבת קודש לדעת כי אני ה' מקדישכם. תלה הקדושה בשמו ית' כמו שהוא היה הוה ויהיה. כמו כן הקדושה בבני ישראל לעולם. רק על ידי החטא נעשה מסך מבדיל. ובשבת קודש מאיר הקדושה לכל נפש ישראל ומסירין מסך המבדיל. גם פי' קדש הוא לכם לכללות ישראל. "קדש "הוא "לכם ר"ת קה"ל. כי עיקר החטאים גורמים שאין יכולין להתאחד באחדות האמת. והשבת נותן האחדות כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד. ואז הקדושה מתגלה בקהל ישראל. ובאמת צריך כל איש ישראל להאמין כי נמצא בו הקדושה בשבת קודש. הן רב הן מעט. כי קדש הוא לכם קאי אפילו למי שאינו מרגיש הקדושה. כי המרגיש יודע בעצמו. והתורה מעידה קדש הוא לכם לכל איש ישראל. וכפי רוב האמונה שאדם מאמין בקדושת שבת ששורה בו. כך מתגלה לו שיוכל להרגיש הקדושה ג"כ. ורש"י ז"ל פי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן. והרמב"ן ז"ל מקשה כי המיעוט כ' בשבת ע"ש. ואינו קושיא כי באמת השבת נותן קדושה וחיות לעולם. רק שבימי המעשה מתלבש ומתצמצם על ידי אמצעיות וזה היה ענין המשכן וכליו כמ"ש במ"א. ובשבת מתגלה הארת השבת בלי מלאכת המשכן כמ"ש:

עוד לפ' אך את שבתותי תשמורו. צריך כל איש ישראל להיות כל ימיו שומר ומצפה התגלות הקדושה וכבודו ית' בעולם. והוא בחי' השבת כי בשבת מתגלה הקדושה. ובנ"י נקראו שומרי שבת כמ"ש ושמרתם כו' כי קדש הוא לכם. פי' ע"י שהקדושה בעצם בבנ"י לכן הוו שומרי שבת. אכן פי' אך. הוא שלא להיות שום רצון וענין אחר לבנ"י בעולם. רק לשמור את השבת. והיא מדריגת הצדיקים ודורו של משה רע"ה שלא הי' להם שום ענין רק לשמור שבתות ה'. ובאמת זה עצמו אות הוא כו' לדעת כו'. כי אנשים שהמה מתגוררים בעולם הזה הגשמיי ומ"מ אין להם ענין אחר בעולם רק כל מחשבותיהם משוטטות בעולמות עליונים. וודאי עליהם נאמר אתם עדי. ומ"מ גם אנחנו השפלים שלא באנו למדריגה זו כתיב ושמרו בני ישראל את השבת כו'. אפילו שאין אנו דבקים תמיד בזה. מ"מ נמצא בזה זמנים ורצונות להשתוקק להתדבק בקדושתו ית'. וגם זה עדות ואות כי עוה"ז הוא מרוחק ומהופך מעולם העליון. ובנ"י שזוכין להיות להם הרצון לעתות וזמנים. הוא אות לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובכח השבת נמצא בנו זאת התשוקה. וז"ש ששת ימים כו' וינפש דרשו חז"ל כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין מה ענין זה לשבת אדרבה זה הוא במוצאי שבת. אכן פי' הענין שהשבת מניח בבנ"י זאת התשוקה על כל ימי המעשה. נפש הוא רצון. והשבת נותן זה הרצון דכתיב וייצר כו' ויפח כו' נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. פי' השי"ת עשה את האדם גשמיי ונפח בו הנשמה כדי שבזאת יתמלא רצון ותשוקה גם לגשם הגוף. וזאת תורת האדם בעולם. לכן עשה ששת ימים ובשביעי שבת וינפש שמניח הרצון והתשוקה באדם. ודוק כי קצרתי:



תרמ"ט

בפסוק אך את שבתותי תשמורו למעט שבת ממלאכת המשכן. פי' בשבת קודש יכולין להתדבק בקדושה שלא על ידי מלאכת המשכן. כדאיתא בזוה"ק בפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. מאת זמנים ושבת כו'. כמו שאותן הי"ג דברים שנעשה מהן המשכן הם תיקון בעובדא. כמו כן נוכל ליקח הארה מאלה הי"ג זמנים שפי' שם בזוה"ק. והשבת כולל כל המועדות. וכמו שצריכין בימי המעשה לתפילין ובש"ק אין צריכין שהם עצמן אות. כמו כן הוא במלאכת המשכן. ולכן כתיב אות הוא ביני וביניכם שלא ע"י אמצעי. אכן פי' אך להיות טהור מקודם שבת. רמז לטהרת המקוה בע"ש. והוא להסיר מלבוש הגשמיי להיות מוכן לקבל הקדושה. והאמת כי גם לזה מסייע הש"ק כדאיתא בזוה"ק שם דמתעברין מיני' כל סט"א. ובוודאי כמו כן הוא בנפשות בני ישראל בבוא עליהם הארת השבת קודש. כי הקב"ה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. לכן בהתגלות הארת השבת והארת הנשמה יתירה באדם בורחת כל הסט"א. והוסר כל החושך המכסה הפנימיות. וע"ז תקנו רצה והחליצנו. החליצנו כולל שניהם. הסרת המלבושים דחול וללבוש מחלצות דקדושה. כי שבת מעין עוה"ב וכמו דכתיב הסירו הבגדים הצואים כו' והלבש אותו מחלצות כן הוא בשבת מעין זה. וכן הוא בכל המצות כי כל מצוה הוא לתקן אבר מיוחד. א"כ מתגלה באותו אבר חיות הפנימיו' והוסר הגשמיו' ופושטת צורה ולובשת צורה. רק השבת הוא לבוש לכל הנפש. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל במה שמצינו במצות פרטיות דשקולה נגד כל המצות כמו ציצית ושבת כו'. ופי' שכל מצוה תיקון אבר מיוחד. ואלה המצות תיקון כל הקומה. והנה תיקון עולם שנה נפש תלוין זה בזה. ובמשכן ומקדש היו תיקונים בבחי' עולם. ושבתי וזימני תיקון הזמן והשנה. לכן ע"י השבת יכולין למצוא הקדושה כמו שהי' במשכן ומקדש. וכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כו' ונתתי להם בביתי ובחומותי כו'. פי' בגלות נקראו סריסים כמ"ש במד' איכה כי במקדש היו מתחברין בנ"י אל הקב"ה ועשו תולדות כמ"ש על המשכן שהוא פריין ורביין של בנ"י ע"ש בחדר המטות. ובגלית אנחנו נקראים סריסים. אעפ"כ על ידי השבת והתשוקה כמ"ש ובחרו באשר חפצתי יש לדורות אלו גם כן אחיזה בשורש בית המקדש בביתי ובחומותי כו' מבנים ובנות:

במדרש כתוב לך כו' על פי הדברים האלה כרתי כו'. פי' תורה שבכתב ושבע"פ ע"ש. ובמדרש ע"פ ויתן אל משה ה' יתן חכמה כו' ע"ש. והענין הוא כי בעשרת הדברות ששמענו מהקב"ה בעצמו הדברים. נעשו נפשות בנ"י כלים להיות מוכנים לתורה שבכתב. דאיתא בקבלת התורה הי' קידושין. וכמו שהאשה ע"י הקדושין נעשית כלי כו'. כי כח התורה שבע"פ הוא מזה שנטע הקב"ה בנפשותינו. ועל זה נאמר ממני פריך נמצא. והמשכיל יבין יותר. ובלוחות הי' תורה שבכתב והם אותיות ורמזים שיוכלו בני ישראל לעמוד על ידיהם לרצון הבורא ית'. אבל העיקר הוא כחן של ישראל בפה. ועל זה אמרו מפיו דעת ותבונה. ולכן כתיב על פי הדברים כו' כרתי. פי' שכל אות ודיבור שבתורה פותח שער מיוחד להשיג הסודות הטמונים. וזהו פי הדברים. וזה הרמז ככלתו התורה ניתנה כללים ע"ש במדרש. וע"ז אמרו לא דבר רק ואם רק הוא מכם ע"ש ועל ב' אלו אמרו חכמים חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כו' חיבה יתירה נודעת היא מפיו דעת ותבונה חיי עולם נטע כו'. ונק' יתירה שאין לה גבול להכתב בפי' רק ניתן הדעת בנפשות בנ"י כמ"ש אתה הראת לדעת כו'. ודו"ק:



תר"נ

בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל כו' אך את שבתותי תשמורו. דאיתא שמשה רבינו ע"ה מחזיר לבנ"י בשבת קודש הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. שהוא כח עשרת הדיברות שניתנו לבנ"י קודם החטא. שהוא מעלה גבוה מאוד כדאיתא במד' בפסוק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. משל שבא בנו ונתן לו ממה שבתוך פיו. כן עשרת הדברות ששמענו מפי הקב"ה שע"ז נאמר ישקני מנשיקות פיהו על זה כתיב מפיו דעת ותבונה. אכן אחר החטא ניטל מאתנו זאת המדריגה. עכ"ז ע"י היגיעה בתורה זוכין להשיג גם הארה הנ"ל ע"ד אמרם ז"ל העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. והוא כשעוסקין בתורה לשמה כענין המשל בא בנו ונתן לו מתוך פיו. היינו מי שלומד באהבה ודביקות בבחי' בן יגע בתורה. ובשבת קודש מתגלה לבנ"י השגה הראשונה כמ"ש במ"א פורס סוכת שלום עלינו. הוא פרוסה מתוך פיו. וזה עצמו ענין הבדל יום השביעי מימי המעשה. כי כולם בחכמה עשית. אך בימי המעשה נתלבש החכמה בעשי' וצמצום בכל מעשה שנעשה בכל יום ממאמרו ית'. ובש"ק לא הי' רק מאמר ויברך ויקדש ולא נתלבש בעשי'. וכמו כן יש חלקים כאלו בתורה. שהתורה שניתנה לנו בכתב מתלבש הדיבור באלה התיבות והמצות הערוכות בתורה. אבל מפיו דעת ותבונה הוא אור התורה שלא ע"י צמצום והוא בחי' השבת. ונק' נשמה יתירה שגם בימי המעשה כל אדם יש לו נשמה. אבל היא מורכבת בגוף ונפש. והנשמה יתירה היא בלי התלבשות והרכבה. והיא בחי' אור תורה ובחי' השבת כנ"ל. והנה איתא בגמרא וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין דא"כ שייך זה במוצאי שבת ולמה נכתב בשבת וינפש. אבל נראה לבאר הענין כי השבת מחי' כל ימי המעשה כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי השי"ת רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה. והמה באמת רחוקים מן הקדושה. לכן הי' התיקון ע"י שחול מכין לשבת. בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. ז"ש ושמרו כו' את השבת לעשות. פי' להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז לעשות כו' השבת לדורותם ברית עולם. שיהי' התקשרות ודביקות כל הימים בשבת. וכענין הזה עשה השי"ת עוה"ז להיות פרוזדור והכנה לעוה"ב. והטעם שעי"ז יוכל העובד אלקים למשוך הארות מעוה"ב גם בעוה"ז. כענין שאמרו עולמך תראה בחייך כי עוה"ז רחוק מאוד מעוה"ב. וגלוי לפניו ית' שאי אפשר להיות בעוה"ז התגלות הקדושה. והי' התיקון ע"י הכנה מעולם הזה לעוה"ב. וכן הוא המדה. וכן הוא בש"ק דמיני' מתברכין כולהו יומין. ואם הי' הטל יורד בשבת קודש. לא היה דביקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת. רק ע"י והכינו כו' אשר יביאו כו'. וז"ש וינפש. כי השבת מלבד שבו מתגלה עיקר הקדושה. מלבד זה נותן הוא קדושה והארת הנשמה גם לימי המעשה. וינפש הוא פועל יוצא שנותן הארת הנשמה לנפש האדם לימי המעשה. והוא ע"י השתוקקות כל הימים אל השבת. על ידי זה הוי אבדה נפש יכולין למצוא הארה מן השבת גם בימי המעשה. ז"ש שבת וינפש. בחי' שבת לעצמו. וינפש הוא שארית גם לימי המעשה:



תרנ"ב

בפסוק אך את שבתותי תשמורו. את הוא הטפל לשבת. והוא ששת ימי המעשה מא' ועד ת'. וצריכין להמשיך הארת השבת בימי המעשה. ורש"י פי' שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא עראי. יתכן ג"כ לפרש שלא יהי' מנוחה לפי שעה רק להתיישב מנוחת השבת בלב על כל ימי המעשה. וזהו נק' שבתון מנוחת מרגוע. וברד"ק פי' שבתון אותיות נוספות להקטין המלה. כמו האמינון אחיך. והוא רמז לתוספות מחול אל הקודש ע"ש בתהלים סי' י"ז. וכולם לדבר אחד נתכוונו. [וי"ל עוד אות הוא. הוא המשכת הארת השבת בימי המעשה הוא שנעשה מאת אות. כי זו הו' הוא דביקות ימי המעשה בהשבת כנ"ל]. כי השבת יצא מהכלל ללמד על הכלל כולו. שכך הוא גם לפי הפשוט שניתן יום מנוחה לבנ"י שינוחו מכל המעשים וישוב לבו לעבודת הבורא. ומכל שבת צריך להישאר זכירה גם בימי החול לזכור שלא לעשות מלאכתו קבע בזוכרו מה שעבר על לבו ביום השבת:

וכתיב כאן ג"פ שמירת שבת רמז למחשבה דיבור ומעשה. שהשביתה בשלשתן. והם בחי' נשמה ורוח ונפש. אך כו' שבתותי תשמורו הוא בחי' המחשבה בכח הנשמה. לכן כתיב אך שיש לנו חלק קטן בזו השביתה לכן כתיב שבתותי [א"ך גי' אהי"ה בחי' נשמה ומחשבה] ושמרתם את השבת הוא בחי' הדיבור רוח ממללא כמ"ש חז"ל בכ"מ ושמרתם ועשיתם ושמרתם זו משנה. לכן כתיב בי' קדש הוא לכם כי זה עיקר חלק בנ"י בפה ודיבור. ושמרו כו' לעשות כו' השבת הוא בעשי'. לכן כתיב וינפש בחי' נפש:



תרנ"ג

בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו' ביני וביניכם כו'. אמרו חז"ל שבת ניתנה בצינעא. הענין עפ"י מ"ש ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח. כי בשבת נגלה הפנימיות הנסתר. וכמו שהוא מצדו ית"ש כן בנפשות בנ"י נפתח פנימיות הלב בשבת קודש. ובכל מקום הפנימיות צריך שמירה. לכן כתיב תשמורו. וחז"ל אמרו זכור את יום השבת זכרהו על היין הרמז הוא שבו נגלה הסוד הפנימיות שזה פעולת היין. ותירוש ינובב בתולות. ואיתא נכנס יין יצא סוד. ובס' תורת חיים כתב לבעבור כי שבת רומז לעוה"ב לכן מקדשין על היין. לרמוז על יין המשומר בענביו לעוה"ב. ע"ש בפ' חלק בסנהדרין ופ"ב דעירובין. ופנימיות הענין הוא שיין המשומר בענביו הוא עצמו כח הנשמה הנסתרת בגוף. וא"י לשלוט בה מגע נכרי כי היא סתומה. ועלי' נאמר עין לא ראתה זה יין המשומר. ולעתיד צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם הוא התגלות הנשמה בשלימות. אך כי שבת הוא מעין עוה"ב לכן יש בו מעט התגלות הנשמה כמ"ש חז"ל נשמה יתירה בשבת קודש. לכן מקדשין על היין לרמוז על התגלות הנשמה כנ"ל. ולכן יין צריך שמירה ממגע נכרי. וזה עצמו מ"ש חז"ל בשבת זכור ובעמלק זכור. וגם קבעו פורים למשתה יין. כי כמו דזכרהו על היין לפי שמתגלה הפנימיות. ממילא יש שם איבוד עמלק. כי כשיש התגלות הפנימיות יש מחיית עמלק. ובשבת הסט"א נופלת לעומקא דתהו"ר. לכן יש בו התגלות היין. וכפי רחקות הסט"א כך מתגלה הקדושה. וז"ש בפרשה זו כשבקש מרע"ה ונפלינו אני ועמך והקב"ה השיבו אנכי כורת ברית כו'. והתנה עמו שמר לך כו' פן תכרות ברית ליושב הארץ כו'. כי הנהגה פנימיות המיוחדת לבנ"י א"א להתגלות רק כשנבדלין מכל האומות. ועל זה כתיב גן נעול אחותי להיות מובדל ומרוחק מן האומות. ועי"ז גל נעול. וזה היה המכשול שנפלנו אחורנית ע"י התערבות בין האומות. ולכן בשבת דבני ישראל מובדלין וסט"א ערקת לכן יש בו התגלות הנהגת בנ"י. וגם כחו של מרע"ה. דכ' וראה כו' העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. היינו כשזוכין להתגלות כחו של מרע"ה והוא בשבת כמ"ש רז"ל שמרע"ה מחזיר בשבת קודש הכתרים לבני ישראל כו':

בפסוק שבת שבתון. פירש"י מנוחת מרגוע. פרשנו להיות השבת משאיר רשימה לכל ימי המעשה. וזה שבתון לקבל בנפשותינו הארת השבת. כי השבת נותן דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וצריכין לראות שיתפשט זה הדעת בכל האדם. ולקשור אותו במחשבה דיבור ומעשה. ובנוסח אהבה נאמר ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל. פי' במחשבה. לשמוע ללמוד וללמד הוא בדיבור. לשמור לעשות ולקיים הוא במעשה. והם ג' מיני דעת. והוא חב"ד בחי' נר"ן. ובשבת מתחדשין המוחין. וצריכין להתחדש בכל האדם. ואלה הג' בינה שמיעה שמירה כולם נאמרו בשבת לדעת. ושמיעה הוא בשבת כמ"ש חכמינו ז"ל היום אם בקולו תשמעו הוא בשבת שניתנו בו עשרת הדברות ויש בו קריאת התורה והוא בחי' הדיבור. לשמור דכתיב ושמרתם. ושמרו בני ישראל. והוא גם כן בחי' חכמת התורה כמ"ש חז"ל ושמרתם זה משנה. והוא הבחי' המביא לידי מעשה. לכן נאמר לשמור לעשות ולקיים. נמצא הג' בחי' בשבת. בינה שמיעה שמירה. ומתפשטין לששת ימי המעשה ג' ימים דקמי שבתא מחשבה דיבור ומעשה. וג' ימים דבתר שבתא מדו"מ. והוא להבין ולהשכיל. ללמוד וללמד. לעשות ולקיים. אלה הששה הוא התפשטות החב"ד כנ"ל:



תרנ"ד

בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו'. ופרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. כי הנה במלאכת המשכן אמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ. דהכל בתורה נברא ויש אותיות בשמים ובארץ הה"ד את השמים אותיות מא' ועד ת' בשמים ואת הארץ. ומלאכת המשכן הוא לחבר מה שבארץ בשורשן שבשמים. ואז חל עליהם שם שמים. אבל העיקר תכלית כל הבנינים והצירופים הללו הוא להמשיך אותיות שמו ית' שהוא פנימיות התורה שכולה שמותיו של הקב"ה וב"ש. כענין שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו בחי' שבת שמא דקוב"ה שלום מלך שהשלום שלו. פי' שלום שבאות אחת משמו של הקב"ה נמצא כל השלימות. כמ"ש עושה שלום במרומיו. אות הוא בצבא שלו. כשנתגלה הארה משמו ית' נשלם הכל. וזה אות השבת. שכ' אות הוא. ששובתין בו מכל מלאכה. כמ"ש שיהיה כל מלאכתך עשויה. שבהתגלות אות השבת נשלם הכל. ולכן אין צריכין בשבת כל הבנינים והצירופים שהכל נגמר ע"י השבת. ובאמת כל מלאכת המשכן וחיבור שמים וארץ הכל בחי' סולם לעלות אל השורש. וכשזוכין אל עלי' אין צריכין הסולם. וכמו כן עבודת האדם בעוה"ז הכנה לעולם הבא. ותכלית עוה"ב הוא ביטול כל עוה"ז. וכמו כן בחי' הנשמה בגוף. ובודאי גם הנשמה מתקיים במזון הגוף. וכל מעשה האדם בגופו לקיים הנפש שבו. אבל תכלית הארת הנפש הוא ביטול הגוף והפכו. וכל מעשה הקב"ה בעולם שנה נפש הכל באופן אחד. כי ששת ימי המעשה הם הזמן כמ"ש ששת ימים עשה. נמצא כי הזמן רק ששה ימים. אבל השבת אינו בגדר הזמן. והוא נשמה לששת ימים כמ"ש בזוה"ק יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן ימי המעשה הכנה לשבת וששת ימים עשה את השמים והארץ. אבל ביום השביעי מתגלה הארת שמו ית' בלי התלבשות במעשה הטבע והבריאה. והוא מעין עוה"ב כמ"ש חכמינו ז"ל. ואיתא לעתיד לבוא מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה הצדיקים מתרפאין והרשעים נדונים ע"ש בפסוק וזרחה לכם יראי שמי. והרמז הוא על התגלות התורה. שבעוה"ז מתלבשת בצירופין שלפנינו ובמצות גשמיות. אבל לעתיד יתגלה עצם התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. ובשבת יש מעין זה. וזה רמז קריאת התורה בשבת. וזה למעט שבת ממלאכת המשכן שהוא התגלות השבת שמו של הקב"ה בלי נרתק ומלבוש. והנה נסמך פרשת השבת אל ויתן אל משה כו'. לוחות הראשונות. לרמוז שבשבת מתגלה מעין לוחות הראשונות. ובשניהם יש בחי' מתנה כמ"ש חז"ל מתנה טובה יש לי כו'. וכ"כ ישמח משה במתנת חלקו. כמ"ש ויתן אל משה. ואיתא במדרש כי אחר כל היגיעה מ' יום לא הי' יכול לקבל התורה עד שניתנה לו במתנה. וכמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל פי' יגעתי ומצאתי תאמין שע"י היגיעה זוכין למציאה ומתנה. שאינו בשכל אנושי. רק שהקדוש ברוך הוא נותן התורה במתנה כפי יגיעת האדם. וכן הוא בחי' שבת מתנה טובה. דאיתא במדרש לקח טוב נתתי לכם יש לך מקח שאינו יודע מה לקח משכר הסרסור נתוודע. כמ"ש ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כו'. פי' כי בוודאי המקח והתורה שנתן לנו הקב"ה. בוודאי יתגלה לנו המקח. אבל בעוה"ז גשמיות הגוף והרגשת הגוף מעכב שאין יכולין לידע ולהשיג עצם התורה. אבל לכן נקראת לקח טוב כי התורה עצמה מלמדת לנו איך להתקרב ולידע להפרד מן הגשמיות ולהתקרב אל השגתה כמ"ש במשה קרן עור פניו בדברו אתו שהופשט ממנו הגשמיות ויצא מכתנות עור לכתנות אור בהשיגו עצם התורה כמו שהיא למעלה בלי לבוש ונרתק. ורמז לדבר נר מצוה הוא בחי' כתנות עור. דאיתא בזוה"ק מצוה שם הוי"ה בהיפוך אתוון י"ם ה"ץ. והוא התגלות שמו ית' באמצעיות המצות בגשמיות. לכן הוא באותיות מתחלפות. ועו"ר גי' נ"ר ה'. וזה כתנות עור התלבשות ברמ"ח מצות להאיר רמ"ח איברים שבגוף. וכמו כן מ"ש ויתן על פניו מסוה. כי מסו"ה הוא מצו"ה. דס' וצ' מתחלפין בזסשר"ץ. וכמו שמרע"ה בדברו אתו נפשט כל המלבוש מעליו וקרן עור פניו. כמו כן כל העוסק בתורה זוכה לזכך נפשו ולהתקרב אל אור התורה כפי יגיעתו בתורה. וז"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שנאמר חרות על הלוחות. ומרע"ה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן כל המצות הם לזכך חומריות הגוף. כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו'. והוא בבחי' נר מצוה כמ"ש לעיל. אבל שבת שהוא מעין עוה"ב הוא בחי' אור תורה כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול ואפילו עם הארץ אימת שבת עליו. והוא מעין מה שאמרו וראו כו' עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וזה יתקיים לעתיד לבוא מה שזכה משה רע"ה בעוה"ז כמ"ש וייראו מגשת אליו. וכל זה מתת אלקים הוא. וזה לדעת כי אני ה' מקדישכם. והוא ענין סייעתא דשמיא כמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. ובנ"י הם הבאים לטהר וזוכין לסייעתא דשמיא. והוא באמת התכלית. כי מה יתרון לאדם בכל עמלו תחת השמש. ואחז"ל למעלה מן השמש יש לו. בעמלו אינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה. והכל אחד כי עיקר לזכות למתת אלקים מלמעלה. והוא בחי' השבת. וזהו אך את שבתותי תשמורו לצפות לישועת ה' שהיא עיקר השלימות. ואות הוא ביני וביניכם. כי אין מי לזכות לסייעתא דשמיא למעלה מן הטבע רק בנ"י בכחם להמשיך עזר וקדושה מלמעלה מן הטבע. והשבת עדות לזה שהיא מתנה טובה מבית גנזיו כמ"ש לעיל. וכתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. כי הוא עדות על יציאת מצרים שזכו בנ"י לבחי' החירות שלא להיות משועבד אל הגוף. כי זהו עיקר החירות. ולכן שייך להם השבת. וכתיב אות הוא לעולם. כי באמת הקב"ה מנהיג את בני ישראל לעולם למעלה מן הטבע ומהנהגת כל הברואים. רק בימי המעשה הוא בהסתר ובשבת מתגלה. והשבת יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ואנו אומרים על נסיך שבכל יום עמנו. וכמו כן בידך אפקיד רוחי כו'. כי הגם שהטבע מתנהג כמנהגו אבל איש ישראל צריך להימשך אחר ההנהגה שלמעלה. וע"ז כתיב ובחרת בחיים. והקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית כדאיתא בזוה"ק קדוש עובר עלינו תמיד שבעבורינו מתגלה משהו מאור הגנוז בכל יום שיזכו בנ"י להתדבק בפנימיות הבריאה והיא הארה המתפשטת משבת בכל ימי המעשה. כי השבת מקיים כל הימים רק בהתלבשות. אבל לבנ"י נאמר אך את שבתותי תשמורו. פירוש אך בלי התלבשות. רק בעצם השבת. ובאמת זה תליא בעבודת האדם להיות מופשט מהגשמיות וכפי הזדככות שלו נאמר כמים הפנים לפנים. ולכן השבת זכר ליצ"מ שהוא עדות שבנ"י הם בני חורין וזוכין אל השבת. והקב"ה ביצ"מ שינה כל הטבע בעבור בנ"י. וזהו העדות נוהג בכל פרט שכל מה שזוכין לסייעתא דשמיא הוא עדות אמת על עבודת האדם לשמו ית' והכל ענין אחד כמ"ש:



תרנ"ו

במדרש בפסוק פסל לך כו' ויגד לך תעלומות חכמה. הראשונים לא הי' בהם רק עשרת הדיברות ואחרונים הי' בהם מדרש ואגדות כו'. ע"ש. דהנה בראשונים כתיב חרות על הלוחות דרשו חז"ל חירות. דכתיב והלוחות מעשה אלקים המה שהיו דבוקים באלקותו ית"ש כמו שהיו מוכנים בנ"י בשעת מתן תורה להיות כמלאכים כמ"ש אמרתי אלקים אתם. וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא הי' עולה ויורד בעולם העליון והתחתון. לכן נברא האדם להיות כלול מעליונים ותחתונים. וזה עיקר החירות שלא יתקשר הנפש בגוף ויוכל לעלות בכל עת כמו אליהו הנביא ע"ה עלה שמים וירד. ולכן כ' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שנעשו בני חורין שיוכלו לקבל הלוחות שהם חירות. וחרות הוא כמו דרור שדרשו חז"ל שנק' צפור דרור שיש לו חירות כמדייר בי דיירא ומוליך סחורה לכל מדינתא כו'. וכמו כן הנשמה נק' צפור דרור. וכן הי' הכתב שעל הלוחות עולה ויורד. ולכן דרשו חז"ל שאחר החטא פרחו האותיות מן הלוחות. פירוש כשעלו וחזרו אל הלוחות ובעבור החטא לא היו יכולין להתדבק עוד בהלוחות שלמטה. כי הכתב והלוחות היו כמו הנפש והגוף. ולכן אחר שנתקבלו בנ"י בתשובה והוחזר להם הלוחות היו באופן אחר שהוצרך התורה להתלבש במדרשות ואגדות. ונק' תעלומות חכמה. ומקודם הי' הכל בהתגלות אור כי טוב. ולכן כתיב מקודם י"ג מדות והוא כמו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וכתוב בספרים כי הי"ג מדות הם שורש הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם והכל ענין אחד כי מקודם לא היו צריכין לאלה המדות כי התורה ארוכה מארץ מדה. והיו דבוקים בעשרת הדברות. ואח"כ הוצרכו להתלבש בי"ג מדות שהם כלים האיך לאחוז בתורה גם בעוה"ז. ועל זה כתיב עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ולכן עתה נקראת התורה שבי. והרמז עמו אנכי בצרה. כי כביכול התורה במאסר במצות גשמיות שבנ"י מקיימים בגלות. וכפי החירות שנמצא בנפשות בני ישראל כך מתקיים חרות על הלוחות. ולכן בש"ק שנק' יום מנוחה וחירות יש התגלות בתורה וזה קריאת התורה בשבת:



תרנ"ז

מצות השבת וסמיך לי' ויתן אל משה. דאיתא בגמ' ומד' כל מ' יום הי' משה רע"ה לומד תורה ושוכח עד שניתן לו במתנה. כי המשילו במדרשים אותן המ' יום לתורה כמו ששת ימי המעשה. שכך אמז"ל העולם נברא בו' ימים והתורה במ'. וכמו דמעשה בראשית ששת ימים הוא הכח בטבע וכל יום פרט בפ"ע ושבת אח"כ כלל כל המעשים בשורש העליון. כמו כן במ' יום כתיב לדבר אתו כי הי' בכח קבלת מרע"ה. ואח"כ ניתן לו במתנה מה שאינו לפי כח הנברא. ואמרו ככלתו שניתנה לו בכללים. שהיא כמו השבת שהיא כלל הבריאה. ובימי המעשה שכחה שולטת הואיל והוא בהשתתפות הטבע שסופה לחרוב וכמו כן כל מעשה הגוף שסופו להתבטל שולט בו שכחה. ושבת כתיב בו זכור כי הוא יום שאין בו שכחה שהוא מעין יום שכולו שבת ולא יתבטל לעולם. וכמו כן אמרו חז"ל יגעתי ומצאתי תאמין הוא לחדודי אבל לאוקמי שמעתא סייעתא דשמיא. ולכן שבת שנאמר עליו מתנה טובה יש לי הוא הסיוע מלמעלה והוא בחי' זכור. וכמו כן ויתן אל משה במתנה לכן נתקיים בו לעולם וזה הי' בחי' הלוחות חרות שהיו כל הדברים חקוקים להתקיים לעולם:

וכמו כן שבת יש בו מעין הלוחות הראשונות. וכ' כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם. שכל הרשימות שמקבלין נפשות בנ"י בשבת הם לדורות שהוא יומא דזכירה כנ"ל. ובימי המעשה שולט השכחה ולכן צריכין לתפילין לזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' בהם הוי' שלא לשכוח התורה. וע"ז רמזו שהוקשה כל התורה לתפילין. שמצות תפילין מסייע להיות התורה שלומד דבר של קיימא. ובשבת א"צ תפילין שהוא עצמו אות של זכירה. ואיתא בגמ' וינפש וי אבדה נפש שהיא הנשמה יתירה שבא בשבת כיון ששבת וי אבדה נפש. והענין הוא כמ"ש השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו דכתיב ושמור נפשך כו' פן תשכח כו'. שזה עיקר הבריאה שנברא האדם לכבודו ית"ש. ושיזכור תכלית הדבר שנברא עליו. והוא יום מתן תורה שאז ראו בני ישראל בחי' אלקות והבינו תכלית בריאתם. וע"ז כתיב אשר ראו עיניך. אכן גם בפרט בכל נפש איתא שמשביעין את הנשמה ומלמדין אותה כל התורה וכשבא לעולם נשכח ממנו. ולכן נתן השי"ת לבנ"י תורה ומצות שעל ידיהם יבואו לזכירה. ולכן כתיב בשבת וינפש שהוא בחי' זכור. ולכן שבת סהדותא איקרי והוא זכרון למעשה בראשית. והפי' הוא כי בששת ימי בראשית הי' הבריאה דבוקה בשורשה. והי' אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית'. ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה. ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא. והוא תיקון הנפש. ממשמע דכל השוכח מתחייב בנפשו. ממילא כשבא לזכירה מחי' את נפשו. זה וינפש שבו ניתקן הנפש. ובאמת זה בכח נפש יתירה שבא מלמעלה ושם אין שכחה. ושבת הוא מעין עוה"ב. דאיתא לעתיד מזכירין לאדם כל מה שלמד ושכח בעוה"ז. כמו כן מעין זה בכל שבת כל אחד כפי כח הנשמה יתירה שבו. לכן כשבא שבת רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש:

שבת שבתון פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פי' שלא יהי' המנוחה במקרה ולשעה. רק שיעשה באדם רשימה נשאר לעד. ורמז שבתון שיהי' כל האדם נמשך אחר השבת שיהי' בו בעצמו בחי' השבת ושבתון פועל יוצא. שהשבת נותן שביתה ומנוחה לנפשות בנ"י. ועל זה כ' ה' נותן לכם השבת כו' שבו איש תחתיו. פי' תחתיו של השבת. ובאמת לזה צריכין סייעתא דשמיא להיות דבוק אל השבת שהוא קודש ולמעלה מהטבע. וע"ז אמרו חז"ל לדעת הנותן מתנה צריך להודיעו כו'. שהקב"ה נתן גם זה הדעת שיהיה לבנ"י דביקות במתנת השבת. ולכן יורד נשמה יתירה שבכח זו הנשמה נוכל להתדבק בקדושת השבת:

בפסוק אך כו' שבתותי תשמורו. כי קודם החטא נאמר זכור את יום השבת. והגם כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מ"מ שמור לא אידכר בשמא לגבי בחי' זכור שהוא העיקר. ובמתן תורה היו בנ"י בבחי' זכור. ושמור ממילא איכא. וכאן התחיל מצות שמירת שבת. וכאשר חכמים הגידו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י השמירה יכולין לבוא לבחי' זכירה. אבל מעלתן של בנ"י קודם החטא הי' למעלה מזה כמ"ש:



תרנ"ח

אך את שבתותי תשמורו כו'. וסמיך לי' ויתן אל משה לומר שיש בשבת הארה מלוחות הראשונים. ובמדרש לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. דהנה בקבלת התורה כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם פי' פנים כמ"ש ופניתי אליכם אמרו חז"ל פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. וכמו כן צריך איש ישראל להיות נפנה מכל עסקים בלתי לה' לבדו. וכן הי' במעמד הר סיני דכ' והייתם נכונים ליום השלישי. אבל לא זכינו לעמוד במדריגה זו. ונאמר עלינו כי פנו אלי עורף ולא פנים זה כשאין מוכנים בכל הנפש אל הקדושה. וזה בושת הפנים שלנו. ומרע"ה נשאר במדריגה זו כמ"ש ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים. ובשבת קודש שמניחין כל המעשים להפנות אל הקדושה זוכין לבחי' הנ"ל כל אחד לפי הכנתו ומ"מ יש לכל איש ישראל חלק בשבת שמבטל כל מלאכתו בשביל קדושת היום. ולכן אות הוא ביני וביניכם. פי' הנהגת הטבע הוא בימי המעשה. ובש"ק שהוא מעין עוה"ב שמיוחד רק לבנ"י כמ"ש ופניתי אליכם כו'. זה מתקיים בכל שבת שכביכול פונה מכל עסקים אל בנ"י:

אך את שבתותי תשמורו. פרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם דכ' לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' בבית גנזי שהיא למעלה מהטבע ואינה יכולה להתגלות בעולם כמו אור הגנוז לצדיקים. והנה במן כתיב שבת לא יהי' בו ואיתא בזוה"ק מ"ט לא אשתכח בי' מנא דכל ברכאין בי' תליין. ואינם בהתגלות. והגם כי המן הי' מאכל שמלאכי השרת אוכלין. מ"מ כשבא לעולם ונתלבש בגשמיות לא ירד בשבת. כי ברכת השבת אינה יכולה כלל להתלבש בגשמיות. ולכן אמר למשה לך והודיעם. ובכח התורה כחו של מרע"ה יש לבנ"י דביקות בשבת. וכמו כן מלאכת המשכן. אם כי הוא שורש מעשה בראשית וכמו בששת ימי בראשית נתלבש האור בטבע ואח"כ קדושת שבת למעלה מהתלבשות הטבע. כמו כן בכל מלאכת המשכן נתלבש האור במלאכה זו והשבת למעלה מזה ההתלבשות ולכן אמר ביני ובין בני ישראל אות הוא. כי אני ה' מקדישכם בלי שום אמצעי:



תרס"א

אך את שבתותי תשמורו. וכן כתיב ביוה"כ אך בעשור. לומר כמו שיוה"כ מכפר לפני ה' תטהרו. כן שבת דרשו חז"ל שומר שבת מחללו מחול לו. וביוה"כ הוא ע"י ועניתם ובשבת ע"י עונג שבת. וכמו שדרשו התם אך מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים כן בשבת מ"ש חז"ל מוחלין לו הוא ע"י תשובה. רק השבת מוחל הפגמים שנעשו ע"י העונות. וכמו שצריכין קרבן גם אחר התשובה וכן יוה"כ מכפר עם התשובה להיות טהור לגמרי מליכלוך העונות. כן השבת מטהר ומזקק מליכלוך העונות. וז"ש אך כמ"ש אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כמ"ש במ"א. והטעם ביני ובין בני ישראל אות הוא. וצריך שלא להיות דבר המפסיק בינתים. וסמיך לפרשת השבת ויתן אל משה. כמ"ש במ"א כי בשבת יש הארה מלוחות הראשונים. שזהו כוחו של מרע"ה דכ' ומשה יקח את האהל. ובשבת מחזירן לבנ"י ומתחדש אותו הארה בכל שבת. ובכל שבת חוזר הקב"ה ונותן מתנה זו למשה שהוא הדעת של כלל בנ"י. ואיתא ב' דברות שמעו בנ"י מהקב"ה בעצמו ואח"כ אמרו דבר אתה עמנו. והי' בזה הלימוד שכחה. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו ע"ש במדרש שיה"ש שהשיב להם הקב"ה אין זה עתה רק לעתיד ועל לבם אכתבנה ע"ש. והנה שבת מעין עוה"ב. לכן יש בו הארת ב' הדברות מפיו של הקב"ה. והם בחי' זכור ושמור בש"ק כלל המ"ע ול"ת שהוא אנכי ולא יהי' לך. וכבר כתבתי במ"א שזה החילוק שכ' במד' מפיו דעת ותבונה פרוסה מתוך פיו. וע"ז אמרו חז"ל חבה יתירה נודעת להם כמ"ש בשבת לדעת. אני ה'. בלי אמצעי. וגם הביאו ע"ז הפסוק לקח טוב נתתי כו' תורתי אל תעזובו שהוא בחי' שאין בה שכחה. כי שבת יומא דזכירה כמ"ש זכור את יום השבת. ומתעורר בו נקודה החקוקה בנפשות בנ"י שא"א לבוא לידי שכחה. ואל תעזובו הוא גזירת הכתוב כמ"ש ואנכי לא אשכחך כמ"ש במ"א:

ורש"י פי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן. והרמב"ן הקשה. וכבר כ' במ"א. והענין הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי זה עצמו כמו ימי המעשה שהם הכנה לשבת כמ"ש ושכנתי בתוכם ככל אשר כו' מראה אותך. וזו המדריגה אשר אני מראה אותך מתגלה בש"ק בחי' מרע"ה. א"כ הוא למעלה ממלאכת המשכן. גם דייק רש"י לומר ממלאכת המשכן כי שבת נק' שלום ואין בו חסרון וכמ"ש כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה. ובאמת השבת משלים המלאכה. וכמו כן בכל פרט איש ישראל כפי כח שמירת שבת שבו שמשליך כל מחשבת מלאכת חול בביאת הש"ק. כמו כן נשלם אצלו ג"כ עבודת הבורא ית"ש. הגם שהוא חסר השלימות. השבת נותן לו שלימות. ולכן הגם שהיו זריזין במלאכת המשכן. כשבא שבת כאלו נשלם המשכן ששבת שלום משלים המלאכה כמ"ש. וז"ש למעט שבת ממלאכת המשכן:



תרס"ב

בפסוק ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ונסמך לפרשת שמירת שבת דאיתא במד' ככלתו כל שאומר ד"ת ואין חביבין על שומעיהן ככלה העריבה לבעלה נוח לו שלא אמרן שכשנתן הקדוש ב"ה התורה לישראל היתה חביבה להם ככלה על בעלה כו'. והנה מרע"ה הי' לו זה התשוקה והרצון בשלימות לכן זכה שניתן התורה על ידו. מש"ה גי' רצו"ן. ולא זו בלבד אלא שנטע זה הרצון בכל בנ"י כמ"ש ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה. פרש"י כחתן היוצא להקביל פני כלה. ובש"ק מתגלה הארת מרע"ה בכלל ישראל ובאים אל זו התשוקה. לכן מתגלה הארת התורה בש"ק שהוא יום רצון לבנ"י כמ"ש באהבה וברצון הנחילנו. ולכן אומרים בקבלת שבת המזמורים של מרע"ה. וזה באמת בכח הנפש יתירה שבא בש"ק. נפש פי' רצון. וז"ש וינפש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. הוא דביקות עצום. כמ"ש לדבר אתו. פרש"י ובמד' שהיו שונים יחד. זה בחי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ולמשה רבינו ע"ה נשאר זו הבחי' כמ"ש פה אל פה אדבר בו. וזה שנאבד מבנ"י על ידי החטא כמ"ש הורד עדיך. וע"ז מביא במדרש לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים שהרי הרצון למעלה מתעורר בכל עת להשפיע התורה. ולנו בושת הפנים שאין מוכנים לקבל ולשמוע בחביבות ורצון שלם. ולכן בש"ק אמרו ירא שבת ירא בשת. שאם אין (זה) [זוכה] לזה הרצון גם בשבת קודש. צריך עכ"פ להיות לנו הבושה ובכח הבושה יכולין לקבל קצת הארה עכ"פ. הגם שאין זה בחי' פנים בפנים. ובאמת יום השבת עצמו ג"כ מעורר בנו זה הרצון כמ"ש במרע"ה אנכי עומד בין ה' וביניכם כו'. כמו בשבת כ' אות הוא ביני ובין בנ"י. וזה בחי' לחם משנה בשבת חיבור תורה שבכתב ושבעל פה פנים בפנים:

עוד לסמיכות שבת וינפש ויתן אל משה ככלותו כו'. ע"פ מ"ש במ"א פי' שבת שבתון פועל יוצא להיות האדם נמשך אחר השבת להיות הוא עצמו בחי' שבת. ובאמת איתא ת"ח נקראו שבת. בשבת ניתנה תורה. א"כ כפי התורה שנמצא באדם הוא אצל השבת. וגם כפי שמירת שבת כך זוכין אל התורה. ובשבת כ' כי אות הוא ביני וביניכם. וזוכין להתקשר בדביקות עליון ע"י השבת. נמצא הת"ח שדבוק בו ית' הרי הוא עצמו אות כמו השבת. וכעין שאמרו חז"ל בשבת א"צ תפילין שהוא עצמו אות. כמו כן ת"ח בפרט מרע"ה שר התורה הוא עצמו שבת. ז"ש וינפש ויתן אל משה כי השבת עצמו ניתן למשה. ובמד' שכל מ' יום הי' לומד ושוכח ואח"כ ניתן לו התורה במתנה. וכבר כ' מזה במ"א כי מ' יום הכנה אל התורה. כמו ששת ימי המעשה הכנה אל השבת שהוא תכלית מעשה בראשית. כמו כן מ' יום נגד ציור הולד. דהיינו התפשטות התורה ברמ"ח ושס"ה בציור האדם. ובזה יש עוד התחברות אל הגוף והטבע. ויש בו שכחה כי הטבע משכח. אבל אח"כ ניתן התורה במתנה היא תורה עליונה כלל התורה. כמ"ש ככלתו כללים ניתנו לו. וכמו כן שבת כלל ימי המעשה והוא יומא דנשמתא. יומא דזכירה. דלית בי' שכחה. דכל השכחה מצד הגוף. ובשבת נתגלה זה שורש התורה ומרע"ה כמ"ש "מזמור "שיר "ליום "השבת ר"ת למש"ה. והתורה שלומדין בשבת אין בה שכחה:



תרס"ד

ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם. פי' בשבילכם מתגלה קדושת השבת בעוה"ז. כי באמת השבת למעלה מן הזמן. כמ"ש ששת ימים עשה כו'. אם כן השבת למעלה מכל מעשה בראשית. לכן עיקר השבת לנשמות בג"ע ולעתיד לבוא. רק בשביל בנ"י נתגלה מקדושת השבת בעוה"ז. וע"ז כתבו חז"ל אמרה שבת לי אין בן זוג והשיב הקב"ה כנס"י יהי' בן זוגך. שאין מי בעוה"ז שיוכל לקבל קדושת שבת. רק בנ"י על ידי שהוציאנו ממצרים. כמ"ש על כן צוך לעשות כו' יום השבת. וז"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם ואחז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו. הגם כי נצרך להודיע לשמור השבת. רק שיש לבנ"י התקשרות בשורש השבת שלמעלה ע"י הנשמה יתירה. לדעת כי אני ה' מקדישכם בג"ע ולעוה"ב וכמ"ש ז"ל ששבת מעין עוה"ב:

עוד פי' קודש הוא לכם. שגם הלכם בשבת הוא קודש כדאיתא בזוה"ק ויקהל שנחית רוח הקודש בשבת שנהנה מסעודת בנ"י. וזה בחי' המענג את השבת. אותו ההארה שנחית בשבת. וע"ז רומז הכתוב אכלוהו היום. פי' להאכיל היום בעונג שבת. והיא חבה יתירה לבנ"י כמ"ש ורצה בנו וש"ק כו' הנחילנו: