פתיחת התפריט הראשי

במדברעריכה

תרל"א

ב"ה במדבר אא"ז מו"ר זצללה"ה הגיד מ"ש במדרש בני לוי שקרבו עצמם לי כו'. כי וודאי הי' בבני ישראל כמה שלא חטאו בעגל. אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני. כשאלת משרע"ה מי לה' כו'. ובני לוי הי' להם חיזוק זה כו'. ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו. ובמדרש צדקתך כהררי כו' צדיקים בדירתן ע"י אמונה שמאמין במלכותו ית' שמשגיח על כל דבר גדול וקטן ומצפה שיתגלה נקודה פנימיות של חיות השי"ת שמהוה הכל. עי"ז זוכה לראות אור הגנוז באמת. ולהיפוך במחשך מעשיהם כו' נסתם יותר הפנימיות כמ"ש וימנע מרשעים אורם כו' שגנזו הקב"ה לצדיקים כו'. ובמדרש כל מי שמרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה ומי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. ואין מובן הלשון ממעט כבוד שמים מאחר שכבוד שמים במקומו. אך הלא אמרו שמרבה כבוד שמים. והפירוש על ידי שממעט כבוד עצמו ורוצה להראות בכל דבר קטן וגדול ותנועה מועטת איך איננו ברשות עצמו כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. פי' כל פעולה בחי' מלכות ומנהיג. שהרי ברשות העושה לעשות כרצונו. וצריך האדם לידע ולהאמין כי הוא רק כגרזן ביד החוצב. וע"י שממעט כבוד עצמו להרבות כבודו יתברך נתגלה מלכותו ית' שיהי' ניכר ומבורר שהכל מהשי"ת. וממילא גם כבודו מתרבה כי זכה להרבות כבוד שמים ע"י כבודו ומיעוט כבודו הוא הריבוי ע"י שנתרבה ממנו כבוד שמים. ולהיפוך ע"י שמרבה כבוד עצמו ומתגאה כאלו עע"ז היינו כשעושה פעולה בשכחת השגחת השי"ת הרי מסיר עול מלכות שמים ממנו וכבוד שמים במקומו עומד שנעלם ונכסה כמקודם. ומה שהי' ביד העושה להמשיך כבודו ית' להמעשה זה נחסר. וכמ"ש זוה"ק על שחת לו לא כו': ובמדרש צדקתך כהררי אל כו' שהצדיקים זוכין להמשיך כבוד שמים לעוה"ז והטבע ג"כ. וכמ"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה על והי' מספר בנ"י כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. שעושין מבחי' מספר אין מספר כו' ע"ש. ולזה כתוב הזמן בתורה בחודש ושנה. אף כי התורה למעלה מן הזמן. אך זה עיקר עבודת בנ"י להמשיך אור התורה והקדושה לתוך הזמן והטבע כו'. וזה כל ענין הפקידה והמנין. שאו את ראש. שרצון השי"ת להיות בנ"י דביקין בכל מעשיהם בבחי' הראשית וההתחלה להיות דבוק בשורשם. וז"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה פי' נשיאת ראש שבת שאותיות רא"ש מתנשאים כו' ע"ש. כי בשבת יש עלי' לכל דבר לשורשו. וז"ש ויתילדו על משפחותם. שאף שנתרבו ונתפשטו לבחי' ס' רבוא. אעפ"כ היו דביקים בשורש לידתם. וכמ"ש אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו'. להיות בטל לבחי' השורש. ששם רק נקודה. וזהו לבית אבותם. כמו ששמעתי מאא"ז מו"ר זצללה"ה בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל עמ"ש לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות הקדושים. אך פי' יגיעו שיהי' למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות כו' ודפח"ח כי בוודאי אין מעשה הדורות שוין. אבל ע"י הביטול אל השורש והוא ע"י האבות יוכל להתקרב ולדבק כל מעשיו בשורש החיות. וזהו לבית אבותם. ובכל מעשה צריך אדם לומר מתי יגיעו כו':

במדרש ע"פ ויעשו כן בני ישראל כו' שריחקו ונתנו מקום ללוים. אף כי בוודאי הי' בתוך בני ישראל אנשים גדולים במעשיהם מקטנים שבלוים. אך צריך אדם לידע ולהאמין כי אין כל מעשיו יכולין להכריע נגד בחירת השי"ת. ולזאת יכול כל אדם להיבטל לכלל ישראל ע"י שיודע שעיקר כח ישראל שבחר השי"ת בנו. ואף כי בוודאי מה שאדם מכניע ועובד ביגיעה זהו עיקר רצונו ית'. אבל לא לחשוב שעי"ז יוכל להתקרב להשי"ת. וכל העבודות בטלים נגד בחי' הבחירה שבחר השי"ת בנו. ואיך יתגאה אף על הפחות שבישראל. ובאמת מה שריחקו הי' סיוע אל הלוים. הרי כתיב מתוך בני ישראל. שגם קרבת הלוים הי' בסיוע בנ"י. ע"י שנתנו להם מקום ובטלו רצונם לרצון השי"ת להיות עבודתם ע"י בחיריו:

ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה כו'. פי' הפשוט כדי לעשות. וזה שם תורה כדי להורות לאדם המעשה. כי בוודאי עיקר היגיעה בתורה לבטל שכלו ודעתו כדי לידע ולהבין רצון השי"ת ודעת התורה. ובמדרש נמשלה תורה במדבר שצריך להיות הפקר כמדבר כמ"ש וממדבר מתנה משל לנשיא שנכנס למדינה וברחו כו' למדבר וקיבלו בכבוד כו'. פי' דבר היא מנהיג ומושל. ומדבר הוא להיות נכנע תחת המנהיג. והיינו שאדם מבטל עצמו שאין לו שום כח ופעולה בלי חיות השי"ת. וזהו ההפרש בין בני המדינה שברחו והי' להם ג"כ יראה ממנו. אך הי' להם גם כח בפ"ע. וכענין שכ' שאומות קורין להשי"ת אלקי דאלקיא. אבל בנ"י כמדבר שאין להם שום כח והנהגה בפ"ע כלל. וז"ש ירא שמים בסתר ובגלוי. פי' בגלוי ע"י שיודע שהשי"ת משגיח על כל דבר ונופל עליו יראה. ובסתר הוא להיות נדבק יראתו ית' בחיות האדם שלא יהי' שום פעולה ותנועה שישכח שהוא בכח השי"ת ורק כגרזן ביד החוצב בו. וכן עסק התורה להיות בטל אל הנהגת התורה לעשות כל מעשה רק להיות נעשה רצון השי"ת ומבוקשו. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ונמצא כי יוכל להתדבק בהשי"ת בכל מעשה ממש ע"י כח התורה. וע"י שמכניע עצמו ומתבטל בכל מעשה אל חיות הפנימיות חיותו ית'. ע"י אותיות התורה שיש בכל מעשה. וזה לשמה. כי הנבראים לכבודו ברא כמ"ש ולכבודי בראתיו כו' והוא בחי' כבוד שמו ית' והבן:



תרל"ב

במדרש צדקתך כו' משל צדיקים בדירתן כו' רשעים במחשך מעשיהם כו'. אא"ז מו"ר ז"ל אמר כי כל העולם הזה רק משל כו'. ואמת כי כפי התנהגות המשל נמשך הנמשל. ובוודאי כפי מה שיודע האדם שחיות הכל מהשי"ת ומבקש תמיד אל התגלות כבודו ית' בכל דבר. כמו כן נתגלה לו. וכן לרשעים חסרי אמונה נסתר מהם באמת כמ"ש וימנע מרשעים כו' וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום כו' שלום יעשה לי פי' שממשיך שלימות לכל דבר מחי החיים. ועי"ז יכול להיות עלי' לכל דבר להשי"ת. וזהו ב' השלימות הנ"ל. המשכת החיות לפרט ועליות הפרטים לכלל החיות כנ"ל. ובוודאי בריאת האדם הי' להמשיך חיותו ית' וקדושה לכל הפרטים. וז"ש הזמן שנה וחודש והמקום. אף שהתורה למעלה מהזמן מ"מ עיקר רצונו יתברך להמשיך הכל להתורה על ידי עבודת האדם. וכן המנין שנמנו כל איש מישראל על מקומו. שנראה מזה שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד לעשות להשי"ת. ועל שם זה נברא. ולכך נראה שנכתב המנין בתורה. להודיע שיש לכל אדם שייכות במעשיו עד השי"ת. שהרי נכתב במנין כל איש ישראל. וגם אנחנו כן כל דור לפי מקומו. וכפי מה שמאמין האדם איך מעשיו בפרט מגיעין עד השי"ת. כן זוכה לראות ולהכיר מקומו. וכתיב ויעשו בני ישראל כו' כן עשו י"ל ג"כ אף שהי' בעיניהם דבר רחוק איך שיזכו להיות נמנה כל אחד בפרט כנ"ל. רק ע"י אמונה הגיעו לזה כנ"ל:

ובמדרש בני לוי שקירבו עצמם לי. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי וודאי הי' גם בכל ישראל שלא חטאו. רק לקרב ולומר שהוא לה' זה לא הי' רק לשבט לוי כו'. כי באמת בכל אדם יש נקודה אמיתית ורצון אמת להשי"ת ורק שנכסה ונסתר ברצונות אחרים וע"ז כל היגיעה לבוא לאמיתות הרצון כנ"ל. וכ"כ מהר"ל כי כל האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי הוא למצוא החיות בעצמותו שאין חסר לאדם כלל ויש בכל איש ישראל קדושה לאין שיעור רק להסיר הקליפות הסובבין ומכסין האמת. ובמדרש מי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. וקשה מה נקרא ממעט כבוד שמים. רק הרצון להמשיך כבוד שמים לכבוד עצמו כי ממעט כבוד עצמו הוא כבוד שמים ונמצא ע"י כבודו מרבה כבוד שמים. וכן להיפוך מה שעומד במקומו נק' ממעט כבוד שמים כנ"ל כי האדם צריך להמשיך בתוכו כבוד שמים כנ"ל:

ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. פי' כי התורה חיות הכל כמ"ש באוריי' ברא קוב"ה עלמא רק נתלבש אור התורה בכל הבריאה. ונמצא כל הבריאה שם של התורה כענין ה' אחד ושמו אחד. ולכך העוסק בתורה לשמה פי' להמשיך אור וחיות התורה לכל דבר. עי"ז התורה מאירה לו בכל דבר ויכול לראות ולהכיר אור התורה שיש בכל דבר. וזוכה לדברים הרבה כי הקדושה א' ודברי עוה"ז מרובים וע"י כח התורה יוכל אדם לחבר כל הדברים אל הכלל שהוא התורה כנ"ל:



תרל"ג

במדרש צדקתך כו'. כי מה שניתן התורה במדבר דוקא הי' כדי להמשיך אור התורה אף למקום תהו. כי התורה הוא חיות הכל כמ"ש ז"ל שקודם התורה הי' ב' אלפים תוהו. והקב"ה מאיר ע"י התורה לכל מקומות האפלים כמ"ש (שמפרסים) [*שמפורש] היום כי כל זמן הוא הסתר כמ"ש במ"א. וגם המנין שהי' ג"כ להאיר בכל פרט. כי החיות מכל בנ"י הכל אחד כמ"ש ע' נפש שעובדין לאלקי אחד. וכמ"ש ואהבת לרעך כו' כלל גדול בתורה. כי ע"י התורה שהוא חיות פנימיות של כל ישראל מתחברין להיות אחד ממש. כי הפירוד רק הלבוש שיש לכל א' כי זה הי' כוונת בריאת האדם להאיר ע"י אור נשמתו גם בהגשמיות. ונמצא יש לכל פרט הסתר מיוחד וזה המנין כנ"ל. ובמדרש הטעם שניתן במדבר שמי שאינו עושה עצמו כמדבר אינו זוכה לתורה. ומובן על פי דברי מהר"ל שיש לכל דבר חומר וצורה ע"ש. ומדבר הוא בלי ציור. וכפי מה שמוכן האדם לקבל צורה זוכה לתורה שהוא חיות הפנימיות של כל דבר והוא הצורה כנ"ל. וגם מדבר מלשון דיבור והנהגה כמ"ש במ"א פי' עשרת הדיברות להיות נידבר הכל עפ"י מצות השי"ת. וכן האדם צריך להיות בטל לזה להיות נמשך אחר הנהגתו ית' כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם. וכתיב ארץ יראה ושקטה כו' בתחילה יראה כו'. והוא הכנה לקבלת התורה היראה והפחד לידע שאין לו חיות. ומקוה רק לחיות התורה כנ"ל:

כל העוסק בתורה לשמה. פי' להגדיל שם התורה כי השם הוא כשנתפרסם במקומות רחוקים וכ"כ במדרש ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה. והאדם צריך לעסוק בתורה כדי שדברי תורה יכנסו בלבו וימשיכו כל מעשיו אחרי'. והתורה מסייעת לאדם כפי רצון העוסק בה. והוא ענין תורה שבע"פ כשהתורה נכנסת בעומק הלב וממילא נעשין כל מעשיו עפ"י התורה ונמצא מחדש במעשיו אור התורה. ומצינו באבותינו הראשונים שכל מעשיהם הי' תורה שהרי נכתב מעשיהם בתורה. וזה קידוש שם התורה כנ"ל וזה לשמה כנ"ל:



תרל"ד

במדרש משל לנשיא ברחו ממנו בני המדינה כו'. כי התורה היא שלימות הנבראים וכפי מה שהנבראים חסרים בעיני עצמם ומקוין אל השלמה. זוכין לתורה. ומאוד קשה לבעל בחירה להיות חסר בעיני עצמו כראוי ולכן ברחו בני מדינה. אבל מי שהוא כמדבר כמ"ש במדר' שאינו זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר וזה הי' הכנת בנ"י קודם קבלת התורה שהגיעו לבחי' מדבר להיות ברור בעיניהם וגם לברר זה בכל הנבראים שיהיו מקוין אל השלמה כנ"ל. ובחי' זו נקראת מדבר שחפץ להיות נמשך אחר המנהיג אותו מלשון דבר א' לדור:

איש על דגלו כו'. במדר' דגלו עלי אהבה כו' דילוגו כו' היו מתאוין בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. הבטיח הקב"ה לאברהם כה יהי' זרעך שיהיו צאצאיך כמותך כו'. פשוט היו הדגלים שיכיר כל אחד את שבטו. וכמו כן ניתן לרמוז להיות כל אחד מיוחס אחר אבותיו. והכלל כי בנ"י בעוה"ז שאין באפשרי להיות עובד השי"ת כראוי כמלאכי עליון. רק להיות הרצון והתשוקה תמיד להיות מקוה לעשות רצון עליון. ולזה כל התורה והמצות הם רמזים לדברים עליונים. וכמו כן הדגלים אף שאינם כמלאכי השרת אעפ"כ ע"י הרצון והתשוקה זכו להיות להם דגלים. והוא עצמו מ"ש דילוגו שבני ישראל יכולין לתפוס ולהתדבק במקום עליון אף שלא בהדרגה רק שלפעמים נפתח לבו לאהוב אותו ית' נתן השי"ת שברצון האדם יוכל להתדבק אף במה שאינו כדאי. והאמת כי הוא בזכות אבות הקדושים שהן הן המרכבה וברכו השי"ת כה יהי' זרעך. ורק מי שנקרא זרע אברהם שאינו נפרד. ומתבטל לשורש נשמתו. וגם שבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר בשם הרב ז"ל מפרשיסחא פי' מ"ש ז"ל לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב כו'. כי מי פתי יחשוב לדמות עצמו לאבות הקדושים. רק הפי' שלא יהי' נפרד ויהי' למעשיו נגיעה ואחיזה במעשה אבותיו כו'. וז"ש באותות לבית אבותם שיהי' דמיון ורמז במעשיו למעשי אבות. ובעבור זה יוכל לאחוז בשורשם אף בדרך דילוג כמ"ש:

ובמדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' לא ימד ולא יספר. וקשה רישא לסיפא כו'. והתירוץ כי עיקר הרצון להיות ממשיכין מספר שלהם עד אין תכלית כי שורש בני ישראל ג' אבות י"ב שבטים ע' נפש ס' ריבוא ואח"כ אין מספר. וצריכין תמיד להיות דבוק בשורש האבות והוא אחדות אחד. וכשמתרחבין באופן זה אין נפרדים משורשם וחל עליהם ברכה. וכפי הביטול להשורש כן מתברכין להיות יותר אין מספר. וז"ש כה יהי' זרעך כשיתדבקו בשורשו יהי' אין מספר כנ"ל [ע' בדברי מו"ז ז"ל פ' שמות]:

אא"ז מו"ר ז"ל אמר עמ"ש במדרש בני לוי שקירבו עצמן לי כו'. אף כי וודאי גם בבנ"י הי' הרבה שלא חטאו. רק שלא הי' להם הכח להתקרב אליו ית' כו'. ופי' הדברים כי וודאי מה שמשתוקק מאוד להתקרב אליו ית' ע"י רוב הרצון בכל לבו נעשה נוגע בדבר כל כך עד שאין שום חטא יכול לפרוד אותו כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ולכן בני לוי אף שהיו ג"כ חושבים עצמן בכלל החטא. רק ע"י רוב התשוקה קירבו עצמן ונתקרבו כנ"ל:

כל העוסק בתורה לשמה. כי התורה לא ידע אנוש ערכה כו'. אך כי נתלבש אור התורה בדיבורים אלו שבתורה. ונמצא כי תורה זו היא רק לבוש לעיקר התורה וכמ"ש בזוה"ק בהעלותך. והוא להרבות כבוד ושם התורה ע"י המלבוש הזה כמ"ש ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר. אך האמת תורה זו היא פתח להיות נפתח פנימיות התורה ע"י שמירת התורה ומצות. וכ"כ במדרש תנחומא ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה. פי' כפי מה שמרבין כבוד התורה ומביאין כח התורה בכל הנבראים על ידי מצות התורה. שיש בכל מעשה גשמיי מצוה. ועי"ז מביאין הארת התורה בכל מקום. ועי"ז זוכין לקול התורה הפנימיות. והיא התורה שניתן לנו שבמעשינו נוכל לפתוח מעיני החכמה ושורש הפנימיות שבתורה. וזה פי' עוסק לשמה כדי להרחיב שם התורה. ופשוט מי שעוסק בתורה מרבה כבוד התורה וזה מסייע לו להתדבק בה. והרב מלובלין ז"ל פי' זוכה לדברים הרבה שנותנת לו כח לנצח כל המתנגדים להתורה. כמ"ש זכיתי פי' נצחתי כו'. וגם המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם וודאי גם הם בכח התורה. רק נקנית הוא יותר מהתעסקות בתורה. וע"י שמקבל אלו מ"ח מדות מהתורה. זוכה לקנות התורה שיהי' מקום דירה וקן בלבו לשכון בו אור התורה כנ"ל:



תרל"ה

בעזה"י במדבר במדרש צדקתך כהררי כו' משל צדיקים בדירתן כו'. פשוט כפי מה שהאדם רוצה להמשיך השגחת השי"ת על כל מעשיו ואינו רוצה חלילה להסתיר מעשיו רק להיות מעשיו כרצונו ית' שיוכל להשגיח עליהם כמו כן חל עליהם השגחתו ית'. כי זה תלוי בתחתונים. שכן מסר הקב"ה הבחירה לבני אדם. ומה שנכתב המקום והזמן כי הכל תלוי בישראל וג' בחי' עולם שנה נפש התיקון שלהם ע"י עבודת בנ"י להשי"ת. ובמדרש במספר במשקל לכל. לכל הדברים יש מדה וגבול ולישראל אין מספר כו' והי' מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. ביאור הדברים כי בנ"י נותנין מדה וגבול לכל הדברים ומה"ט נמשלו כחול כמ"ש שמתי חול גבול לים. כמו כן כפי דביקות כל הדברים לבנ"י ולהתורה זה קיום שלהם. ומצד זה יש מספר לבנ"י מצד שעל ידיהם נמשך מדה וקצבה לכל הנבראים. אבל מצד עצמם אין להם מספר לכן כשנספרו שלא לצורך נחסר מהם. כי לא שייך בהם מנין ע"כ לא יכול להתקיים בהם המנין. והקב"ה צוה למנותם כי הוא נותן מנין גם לכוכבים כמ"ש מונה מספר לכוכבים. והכתוב מתרץ עצמו למה נמנו בני ישראל. רק לצורך המקום והזמן כאמור:

וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהוה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו. כי לעולם לא יצא ח"ו שום דבר מהשגחתו ית'. וזה עיקר ההפרש בין בנ"י לאומות שכולם יודעים כי הקב"ה ברא הכל. אך בנ"י יודעין שהשי"ת משגיח ומחדש בכל יום תמיד בכל רגע מעשה בראשית. וזה בחי' דיבור. והוא גם כן הפרש בין בחינת אדם ובהמה. כמאמרם ז"ל אתם קרוים אדם. כי בהמה הכח שיש בה אין לה התפשטות. ואדם נברא להוציא פנימיותו מכח אל הפועל. וזה שנקרא מדבר כי בדבורו מוציא מחשבתו לצוות לעשות כך או כך. ובנ"י מיוחדין בדבור המקודש והם דברי תורה. ובכח זה מנהיגים את כל הנבראים. לכן כתב בזוהר הקדוש כי במצרים הי' הדיבור בגלות ובקבלת התורה ניתקן הנהגת העולם על פי התורה כנ"ל:

במדרש איש על דגלו כו' לבית אבותם נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שנתאוו בנ"י לדגלים כו' משל למרתף של יין כו' ודגלו עלי אהבה כו' דכתיב אלה ברכב כו' בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר כו'. כי הקב"ה סידר והעמיד מדריגות שונות בעולמות עליונים שיוכל להיות דביקות והתדבקות והמשכות כח לכל הברואים ולכל אומה בפרט. אבל בני ישראל דביקים בהשי"ת בעצמו. ואמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה. א"כ דביקתם בהש"י בעצמו למעלה מהמרכבה. ולאשר כי בנ"י נתאוו להיות דבקים בשורש העליון שלהם כי הם היפוך האומות שכולם רוצים להמשיך חיות לעצמם ובנ"י רוצים לבטל עצמם להקב"ה. לכן עשה השי"ת רצונם ונתן להם דגלים שהם רומזים לדברים עליונים שבשמים. [וע"ד הרמז באותות הם אותיות הוי' ית' שע"ז רמז הד' דגלים כמ"ש בספרים הקדושים] וזה בזכות אבות שזהו פעלו האבות לבנים לכשיהיו בוחרים בדרכיהם יהי' מסייע להם זכותם. ובמדרש יש שביחרו ולא קרבו והם האבות שקרבו הם את עצמם. וממילא הבנים הם קירבו אף שלא בחרו בזכות אבותם כנ"ל. וז"ש לבית אבותם וזה ג"כ מ"ש במדרש ודילוגו עלי אהבה. שניתן זה הכח לבנ"י שע"י השתוקקות ורצון שלהם יוכלו להתדבק אף למעלה ממדריגותיהם:

באבות פ"ו אריב"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כו'. זה הקול הוא עצם הדיברות שנאמר קול גדול ולא יסף ולא פסק. כי עדיין זה הקול בא לבנ"י. כמ"ש נותן התורה שהוא דבר ההוה תמיד. ולאשר זה הקול מיוחד לבנ"י לכן אם אין מכינים עצמם לקבל זה הקול נקרא עלבון תורה. וז"ש אשה יפה כו' כי הם מיוחדים לקול התורה כנ"ל. [אח"כ מצאתי מזה בס' עבודת ישראל] ואף כי יש הרבה מניעות לקרב עצמו להתורה ע"ז אומר שע"י שמשתוקק לתורה ורוצה להמשך אחרי' ניתן לו התורה במתנה ואח"כ זוכה עוד להיות מיוחד לתורה ונקרא נחלה שלו כמ"ש וממתנה נחליאל:



תרל"ו

במדרש צדקתך כו' באיזה יום חודש מקום כו'. דהנה בני ישראל נבראו לברר ולהעיד על הבורא ב"ה וב"ש. וכתיב אתם עדי ואני אל. במדרש כביכול אם אין אתם עדי אין כו'. ובודקין העדים בשבע חקירות באיזה יום באיזה מקום כו'. כי א"י להיות עד. עד שיהי' הדבר ברור בכל צד. ולכן צריכין בנ"י לתקן כל אלה המקומות הצריכין בירור. ובאמת ימי המעשה והשבת הוא ענין הנ"ל. דשבת סהדותא איקרי וימי המעשה הם החקירה שכמו שמתקן ימי המעשה כך יוציא לאור עדותו בשבת קודש. כמאמר מי שטרח בערב שבת כו'. לכן כל מעשה התורה ובנ"י הכל מבורר ומפורסם במקום וזמן כדי לתקן העולם והזמן. כמ"ש במ"א שזה יסוד הכל עולם שנה נפש. ונפשות בנ"י מתקנים העולם והזמן:

במדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו' כה יהי' זרעך כו' צא מאצטגנינות שלך כו' ע"ש כל דברי המדרש. וכלל הדברים כי הברכה והריבוי הוא ע"י הביטול למקור ושורש האחדות. דהנה החוקרים הקשו איך יבוא הריבוי מן האחד המיוחד. והתירוץ כי השי"ת כל יכול. וכן עשה הקב"ה להיות בא הריבוי ע"י הביטול להאחדות. להראות כי אף שיש מיני התחלקות ורבויים הכל אחדות אחד. וכמו כן ממש אברהם אע"ה שהוא קיום העולם. כדרשת חז"ל בהבראם באביהם. לכך המזל הי' מורה שלא יוליד כי איך יבוא הריבוי מן האחד דכ' אחד הי' אברהם. וזה מסר לו השי"ת ברכה זו לדורות כה יהי' זרעך בדומה לך. שגם המה יהי' מספרם אשר לא יספר פי' שע"י שיהיו באחדות א' יהי' בהם הברכה והריבוי:

במדרש נרננה כו' ובשם אלקינו נדגול כו'. דכתיב במספר שמות. פי' שיש לכל א' מישראל שם מיוחד. שמעתי מפי אא"ז ז"ל בשם הזוה"ק בפ' שמות כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה כמ"ש ס' רבוא אותיות בתורה וס"ר נפשות בישראל כו'. וכל התורה שמותיו של הקב"ה. וע"ז כ' כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' שבנ"י נקראו בשמו ית' ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו ית'. וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו. ולכן אח"ז הדגלים כמ"ש במדרש שנתאוו לדגלים כמלאכי השרת. פי' המלאך אין בו שום דבר נפרד וכולו מורה על שליחותו וכבוד קונו. כמו כן בנ"י כיון שהכירו כ"א מעמדו נתאוו לדגלים שיהיו מצוינים לשמו ית':

במדרש המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. ומה לו בריבוי כבוד עצמו. אך הוא כדי שיוכל יותר להרבות כבוד שמים כי כ"מ שהאדם מבטל כבודו כדי להרבות כבוד שמים הרי מוכן לקבל הכבוד כי ע"ז ניתן הכבוד לאדם כדי להרבות בו כבוד שמים לכן כבודו מתרבה כדי שיהי' לו למעט כדי להרבות כבוד שמים. וכן מי שמרבה כבוד עצמו הרי לו הכבוד לרע לו לכן נוטלים ממנו הכבוד. ורבינו הק' מלובלין ז"ל דקדק במ"ש כבוד שמים מתרבה. מה קמ"ל בזה. וודאי כשמרבה כבוד שמים הרי הוא מתרבה. רק שלא יחוש האדם שע"י ביזוי כבודו והוא ת"ח ח"ו יתמעט כבוד התורה. ע"ז נאמר כבוד שמים מתרבה בוודאי. אף שממעט כבוד עצמו כיון שכוונתו לש"ש להרבות כבודו ית' כנ"ל:



תרל"ז

במדרש והי' מספר בני ישראל כו' אשר לא כו' יספר כו' הבט השמימה כו' מאותו מזל שאתה רואה שאינך מוליד אראך שאתה מוליד כו'. ביאור הענין שאעפ"י שבנ"י הם חלק אלקי והם דביקים בשורש נשמתם למעלה מכל העולמות ומכש"כ מעוה"ז. אעפ"כ הלא הם נבראו בעוה"ז והם בגופם תחת הטבע. אך כשיתרומם נפש הישראלי וכן בכלל נפשות בנ"י הם מרוממים כל הטבע ג"כ. ולכן אף שהכל תלוי במזל. עכ"ז יש בכח בנ"י להגבי' ולשנות כל המזל. ולכן נשתלחו לעוה"ז כדי שבעלייתם יתעלה גם הטבע כנ"ל. וז"ש והי' מספר בנ"י כו' אשר לא כו' יספר. שיגביה בחי' מספר עד אין מספר. והיינו בהתבטלות לשורש האחדות שם אין מספר כי מצד הריבוי לא שייך אין מספר כי אף שאין בכח בו"ד לספור ע"י מיעוט שנותיו אעפ"כ במה נקרא אין מספר. רק ע"י שורש האחדות נקרא אין מספר כי הריבוי שמתבטלת להאחדות ואין נגלית נקראת אין מספר. ובמדרש צדקתך כהררי אל משל את הצדיקים בדירתן כו'. פי' כמו שאדם צדיק מוכן להטות כל החיות וכל הכחות וכל הבריאה להשי"ת. כן מתפשט השפעת הקדושה אליו בהתרחבות בכל הטבע והזמן ג"כ. ובמ"א הארכנו בזה. כלל הדברים והי' מספר הוא בימי המעשה שהוא תיקון הפרטים ועי"ז מתעלין בשבת ומתיחדין ונק' אשר לא יספר. כמ"ש במדרש אשר לא יספר בעוה"ב. פי' שיתוקן בחי' מספר לעתיד. וכמו כן מזה בשבת שהוא מעין עוה"ב שורש האחדות כנ"ל:

במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו' מדבר תהו הי' העולם קודם קבלת התורה כו'. פי' שהקב"ה מצא את בנ"י שהם ידעו והבינו כי המה תהו בחסרון התורה. ועי"ז שהי' חסרים בעצמם נתן להם התורה וכ"כ המהר"ל כמה פעמים כי החומר כפי מה שמבקש השלימות זוכה לצורה. וכן מצינו בבריאה מקודם תהו אח"כ יהי אור. וזהו שניתנה תורה במדבר כי צריך להיות אדם יודע שהוא חומר וחסר לו הצורה. ויש ד' בחי' דצח"ם והמדבר למעלה מכולם. אעפ"כ בנ"י יודעים כי הביטול להשי"ת עולה על כולנה. כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי. פי' שהוא כמו דומם ומבקש יותר שלא יהי' ברשות עצמו לעשות ולדבר ברצונו רק להתמשך אחר הנהגת הבורא ית"ש. וזהו ענין מדבר שבהיות שהוא מדבר אעפ"כ הוא מדבר שמבטל עצמו להיות נמשך אחר הנהגת הבורא ית' כנ"ל. יצרנהו הוא הצורה שע"י הדגלים הבין וידע כל א' את מקומו. ובודאי הדגלים מרומזין על שורש הצורה של כלל ישראל. ויתילדו על משפחותם הוא בחי' הנ"ל אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו' ובמ"א כתבתי עוד מזה:

במשנה העוסק בתורה לשמה זוכה כו'. מאי לשמה. כי נודע שהתורה לא ידע אנוש ערכה. אך התורה שלפנינו הוא לבוש התורה וע"י עסק האדם בתורה זו מתעורר כח הפנימיות וזה עיקר הכח שניתן לבנ"י שיכולין לעורר שורש התורה. כי נפש האדם היא ג"כ כך שהיא מלבוש לכח הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל. וז"ש במדרש והי' מספר בנ"י כמספר הסופר כו'. פי' כמו התורה שיש אותיות ותיבות ובמנין. אעפ"כ שורש התורה אין מכל זה כמו כן נפשות בנ"י אם כי בעוה"ז יש להם מספר אבל שורשם למעלה ממספר. וכ"כ בספרים הקדושים שס' ריבוא נפשות בנ"י נגד ס"ר אותיות שיש בתורה. וזה השכר שלומד לשמה זוכה לאלה המדות טובות. בעבור שכל אלה המדות הם מושרשים בנפשות בנ"י. רק שלהוציאם מכח אל הפועל הוא ע"י עסק התורה כמ"ש ברחובות תתן קולה שע"י היגיעה מתפשט כח פנימיות של התורה לתוך המלבוש מתחבר המלבוש להפנימיות. וזה נק' לשמה כי השם הוא התפשטות הכח כמו שם טוב שהולך למרחוק. וכ"כ שמן תורק שמך שיש דברים שהתיקון שלהם רק ע"י שמקבל ריח מקדושת התורה בלבד ובמ"א הארכנו:



תרל"ח

במדרש איש על דגלו כו' נרננה בישועתך נתאוו בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. ימלא כו' כל משאלותיך כו'. כי בודאי תיקון האדם כראוי לאיש הישראלי לתקן כל הקומה גוף ונפש בתכלית השלימות א"א רק בעזר ישועות הבורא ית'. ולזה הי' בנ"י מתאוין לזכות להיות במקום המנוחה ודביקות גופם בשורש נשמתם עד שיזכו להיות נמשך אחר בית אבותם שכ' האבות הן הן המרכבה. וזכו לזה בענין הדגלים שהם כמו מלאכי השרת שגופם מזוכך רק לעשות רצון קונם. וכמו כן יש מזה גם עתה כפי השתוקקות האדם ליישר כל מעשיו זוכה אל המנוחה דכ' ימצאהו בארץ מדבר כו' ולא הי' להם רק הרצון. יסובבנהו בענני הכבוד. יבוננהו בארון תוך הדגלים שהוא השראת אורו ית' מלבר ומלגאו. וכמו כן נמצא מזה בכל עת ע"י העבודה בימי המעשה מתקיים בשבת הארות אלו שנק' יום מנוחה כמ"ש על דגלו יחנו. יסובבנהו כמ"ש פורס סוכת שלום יבוננהו הוא הדעת וההשגה שניתוסף לבנ"י בשבת כמ"ש נשמה יתירה ניתוסף לאדם. והשבת הוא באמת מתנה מה' שהוא הישועה שהשי"ת עוזר להמיחלים לחסדו לבוא אל השלימות שא"א להיות בכח האדם בלבד. וז"ש נרננה בישועתך. והמד' מפרש עוד פי' עמוק מזה בדיוק הלשון על דגלו כמו ששמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל על אמרם המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. ולא אמרו המענג עצמו בשבת. רק שיהי' עיקר השמחה והנייחא לאדם מזה שהוא עת רצון ונייחא לפני הבורא ית' כי בו שבת כו'. וז"ש איש על דגלו כו' יחנו בנ"י. פי' זאת יהי' עיקר המנוחה מה שמתקשרין כל אחד במקום שורשו להיות מרכבה לבוראם. וכמ"ש במד' בישועתך דייקא כו'. ועי"ז ימלא כו' כל משאלותיך כנ"ל בשבת כפי מה שאדם מבטל כל רצונו ושמח בישועתו ית' יותר מהכל. על ידי זה ממלאין לו משאלות לבו:



תרל"ט

במדרש הביאני אל בית היין כו' נתאוו בנ"י לדגלים כו' ע"ש כל הענין. דכמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תקונו על בוריו כן התאוו בנ"י לידע כל אחד שורש נשמתו. ואם כי א"י בעוה"ז לראות כל זה בעין אבל ע"י התורה יכולין למצוא כ"א מקום שורשו. וכמו שהמלאכים יש לכל אחד שורש מיוחד לעשות רצון הקב"ה בשליחותו. כן יש לכל אחד מבנ"י חלק מיוחד בתורה ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי ומועטין הם בני עלי'. אך גם מי שאינו כן עכ"ז ע"י התשוקה והרצון בחילא סגי כמו בע"ת יכולין לקפוץ למעלה ממדריגתן. וע"ז נאמר איש על מחנהו כו' על דגלו הם ב' מדריגות הנ"ל. וכתיב מגדול עוז שם ה'. הוא התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. בו ירוץ צדיק גם למעלה ממדריגתו כנ"ל וז"ש בשם אלקינו נדגול. ובמ"א הארכנו בזה:

ובמדרש והיה מספר בנ"י כו' כי מאחר שנעשה מזה המספר תורה. ותורה הוא למעלה מהטבע. א"כ ממש נתקיים זה הפסוק שנעשה ממספר אין מספר. וכ' במדרש שהראה הקב"ה לאברהם אע"ה א' ג' י"ב ע' ס"ר עד אין מספר. פי' שיש כלל. אח"כ פרט. ומכל הפרטים חוזרין באחד. וזה הכלל שמאסף כל הפרטים ונעשה אחדות אחד ונק' אין מספר. וכן המנין הי' להעמיד כל א' במקום שורשו לכן הי' ע"י י"ב נשיאים שכל א' נושא ומגבי' את כל שבטו לחברו לשורש השבט. ולכן נקראו נשיאים. וזה הכח נתן להם הבורא ית' באמרו לראובן אליצור בן שדיאור כו' בזה נדבק כח אליצור בשורשו של ראובן עד שהרים כל בני שבטו. ולכן פירש השי"ת שמותם אף שכבר נודעו בחנוכת המזבח:

ויתילדו. כבר כ' מזה. רק י"ל עוד שכאשר הרים השי"ת את ראשם. נתעלו למדריגה עליונה וכמו גר שנתגייר כקטן שנולד. וכמו שאומרים משם היהודי מפרשיסחא ז"ל שנתעלה בכל יום כמו מא"י להיות יהודי. וכ' ויתילדו על משפחותם. וי"ל כי נתעלו על הדורות הקודמין להם. הגם שיחוסם הי' ע"י אבותיהם. מ"מ כיון שזכו זה הדור להרים אותם ולהדביקם עד השבטים נמצא שנתעלו על דורות הקודמים וז"ש על משפחותם:

במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו'. כי הקב"ה המציא את בני ישראל דוקא בארץ תוהו. והי' קודם להם אלפים תוהו כדי שיתקנו הם. כמ"ש במדרש המשל שנברא אדה"ר קודם האבות שמביאין המתוקנת לתוך המקולקלת כו'. וכ"כ במד' ע"פ הביאני בית היין משל הכרם שחבית אחת הציל כל הכרם. ואף כי השי"ת ידע כל זה. אבל במכוון הביא בנ"י לכללות האומות. הגם כי הם למעלה מאוד ממדריגת ע' אומות. רק הביאני לבית היין כדי שימצאו חן בעיניו. ושבעבורם יתקיימו כל העולמות התחתונים ג"כ כנ"ל. לכן ניתנה תורה במדבר להראות כי צריכין בנ"י לתקן התהו כנ"ל:



תר"מ

ב"ה במדבר בקיצור ראשי דברים ומחג השבועות. בפסוק איש על דגלו באותות לבית אבותם כו'. כי השורש נקרא אב ובמתן תורה היו בנ"י דבוקין בשורש נשמתם והיו למעלה ממדריגת המלאכים. ואחר החטא נתקנו בבחי' בעלי תשובה ונתן השי"ת להם אחיזה בשורשם ע"י הדגלים. וחנו איש על מחנהו בחי' צדיקים גמורים ואיש על דגלו בחי' בעלי תשובות. ורמזו במדרש בפסוק נרננה בישועתך שנאמר במזמור יענך ה' ביום צרה. כי הדגלים היו להם לישועה כנ"ל. ולכן כ' במדרש מנגד לאהל מועד מיל שיכולין להתקרב בשבת. כי בשבת באין למקום המנוחה. ובימי המעשה יכולין ג"כ להרגיש קדושת השבת ע"י התשוקה והרצון לאחוז למעלה ממדריגתו בחי' בעלי תשובה בחילא סגי ואינו מסודר רק כמ"ש במדרש ודגלו ודילוגו כו' ע"ש כל הדרשות. עוד פי' נרננה בישועתך כי יש לבנ"י לשמוח בהשי"ת לבד שהוא מלך עוזר ומושיע תמיד לבנ"י. לבד זה יש לשמוח במה שבא שועת ישראל על ידו בעצמו וזהו עיקר השמחה בישועתך מה שאתה מושיענו. וזה יותר שמחה מגוף הישועה:

במדרש תורה שניתנה במדבר כו' מה אלו חנם לכל באי עולם כך ד"ת. ד"א אם א"א עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות התורה והמצות. ולכאורה ב' אלו הפירושים סותרין זה את זה. כי איך הם חנם שצריכין לעשות עצמנו ונכסינו הפקר כמדבר. אכן ודאי תורה חנם מי שירצה יכול ללמוד בה. אבל לקנות התורה. היינו להיות לו דביקות בעצם התורה. כמ"ש זקן שקנה חכמה היינו שיש לחכמה דירה וקן בלבו. וע"ז מבקשין והערב נא שיהי' תערובות התורה בפה האדם וכמ"ש ז"ל להיות ד"ת נבלעין בדמו. וזה א"י להיות רק ע"י שעושה עצמו הפקר. ומ"מ הכל בא ע"י עסק התורה. וע"ז אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמשנה חושבת מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ומסתמא ימי הספירה מוכנים לתקן אלה הדברים ולבטל כל הכחות והמדות להתורה ואז התורה נקנית. ובאמת גם אלו המדות זוכין ע"י עסק התורה. והכלל כי השי"ת בטובו נותן המתנות וההכנות שנוכל לקבל המתנות שהוציאנו ממצרים וקרבנו לפני הר סיני הוא סיוע לתקן המדות ולזכות להיות מוכן לקבל התורה. ובפסוק וקדשתם היום ומחר ומסתמא השפיע להם השי"ת קדושה מקודם והוא במאמר ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש כו'. והיינו שההכנה לקבל התורה ג"כ מאתו ית'. וזה השבח שקרבנו לפני הר סיני. והתורה נותנת ברכה וקדושה לפניה ולאחרי'. קו"ח ממדת הפורעניות שע"ז הורגת לפני' ולאחרי' כדאיתא במד' בפסוק וירדוף עד דן. קו"ח במדה טובה. וז"ש והיו נכונים ליום הג' כי ביום השלישי ירד כו' הרמז שע"י שביום השלישי ירד לכן יש בכוחם עתה להכין עצמם ליום השלישי כנ"ל והבן. ובמד' אמור אמרות ה' אמרות טהורות כו' ע"ש ובמ"א כתבנו הענין שע"י שדברי תורה טהורים הם לכן התורה משמרת העוסקים בה ומסייעת אותם לבוא לטהרה. לכן בליל שבועות יורד משמים טהרה לבנ"י החרדים אל דבר ה' כמ"ש בזוה"ק אמור:



תרמ"א

במדרש נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שהיו מתאוים בנ"י לדגלים כו'. כי מדריגת נשמת ישראל למעלה מן המלאכים. ובחינת המלאכים הוא השורש של הנבראים בעוה"ז ובנ"י התאוו ג"כ להמשיך כל הברואים אליו ית'. וזהו ענין הדגלים והוא שרצו להרבות כבוד שמו ית' בעולם. כמ"ש בשם אלקינו נדגול כי בעצם השורש אין מחסור ולכן כל משאלותיך קאי על התקרבות הדברים שבעוה"ז. וכן איתא כל המענג השבת נותנין לו משאלות לבו. והוא ענין אחד למבין. ומשאלות הלב היא בימי העבודה והמעשה שע"י השבת ממשיכין הארה לימי המעשה. כפי השמחה והעונג בשבת כמ"ש נרננה כו' כך מתקיים ימלא ה' כו' משאלותיך. וזה עצמו ענין מספר בני ישראל כמ"ש במ"א פי' הכ' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר. כי בני ישראל הם המחברים הטבע אל השורש. ויש בהם ב' בחי'. מצדם אשר לא יספר בחי' השורש והמנוחה בחינת השבת מעין עוה"ב דאיתא וייצר ב' יצירות. יצירה בעוה"ב ובש"ק מתגלה זאת. ויש להם ג"כ בחי' מספר כדי להעלות כל המספרים והטבע שהם במדה ובמספר. וע"ז מיוסד כל חומש הפקודים כמ"ש במד' צדקתך כהררי אל כו' באיזה מקום ויום ושנה וחודש ע"ש. והענין כמ"ש במ"א שבנ"י הם עדים כמ"ש אתם עדי. וצריכין לברר הזמן והטבע בחי' דרישה וחקירה בימי המעשה. וכפי הבירור נגמר עדות אמת בש"ק ע"י שמניחין כל הטבע ומתדבקין בתורה ומצות נתברר כי יש בורא עולם שהכל אין נגדו. וכמו כן בכל יום מעידין בנ"י בק"ש ה' אחד ויש שבע ברכות כמ"ש שבע ביום הללתיך. ובמ"א כבר הארכנו בדברים אלו:

במדרש אל תכריתו כו' משפחות הקהתי יראו את ה' קדושיו כו'. פי' כמ"ש וסביביו נשערה מאוד שלא כמדת מלך בו"ד שאימתו על הרחוקים יותר מלקרובים. שהקרובים רואים כי גם הוא בשר ודם. אבל השי"ת אלקים אמת ומלך עולם וכל המתקרב אליו יותר נכנע ממילא וחל עליו יראת ה' טהורה לכן מדקדק הקב"ה עם הצדיקים כו'. והנה בני קהת הם המתקרבים ביותר וכפי ההתקרבות כך חל עליהם ביותר היראה. כמ"ש יראו את ה' קדושיו. והעצה ע"י אהרן ובניו יבואו כו'. והוא לבטוח בחסד עליון ולא לסמוך על מעשה עצמו. וראינו כי יש ג' מדריגות כהן לוי וישראל. שע"ז מתקיים הפסוק תבחר ותקרב ישכון חצריך. כל הג' מדריגות. כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. נמצא הכהן למעלה מכולם. וידוע כי בחי' הכהן הוא חסד עליון כמ"ש ואהרן מה הוא כו'. והיינו להראות כי זה שלמעלה מכולם צריך להיות לגמרי נכנע אליו ית' מכל וכל. ובחסד ה' הוא נושא ומגבי' כולם. ומעין זה פרשנו אדם ובהמה תושיע ה' כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי. כי יש בחי' דצח"ם ומדבר למעלה מכולם בפרט בנ"י נעים זמירות ישראל והם משימין עצמם כדומם. וז"ש ויתילדו על משפחותם כגמול עלי אמו ועי"ז נעשים באמת חדשים תמיד כתינוק בן יומו. והכל אמת כי מתעלים ע"י שמשימין עצמן כבהמה לאותן עולמות ששם נחשבים כך כענין אם ראשונים כבני אדם אנו כבהמה. ובמ"א ג"כ כתבנו מזה לכן קצרנו:



תרמ"ב

במדרש נרננה בישועתך כו' שבנ"י הבינו כי ע"י יציאת מצרים הוכנו להיות צבאות ה'. וזה הי' עיקר השמחה שלהם שנגאלו כדי לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. כי השי"ת פרע להם עתה מול כל העבדות שהי' להם הי' להם עתה כמה מדריגות שונות לטובה. ונתקיים עתה כאשר יענו כו' כן ירבה וכן יפרץ. וזה הי' המנין. וכ' בזוה"ק נ' זמנין אדכר יצ"מ להודיע שע"י שירדו למ"ט שערי טומאה ונגאלו זכו אח"כ למ"ט שערי קדושה ובינה. וכמו כן כל המדריגות לכן נזכר במנין לצאתם מארץ מצרים. ובזוה"ק לאשתמודע דהא בניסן יצאו כו'. י"ל כנ"ל שעתה הכירו והבינו גודל הטובות שעשה עמנו השי"ת בכל מעשי מצרים. וכ' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כו'. פי' כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה כו' ויראו כו' ויאמינו. פי' שראו והשיגו השורש של הגאולה ואיבוד כח הטומאה של הרשעים ועי"ז נתרוממו על כנפי נשרים ונמשכו אחר השי"ת שראתה שפחה על הים כו'. וכמו כן מוכנים בנ"י להוציא בלעם של כל האומות מפיהם. וזה ענין כל הד' גליות וזה שאמר ועתה א"ש כו' כי הם הדור שהיו מוכנים לזה. וע"י קבלה שלהם שהי' נעלה מאוד לכן מובטחים אנחנו להיות טוב אחרית דבר מראשיתו. והייתם לי סגולה מכל העמים והייתם לשון נהייתי כו' אע"ג שיהיו כמה הרפתקאות עצת ה' היא תקום. והשיבו כל אשר דיבר ה' נעשה פי' שגם זה קיבלו עליהם לתקן כל אלה המקומות ודו"ק כי קצרתי:

במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמרה יש לה תאוה כן הצדיקים כו' ומייתי עובדא דדקל תמרה ע"ש. ויפלא הלא הרשעים מלאים תאוות. ונפרש בעזה"י כי הצדיקים מעוררים האהבה למעלה בתאותם כענין שנאמר רוצה את יריאיו כו' המיחלים לחסדו. כי הם מתאוים לדבוק בשורשם למעלה כעובדא דאותו דקל שהתאוה אל מקום שורשו וע"ז נאמר נפשי אויתיך בלילה ודקדק בס' הזוה"ק דהול"ל אותך כי אויתיך הוא פועל יוצא. ויתכן לפרש שהם מביאים כביכול התאוה אל הבורא ית'. וזה שבח הצדיקים שהרצון והתאוה בשמים הוא בידם ואחז"ל הקב"ה התאווה להיות לו דירה בתחתונים. וכמו כן בנ"י התאוו לדגלים ואז נגמר מכח אל הפועל:



תרמ"ג

במדרש נרננה בישועתך כו' נתאוו בנ"י לדגלים כמלאכי השרת כו'. ענין הדגלים למלאכים שהם נק' שלוחים שהנהגת העולם והטבע על ידיהם. וכמו כן בנ"י מיוחדים בעוה"ז לקבל השפעה הבאה משמים. המלאכים להשפעה מלמעלה למטה. ובנ"י להעלות התחתונים לעליונים. ולכן יש לכל אחד פעולה מיוחדת שזה ענין הדגל. אכן מקודם הוצרכו בנ"י לתקן את נפשותיהם. וכשנתישרו ועמדו על מקומם והכיר כל א' מקומו ושרשו. אז הכינו בנ"י עצמם לתקן כל התחתונים וזה נרננה בישועתך מה שנעשה עמהם על הים כו'. וגם אחר שנתקן החטא ע"י מלאכת המשכן ואח"כ בשם אלקינו נדגול:

ובמדרש יסובבנהו בדגלים יבוננהו בתורה כו'. הענין דיש ב' בחי' בעבודת האדם בפנימיות ובכח השפעה הבאה משמים כענין נשמה יתירה בשבת שע"ז נאמר ג"כ פורס סוכת שלום עלינו. וכמו כן יש מזה בכל יום בחי' ציצית ותפילין. נרננה בישועתך הרמז על תפילין שמביא שמחה כמ"ש בגמ' תפילין קמנחנא שהוא השגת הדעת במוח האדם. ובשם אלקינו נדגול הוא הטלית וציצית שהוא רמז להדגלים בד' כנפות. בכל כנף ג' חוטין. הרומזין על י"ב מיני השפעות היורדין משמים בחי' י"ב שבטים כמ"ש במ"א שזה רמז הי"ב בקשות שבתפילת שמ"ע. ועליהם חוט של תכלת שהוא רומז לכסא הכבוד כענין שכ' עומד על שנים עשר בקר והים עליהם כו'. ועל ב' אלו אומרים הראנו ה' חסדך כי הטלית הוא בחי' חסד יסובבנהו והוא בחי' מקיף רק וראיתם אותו. וישעך תתן לנו ממש הוא בחינת התפילין שכתוב בהם וקשרתם שהיא הארה הנכנסת בנו ממש כנ"ל:

במדרש בני לוי שקירבו עצמם לי כו'. כבר כ' בשם מו"ז בענין ויאספו אליו בני לוי. כי הגם שהי' בודאי כמה בבנ"י שלא חטאו רק שלא הי' להם הכח ע"י החטא שנעשה בישראל להכניס עצמם בשם מי לה' אלי עכ"ד. ובני לוי שהי' בהם דביקות עצום שע"ז נקראו בני לוי לא נתרשל ידם על ידי החטא. וכענין שכ' על כל פשעים תכסה אהבה זה הוא בהאדם עצמו ג"כ כפי אהבה ותשוקה שבו להשי"ת אינו מתפעל ע"י קצת שפלות שבו והאהבה מכסה החסרונות וזה סימן שהוא בכלל מי לה' כו':

ובמדרש אל תתהדר לפני מלך הממעיט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה כו' ללמדך שאין גבהות לפני המקום כו'. ביאור הענין כי איך יכול בן אדם להרבות ולמעט ח"ו בכבוד שמים. אך ורק ע"י השפלות ומיעוט כבוד עצמו דאיתא בגסות אין אני והוא יכולין כו' והקב"ה מסלק כביכול את כבודו למטה ע"י גיאות בני אדם. ולזה אין שיעור כי מי הוא שלא יהי' בו גסות כפי רוב הכנעה שצריך האדם להיות לפני הבורא ית'. לכן לפי רוב מיעוט כבוד עצמו מרבה כבוד שמים. וז"ש שאין גבהות לפני המקום. ומה קמ"ל. רק שא"י לעבוד לפניו להרבות כבודו ית' בכח האדם ומדרגותיו רק בכח השפלה ומיעוט כבודו. ולא בבחי' גבהות ורוב עבודה כנ"ל. ולכן לא חשב המד' מרבה כבוד שמים וכבוד עצמו. כי זה לא יוכל להיות. רק ע"י מיעוט כבוד עצמו מרבה כבוד שמים. ואז ממילא כבודו מתרבה ע"י שגרם במיעוט כבודו כבוד שמים יכול גם כבודו להתרבות כנ"ל. וז"ש אל תתהדר לפני מלך:



תרמ"ד

במדרש מי זאת הנשקפה כו'. עמ"ש בפ' תרומה בפי' מי זאת. והנה האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל ומקודם צריך לתקן הגוף אח"כ זוכה לנפש רוח נשמה וכמו כן בכלל ישראל שהיו מקודם בגלות מצרים שדומה ללילה וזה נק' הנשקפה כמו שחר שיש בהם כח להשקיף ולעורר השחר ע"י התשוקה והצמאון בגלות לזכות לגילוי האור. אח"כ יפה כלבנה הוא יציאת מצרים כמ"ש החודש הזה לכם והוא חג הפסח ראשית התקרבות בנ"י בחי' הנפש. ברה כחמה הוא קבלת התורה חג השבועות בחי' הרוח. איומה כנדגלות הוא בחי' המשכן והדגלים שהוא רמז לחג הסוכות והוא הארה מלמעלה מהטבע שנדמו למלאכים לכן נק' איומה והוא בחי' הנשמה. וכמו שזכו למשכן ודגלים אחר בחי' התשובה כענין שאמרו במקום שבע"ת עומדין כו'. כן נתקן מצות הסוכה אחר ימי התשובה. [ואפשר לכך לא נזכר דגל בשבט לוי]:

במדרש ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה לישראל. פי' מדבר הוא הביטול כמ"ש במד' שא"י לזכות לתורה עד שעושין לעצמם הפקר כמדבר. והנה ביטול באמת אין נמצא בעולם רק בבנ"י כמ"ש בפסוק אתם המעט ממעיטין עצמכם כי יש בעצם לבות בני ישראל דביקות וביטול לה' אחד. וזה אות השבת קודש שהוא עדות על בנ"י כי הביטול מכל המעשים הוא יום מנוחה להם שכל מגמתם להניח ממעשיהם ולהתבטל אליו ית'. [וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג] וזה הי' כל זכותן של ישראל כמ"ש לכתך אחרי במדבר כו' שמזה באו לכל המדרגות אח"כ יסובבנהו יבוננהו:

במדרש המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה והממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט. וקשה מה קמ"ל כבוד שמים במקומו. איך יעלה על הדעת שאיננו כן. ויתכן לפרש כי באמת אין כל אדם זוכה להרבות כבוד שמים שכל העולם ומלואו אינו כדאי לזכות שעה א' להרבות כבודו ית' בעולם רק ע"י מיעוט כבוד עצמו מספיקין בידו להרבות כבוד שמים. ואמרו כבודו מתרבה ומה צורך בזה. אכן כתיב מכבדי אכבד דרשו חז"ל המכבד את הבריות נמצא כי כך צריך להיות שמן כבוד הבריות יתרבה כבוד שמו ית' והיינו מי שמבטל כבודו לכבוד השי"ת יכול להיות כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה שכל שמתרבה כבודו מתרבה כבוד שמים. וכן המדה להיפוך מי שמרבה כבוד עצמו והי' צריך להיות ע"י שכבודו מתמעט יהי' ריבוי כבוד שמים אך כי אין זה ראוי להיות גורם כבוד שמים לכן כבוד שמים במקומו עומד ולא יוכל לגרום כבוד שמים אף שכבודו מתמעט:



תרמ"ה

במדרש ימצאהו בארץ מדבר. מדבר הי' העולם עד שלא קבלו בנ"י התורה כו'. כי הנה הקב"ה שלח נשמות בנ"י לעוה"ז שהוא עלמא שפילה ושממה. לכן נתן לנו הקב"ה אלה המתנות שיאירו לנו בחשכת העולם כאשר חכמים הגידו לולי הקב"ה עוזרו לא יכול לו. וכמו כן הוא בכלל ישראל שא"א להם לתקן מקומות הללו רק בסייעתא דשמיא. ולכן יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. ובכח התורה והמצות שניתן לבנ"י יכולין לתקן העולם. וכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו' ולאמר לציון עמי אתה דרשו חז"ל א"ת עמי אלא עמי מה אנא במילולא דידי עבדית שמיא וארעא אף את בשותפי דידי כו'. היינו שבנ"י מתקנים העולם בכח הסיוע משמים. וכמו כן גם בפרט ובכל יום צריכין בנ"י לתקן העולם בכח המצות בכל יום תפילין וציצית שהם ג"כ בכלל יסובבנהו בטלית וד' כנפות כמו העננים והדגלים כמ"ש במ"א. יבוננהו בתפילין שנותנין דעת לאדם וכדכ' למען תהי' תורת ה' בפיך וזהו ואשים דברי בפיך. ובצל ידי כסיתיך הוא הטלית. לנטוע שמים הוא ק"ש. וליסוד ארץ תפלה. להמשיך בכל יום התחדשות לעוה"ז. ובזה מקיימים העולם בכח הסיוע מעולם העליון כנ"ל. ואיתא בגמ' מנחות חביבין ישראל שהקב"ה סיבב אותם במצות תפילין בראש ובזרוע וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם וחוט המשולש לא במהרה ינתק ע"ש והם ג' בחי' שבפסוק יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. כי המזוזה הוא שמירה בפתח. ובודאי צריכין בנ"י אלה הג' ישועות. והמה ג"כ הג' ברכות שבברכת כהנים. יברכך וישמרך הוא יצרנהו. יאר הוא בחי' התורה אור. ישא כו' הוא פריסת סוכת שלום. והמה ג' הג' מועדות. ליל שמורים פסח ה' על הפתח כו'. שבועות הוא יבוננהו. ובסוכות יסובננהו כנ"ל. והכל בחי' ישלח עזרך מקודש מה שהשי"ת מסייע להתחתונים משמים. ובמד' צדקתך כהררי אל משל הצדיקים בדירתן ע"ש. והענין הוא כדאיתא במד' הקב"ה מעיד על ישראל וישראל מעידין עליו. כמו שהצדיקים כל מעשיהם לברר כבוד מלכותו ית' בעולם להודיע כי לה' הארץ ומלואה כן הקב"ה מעיד עליהם כי חלקם בשמים. דכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. וכאשר זכו בנ"י להמשיך את השכינה בארץ כמ"ש וירד ה' על הר סיני כן זכו המה לעלות לשמים. כי באמת שורש הכל בשמים. רק הרשעים במחשך מעשיהם ומסלקים כביכול השגחת הבורא מעליהם כן ניטל מהם כחם ונשארו בחשך והצדיקים שממשיכין עליהם השגחת הבורא ית' ומבטלין אליו כל מעשיהם מתגלה להם חלקם ושורשם וכחם בשמים שזה הי' סימן הדגלים שנתעלו לשורש שלהם. וכ' ירושלים הבנוי' כו' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. ולא כתיב עדים. שאין העדות מהשבטים בלבד. רק מה שמתעלין בשורש העליון זה ששם עלו זה עדות לישראל. וקאי גם על ירושלים הבנוי' כו' זה עדות כדכ' משכן העדות מה שזכו בנ"י להשראת השכינה במשכן ובמקדש:



תרמ"ו

במדרש איש על דגלו נתאוו בני ישראל לדגלים כמלאכי השרת ימלא ה' כו' משאלותיך ע"ש. כי המלאך נקרא עומד שהוא מיוחד לשליחות בפרט. והאדם נקרא מהלך ע"י שצריך להשיג השלימות מעט מעט ואח"כ כשמתקן עצמו כראוי הולך לעולם העליון. אך בנ"י נתאוו אל השלימות. וזכו לזה במתנה. וכמו כן יש זמנים שזוכין התחתונים לזה וכן בש"ק שנק' מתנה טובה כו'. אך צריכין לראות שזאת הוא במתנה ולידע להכיר את מקומו להלוך למצוא השלימות מצד עצמו. וכשהאדם מכיר זאת אין הקב"ה מונע ממנו זאת המתנה. וזהו הרמז איש על מחנהו. אעפ"י שהוא על דגלו. וזהו ימלא כל משאלותיך. וכ"כ בשבת המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. וכ"כ וחנו בני ישראל שהדגלים הי' התדבקות בשורש העליון כמו בש"ק שיש עלי' לכל העולמות ונק' מנוחה. וחז"ל רמזו בזה שלא נתרחקו יותר מתחום שבת שהיו סמוכין להארון כו':

בפסוק ואלה תולדות אהרן ומשה דרשו חז"ל שלמדן תורה כאלו ילדן. והלא לכל בנ"י למד מרע"ה תורה. וביאור הענין שאלה התולדות הנאמרין בתורה הם דרכים חדשים שהמשיכו אבות העולם מלמעלה ואלה תולדות נמשך אחר תולדות אברהם יצחק יעקב דכתיב בהו תולדות. ומרע"ה המשיך דרך התורה לעוה"ז. אך בנ"י לא נשארו בזאת המדרגה בשלימות ונפלו מזה ע"י החטא והלוים נשארו במדרגה זו ונק' תולדות משה. והלוים היו תיקון לכל בנ"י. והענין שהחליף השי"ת מהבכורים להלוים. כי הם ב' דרכים דרך האבות הי' אצל הבכורים ודרך מרע"ה אצל הלוים. ונשלמו הלוים ע"י שניתן להם כח הבכורים ונמצא שיש לכל בנ"י חלק בעבודת הלוים והקב"ה הכין סיבה שלא יאבד מבנ"י הכח שניתן להם בקבלת התורה. והי' העצה דביקות בני ישראל ללוים ולוים לכהנים עד שיש לכולם אחיזה בשורש. וז"ש נתונים נתונים המה. פי' הכח שלהם והכח של בנ"י הניתן להם הכל נתונים לאהרן ובניו:

במדרש צדיק כתמר. מה תמרה זו יש לה תאוה כך הצדיקים ומה תאותם הקב"ה. והלא הרשעים מלאים תאוה. אך כל תאותם תלויה בדבר. אבל אהבת בנ"י להקב"ה אינה תלוי' בדבר. והיא בעצם כמו שהתמרה בטבע יש בה תאוה. כן נפשות הצדיקים המה משתוקקים לדבוק באל חי ית"ש ואינה בטלה עולמית. לכן אעפ"י שנפלו בנ"י ממדריגותם ע"י החטא. עכ"ז התשוקה שבנפשותם לא הרגיעה עד שחזרו להתדבק בהשי"ת וזה הי' הדגלים שעל ידיהם נתעלו במדריגה הראשונה שהי' להם בקבלת התורה:

במדרש מי זאת הנשקפה כו'. פי' המדריגות שנתעלו בנ"י זו אחר זו. מתחילה כמו שחר במצרים החודש הזה לכם. יפה כלבנה ביציאת מצרים וקי"ס. ברה כחמה בקבלת התורה. איומה כנדגלות במשכן. ואלה המדריגות נמצא תמיד בכל יום הארות מהם לעובדי ה'. וכמ"ש בספרי קודש. בסידור התפלה. ד' המדריגות. ברכת השחר. ואח"כ פסוקי דזמרה. ואח"כ ק"ש. שהוא הרמז לקבלת התורה אנכי מצוך היום. איומה כנדגלות התפלה שנק' עמידה כמלאכי השרת שנק' עומדין. והי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה שהם בחי' הי"ב שבטים. ושלש ראשונות כחן של האבות. וג' אחרונות כח יוסף הצדיק ומרע"ה ואהרן שהם עמודים שכל העולם עומד עליהם. כמ"ש במ"א מזה. וזהו איומה כנדגלות שהוא תיקון כל גבולות עולם כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וע"י הדגלים כנ"ל:



תרמ"ז

במדרש ימלא ה' כו' משאלותיך שהיו מתאוין בני ישראל לדגלים כמ"ש ודגלו עלי אהבה ע"ש גם על הפסוק מי זאת כו' איומה כנדגלות. משמע שהדגלים הוא מדריגה עליונה ביותר. והענין הוא כמו דאיתא בזוה"ק שאדם קונה לו נר"ן מדריגה אחר מדריגה זכה יתיר כו' ע"ש. כן בנ"י ביציאת מצרים קנו להם נפש ובמתן תורה רוח ובמשכן וביהמ"ק נשמה. ואיתא כי במעשה מצות זוכין לנפש ובדברי תורה לרוח ובמחשבה ורעותא לנשמה. לכן להדגלים זכו על ידי התשוקה ורעותא דלבא שהוא מדריגה שאין לזכות לה רק ע"י הרצון כנ"ל. וכן סדר הג' מדריגות יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות כסדר נר"נ כנ"ל. ואפשר שהם ג' השבתות שמצינו במרה ובסיני ובמלאכת המשכן. שיש בחי' שבת בקבלת נפש יתירה ורוח ונשמה. דהיינו בשביתה מעשי' וכן במרה ובפרשת המן והכינו אשר יביאו וישבתו והוא בחי' שמור כי בחי' נפש צריך שמירה לכן כתיב שם כאשר צוך במרה. וזכור הוא בפה קידוש היום קבלת הרוח. ובמשכן כתיב אות היא ביני כו' לדעת כו' ודרשו חז"ל בצינעא שלא נתגלה בחי' הנשמה יתירה ע"ש. ובגמ' דשבת איתא המענג השבת ניצול משיעבוד מלכיות דכתיב והרכבתיך על במתי ארץ. תו המענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב. תו המענג כו' נותנין לו משאלות לבו דכתיב והתענג על ה' ויתן לך כו'. והם ג' השבתות הנ"ל. לכן בשבת דשמור ניצול משעבוד מלכיות. ויתכן שזה הכוונה במאמרם ז"ל אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה דכ' ויצאו כו' ויבא עמלק. ותוס' הקשו למה נק' שבת ראשונה. ולפימ"ש אתי שפיר שהוא מדריגה ראשונה של השבת דשמור וצריך שמירה ושם נכשלו בני ישראל ושם הי' כח לעמלק ליגע בהם. ומ"מ אח"כ תיקנו. ואחר שהחלישו את עמלק כתיב וישבות העם ביום השביעי. נחלה בלי מצרים הוא בחי' יעקב. התורה. שהעוסק בה הוא בן חורין בחי' רוח זכור. והתענג על ה' הוא ברצון וברעותא דלבא וכמ"ש במד' בבחי' הדגלים כנ"ל דו"ק ותשכח:

במדרש והי' מספר בני ישראל כחול כו' הבט כו' השמימה הגביהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע כו'. וזכה אברהם לברכה ככוכבי השמים ויצחק ברכת החול ויעקב כעפר הארץ ע"ש. כי הנה בנ"י נבראו לתקן כל הבריאה. ונחלק לאלה הג' השמים והארץ והים. כמ"ש עשה ה' את השמים כו' הארץ כו' הים כו'. וכמו שהגביה את אברהם אבינו למעלה מכיפת הרקיע כן נתקיים בבנ"י כמ"ש שם במד' כה יהי' זרעך שיזכו להיות כמוהו. וז"ש לבית אבותם שנמשכו אחר מדריגות האבות להיות להם כח דביקות בשורש העליון. וזכו לזה במדבר שנמשכו אחר השי"ת כענין שכ' באברהם לך לך כו'. וז"ש במד' שנתאוו בני ישראל להיות להם דגלים כמו למלאכים. יש לבאר הענין כי המלאכים הם מנהיגים את הברואים בבחי' הטבע כענין שאמרו אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע כו'. אכן כ' רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. פי' כי סדר המעשים בטבע הוא בחי' הגדולה כמ"ש בגמ' גדולה זו מעשה בראשית. אבל סדר הנפלאות הנהגה זו מסורה לבנ"י. והנה ביצ"מ נעשה לבנ"י נסים לפי שעה כמ"ש בחפזון יצאת. אבל בנ"י נתאוו להיות להם הסדר מיוחד בנפלאות להמשיך כל המעשים אחר זה הסדר העליון וזה ענין הדגלים. ודו"ק:



תרמ"ח

במדרש מי זאת הנשקפה כו' עמ"ש בפ' תצוה בשם מו"ז ז"ל עמ"ש בזוה"ק מי זאת תרין עלמין נינהו כי מי לשון נסתר וזאת נגלה ולבנ"י הכל אחדות אחד שיודעין שגם הטבע דבוקה בשורש הנסתר ע"ש. ואיתא שמא דקוב"ה סתים וגליא ואורייתא סתים וגליא וכמו כן ישראל יש בהם בחי' סתים וגליא. והנה זה הספר במדבר הי' על התגלות הקדושה במנין השבטים והדגלים. הנשקפה כמו שחר הוא בחי' אברהם מי העיר ממזרח שהוא התחלת התגלות הקדושה. יפה כלבנה יצחק חושך ולילה. ברה כחמה יעקב שנק' שמש. איומה כנדגלות הם השבטים והדגלים שהוא התרחבות הקדושה בי"ב גבולים. וכ' בפ' ויחי וזאת אשר דיבר להם כו' שהוא בחי' עולם הדיבור והנהגת הטבע. ולכן כחן של הי"ב שבטים מתפשט עד סוף כל הדורות כמ"ש שם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ובמד' צדקתך כהררי כו'. גם בזה הפסוק נכלל כל המדריגות צדקתך הוא בחי' אברהם העיר ממזרח צדק כו'. משפטיך תהום רבה בחי' יצחק. אדם בחי' יעקב. ובהמה בחי' הי"ב שבטים כמ"ש גור אריה אילה שלוחה בנימין זאב כו' כענין שנא' עומד על שנים עשר בקר. והי"ב שבטים הם עמודים שמלכות שמים חל עליהם ועל ידיהם נמשך כל ההנהגה. כי בחי' האבות הוא למעלה מעוה"ז. ובחי' השבטים הוא סוף המדריגות שנקרא אחרית הימים. ובכללות בנ"י נתקיים כל אלה המדריגות כמ"ש במד' צדקה שאתה עושה מפרסמת כו' שמקודם היו בנ"י כמלאכים ממש כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם. ואחר החטא שהוא משפטיך הי' התיקון בבחי' אדם ובהמה. כמ"ש וזרעתי כו' זרע אדם ובהמה. וכ' אדם אתם כו'. ובדורות אחרונים אמרו אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו' ועתה לה' הישועה שעבר עלינו כל המדריגות עד אדם ובהמה תושיע ה':

ודור המדבר הי' הכנה לכל הדורות כמ"ש וזכרת כו' הדרך אשר הוליכך כו'. ובמד' דורש נחש עקרב וצמאון מלכות בבל מדי יון אשר אין מים אדום ע"ש בילקוט. והד' דגלים היו הכנה לכל ד' רוחות השמים כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. ובמנין הראשון כתיב לבית אבותם לגלגלותם הוא דביקות בשורש האבות בחי' דאתכסיא. והדגלים היו בחי' אתגלייא ורמזו במדרש מה אני יש לי תלוי ראש כו' ע"ש דהיינו כנ"ל שיש בישראל ב' הבחי'. מי זאת. סתים וגליא. בחי' יעקב וישראל כדאיתא בספרים ישראל לי ראש. יעקב י' עקב:

ובמדרש נרננה בישועתך כו' וישע ה' כו' נתאוו בנ"י לדגלים והקב"ה מילא משאלות לבם ע"ש. דאיתא המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו דכתיב אז תתענג כו' פירוש כדכתיב וכבדתו כו' ממצוא חפציך. שצריכין לבטל חפצינו מפני השבת שהוא רצונו ית' וממילא כשאדם צריך איזה מבוקש ומפני רצונו ית' מונע מלבקש. ממילא ממלאין לו משאלותיו אפילו לא התפלל עליהם וכמו כן הי' בקבלת התורה. שהי' מעלתם של בנ"י למעלה ממלאכי השרת כדכתיב אני אמרתי כו'. אכן לב יודע מרת נפשו ולכן לבות בנ"י היו מתאוין לדגלים שהוא מדריגה שלמטה מקבלת התורה מפיו ית"ש. ועכ"ז בטלו בני ישראל רצונם ומסרו נפשם שהרי יצאה נשמתן באמת. כדכ' נרננה בישועתך דייקא כמ"ש המד' ויושע ה' כו'. וכיון שראו שכן רצונו ית' נמשכו אח"ז הגם שנתאוו כו' ומילא השי"ת משאלותם. ונאמר עוד עפ"י מ"ש עוד במד' יפה את רעיתי כתרצה כו' דאיתא במשנה עשה רצונו כו' שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך כו'. פי' כשבנ"י עושין רצונו ית' בשמחה כענין הנ"ל נרננה בישועתך אפילו אין עדיין רצונם מסכים כענין שנאמר משכני כו' כבהמה נמשכנו אחריך. אז מסכים הקב"ה לרצונם ג"כ. וז"ש כתרצה שהשי"ת רוצה ויפה בעיניו ככל אשר חפצים בעצמם. ולכן הדרך שבחרו להם בנ"י הסכים השי"ת עמהם וז"ש שיעשה רצונך כרצונו:

במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו' דאיתא תורה נק' במדבר אם אינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו זוכה לתורה כו' דכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך כו'. פי' מה שנמשכו בנ"י אחריו ית' קודם שקיבלו התורה ולא הי' להם דעת שלימה. זה עדות של אהבה הקבועה בנפשות בנ"י אליו ית'. ונק' אהבת כלולותיך כי בזה הכל שוין. וכדכתיב ויענו כל העם כו' ואיתא במכילתא לא קיבלו זה מזה ע"ש. היינו כנ"ל שזה היא אהבה קבועה בלבות בני ישראל. וזה הזכות מסייע לכל הדורות כדכתיב זכרתי לך כו'. וזה ענין הקדמת נעשה כו'. וכן הוא בכל פרט ישראל כשניער משנתו ומקבל מיד עול מ"ש קודם שזוכה לדעת שלימה מביא לו זה הדעת אח"כ



תרמ"ט

במדרש שאו את ראש כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם כדכתיב לך ה' הגדולה כו'. הענין הוא דיש ב' הנהגות שהקב"ה מנהיג העולם בדרך הטבע והם ימי הבנין הגדולה והגבורה והם ששת ימי המעשה. והמתנשא לכל לראש הוא הנהגה שלמעלה מדרך הטבע והוא ראש ושורש לכל הנהגה התחתונה [ורמזו בגמ' אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי פי' בכל ראש יש לו קצת שורש בתלת רישין עלאין] והנהגה זו היא מיוחדת לבנ"י והוא בחי' השבת שמעלה הכל אל השורש והראשית. דכ' אתה עשית כו' השמים כו' הימים כו' ואתה מחיה את כולם. עשית הוא ששת ימי המעשה. מחי' את כולם הוא ביום השבת כי כל ימי המעשה הם נעשין כלי אחת לקבל החיות בש"ק. לכן הוא תכלית שמים וארץ כדכ' ויכולו כו' שנעשין כלי. ולכן יש בש"ק נשמה יתירה שהיא החיות מאת חי החיים. אכן אין מי שיוכל לקבל זאת ההארה רק בנ"י שניתן להם השבת. לכן הרשעים בחייהם קרויים מתים. כי החיות אינו נמצא בטבע. רק בש"ק מתקיים ואתה מחי' את כולם. חי הוא שלם כמ"ש בגמ' ותוס' ברכות נ"א. וזאת החיות הוא אל הכלל כדכתיב את כולם. וכ"כ המתנשא לכל לראש ואין לרשעים חלק בזה ולכן נק' מתים. ובני ישראל נא' ועמך כולם צדיקים ודבקים בחיים כדכתיב בן איש חי. והשבת ניתן לבנ"י במתנה כדכ' מתנה טובה יש לי כו'. כי הנה בנ"י נבראו לתקן כל הטבע. ויש דברים שא"א לתקנם בדרך הטבע רק ע"י שלעתים יש התגלות מלמעלה מן הטבע כמו בשבתות ויו"ט. וז"ש והי' במקום אשר יאמר כו' לא עמי אתם יאמר כו' בני אל חי. פי' במקום שא"י לתקן בבחי' עבד יהי' התיקון בבחי' בנים. והוא פתיחת השער שלמעלה מן הטבע בשורש חי החיים כמ"ש במ"א:



תר"נ

בענין המנוין לגלגלותם. דכתיב לתבונתו אין מספר. פי' דאיתא בזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום שעורין דלבא. ולכל איש ישראל נמצא ידיעה ובינה מיוחדת להיות נודע גדולתו של הקב"ה כפום דרגא דילי' מה שא"י להתוודע לאחר. וז"ש במשנה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכולם נטבעו בחותמו של אדם הראשון ואין פרצופיהן דומין זה לזה. ובמד' פינחס כשם שאין פרצופיהן דומה כך אין דעתו של זה כדעתו של זה. וכ"א מתפעל באיזה בחינה אחרת וזה לתבונתו אין מספר. ובזה המנין ניתן לכ"א דעת ומוחין השייכין אליו וזה לגלגלותם לבית אבותם. כי האבות כוללין הדיעות של הבנים רק שהי' בכלל ואח"כ מתפשטין לפרטים. וז"ש במדרש אשא דעי למרחוק:

בענין הדגלים באותות לבית אבותם. דכ' חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו א"כ צריך להיות רשימה ניכר בכל עובד השי"ת. ובודאי בפנימיות יש אות לכל איש ישראל. ובנ"י נתאוו לדגלים כמלאכי השרת שהם נכרים בדגליהם. דידוע כי התורה היא פנימיות הכל והיא מדריגה המיוחדת לבנ"י. אבל מדריגת המלאכים הוא בחי' חיצוניות. ובאמת האבות הן הן המרכבה כמו מלאכים ממש והם תקנו החיצוניות ההנהגה שהי' קודם קבלת התורה. וז"ש בפ' וארא כו' באל שדי כו' וגם הקימותי כו' שנחלת א"י הוא בחי' האבות תיקון הארץ והוא בהתגלות וארא. אבל מדריגת מרע"ה הוא הנהגה פנימיות דרך התורה. וכאן במדבר זכו בנ"י בב' אלו התקונים. כמ"ש במדרש יסובבנהו יבוננהו. וב' אלו נרמזין בפסוק ואשים דברי בפיך. דרך התורה לנטוע שמים. ובצל ידי כסיתיך הוא ליסוד ארץ בחיצוניות ולכן צריך הגנה. ולכן הוצרכנו בעבור זה להיות בארץ מצרים בגלות. וזה הי' התשובה שהשיב השי"ת למרע"ה על מאמר למה הרעותה לעם הזה כמ"ש במ"א:

בענין פדיון הלוים לבכורים. ומצינו במד' כל מקום שנא' לי קיים לעולם. וכ' בבכורים לי יהיו. וא"כ האיך ניטל מהם הקדושה. ולכן נראה כי נשאר קדושת בכור שהרי בקדשים הדין הוא ותמורתו יהי' קודש. רק שהבכורים ע"י החטא ניטל מהם הכח ולא היו יכולין להשלים פעולתם ושיתף השי"ת להם במעשה הלוים. אבל שניהם הוצרכו זה לזה והבכור הוא המתחיל והלוי הוא הגומר שע"י הבכורים התחיל הקדושה שהשי"ת הקדיש אותם אליו. ומזה בא אח"כ ההשלמה ביד הלוים כנ"ל:



תרנ"א

וידבר כו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. איתא בגמ' צבאות אות הוא בצבא שלו. כי הקב"ה וב"ש אם כי הוא קדוש קדוש קדוש. עכ"ז ניתן חלק מקדושתו בצבא שלו שכן מלאכי עליון מקבלין חיות אלקותו ית'. וכמו כן בנ"י למטה כשמתאספין בכנסי' שהוא לשם שמים נק' צבא שלו. פי' לשם שמים שיחול עליהם שמו ית'. וכן נתקיים בפועל ממש בדור המדבר שיצאו ממצרים לתקן כל העולם כמ"ש צבאות שירדו ללחום מלחמת ה'. וכמ"ש כי תצא מחנה כו' ה"א מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך. הם ב' אלו שכ' ויהי בנסוע הארון כו' זה מחלוקת לשם שמים. ובנוחה כו' הוא כנסי' לשם שמים. וכמ"ש במד' ב"פ להיות צל על ראשך לחסות בצלו. ולתקן נכסי אומות פי' להוציא בלעם מפיהם הנצוצות הקדושות שצריכין להוציאם מכח אל הפועל שהיו נכפים ונסתרים בשבי'. וע"ז מיוסד ספר במדבר. כי ספרים הראשונים הם בחי' שלשה אבות הקדושים. בראשית בהבראם באברהם עולם חסד יבנה. שמות גלות מצרים וגאולה בחי' יצחק. תורת כהנים הוא עיקר תורה ומצות בחי' יעקב. והם ג' קדושות. ובמדבר הוא ה' צבאות בחי' משה ואהרן כמ"ש תפקדו לצבאותם אתה ואהרן. ואיתא כי במדבר הוא ג' ספרים ויהי בנסוע ובנוחה הוא בחי' יוסף הצדיק רמז לדבר כי ארונו של יוסף הלך ביחד עם ארון ה'. וזהו כולל בחי' צבאות לכן במדבר כולל ג' בחי' הנ"ל. והם ההולכים בכל מקום לתקן כל התקונים ולהמשיך הקדושה בעולמות התחתונים ולנצח כל הסט"א והכל בכחו של יוסף הצדיק. כמ"ש אחוזי חרב כו' איש חרבו על ירכו כו'. וז"ש במד' נרננה בישועתך כו' כי כל מלחמותיהם הי' לשם שמים כנ"ל. ומזמור יענך כו' נתקן על מלחמת ה'. בשם אלקינו נדגול. שחל עליהם שמו ית' אות הוא בצבא שלו ולכן כתיב באותות כו' שקבלו רשימה וחיות אלקות. ולכן כתיב אלה הפקודים ויהיו כו' פקודי בני ישראל כו'. ויהיו ב' פעמים שקיבלו הוי' חדשה בהתאספותם לשמו ית':

בפסוק מנגד סביב לאהל מועד יחנו. ובמד' רחוק מיל ילפינן מהגר ותשב כו' מנגד הרחק וכתיב ביהושע הרחק כאלפים כו'. והלוים היו קרובים אל אהל מועד. ואיתא במד' בני לוי שקירבו עצמם לי כו' ע"ש. הענין הוא דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. דיש זוכין אל השלימות ע"י קרבות ויש על ידי רחקות ולא עוד אלא שמקודם כתיב לרחוק. ואיזהו חכם המכיר את מקומו. ולכן כתיב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה שכל אחד הכיר את מקומו. ומב' המדריגות נעשה השלום והשרה הקב"ה השכינה ביניהם. ובנ"י מעולם כן דרכן כמ"ש ויעמדו מרחוק. וכ' קרב אתה ושמע. והלוים כתיב מי לה' כו' ויאספו אליו כו' שמדתם הי' הקירבות והקב"ה נתן מקום לכולם כפי מדתם. וכ' אשרי תבחר ותקרב א"כ יש אפילו ברחוקים בחירה. אבל יש פרטים שזוכין להתקרב ובנ"י לא נתקנאו בלוים. והלוים מסרו כל כחם אל הציבור. ומכל זה נעשה השלימות כמו במלאכי עליון שאין בהם (לא) קנאה ותחרות. ובהגר כתיב ותשב כו' מנגד הרחק כמטחוי קשת כו'. ותשא כו' קולה ותבך. כי יש תפלה מרחוק כדאיתא בגמ' בחרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה. וזהו כמטחוי קשת כמגיד בקשתא. ויעקב אבינו היו לו ב' אלו הכחות. והם בחי' יוסף ויהודה. וע"ש במד' גבי הגר שמסמיך תפלת דוד המע"ה לתפלת הגר. והלוים היו בחי' חרבי בכח מרע"ה כמ"ש שימו איש חרבו כו'. ובנ"י היו בחי' בקשה מרחוק. וכן ביהושע:



תרנ"ב

במדרש צדקתך כהררי כו' משל הצדיקים בדירתן כו' הרשעים במחשך מעשיהם כו' עוד שם וירם קרן לעמו לא עשה כן לכל גוי ע"ש כל המדרש. והענין הוא דכתיב כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כי הקב"ה ברא הכל ושליט על הכל. אבל רצה שיהי' בחירה בעולם. ולכן מצד אלקותו ית' הכל בהסתר רק כשהתחתונים מכניסים עצמם לקבל מלכותו ית"ש ומבינים שהוא הבורא והוא השליט אז נגלה להם השגחה עליונה מצד בחינת מלכותו ית"ש. ובמד' בראשית עד ויכולו כבוד אלקים הסתר דבר. ומכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר. פי' כשנגמר מעשה בראשית ביום הששי ומלך עליהם שנעשו כלי לקבל מלכותו ית"ש אז חקור דבר. כי אדה"ר קיבל עול מלכות שמים על כל הברואים. ועתה נשאר זה בבנ"י. וזה עצמו ענין השבת שהוא התגלות מלכותו ית"ש. ולכן שבת סהדותא אקרי חקור דבר. וזו המדריגה נתבררה בקבלת התורה בהר סיני. וז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואמרו חז"ל אלקי אני על כל באי עולם אבל עליך נתיחד שמי ביותר. והוא כנ"ל להיות בנ"י בני מלכים. ובקבלת התורה שנעשו בנ"י כלים לקבל מלכותו ית"ש כי אין מלך בלא עם ולכן ניתן להם התורה לחקור כל משפטי ה' ומצותיו חקור דבר. וז"ש במכילתא מתחלה קבלו עליכם מלכותי אח"כ גזירותי. ומלכותו ית' נגלה בעולם כפי הכנת התחתונים לקבל וז"ש אתם עדי כו'. וכ' עם זו יצרתי. א"כ הוא מלכנו. ולכן תהלתי יספרו. חקור דבר. ולכן היה מקודם ב' אלפים תוהו עד שבא אברהם אע"ה והתחיל ב' אלפים תורה וכמ"ש חז"ל שאברהם הי' הראשון שקרא להקב"ה אדון ע"ש. ובקבלת התורה נתקיים בשלימות כמ"ש ויהי בישורון מלך. וכן הוא בכל פרט כפי קבלת עול מלכותו ית"ש נתגלה לו כח התורה ומשפטי ה' מהנהגה עליונה של הקב"ה. ובאמת כל שיש תערובות פסולת נסתר מלכותו ית"ש. וז"ש במד' בטנך ערמת חטים כו' שנתבררו בנ"י אוכל מתוך פסולת כמו שהי' בגמר מעשה בראשית ויכולו ע"ש במד' הגו סיגים מכסף ולכן חל מלכות שמים וכן הוא בכל ש"ק דסט"א ערקית כו'. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת ולכן שבת זמן תורה ובשבת ניתנה תורה ויש קריאת התורה בשבת בחי' כבוד מלכים חקור דבר:

במדרש וידבר ה' אל משה ואל אהרן. איש על דגלו כו' י"ח פעמים נזדווגו משה ואהרן בתורה מול זה תקנו י"ח ברכות בתפלה ע"ש. נראה שזה יסוד התפלה בחיבור הני שני אחים שבת אחים גם יחד שהם כלים שהכין הקב"ה בעבור בני ישראל כמ"ש שני שדיך ועל ידיהם נמשך כל השפע. והנה משה רבינו ע"ה הוריד תורה מן השמים והוא עמוד הימיני להמשיך השפע מלמעלה. ואהרן הכהן הוא המכין ומקרב לבות בנ"י להיות מוכנים לקבל השפע כמ"ש ז"ל משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. והנה כ' פתחו לי שערי צדק וכתיב פתחי לי אחותי. א"כ יש פתיחות שערים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. ויתכן לומר שע"ז רמזו חז"ל לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים. לשקוד על דלתותי כו'. והם ב' פתחים אלו. פתח למטה להיות מוכן לקבל. ופתח הנפתח למעלה להשפעת השפע. ומשה ואהרן רמוזים לב' אלו דכ' מצות ה' ברה כו'. והוא תרי"ג מצות שבתורה שניתנו ע"י משה רבינו ע"ה. ויראת ה' טהורה הוא הכנת לב האדם למטה וזהו מדת אהרן רמז לדבר אחותי רעיתי יונתי תמתי ר"ת ירא"ת. וכל מיני שפע שמבקשין בתפלה יורדין ע"י ב' מדות הנ"ל. וכיון שי"ח פעמים נתקיים שבת אחים הללו בתורה הי' הכנה לכל הדורות ונתחדשו פתיחת שערים אלו בכל יום. ובודאי עיקר התפלה צריך להיות לפתיחת שערים למעלה ולתקן בשורש העולמות. וע"ז כתבו חז"ל הראשונים התפללו בשם ונענו. ורמז במד' בשם אלקינו נדגול. שכן הדגלים היו דביקות כל א' בשורשו ואז ימלא ה' כל משאלותיך ע"י שמתפללין בשם כנ"ל:



תרנ"ג

במדרש הביאני אל בית היין ע' אומות ודגלו עלי אהבה בנ"י נתאוו לדגלים במתן תורה ע"ש. כי נשמתן של בנ"י נשתלחו בעוה"ז בין האומות והם כאן במקרה כדי לחבבם. כי האומות בעוה"ז בעצם ובנ"י במקרה ולכן כשנתגלה להם הקב"ה בהר סיני וחזרו להתדבק בנשמתם העליונה כמ"ש נפשי יצאה בדברו לא רצו לחזור לעוה"ז כדאיתא במד' שהתורה החזירה נשמתן של ישראל באומרה יש לך עושה שמחה והורג אנשי ביתו וע"ז כ' תורת ה' תמימה משיבת נפש ע"ש. פי' כי ע"י התורה יש להנפש הארת הנשמה גם בעוה"ז וזה הנחמה לנפשות בני ישראל. ולכן ניתן להם הדגלים כמ"ש ימלא כו' כל משאלותיך. כי עיקר משאלות האדם בעוה"ז לידע על מה נברא. ומה תיקון עמידתו בעוה"ז. כמו מלאכי השרת שכל אחד מכיר את מקומו ומשמרתו. ובעוה"ז אי אפשר לידע רק כהולך בחושך. רק ע"י אור תורה ניתן להם הדגלים שהוא סימנים וציורים לדעת ולהבין כל א' שורש נשמתו. ובמד' נרננה בישועתך שעשית לנו במצרים כו' ע"ש. דזה הי' תכלית יציאת מצרים להיות לך לאלקים וזה נגמר עתה כשניתן להם המתנות ודגלים והעמיד כל א' על משמרתו ונגמרו להיות צבאות ה'. ואיתא במכילתא עזי כו' ויהי לי לישועה הי' לי ויהי לי ע"ש. פי' דכתיב ויושע ה' ביום ההוא כו' וירא ישראל כו' אז ישיר. כי בנ"י ראו אח"כ הישועה שזכו לה ע"י גלות מצרים והבינו כי כדאי לכנוס לצרה לזכות לישועת ה'. וזה נרננה בישועתך מזה שהשי"ת מושיע לנו כדאי להיות תמיד במיצר שהקב"ה מביא על האדם שהוא הכנה לישועה. וכ"כ ממית ומחי' ומצמיח ישועה. וכ"כ ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו כו'. פי' כיון שהשי"ת המושיע לנו אין לנו ליבוש בכל גלות ובכל צרה כי הוא הכנה לישועה. והוא השאלה ששואלין לאדם צפית לישועה כי ישראל עם נושע בה' יש להם להבין כי לעולם הקב"ה מושיע לישראל. וכל תהלוכותינו אפילו בעת צרה הוא להיות ממנה יושע. וע"י שקיבלו בנ"י הגלות באהבה כי הגלות הוא פיזור ופירוד משורש האדם ומקומו וזכו עי"ז אח"כ להיות נגאלים ולהתגלות להם שורשם ומקומם וזה הי' בדגלים כמ"ש. וז"ש ע"י שהביאני בין ע' אומות ודגלו עלי אהבה:



תרנ"ד

במדרש איש על דגלו הה"ד אשא דעי למרחוק מיעקב אע"ה הי' להם דיעה לשרות בדגלים ע"ש. דאיתא במד' ויחי בפסוק ויקרא יעקב אל בניו קרא לאל להיות עם בניו ע"ש שמביא הפסוק אקרא לאלקים עליון. דקריאה לשון חיבה ודביקות והתמנות כמ"ש בגמ' ויקרא לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא ע"ש. דכתיב בכל קראנו אליו ואיתא במד' ישראל מקוראי שהם תקרת העולם. והכל ענין אחד כי הקב"ה נעלם ונסתר מכל השגה ורעיון. אך כתיב נודע בשערים בעלה ופי' בזוה"ק כפום שעורין דלבא ולכן התגלות קדושת אלקותו ית' כפי הכנת בנ"י וזה שהי' לכל שבט גוון וציור מיוחד וז"ש אשר בך אתפאר מתפרש בגוונים. והתגלות הראשון הי' לאבות בשלשה גוונים ומהם מתפשט מגוון לגוון. ומן צורה לצורה כענין שאמרו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסה"כ כן ציור האבות נמשך לי"ב שבטים ולע' נפש ולס"ר כמו שהי' בדגלים לבית אבותם. ובאמת זה עצמו ענין הקרי והכתיב שיש בתורה שנשתנה הפירוש לפי הקריאה. וזהו הנקודות שמתפרש השם לפי הנקודה. וכמו כן הי"ב בקשות בתפלה שמיוחד לי"ב שערים של השבטים שכפי התעוררות הנפש במבוקש מיוחד כך מתגלה השפע. וז"ש ימלא כו' כל משאלותיך נמצא כפי השאלה הוכן כלי לקבל השפע מלמעלה לתשובה וסליחה ורפואה ופרנסה כו'. ויעקב אבינו ע"ה הראה לבניו איך יתמשכו כל אחד אחר שורשו וגוונו:

במדרש מושיב יחידים ביתה ישראל שהיו יחידים בעולם גוי אחד בארץ עשה להם בית כו'. פי' כמ"ש בס' חובת הלבבות שצריך האדם לראות עצמו בעולם כיחיד שאין לו מכיר וגואל רק אחד המיוחד. וזה שניתנה תורה במדבר כמ"ש במד' בפסוק ימצאהו בארץ מדבר מדבר הי' העולם קודם שניתנה תורה כי באמת כל העולם נברא בשביל התורה כמ"ש חז"ל. אך הוצרך העולם מתחלה להיות כמדבר. וכמו שהבינו בנ"י שחסר להם הישוב וכי כל הטבע הכל תוהו ואינו ישוב האמיתי כך זכו להתישב בישוב האמיתי ע"י התורה. וכענין שאמרו חז"ל בחלונות של ביהמ"ק שהיו צרים מבפנים לומר שמשם יוצא האורה לכל העולם. כך ניתנה התורה במדבר לומר שמן התורה בא ישוב וסדר לכל הבריאה. ובמד' שאמר הקב"ה לאברהם כה יהיה זרעך כמו שהוא הי' למעלה מן המזל ע"ש שמביא פסוק לעולם כו' דברך נצב בשמים. כי הקב"ה הכין להיות כל זרע ישראל בא מעולם העליון וחתם ברית קודש לזרע אברהם שבכח הברית הם דבקים למעלה מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה ובכח המילה הם דבקים באחדות וזה מושיב יחידים בנ"י שנקראו גוי אחד שאפילו מתרבין כחול הים הם דבקים באחדות כנ"ל:



תרנ"ה

במדרש צדקתך כהררי כו' משל הצדיקים בדירתן כו'. כי הנה בני ישראל נבראו לפרסם כבוד שמו ית' בעולם כמ"ש תהלתי יספרו. והנה באמת כל הנברא לכבודו ברא. רק שהצדיקים צריכין להוציא מכח אל הפועל זה העדות לברר איך הכל בהנהגת הקב"ה. וכתיב ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם כו'. פירוש אם כי העולם הזה בטבע ונסתר בו הארת הקדושה לכן פושעים יכשלו בהם. אבל באמת אין זה הסתר ואדרבה בכל הבריאה גנוז ציור ודמות כל הקדושה דכתיב אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ כו'. ואמרו חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר שצר צורה תוך צורה שיש בפנימיות ציור הגשמי ציור רוחני. וכמ"ש ז"ל בפירוש ומפליא לעשות שמקשר הנשמה בגוף כו'. והצדיקים שזוכין נגלה להם ציור הפנימי ולכן ילכו בם בכל הדרכים הן הנמצא בעוה"ז ובעולם עליון הכל אחד. ולכן נקראו בנ"י ישורון שביררו דרך הישר וזכו להשראת השכינה כמ"ש ויהי בישורון מלך. וז"ש במד' ימצאהו בארץ מדבר תוהו היה העולם כו'. שלא היה ניכר צורה הפנימיות עד שבני ישראל הוציאו מכח אל הפועל ונעשו דגלים לשמו ית' כמלאכי מרומים. והנה דור המדבר הוציאו מכח אל הפועל והיו הכנה לכל דורות בני ישראל ויצאו ללמד על הכלל כולו. וז"ש שאו כו' ראש כל עדת בנ"י שהם היו ראש לכל עדת בני ישראל וכל הדורות נמשכו אחריהם ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. וכתיב והי' מספר בני ישראל כחול הים כו' ולא יספר. והפי' כי בודאי מספר זה שנכתב בתורה ת"ר אלף מיוחד לבנ"י ולפי שבאו למספר זה נתדבקו בשורש האחדות וממילא מתרבין עד אין מספר. כענין שכתוב יוסף עליכם ככם אלף פעמים כמו כן עד אשר לא יספר. והכל מכח זה המספר שדבוק באחדות כנ"ל:



תרנ"ו

במדרש איש על דגלו נתאוו בני ישראל לדגלים להיות ניכרים כמלאכי השרת ע"ש. כי בני ישראל נבראו להעיד על השי"ת ולפרסם הנהגתו ית"ש בעולם כמ"ש אתם עדי נאום ה'. פי' נאום ה' הוא התורה ובנ"י צריכין להיות בעצם תורה כדאיתא אורייתא וישראל כלהו חד ואז הם עדות על השי"ת. ובאמת ספר במדבר נתיסד על זה כי מקודם קיבלו התורה בחי' דיבור ואח"כ במשכן ודגלים הי' מלה דקיימא בעובדא וזה בחי' במדבר. ואיתא במדרש התורה ניתנה במדבר חנם שכל א' יכול לזכות לתורה. ד"א אם אין אדם עושה עצמו הפקר כמדבר אינו זוכה לתורה. ולכאורה דבריהם סותרין זא"ז. אבל הענין כמ"ש בזוה"ק תרומה אורייתא מאן דבעי למיזכה בה זכה. אבל מלה דקיימא בעובדא צריכין למקני באגר שלים ע"ש. ולזה אין זוכין להיות בעצם תורה עד שנעשה הפקר כמדבר ואז נקרא עושי דברו כמלאך שאין בו רק שליחות הבורא ולזה נתאוו בני ישראל להיות ניכרים ששמו ית' נקרא עליהם ועל זה כתיב שימני כחותם להיות ניכר רשימת אותיות התורה בעצם האדם:

במדרש צדיק כתמר יפרח צדיקים יש להם תאוה ומה תאותם הקב"ה נפשי אויתיך כו'. והלא הרשעים מלאים תאוה. אך היא תאוה חיצוניות ובמקרה. וצדיקים באים לתאוה אמיתית בעצם. דאיתא קנאה תאוה וכבוד מוציאין האדם מן העולם שהם מדות שהנפש מתעורר בהם א"כ יש בהם פנימיות. וכשם שהם מוציאין הרשעים מן העולם העליון. כך הצדיקים בתאותם וקנאתם לכבוד ה' מוציא אותם מעוה"ז וע"י התשוקה מתדבקין בעולם העליון. והרשעים כתיב בהם בפרוח רשעים כמו עשב שהוא תחלת צמיחת הקרקע להשמדם עדי עד. אבל הצדיקים מייגעין עד שזוכין לעורר האהבה הגנוזה בנפשות שהם נמשכין אחר מקורם ובוראם. ובאמת זה מדת הצדיק יסוד עולם. כי הנפש נמשך אחר השורש אבל ערלה מכסה ובהסרת הערלה מתדבק הנפש למעלה בכח ברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ולכן כ' נפשי אויתיך בפועל יוצא ולא כתיב אותך כמ"ש דיוק זה בזוה"ק אחרי. ולפימ"ש הפי' שהצדיק מייגע עצמו למצוא זאת. התאוה וזה אויתיך שפעלתי להטות הנפש לזו התאוה. ובגלות כתיב חולת אהבה אני:



תרנ"ז

במדרש איש על דגלו הה"ד אשא דעי למרחוק כו' כי הנה נשמות בנ"י המה משורשים בשורש העליון ונשלחו למטה וקשר הקב"ה הנשמה ונפש בגוף. וצריך האדם להשתוקק אל מקורו ולזכור מאין בא ואעפ"כ יאמין באמונה שלימה כי זה מקומו שלמטה שבראו הקב"ה בכאן זהו עיקר תקונו. זה לפועלי אתן צדק. וע"ז כתיב בכל מאודך בכל מדה ומדה שמודד לך כו'. הגם כי יהי' האהבה בכל לב ונפש לחזור להתדבק בשורש העליון. עכ"ז צריך להיות בחי' רצוא ושוב. ואדרבא מתוך שנשתלחו נשמות בנ"י למקום רחוק. יש בהם עוד יותר השתוקקות ורוממות הדעת למעלה למעלה. ואיתא בזוה"ק בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם מכאן מאן דכסיף למינדע אע"ג דלא יהבי לי' רשותא שבחא הוא לגבי' כו'. זה אשא דעי למרחוק ואעפ"כ לפועלי אתן צדק להאמין שזה המקום שהכין ומדד לו אחד האמת זה הדרך הטוב לו. ויעקב אע"ה דכתיב בי' תתן אמת ליעקב ראה איך כל שבט ושבט ניתן לו מקום המיוחד לו כמ"ש במד' כאן. וכן הוא בכל פרט איש ישראל. וב' אלו הם בחי' פרישה והגבלה. פרישה וקדשתם היום ומחר אשא דעי כו'. והגבלה לפועלי אתן צדק כנ"ל:

ב"ה מפ' במדבר ולחג השבועות במדרש הקרב את מטה לוי הה"ד צדיק כתמר יפרח מה תמרה יש לה תאוה אף הצדיקים יש להם תאוה ומה תאותן (אל) הקב"ה כו'. כי הנה נמצא בלב איש ישראל אהבה להקב"ה אך שצריכין להוציא זאת התאוה מכח אל הפועל. והוא בכח הבריתות ברית הלשון והמעור מאחר שנק' ברית הוא התקשרות ודביקות בהקב"ה. ולכן ר"ת מי יעלה לנו השמימה מיל"ה כי בכח ברית מילה נמצא זה ההשתוקקות לעלות השמימה. וע"ז כתיב צדיק כתמר יפרח וכ' ועמך כולם צדיקים בכח ברית מילה. ולפי שבני לוי שמרו זה הברית נתדבקו בו ית'. וכתיב מי לה' אלי ויאספו אליו כו' בני לוי וכ"כ מלאו ידכם היום לה' ר"ת מיל"ה. וכ"כ שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. וכן איתא במד' שהפרו ברית מילה ולוים שמרו הברית. ואפילו אם היו נימולים מ"מ הפרו ברית מילה היינו התקשרות ודביקות שיש ע"י שמירת הברית כראוי. וכמו כן ע"י ברית הלשון שהוא התורה זוכין לזו האהבה כמ"ש כרת עמנו ברית בחורב. ואמו"ז ז"ל פי' הפסוק לתאוה יבקש נפרד כי אפילו מי שנפרד מן הדביקות צריך לבקש זאת התאוה. ובכח היגיעה בתורה בכל תושיה יתגלע ויוציא מכח אל הפועל התאוה הטמונה בלבו ודפח"ח. וכ"כ תורת ה' משיבת נפש. ולכן נקרא התורה כלי חמדה שבכחה לעורר החמדה בלב איש ישראל. וכן איתא בספרי ואהבת את ה' כו'. מה האהבה והיו הדברים האלה כו'. שמתוך דברי תורה באין לזו האהבה וכמו כן בשבת שנק' ברית מתגלה בו האהבה כמ"ש ז"ל ויכולו הוא לשון תאוה. ונקרא חמדת הימים שהוא החמדה בבחי' הזמן. וכמו כן בבחי' המקום א"י נקרא ארץ חמדה:



תרנ"ח

במדדש בג' דברים ניתנה תורה באש במים במדבר. אש הוא התלהבות האדם לעלות ולהתדבק בו ית' והוא בחי' נר מצוה כי הנר שלהבת עולה וכן ע"י המצות מתדבק ומתחבר בשורשו למעלה. ומים הוא הארת הקדושה הבאה מלמעלה והוא בחי' תורה אור כי האור מאיר מלמעלה למטה ומדבר הוא להיות נמשך אחר השי"ת בכולו והוא בחי' דרך חיים תוכחת מוסר להיות בטל אל הנהגת השי"ת ותורתו. וזהו עיקר הכנה אל התורה והוא בחי' השבת שניתן קודם מתן תורה וכשחטאו ויצאו ללקוט נאמר מאנתם לשמור כו' ותורותי כו'. כי השבת הי' הכנה להיות מוכנים ע"י לקבל התורה. לכן אח"כ דכתיב וישבתו כו' ביום השביעי תיכף נסעו מרפידים להר סיני. וכן הוא סדר המעלות נתן לנו השבת וקרבנו לפני הר סיני. וע"ז כ' וממדבר מתנה ואחז"ל א"א זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר. וז"ש בשבת מתנה טובה יש לי כו' הוא עצם התורה שע"י השביתה וביטול כל המלאכות זוכין לתורה:



תרנ"ט

במדרש צדקתך כהררי אל צדקה שאתה עושה מפורסם במקום ובזמן ע"ש. כי הזמן והמקום לבושים גשמיים וביציאת מצרים הי' גאולה וחירות אל הפנימיות וז"ש במדבר כו' באחד לחודש כו' בשנה כו' לצאתם מארץ מצרים. ולא כ' לצאת בני ישראל. לרמוז כי המקום והזמן גם הם יצאו מארץ מצרים. וכ"כ יצאו כל צבאות ה' והנה כל הבריאה הוא צבאות ה' שהכל לכבודו ברא רק שהכל תלוי בנפשות בנ"י וכשנגאלו יצאו כולם מן המיצר והסתר הטבע. כי עולם שנה ונפש הכל ענין אחד. ובמד' שהוציא הקב"ה את אברהם אע"ה למעלה מכיפת הרקיע וא"ל כה יהי' זרעך ונתקיים ברכה זו בימי משה והנכם כו' ככוכבי השמים ע"ש. לכן נמשלו בנ"י לכוכבים כי הכוכב ממונה על הטבע ויש בו כח מלמעלה מהטבע. וזה רמז כוכב. כ"ב אתוין הם יסוד הטבע וכ"ו רומז לשם הוי"ה. וכמו כן נפשות בנ"י יש בהם ב' הבחי' משם הוי"ה וכח הכ"ב אתוין. והקב"ה קיים הבטחתו לאברהם אבינו שחתם אות ברית קודש בכל איש ישראל שזה עדות שיש בו חלק משם הוי"ה ובכח זה הם מתעלין לשמים כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ובזה הכח קיבלו התורה כמ"ש במד' ויקרא אליו ה' מן ההר בזכות אברהם. מתנות באדם אברהם שנק' אדם הגדול בענקים. ה' מן ההר לאמר ר"ת מיל"ה:

ואמרו במד' משל הצדיקים בדירתן כו'. דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך הוא בחי' היראה שעובד מיראה צפון לו החלק בג"ע אבל העובד מאהבה איתא בתנא דבי אליהו שיש לו ב' חלקים בעוה"ז ובעוה"ב. וכן הוא במשנה תלמידיו של אברהם אע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. פי' שגם בעוה"ז נגלה להם הקדושה. ועל בחי' זו מסיים הפסוק פעלת לחוסים בך הם אוהבי ה' כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי. וזוכין להשראת השכינה ביניהם וזהו נגד בני אדם. וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כמ"ש במדרש כי הרשעים מחשיכין העולם במעשיהם ואין אני והוא יכולין לדור. אעפ"כ גברה אהבת הצדיקים שיתגלה הקדושה בעולם ומים הרבים לא יוכלו לכבות אהבת הצדיקים:

ובמדרש ראו דבר ה' המדבר הייתי כו' ע"ש. פי' דבר ה' הוא הנהגת הבורא ית' שכפי מה שהאדם מבטל עצמו לגמרי כמדבר ויודע שאין לו מקום בעולם אז השי"ת נותן לו המקום. ובנ"י באמת אין להם מקום בעוה"ז. ויחנו במדבר. שהבינו זאת שאין להם מקום בעוה"ז ולכן כ' ושמתי מקום לעמי כו'. וזכו לדגלים שזהו עיקר שורש כל המקומות וכן הוא המדה:



תר"ס

במדרש צדיק כתמר יפרח כו'. מה תמר יש לה תאוה אף צדיקים תאותן להקב"ה כו'. כבר כתבנו מזה שהגם שרשעים מלאים תאוה אבל היא אהבה שתלוי' בדבר ובטלה. לכן כל תאותם בתחילה ואח"כ נמאס בעיניהם כמ"ש רשעים מלאים חרטה. אבל אהבת הצדיקים בעצם הנפש ז"ש בצלו חמדתי וישבתי. ישיבה הוא עכבה שנשאר האהבה קבועה לעולם בנפש. ובאמת אהבה זו נמצאת בנפשות בנ"י רק שצריכין להוציאה מכח אל הפועל והוא באמת ע"י מדת צדיק. אות ברית קודש. זה צדיק כתמר יפרח. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה. ולכן ערלה חופפת על זה והיא אהבת הרשעים שע"ז נאמר בפרוח רשעים כמו עשב ואינו דבר של קיימא כמ"ש לעיל שהיא תאוה החיצוניות ערלה דחפיא ברית. ברית הוא התקשרות בשורש החיים והוא בכח הנשמה שע"י מדת צדיק נמשכין הנשמות מלמעלה והוא עצם הדביקות בשורש העליון כמו שכל עילה נמשכת אחר עילתו. ולכן גם בגשמיות יש בו תאוה אבל בנ"י ניתן להם המילה להעביר ערלה דחפיא ברית ולזכות לתאוה פנימיות. ומדת צדיק זה יש בעולם שנה נפש. לכן אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שגם בשבת מתגלה בחי' צדיק. וע"ז מיוסד מזמור שיר ליום השבת כו'. וכמו כן בעולם ומקום כדאיתא במד' כשבאו להר סיני נתאוו לדגלים שבאו בכח המקום לאהבה פנימיות הנ"ל. וכן בביהמ"ק. והנה כתיב ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר. פי' שמצאו להם מקום מנוחה במדבר כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה כי עיקר מנוחת הצדיקים כשמתבטלין אל השי"ת שזה בחי' במדבר. והוא ג"כ מנוחת שבת קודש:



תרס"א

במדרש הביאני אל בית היין בין ע' אומות ובחר בדגל ישראל. ד"א למרתף גדול של יין סיני התורה שנתפרשת במ"ט פנים כו' ע"ש. בית היין הוא המקום שמשם יש התפשטות לע' לשונות. ובנ"י נשאר להם זו השפה אחת שהי' מקודם. והוא כולל כל הע' לשון. ודגלו עלי א'ה'ב'ה גימ' א'ח'ד. ולכן כתיב בבני ישראל ע' נפש לשון יחיד. ופי' הב' הוא מדריגה שלמעלה מזו לכן רמז מרתף גדול של יין שמשם מתפשט מ"ט פנים וישראל יש להם דביקות בשער החמשים שכולל כל השערים. והגם שבכאן יש נ' שערים ושם ע' לשונות. מ"מ זה הוא מדריגה גבוה מעט הכמות ורב האיכות. וב' מדריגות אלו הם בחי' חג השבועות חמשים עצרת. והוא מדריגה עליונה שהיו בנ"י מוכנים לזה קודם החטא. אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם. ויש מזה התגלות בחג השבועות. וחג הסוכות הוא מדריגה השני' לכן מקריבין ע' פרים. ואח"כ שמיני עצרת יהי' לכם שהוא הכולל כל ע' לשונות כמ"ש. אח"כ מצאתי כזה בשל"ה מס' שבועות:



תרס"ג

במדרש נרננה בישועתך כו'. במה שעשית לנו בשמך כו'. עיקר שמחת בנ"י במה שהם נושעים בה' ובזה שמחים יותר מעיקר הישועה. כי הקב"ה א"א להשיגו שהוא רחוק מכל רחוק בעצמותו. רק מתוך מעשיו יכולין להכירו. וע"ז נברא העולם לכבודו כדי להכירו מתוך מעשיו. וכאשר עשה לנו נסים ונפלאות יש לנו דביקות והכרה ביותר. וע"ז כתיב אנכי ה' אלקיך ביחוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים כמו שאמרו על הים זה אלי שהכירו מתוך הנסים בהשגה למעלה מהכרת כל הברואים ע"י מעשה בראשית שהוא בטבע. וכאשר הוצאתיך מארץ מצרים יש לך הכרה ודביקות יותר באלקותי כמ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כו'. ובכל הנהגה שמנהיג הקב"ה אותנו בין בטובה בין בזמן הגלות ופורעניות. מ"מ בזה אנו שמחים שמנהיג אותנו שלא בדרך הטבע. כמ"ש בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר. וזה שבחן של ישראל לכתך אחרי במדבר שנמשכו אחר הנהגת השי"ת שלא בדרך הטבע. וכל חומש הפקודים ספר במדבר הוא שבחן של ישראל שנדברו אחר השי"ת. דבני ישראל יש להם חלק בתורה כמ"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ובראשית שמות בחי' הקב"ה במעשת בראשית וביציאת מצרים. ויקרא עיקר מצות התורה. במדבר שבחן של ישראל ודברים בחי' משה רבינו ע"ה:

במשנה דאבות אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. זה על בחי' תורה שבע"פ. כי תורה שבכתב מונחת בקרן זוית. אבל תורה שבע"פ הוא כפי העוסקין בה כך מתגלה כח התורה. דאיתא בגמ' או יחזק במעוזי יעשה שלום כו' שלום יעשה. העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. וזה הענין כמו שני המאורות חמה ולבנה והרבה הקב"ה הכוכבים לפייס הלבנה שנתמעטה. וזה רמז לתורה שבכתב ושבע"פ. ונשמות בנ"י שנמשלו ככוכבים הם העושים שלום ומחברין ב' התורות. וכמו הלבנה אין לה רק מאור החמה כמו כן תורה שבע"פ הוא מתורה שבכתב. וזה כל אסמכתות ודרשות שבדברי חז"ל. שהכל נרמז בתורה שבכתב. וע"י הת"ח העוסקין לשמה מתגלה הארת התורה בכל המעשים. כי המצוה יש בה מתורה שבכתב ושבע"פ. כי התורה שבכתב בעצמה היא אלקית רק שנתלבש אור התורה באלה המצות שלפנינו. וזה כמו ירידה רק העוסקין בתורה לשמה מאירין הדברים ומתיחדין בשורש התורה לכן נק' עלבונה של תורה כשאין עוסקין בה. ובמ"א כתבתי עוד ע"ש כוכב כי הוא שם הוי"ה וכ"ב אותיות שבהם נברא העולם. וכוכב יש בו מב' הבחי'. וכמו כן בנ"י נשמות וגופות נמשלו לכוכבים:



תרס"ד

במדרש וירם קרן לעמו כשם שאני תלוי ראש על הכל כו'. עוד שם אם יתן איש כו' הון ביתו כו' אמרו אוה"ע למה אין אתה מקרבנו א"ל לפי שאתה חוטאים א"ל וישראל אינם חוטאים והשיב כי הם כמו בת קטנה שאין אביה מקפיד עלי' כו' הענין הוא כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה סתים וגליא כמו כן בני ישראל סתים וגליא. כמו שהקב"ה הוא גבוה וקדוש מכל אעפ"י שמלא כל הארץ כבודו אעפ"כ הוא תלוי ראש לכל. כמו כן נשמות בנ"י חלק ה' ממעל וחלק בנ"י בעוה"ז הוא בחי' קטנות ועיקר הנשמה דבוקה במקורה ובה אין מגע סט"א וחטא כלל. ולכן איתא כשאדם חוטא נשמתו מסתלקת ממנו. וזה הנשיאות ראש הוא התדבקות אל השורש. וזכו דור המדבר שנתעלו וראו כל א' מקומו ושורשו למעלה. וזה הדור שיצאו מן הכלל ללמד על כלל ישראל יצאו. וגם עתה הגם שא"י לראות ולהכיר את מקום השורש עכ"ז יש לנו להאמין כי חלק ה' עמו. ובאמת כפי רצון והשתוקקות האדם לידבק בשורשו כך מתגלה לו. וז"ש איש על דגלו כו' לבית אבותם יחנו בני ישראל. שיהי' עיקר המנוחה של איש ישראל בהתדבקו בשורש אבותיו. כמ"ש ז"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן שמעתי מפי מוז"ל פי' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. שבנ"י עיקר המנוחה שלהם הקדושה כו'. ובאמת כשאדם מצפה תמיד להתדבק בשורש נשמתו להיות קדוש לה'. ממילא כשבא קדושה מלמעלה היא המנוחה שלו וזאת אות השבת קודש שהנחילנו השי"ת הוא עדות שבנ"י נפשותיהם ורצונם אל הקדושה וזה מנוחתם. כי בשבת יש נשמה יתירה ומתגלה כח השורש שלמעלה. וספר זה חומש הפקודים הוא שבחן של בני ישראל דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו וישראל קנין אחד לכן חומש אחד מחמשה חומשי תורה הוא בסידור מנין בני ישראל:

בשבת שלפני שבועות צריכין להכין לקבלת התורה כי השבת ניתן קודם התורה שהיא הכנה לקבלת התורה. וכן כתיב וישבות העם ביום השביעי ומשם נסעו להר סיני. ויש אומרים בשבת עצמו וי"א ביום ראשון אחר השבת. אבל בכח השבת באו אל הר סיני ויחן שם כאיש אחד בלב אחד זה מכח השבת שנעשין בנ"י אחדות אחד. והוא עצמו בחי' המדבר שהתורה ניתנה בג' דברים באש במים במדבר. ומדבר הוא הביטול לבטל הכל להיות כמדבר רק לשמוע דבר ה'. ויש בכל איש ישראל קצת מזה בכל שבת ששובת מכל המלאכות לכן הוא הכנה אל התורה. וכן איתא בסדר המעלות ונתן לנו את השבת וקרבנו לפני הר סיני. וכעין שכתבו חז"ל שצריך לעבור השבת על הילד קודם שנכנס לברית מילה כמו כן בכלל ניתן השבת קודם שנכנסנו בברית התורה בהר סיני: