שער הפסוקים/ויקרא - דברים

<< · שער הפסוקים · חלק ג · >>

פרשת ויקרא

סימן א':

ויקרא אל משה וגו':

בענין א' זעירא דויקרא, הטעם הוא מובן במ"ש חז"ל כי אחר עון העגל, כשא"ל הקב"ה לך רד, נתמעט ממנו תתקצ"ט חלקים, מן האור הראשון שהיה בו, ולא נשתייר בו רק חלק אחד, מכל אלף חלקים הראשונים. ובזה נבין ענין אחד, אל"ף זו למה זעירא, כי אלף רבתי, היא עולה במספר אלף, כי כן במלואה הם אותיות אלף. ואח"כ לא נשתייר לו רק אלף פשוטה, שהוא מספר אחד בלבד, ואז נקרא אלף זעירא. וכבר ביארנו ענינם למעלה, בפסוק ויתן על פניו מסוה, וע"ש. ודע, כי בעון שגרמו ישראל אל משה, שיחסרו ממנו אותם אלף חלקי האורה, ובחסרונו, נחסרו מהם ג"כ, לכן נכנסו ישראל בגלות הזה האחרון, הנקרא אלף שנים דגלותא, כנזכר בס"ה בפרשת פקודי על פסוק האלף לך שלמה:

סימן ה':

והביא איל תמים מן הצאן:

(מזולתו) הנה ר"ת 'הצאן 'בערכך 'לאשם, ר"ת הבל. וגם ר"ת 'לאשם 'אל 'הכהן, הוא לאה. ירמוז למה שידעת, כי משה שהוא הבל, אתדבק בלאה, הנקרא עלמא דאתכסיא:

א"ש, לרמוז זה, לכן הלמ"ד של לאשם, משמשת להבל, ומשמשת ללאה, כנלע"ד. גם ירמוז אל מ"ש בספר התיקונין תיקון ס"ט, כי גם הבל נתגלגל בתלת אבהן, וא"כ נתגלגל ביצחק, ולכן נרמז יצחק, באיל תמים זכר, לאילו של יצחק:

פרשת שמיני

סימן י

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י, א)

ראיתי לבאר כאן, ענין משה ואהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר, ושאר בני ישראל, אשר היו בדור ההוא. כבר הודעתיך בפסוק וראית את אחורי, כי נה"י דאבא מלובשים תוך נה"י דאימא, ובתוך כל אחד מהם, יש בהם ג' אורות דמוחין דזעיר אנפין, שהם חב"ד, מצד אבא, בנה"י דאבא. וחב"ד מצד אימא, בנה"י דאימא. ונה"י דאבא תוך נה"י דאימא, וכלם תוך גופא דזעיר. והנה נתבאר אצלינו בדרוש הרפ"ח ניצוצין, איך יש כמה אחוריים לאחוריים וכמה פנים לפנים. וביארנו, כי הפנים מעולים מן האחוריים, והאחוריים הפשוטים, מעולים מן האחוריים המליאים. והנה הפנים של יסוד אבא, היא הוי"ה דמלוי יודי"ן, העולה ע"ב. ואחוריים הפשוטים, הם גם כן ע"ב, והאחוריים מליאים הם בגימטריא קפ"ד. אמנם הפנים של יסוד דאימא, הוא שם אהי"ה דמלוי יודי"ן, ועולה קס"א. והאחוריים הפשוטים, הם בגימטריא מ"ד. והאחוריים המליאים, הם בגימטריא תקמ"ד. הנה נודע, כי בהיות יסוד דאבא תוך יסוד דאימא, נמצא כי הפנים דיסוד דאימא, סובבים על אחוריים דיסוד דאבא, והם דבוקים יחד:

והנה משה, משתי בחינות אלו דבוקות יחד, שהם, פנים דאימא שהם קס"א, ואחוריים דאבא המליאים שהם קפ"ד. ושניהם בגימטריא משה^[1]. כי נודע שהאחוריים היותר חיצונים דיסוד דאבא, שהם קפ"ד, הם הדבוקים עם הפנים דיסוד דאימא, ומשניהם שורש נשמת משה רבנו עליו השלום. ובבחינת אחוריים של אבא (שהם קפ"ד) נאמר לו (שמות לג, כב) "וראית את אחורי", כי שם שרשו, ולא בבחינת הפנים דיסוד דאבא. ובבחינת הפנים של יסוד דאימא, אמרו בספר הזוהר שמשה זכה לבינה, לפי שלא זכה אל הפנים דיסוד דאבא. ואמנם אין זה אלא בבחינתם למטה, בהיותם מתלבשים תוך זעיר אנפין, ולא בבחינתם למעלה במקומם עצמם. ולכן נקרא משה איש האלהים, בעלה דמטרוניתא, כי הנה הוא בבחינת אחורי היסוד של אבא, ופני היסוד של אימא, בהיותם למטה בסוד הדעת דזעיר אנפין, הנקרא בעלה דמטרוניתא:

אמנם אהרן, הוא מבחינת שתי אחוריים הפשוטים והמלאים דיסוד דאבא, והם ע"ב קפ"ד, שהם בגימטריא אהרן. וגם זה בבחינתם למטה, ברישא דזעיר כנזכר. וזהו טעם היות אהרן כהן, איש החסד, לפי שכל בחינתו מיסוד דאבא בלבד. אבל משה יש לו ב' שרשים, אחד באבא, ואחד באימא. גם לטעם זה אמרו בספר הזוהר, כי אהרן נקרא "שושבינא דמטרוניתא". והענין הוא במה שהודעתיך, בפסוק (משלי ג, טו) ה' בחכמה יסד ארץ, כי כל תיקון הנקבה הוא על ידי אבא, והוא ענין אהרן, כי הוא יסוד דאבא כנזכר, והוא מכונן אותה, ולכן נקרא שושבינא דמטרוניתא. ואמנם אם נעריך ערך משה ואהרן, איזה מהם יותר עליון, יש בחינה שמשה גדול מאהרן, לפי שמשה יש בו בחינת פנים דאימא. מה שאין כן באהרן, שכלו בחינת אחוריים. ובבחינה אחרת, אהרן גדול ממשה, לפי שיש לו אחוריים הפשוטים דע"ב דיסוד דאבא, שהם גדולים מאחוריים המליאים דקפ"ד שלקח משה:

ואמנם יש עוד בחינה שלישית מכרעת האמת, והיא, כי אין אבא ואמא כזעיר אנפין ונוקבא, כי זעיר אנפין אחוריים שלו מעולים מן הפנים של נוקביה. אבל אבא ואמא, כחדא נפקי וכחדא שריין, ושניהם שוים, ואין ביניהם רק הפרש יתרון מעט, כמו שביארנו על מה שכתוב באדרת האזינו ועם כל דא אבא טמיר וגניז יתיר ועיין שם. ונמצא, כי כיון שמשה יש לו פנים דאימא, הוא יותר מעולה מן אהרן כפי האמת:

ובזה נתבאר היטב ענין פסוק (שמות ו', כ"ו-כ"ז) "הוא אהרן ומשה...הוא משה ואהרן". כי לפעמים מקדים אהרן למשה, כפי הבחי' הראשונה. ופעמים מקדים משה לאהרן, כפי הבחינה השנית. וזו היא העיקר כנזכר. והנה נתבאר, איך משה ואהרן הם אחים, כי הם נשרשים ביסוד דאבא:

והנה אלעזר ואיתמר, שניהם מנו"ה דאבא, שנתלבשו בנו"ה דאימא, תוך שני קוים דזעיר, ימין ושמאל, שהם חכמה ובינה שבו. ואלעזר מן הנצח, ואיתמר מן הוד. ונדב ואביהוא, שניהם מנו"ה דאימא, אשר תוך שני קוי דזעיר אנפין כנזכר. ונדב מן הנצח, ואביהוא מן הוד:

והנה אם נעריך עתה ערך כלם, נמצא, כי בבחינה אחת הם מעולים נדב ואביהוא מן משה ואהרן ואלעזר ואיתמר, לפי שכיון שנה"י דאבא מתלבשים תוך נה"י דאימא, אורותיהם מכוסים בתוכם, ואף על פי שבבחינת עצמם הם גדולים נה"י דאבא מנה"י דאימא, אמנם ההארות היוצאות מתוך נה"י דאבא, והנשמות הנמשכים משם, הם הארות מועטות ההארה מן היוצאות מנה"י דאימא המגולים, ומקבלים הארותיהם בגלוי גמור. ובפרט, כי אף גם ההארות ההם הנמשכות מנה"י דאבא, אינם יוצאות לחוץ, אלא עד שיעברו דרך נה"י דאימא, המלבישים אותם. כמבואר אצלינו איך יש עירוב לנשמות היוצאות מנה"י דאבא, עם נשמות היוצאות מנה"י דאימא. ונמצא, כי נדב ואביהוא, גדולים מאלעזר ואיתמר, לסיבה הנזכר. ולא די זה, אלא אף גם גדולים הם בבחינה זה על משה ואהרן, לפי שגם היסוד דאבא מלובש תוך יסוד דאימא כנזכר. ואף על פי שמן החזה ולמטה מתגלה היסוד דאבא לגמרי כנודע, עם כל זה, גם שם יש אורות החסדים וגבורות דיסוד דאימא, המתגלים למטה מן החזה, מקיפים וסובבים על היסוד דאבא:

וזה סוד מה שאמרו בזוהר בפרשת אחרי מות על פסוק הבכור נדב ואביהוא, דפסיק טעמא בתר הבכור נדב, לרמוז, כי הבכור והגדול במעלה, הוא נדב, דשקיל ככלהו תלתא. ואביהוא שקיל כתרווייהו, אלעזר, ואיתמר. ובתר כן, אלעזר ואיתמר. והטעם הוא, כי נדב הוא מן הנצח, ולכן גדול מאביהוא, שהוא מן ההוד. ושניהם, מנצח הוד דאימא. ולכן גדולים על אלעזר ואיתמר, שהם נצח הוד דאבא:

גם בחינת מעלתם על משה ואהרן, נרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה בפסוק בקרובי אקדש, שאמר משה לאהרן, עתה ידעתי שנדב ואביהוא גדול ממני וממך, ואז וידום אהרן, בשומעו יתר מעלתם. ואמנם יש לארבעתם יתרון עליהם, שהם מאורות דאבא, ואלו מאורות דאימא. ובפרט משה ואהרן, שהם מן היסוד דאבא, שלפעמים מתגלה, והוא בהתפשטותו למטה מן החזה כנזכר ובפרט משה, שיש לו בחינת פנים דיסוד דאימא כנזכר לעיל:

והנה מטעם זה גם כן יתבאר, כי אף על פי שהנצח הוא קו ימין, אשר ממנו אלעזר, לא מפני זה יהיה גדול ממשה ואהרן, שהם מן היסוד, שהוא קו אמצעי, כנודע שהדעת הוא למטה מן החכמה. והטעם הוא, כי נצח והוד דאבא, אין להם גילוי כלל, ותמיד אורותיהם סתומים תוך נו"ה דאימא. אבל היסוד דאבא, הנה אינו בכסוי אלא עד החזה לבד, ומשם ואילך מתגלה לגמרי:

והנה בני ישראל, יש בהם ב' בחינות, האחת היא דור המדבר, היוצאים מן לאה אשת יעקב, כנזכר לעיל בדרוש ב', שבפסוק ויקם מלך חדש וכו'. השנית היא, שאר ישראל היוצאים מן רחל אשת ישראל, הנקראים בית ישראל, כי אין בית אלא אשה. ואלו נקראים בית ישראל כמו שאמר הכתוב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה וכו':

ודע, כי פעם אחרת שמעתי ממורי זכרו לברכה, בענין נדב ואביהוא, ענין אחר, ויובן עם מה שביארתי בפרשת בראשית, בענין חטאו של אדם הראשון, איך לא נשארו בו אלא הנשמות, הנקראות חלתו של עולם, והורישם לקין והבל בניו, כאשר הולידם. ושם נתבאר, איך ב' הכתרים של שני הגבורות, שהם מתפשטות בנו"ה דזעיר אנפין, מהם נולד קין. והנה התחלת תקון הטוב של קין, היה בנדב ואביהוא:

וזה סוד היותם נקרא בספר הזוהר, תרי פלגי גופא, דלא איתנסיבו, והם חשובים נפש א' בלבד, ולכן יכלו להתעבר שניהם יחד בפינחס, כשהרג את זמרי כנודע. והוא, כי נו"ה הם נקרא תרי פלגי גופא. גם זה סוד מה שאמרו בזוהר פרשת ויצא, בסתרי תורה, וזה לשונו:, ויגע בכף יריכו, דא נדב ואביהוא, לרמוז כי הם ביריכיו דזעיר אנפין, בנו"ה שבו כנזכר. ולכאורה נראה סותר הנזכר לעיל, שאמר שהם נו"ה עצמם דאימא, והמסתכל יבין שהכל אחד:

ועתה נבא לבאור הכתובים. הנה נודע, כי כל תיקון ובנין פרצוף רחל נוקבא דזעיר אנפין אינו אלא על ידי אורות דאימא. והנה נדב ואביהוא הם מאורות דאימא כנזכר, ולכן חשבו לתקנה על ידיהם. ובפרט במה שביארנו בפסוק "אנחנו טמאים לנפש אדם", כי נדב ואביהוא הם עצמם נפש אדם הראשון, מאותם הנשמות שנשארו בו אחר שחטא כנזכר. והם בחינת נפש דאצילות. ורצו לתקן חטאו של אדם הראשון על ידי תקון המלכות הנקראת "נפש" כנודע:

ונודע במה שאמר הכתוב (משלי כז, ט) "שמן וקטורת ישמח לב", כי מוחין דאימא נקראים קטורת, ודאבא נקראים שמן. ואז רצו להקטיר קטורת, כדי להמשיך מוחין דאימא בנוקבא, ועל ידי כן תחזור פנים בפנים להזדווג עם זעיר. וזהו לשון קטרת, לשון התקשרות הנוקבא בבעלה. ונודע, כי המוחין דאימא, הנקראים קטרת, מלובשים תוך נה"י דאימא, שהם בחינת הכלים. והם ג' אהי"ה, דְיוּדִי"ן, וְאַלְפִי"ן, וְהֵהִי"ן. שהם בגימטריא מחת"ה עם הכוללים. וזה סוד "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו", שהוא בחי' לבושי נו"ה דאימא, וישימו עליה קטרת, שהם המוחין שבתוכם, והקריבוה אל המזבח, היא רחל נוקבא דזעיר. וזהו מה שדייק באמרו בני אהרן, שנראה מיותר. אבל כיון לתת טעם לסברתם זו, כי להיותם בחינת נו"ה, שהם נקראים בכל מקום בשם בנים כנודע, לכן חשבו שעל ידיהם יתוקן זה, כי אין המלכות נתקנת אלא מנה"י דזעיר אנפין:

ואמנם טעו בענין זה, כנודע במה שביארנו בפרשת תזריע, בענין הצרעת, כי כאשר המוחין דאימא מאירים בנקבה, קודם שיכנסו מוחין דאבא בזעיר אנפין, אז יש אל החיצונים אחיזה, בהארתה היוצאת לחוץ, ומשם נעשים, שאת, או ספחת, או בהרת. שהם ג' נשים נכריות וזרות של הקליפות. ולכן היו צריכות לשתף עמהם במעשה התקון ההוא, את אהרן אביהם, או עם משה, או עם אלעזר ואיתמר, שהם מבחינת מוחין דאבא כנזכר לעיל. ועל ידי השתתפותם, יוכלו הם לתקן את הנקבה, אשר עיקר תקונה הם ממוחין דאימא כנזכר לעיל. ולכן בהיותם לבדם, גרמו ששלטו החיצונים, הנקראים אש זרה, והיא בחינת אשה זרה, הנזכר לעיל במלת שאת, או ספחת, או בהרת, ואז נענשו ומתו:

ובזו יצדקו דברי מאמר רבותינו זכרונם לברכה, ומאמרי הזוהר במדרשים, בענין חטאם של נדב ואביהוא מה היה. כי האומר שחטאו באש זרה, כבר נתבאר עניינו. והאומר שחטאו על שלא נטלו עצה מאביהם, והאומר שחטאו על שנהגו שררה בימי משה רבם, גם זה מובן עם הנזכר, שאלולי שנשתתפו עמהם, לא שלטה אשה זרה במעשיהם. והאומר שחטאו, לפי שלא נשאו אשה, הענין הוא שאימא היא אשת אבא, והיו צריכים בתחלה לזווג ולהשיא את אבא עם אימא, להמשיך המוחין דמצד אבא כנזכר, ולא עשו כן, אלא הם לבדם עשו המעשה הזה, כאלו הם עצמם בחינת אבא שהוא זכר, ואין עמהם נקבה. והאומר ששתו יין נסך, הענין הוא במה שידעת סוד היין נסך, שהם המוחין והגבורות דאימא, הנקראים יין, וצריכים שמור מן החיצונים. והם גרמו שנסכוהו החיצונים, ואש זרה כנזכר:

גם בזה תבין, נקוד טעם למטה, במלת אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם, תרי טעמי. והענין הוא, כי נו"ה הם תרין ווי"ן כנודע, והם כצורת תרי טעמי הסמוכים זה לזה. ולפי שנדב ואביהוא היו משם, וחטאו שלא נצטוו על ככה, לכן ננקד שם תרי טעמי. וכשמוע אהרן את כל הטעמים האלו, כתיב וידום אהרן:

כללו של דבר, אל יחשוב אדם טעות מפורסמת כזה, שנדב ואביהוא הקריבו אש זרה ממש חס ושלום, כי מי שהיו שקולים כמשה ואהרן, ואמר הקדוש ברוך הוא עליהם בקרובי אקדש, אין לייחס להם טעות גדולה כזו, שאין לייחסה לתינוק הדיוט אחד:

אבל הענין הוא, במה שהודעתיך בענין חטאו של אדם הראשון, ובענין אותם ארבעה חכמים שנכנסו לפרדס, ושלשתם נענשו. כי כל כוונתם היתה בתכלית החשיבות, שכלם בהיותם ראשי בני ישראל, השתדלו לתקן פגם המלכות מן החיצונים, ולזווגה עם בעלה, ולא היה יכולת בידם, וטעו במעשיהם, ונענשו בשוגג. כמו שכתוב בפרשת פקודי דף ר' עמוד א (ח"ב ר, א):

וזה סוד מה שאמרו בתיקונים, כי ההוא חויא אענש לכל צדיקייא, דהוו משתדלי למיסב ברתא דמלכא, דיתבא בריש ההוא מגדלא וכו'. וכמו שהודעתיך בדרוש המרגלים, ובפסוק ויקם מלך חדש. ובדרוש עון הסלע, בפרשת חקת, כי גם משה טעה, ולא יכול לתקן את המלכות כפי צרכה. גם זה סוד מה שנתבאר בזוהר פרשת נח, ובמדרשי חכמינו זכרונם לברכה כי הקדוש ברוך הוא נתן חכמה, לאדם, ולנח, ולג' האבות, ולמשה, וכלם טעו בחכמתם. ועל דרך זה הוא בנדב ואביהוא, שכונתם היתה לשם שמים, כי היו גדולי הדור, וְשִׂטְנַא נצח שטעו במעשיהם, ועל ידי כך נתאחז בהם אשה זרה, לא שחס ושלום הם עצמם הקריבוה, וזכור ענין זה:

והנה צוה משה לאהרן ולאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרָעו וכו', ורמז באומרו בניו, שהוא מיותר, כדי לומר טעם לדבר, והוא, כי הנה הם בניו, וכמו שהוא מאורות דאבא, גם הם כמוהו בניו מיוחסים אליו. גם רמז אל מה שאמרנו לעיל בנדב ואביהוא, שקראם בני אהרן, להיותם בחי' נו"ה, הנקראים בנים, וזהו שאמר בניו, כלומר, כי הם נו"ה דאבא, הנקרא בנים, ולכן ראשיכם אל תפרעו וגו', כי שמן משחת ה' עליכם, הם סוד מוחין דאבא, הנקרא שמן, משום דאיהו בחשאי, כנזכר לעיל על פסוק שמן וקטרת ישמח לב, וכיון שאתם משם, אל תבכו עליהם, כי הם בחינת אורות דאימא, ואין זה חסרון לאורות דאבא, כי אינו צריך להם. ואם תנהגו אבילות, יורה חס ושלום פגם במוחין דאבא, מה שאינו כן:

וזה נרמז בזוהר פרשת צו, אמנם אחיכם כל בית ישראל הם יבכו עליהם, והנה שינה לקראם בלשון, והוא בית ישראל, ולא אמר בני ישראל לשון דכורא, להורות מה שנתבאר לעיל, כי כל ישראל נקראים בית ישראל, על שם רחל, הנקראת בית של זעיר, הנקרא ישראל. כנודע, כי כל ישראל קרויים על שם אפרים, ועל שם יוסף, ועל שם רחל. כמו שאמר הכתוב, רחל מבכה על בניה, עם היות הגלות ההוא מבני יהודה. ונודע היותה נקראת עקרת הבית, עיקרה של בית, והם צריכים לבכות על מיתת נדב ואביהוא, לפי שאין בישראל גדול מהם, לשיוכל לתקן את רחל אלא הם, שהיו ממוחין דאימא, וכבר נשרפו:

ואף על פי שיש בישראל, מי שהוא מבחינת אבא, ובפרט דור המדבר, כמבואר אצלינו, עם כל זה, כבר נתבאר לעיל, כי כל הארות של יסוד דאבא, אינם יוצאות אלא על ידי אימא, ולכן כלם צריכים להם. ובפרט שנתבאר אצלינו, בפסוק ויקם מלך חדש, בסוף דרוש א', ענין מספר ע' נפש שירדו למצרים, הנקראים בית ישראל, על שם שהם מבחינת ע' אורות המגולים, שבשני שלישי החסד המתפשט בתפארת דזעיר, ובשני החסדים המתפשטים בנו"ה דזעיר, והם מבחינת אימא. אבל אתם אהרן אלעזר ואיתמר, הראשים והשרשיים של עיקר הנשמות, הנמשכות מן נה"י דאבא, אין ראוי לכם לבכות עליהם, לסיבה הנזכרת. והנה אין חולק מאמר הנזכר של ע' נפש, שהם מצד אימא, עם הדרוש שביארנו. כי דור המדבר הם מצד אבא. כי זה דור בפני עצמו, היורדים למצרים. וזה דור המדבר, העולים ממצרים, והם מצד אבא:

פרשת תזריע

סימן י"ב:

דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי וגו':

נודע מ"ש חז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והענין הוא, כי כשתתגבר טיפת הנקבה על טיפת הזכר, אז הולד זכר יוצא תחלה. ולכך אימא עילאה, הקדימה והזריעה בתחלה, ולכן נולד ממנה ז"א דכורא, קודם אל הנוקבא, וגבר הוא עליה. אבל נוקבא תתאה רחל, הזריעה לבסוף, ואז נולד הבריאה קודם עולם היצירה, שהוא הזכר, וגברה עליו, למעלה ממנו:

וביום השמיני ימול וגו':

(מזולתו) טעם היות המילה לשמונה ימים, להורות על שבעה מלכין קדמאין, דלא אתקיימו עד בא השמיני, ואתגלי חסד עילאה בפום אמה, ואתבסמת נוקבא. ולפיכך מילה ופריעה, כי היכי דלתגלי חסד עילאה עד היסוד בה, ומבסם לה לנוקבא. (ע"כ מזולתו):

פרשת קדושים

סימן י"ט:

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי וגו':

(מזולתו) זה יתבאר, עם מה שביארנו למעלה, בפסוק זכור את יום השבת, כי המחדש חדושי תורה ביום השבת, גורם כבוד גדול לאביו בעה"ב, כמ"ש בזוהר בפרשת שלח, ולכן סמך פה איש אמו ואביו תיראו, לכבדם ביום השבת על ידי חדושי התורה, וזהו ואת שבתותי תשמורו:

לא תלך רכיל בעמך לא תעמד על דם רעך אני ה':

ירצה, כי רעך הוא בדמותי וצלמי, ונמצא כי השופך דם רעהו, כביכול, כאילו ממעט דמות העליון. וז"ש אני ה', והוא ע"ד מ"ש בזוהר על פסוק ולא תענה ברעך עד שקר, דהוי כאלו משקר בקב"ה, דכתיב ביה (משלי כ"ז י') רעך ורע אביך אל תעזוב:

עוד ירצה קרוב אל הנזכר, עם היותינו מושכים הפסוק הנזכר, והוא אומרו לא תעמוד על דם רעך, עמ"ש אח"כ ואהבת לרעך כמוך אני ה'. וירצה, כי נודע הוא מ"ש חז"ל, על פסוק רעך ורע אביך אל תעזוב, זה הקב"ה, שנאמר למען אחי ורעי. ובזה יתבאר פסוק הנז"ל לא תעמוד על דם רעך פירוש, כי על ידי שפיכות דמים, אתה ממעט כביכול דמות עליון, הנקרא רעך, ועד שם מגיע פגם עון שפיכות דמים. ואדרבא, ואהבת לרעך כמוך, הוא רעך העליון, ואל תפגום בו ח"ו. וביאר מי הוא רעך הנזכר, ואמר אני ה' שהוא רעך:

פרשת אמור

סימן כ"ד:

הענין הוא, כי זה בן האשה הישראלית, הוא בן האיש המצרי, שהרגו מרע"ה, כנזכר בפרשת שמות. וכבר ידעת, כי המצרי ההוא, היה גלגול הרע, אשר בקין בן אדם, וזה הבן מכח האב נמשך, וגם הוא מן הרע ההוא של קין היה. וז"ס והוא בן איש מצרי, ולכן ויקלל את השם:

הגה"ה, א"ש, נלע"ד, כי להיות שמרע"ה הרג את אביו בשם כנודע אצלינו לכן גם הוא ויקלל את השם הנזכר:

ובס"ה אמרו, לאגנא על אימיה, בסוד מגן, ויקוב חור במסך שבין יצירה לעשיה בלבד כדי שמאליו יאירו אצילות ובריאה ויצירה. ולכן ורגמו אותו כל העדה, שהם הסנהדרין והת"ח, לפי שהת"ח יכולים לקבל הארת תוספת שבת, אף בימי החול כנודע. וז"ש לאגנא על אימיה, היא עולם העשיה, שהיא מלכות, ה"א אחרונה שבשם הוי"ה, כנזכר בזוהר. ובזה תבין, למה נסמך לפרשת שבת:

ולכן נרמז שם אהו"ה, בר"ת, 'הישראלית 'את 'השם 'ויקלל, שהוא השם הנרמז גם בר"ת, (ויקרא כ' ו') 'אל 'האובות 'ואל 'הידעונים. וגם בר"ת, (בראשית א') 'את 'השמים 'ואת 'הארץ. והוא במלכות. ובכח שם זה, נקב נקב בין יצירה לעשיה כנזכר. והוא בן איש מצרי שהרגו משה, לפי שהיה בחי' קין, ולכן נתקנא על התאומה יתירה של הבל, והיא האשה הישראלית. והרגו משה, והוא הבל, וזה הבן שלה בא לאגנא על אימיה. וקי"ן בגימטריא אהי"ה במלוי יודי"ן ע"ה, והיא סוד תאומה יתירה, שהיא א' החסירה מן קין, פחות ממספר אהי"ה הנזכר. וגם באהי"ה דיודי"ן אל"ף אחת לבד, והבל שתי תאומות:

סימן כ"ה:

ולא תונו איש את עמיתו ויראת וגו':

(מזולתו) ס"ת, איש' את' עמיתו' ויראת' הוא שתות, מכאן רמז למ"ש חז"ל האונאה עד שתות, מורי ז"ל בשם חכם אחד. (ע"כ מזולתו):

פרשת בחקתי

סימן נ"ו:

ואכלתם ישן נושן וישן וגו':

וכתיב בתריה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, הנה לכאורה קשה, איך הבטחה זו גדולה מכלם, וכלם תלויים בה, איך נאמרה באחרונה. אבל הענין הוא, לסמכו לפסוק ראשון, לרמוז אל מ"ש חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. והוא ענין מ"ש בזוהר בפרשת פקודי, כי מיום שנחרב ב"ה, לא יצאו נשמות חדשות, וכלם הם נשמות ישנות, מתגלגלות ובאות, עד יושלם תקונם, ואח"כ בן דוד בא. ואז יבאו נשמות חדשות. וזש"ה וישן מפני חדש תוציאו, והם הנשמות הישנות, שיצאו לעולם טרם החדשות. ואחר שיושלמו הישנות, אז בן דוד בא. ובכן, ונתתי משכני בתוככם, ויבנה ב"ה במהרה בימינו, ואז יבאו נשמות חדשות לעולם:

פרשת במדבר

"וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל וגו'" (במדבר א, כ). ראוי לדקדק כי בכל השבטים נאמר בהם, לבני שמעון, לבני גד, בלמ"ד. ובשבט נפתלי לבדו, נאמר בלא למ"ד, בני נפתלי. והענין הוא, כי בהיותם חפצים לדעת מספר בני ישראל, היו הנשיאים עם הסופר שלהם, סובבים במחנה ישראל מאהל לאהל, ושואלים כמה נפשות באהל הזה, וכותבים, פלוני בן פלוני משבט פלוני, פלוני בן פלוני משבט פלוני, וכשנגמר כתיבתם, לקחו הפנקס ההוא המעורבב, מס' רבוא בני אדם, והיו מבררים תחלה מביניהם כל האנשים, שיש משבט ראובן הבכור, וכותבים אותם בפנקס אחד שני. ואח"כ מבררים שמות בני שמעון, המפוזרים בפנקס הא', ומעתיקים אותם בפנקס הב', אחר ראובן. וכעד"ז, עד תשלום כל אחד עשר שבטים. ואחר כך כל הנשאר בתוכם בפנקס הא', לא היו צריכים להעתיקם בפנקס הב', כי נשארו שם מבוררים לבדם, ונודעים שהם מבני נפתלי האחרון שבכולם. ולכן בכל האחד עשר שבטים, נאמר בהם לבני, שהיה הקורא בפנקס הא', אומר לסופר, פלוני בן פלוני תחברנו לחלק בני ראובן, הנכתבים בפנקס הב'. וכיוצא בזה בשבט שמעון, וכיוצא. אבל הנשארים באחרונה, היה אומר לסופר, אלו הנשארים כלם הם בני נפתלי:

"וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן וגו'" (במדבר א, נא). הנה בפסוק זה, נרמזו בו שני פעמים שם הוי"ה ושם אהי"ה למפרע, כזה:

המשכן יורידו אותו הלוים, הרי אותיות אהי"ה.

הלוים ובחנות המשכן יקימו, הרי הוי"ה.

המשכן יקימו אותו הלוים, הרי אהי"ה.

הלוים והזר הקרב יומת, הרי הוי"ה:

פרשת נשא

סימן ד':

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית וגו':

דע, כי כללות שבט לוי, הם בחי' ה' גבורות, הנקרא עיטרא דגבורה, חלק הנוק', וזהו טעם מ"ש בפרשת במדבר, ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל, כי אלו בחי' הגבורות, שהם לצורך הנקבה. אבל צריך שתדע, כי הם בבחינתם תוך זעיר, קודם שינתנו בנוקבא. ולכן הם זכרים, כי אחר שינתנו בנוקבא, אז הם גבורות נקבות, נשים ולא אנשים, וכמבואר אצלינו באורך בפרשת בראשית, בפסוק והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין:

והנה לכמה בחי' מתחלקות גבורות אלו ואלו, הם ב' בחינות, וכל אחת נחלקת לג' בחי', הבחי' הא', יש בה ג' מציאיות, הא' היא עיטרא דגבורה, הכוללת ה' גבורות, ועומדת בבחי' מוח הדעת שבנקבה. הב', היא בחי ה' גבורות, המתפשטות עוד בגוף שלה, מחסד שבה עד הוד שבה. הג', בחי' כללות המתקבץ מהם, והם הנקראים חמש גבורות של מ"ן, אשר ביסוד שבה:

והבחי' הב', יש בה ג' בחי' אחרות, האחת היא, בחי' ה' גבורות הניתנים לה בעת תיקון פרצופה ויצירתה, והם ניתנים בה לצורך בנין גופה ועצמותה ממש. הב', היא ה' גבורות הראשונות, הנתנות לה אחר שכבר נתקן גופה לגמרי, ואז נותנם ז"א ביסוד שבה, ע"י זווג שמזדווג בה בביאה ראשונה לעשותה כלי. הג', היא בחי' ה' גבורות חדשות, שנותנם ביסוד שבה, ע"י זווג שמזדווג בה אח"כ, בכל עת שמזדווג, נותן בה ה' גבורות חדשות, מחודשות בכל זווג וזווג, כמבואר אצלינו באורך בפרשת וירא, בדרוש יצחק וחבקוק ובנימין, וע"ש. והנה ג' משפחות הלוי, שהם, גרשון, וקהת, ומררי, הם ג' בחי' הנז"ל, אבל איני זוכר, אם הם ג' בחי' שבבחי' הראשונה. או ג' בחי' שבבחי' הב'. והנה גרשו"ן, בגימטריא קס"ת הסופר, והם בחי' ה' גבורות מנצפ"ך, העולים בגימטריא פ"ר. והנה הם אותיות כפולות, ולכן הם בגימטריא קס"ת, כמנין פ"ר פ"ר. והרי, כי גרשון הוא בחי' אחת מהשלשה הנז"ל, והוא כולל ה' גבורות המתפשטות בגופא דנוקבא. ונודע, כי הה' גבורות יורדות במרוצה אל היסוד דנוקבא, ומשם חוזרים לעלות בסוד אור חוזר מלמטה למעלה, עד כתר שבה, בכל פרצוף שלה ע"ד החסדים היורדים ביסוד דז"א, וחוזרים לעלות בו בסוד אור חוזר. גם נתבאר אצלינו, כי ג' גבורות הראשונות שבנוקבא, הם מכוסים, וב' גבורות תחתונים לבד דנו"ה שבה, הם המגולות, ואלו לבדם הם העולות למעלה להיותם מגולות:

וז"ס נשא את ראש בני גרשון, ונזכר בחי' מניינם בשם נשיאות ראש, להורות, ענין נשיאותם ועלייתם למעלה, כדי להאיר כנזכר. גם לטעם זה לא נמנו, אלא אותם שהם מבן שלשים שנה ומעלה, שהם אותם שהם מבחי' שלשה גבורות העליונות המכוסים, וכל אחד כלולה מעשר, הם שלשים שנה, ואלו לבדם הם הצריכות הארה להאיר בהם, ולכן אל תמנה, אלא מבן שלשים שנה ומעלה. ואמנם לפי שכללות הגבורות, הם ה' גבורות, ולכן תמנה ג"כ אותם שהם עד בחי' חמשים שנה, כי הם מצטרפות יחד:

ואמרו למשפחותם לבית אבותם הוא, כי הנה ב' נקבות הם, שנבנות מה' גבורות, והם, לאה, ורחל, כנודע, כי כל בנין הנקבה, נעשה מן הגבורות והתחיל בלאה, הנקראת בית אבותם, כי אין בית אלא אשה, והיא בית עליונה, לאה, שלוקחת ההארות כמנין אבתם חסר ו', והם ענין ד' אלפי"ן של ד' אהי"ה, שהם בגימטריא מד"ת, כמנין אבת"ם חסר ו' ע"ה, כמו שהודעתיך בפסוק (תהלים ט"ל ה') הודיעני ה' קצי, שהיא רחל. ומדת ימי מה היא, שהיא לאה, וכמו שהודעתיך בביאור ק"ש דשחרית דחול וע"ש. וכנגד רחל, אמר למשפחותם. והענין הוא, כי תחלק שם זה לשנים, ויהיה למ"ש פחות"ם, והם בחי' רחל, המקבלת אורות עליונים. והענין הוא, כי רחל יש בה י"ס, ובכל ספירה שבה, יש בה הויה אחת דב"ן דההי"ן, בסוד (ש"א א' ח') הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים כנזכר שם. והנה עשרה פעמים ב"ן, הם בגימטריא תק"ך, ועם כללות העשרה הויו"ת, הרי תק"ל, ואח"כ תכלול הה', שהם ה' חסדים, עם הה' שהם גבורות, הרי תקל"ה. או אם תחבר תק"ל הנזכר עם הנקבה עצמה, הנקרא ה' אחרונה של ההוי"ה כנודע, יהיה תקל"ה, כמנין פחות"ם ע"ה, והיא בחי' רחל עצמה. אמנם מספר האורות שלוקחת, הם ש"ע נהורין, כמנין למ"ש, וזהו למ"ש פחות"ם:

וענין ש"ע נהורין אלו הוא, כי נודע שבפנים עליונים דז"א, יש בהן ש"ע נהורין, כמבואר בפרשת חיי שרה, בפסוק ואלה ימי שני חיי אברהם וגו', ושם נתבאר איך הם נמשכים דרך קו ישר למטה עד היסוד דז"א, ואז נקרא שלום. וסודו, כי היסוד הוא ו' זעירא, וכשיורדין בו ש"ע נהורין, נעשה שע"ו, כמנין שלו"ם, שלם ו'. וכבר ידעת, שם כי כל בחי' נהורין הם חסדים, ולכן הם יורדים ביסוד, ולכן (בראשית ט"ל ו') ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, מהארת ש"ע נהורין אלו:

וז"ס מ"ש חז"ל, הדרת פנים זקן, כי מי שיש לו בחי' יסוד הנקרא יוסף, יש לו זקן, ויש לו הדרת פנים כנזכר, שהם ש"ע נהורין. אבל הסריס שחסר ממנו היסוד, אין לו הדרת פנים, ואין לו זקן. ואמנם אחר שנמשכו ביוסף, שהוא היסוד, אז עוברים משם דרך אחוריו אל רחל אשר שם, ואז כתיב בה, (בראשית כ"ט י"ז) ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. משא"כ בלאה העליונה, שלא נזכר בה יופי, ונקראת לבית אבותם, וזו נקראת למשפחותם:

ובני מררי, גם הם בחי' ה' גבורות, אבל הם בחינות ה' גבורות דמ"ן שיש ביסוד הנקבה. ולכן נקראים מררי, לשון מרירות הדינין שיש בהם, להיותם גבורות היותר תחתונות שבה. ולכן מררי בגימטריא ת"ן, כמנין ה' פעמים מי"ם, שהם הה' גבורות, שכל אחת נקראת מים נקבות. גם לטעם זה לא נאמר בהם לשון נשיאות ראש, אלא בני מררי תפקוד אותם, לפי שאלו הגבורות הקשים והמרים שהם ביסוד שלה, אינם עולות ממטה למעלה, כי ימררו לאותם שלמעלה. אבל בני גרשום, שהם התפשטות גופא, נזכר בהם נשיאות ראש:

ובני קהת, שכחתי עניינם ואפשר שהם ה' גבורות שבדעת הנקבה, ולכן קהת קודם במעלה לגרשון, כנלע"ד חיים. והנה שינוי שיש בגרשון לקהת ומררי, כי בו נאמר לבית אבותם, ואח"כ למשפחותם. ובהם, נאמר להפך. הטעם הוא, לפי שבני גרשון, הם הגבורות שיורדות וחוזרות לעלות ממטה למעלה כנזכר, ואין הארתם ניכרת, עד אחר שעלו למעלה, וההארה היוצאת מהם, הוא אחר שעלו. וא"כ נמצא, כי תחלה ניתן האור ללאה הנקראת בית אבותם, ואח"כ לרחל הנקראת למשפחותם. משא"כ בקהת ומררי:

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש:

(מזולתו) הנה ר"ת 'חרש 'ומן 'העפר 'אשר 'יהיה 'בקרקע 'המשכן, הוא, חוה איב"ה, ירמוז אל מש"ה, (בראשית ג' ט"ו) ואיבה אשית בינך ובין האשה. כי העפר הוא נחש, אשר עפר לחמו. אשר יהיה בקרקע המשכן, ר"ל, כי כל חשקו ותאותו להתאחז ולהתדבק בקרקע המשכן, אשה העליונה, הנקראת חוה. וכמו שחוה נתקללה לסבת הנחש שהטיל בה זוהמא, כי זנתה תחת בעלה, ונאמר בה ואיבה אשית. כך זו הסוטה שזנתה תחת בעלה, תהיה לאלה ולקללה בקרב עמה. עוד, ר"ת 'המוכן 'יקח 'הכהן 'ונתן, הוא היה"ו, והוא אחד מצירופי הוי"ה, שהוא דין. כי הההי"ן הנקבות, גוברות על י"ו הזכרים. כי בהוי"ה זו שהוא דין, ינקם מהסוטה הזאת, אם זנתה תחת בעלה:

סימן ז':

וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה וגו':

ארז"ל כנגד ק"ל שנה, שהוליד אדה"ר שדין רוחין לילין. והנה משקלה, הם אותיות, משה ק"ל. ירמוז, אל מרע"ה, שילדתו אמו יוכבד, בהיותה בת ק"ל שנה. וגם הוא גלגולו של שת, שהוא ג"כ נולד אחר ק"ל שנה, שהוליד אדם שדין רוחין לילין:

פרשת בהעלותך

סימן ח':

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו':

ענין העלאת הנרות, כבר הודעתיך בשער המצות, בפרשת בהעלותך ע"ד הסוד, וע"ש, ועתה נבאר אותה ע"ד הפשט, והכל צודק יחד. ובזה יתבאר לשון רש"י ז"ל, והוא, ויעש כן אהרן, להגיד שבחו שלא שינה. ולכאורה קשה, וכי שבח הוא שלא שינה ציויו יתברך. ועוד מה נשתנה זה מן שאר הציוים, שלא הוצרכו להגיד בהם שבחו שלא שינה. אבל הענין הוא, כי כפי מעשה אהרן, היה נראה ששינה, לפי שמשה אמר אל מול פני המנורה יאירו, ונודע, כי העלאה היא אחר הדלקה, שתעלה השלהבת, וצווהו שתכף בתחלת ההדלקה הנקראת לשון הארה, אז יהיו מאירים שבעה הנרות, ונוטים אל מול פני המנורה האמצעי. ואהרן כתיב ביה, אל מול פני המנורה העלה נרותיה, נראה שלא חשש להיותם פונים אל מול קנה האמצעי בעת ההדלקה, אלא אחר שהעלה נרותיה, והיתה שלהבת שלהם עולה למעלה. ולזה הגיד ויעש כן אהרן, שאעפ"י שנראה ששינה לא שינה, אלא הוסיף לשבח, תוספת טובה על דבריו יתברך, שאחר שכבר היו אל מול פני המנורה בעת ההדלקה, לא הסיר ידו משם, עד אשר עלתה השלהבת היטב, ונתחזקה בפתילות, והיו פונים אל מול פני המנורה, שעי"כ לא יחזרו עוד לנטות לצד אחד. והכתוב לא הוצרך להזכיר ההדלקה, אלא תוספת השבח, והיא ההעלאה:

ונחזור ליישב הפסוקים, כפי הדרך הזה, כי הנה ב' דברות יש הפכיים, כי בהעלותך הוא העלאתה, אחר שעלתה השלהבת. ויאירו הוא התחלת הדלקתם. אבל הענין הוא, כי מלת בהעלותך אינו ציווי, כמו יאירו. אבל הכונה לומר, כאשר תבא להדליק הנרות, הנקרא בשם העלאה, על שם שהשלהבת עולה מאליה, אז תכוין לעשות, שאל מול פני המנורה, יאירו הנרות תכף בתחלת הדלקתה. ואפשר שלזה נתכוין רש"י ז"ל, באמרו בהעלותך, ע"ש שצריך להמתין, עד שתהא השלהבת עולה מאליה. רמז בזה, כי לא קראו לשון העלאה, רק על שם העתיד, לא שנתכוין לומר שבשעת ההעלאה יהיו נוטים אל מול פני המנורה, שא"כ היל"ל יעלו שבעת הנרות, ולא יאמר יאירו. אבל אהרן, מלבד שעשה כן בעת ההארה, הוסיף עוד להמתין כך, עד שהעלה נרותיה. ונמצא, כי אלו היה אומר ויעל אהרן נרותיה אל מול פני המנורה, היה נראה ששינה. אבל עתה כתיב ויעש כן אהרן, ר"ל שעשה כן כמו שנצטווה, שיאירו מבתחלה אל מול פני המנורה. וז"ש רז"ל ויעש כן, מגיד שבחו שלא שינה. ואח"כ ספר תוספת טובה, ואמר כי המתין בזה עד שהעלה נרותיה כנזכר:

סימן ט':

ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו וגו':

כבר הודעתיך בפרשת בראשית עניו קין, שהיה מבחי' הנשמות שנשארו באדה"ר אחר שחטא, הנקרא חלתו של עולם. והוא מן שתי הגבורות שבנו"ה דז"א, מבחי' הכתרים שבהם. ולהיות שאז נתמעט אורם, ולא היה בהם רק הארת בחי' מלכות הנקרא נפש, לכן נקראים נפש, ולא רוח. והנה נדב ואביהוא, הם בחי' הנזכר, כנז"ל בפרשת שמיני בענין חטא נדב ואביהוא. ואלו האנשים מישאל ואלצפן, הם אשר היו נושאים את נדב ואביהוא בכתנתם כשנשרפו, ועליהם אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, כמ"ש ז"ל ורמז בזה, כי הם ממש נפשו של אדה"ר, ממה שנשתייר בו לעצמו, אחר שחטא. וכשנולד קין, הורישה אליו כנז"ל, ובאו בנדב ואביהוא. ונמצא, כי הם בחי' רוח, אלא להיות שנתמעטה הארתם בבחי' נפש בלבד כנזכר, לכן נקראים נפש אדם, ולא רוח אדם. גם הודעתיך במקום אחר, כי קין לקח נפש דאצילות דאדה"ר, ומשם היו נשמות נדב ואביהוא, ונקרא נפש אדם ע"ש נפש דאצילות שבו:

וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד וגו':

כבר ידעת משרז"ל, על פסוק איפה היית ביסדי ארץ, כי כל הצדיקים נתלים באברים פרטיים של אדה"ר. והנה אלדד ומידד, הם מבחי' שתי הדדים, המניקים חלב לתינוק. ולכן בכל אחת מהם נרמז ב' אותיות ד"ד, אלא שזו ימנית בבחי' א"ל. וזו שמאלית, בבחי' מ"י:

והענין הוא, כי הנה הנקבה נקראת אלהי"ם, ובג' אמצעיות שבה, יש שם אלהים באופן זה, כי שתי אותיות א"ל מאלהים, הם בצד ימין, בסוד (תהלים נ"ב ג') חסד א"ל כל היום. ואז נעשה אלדד. ושתי אותיות מי מאלהי"ם, הולכים בצד שמאל, ונעשים מידד, בסוד בינה שהיא שמאלית, ונקרא מ"י, שהם חמשים שערי בינה. עוד יש אות ה' אמצעית, שבין א"ל ובין מ"י דאלהים, והיא בחי' צינור החלב, העומד באמצע ב' הדדים, ומתפשטים לכאן ולכאן:

ועתה נבאר, איך אות ה' דאלהים, נעשית חלב כנזכר. והנה נודע, כי החלב הנמשך לדד ימין, הוא יותר ממותק בסוד החסד, מחלב הנמשך לדד שמאל. ואם כן ב' בחינות חלב, צריכות להמצא באות ה' הנזכר. וזה עניינם, הנה ב' בחי' יש באות ה', אחד בסוד מלוי, ואחד בסוד ציור. בחי' המלוי הוא, כי ג' מיני מלוים יש בה, וסימנם יה"א, ר"ל, יודי"ן, ההי"ן, אלפי"ן. כזה, ה"י, ה"ה, ה"א. והם בגימטריא א"ל, ועם ג' בחינותיו, הרי ל"ד, וחשבון ה' עצמה בהיות פשוטה, הרי ל"ט, ועם כללות כולם, הרי מ', כמנין חלב. בחי' הציור היא, כי תוכל לצייר אות ה' פשוטה, בשתי ציורים, או ציור ד"ו, או ד"י, כי רגל הה"א יהא זעירא, בציור י'. וב' הציורים הנזכר הם בגימטריא כ"ד, ותחבר עמהם אותיות ג' מלוים שבה בלבד, הנז"ל שהם יה"א, והרי הכל בגימטריא חלב. ואלו הם ב' בחי' חלב שבאות ה' דאלהים, שהושמה באמצע ב' הדדים, הנקרא א"ל מ"י, ונמשכים לכאן ולכאן:

ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר וגו':

(מזולתו) הנה אותיות כלאם, הם אותיות מלאך. וכן אמרו בספר הזוהר בפרשת משפטים, כי ר"ת משה, הוא 'מלאך 'שר 'הפנים. וז"ס מה שנאמר במשה, (שמות ב' ו') והנה נער בוכה, וכתיב (משלי כ"ב ו') חנוך לנער ע"פ דרכו, וחנוך הוא מטטרו"ן שר הפנים כנודע. א"ש, והו"ל כאלו אמר, אדני משה הוא מלאך. (ע"כ מזולתו):

ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים:

כבר ביארנו למעלה בפסוק ורוח אלהים מרחפת, ענין רוח אלהים, ורוח ה', וע"ש. גם ענין הפסוק הזה נתבאר בפסוק (ישעי' ל"ח י"ב) דורי נסע ונגלה מני וגו' עיי"ש והענין הוא בקיצור, כי רוח הזה שנסע מאת ה', הם בחי' ה' חסדים, הנקרא רוח. כי הגבורות נקרא נפש. והנה כל הנשמות והרוחין של בני אדם, הם באים מאלו החסדים כנודע, וזהו ורוח נסע. ואמנם נסיעות אלו החסדים הם שלשה, ונרמזו בג' אותיות נס"ע, וע"ש:

סימן י"ב:

ותדבר מרים ואהרן במשה על וגו':

אמר לי מורי ז"ל, כי שמע מחכם אחד גדול שבדורו, ושמו הר"ר קלונימוס ז"ל, ענין זה שנאמר עתה, והוא, כי הנה מצאנו ראינו, כי יעקב אבינו ע"ה, נקבר גופו ועצמותיו בארץ ישראל. ויוסף, נקברו עצמותיו, ולא גופו. ומשה, לא גופו, ולא עצמותיו. והסיבה הוא, כי ארץ ישראל היא כנגד אשת חיל יראת ה', ולפי שיעקב לא נשא את תמנע אחות לוטן, כמ"ש חז"ל לכן זכה, שיקבר בא"י גופו ועצמותיו. ויוסף לפי שחטא במחשבה, ויצאו טיפי הזרע מבין צפרניו, אבל לא השלים המעשה הרע ההוא, לזרקם באשה זרה ההיא, לכן נקברו עצמותיו, ולא גופו. ומשה שהלך לארץ כוש, וישב שם מ' שנה, ולקח בקדושין את אשת המלך הכושית, כבעל עם אשתו, כנזכר בספר דברי הימים של משה, אעפ"י שלא קרב אליה, לכן לא נקבר בארץ ישראל, לא גופו ולא עצמותיו. ע"כ דברי החכם הנזכר ע"ה:

ומורי ז"ל הוסיף על דבריו, מה שנאמר עתה, והוא, כי הנה למעלה אמר, כי אלדד ומידד מתנבאים במחנה, וארז"ל שהיו מתנבאים, שימות משה, ויהושע יכניס ישראל לארץ כנען, ואז ותדבר מרים ואהרן בענין זה של משה, והיו נושאים ונותנים וחוקרים, לדעת סיבת מיתת משה, קודם שיכנס לארץ, כי עדיין לא נתברר להם טעמו של דבר היה בחטא הסלע, כי זה המעשה היה אחר מיתת מרים בפרשת חוקת, ואז עלתה הסכמתם, כי טעמו של דבר היה, לפי כי אשה כושית לקח בלקיחה גמורה כאשתו לכל דבר, ולכן לא נכנס לארץ, כנז"ל בשם החכם הנז"ל:

ועתה רצו לדחות סברא אחרת, שהיינו יכולים לומר, והוא מ"ש בספר הזוהר כי ארץ כנען היא סיהרא, ולכן יהושע שנאמר עליו פני יהושע כפני לבנה, נכנס אליה. אבל משה שפניו כפני חמה, העליונה מן הסיהרא, לא נכנס אליה. ונמצא כי שבח הוא לו ולא גרעון ח"ו מניעת כניסתו. ודחו סברא זו, ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר, ואנחנו שוים אליו בענין נבואה, וא"כ למה אנחנו נכנסים, והוא אינו נכנס. אלא ודאי שאינו טעם לשבח, אלא טעם לגנאי, כי אשה כושית לקח כנזכר, והם לא ידעו כי גם הם לא יכנסו לארץ. אז הודיעם הקב"ה, שהטעם הוא לשבח, כנזכר בדברי ספר הזוהר. ומה שאמרתם הלא גם בנו דבר, אינו כן, כי הרי אם יהיה נביאכם וגו', לא כן עבדי משה, והוא לבדו פני חמה, ולכן לא נכנס לארץ, הנקרא סיהרא קדישא. וכמו שדרשו בספר הזוהר, על פסוק היש בה עץ אם אין וכו'. ר"ל, אם יש בה עץ חיים, שהוא ת"ת הנקרא חמה, אכנס לתוכה, ואם לאו לא אכנס:

אמר שמואל, הדרוש הנזכר, מצאתיו כתוב פעם ב' בכתיבת מורי זלה"ה, והכל עולה לסגנון אחד. האמנם כדי שלא לזלל ח"ו במה שחבר וכתב פעמיים, אחזור ואעתיקנו לפניך פה, וז"ל, ותדבר מרים ואהרן במשה. כבר הודעתיך, כי יעקב שבאה אליו תמנע אחות לוטן להנשא לו, ולא רצה, זכה ונקבר גופו ועצמותיו בא"י:

הגהה א"ש, ק"ל, מ"ש חז"ל כי בשביל שלא רצה יעקב לישא את תמנע, הלכה ונעשית פלגש לאליפז בן עשו, ויצא ממנו עמלק המצר לישראל לעולם, בעון שלא גייר אותה. וכאן משמע שאדרבא נחשב לו לזכות גדול וצ"ע. ואפשר לומר, שיותר טוב היה אם היה נושא אותה יעקב, שהיה מסיר מעל בניו רצועה רעה של עמלק, אעפ"י שלא יקבר בא"י, ומה בכך, הרי מרע"ה נקבר במדבר, כדי להביא עמו מתי מדבר, כמש"ה ויתא ראשי עם כנלע"ד:

ויוסף שלא שכב עם אשת פוטיפר אדוניו, אמנם עכ"ז יצאו ממנו י' טיפות זרע, לכן גופו לא נקבר בא"י, אלא עצמותיו בלבד. ומשה שנשא אשה כושית, אלמנתו של מלך הכושי, ככתוב בדברי הימים של משה, לא נקבר בא"י לא גופו ולא עצמותיו. ואמנם בספר הזוהר אמרו טעם אחר לשבח על משה, למה לא נקבר בארץ. ואמרו, מפני שא"י היא סיהרא עילאה, ולכן יהושע שהוא פני לבנה, נכנס בה. אבל משה שפניו פני חמה, יותר עליונה, לא נכנס בה, כי אין הלבנה מאירה, בעוד שהשמש קיים:

וזה עתה טעם אלו הפסוקים, כי הנה הויכוח שדברו מרים ואהרן על משה היה, על מש"ל אלדד ומידד מתנבאים במחנה, שמשה מת ויהושע מכניס לישראל בארץ. ואמרו עתה מרים ואהרן, הנה סיבת ענשו היה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כנזכר. כ"א הטעם הוא לשבח, על שפניו פני חמה, והיתה נבואתו מן השמש העליון, שהוא שם ההוי"ה, הלא גם בנו דבר. והנה עדיין הם לא ידעו, כי גם הם לא יכנסו לארץ. אז השיבם השי"ת, הודיע כי הטעם הוא לשבח, ולא לגנאי. ומה שאמרתם אלי הלא גם בנו דבר, דעו כי הפרש גדול ביניכם לבינו, כי אם יהיה נביאכם ה', עכ"ז במראה ובחלום אתודע לו, אבל לא כן עבדי משה, כי הוא מתנבא באספקלריא המאירה, ואתם בשאינה מאירה, א"כ אינכם כמוהו. (ע"כ מזולתו):

פרשת שלח לך

סימן י"ג - שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען

ענין המרגלים וסיבת שילוחם נתבאר היטב בפרשת שמות, בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, וע"ש. והנה רז"ל אמרו בפסוק ויאמר להם יוסף מרגלים אתם, שרמז להם שהם יהיו מרגלים את ארץ ישראל. אבל יהושע נשיא אפרים בן יוסף עצמו לא יהיה מרגל. וע"י הקדמה זו, יתבאר היטב ענין פרשה זו במה שנעיר בתחלה שינוי אחד שיש כאן מפרשת במדבר סיני, כי שם כתיב "ראשי אלפי ישראל הם" וכאן הוסיף "בני" באמרו "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה".

והענין, הוא, כי הנה בראותו יתברך שהיו מרגלים אלו עתידים לחטא, ומרע"ה היה ברצונו לשלחם, לכן בחר הרע במעוטו, לתקן קצתו. ולכן גזר הוא יתברך שנשמות השבטים עצמם, אחי יוסף, הנקראים בני ישראל ממש, יתעברו בסוד העיבור באלו המרגלים, כדי שיעזרום קצת, ולא יחטאו לגמרי. ועכ"ז לא הועיל להם, וכמו שנתבאר בפסוק וילכו ויבאו אל משה וגו'. וזהו שאמר הכתוב, "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" -- הם עצמם השבטים, הנקראים ראשי של בני ישראל ממש. גם זהו מה שכתוב "אשר אני נותן לבני ישראל" בלשון הווה - "נותן", כלומר כי אלו האנשים אשר תשלח עתה לתור את הארץ, היא אותה אשר אני נותנה עתה לבני ישראל, הם השבטים הנקראים 'בני ישראל' ההולכים שמה כנזכר, וע"י הליכה זו אני נותנה להם אם יזכו.

והנה הי"א שבטים נתעברו בהם בי"א המרגלים, אבל שבט לוי שלא היה לו נחלה בארץ, לא הוצרך לשלוח מרגלים. אבל במקומו נתחלק שבטו של יוסף לשנים - מנשה ואפרים. ואמנם במרגל של מנשה נתעבר נשמת יוסף, ולכן כתיב "למטה יוסף למטה מנשה", עם היות שבכל מקום אפרים קודם למנשה ועם כל זה ייחס ליוסף עם מנשה, להורות מה שאמרנו. נשאר יהושע מרגל שבט אפרים, בלי עיבור נשמת שום שבט, ולכן נתיירא משה לשלחו פן יחטא. ואז "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", כמ"ש ז"ל שהתפלל עליו, "י"ה יושיעך מעצת מרגלים".

וסוד קריאת שם זה החדש הוא, כי המשיך עליו נשמת לוי בן יעקב, שלא היה שום מרגל משבטו כנזכר, וזה היה ע"י משה שהוא משבט לוי, ואליו היה ראוי ללכת בשליחות זה, מרגל של שבט לוי, ושלח במקומו את יהושע תלמידו תמורתו, החשוב כמו בן שלו ממש כנודע. ונשמת לוי, שהיתה צריכה להתעבר במשה, נתעברה אז ביהושע.

ובזה יתבארו שינוי הכתובים. כי תחלה אמר "שלח לך" בלשון יחיד, ואח"כ אמר בלשון רבים "למטה אבותיו תשלחו". עוד מלת "לך" שהיא מיותרת. אבל רמז בזה אל הנזכר, כי תחלה הזכיר ענין השליח הגדול מכולם, והוא משבט לוי, שהוא משה ואמר לו "שלח לך", כלומר כיון שאינך הולך, א"כ שלח לך במקומך ותמורתך איש אחד. וכנגד שאר השבטים, אמר "למטה אבותיו תשלחו" לשון רבים, ואז שלח ליהושע במקומו, והמשיך בו נשמת לוי כנזכר.

והנה בלכתם לתור את הארץ, לקחו עצה רעה בעצמם, להוציא דבה על הארץ, ולכך נסתלקו מהם נשמות של השבטים המתעברות מהם כנז"ל. כנודע, כי הנשמה המתחבר בגלגול עם האדם, אינה מסתלקת משם עד יום המיתה. אבל הנכנסת בסוד עיבור, מסתלקת ממנו, כאשר האדם חוטא, ואומרת (במדבר ט"ז כ"ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. ולא די זה, אלא אפילו נשמת האדם עצמו, מסתלקת בעת שחוטא, בסוד הרשעים בחייהם קרויים מתים, ולכן נסתלקו מהם:

וז"ס וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן, וכבר ואמר וישובו מתור הארץ, אם כן איך חוזר להזכיר ההליכה, אחר ששבו, והיל"ל ויבאו אל משה, אבל הענין הוא, כי וילכו חוזר אל הסתלקות הנשמות ההם. ומלת ויבאו, חוזר אל המרגלים עצמם, כי כשבאו אל משה, כבר נסתלקו מהם עיבור הנשמות ההם. אמנם יהושע וכלב, חיו מן האנשים ההם. והנה מלת חיו אינה מתיישבת, והענין הוא, כי אלו השנים לא נסתלקו מהם העיבורים שלהם, שהם, יהודה בכלב, ולוי ביהושע. והיה בהם חיות נוסף בעת ההיא, וז"ש חיו, ולא אמר נשארו חיים. אבל השאר מתו תכף בביאתם אל משה, בהסתלקות העיבורים מהם, בסוד הרשעים בחייהם קרויים מתים:

ובזה יתורץ אומרו, מן האנשים ההם, שהם דברים מיותרים. אבל רמז אל הנזכר, כי אלו נסתלקו עיבוריהם, ואלו נשארו בהם, וחיו ממש:

גם זהו ענין אומרו, ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. פי', כי שאר המרגלים, היתה רוח אחרת של השבטים מתעברים בהם. אבל לא מלאו אחרי, ונסתלקו. אבל זה, מתחלה היתה רוח אחרת של עיבור יהודה עמו, ולא חטא, ולכן וימלא אחרי, והשלים באחרונה כבראשונה:

והטעם לאלו השנים היה, כי ליהושע הועילה תפלת משה, וקריאתו שם הזה בקבע, לא ינתק ממנו. ולכלב הועילה תפלה, שנשתטח על קברי האבות בחברון, ולא חטא במחשבה רעה. וכבר נתבאר ענין גלגול כלב בן יפנה, בפרשת חיי שרה, בפסוק בא ברוך ה', שהוא גלגול אליעזר עבד אברהם, שנקרא ברוך ויצא מכלל ארור. ונלע"ד חיים, כי ז"ס ועבדי כלב, כי תחלה היה עבד כנעני ארור, ועתה הוא עבדי ברוך:

ועתה נבאר שאר דקדוקי הכתובים, הנה בפסוק אלה שמות האנשים אשר שלח משה, לתור 'את 'הארץ, ר"ת לאה, לרמוז, כי משה רצה לשלחם בבחי' לאה, עלמא עילאה רחמים, והם לא רצו אלא בבחי' הדין, שהיא רחל, עלמא תתאה, הנרמז בר"ת, ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד 'רחוב 'לבא 'חמת, ר"ת רחל:

אמר חיים הכותב, צ"ע, כי נודע אצלינו, כי רחל היא רחמים, ולאה היא דין. והנלע"ד, כי לאה זו היא אשת יעקב הנקרא דור המדבר, שהיא מבחי' אורות דאבא, כנזכר בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים. והנה היא רחמים בערך רחל, שהיא מאורות דאימא:

אמר שמואל, אפשר ג"כ לומר, כי להיות שמרע"ה זווגו עם לאה, לכן רמז ללאה, שחשב להכנס לא"י, והם לא רמזו אלא לרחל, להזכיר זווגו של יהושע, כי פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה. וכמו שדרשו חז"ל בספר הזוהר ההפרש שיש בין אלהינו לאלהיכם או אלהיך:

גם לכן רמזו בדבריהם ואמרו, עמלק יושב בארץ הנגב, ור"ת 'הים 'ועל 'יד 'הירדן הוא הוי"ה, כי הוא צירוף מורה על הדין, כי זו"ן והם ה"ו, גברו על או"א, והם י"ה. ולא עוד, אלא שנוקביה גברה על זעיר, שהיא אות ה' הקודמת אל אות ו', ושתיהם קודמים אל שתי אותיות י"ה. וזה מורה, כי החיצונים שהם הכנענים, יתגברו על ישראל, הנרמזים באות ו', שהוא ז"א:

ואז ויהס כלב את העם אל משה, באומרו, שאדרבא בשם זה נוכל להם, וז"ש ויאמר עלה בהוי"ה זו, הנרמזת בס"ת, נעלה' וירשנו' אותה' כי', ס"ת הוה"י. שצרוף זה הוא דין גמור, כי הכל מהופך, נקבות ע"ג זכרים, וג"כ ו"ה קודמים אל י"ה, ועי"כ נתגבר על הכנענים וירשנו אותה בכח הדין:

א"ש, עוד רמז להם מדת אדנ"י, כי הוא יכול' נוכל' לה' והוא לל"ה, אחד משמות שם בן ע"ב, והוא כמספר אדנ"י, וה"ס דינא דמלכותא דינא:

אז השיבו הם, כי לגבי הכנענים יהיה רחמים ולא דין, ולכן נרמז שם הוי"ה ביושר. וזש"ה, ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה, ארץ אוכלת 'יושביה 'היא 'וכל 'העם, ר"ת יהו"ה ביושר. אז אמר הקב"ה להם, כי כדברי כלב כן הוא, כי לגבי הכנענים יתנהג עמהם בדין הגמור, ואלו הם לא חטאו כלם, היו יורשים אותה, אבל עתה, יועיל זה לכלב לבדו. וז"ס בפסוק ועבדי כלב עקב היתה וגו', ס"ת של שמה' וזרעו' יורישנה' והעמלקי' צרוף הוה"י, שהוא דין גמור, כמ"ש נקבות ע"ג זכרים:

אמר שמואל, גם נרמז צרוף אחר, והוא הוי"ה בשני ס"ת, שמה' וזרעו' ור"ת וס"ת 'יורישנה' הרי י"ה:

עוד נוכל לפרש בדרך פשט, ענין ויקרא משה להושע בן נון. כי סבת תפלתו עליו בדוקא הוא, לפי שהם היו יודעים נבואת אלדד ומידד, שהוא משה מת, ויהושע מכניס לארץ, ויחשבו המרגלים, כי יבלבל עצתם, ויסתור דבריהם בפני משה וישראל, לתועלתו, להכניסם לארץ. ואולי יתיעצו בהליכתם להרגו, ולכן התפלל משה עליו, יה יושיעך מעצת מרגלים, כלומר שלא יתייעצו להרגך. בזה יובן הפסוק באמרו, ויהס כלב את העם, ולא הוזכר יהושע כלל, לפי שהיו אומרים לו לתועלתך אתה מכוין, משא"כ בכלב:

אמר שמואל, הואיל נפק מפומיה דרב זלה"ה, נוכל לומר שאפשר לדון את המרגלים לכף זכות, למה שהוציאו דבה על הארץ, כדי שלא יכנסו ישראל לתוכה. להיות ששמעו נבואת אלדד ומידד, משה מת יהושע מכניס, לכן טוב להרוג את יהושע, וגם לגרום שלא יכנסו ישראל לארץ, וישאר משה חי וקיים, לכן אמר משה, יה יושיעך מעצת מרגלים. או זיל לאידך גיסא, שמא יאמר האומר בפועל גמור ובמעל שלח משה את יהושע עם המרגלים, כי גלוי לפניו בנבואה היה, כי עתידים כלם למות, ולכן מקנאתו בו ממה שנתנבאו אלדד ומידד, משה מת ויהושע מכניס, לכן שלחו כדי שימות עם המרגלים במגפה, ויד לא תהיה בו, לכן הקדים להתפלל עליו, מה שלא עשה כן עם זולתו, ואמר יה יושיעך מעצת מרגלים, ותלך לשלום ותחזור לשלום:

סימן י"ד - ועתה יגדל נא כח ה'

ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר

נודע הוא כי ג' הויו"ת -- ע"ב ס"ג מ"ה -- הם זכרים, וכולם בז"א דכורא. ובכל הוי"ה מאלו יש מ"ב אותיות, שהם:

• ארבע אותיות הפשוטות -- יהו"ה.
• ועשר אותיות המלוי כזה:
  • יו"ד ה"י וי"ו ה"י, ע"ב.
  • יו"ד ה"י וא"ו ה"י, ס"ג.
  • יו"ד ה"א וא"ו ה"א, מ"ה.
• וכ"ח אותיות מלוי המלוי כזה:
  • יו"ד וי"ו דל"ת, ה"י יו"ד, וי"ו יו"ד וי"ו, ה"י יו"ד, בשם ע"ב,
  • וכן בס"ג, וכן במ"ה.

והנה ג' פעמים מ"ב ג' פעמים מ"ב שווה 126 אלו, הם נמשכים אל המלכות, ונגדל כחה ונעשית אדנ"י בבחי' אחוריים מרובעות פשוטות העולה קכ"ו כזה: א', א'ד, אד'נ' אדנ"י. ולפי שתכלית מלויו, הוא כ"ח אותיות של מלוי המלוי, לכן כל המ"ב אתוון נקראים "כ"ח אדני", על שם כ"ח אותיות המלוי:

עוד יש בחי' אחרת בהגדלת שם אדנ"י והוא,

• כי הנה שם אדני בפשוטו הם ד' אותיות הפשוטות -- אדנ"י.
• ובמלואו -- י"ב^[2].
• ובמלוי מלויו ל"ד אותיות כזה: אל"ף למ"ד פ"א, דל"ת למ"ד ת"ו, נו"ן וי"ו נו"ן, יו"ד וי"ו דל"ת.

סך כולם חמשים אותיות.

והנה מספר זה הוא בהיות אות ת"ו שבמלוי הנזכר, חסירה יו"ד, כזה ת"ו, כמו שהצגתי לפניך. ואז היא דל ואביון, אספקלריא שאינה מאירה. אבל בהיותה מליאה ונגדלת, כזה תי"ו -- אז יש ל"ה אותיות במלוי מלויו, ועי"כ סך כלם יהיו נ"א אותיות.

והנה בחי' מלוי המלוי הוא הנקרא כח אדני, לשתי סיבות, האחד הוא, כי היות בו מלוי שני למלוי הא', הוא הוראת תוספת כח. השנית הוא, ע"ש ההוי"ה שמלוי המלוי שבה הם כ"ח אותיות, לכן כל שאר מלוי המלוי שבשאר השמות, נקרא כח ה' על שמו. ונמצא, כי בהיות י' יתירה באות תי"ו של מלוי המלוי, הנקרא כח, הנה הוא נגדל כחו, ועי"כ יש בכל בחינותיו נ"א אותיות, וזהו יגדל נא כ"ח אדנ"י. והנה אות י' זו, היא בחי' עליונה, כמו שיתבאר, ולכן עם היותה ממלוי המלוי, מצטרפת עם המלוי, ואז הם במלוי י"ג אותיות, וד"ל אותיות במלוי המלוי, וזהו מלת יגדל, י"ג, ד"ל. כי ע"י ההגדלה, יהיה י"ג ד"ל:

הגהה אמר שמואל, אפשר שמפני הדרשה הזאת, כתב מורי ז"ל למעלה בתחלת הדרוש, וז"ל, ובמלואו י"ג אותיות, ירצה, י"ב אותיות המלוי, ואות י' הנוספת בתי"ו של מלוי המלוי, ולמעלתה הגדולה מתחברת עם י"ב אותיות המלוי, ונעשים י"ג:

גם לסיבה זו, י' דיגדל היא י' רבתי כנודע, להורות כי היא בחי' עליונה כמו שנבאר. גם להורות, כי אות י', היא אשר נגדלה ונתוספה. וענין אות י' זו, היא בחי' המוחין עילאין משובחים, הניתנים לה בשבתות ובימים טובים, ואז נגדלת, ונעשית נ"א אותיות. ובימי החול היא חסירה, ואינם רק חמשים אותיות כנזכר, ושכחתי עניינם. אך יו"ד זו רומזת אל המוחין ההם. ונלע"ד שעניינו הוא כי בהתמלאות מלוי המלוי עם י' זו, יהיו בה ל"ה אותיות, שהם בגימטריא יו"ד ה"י, שהם תרין מוחין חו"ב שבנקבה כנודע, כנלע"ד:

(מזולתו) עוד ירצה ועתה יגדל נא כח אדנ"י כאשר דברת לאמר וגו'. הנה שתי הידים העליונים. הם הנקרא כח. כמש"ה (קהלת ט' י'), כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. וכן כתיב (שמות ט"ו ו') ימינך ה' נאדרי בכח. והטעם הוא, כי בכל יד יש י"ד פירקין בחמשה אצבעותיו, כי לכן נקרא שמה יד. והנה ב"פ י"ד, הם בגימטריא כ"ח, והוא סוד ג' שמות, יהו"ה, אלהינ"ו, יהו"ה, הנזכר בפסוק שמע ישראל וכו'. ותמורתם באלפ"א בית"א, כוז"ו, במוכס"ז, כוז"ו. ובהם יש י"ד י"ד אותיות, כמנין כ"ח. והענין הוא, כי ע"י מעשים הטובים, יגדל כח ה' הנזכר:

וז"ס (דברים ל"ב י"ח) ותשכח אל מחוללך. (ישעי' נ"א י"ג) ותשכח ה' עושך. כי כשהם זכאים, נעשים ש"ת כ"ח למעלה. ובהפך ח"ו, ת"ש כ"ח העליון:

א"ש, נלע"ד, שהענין הוא, כי ע"י מעשים טובים של התחתונים, שעושים בידיהם למטה, מוסיפים כח בידים העליונים הנז"ל, בסוד באלהים נעשה חיל. ומ"ש ונעשה ש"ת כ"ח למעלה, כפי הפשט הוא, שנעשו האותיות כסדרן, ש"ת, בסוד שת בן אדה"ר, ע"ש שממנו הושת העולם. ואם להפך ח"ו, נעשת האותיות בסוד תשר"ק, ונקרא ת"ש כ"ח העליונים:

עוד ירצה, כי ת"ש באתב"ש, הוא אותיות א"ב, ויהיה הענין א"ב כ"ח, האב העליון יש לו כח גמור, בסוד (תהלים ס' י"ד), באלהים נעשה חיל, שמוסיפין ישראל כח בגבורה. ואם לאו ח"ו, מתישין כח של מעלה ח"ו, בסוד ותשכח אל מחוללך, כמ"ש חז"ל במדרש ילקוט. וז"ל, ותשכח אל מחוללך, אל שמוחל לך על כל עונותיך. בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, הם מוסיפים כח וגבורה, שנאמר ועתה יגדל נא כח אדני. ובשעה שהם מכעיסים אותו כביכול, צור ילדך תשי, הרי רמזו רז"ל כל מ"ש בפסוק ועתה יגדל נא כח ה'. (ע"כ מזולתו):

פרשת קרח

סימן ט"ז:

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי:

הנה רז"ל נדחקו במלת ויקח, שלקח מקח רע לעצמו, ויובנו דבריהם במה שיתבאר עתה. דע, כי מרע"ה היה הטוב שבנפש הבל, כמבואר בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים. וכל דור המדבר הם ענפיו של משה, בסוד העם אשר אנכי בקרבו וכו'. גם נתבאר בפסוק כי שבעתים יקם קין, איך הרע שברוחו של קין, נתגלגל בקרח:

ובזה תבין ענין קטטת קרח עם משה עתה מחדש. דע, כי נפש הבל, היתה כלולה מכמה נפשות, ומכמה ניצוצות, והיו מעורבות טוב ורע. ושאר הניצוצות הרעות שבה היו ש"ח ניצוצות, ומספר ניצוצות הטובות שבהבל, היו ל"ז ניצוצות בלבד, כמספר שמו של הבל, הנקרא על שם ניצוציו הטובים. אבל מרע"ה נתקן לגמרי, והיה כלו טוב, כמו שביארנו על פסוק ותרא אותו כי טוב הוא. והנה הב"ל וש"ח, הם בגימטריא משה, לרמוז, כי כל שמ"ה ניצוצות שבו, היו טובות. והנה אותם ש"ח ניצוצות רעות שבהבל, הם היו בחי' עיקריות נפש קרח, שהוא בגימטריא ש"ח, ואח"כ נתעברה בו ג"כ, בחי' הרע שברוחו של קין בבחי' עיבור לבד, ואז נאבד מן העולם, כי הוסיף רעה על רעתו:

וז"ס, ויקח קרח, ולא ביאר מה לקח, והוא לקוחו הרע של רוחו של קין, מצד הרע. וזה רמזו רז"ל בדבריהם, שלקח מקח רע לעצמו. והענין הוא, כי הנה בראותו שעתה נתעבר בו רוחו של קין מצד הרע, אמר הנה עד עתה הייתי מבחי' הרע של משה והבל והייתי משועבד לו. ועתה שיש בי רוחו של קין, איני משועבד לו, ורצה לצאת מתחת ידי רשותו:

ויקהלו על משה ועל אהרן וגו':

הנה דור המדבר שכבר מתו, היו כלם ענפים של משה, וראוי לו למלוך אז עליהם, ולהיותו רועה שלהם. אבל בניהם שהם עתה בדור הזה, שנשארו אחריהם, הם מבחי' דעת דרחל, הנקראת קהל ה' אותיות קל"ה, בסוד דעתן של נשים קלה, והם ע"ב ס"ג כנודע. ומשה הוא מן האחד לבד, שהוא ע"ב דאחורים דהוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, והמליאים הם ק"ל, ושניהם יחד ע"ב ק"ל, הם בגימטריא רב. וז"ש, רב לכם, כלומר, אתם אין לכם, אלא ע"ב ק"ל, הנקרא ר"ב. אבל קהל ה', הם ע"ב ס"ג, א"כ מדוע תתנשאו על קהל ה'. והרי אלו הדור בתוכם ה', ולא אתה, ואינם כמו דור המדבר, שהיית אומר עליהם, העם אשר אנכי בקרבו, שהיית נשמת כולם, לאותם שיצאו ממצרים, אבל אלו שנולדו אח"כ בתוכם ה', ולא אתה, א"כ מדוע תתנשאו על קהל ה'. והשיב להם משה ואמר, שאינו כך, כי הר"ב הנזכר שהוא ע"ב ק"ל, הוא להם, ולא לו, וזהו רב לכם בני לוי:

ויפלו על פניהם וגו' הרוחות לכל בשר וגו':

ר"ת הב"ל, והכונה לומר, כי הנה כל אלו הרוחות שבדור הזה, הם ניצוצות הבל, וכלם יודעים שהם טפלים אלי. והנה אתה אל אלהי הרוחות ההם של הבל, למה תעניש להם, כי האיש אשר יחטא שהוא קרח, ע"י שלקח רוחו הרע של קין כנזכר, ולזה חוטא כנגדי, ועל כל העדה היודעים ומאמינים בי שאני רועה שלהם, תקצוף עליהם. ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני:

ירצה, הנה רוב הדור הזה, כלם הם ענפים שלי, ואעפ"י שאתם קמים עלי, צר לי עליכם מאד על הרעה שבאה עליכם, ואינה מלבי ורצוני, אלא שאתם גורמים רעה זו עליכם בעל כרחו, כי לא מלבי:

פרשת חקת

סימן כ':

וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו וגו':

כבר נתבאר בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים וגומר, כי סלע היא רחל, נוקבא דז"א. וכל אותם מ' שנה של דור המדבר, היה הזווג מן יעקב ולאה אשתו, הנקראת דור המדבר. והיה חפץ משה לזווג גם את רחל עם ז"א, ולא עלה בידו לתקנה, וחטא בה. גם נתבאר שם, ענין מטה משה, שהיא הארה אחת היוצאת מיסוד דאבא, הנקרא משה, מחוץ, כנגד פני זעיר ועומדת לצד של דור המדבר. והנה חשב משה, להחזיר אותה ההארה הנעשית מטה, דרך פנים, ולהחזירה אל האחור ברחל, העומדת שם, ויתקן ויגדיל פרצוף רחל, ותוכל לחזור פב"פ עם זעיר. וז"ס ויך את הסלע במטהו, כי הסלע היא רחל, בהיותה מקבלת הארת יסוד דאימא בלבד לצד האחור, והוא אהי"ה דמלוי יודי"ן כנודע, והוא בגימטריא סל"ע, והכה במטהו כנגד ההארות היוצאות מתוך זעיר דרך פניו כנזכר, כדי שיחזרו האורות לאחור ברחל, והנה חטא בזה, כי אי איפשר לדחות ההארות ההם ע"י הכאת המטה לצד אחור, עד שבתחלה תחזור הסלע שהיא רחל פב"פ, ואז ימשכו אליה האורות ההם מעצמם, בלתי הכאה דרך פנים:

יאסף אהרן אל עמיו, טעם קבורת אהרן בהר ההר הוא זה, דע, כי שתי אחוריים הם, אחד, אחוריים דאימא. והשני, אחוריים דמלכות. והם בבחי' שם אלהי"ם, בבחי' אחוריים פשוטים, העולים בגימטריא מאתים, ועם מספר ה' אותיות פשוטות של אלהי"ם, הם ה"ר. וז"ס הר האלהי"ם, כמבואר אצלינו בפסוק ומשה היה רועה. ונמצא כי אחורים עליונים דבינה, הם הר אחד, ואחוריים תחתונים דמלכות, הם ה"ר שני, ושניהם עומדים זה על זה, וה"ר העליון נעלם ונכלל תוך ה"ר תחתון, ואז נקרא הר ההר, פי' הר ע"ג הר, כמ"ש חז"ל ובשתי אחוריים אלו נקבר אהרן הכהן, ולכן גם בו נרמז בחי' הר שבשם אהרן:

סימן כ"א:

וידבר העם באלהים ובמשה גו':

הנה מלת קלקל, היא חסרה ו', והם צירוף ב"פ ק"ל ק"ל. ועניינה הוא, ה' הויו"ת של ה' חסדים, וה' הויו"ת של ה' גבורות, אשר בדעת דזעיר, הנקרא שמים. וכל ה' הויו"ת, הם בגימט' ק"ל. והנה המ"ן נמשך משם, כמש"ה (שמות ט"ז ד') הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ולכן נקרא לחם הקלקל, כי הם בחי' הטל, היורד על רישא דז"א, הנקרא שמים. והטל הוא תרין עטרין הנקרא דעת שבו. ודע כי עטרא דחסד, אעפ"י שגם היא ק"ל כנזכר, היא נקראת ע"ב, כמנין חסד, שהוא עטרא דדכורא. אבל עיטרא דגבורה שבנוקבא נקראת ק"ל, בסוד נשים דעתן קלה. ואמנם גם אם תחבר חשבון ד' אותיות ההוי"ה העולים כ"ו, עם הע"ב הנזכר, ועם ל"ב נתיבות חכמה, יהיו גם הם ק"ל. אבל כלם נקראים ע"ב, להיותם דכורא כנזכר, ונתבאר זה, בפסוק וירא ה' כי סר לראות:

על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה:

(מזולתו) הנה מלת בסופה, ראויה ליחלק לב', פ"ו, ס"ה. והם שני שמות, אלהי"ם, בגימטריא פ"ו. אדנ"י בגימטריא ס"ה. שתי מדות הדין, אשר בהתחברם יעלו קנ"א, בסוד כי ה' אלהיך אל קנא. חקת הפסוקים:

אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה:

ענין הבאר, כבר נתבאר בפסוק ויקם מלך חדש. ונתבאר ג"כ בזוהר וילך דף רפ"ו ע"א, וע"ש. ועתה אבאר, ענין עלי באר ענו לה. כי נודע אצלינו, כי כל העליות, הם ע"י שם בן מ"ב, שהם בגימטריא ג"פ י"ד, שאוחזות במלכות הנקראת באר, ומעלים אותה למעלה, כמבואר אצלינו, בסדר אנא בכח וכו', שבסדר קרבנות תפילת שחרית דחול, ובכונות נטילת ידים בפרשת עקב, בפסוק ואכלת ושבעת וגו'. והנה ג' מ"ב יש, בג' הויו"ת דע"ב ס"ג מ"ה, שהם מ"ב אותיות, שיש בכל הוי"ה מהם, בפשוטה ובמלואה ובמלוי מלואה, ושלשתם בגימטריא קכ"ו, כמנין ענ"ו לה, ועי"כ נעשית המלכות שם אדנ"י ברבוע אחוריים פשוטים שלה, שהם ג"כ בגימטריא קכ"ו. וזש"ה עלי באר ענו לה, כי ע"י ג' מ"ב הנזכר העולים בגימטריא ענ"ו, על ידיהם עלי באר. וגם נתבאר זה היטב בפסוק ועתה יגדל נא כח ה' ע"ש:

עוד ירצה, כי ר"ת עלי 'באר 'ענו 'לה, הוא בע"ל. כי הבאר היא הנקבה, המעלה מ"ן שביסוד שבה לגבי דכורא, מ"ד, שהוא הבעל שלה:

(הגהה א"ש, הלשון זה כבד הוא, באמרו לגבי דכורא מ"ד. והכונה לומר, שהנקבה המעלה מ"ן שביסוד שבה לגבי דכורא, שיש לו מ"ד. שהוא הבעל שלה, כנלע"ד:

ולכן כתיב עלי, לשון נקבה, שתעלה מ"ן. עוד ר"ת 'כרוה 'נדיבי 'העם הוא כנה, בסוד יסוד הנקבה, שנעשה ע"י האבות כנזכר בפרשת וילך בזוהר. בסוד וכנה אשר נטעה ימינך, הוא אברהם, איש ימין, שהוא חסד, ועי"כ נעשת מעין. (ע"כ מזולתו):

פרשת בלק

סימן כ"ב:

וירא בלק בן צפור את כל אשר וגו':

ראיתי לבאר כאן, ענין בלק ובלעם, שהיו קוסמים וחכמים, שאין כמותם בעולם. וכמ"ש חז"ל כי בבחי' אחת היה בלק טפל לבלעם. ובבחי' אחרת, היה בלעם טפל לבלק. וגם בזוהר האריך בענין בלק ובלעם, כי נקרא בלק בן צפור, ע"ש חכמתו שהיה קוסם, ע"י צפור א':

הגהה א"ש, אני פרשתי בזוהר, כפי דבריהם, כי בן צפור, ירצה דדריש כן מלשון בינה שהיה מבין חכמתו מאמצעות אותו הצפור הנקס"ם:

גם ראינו תכלית שנאתם עם ישראל על חנם, משא"כ בזולתם. זולתי עמלק, שגם הוא היה שונא גדול לישראל. ולכן רצוני לייסד ענין זה, על מאמר ספר הזוהר בפרשת בלק דף קצ"ט ע"ב שורה כ"ג, וז"ל, ודוד מלכא אמר, (תהלים ט') כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם וגו', ואע"ג דהאי קרא וכו', אמרו עמלק, ע"ם ל"ק, עמא דלקא לון וכו'. בלק, בא לק וכו', בלעם, ב"ל ע"ם וכו'. מה אתוון אשתארו עמ"ק, בלבל עמק דמחשבה דילהון, דלא ישלטון, ולא ישתארו בעלמא וכו' עכ"ל:

דע, כי כל דברים אלו מיוסדים, ע"ד בחי' גלגול נשמותיהם, מהיכן נשרשו. הנה עמלק הוא בחי' פסולת הרע, שהוברר מן קין בן אדה"ר, והוא בחי' אחת, מן ה' מיני ערב רב, שנתערבו בישראל, שהם, עמלקים, רפאים, כנזכר בזוהר בפרשת בראשית כי גם בערב רב, היה עירוב רע של קין ושל הבל. ולכן עמלק שונא גדול לישראל היה, וכמ"ש למטה בפסוק ויסר קיני מתוך עמלק, כי הטוב שבקין, נברר ביתרו הנקרא חבר הקיני, הנפרד מקין, ר"ל מן הרע של קין, שהוא עמלק:

ובלק ובלעם, היו מעורבים משתים רעות, מן הרע של קין, ומן הרע של הבל, ולכן יש בכל אחד מהם ב' אותיות ב"ל, מן הבל, וכמבואר לעיל בפסוק (שמות ב') וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, כי לא הוברר מן הבל, רק ה' אחרונה, והיא הטוב שבהבל, ונתנה במשה. וב' אותיות ל"ב של הבל לא הובררו, והיה בהם הרע של הבל, ונתנו בבלק ובלעם בלב"ל:

גם בחי' הרע של קין שנתערב בהם, נרמז בשמותיהם, כי כבר אמרנו שהרע של קין הוא עמלק, והנה ג' אותיות הראשונות, שהם עמ"ל, נתנו בבלעם, ואות ק' נשארה בבלק. ואמנם, עם היות שבלק ובלעם, יש בכל אחד מהם רע של קין ושל הבל, עכ"ז עיקרו של בלק, הוא מן הרע של קין. ועיקרו של בלעם, הוא מן הבל:

וענין בלק, נרמז בפסוק וירא בלק בן צפור, בן יתרו, שעליו נאמר (תהלים פ"ד), גם צפור מצאה בית, אבי צפורה אשת משה, כנזכר בזוהר בפרשת בלק דף קצ"ו ע"ב. והטוב לקחו יתרו, ונעשה צפור טהורה. והרע נתן בזרעו והוא בלק, דמבני בנוי של יתרו הוה, כנזכר שם. וכבר נתבאר אצלינו כי הנשמה של קין, נתנה ביתרו. ורוח של קין, בשמואל הנביא:

וענין בלעם, נתבאר אצלינו בכמה מקומות, איך עיקרו מן הבל, בסוד (דברים ל"ג) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם. גם ביארנו בפסוק הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך, כי ר"ת 'היא 'בנים 'לנחור, הם הבל, לרמוז על לבן בן בתואל הארמי, שהוא מהבל, וכל משפחתו ג"כ היו משם, כמבואר אצלינו בפרשת תשא, במעשה העגל. ובפרט במה שהודעתיך, כי לבן עצמו נתגלגל בבלעם:

וצריך לידע, מה ערוב יש לבלק עם בלעם, הנה ביארנו בפסוק (בראשית כ"ה) ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה כי בשליש אמצעי דת"ת דזעיר, שהוא החזה, שבו התחלת גלוי האורות של יסוד דאימא, שם מאחורוי הוא מקום התחלת כתר דרחל, ובתוכו מתלבשים שתי עקביים דרגלי לאה ושם הוא בחי' התרפים וע"ש באורך:

אמנם הענין בקצור הוא זה, כי הנה נודע בסוד ענין הליכת ארבע אמות בארץ ישראל, כי גם הארת חו"ג שביסוד דאבא, יוצאות עד לאה, ונודע, כי לאה היא ממלכות דאימא שבתוך זעיר, ונמצא כי יש בלאה אורות דאבא. והנה ראש לאה מכוון אחורי הדעת דזעיר אשר בתוכו יש יסוד דאבא, עם אורות חו"ג שבתוכו. והיסוד עצמו מלובש תוך היסוד דאימא אשר גם בתוכו יש חו"ג אחרות. והיסוד עצמו דאימא, מלובש תוך חלל אמצעי של גלגלת דז"א, הנקרא דעת. ונמצא, כי כשיוצאים אורות דאימא אל לאה, צריכים לבקוע שתי מחיצות, שהם כלי היסוד דאימא, וכלי הראש דזעיר, ואח"כ יוצאות לחוץ, ונכנסים בראש לאה, ומתפשטים בכל שיעור קומתה, עד העקבים שלה, המתלבשים תוך כתר דרחל כנזכר:

והנה נתבאר שם בדרוש התרפים, כי להיות כאן מקום העקביים של לאה, אשר היא עצמה דין גמור, להיותה מן אורות מועטים, היוצאים מן מקום האורות המכוסים, ואינם יוצאים אלא ע"י בקיעה כנזכר, ובפרט בחי' העקבים שבה, שהם דינים קשים, ולכן הקליפות מתאחזות שם, ואותם האורות הנזכר של אימא, שנתפשטו עד העקבים של לאה, שהם בוקעים ובולקים כתר ראש רחל, ונכנסים בתוכה כנז', יוצא הארתם לחוץ, ונאחזים בהם החיצונים:

ונמצא, כי בחי' האורות דאימא, שהם חלק המגיע אל שתי העקבים עצמם דלאה, הבולקים ונכנסים תוך ראש רחל, מה שיוצא מהם לחוץ אל החיצונים, הוא נקרא בלק. לשתי סיבות, אחת כפי הבנת הלשון, כי העקבים ההם בולקים ובוקעים ראש רחל, ונכנסים בתוכו, ואינם יוצאים אלא ע"י בליקה הנזכר, וזהו בלק:

הגהה א"ש, מיסוד הנה ה' בוקק הארץ ובולקה וכו' (ישעיה כ"ד):

ועוד, כי הנה יתרו אביו של בלק כנז"ל, הנה הוא בחי' היסוד עצמו דאימא, שהוא ג"כ בחי' קין, כמבואר אצלינו במצות ולא ירבה לו נשים, כי היסוד דאימא נקרא אהי"ה, וכולל ד' אהי"ה הנודעים, שהם, ב' דיודי"ן, ואחד דאלפין, ואחד דההי"ן. וכלם בגי' יתר"ו, (א"ש, בזה האופן, ב' אהי"ה דיודי"ן בימטריא שכ"ב, אהי"ה דההי"ן קנ"א, אהי"ה דאלפי"ן קמ"ו, סך הכל יתרו). ובלק הוא בנו נמשך ממנו, כנזכר והוא מאימא, אשר ממלכות שבה נעשת לאה, עד העקבים שלה. והנה הארות היוצאות מאורות דאימא שבז"א אל לאה, הם ד' מוחין, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן ושרשם נשארים בז"א, והמלוים לבד יוצאים אל לאה, כנודע כי הנקבה רמוזה במלוי השם. והנה ד' מלוים הנז', עם ד' כוללים שלהם, הם בגימטריא בל"ק, כי בהם היה נאחז, בבחי תרין עקבים דלאה הבולקים ראש רחל. ובפסוק אשר מחזה שדי יחזה, יתבאר ענין זה ביותר לקמן:

א"ש, החשבון הוא, כי מלוי ע"ב הוא מ"ו ומלוי ס"ג הוא ל"ז, ומלוי מ"ה הוא י"ט, ומלוי ב"ן הוא כ"ו, וד' מלוים, יחד הם כלם קכ"ח, וד' הכוללים הם קל"ב, בגי' בל"ק:

ואמנם ענין בלעם, עיקרו מאורות דעת דאבא כנז"ל, וזה ענינו, כי הנה אורות דאבא בצאתם לחוץ אל לאה, צריכים לבקוע ג' מחיצות, והם, יסוד דאבא, ויסוד דאימא, וראשו של זעיר, ואז מתגלים ונכנסים בראש לאה. וגם הם מתפשטים בכולה עד העקבים שלה, וגם הם בוקעים ויוצאים, וניתנים בכתר של רחל עצמה:

והנה הכתר של רחל, הוא הנקרא מקום הבליעה, כי הוא מלביש את שתי העקבים של לאה, ובולעם בתוכו. והנה כל קומת רחל, היא נעשת מבחי' אורות מגולים, שמן החזה ולמטה, ולכן הוא יותר רחמים מן לאה. אבל במקום הזה הנזכר, נחשך האור שלה, לפי שיש שם כמה מחיצות של כלים, כי האור היוצא מיסוד דאימא, הנשלם בחזה ונגלה שם, ובוקע כלי הת"ת דזעיר מאחוריו, ויוצא לחוץ להאיר ברחל, צריך שבתחלה יבקע מחיצת כלי הראש של רחל מצד אחוריים, הדבוק עם הגוף דזעיר כנודע. ואח"כ צריך שיבקע עוד שתי מחיצות, של כל עקב ועקב משני עקבי לאה, אשר בתוך ראשה כנזכר, וכל עקב יש בו שתי מחיצות, אחור ופנים שבו. ואח"כ מחיצת הכלי ראש רחל מצד הפנים, ואז יוצאים האורות ההם אל כתר דרחל, אשר מצד הפנים שלה, ובהכרח הוא שמתמעט ונחלש כח האורות ההם למאוד, ולכן נאחזים בהם החיצונים. ובפרט עם טעם אחר שנתבאר אצלינו בענין עץ הדעת, כי במקום שאורות דאימא נגלים מחוץ לנרתקם, שם נאחזים החיצונים. ולכן אותה ההארה המגיע אל הכתר עצמו דרחל, אשר בתוכו מובלעים ב' עקבים דלאה, יצא ממנה הארה לחוץ אל החיצונים, והוא מקום אחיזת בלעם, ע"ש הכתר דרחל הבולע עקבי לאה. ואמנם עיקרו של בלעם, הוא מאורות דאבא שנכנסו בלאה, ונתפשטו עד כתר דרחל כנזכר. הרי כי בלק הוא מאורות דאימא שבעקבי לאה, ובלעם הוא מאורות דאבא שבכתר דרחל:

ונלע"ד חיים, כי בזה יובן היות בלק כלול מקין והבל, וכן בלעם. כי הרי בשני העקבים דלאה, יש אור או"א. וכן בראש רחל. אלא שעיקר עקבים דלאה, מאורות דאימא. ועיקר כתר דרחל, מאורות דאבא, כנלע"ד:

ובזה תבין, איך בלק היה קוסם, ובלעם הוא נחש, כנזכר בזוהר והטעם הוא, כי הנחש אין כחו אלא בפיו, וכן בלעם שעיקרו מן הבל כנז"ל, והוא הבל הרע, היוצא מן הפה. אבל בלק עיקרו מן קין, שהוא מאימא, שהוא בחי' מעשה, כמו שידעת בענין ל"ב אלהי"ם דבראשית, דאבא אומר ואימא עושה. והקסם הוא ביד, וכמש"ה וקסמים בידם, כי בלק היה יותר בקי בהם מבלעם:

ונלע"ד חיים ששמעתי ממורי ז"ל, כי בלע"ם בגימטריא קמ"ב, כמנין הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואדנ"י, עם ד' כוללים שלהם. והוא ע"ש שהוא לוקח הארות ז"א, הנקרא הוי"ה, היוצאות ללאה, הנקרא אהי"ה. והארותיו של ז"א הנזכר, שהם שתי ההוי"ת, היוצאות אל רחל, הנקראת אדנ"י:

עוד צריך שתדע, ענין קין והבל, כדי שממנו יתבאר כמה עניינים בפרשה זאת. הנה נתבאר לנו, כי ב' מיני אורות הם בכל מקום, והם, אור פנימי, ואור מקיף, והמקיף גדול מן הפנימי, ולכן המקיף נקרא אהי"ה, והפנימי נקרא הוי"ה. גם ידעת ענין ה' גבורות הנקרא מנצפ"ך, המתפשטים בה' מקומות פרטיים, כנז' באדרת נשא דף קל"ז ע"ב, וז"ל, תאנא חמש גבוראן אינון בהאי ז"א וכו', ומתפשטן, בחוטמוי, בפומא, בדרועוי, בידין, באצבען. גם ידעת, כי ה' גבורות אלו, הם ה' אותיות אלהים:

והנה קין והבל כוללים ה' גבורות אלו, וזהו מ"ש באדרת נשא, ותנא בצניעותא דספרא, בעא עתיקא למחזי אי אתבסמו דינין, ואתדבקו תרין אילין דא בדא, ונפקו קין והבל וכו'. והנה שתי הגבורות הראשונות, המתפשטות בחוטמא ובפומא, הם בחי' הבל, כי משם יוצא הבל, כנזכר שם באדרת האזינו דף רצ"ד ע"ב, ענין ההוא קול דנטיף באודנין, ומתמן נחית לחוטמא, ומתמן לפומא. וז"ס (במדבר ב' י') ויחר אף ה' בם וילך, ואש מפיו תאכל ונודע, כי כל הבל הוא בחי' אור מקיף, כי ביוצאו מן הפה הוא מקיף את כל הגוף, שהם ז"ת. וז"ס מ"ש באדרת נשא דף קל"ד ע"א, ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא, בהאי רוחא דנפיק מפומא וכו' גם בו מתלבשים נביאי מהימני, שהם למטה מן האבות, והבן זה. ולהיות כי הבל שהוא משה, שרשו משתי גבורות, ממם סתומה ופ' פשוטה דמנצפ"ך, אשר בחוטמא ובפומא, והם בגימטריא ק"ך, לכן חי מרע"ה ק"ך שנה, ונאמר עליו (בראשית ו' ג') בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה כנודע:

ושתי גבורות אלו, הם שתי אותיות מ"י של אלהי"ם, כמבואר אצלינו בענין מעשה העגל וג' אותיות אלה הם ג' גבורות האחרות שהם נצ"ך, והם, נון פשוטה צורת הזרוע. ך' פשוטה, הם כף היד. ץ' פשוטה, הם האצבעות הפשוטים. וג' אותיות צנ"ך, הם בגימטריא קין, כי משם היה שרשו, כי כולם הם בחי' מעשה הנעשים בידים כנודע, ואין שם מקום פתוח לצאת הבל שלהם לחוץ כלל, כי אורותיהם סתומים שם, ולכן קין הוא בחי' אור הפנימי:

ובכל ההקדמות הנז"ל נבא אל ביאור הכתובים, ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ וגו':

הענין הוא, כי ב' בחי' היו בישראל, אחד, הם ישראל עצמם, אשר בדור ההוא, כי שרשם הוא ניצוצות משה, הבא מן הבל, כמבואר אצלינו בענין דור המדבר, בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים. הבחי' הב', הם הערב רב, הנקראים עם סתם, והם מן הרע אשר בקין כנז"ל. וכנגדם אמר, ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, שהם הערב רב, הנקראים רב. ואמר ויקץ מפני בני ישראל עצמם שהם מן הבל:

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וגו':

הנה בלעם, כחו בנחש, כי הוא מן הבל המקיף, ואין כחו אלא בפיו. אבל בלק מן קין, בחי' המעשה, שהוא הקסם, כי הוא מן גבורות דרועין וידים ואצבעות, ולכן כתיב וקסמים בידם. ובלק היה רוצה, שבלעם שהוא בחינת ההבל, שהוא אור מקיף, שנקרא אהי"ה, שיקללם מבחי' שרשו הנאחז שם. ולכן נרמזו ב"פ שם אהי"ה הנזכר האחד, בר"ת 'השור 'את 'ירק השדה, שהוא האי"ה. והשני, בס"ת ולכ"ה נ"א קב"ה ל"י, שהוא האה"י. ושניהם בהפוך צרופי שם אהי"ה, המשתנה לי"ב צירופים כנודע. ובלעם היה רוצה לקללם מבחי' בלק, הנאחז באור הפנימי, והוא שם הוי"ה. ולכן נרמז בדברי בלעם, ג' צרופי שם הוי"ה, וכלם בהפוך, האחד, בס"ת לינ"ו פ"ה הליל"ה והשיבות"י, שהוא והה"י. הב', בס"ת לכ"ה קב"ה ל"י אות"ו שהוא ההי"ו. השלישי, בס"ת טוב"ה א"ו רע"ה מלב"י, שהם הוה"י. והענין הוא, במה שהודעתיך בדרושי שמות הספירה איך בעולם הבריאה, שם הם בחי' אהי"ה והוי"ה כדרך צרופיהם, ולהיות כי שליטת החיצונים מתחיל מן הבריאה ולמטה כנודע, לכן משם היה רוצה לקללם:

(מזולתו) עוד ירצה, וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה, הנה שלחן, תרגומו פתורא. לרמוז, כי מה שעלה בדעתו של בלק להלחם בישראל, היה כקרח שחלק עם משה, לפי שעינו הטעתו, שראה שמואל עומד מזרעו. וכן בלק ראה בקסמיו כי דוד מלך ישראל וזרעו, עתידים לצאת מרות המואביה, בת מלך עגלון, שהוא מבני בניו של בלק, כנזכר בס"ה. והנה מלכות בית דוד, זכו ליטול כתר מלכות, שהוא רמז אל זר זהב שעל השלחן שבמקדש, הנקרא פתורא. וזהו מה שרמז בלק לבלעם, שלא יתפחד מלהתקוטט עם ישראל, המנצחים לכל האומות, כמש"ה (שמות ט"ו י"ד) שמעו עמים ירגזון וגו'. אבל יכול הוא לנצחם, ולא יפול בידם, כי הרי עתידים כל זרע מלכי בית דוד לצאת ממנו:

פתורה אשר על הנהר, הנה נהר ירמוז אל יסוד. ופתורה שהיא שלחן, שהיא מלכות, והנה בסטרא דקדושה, הזכר גובר על הנקבה. אבל בסטרא אחרא, הנקבה גוברת על הזכר, וזהו פתורה אשר על הנהר, ר"ל, פתורה שהיא הנקבה, גוברת על הזכר, שהוא נהר. כמ"ש בזוהר פרשת פנחס על יותרת הכבד, וע"ש. וזש"ה, ארץ בני עמו לקרא לו, כי שם בסט"א הוא כן, ולא בקדושה הנקראת ארץ ישראל. (מזולתו). ותרא האתון את מלאך הן וגו':

הנה נודע מ"ש חז"ל, שרמז לו ענין שבועת לבן עד הגל הזה וגו'. והנה ביארנו כי לבן נתגלגל בבלעם, ונמצא עובר על שבועת עצמו. וזהו הטעם שנענש, ולא האריך ימים, ומת בן ל"ג שנה. כמ"ש רז"ל, על פסוק אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. וכן נמצא כתוב בספרו דבלעם, דהוה בר ל"ג שנה, כד קטל יתיה פנחס קנאה:

ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה וגו':

חז"ל אמרו, שבקש לעקור שלש רגלים מישראל, ואין בדברים אלו יחס עם כונת בלעם כפי הפשט. אבל הענין יובן עם הנז"ל, כי הנה שלשה הרגלים, הם ג' האבות כנודע, ועליהם אמרו באדרת נשא כנז"ל ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא, בההוא רוחא והבל דנפק מן פומא עילאה. ובהיות בלעם מקללם בפיו, מבחי' הבל הזה, נמצא שהיה עוקר ג' האבות המתלבשים בה הנקרא שלשה רגלים:

ובזה תבין מ"ש בס"ה בפרשת בראשית בהקדמה, על פסוק אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי בשלשה רגלים שהיו ישראל עולים לירושלים, היו מעלים שלשה אותיות אלה של האלהים, לחברם עם מ"י של אלהי"ם. וכבר נתבאר לעיל, כי ג' אותיות אלה, הם ג' גבורות, שמהם שרש קין. וכמו שנתבאר בענין מעשה העגל, בענין אלה אלהיך ישראל, וע"ש.

וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וגו':

הנה ר"ת 'אל 'בלק 'וכה 'תדבר הוא אבות, ר"ל, כי בלעם כונתו היה, לעקור התלבשות ג' האבות, בהבל העליון דפומא עילאה כנזכר, ולכן נרמזו פה כמה פעמים, שנאמר בלשון הזה, להורות, כי אדרבא, מבחי' האבות יתברכו ישראל, על כרחו של בלעם, ואין ההבל העליון נמסר ברשותו לקללם. הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה:

הנה ר"ת 'הנה 'ברך 'לקחתי, הוא הבל, לרמוז כי שרשו מן הבל. אמנם מוכרח הוא לברכם מהבל העליון ההוא:

סימן כ"ד:

נאם שומע וגו' אשר מחזה שדי יחזה נפל:

ר"ת 'שדי 'יחזה 'נפל הוא שי"ן. וידעת, כי הוא סוד השי"ן. עוד ירצה, כי כבר ביארתי למעלה, כי שרש בלעם הוא מהארות היוצאות מן אבא דרך לאה ועוברות מן העקבים שלה עד כתר דרחל, אשר כנגד החזה דז"א, ומשם נאחזים החיצונים, שהיא קליפת בלעם. וביארנו הטעם הוא, לפי ששם התחלת גלוי האורות של החסדים דאימא, היוצאות מפי היסוד דאימא הנשלם שם. והנה היסוד בכל מקום, אעפ"י שהוא יסוד דאימא, נקרא שד"י כנודע. וכצאת הארותיו לחוץ אל רחל, שם שד"י שהוא שורש האורות נשאר בז"א, והארתו היוצאת לרחל נוקביה, חלוף שד"י בא"ת ב"ש בק"ם, והוא הנקרא מחזה שד"י, ר"ל, גלוי והוראת שדי, ולא הוא עצמו. ובלעם הנאחז בכתר דרחל, היה רואה מחזה שדי, ולא שדי עצמו. ובזה תבין טוב טעם, היות בלעם בגי' בק"ם, והבן זה. ונתחלקו שתי אותיות ל"ע, שהם בגימטריא ק', להורות מקום אחיזתו, שהוא בכתר דרחל, אשר בו מובלעים עקבי לאה כנודע. ולכן נקרא בלעם, ולא בק"ם לרמוז ב' הבחי' יחד:

הגהה א"ש, נלע"ד, שהם שליש לרחל, כנגד ל'. וב' שלישים ללאה, כנגד ע'. או ירצה, ל' ללאה, כנגד ג' ראשונים. וע' לרחל, כנגד ז' תחתונות:

ועתה צריך לפרש, ענין מ"ש חז"ל במדרש, וגם בזוהר פרשה בלק דף ר"ח ע"ב, כי מש"ה אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים, על עזה ועזאל אתמר וכו'. דע, כי עזה ועזאל, הם שני מלאכים, הנשרשים ונבראים, מאותם ב' האורות, היוצאות משתי עקבים דלאה, שבתוך כתר דרחל, שמשם אחיזת בלק כנז"ל, שהם תכלית הדינים, ויוצא הארותם לחוץ. ועזה נעשה מן עקב ימין, ועזאל מהארת עקב שמאל. והנה בלעם, אינו מבחינת הארת העקבים עצמם, אלא מהארת כתר דרחל, הבולע בתוכו הארת ב' העקבים כנז"ל. ולכן גם הוא היה למד מעזה ועזאל כל חכמתו, וינק מהם. ע"ד כתר דרחל, שיונקת מן העקבים דלאה. ולהיות הארות עזה ועזאל נגלים בזה המקום, לכן נקרא מחזה שדי:

ובזה יתבאר ענין מאמר רז"ל במדרש, וגם בזוהר פרשת בראשית דף ל"ה ע"א, כי עזה ועזאל, הם שקטרגו על בריאת אדה"ר, והפילם הקב"ה ממקום קדושתם. ועליהם נאמר, (בראשי' ו' ד') הנפילים היו בארץ. ופשוט הוא, כי לא לחנם היו אלו מקטרגים על בריאתו, יותר משאר המלאכים. והטעם הוא, כי זו"ן היו בתחלה אב"א, ואז הם לאה ורחל זו למעלה מזו, באופן הנז"ל, כי שתי עקבי לאה, מתעלמים תוך כתר דרחל. ואז עזה ועזאל יונקים משם כנזכר. וכשעלה ברצונו לברא אדם וחוה, היה, כדי שע"י מעשיו, יתקן את הנקבה, באופן שיחזרו פב"פ, ויזדווגו יחד, בסוד (שם ב' ה') ואדם אין לעבוד את האדמה. והנה בהיות זו"ן פב"פ, אין עקבי לאה תוך כתר דרחל, וכל אותם ההארות, שהיו יוצאות מעקבי לאה אל כתר דרחל, אשר משם היו נאחזים עזה ועזאל, היו עתה מתבטלות משם, ויוצאות דרך צד פנים, כי שם עומדת רחל, ושם אין מקום אחיזה אל החיצונים, כנודע שאין אחיזתם אלא באחור. ועזה ועזאל היו הארותיהם מתבטלות, בבריאת אדם. ולכן היו מקטרגים בבריאתו, מפני הנזק המגיע להם בבריאתו:

ודע, כי עזה צריך להיות בה"א ולא באל"ף. ושמעתי משם מורי ז"ל, כי הוא בגימטריא אדנ"י, עם מספר י"ב אותיות המלוי. ואמנם שאר אורות היוצאות לצד אחור, אינם מתבטלות, זולתי זו, לפי שאינה יוצאת אלא בהיות עקבי לאה תוך כתר דרחל. ובחזרתה בפנים, מתבטלות שאר האורות דעזה ועזאל:

הגהה א"ש, מוכרח הוא להיות באל"ף ולא בה"א כפי החשבון הזה, וגם הוא בכולל שהוא ע"ח. עוד נוכל לומר, אפילו אם יהיה בה"א, באופן זה, כי תחלה נמנה ד' אותיות אדנ"י הפשוטות, ואח"כ תמנה י"ב אותיות המלוי, ואח"כ אדנ"י במלואו שהיא ס"ה, סך הכול פ"א, וע"ה היא פ"ב, כמנין עז"ה בה"א, כנלע"ד:

ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו וגו':

הנה ספור ספוק כפיו, נראה ללא צורך. אבל הוא להורות, מש"ל כי בלק הוא מבחי' קין, שהם גבורות כפות הידים והאצבעות והזרועות, והם סתומות, ואין הבל יוצא משם, וסופק את כפיו מרוב דאגתו, על כי אין כח בשרשו לקלל את ישראל, אלא בבלעם שהוא בחי' הבל העליון, וגם הוא אינו רוצה. ולכן א"ל ועתה ברח לך אל מקומך. ובזה יתבאר מאמר בספרא דצניעותא, והובא באדרת נשא דף קל"ד ע"ב, ובריש אדרת האזינו דף רפ"ח ע"ב, וז"ל, ועל האי איקרי ברח לך אל מקומך וגו'. פי', כי בחי' הבל זה היוצא מן הפה, הוא אור מקיף, ושורשו נמשך מן ההוא רישא עילאה דלא אתיידע, הנקרא עתיק יומין, שהוא מקיף על הכל, ומשם נמשך האור ברישא דא"א עד פומיה, וחוזר לצאת משם להיות אור מקיף אל ז' תחתונות דאריך כנז"ל. וכיון שבלעם לא היה רוצה להמשיך ההבל ההוא מן פה העליון לקלל ישראל, אלא אדרבא המשיכו לברכם, א"כ ברח לך אל מקומך העליון, והתעלם שם למעלה ברישא עילאה, ולא תתפשט דרך הפה לברך את ישראל:

נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון וגו':

(מזולתו) זה יובן במש"ל, כי בלעם הוא בחי' הרע של משה, ולכן באומות העולם קם, ומנו בלעם. והנה משה הוא מן הדעת העליון דז"א אשר ביסוד דאבא, ולכן נקרא עליון. עוד ירצה קרוב אל האמור, כי כבר ידעת, כי בלעם הוא מהקליפה שכנגד הדעת, וז"ש ויודע דעת עליון. והנה בניו יונוס ויומברוס, גם הם מן הדעת, והם היו ראשים של הערב רב, ולכן ערב רב בגימטריא דעת. (ע"כ מזולתו):

נאם בלעם בנו בעור וגו':

גם זה יובן כמש"ל בפרשת תשא במעשה העגל, כי בעור, בנו של לבן, ואביו של בלעם. נמצא, כי אעפ"י שבלעם בן בעור הוא, עכוז בעור הוא בנה בהיותו בלעם בתחלה בבחי' לבן, כי לבן הוא עצמו בלעם, ולזה כתיב בנו בעור, ולא כתיב בן בעור:

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וגו':

כבר ידעת מ"ש בפרשת בראשית, בענין אותם הז' היכלות, איך מכלהו נחית לתתא, עד דמטי לחד כוכבא משבעה כוכבי לכת, ואותו הכוכב הנרמז כנגד היכל הרצון, שהוא בחי' הת"ת, הנקרא יעקב כנודע, הוא הנקרא כוכב סתם, הששי משבעה כוכבי לכת, וזהו דרך כוכב מיעקב. וירא את הקני וגו', וישא משלו ויאמר:

אוי מי וגו':

כבר הודעתיך בפסוק כי שבעתים יקם קין, כי הרוח הטוב של קין, נתגלגל בשמואל הנביא ע"ה. ונשמה הטובה של קין, נתגלגלה ביתרו. וז"ש וירא את הקני הוא יתרו, ויאמר איתן מושבך, שזכית לקחת נשמה הטובה של קין, מה שלא זכיתי אני ליקח הטוב של הבל, אעפ"י שהייתי חבירך בעצה לפני פרעה כנודע. אבל עכ"ז ושים בסלע קנך, ר"ל, כי הרוח בא מן מטטרו"ן, שנקרא סלע, והוא במטטרו"ן שבבריאה, ואתה טפל אל שמואל, שזכה אל הרוח הנקרא סלע, ולכן ושים בסלע קנך, כי יותר תקן שמואל את רוחו של קין, ממה שתקנת אתה את הנשמה של קין, אע"פ שהיא יותר עליונה מן הרוח. ואז הזכיר גם את שמואל דרך רמז, וז"ש וישא משלו ויאמר, או מי יחיה משומו אל, והוא חסר ו', וקרינן ביה משמואל:

והענין הוא כמש"ל, כי הרע של קין, הוא עמלק, כי לכן אמר שאול אל הקיני, (ש"א ט"ו ו') סורו רדו מתוך עמלקי, פן אוסיפך עמו. ושמואל שהוא הטוב של קין, הוא שצוה לשאול ולישראל, למחות את זכר עמלק, שהוא הרע של קין, ועל ידו נהרג עמלק ואגג מלכם, כמש"ה (שם ט"ו ל"ד) וישסף שמואל את אגג וכו':

והנה למעלה כתיב, וירא את עמלק, ואח"כ הזכיר את יתרו, שהוא הטוב שבנשמת קין, ואח"כ הזכיר את שמואל, שהוא הטוב שברוחו של קין, ונתקן יותר מיתרו. ולכן בידו נמסר הרע הנקרא עמלק, ועליו כתיב, אוי מי יחיה משמו אל, שהוא עמלק מבחי' ידי שמואל. והנה נדב ואביהוא, הם רוח ונפש של קין, מבחי' הטוב, ושניהם נתגלגלו בשמואל הנביא, כמבואר בשער הגלגולים:

אמר שמואל, הואיל ואתא לידן ענין הגלגולים, אכתוב כאן ענין אחד מדרוש הגלגולים בפרשה זאת, בפסוק מי מנה עפר יעקב:

שם מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל:

ענין ומספר את רובע ישראל, שנקרא מספר ורובע, נתבאר בשער רוח הקדש, בענין היחודים, ביחוד אחד המיוסד בציור שם שדי, ושם יתבאר לך ענין מ"ד, שהם בבחי' אור, איך נמשכים מן ד' יודי"ן דהוי"ה דע"ב דיודי"ן, ויורדים עד היסוד דז"א, הנקרא מספר, כנזכר בסבא דמשפטים, על זה הפסוק. ונמצא, כי המספר הוא אשר מנה את רובע ישראל, היא אותה הטיפה, הנמשכה בו, ונכללת מארבעה יודי"ן הנז':

ואמרו תמות נפשי מות ישרים, כבר ביארנוהו בביאור מאמר אחד מס"ה, בפרשת בלק, בענין בלעם, שאמר הרשב"י ע"ה לר"א בריה, מכאן ולהלאה, קב"ה עבד ביה מה דעבד בההוא חייבא, ועליה ועל דדמי ליה כתיב, (משלי י') ושם רשעים ירקב, ע"ש בביאורנו, אל המאמר ההוא בש"ב, שער מאמרי רשב"י דף קמ"ח ע"א. והענין הוא בקיצור, במה שנתבאר למעלה, כי בלעם הוא הרע של הבל, ומשה הוא הטוב של הבל. ונודע כי בהיות הכסף נצרפת ע"י העופרת, שהיא הקליפה אשר היא שואבת הסיגים של הכסף, מוכרח הוא שישארו איזו ניצוצות כסף, מעורבות עם הסיגים, באותה העופרת, וחוזרים הצורפים לצרף העופרת ההוא, ומוציאים מתוכו כל ניצוצות הכסף. ועד"ז כשנצרף הטוב של משה, מתוך הרע של בלעם, בהכרח נשארו בו קצת ניצוצות טובות, משרש מרע"ה, והם מוכרחות לצאת ולהתברר משם, ע"י מיתות רבות וגלגולים כנודע. וענין הקדמה זו, היא בכל בחי' נשמות וזכרהו:

ובכח הניצוצות ההם של שרש משה, היה משיג כל אותה ההשגה הגדולה, שעליה היה משבח עצמו ואומר, נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון וכו' כנז"ל, ואין ספק שאם דבריו אלה לא נתקיימו, לא היו נאמרים בנבואה, גם לא היו נכתבים בתורה, כמ"ש תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו:

וכל הענין יובן, במה שהודעתיך כי משה הרג את המצרי, שבו היתה נפש הרע של קין מגולגלים בה והיה בו ג"כ ניצוצות טובות, ורצה משה שהוא הבל אחיו לתקנו ע"י הגלגול, והמיתו בשם המפורש, של שם בן מ"ב, להעלות נפשו אל הקדושה. אבל בלעם, שטמא עצמו בנחש ובקסם, ובשכבת זרע, ובבעילת אתונו כנזכר בזוהר, ונטמא בתכלית, לא רצה פינחס שהוא משרש קין, להמיתו בשם המפורש, רק בחרבו הטמאה, שהיה ע"ז בצורת נחש חקוק עליו, כמ"ש בזוהר בפרשת בלק על פסוק ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב וע"ש. ונמצא, כי גופו מת בדרך הטומאה. אבל נפשו נתגלגל, בחרבו הטמאה, אח"כ בזרע ישראל, הנקראים ישרים, ע"ש ישראל כנודע, ואז נתקנה. וזהו תמות נפשי מות ישרים, כי ניצוצות טובות המעורבות בנפשו, יתגלגלו בישראל, ואז ימותו מיתת ישרים, משא"כ בגופו כנזכר:

והנה נתבאר אצלינו כי לבן נתגלגל ג' גלגולים, כנגד ג' אותיות שבשמו, והם, 'לב"ן, 'בלעם, 'נבל הכרמלי. ונמצא כי אחרית גלגולו, שהיא בפעם השלישית, בסוד הן כל אלה יפעל אל וכו', היתה כמוהו של ישראל, והוא גלגולו בנבל הכרמלי. ולכן גם נבל הם אותיות לבן בהפוך גמור. ולפי שנבל מת בעשרת ימי תשובה, במוצאי יום הכפורים, כמ"ש רז"ל והיא מיתת ישרים, כנודע כי מי שמת במוצאי יום הכפורים, סימן יפה לו. וזהו תמות נפשי מות ישרים. ועיין במה שנבאר בפסוק, (ירמיה י"ז) קורא דגר וכו, ובאחריתו יהיה נבל, שז"ס ותהי אחריתי כמוהו:

גם רמז בפסוק הזה, ענין גלגולו של נבל, כי נתגלגל בברזלי הגלעדי, שמתחיל באות ב' של נבל, ושם נתקן יותר. וכנגד מה שאמר (ש"א כ"ה י') היום רבו עבדים המתפרצים וכו', ולקחתי את טבחתי ואת מימי וכו', כתוב בברזלי (ש"ב י"ט ל"ד) והוא כלכל את המלך בשיבתו במחנים, והיה אוהב נאמן לדוד. וכנגד גלגול בלעם בנבל, שאז התחיל להתגלגל בזרע ישראל, כתיב תמות נפשי מות ישרים. וכנגד גלגולו האחר בתיקון נוסף בברזלי הגלעדי, שיצא ממנו כמהם בנו, שהלך וישב עם דוד הע"ה כנזכר, כתיב ותהי אחריתי כמוהו, כי כמוהו וכמהם, אותיותיהם שוות וקרובות זו לזה:

אמר שמואל, אעפ"י שדברי הרב ז"ל כנתינתם מסיני, ואינם צריכים חזוק, עכ"ז בס"ד, נלמד בגזרה שוה, דקרא נאמר בנבל, (שם) ואיש במעון והאיש גדול מאד, ונאמר בברזלי (ש"א שם) וברזלי זקן מאד וכו', כי איל גדול הוא מאד, גזרה שוה גדול גדול. ועוד, כי בנבל שהוא הראשון, אמר והאיש גדוש מאד, ובברזלי נאמר כי איש גדול הוא מאד, כלומר מאותו הגלגול. האמנם אי קשיא לי, הוא שהרי שניהם היו בדור אחד בימי דוד הע"ה, ואפשר לתרץ שהגלגול הזה, הוא בסוד עיבור בחיים, כמ"ש ביתרו ובקרח וכו'. ותכף במות נבל, נתגלגלה נפשו בברזלי, כדי שתתקן מה שפגם בהיותו בזמן נבל, כן נלע"ד זה נשמט מלמעלה:

פרשת פנחס

סימן כ"ו:

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו':

הנה שלשה קנאות, נזכרו בפסוק זה, והם, בקנאו, א'. קנאתי, ב'. בקנאתי, ג'. והם אלו אהי"ה במלוי ההי"ן, בגימטריא קנ"א. ושם אהי"ה בריבועו, כזה, א"פ א', ה"פ ה', י"פ י', ה"פ ה', בגימטריא קנ"א. ושם אלהי"ם ואדנ"י, בגימטריא קנ"א וסימנם, (שיר י' י"א) אל גנ"ת אגוז ירדתי וכו', ג"פ קנ"א, בגימטריא גנ"ת:

סימן כ"ז:

ותקרבנה בנות צלפחד וגו':

דע, כי צלפח"ד הוא שורש הגבורות, ולכן יש בו אותיות צ"ל פח"ד. וה' בנותיו, הם הה' גבורות. ואלו הם אותם הה' גבורות הנשארות ביסוד דז"א, ואינם הולכות אל המלכות, אבל באות גבורות אחרות מחדש, וניתנים אל המלכות, כנודע. ולכן היה מרע"ה מסופק, אם היה להם חלק ונחלה בארץ, שהיא המלכות. והשיב לו הקב"ה, שכיון שהם מאירות במלכות, ראויות הם ליטול חלק בארץ. והנה ה' גבורות האלה השלשה מהם הם נמתקות ע"י החסדים. והשנים אינם נמתקות כנודע. והנה הג' הנמתקות, הם חגלה מלכה תרצה. כי חגלה פי' חג לה לפי שהיא מתוקה, גם מלכה שמה מורה עליה. גם תרצה מלשון רצון וחסד והשנים שאינם נמתקות הם מחלה ונועה. מחלה כמו מ"ח ל"ה, מלשון (בראשית ז' כ"ג) וימח את כל היקום. נועה, מלשון (ישעיה כ"ד י"ז) נוע תנוע ארץ:

סימן כ"ח:

עולת שבת בשבתו על עולת התמיד:

וגו':

הנה בקרבנות שבת ור"ח וחג המצות, כתיב על עולת התמיד, שהוא לעילא לעילא, כנזכר בזוהר פרשת אחרי מות. אבל בשבועות, לא כתיב אלא מלבד עולת התמיד. ואדרבא, ביום מתן תורה, היה ראוי לכתוב על עולת, דהוי לעילא לעילא, יותר מר"ח ובחג המצות. גם נדייק, החלוק שבין תעשו ליעשה. ואמנם בזה יתבאר, ההפרש שיש בין שבת, לר"ח וי"ט, כי בשבת יש למעלה ב' מיני זווגים, האחד הוא בסוד המלאכים, ועל ידם נעשה הזווג ההוא, ואז הוא בחי' זווג המלאכים. ר"ל, כי הם נעשים בחי' מ"ן, כדי שיושפעו מלמעלה, וזווג זה הוא בליל שבת, ולכן אנו מותרים בתשמיש המטה בליל שבת. והשני הוא בסוד הנשמות, ולכן אנו אסורים בתשמיש המטה ביום השבת, לפי שאז אנו צריכים לעלות בסוד מ"ן, ועל ידינו נעשה הזווג העליון, כדי להשפיע נשמות:

והנה מציאות ב' זווגים אלו, הם על ידי יעקב ויוסף, כנזכר בזוהר בהיכלות של פרשת פקודי. ולכן שכיון שבשבת נעשים ב' זווגים אלו, האחד על ידינו, והב' ע"י זולתינו ויש זווג למעלה ולמטה, לזה נאמר בשבתו על עולת התמיד ונסכה, לפי שהזווג הזה נעשה למעלה, כי ז"א נכלל באבא, ונוקביה באימא. וזהו הטעם דכתיב, (שמות ל"א י"ד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, היא עצמה קדש, לפי שזו"ן עולים עד או"א, הנקראים קדש, בסוד (ויקרא כ"ה י"ב) יובל היא קדש תהיה לכם. משא"כ בי"ט, שנאמר בהם (שם כ"ג) מקראי קדש, ולא קדש ממש. ולסיבה זו, כתיב בשבת ול עולת התמיד:

ואמנם להיות כי שני מיני זווגים, אחד על ידינו ואחד ע"י זולתנו לכן לא כתיב ביה לא יעשה מאליו, ולא תעשו אותם. ואמנם בחג המצות, ובראשי חדשים, נעשה הזווג העליון, אבל אינו על ידינו אלא. מאיליו, כי ז"ס מ"ש בזוהר בפרשת אמור, דזווגא דפסחא לאו איהו מסטרא דילן, ולכן נאמר בר"ח ובחג המצות, על עולת התמיד יעשה, כי יש זווג עליון ונעשה מאיליו:

ואגב גררא, נבאר ג"כ החלוק שיש בין שבת לר"ח, באופן זה, והוא, כי בשבת גובר הזכר מצד אבא, אבל בר"ח, גוברת הנקבה מצד אימא. וזה נרמז ביחזקאל, (יחזקאל מ"ו) וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, כי בתחלה תמצא הוי"ה ישרה בענין שבת, כמו שה"כ 'ימי 'המעשה 'וביום 'השבת, ר"ת יהו"ה, כי אותיות י"ו הזכרים, גוברים על אותיות ה"ה הנקבות. אבל בר"ח כתיב, 'השבת 'יפתח 'וביום 'החדש, ר"ת היו"ה, כי אות ה' א', שהיא אימא, שלטא על י' שהוא אבא:

ואמנם בחג השבועות, אסור בתשמיש המטה בין ביום בין בלילה, וכמ"ש הרשב"י בזוהר בהקדמת בראשית שצריך לעסוק בתורה כל ליל שבועות, והענין הוא, כי בליל שבועות אנו מתקנים התכשיטין של המטרוניתא. אבל ז"א אינו נתקן על ידינו, אלא ע"י אימא עילאה, בסוד (שיר ג') בעטרה שעטרה לו אמו בעת חתונתו. ולכן אסור בתשמיש המטה, דוגמת יום הכפורים, בסוד (בראשית כ' ל"ב) אך לא בת אמי ותהי לי לאשה, כי בכל לילה ההיא, לא יש שום זווג למעלה, לפי שעדיין נוקביה דזעיר צריכה לטבול ביום בבקר, כנז' בזוהר שם. אבל ביום שבועות, מזדווגים זו"ן ע"י אימא עילאה לבדה:

ובזה יתבאר טעם השינויים שבחג השבועות כי הנה לפי שהזווג נעשה ע"י אימא ולא אבא, לכן לא, כתיב על עולת התמיד, כיון שאינו מצד אבא. ולפי שאנו מתקנים את המטרוניתא בלילה, לזה אמר תעשו, כי אנו עושים תקונים. גם לזה בכל שאר המועדים כתיב, מלת תמימים למעלה, כמ"ש ושבעה כבשים בני שנה תמימים וגו', אבל בחג השבועות לא כתיב מלת תמימים עד לבסוף, מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו תמימים, לפי שאינם עדיין בבחי' תמימים ושלמים, עד אחר שאנו מתקנים המטרוניתא, ותטבול בבקר, ואח"כ יהיו תמימים בתקוניהם, ולכן כתיב בתחלה תעשו, ואח"כ תמימים:

פרשת מטות

סימן ל"א:

וחצית את המלקוח בין תופשי וגו':

צריך לדייק, כי מאחר שאמר וחצית את המלקוח, היל"ל ונתת לאלעזר, ולמה חזר לומר ממחציתם תקחו. גם כי בתחלה כתיב, אחד נפש מחמש המאות, ואח"כ כתיב, אחד אחוז מן החמשים, ושינה מלשון זה ללשון זה. ולמה נתן לאלעזר אחד מחמש מאות, וללוים אחד מן חמשים. ולמה במחצית בני ישראל, הוסיף ואמר מכל הבהמה. ולמה במחצה הראשונה, כתיב ויהי המכס ומכסם לה', וממחצית בני ישראל, לא הזכיר לשון מכס. ואמנם כפי הפשט הוא, כי במחצית הראשון, לא היו מדקדקים בחשבון, אמנם היו אומרים, כמה אלפים הוא בבקר, שנים ושבעים אלף, א"כ מגיע מכסם שנים ושבעים בקר, וכן בשאר, ולזה אמר ומכסם וגו', ולזה חזר ואמר ממחציתם תקחו, כלומר, מכללות המחצית דרך כלל, תקחו מכסם. אבל במחצית בני ישראל, היה צריך למנות בפרטות כל אחד ואחד, עד תשלום חמשים, והיו לוקחים אותו מעשר ללוים, כדרך הוצאת מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, וז"ש אחד אחוז מן החמשים, שכשנשלמו חמשים, היו אוחזים אותו למעשר. ואמנם אין הדקדוק הזה אלא בנפש אדם, אבל בבהמה לא היו מדקדקים כ"כ, אלא בכללות כנז"ל, ולזה אמר מכל הבהמה:

אמנם ע"ד הסוד, יתבאר עמ"ש חז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ומאמר זה יתבאר עמ"ש בזוהר בפרשת בלק בפסוק אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דאושיט פסיעה לבר וכו'. וכמו שביארנו שם עניינו, שהוא בחי' נוקביה דז"א, שהיתה עמו בהיותם במעי אמם, בסוד פסיעה לבר. ואמנם יש בה ב' בחי', האחת, כשנולדה ויצאה מתוך ה' עילאה. והשנית, בצאתה לחוץ, בסיום הוא"ו שבה"א שניה:

והנה ב' ההי"ן אלה הם יו"ד אחת, כי שניהם נאצלו מן אבא, שהוא יו"ד. ולהיותם דינים וגבורות, נקראים מלקוח השבי. ולהיות נחלקים לשתי ההי"ן, אמר וחצית את המלקוח, ה' עילאה, ה' תתאה. ונודע, כי מלכי אדום, מן ה' עילאה אימא נפקו, הנקראת ארץ אדום כנודע. ואלה המלכים, נקראים אנשי המלחמות כי לרוב תוקף הגבורה והמלחמה שבהם, מתו כנודע. אבל שאר הדינים והגבורות היוצאות מה' תתאה, נקראים אנשי העדה, כי הם ב"ד התחתון, והם יותר מבוסמים וממותקים, ונודע כי ב"ד התחתון נקרא עדה, כמ"ש (תהלים פ"ב)אלהים נצב בעדת אל. וזש"ה וחצית את המלקוח, שהם ב' ההי"ן, בין אנשי המלחמה, ובין כל העדה:

והנה כל הגבורות לעולם אינם רק חמשה, מן חסד עד הוד כנודע, והיסוד לוקח כללותם, ונקרא כל, שהם בגימטריא חמשים כנודע, להיותם שם למטה, כל אחת כלולה מעשר. אבל בהיותם למעלה באימא, ה"א עילאה, כל אחת כלולה ממאה, והם ת"ק, ולכן חלק אנשי המלחמה, הם אחד מת"ק, וחלק העדה הם אחד מחמשים:

והנה בחי' המלכות הנקראת פסיעה גסה כנזכר, נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שהוא ז"א בעלה, כי ממנו ועל ידו מקבל אור ושפע שלה מאנשי המלחמה הנזכר כנודע, וזה הוא בהיותם למעלה באימא, כי אז נקראת נפש, בסוד מה שנתבאר במקום אחר, כי בהיותה שם, לא היה לה רק בחי' ההוי"ה דמלוי ההי"ן, הנקראת נפש כנודע:

וז"ש, אחד נפש מחמש המאות, ולכן ונתת לאלעזר הכהן את תרומת ה', שהיא פסיעה הנזכר, הנגדלת ע"י הכהן שהוא החסד, ואז נעשת תרומת ה' ממש, לשון ההפרשה, בסוד מ"ש בזוהר פרשת אחרי מות אתא חסד ופריש לון:

ואמנם בהיות הפסיעה הנזכר למטה, בסוד ה' תתאה אינה לוקחת דבר מאת אנשי המלחמה אלא מז"א בעלה, הנקרא ישראל, בסוד (בראשית ל"ו ל"א) לפני מלך מלך לבני ישראל ולכן אינה לוקחת רק אחד מן החמשים, שהוא היסוד הנקרא כ"ל, שהוא בגימטריא חמשים כנזכר, כי מן היסוד מקבלת השפע שלה, ולכן עתה כתיב אחוז, לפי שבסוף אות ו' שהוא היסוד, היא נאחזת לגמרי. משא"כ למעלה, בהיותה לוקחת מאנשי המלחמה, ואז נתנת אל הלוים, שהם בחי' חיילותיה, שהם המשוררים העליונים כנודע:

ונשלים ביאור מ"ש רז"ל, פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ומהדר לה בקדושה רבא דבי שמשא, פי', כי בע"ש, היה ז"א בורא שידין ורוחין ולילין כנודע, אבל כשקדש היום והיה ליל שבת, אז פסק מלהוליד בחיצונים, ונזדווג במלכות, ואז חזר מאור עיניו:

סימן ל"ב:

ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן וגו':

צריך לדעת, מה נשתנו אלו השבטים, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, לקחת נחלתם בעבר הירדן. ואגב נבאר מה ענין ארץ ישראל ועבר הירדן. הנה ארץ ישראל, היא נוקבא דז"א, והיא כלולה מי"ס כנודע, ושיעור קומתה כשיעור קומת ז"א. ונודע, כי התחלת ראשו דזעיר, הוא מחצי הת"ת דאימא ולמטה, ולכן בהיות נוקביה גבוהה כבעלה, נמצא כי גם רישא דנוקבא מתחלת משם, ממחצית קומת אימא עילאה. ונמצא, כי נשארו למעלה כתר וחכמה וחצי בינה, וכדוגמא זאת למטה ממש. כי הנה שיעור נוקבא דזעיר, הוא י"ס, ותחלת מקומה העיקרי הוא מחצי הת"ת דז"א, במקום החזה, כנזכר באדרא רבא, ונמצא שלוקחת היא בבעלה מקום ג' ספי' וחצי, שהם חצי הת"ת ונה"י, וצריכה עוד להתפשט עד ששה ספי' וחצי בעולם הבריאה, שהם כח"ב חג"ת וחצי נצח, הרי כי שיעור קומת ארץ ישראל, שהם י"ס דנוקבא דז"א דאצילות, הוא מחצי תחתון דת"ת דזעיר דאצילות, עד חצי נצח דבריאה. נשאר עתה מן הבריאה, ג' ספי' וחצי. וכבר ביארנו, כי המלכות דבריאה, היא תמיד בהיכל קדש הקדשים דיצירה. ועד"ז מלכות דיצירה, בהיכל קדש הקדשים דעשיה. וכן מלכות דאצילות, בהיכל קדש הקדשים דבריאה. נמצא, כי נשארים בבריאה, ב' ספי' וחצי, מחוץ לתחום ארץ ישראל, שהיא מלכות דאצילות. וכנגד זה, נשאדו ב' שבטים וחצי מחוץ לארץ ישראל:

וצריך לתת טעם, למה גד וראובן, וחצי שבט מנשה, היו לחוץ ארץ ישראל, יותר מזולתם. והטעם הוא, כי הנה אמרו בזוהר, בפרשת ויצא, כשיעקב היה מוליד לראובן, היתה מחשבתו להוליד ליוסף, כי לבן הכניס לו תמורת רחל את לאה, ולכן לא יצאה בו אז טיפת הבכור, כמ"ש (בראשית מ"ט) פחז כמים אל תותר. פי', במה שנודע, כי יש ביסוד ב' נקבים, אחד מוציא טיפת זרע, ואחד מוציא מים העכורים, מי רגלים וכשיצאה טיפת הזרע להוליד לראובן, יצאה דרך נקב המים, ונמוחה שם. וזש"ה, פחז כמים אל תותר, כי נמחת הטיפה, ביוצאה דרך נקב המים. נמצא, כי ראובן אמת הוא שהוא בכור, בבחי' היסוד, אלא שהוא בבחי' נקב המים, אשר ידעת כי הוא מוצא מותר הסיגים, להשפיע בחיצונים. ולכן ראובן ירש מקומו בחוצה לארץ מעבר לירדן:

וענין זה נרמז בזוהר, בפרשת ויחי, בדף רמ"ד ע"ב ע"ש. ודע, כי ראובן הוא בדעת העליון, שבין חו"ב דז"א, אשר גם בו יש ב' נקבים, בדוגמת יסוד כנזכר, ומשם יצא ראובן, מסוד נקב שני. וז"ס פסוק, (איוב ו' ט"ו) אחי בגדו כמו נחל. כי הנחל העליון הוא בינה, שהיא סוד אות אלף, החסרה בתיבת בג"ד, כמש"ה (בראשית ל') ותאמר לאה בגד וגו'. וזה הנחל, היה בו בגידה, כי לא קבלה טפת הזרע, מנקב הזרע של הדעת, אלא מנקב המים, ומשם יצא ראובן בבגידה זו בנחל העליון שהיא בינה. וגם למטה ביסוד התחתון, אשר משם יצא גד, אירע לו בגידה זו, שיצא מנקב המים שביסוד התחתון. וזש"ה, אחי בגדו כמו נחל, שהם שבט גד, שיצאו מן היסוד דזעיר לנוקביה, בגדו, כמו הבגידה שאירע למעלה לראובן, בנחל העליון בבינה. ונמצא, כי שתי בגידות היו, אחד למעלה, ואחד למטה, והם ראובן גד. ונודע, כי גד נשרש ונאחז בעקב ימין, בסוד והוא יגוד עקב, כנזכר בסבא דמשפטים, ובחי' העקב היא גבורות ודינים כנודע. וזהו הטעם, שיצא גד דרך נקב החיצונים:

גם ז"ס גרמה, (שם ל"ב כ"ו) ותקע כף ירך יעקב, לפי שגד הוא בירך ימין, וכבר נתבאר אצלינו, מ"ש בזוהר בפרשת ויצא, כי ותקע כף ירך יעקב, אתמר על נדב ואביהוא, ולכן כשמתו, נתעברה באליהו התשבי, שהיה משבט גד, לפי שגד גרם קלקול הזה:

והנה מנשה, גם הוא בסוד ירך יעקב בגיד הנשה, ולכן נקרא מנשה, בסוד (שמות) כי נשני אלהים וכו'. ולכן גם הוא יצא לחוץ לחו"ל, ואמנם מנשה הוא מן הנקב של זרע שביסוד, אלא שגם הוא חציו מים, ולכן לא יצא לחוץ, רק אותו המחצית של שבט מנשה:

פרשת דברים

סימן א':

ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם:

כבר ידעת מ"ש חז"ל, כי אמרו לו ישראל, קצבה אתה נותן בברכותיך וכו'. א"ל, ע"כ משלי, מכאן ואילך, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. והענין הוא, כי מש"ה בגימטריא א"ל שד"י, ובהיותם מליאים כזה, אל"ף למ"ד, שי"ן דל"ת יו"ד, עם הכולל, יעלו בגימטריא אלף, והיא האל"ף של בינה, כי שם הם שני שמות הנזכר, בסוד אלף בית אלף בינה. והנה כחו של משה היה עד אימא, ולכן ברכם באלף פעמים. וז"ש להם, ע"כ משלי, מכאן ואילך ויברך אתכם מבחי' אבא עילאה:

פרשת ואתחנן

סימן ג':

ויתעבר ה' בי למענכם וגו':

כבר הודעתיך, כי בדוגמא שיש בז"א, בחי', עיבור, ויניקה, ומוחין דגדלות. כן לכל הנשמות יש ג' בחי' אלו. והנה כפי זכיות הדור, כן הקב"ה נותן חכמה בפרנס של הדור. ולכן כאשר חטאו ישראל, גרמו שהפרנס שלהם, שהוא משה יחזור לבחי' עיבור, ויאבד שאר ההארות שהיו לו בתחלה, של בחי' יניקה וגדלות, ולא היתה בו רק הארת בחי' העיבור בלבד. ואז שכח כל אותם ההלכות, שהיה יודע כנודע וידעת, כי בחי' עיבורו של ז"א, היא בתוך אימא עילאה, הנקראת יובל, ולכן ר"ת, 'ויתעבר 'יהוה 'בי 'למענכם, ר"ת יוב"ל. כי חזר משה, להכנס בסוד העיבור, תוך אימא עילאה, הנקראת יובל. ושם ההוי"ה הכתובה בפסוק הזה, הוא בסוד אימא, וזהו ויתעבר ה' בי. וזהו למענכם, כי עונות הדור, גורמים כך אל הפרנס שלהם:

עוד נוכל לפרש, במה שנתבאר אצלינו, בפסוק דודי ירד לגנו, כי כשהשי"ת לוקח הצדיקים מן העה"ז, הם נעשים לו מלבוש אחד, והוא מתעבר ומתלבש בתוכם, וזהו ויתעבר ה' בי למענכם, כי בחטאתיכם נאספתי מן העולם קודם זמני. והנה יב"ח הם בשנה, כמנין ו"ו במילואה. וכשהשנה מעוברת, היא מן י"ג חדשים, והוא בסוד וא"ו, והנה משה הוא בסוד וא"ו, שהוא בת"ת, וכבר ידעת, כי אין מעברין אלא חדש אדר, ולהורות זה העיבור, מת משה בחדש אדר:

סימן ד':

ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור וגו':

האחוריים של זעיר, נקראים כור הברזל, כי הם דינים תקיפין כברזל. וכבר ידעת, כי האחוריים דזעיר, הוא ריבוע שם ההוי"ה דאלפי"ן, ויש בו כ"ו אותיות הראשונות של כו"ר, כזה, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ואמנם נוקביה דזעיר, נקראת אלהי"ם, והאחוריים שלה הם פשוטים, ואין בהם מלוי, כזה, א, א"ל, אל"ה, אלה"י, אלהי"ם. והם בגימטריא ר', כנגד ר' של כו"ר, הרי כי אחוריים דזו"ן, הם כו"ר. ואמנם נקרא כור הברז"ל, בסוד ד' נשים דיעקב, ר"ת שלהם ברז"ל, והם, 'בלהה 'רחל 'זלפה 'לאה, כל שפחה עם גבירתה. כמו שהודעתיך בעוג מלך הבשן, שכתוב בו הנה ערשו ערש ברזל:

סימן ו':

ואהבת את ה' אלהיך וגו':

הנה ה' פסוקים אלו, שבפרשה הזאת, זולת פסוק הראשון של שמע, מתחילים בוא"ו, ומסיימים בכ"ף, כמנין שם ההוי"ה. והנה הם ה' הויו"ת כמנין ק"ל, שהם ה' חסדים שבדעת, והם ה' הויו"ת. (א"ש בכוונת ק"ש נתבאר ענין הזה היטב):

פרשת עקב

סימן ז':

ואהבך וברכך והרבך:

ארז"ל, כל מה שישראל אוכלים בעה"ז, מברכותיו של בלעם הרשע. אבל זכיותיהם של ישראל, שמורים הם לעה"ב. הה"ד, ושמר ה' אלהיך וכו'. הנה רז"ל למדו זה, מפסוק ואהבך וברכך והרבך, מגזירה שוה, נאמר כאן ואהבך אצל וברכך, ונאמר בבלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, אצל כי אהבך ה' אלהיך. ולא מצינו בכל התורה ברכות כתובים בתורה אצלם אהבה, אלא בבלעם כנזכר א"כ מ"ש כאן ואהבך וברכך והרבך, הם ברכות בלעם:

ארץ אשר אבניה ברזל וגו':

הנה נודע, כי כל אבן הם בנקבה, והנה הנקבות האלה, הם ארבע נשי יעקב, בלהה, רחל, זלפה, לאה, שר"ת שלהם ברזל, כאשר ביארנו למעלה:

סימן ט':

בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים וגו':

שינוים רבים נמצאו בפסוקים אלו, כי פעם אחת נקראים בשתי כינוים, לוחות האבנים לוחות הברית. ופעם נקראים בכינוי אחד לבדי, או לוחות האבנים, או לוחות הברית. ופעם אחרת, לוחות סתם. עוד יתבארו שנוים בכלל הביאור. דע, כי אלולי שחטאו ישראל בעגל, היתה השעה ההיא ראויה, שזו"ן יחזרו אפין באפין, כמו שהיה בזמן שב"ה היה קיים כנודע. ודע, כי ענין הלוחות, לעולם הם בנו"ה. ואע"פ שבספר הזהר אמרו על פסוק והלוחות מעשה אלהים המה, דא אינון ת"ת ומלכות, ודא היא והלוחות, ו"ה לוחות. ו"ה דשמא קדישא. אין זו קושיא, כנודע בספר התיקונים, דאיהו בנצח ואיהי בהוד:

וביאור הענין במה שנודע, כי שיעור קומת נוקבא דז"א, הוא בנו"ה דזעיר. וג' מוחין דילה, הם בפרקים העליונים דנו"ה דיליה. וחג"ת דילה, בפרקים אמצעיים. ונה"י דילה, בפרקים תחתונים. ועתה היה מרע"ה רוצה, לקחת הלוחות מבחי' הנקבה, מבחי' ג' אמצעיות שבה, שהם בפרקים אמצעיים דנו"ה שלו. ולכן הזכיר שני כנויים, לוחות האבנים מצדה, כי כל אבן היא בנקבה. ולוחות הברית מצדו, זכרים. ולכן ו' ראשונה של לוחות מליאה, שהוא הת"ת שבה, ו' ראשונה. ולא נאמר שתי לוחות, לפי ששם הם נו"ה תרי פלגי גופא כחדא כנודע, ואינם נפרדים זה מזה, כי הנה אין הפרש בינו לבינה, אלא בפירקין תתאין. ובתחילה כתיב, ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים, שהוא מצד הנקבה, לפי שאז היה בתחלת המ' יום, והיה משה מתחיל ללמוד ממטה למעלה. אבל בערך שהם מן הת"ת שבה, לכן ו' ראשונה מליאה, וכתיב לוחת. אבל ויהי מקץ ארבעים יום, שכבר היה משה ראוי לקבל הכל, ולהעלותה על לוחות הברית. ואמנם יען אירע אז חטא העגל, לכן נתן ה' אלי את שני לח"ת האבנים גו', בלשון שנים שהם רבים, כי הם בפרוד למטה ברגלין דידה. ולכן כתיב לחת האבנים, חסר ב' ווי"ן, ובו היו לחות הברית מלא ו' שניה, מצד היסוד שבו, שהוא למטה בנוקבא:

ויאמר ה' אלי לאמר ראיתי את העם הזה וגו':

הנה תחלה אומר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם כתיב, והוא ענין אותה מצוה ראשונה, שביארנו לעיל בפרשת בא, בענין קדש לי כל בכור, כי אז צוה אל העם ערב רב, וא"ל זכור את היום הזה, ולא יאכל חמץ, ורצה לצוות להם מצוה ראשונה זו עם ישראל, וז"ש אשר צויתם חסר יו"ד. והנה עון העגל, היה זכר ונקבה כנודע והקב"ה לא זכר רק את הזכר, שהוא יותר חמור, ולכן לא אמר עגל מסכה, אלא מסכה בלבד, והם סוד קכ"ה קנטרין, כמנין מסכ"ה, שהם קכ"ה זיני דמסאבותא, דנחתו אז בעלמא, מסטרא דחויא תקיפא, דאטיל בנוקבא, והם זכרים, כנזכר בזוהר בפרשת אחרי מות דף ע"ט ע"א:

והנה חטא זה, הוא למעלה בסוד ד' דאחד. פי', כי הנה נודע, כי נה"י דאימא, נתלבשו בבחי' מוחין אל ז"א, והמלכות דאימא נשארה בחוץ, בסוד קשר של תפילין של ראש, באחור, הנקרא עורף. והוא סוד ד' רבתי דאחד. והנה אין בה רק נקודה אחת, ועד שם מגיע פגם עון העגל ג"כ, מלבד מה שפגמו למטה. והמאציל העליון יתברך ראה, כי המלכות התחתונה, שהיא פסיעה שבסוף אות וא"ו כנודע, כל קבלתה הוא מצד הזכר וכל הט"ס שבה אינם באים אליה, אלא בסוד תוספת מצד הזכר וכיון שאינם עיקרים בה, אלא בסוד תוספת, לכן יש כח בעונות התחתונים לסלקם, ולכן רצה להחזיר בחי' זאת המלכות התחתונה, באופן אחר, והוא, כי כל בנין המלכות, תהיה באיתה ד' עליונה, ויבנה בנינה מי"ס גמורות מצד או"א ויחזירנה פב"פ עם ז"א וכיון שנכנסת ע"י אבא ואימא, ולא ע"י בעלה, לא יהיה כח בעונות התחתונים להמעיטה בבחי' נקודה אחת בלבד:

וז"ש, ראיתי את העם הזה כי עם קשה ערף הוא, ר"ל, כי הפגם שלהם, פוגם למעלה, עד אותה הד' עילאה קשר תפילין של ראש שבעורף, וזהו כי עם קשה עורף הוא. והסיבה לזה הוא, יען איננה רק נקודה אחת קטנה כנזכר. ולכן הניחה לי ואמחה את שמם, היא המלכות התחתונה הנקראת שם, אשר הם נאחזים בה, וזהו שמם. והנה עמידת שם זה, הוא למטה תחת ז"א, הנקרא שמים, וכיון שאמחה בנין השם ההוא מתחת השמים, אעשה הבנין ההוא למעלה בד' דאחד, ויהיה תועלת בזה, כי הנה בני ישראל נקראים כך, ע"ש שהם למטה בנו"ה, הנקראים בני ישראל, בני הת"ת, הנקרא ישראל, ולכן מגיע הפגם שלהם שם. אבל עתה שאמחה את שמם, ע"י שאהרוס ואבטל ענין המלכות התחתונה, ואעשה אותך שהיא ד' דאחד, שמשם היה משה, כמו שנבאר בפסוק וראית את אחורי, וכיון שאבנה אותה, ושם יהיה כל התיקון, והיא תהיה לגוי גדול גם זרעך הנמשכים משם יהיו לגוי גדול:

וסוד הענין הוא, כי הנה משה מסוד הדעת, ומסוד הבינה כנודע, וביאורו הוא, כי הנה יסוד דבינה, הוא דעת דזעיר, שהוא המוח האמצעי. ובחי' מלכות דאימא, היא כנגדו באמצע העורף. נמצא כי באמצעות יסוד דמלכות דבינה, משם היה משה. ובזה יתבאר לך, איך משה מבחי' הדעת, ומבחי' הבינה, ומבחי' היסוד, והכל אמת. (וסימן בי"ד משה, בינה, יסוד, דעת):

והנה המאציל יתברך, רצה לברא הנקבה חדשה אל ז"א, מבחי' ד' זו, ולבטל כל בנין הנקבה התחתונה לסבה הנז"ל, ואמנם, הגם כי משה לא הסכים לזה, בעבור ישראל לא יצא לבטלה דבורו יתברך ח"ו, ונתקיים במשה, כמש"ה (ד"ה א' כ"ג) ובני רחביה רבו למעלה. וארז"ל למעלה מס' רבוא:

וביאור הענין, כי גם ד' דאחד העליונה, נבנת בנין שלם, בבחי' פרצוף שלם בי"ס, כמו שנתבאר אצלינו במקום אחר. וגם בני משה, רבו למעלה מס' רבוא, פי', כי כמו שע"י חטא העגל, גרמו להחזיר מלכות התחתונה בבחי' נקודה חדא בלבד, כן גרמו לסלק התוספת של הזכר עצמו, שהם המוחין שלו הבאים לו ע"י התוספת כנודע, ולא נשאר בו רק ו"ק לבד, שהם סוד ס' רבוא. ולפי שמשה היה למעלה בד' דאחד, שהיא למעלה מו"ק, ולכן רבו למעלה מס' רבוא. ואומרו סרו מהר וגו', הוא סוד הדרך הבא מן היסוד למלכות, בסוד הנותן בים דרך. וכמו שיש דרך אל היסוד תחתון במלכות התחתונה, כן יש דרך עליון בדעת העליון במלכות העליונה, שהיא ד' דאחד. וז"ש, סרו מהר מן הדרך אשר צויתם:

ואפן וארד מן ההר וגו':

פי, כי כאשר ירדתי מן ההר, ראיתי הפגם הגדול אשר עשיתם, בין למעלה בין למטה. כי בזכר פגמתם, שלא נשאר רק בבחי' ו"ק לבד, ועי"כ נמצא, כי שתי לוחות הברית, שהם הנצח וההוד של זעיר, שבאו לו ע"י תוספת, כמבואר אצלינו בסוד כונן שמים בתבונה, הנה חזרו להסתלק בתבונה, במקום שמשם באו. ושם היו על שתי ידיו, שהם חו"ג מו"ק ז"א, ואלו היו אז למעלה מהם:

עוד פגם אחר למטה במלכות, שחזרה בבחי' נקודה האחת בלבד. וז"ש, וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, היא מלכות תחתונה, הנקראת אלהיכם, ולא אלהינו, כי משה הוא למעלה כנזכר. ולפי שהוא למטה, אמר העגל, ולא שור. פי', כי עגל הוא ביסוד, אשר הוא למטה עם המלכות התחתונה. אבל שור הוא למעלה, בדעת, אשר עם מלכות העליונה:

ואמנם עג"ל הוא בגימטריא ק"ג, כמפר שם הוי"ה דס"ג, ועם עשר אותיותיה, הרי ע"ג, ועם ד' אותיות הפשוטות, שהם בגימטריא כ"ו, ועם הד' אותיות עצמם שהם ל', הרי הכל ק"ג, כמנין עג"ל. וכוונת מרע"ה להודיענו, כי הקב"ה העלים ממנו פגם התחתון, שהוא עגל מסכה, והגיד לו פגם העליון, שהוא מסכה לבד, כמש"ל על פסוק עשו להם מסכה וכוונתו יתברך היתה בזה, כדי לתקן פגם העליון, ולבנות ד' דאחד העליונה, ולמחות שם התחתונה אבל אני, ואראה והנה הטאתם לה' אלהיכם, עשיתם לכם עגל מסכה, ר"ל, חטאתם לה' אלהיכם, למטה במלכות התחתונה ג"כ, ולא רציתי שימחה שמה ח"ו, ואז התנפלתי לפני ה' מ' יום, ונתרצה אלי, ונתן לי הלוחות מצד מלכות התחתונה, הנקראת לוחות אבנים. וכמ"ש אח"כ, פסל לך שני לוחות אבנים:

פרשת ראה

כל צפור טהורה תאכלו:

(מזולתו) ידוע הוא שרז"ל נתנו ד' סימנים בצפור טהורה, ונרמזו במלת צפור, והם אצב"ע יתירה. זפ"ק. דור"ס. קרקב"ן נקלף. והנה אותיות שניות שבסימנים אלו, הם אותיות צפור. כך שמע מורי ז"ל, משם חכם אחד ע"ה. (ע"כ מזולתו):

פרשת שופטים

סימן י"ח:

ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית וגו':

(מזולתו) ר"ת וס"ת של ראשי"ת הג"ז ע"ה, עולים בגימטריא תרי"ג. ואותיות האמצעיות, הם אשי"ג, שהם בגימטריא שד"י, ועם ח' אותיות עצמם של ראשית הגז, הכל בגימטריא שכ"ב כמנין כב"ש. (ע"כ מזולתו):

פרשת תצא

סימן כ"ב:

ואם לא קרוב אחיך אליך וגו':

ירמוז בזה, כי כל אדם שמצא אבידה, ולא החזירה לבעליה, והעלים עיניו ממנה, מודדין לו מדה כנגד מדה, כי כאשר נשמתו אחר פטירתו תעלה למעלה, ולא נתקנה, ואינה יכולה ליכנס במחיצתה, והיא מוכרחת לבא בעה"ז, לא יזכה לסוד העיבור, והקב"ה יראה נשמתו אובדת, ויעלים עיני השגחתו ממנה, ולא ישלח לה נשמת איזה צדיק אחד בהעלם לתקנה, וכמו שידעת סוד העיבור מה ענינו, שהוא בהתעלמות לאדם:

סימן כ"ד:

'ביומו 'תתן 'שכרו:

(מזולתו) ר"ת, הוא שב"ת. וכן הוא צירוף אותיות בשת. והענין הוא, כי ראוי לאדם להתבייש, מתוספת קדושה שנתוסף לאדם בשבת. גם ירמוז, שיקבל תוספת שבת מבע"י, קודם שקיעת החמה, וזהו ביומו תתן שכרו, כלומר ביום ערב שבת. גם ירמוז, להודיענו, כי כל המצות שהאדם עושה בששת ימי החול, וכן כל עסק התורה שעסק בימי החול, גורם לאדם שיהיה לו תוספת קדושה בימי החול עצמם, בבחינת שאר בני אדם בשבת. וכמ"ש בזוהר כי הת"ח זוכה לנפש יתירה בימי החול, מה שע"ה זוכים בשבת. ונמצא, כי הת"ח העוסק בתורה, נמשל לשכיר יקוה פעלו מאתו יתברך ביומו ממש, אפילו שהוא בימי החול, ואז הקב"ה נותן לו שכרו, תוספת נשמה הראוי לשאר בני אדם בימי השבת, ולכן נרמז שבת בר"ת:

גם ירמוז, כי הנה יש לכל אדם תוספת שבת, נשמה יתירה ממילא. וכאשר עסק בתורה בימי החול, וזכה לאותו תוספת גם בימי החול עצמו, הנה בבוא יום השבת, מתחבר התוספת של החול, הניתן ביומו בעת עסקו בתורה, עם התוספת הניתוסף לו בשבת, ושתי התוספות האלה ניתנים לו בכל יום שבת. נמצא, כי התוספת הניתן לו בחול, הנקרא שכרו, נתן לו השכר הזה גם בשבת עצמה הרמוז בר"ת כנזכר. בסוד מי שטרח בע"ש יאכל בשבת:

גם ירמוז, אל מה שהודעתיך, כי לכל מצוה ומצוה, יש סגולה פרטיית, ואמנם סגולת מצות קיום נתינת שכר שכיר ביומו, הוא שנותנים לו תוספת שבת, ונפש יתירה, באות יום שבת של אותה השבוע, אשר בה קיים מצוה זו. והיא מדה כנגד מדה, כי כנגד ואליו הוא נושא את נפשו והשלימה לו, כמו כן נותנים לו נפש יתירה בשבת ההיא, הנרמז בר"ת. (ע"כ מזולתו):

סימן כ"ה:

ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וגו':

הסוד הוא, כי כשיש ח"ו פגם למעלה ואין זעיר מזדווג עם נוקביה בעולם האצילות, יורד למטה בעולם היצירה, ומקנן במטטרו"ן, ומתלבש בו, ועל ידו נעשה הזווג בנקבה. והוא כדמיון האדם שמת, ומתגלגל, ומתעלם באחיו הנקרא יבם, ועל ידו מזדווג באשתו. וכמו שידעת, כי כל ירידה מעולם לעולם, מעולם עליון לעולם תחתון, נקרא מיתה, בסוד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום כנודע. ולכן ענין החליצה הוא, כי אנו משימים הנעל הזה ברגלו, שיוכל לחזור לעלות למקומו למעלה, ע"י הנעל הזה, ועי"כ אין ליבם עוד זיקה באשתו בסוד החליצה שחולצת הנעל הזה מרגל היבם:

ואמנם הנעל הזה, הוא שם אהי"ה דההי"ן, בגימטריא נע"ל עם הכולל, והוא מאימא עילאה, הנועלת לז"א. כמו שהודעתיך, בענין איסור נעילת הסנדל ביום הכפורים וע"ש גם ז"ס הנעל, שאנו נועלים בימי החול, כמבואר אצלינו בברכה שעשה לי כל צרכי, וע"ש. ולכן ביוה"כ, שזו"ן עולים עד אימא עילאה עצמה, הנקראת אהי"ה, אינם צריכים שם לנעל, ואדרבא אם נועלים אותו, מורה פגם שם. ואמנם נתבאר שם של המנעל, אבל הסנדל הוא למטה בעולם העשיה, הנקרא סנדלפון, כנודע (ע"כ מזולתו):

א"ש, ראיתי לכתוב כאן דבר אחד, ממה שמצאתי מכתיבת ידי מורי זלה"ה, והוא מקושר עם האמור, כאשר עיניך תחזינה מישרים, וז"ל מורי הרב זלה"ה, וזהו מה שמצאתי בבית מורי ז"ל, ואינו מכתיבת ידו ודאי, וכפי הנלע"ד שהוא מן הדרושים של הרמ"ק ז"ל, שהיה דורש לתלמידיו, ועכ"ז לא אספתי ידי מלכתבם, אחר שמצאתים בביתו. סוד יבום וחליצה ליל יום ו':

ארז"ל, היבם אינו צריך לקדש את היבמה מדברי תורה אבל מדברי סופרים צריך שיקדשנה. וזהו הנקרא מאמר, ואינו נקרא קדושין. וצריך טעם, למה אינם נקראים קדושין, אלא מאמר. והענין הוא, ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם וכו'. והענין היא, שהקדושין הם מצד החכמה, שכן כל קדושה היא מצדה. וכל כללות הספירות מעשר, הם מצד חכמה, וז"ש בעשרה מאמרות, שהם בסוד החכמה, שהיא כללות היו"ד, נברא העולם שהיא בינה, ומה ת"ל, והלא במאמי אחד יכול להבראות, ר"ל, סה צורך לבריאת העולם בכל העשר, שהם הל"ב נתיבות שבחכמה עצמה, והלא בסוד הדעת, הנקרא מאמר אחד, שגם הוא כולל כל הל"ב, יכול להבראות, והוא השושבין המיחד חו"ב הנקראים עולם, וז"ס כראשית, שהחכמה היא ב', וע"י הדעת התיחד חו"ב שהוא ר, נעשה ם, וז"ס למרבה המשרה. אלא ליתן שכר טוב לצדיקים, ר"ל, צריך העולם להיות נברא מדין ורחמים, והרחמים צריכים שיהיו גמורים מצד החכמה, שמצדה כל כללות העשר להשפיע לצדיקים. ומצד אחי צריך מעט דין, ליפרע מן הרשעים, וזהו טעם שנברא העולם בעשרה מאמרות מצד קחכמה:

ובזה נבין מאמר היבמה, שאינו נקרא קידושין, מפני שבסוד היבום נהפך המציאות ואין הענין כסדר, וירד פלאים, כמו שפירש בסבא, אחוה אבוה, אתתיה אימיה. ולזה, מה שעושה היבם ומקדש, אינו נקרא קדושין, מפני שהקדושין הם בסוד חכמה, עולם הזכר, סדר ההויו"ת כמסודר על מתכונתו, והוא בהיות האדם מקדש אשה בסדר הנשואין. אבל זה, אינו נקרא אלא מאמר אחד, מפני ירידתו כדפרישית, ואין הדברים כסדר, וז"ס היבום:

וענין סוד החליצה, הוא בסוד הגלגול סתם, גלגול שאינו יבום, כשמתגלגל איזה אדם בעולם, והיה לו מקודם נר"ן, כשהוזר לזה העולם, אינם נקשרים יחד הג' מדרגוה, אלא מפוזרים בעולם, ובין הגופים, עד שיזכו כל אחד ואחד במקומה, ויחזרו ויתקנו ויתקשרו יחד. אבל ענין היבם שמייבם ליבמתו, יש להם תועלת רב, שאינם מתפזרים השלשה מדרגות, אלא מביא שלשתם יחד. ויש לו ג"כ חדא לריעותא, שאין לו מציאות לבא אלא בזאת האשה, אבל אין בו כ"כ טורח, כיון שבאים השלשה מדרגות ביחד. וכשהוא חולץ אותה, הוא מתיר קשרי מנעל החליצה, לרמוז על אותו הקשר האמיץ, שהיו ראויים להקשר יחד השלשה מדרגות בסוד היבום, ועתה ע"י התרת הקשרים, גורם להתירם, ולפזרם, איש לדרכו פנו, וחולץ המנעל מעל רגלו, לרמוז על הפרוד הגדול שנעשה:

וירקה בפניו וכו'. ארז"ל צריך שיהיה רוק ולא דם, ואם היו צחצוחי רוק מעורבים בדם יצא. והענין הוא, כי כשהאדם נושא אשה, הוא נותן בנקבה חלק ממנו ממש, זהו טעם למ"ש רז"ל, שאין ראוי לישא אשה אלמנה כלל, וכמ"ש חז"ל אל תבשל בקדרה שבשל בה חבירך, מפני שאותו הרוח מכשכש במעיה, ומתקוטט עם אותו אדם הנושא אותה. וכשאדם רוקק, בהכרח משליך עם אותו רוק קצת רוח חיוני ממש, וזהו ענין וירקה בפניו, שאותו הרוח של בעלה, שהיה בה, היא פורשת אותו ממנה, ע"י החליצה והרקיקה הזו, ואין זו האשה כאלמנה, שנשאר בה אותו הרוח כל י"ב חדש, אלא מיד אחר שנחלצה, היא משלכת אותו החוצה. וענין הרוק הוא, להראות שהיא מתפללת ואומרת מאן יבמי, ר"ל, מאחר שזה העני המת, היה ראוי לבא לכאן, ולהיות נקשר כסדר השלשה מדרגות כנז"ל, ועתה הם מתפזרים כל אחד למקומו, לכן היא רוקקת. והענין הוא, שהרוק הוא לבן, רמז, שמתפללת שיהיה ברחמים, ולכן אם רקקה דם לא יצא, שהוא דין גמור. אבל אם היה מעורב בו צחצוחי רוק, שהוא המזגת דין ורחמים, אודם ולבן, יצא:

אמר שמואל, נלע"ד, שהרקיקה היא, להשליך רוח דשדי בגווה בעת ביאה א', כמו שפי' הרב ז"ל. האמנם הוא רוחא דנשיקין עילאין, ולכן צריכה להשליך אותו ברוק, ולא בדם, דכבולעו כך פולטו, ודי למבין, לבן בלבן. האמנם ההוא רוחא דשדי בגווה בזווג ממש, אינה משלכת אותו, אלא בחליצת מנעל ממש, בסוד וחלצה נעלו מעל רגלו של יבם, לרמוז, שהיתה מוכרחת ליקח ג"כ רוחא תניינא מהיבם בעת הזווג, ולא רצה היבם להקים לאחיו שם בישראל, ולכן חולצת המנעל של היבם בפניו, ואז יוצא ממנה גם ההוא רוחא קדמאה דשדי המת בגווה, ונשארה נקיה לגמרי. ובטעם זה, החלוצה היא יותר טובה מן האלמנה שעדיין יש בה רוחא דמכשכשא במעהא. והגרושה יותר נקיה מכלם, אלמלא מ"ש חז"ל שלש דעות במטה וכו', כנלע"ד:

וענין אומרם חז"ל, החלוצה אינה כמגורשת מן התורה, אבל מדבר סופרים הרי היא כמגורשת, ואסורה לכהן. ונדקדק ענין מדברי סופרים, שהוא למטה מדרגה תחתונה. וז"ש מן התורה, ר"ל, עולם הזכר, אינה יורדת היא, אלא בעלה שמת יורד למטה, כמ"ש בסבא. אבל מדברי סופרים, הואיל והוא היה נקשר עמה, וירד מדרגתו, גם היא תרד עמו, כמו המגורשת שיורדת. כמ"ש בסבא, על פסוק והיתה לאיש אחר, וזהו מצד עולם הנקבה, שהוא מדברי סופרים:

פרשת כי תבוא

ולקח הכהן הטנא. הטנא בגימטריא אדנ"י:

סימן כ"ז:

ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה:

(מזולתו) כבר הודעתיך, ענין י"א סימני הקטרת. וענין עשתי עשרה יריעות עזים. וענין י"א ארורים, שבפרשת כי תבא. ועניינם הוא, כי כמו שיש י"ס דקדושה, כן יש י"ס של הקליפות. ועוד יש בתוכם נצוץ אחד של קדושה, המחיה אותם, בסוד ומלכותו בכל משלה. אמנם יש חילוק אחד ביניהם, והוא, כי הי"ס של הקדושה, הנקראים עצמות וכלים, הנה העצמות שהוא החיות המחיה אותם, הוא מובלע ומתעלם בתוכם. וכמ"ש בהקדמת התקונין איהו וגרמיהון, איהו וחייהון, חד בהון. ולכן מספרם הם עשר בלבד, שהם עשר יריעות המשכן:

אמנם העשר קליפות אין חיות הקדושה מובלע בתוכם, כי אין הקדש מתערב בחול, אמנם עומד למעלה מהם, ומשם מאיר ומחיה אותם מרחוק, וע"כ מספרם י"א. וכמ"ש בזוהר בפרשת תרומה, בענין עשתי עשרה יריעות, כי כל המוסיף גורע, והבן זה. גם ביארנוהו שם במקומו. וז"ס ג' בח" י"א שזכרנו:

ונבאר עתה, ענין אלו הי"א ארורים, הנה הא' ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, והוא כנגד הקליפה, הנקראת א"א דקליפה. ולכן נאמר בו, ושם בסתר, בסתרו של עולם, הוא א"א המסתתר ומתלבש תוך עולם האצילות כלו כנודע. ולכן יש בזה הפסוק י"ג תיבות, עד תיבת בסתר, והם כנגד י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא קדישא. וארור מקלל אביו ואמו, כנגד או"א. אח"כ חמשה ארורים אחרים, כנגד חמשה ראשונות דז"א, שהם, כח"ב גדולה גבורה. אח"כ ארור שוכב עם אחותו, כנגד ת"ת דז"א, כי שם התחלת רישא דנוקבא, כנגד החזה כנודע. והנה היא אחותו דזעיר, בבחינתה שם, ולא במקום אחר, כי שם תכלית דבקותם, מה שאין כן בה' ראשונות שבה לא נמצא יותר. (ע"כ מזולתו):

פרשת נצבים

סימן כ"ט:

הנסתרות לה' אלקינו וגו':    (מזולתו) כבר ידעת ד' אותיות ההוי"ה שהם אהבה יראה תורה מצוה. ואמנם יראה ואהבה הם בלב, ולכן נקראים "הנסתרות". אבל תורה ומצוה נקראים "נגלות". גם החמשה גבורות מנצפ"ך, שהם באימא עילאה, הם נעלמות. ועליהם אמר "הנסתרות" - כלומר נסתרות של ה' עילאה. ע"ד^[3] יש ה' גבורות אחרות בנוקבא תתאה דזעיר, והם נגלות, וזהו "הנגלות". ה' נסתרות וה' נגלות. (ע"כ מזולתו):

פרשת האזינו

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו:

סוד הפסוק הזה, שאמר מרע"ה אל בני ישראל, כשאני אקרא וקורא יהו"ה, תכוונו אתם שהיא הוי"ה בבחי' ס"ג, והבו גודל לאלהינו, שתכוונו אתם לגדל אותה הוי"ה, ע"י מלויים, כי ע"י כוונה זאת, שם כ"ו שהוא הוי"ה, נעשה ס"ג. וזהו, כי שם ה' אקרא, דהיינו כשאני מזכיר ה', תכוונו לשם ס"ג, לגדל הוי"ה, כי ע"י המלוי יתגדל ונעשה ס"ג, וזהו הבו גד"ל, כי גד"ל חסר וא"ו כמנין ל"ז, שהוא מלוי דס"ג, וזהו לאלהינו.

(מזולתו) עוד ירצה, כי נוקבא דזעיר, נקראת שם ה'. ואמר, כאשר שם ה' שהיא המלכות אקרא, כדי לקבל מן הזעיר, מלשון וקרא זה אל זה, הבו גודל מצד הגדולה, הנקראת חסד, לאלהינו שהיא המלכות הנזכר והענין הוא, שע"י חסד נגדל פרצופה והנה אלהינ"ו גימטריא ק"ב, שהם הג' המלויים, של ג' הוי"ה, ע"ב, ס"ג, מ"ה, שהם, מ"ו, ל"ז, י"ט, גימטריא ק"ב. ואלו הג' הויו"ת הניתנין לה, כדי שעל ידם התגדל המלכות, שהיא ההוי"ה דההי"ן התחתונה, והנה ג' ההויו"ת הנזכר, הם בגימטריא ע"ח, והם עולות כמנין הב"ו, שהוא י"ג, וכמנין גד"ל, שהוא ל"ז. ול' של שמוש של מלת לאלהינג הרי פ', תסיר שני הכוללים של שתי תיבות הבו גדל, נשאר ע"ח, כמספר השלשה הויו"ת הנזכר, שהם ע"ח. גם כ"י ש"ם, בגימטריא ש"ע, שהם ש"ע נהורין דא"א, כי בהיות המלכות עם ז"א פנים בפנים, אז יש לה כל אלו הש"ע נהורין. וז"ש הבו גדל, כי עי"כ הבו לה גדלות, שתתגדל ויאריכו פניה בש"ע נהורין. גם שם בגימטריא יהחה שד"י, וס"ת הבו גודל לאלהינה הם בגימטריא מ"ב. אמר שמואל, אפשר שרמז בזה, כי כל שם מ"ב הוא בגבורה, זהו מ"ש הבו גודל לאלהינו, שהוא גבורה. (ע"כ מזולתו) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו:

ידוע הוא, שארבע שמות הם כוללים כל עולם האצילות. שהם, שם יהו"ה אהי"ה, יהו"ה אדנ"י, הנרמזים בד' אותיות הוי"ה, שהם או"א וזו"ן. והנה ד' שמות הנזכר, הם בגימטריא קל"ח וזהו מש"ה, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וזהו ג"כ סוד חקל תפוחין קדישין כי שורש המוחין הם הוי"ה ואהי"ה בראש ז"א, אשר שם ג' פירקין הראשונים של נה"י דאימא, ומשם נמשך אל ג' פרקים האחרונים שהם נה"י דזעיר ברישא דנוקבא דז"א, ושם הוא הוי"ה ואדנ"י:

פרשת וזאת הברכה

סימן ל"ג:

ויאמר ה' מסיני בא וגו', ואתה מרבבות וגו':

הנה מלת ואתה, הוא תרגום, כמו שפירש בזהר על פסוק דבר ה' במחזה, כי מחזה תרגום הוא, לפי שאברהם אע"ה, היה אז ערל, לכן נגלה הקב"ה עליו אז, בלשון תרגרם, כדי שלא יקנאו בו מלאכי השרת. וזה הענין עצמו כאן, השמיענו הפסוק עתה, כי כשבא הקב"ה ליתן את התורה לישראל, היתה ביאתו נעלמת בענין התרגום, וזהו ואתה. וטעם לדבר היה, מסבת רבבות קדש, המלאכים, שלא יקטרגו עליהם, וימנעו נתינת התורה. [ובזה יובן ג"כ פסוק אם תבעיון בעיו שובו אתיה שהוא בלשון תרגום, לפי שהשב בתשובה חותרין לו חתירה מתחת כסא הכבוד, שלא יקטרגו בו מלאכי השרת, לכן אמר אתיו, לשון תרגום:

יורו משפטיך ליעקב:

(מזולתו) הנה ר"ת, של 'ישימו 'קטורה 'באפך, הוא יב"ק. גם ר"ת, של 'על 'מזבחך 'ברך בגימטריא יב"ק. גם קטור"ה ע"ה, בגימט' אהי"ה ברחמים. והענין הוא, כי ע"י הקטרת, היו גורמים ששם ההוי"ה באותיותיה שהיא רחמים, וכן תמורתה בא"ת ב"ש, שהוא מצפ"ץ, עולה ג"כ בגימטריא ש', כמנין ברחמים, ישתתפו עם מדת הדין, שהוא שם אהי"ה, אימא, דמינה דינים מתערין. והרי זה נרמז במלת קטורה כנזכר:

אמר שמואל, השתא אתי שפיר, מש"ה קטורה, ולא קטורת. עוד אמר שמואל, נלע"ד כי קטור"ה בגימטריא ש"ך, והם דינים גמורים. והכהנים היו מכוונים למתק הדינים הנזכר עם שם אהי"ה ברחמים, כמ"ש הרב זלה"ה. ועוד היו משלבים הוי"ה ואלהים, והוי"ה ממתק את שם אלהים, בחיבור יב"ק, בר"ת ישימו קטורה באפך כאמור. לכן התחיל הצירוף ביו"ד תחלה, לרמוז לעשר אותיות הוי"ה, ואח"כ ק"ב, כנגד ג' מילויי ע"ב ס"ג מ"ה, הנרמזים במלת אלהינו, כאמור למעלה. ובכח כל אלו המלויים והויו"ת הנזכר, ממתקים את ש"ך דינים הנזכר. כנלע"ד:

גם היו מחברים שם הוי"ה שהיא רחמים עם מדת הדין האחרת הנקראת אלהים, להמתיקה ולבטל כחה ע"י הקטרת, וזהו חבור יב"ק, בגימטריא הוי"ה אלהים, וז"ש באפך, שהיו ממתקים כחות הדין, ע"י הקטרת כנזכר. א"ש, סמך אל מ"ש. (ע"כ מזולתו):

מעונה אלהי קדם וגו':

ירצה, שהמעון והמדור של הקב"ה, הוא בהיותו אלהי קדם, שהוא שם הדעת הפנימי של המלכות, העולה בגימטריא קדם, והוא אחוריים של שם ב"ן, כמבואר אצלנו בשער ההקדמות:

1. קס"א קפ"ד
2. הגהנו על פי ר' שמואל ויטל. ובדפוס כתוב י"ג ושם יש הערה כדלקמן:(אמר שמואל, נ"ל טעות קולמוס, וצ"ל ובמלואו י"ב, שאם באמת מונה י"ג אותיות, כיצד אומר אח"כ, ובמלוי מלויו ל"ד אותיות, סך כלם חמשים אותיות, והנה ד' וי"ג ול"ד עולים נ"א אותיות, לכך צ"ל ולומר ובמלואו י"ב אותיות, כזה, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד)
3. נראה שיש להגיה משהו כאן אבל לא ברור לי מה - ויקיעורך