שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ג

דרושי הלילה - דרוש ג

דרוש ג' בענין הלילה.

כבר הודעתיך איך הוצרכה השינה והתרדמה להפיל על האדם לצורך הנסירה הבאה אחריה. ונבאר עתה עוד עניינה.

דע כי כמו שביארנו שנשמותינו אנחנו עולות למעלה בכל לילה בהיות גופותינו ישנים ונרדמים ואז הם נעשים בחינת מ"ן לזווג העליון (וזה לצורך עצמן של הנשמות כדי שיחזרו להתחדש; לפי שבזמן שהיה בית המקדש קיים היה הזווג העליון בבחינת פנים בפנים להוציא נשמות חדשות, אבל אחר החורבן אין תפלות שלנו מועילות רק לפי שעה להביא נשמות חדשות בבחינת אחור באחור בלבד), ולכן אנו אומרים יחוד ק"ש בשעת התפלה כדי לזווג בתחלה את אבא ואמא ומאותו הזווג ינחילו לזו"ן בניהם את המוחין והעטרות שלהם כדי שאח"ך בשעת תפלת י"ח יזדווגו גם הם בניהם זו"ן כנודע.

ואמנם הזווג הזה הוא בענין היום. והנה גם בזווג הלילה אנו מיחדים יחוד ק"ש על מטתינו. והנה החסידים הראשונים לא היו צריכים רק לומר פסוק הראשון שמע ישראל (כנזכר בגמרא דברכות דסגי להו בחד פסוקא דרחמים). אבל עתה אנחנו דורות האחרונים -- הלואי שנפרש כל פרטי הכונות והיחוד כדי שנוכל לגרום זווג העליון של אחר חצות לילה כדי לחדש את הנשמות הישנות.

והנה בתחלה אנו אומרים כל סדר הק"ש, וזה הוא כדי לזווג את אבא ואמא בתחלה וינחילו עטרות ומוחין לבניהם זו"ן כדי שגם הם יוכלו אח"ך אחר חצות לילה להזדווג לצורך חדוש הנשמות כנזכר. ונמצא כי כמו שהזווג דזו"ן של היום הוא גדול משל לילה -- כך יחוד ק"ש של היום הוא גדול משל הלילה. וכבר נתבאר אצלינו באורך ועי"ש.

והנה זהו סוד "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כי המלכות הנקרא "אמונה" נעשית גדולה ו"רבה" בכל לילה ע"י כל נשמות התחתונים העולים בכל לילה להכלל ולהתעבר בתוכה כדי להתחדש שם בהיותם בתוכה, ואח"כ בבקר יוצאות משם מחודשות, וזהו מה שכתוב "חדשים לבקרים".

והנה הזווג של הלילה, בין הזווג דאבא ואמא ובין הזווג דזו"ן, כיון שהוא גרוע מזווג של היום -- מוכרח הוא שיהיה לצורך התחלת תיקון לזווג של היום, כי זה הזווג הנעשה בלילה גורם תיקון וכוננות כלי היסוד דנוקבא כדי שתוכל אח"כ להעלות מ"ן בכלי ההוא בזווג הנעשה ביום.

ועתה נבאר ענין כוננות ותיקון זה הכלי דיסוד דנוקבא מה עניינו.

הנה מקום עלית הנשמות בכל לילה היא ביסוד המלכות נוקבא עליונה שהוא בית הרחם שלה. והמקום ההוא נקרא "יד" אשר זהו סוד "בידך אפקיד רוחי" שאנו אומרים בכל לילה על מטתינו. והטעם היותו נקרא "יד" הוא זה:
כי הנה ה' גבורות הם (שהם סוד ה' אותיות מנצפ"ך וה' אותיות אלקים) ושרשם הם למעלה בה' מקומות (כנזכר באדרא רבא), והם בחוטמא ובפומא ובדרועין ובידין ובאצבען. ובכל מקום מה' מקומות הנזכר נכללין שם כל הה' גבורות, אלא שהגובר שם בכל מקום מהם אינו רק גבורה א' מהם בלבד, והיא הניכרת והנגלית שם, ובה כללות כל הה' גבורות. כי בחוטמא ניכר ונגלה גבורה אחת מהם בלבד, ובה כללות כולם. ועד"ז הוא בפומא כו'

ואמנם בסוף הה' מקומות, במקום החמישי האחרון שבהם -- שם נגלו ונכרו כל הה' גבורות כולם. ולכן כנגדם היו ה' אצבעות היד, כל אצבע נפרד מחבירו כי שם נתגלו כל גבורה וגבורה היטב (משא"כ בשאר הה' מקומות כי אין שם בגילוי רק חוטם א' או פה אחד וכיוצא). והנה לפי שהה' חסדים נתגלו בה' אצבעות יד ימין, והה' גבורות נתגלו בה' אצבעות יד שמאל -- ולכן הוצרך שבכל יום נסמוך את נוקבא דז"א שהיא סוד תפילין של יד ולקשרה בזרוע שמאל שהיא כנגד בחינת גבורה יד שמאל דא"א שהיא שרש כל הדינים והגבורות וע"י יתמתקו הגבורות והדינים שבנוקבא (כנודע שאין הדינים מתמתקים אלא ע"י שרשם), ולכן אלו הה' גבורות נקרא "יד" כנזכר.

וזו היד מקומה באימא עלאה, ומשם נמשכה אל היסוד נוקבא דז"א, ואז נתקן היסוד ההוא ונעשה כלי כנזכר. וסוד הכלי הזה עניינו הוא כי הנה נודע מה שאמרו רז"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. גם אמרו רז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והענין הוא כי בביאה ראשונה נותן הזכר בנוקבא ה' גבורות, ואלו הן נשארות תמיד בה ביסוד שלה בבחינת שם הויה דההין הנקרא "רוחא דשדי בגווה", ובכחם היא מעלה אח"כ בשאר הביאות את המ"ן תמיד. וגם יש שם הכנה ביסוד ההוא לקבל טיפת מ"ד ולצייר' בציור ולד. ואם לא היה אותו הכלי -- כל הטיפות של שאר הביאות היו נפסדות ומתבטלות. ולכך אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, כי הטפה הראשונה עושה אותה כלי, ואחר היות שם כלי - אז שאר הטיפות של אחר כך מצטיירות שם ומתעברות.

והנה בזמן הראשונים היו מוציאים הבתולים באצבע והיו ממעכין ביד. והטעם היה כדי שגם הביאה ראשונה לא תהיה לבטלה, והיו מתקנין הכלי שבה באצבע כדי שתתעבר גם מביאה ראשונה. וענין מיעוך זה היה למעלה בנוקבא העליונה דז"א. כי היד העליונה דאימא ירדה ביסוד שלה ומעכה אותו באצבע ותקנה אותו ועשאתו כלי, ונשאר שם בחינת ה' אצבעות אימא עלאה תמיד לצורך הכלי דנוקבא דז"א. וזהו סוד "מקדש ה' כוננו ידיך". ירצה, "המקדש" הנקרא "אדני" (שהיא נוקבא דז"א) הנה "ידיך" העליונים "כוננו" ותקנו אותו ועשו בו בחינת כלי כנזכר.

והנה כבר ידעת כי בכל יום ויום חוזרין להסתלק המוחין העליונים מזו"ן. והנה המוחין ההם הם תוך הנה"י דאימא כנודע, וכיון שהנה"י מסתלקים -- מכל שכן שגם הידים דאימא שהם יותר גבוהים מן הנה"י שיסתלקו גם הם למעלה, ונתבטל הכלי שלה. ולכן אנו צריכים לעשות בכל יום תמיד ב' בחינות: הא' להמשיך לה בלילה על ידי זווג אותם הידים העליונים כדי לכוננה ולעשותה כלי ביסוד שבה, וזה לצורך בחינה השנית שהיא אח"כ בזווג היום תוכל להעלות מ"ן ולצייר ולדות כנזכר. וכיון שכן הוא נמצא שאין זווג הלילה מועיל להוציא נשמות חדשות כיון שעדיין אין שם כלי, אמנם יועיל לחדש הנשמות הישנות כדוגמת הכלי שבה שגם הוא נתחדש עתה בזווג של הלילה בפסוק הזה של בשכמל"ו של הקריאת שמע כמבואר אצלנו.

ואחר אשר נתקן הכלי בפסוק בשכמל"ו אז אנו אומרים אח"כ פסוק "בידך אפקיד רוחי כו'" להעלות שם תוך הכלי ההוא שנתחדש עתה את נשמותינו כדי שיתחדשו גם הם עתה בלילה, ואח"כ בזווג היום אז כבר נתקן הכלי כנזכר ואז מוציאין נשמות חדשות (אלא שאינן רק בסוד אחור באחור כנ"ל כי אחר החרבן אינו אלא באופן זה).

ועל דרך זה הוא ג"כ בזווג העליון דאבא ואמא, כי בפסוק ראשון דק"ש שהוא שמע ישראל של הלילה -- אז נעשה בחינת תיקון כלי דיסוד דאימא עצמה ע"י ידיים אחרות יותר עליונות. ואחר שהיא נעשית כלי בפסוק ראשון דשמע ישראל כו' הנה אח"כ בפסוק הב' של בשכמל"ו היא מכוננת כלי נוקבא דז"א ע"י הידים שלה שמוריד' אות' למטה ביסוד שבה. ואח"כ בק"ש דשחרית אז בפסוק הראשון דשמע ישראל מזדווגים אבא ואמא זווג גמור, ואח"כ בפסוק השני דבשכמל"ו מורידה אימא כח ושפע היוצא מן הזווג הגמור שלה כנזכר אל הנוקבא דז"א כדי שיהיה בה כח להעלות מ"ן של המוחין ההם להוציא נשמות חדשות בזווג העמידה כנ"ל. וכבר נתבאר זה בס' התיקונים, כי פסוק שמע הוא כנגד אימא ובשכמל"ו הוא כנגד מלכות.

והנה כבר ידעת כי נוקבא דז"א נקראת "אסתר", כי היתה אסתר רחמה צר וחביבה על בעלה, כי תמיד מעיינה סתום כבתולה. ולכן אנו צריכין לחדש בה בכל יום בחינת כלי היסוד שבה כנזכר.

ואחר שביארנו ענין השינה לתועלת עליית הנשמות התחתונים בכל לילה -- מזה יתבאר גם ענין השינה והדורמיטה של ז"א. והענין הוא, כי גם הוא בעת שינה שלו עולה נשמתו למעלה באימא עלאה להיות שם בסוד מיין נוקבין כדי לזווג את אבא ואמא, כדי שמן הזווג ההוא ימשכו המוחין לצורך נוקבא דז"א כדי לבנותה ולגדלה כשיעור קומתו.

והנה יש בכאן ענין א', והוא כי הנה לפעמים עולה ז"א לבדו ולפעמים עולים שניהם. והענין היא כי הנה אנחנו מצאנו ראינו כי גם בנשמות התחתונים בעת השינה עולים הנשמות של הזכרים והנקבות. והטעם הוא כי כיון שצורך עליית הנשמות בסוד מ"ן הוא לצורך התחדשות נשמות הזכרים והנקבות לכן צריכים כולם לעלות, לפי שהכלל הוא שלעולם אין שום מיין נוקבין עולים לצורך עצמן אלא לצורך זולתם. ושמור כלל זה. ונמצא כי מ"ן של נשמות הנוקבים עולים לצורך נשמות הזכרים, ומ"ן של הזכרים עולות לצורך נשמות הנקבות.

ומזה נלמוד לענין זו"ן. כי כאשר זו"ן צריכים שניהם לקבל מוחין אז צריכים שניהם לעלות בסוד מ"ן; ז"א לצורך נוקבא, ונוקבא לצורך ז"א. ואז כיון שהשפע בא לשניהם מוכרח הוא שעתה תהיה הנקבה טפלה אל הזכר ואז היא מקבלת מוחין שלה על ידי ז"א בעלה, וכיון שהארתה נמשכת לה על ידו -- אי אפשר שתהיה שווה כמוהו, ואינה נגדלת כשיעור קומתו. האמנם כאשר המוחים הם לצורך הנוקבא לבדה -- אז עולה ז"א לבדו בסוד מ"ן לצורך מוחין של נוקבא ואז היא בעצמה מקבלת המוחין שלה שלא על ידי ז"א, לפי שאין באין עתה מעורבין המוחין שלו ושלה יחד כדי שנאמר שהוא מקבל שניהם תחילה ואח"כ הוא נותנם מידו אליה (כמו שבזמן ששניהם עולים לצורך המוחין של שניהם) ולכן כיון שהוא עולה לבדו עתה בסוד השינה והדורמיטה כנ"ל -- לכן המוחין שלה מקבלתם היא ע"י עצמה, שלא על ידי ז"א, ועל ידי כן נבנית ונגדלת בכל שיעור קומת ז"א כנזכר.