שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש א (עריכה)

דרושי תפילת ערבית - דרוש א

דרוש א' בתפילת ערבית. ובתחילה אכתוב המנהגים אשר בתפלת ערבית.

המזמורים שנהגו לומר קודם תפלת ערבית - לא היה נוהג מורי ז"ל לומר שום מזמור כלל זולתי ג' פסוקים אלו והם "ה' צבאות עמנו משגב כו' ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך כו'", ואח"כ אומר קדיש וברכו ותפלת ערבית. וכן בליל מוצאי שבת לא היה נוהג לומר אלפא ביתא ואותם המזמורים כלל.

ובענין הצדקה -- אין צורך לתת קודם תפלת ערבית כמו בשחרית, יען שעתה הוא זמן דינים קשים.

גם ענין הנ"ל בתפלת המנחה והוא ליזהר לאסור ולחבק שתי ידיו זו ע"ג זו וכן לסגור ולעצום עיניו בעת התפלה -- כל זה צריך לעשותו גם בתפילת ערבית. אבל כאן יש יתרון אחר, והוא כי עתה בתפלת ערבית צריך לעשות ב' דברים אלו משעה שמתחיל "אשר בדברו מעריב ערבים כו'" עד תשלום כל העמידה כולה. וטעם הדבר נתבאר שם בתפלת שחרית בדרושים הנזכר אשר שם, וע"ש הטיב.

תפלת ערבית איננה כתפלת המנחה. כי תפלת המנחה היא דינא קשיא כנ"ל במקומה, ולכן עיקרה היא העמידה אשר היא בעולם האצילות. אבל תפלת ערבית היא דינא רפיא ולכן אנו אומרים פה יחוד ק"ש עם ברכותיה אשר הוא סוד היכלי עולם הבריאה כנודע. אבל איננה דומה לתפילת שחרית כי אז שהיה בקר והיה החסד מתעורר בו היה בנו כח ויכולת להעלות ד' עולמות מן העשיה עד האצילות (ולכן נסדרו אותם הארבע סדרים של הקרבנות והזמירות והיוצר והעמידה כנ"ל במקומו באורך), אבל עתה בערבית כיון שהוא דין אין בנו כח רק להעלות היכלי הבריאה בלבד, שהוא עולם העליון מכולם ואין בו קליפה. ואילו היה דינא קשיא לא היינו מעלים אפילו היכלי הבריאה, אבל כיון שהיא דינא רפיא אנו יכולים להעלותם. ועם כל זה אין אנו מזכירין מהם רק היכלי הרחמים בלבד כמשי"ת.

ונבאר תחלה ענין ההיכלות אלו מה ענינם ואח"כ נחזור אל עניינינו.
דע כי הנה בכל עולם ועולם מד' עולמות אבי"ע יש בו ה' פרצופים שהם אריך אנפין ואבא ואמא וזו"ן. וכל אחד מהם כולל ז' היכלות, שבו כלולין י' ספירות שבו.

והנה ז"א שבבריאה יש לו ז' היכלין דכורין הכוללים י' ספירות. ואלו הם ההיכלות של תפלת יוצר בתפלת שחרית כנ"ל במקומו, אבל גם היכלי הנוקבא נכללין אז עמהם. אבל אלו ההיכלות של יוצר דערבית הם ז' היכלות נוקבין דז"א דבריאה.

ודע כי אלו ז' היכלי ז"א וז' היכלי נוקבא דבריאה הם נקראים שבע נערות אסתר לפי שכולם הם בחינת היכלין נוקבין בערך ההיכלות דאבא ואמא שהם דכורין, והם נקראים שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך כו' משום דמסרסין גרמייהו מן הזווג בימי החול ואינם נפתחים אלא ביוצר דשבת (כמשי"ת בע"ה וע"ש).

ועתה נבאר פרטן.

הנה ברכת מעריב ערבים היא בהיכל לבנת הספיר של הנקבה כנזכר. ונודע כי ההיכל זה הוא בחינת יסוד (כנזכר בתפלת יוצר דשחרית). וזהו מה שאומרים בברכה זו "המבדיל בין יום ובין לילה", כי הוא בחינת הרקיע שהוא היסוד המבדיל בין מים למים. וזהו מה שאומרים "ה' צבאות שמו" -- "ה'" הוא יסוד הכולל נצח והוד עמו, הנקרא "צבאות".

ברכת אהבת עולם היא בהיכל אהבה דנוקבא דבריאה, כי גם זה הוא היכל רחמים כמו היסוד. אבל שאר ההיכלות לא נזכרו פה.

כוונת יחוד הק"ש דערבית היא ממש על דרך הקריאת שמע דשחרית, וכבר נתבאר שם ג' חלוקים שיש ביניהם.

וכוונת רמ"ח תיבותיה הם סוד רמ"ח איברי ז"א דאצילות שיורדין למטה ומצטיירין בהיכל אהבה דנוקבא דז"א דבריאה (ע"ד מה שנתבאר בהיכל אהבה דדכורא דז"א דבריאה דיוצר דשחרית).

אמת ואמונה הוא בהיכל הרצון דנוקבא דבריאה. ולכן צ"ל ,"אמת ואמונה", כי אמונה היא מדת לילה. אבל ביום צריך להזכיר מדת יום ולכן אנו אומרים "אמת ויציב" שהוא בהיכל הרצון דדכורא דז"א דבריאה. גם לטעם זה בבקר אומרים "יוצר אור" ובלילה "מעריב ערבים", זה אור וזה חושך, דכורא ונוקבא כנודע.

השכיבנו אבינו כו' הוא בהיכל ק"ק נוקבא דבריאה, והוא הנקרא מטתו שלשלמה אשר שם נעשה הזווג של תפלת ערבית. וכאן ה"ס השכיבה על המטה שהוא סוד הזווג.
והענין הוא כי ביום אנו מעלים את הנוקבא בעולם האצילות ושם תזדווג עם ז"א בעלה, ולכן אין אנו אומרים אז ברכת השכיבנו, אמנם פסוק "ה' שפתי תפתח" הוא בחינת היכל ק"ק דדכורא דבריאה, והוא מתדבק ונקשר יחד עם העולם האצילות ועליו אמרו רז"ל דכגאולה אריכתא דמיא, ולכן פסוק זה נאמר מעומד כי כל ענייני הדכורא הם בעמידה. אבל ברכת השכיבנו היא בהיכל ק"ק דנוקבא דבריאה, ולכן היא אין בה עמידה, כי כל ענייני הנוקבא הם מיושב כנזכר בזוהר. והנה עתה יורד ז"א בהיכל הזה ושם מזדווג עם הנקבה. אבל דע כי ביום -- הזווג הוא עם ז"א עצמו, אבל עתה בלילה אין הזווג רק בבחינת היסוד לבדו שיורד בהיכל הזה, והוא לבדו המזדווג עמה.

ועתה אבאר שינוי אחד שיש בענין הזווגים של חול ושבת ובו יתבאר ביאור הברכה זו של השכיבנו.

דע כי בתפלת ערבית אין ז"א מזדווג עם הנוקבא רק היסוד בלבד, והוא היורד בהיכל קה"ק דנוקבא דבריאה ושם מזדווג עם הנוקבא אחור באחור. ומן הזווג הזה נבראים נשמות של בני אדם הנולדים מן זווג תחתון הנעשה קודם חצות לילה. ואחר חצות לילה הזווג העליון הוא דז"א עצמו הנק' ת"ת ומן הזווג ההוא נבראים מלאכים חדשים כנזכר בפ' פקודי. ולכן נאסר לעמי הארץ הזווג התחתון קודם חצות לילה והותר להם אחר חצות לילה לפי שאז מתגלה הארה גדולה כיון שהוא זווג לברא מלאכים כנזכר.

ובזווג דתפלת שחרית דחול הוא זווג זו"ן אפין באפין להוציא נשמות בני אדם. אבל בשבת אחר חצות לילה יש יכולת בזווג עליון ההוא אפילו להוציא נשמות בני אדם שהם יותר מעולים מהמלאכים כנודע, וגם אז הם זו"ן בזווג פנים בפנים.

ועתה נבאר ברכת השכיבנו. כי הנה זווג זה ושכיבה זו היא אין בה זווג לצורך המלאכים, לכן נקרא "אבינו" כי הוא לצורך נשמותינו התחתונים. ולפי שהזווג הזה נעשה ע"י היסוד בלבד כנזכר -- לכן אמר "לשלום" שהוא היסוד. וכנגד מה שהוא אחר היסוד אמר "והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום" - כי הת"ת עצמו הוא המתגלה ומזדווג עם הנקבה ומביא עמו המשך חיי הבינה הנקרא "חיים טובים", וכנגד היסוד אמר "ולשלום". נמצא כי "לחיים טובים ולשלום" הם הת"ת והיסוד, ולפי שהזווג הזה הוא לצורך בריאת נשמות מלאכים לכן אמר "מלכנו" כי אין מלך בלתי חיילות שהם המלאכים, ויען שאחר חצות הוא זמן הקימה מן המטה אמר "והעמידנו".

וענין ברכת אבות של העמידה
שמעתי ממורי ז"ל שהוא באצילות. ותכוין בה כי הנה בק"ש של ערבית נכנסו ו"ק דמוחין דגדלות דמצד אימא כנ"ל, ועתה בברכת אבות נכנסין ו"ק דמוחין דגדלות דמצד אבא (אבל ג' ראשונות דמוחין דגדלות, בין מצד אבא בין מצד אימא, אינן נכנסין כלל בתפלת ערבית). והנה אעפ"י שלעיל בברכת אבות דשחרית ביארנו כי אין הו' קצוות דמוחין דאבא נכנסין עד שכבר נגמרו ליכנס ג' ראשונות דמוחין דאימא, והטעם הוא כי שם כיון שעתידין לכנס לכן נכנסין כל המוחין דאימא יחד. אבל עתה שאינן נכנסין ג' ראשונות דמוחין דאימא כלל -- לכן נכנסין ו"ק דמוחין דאבא אעפ"י שהם לא נכנסו. ונמצא כי יש שינוי בין ברכת אבות דשחרית ובין ברכת אבות דערבית. וצריך כוונה אחרת בברכת אבות דערבית שלא ע"ד אותה דשחרית, ועדיין לא זכיתי לשומעה מפי מורי ז"ל.

מנהגים בענין שכיבת הלילה.
הנה בתחלת הלילה ישכב על צד שמאל כנזכר בהרמב"ם ז"ל. ואחר חצות לילה אם ירצה לישן יתהפך על צד ימינו, ומועיל מאד לבטל כחות החיצונים.

עוד דע כי לילה לאו זמן ציצית הוא כנזכר בגמרא. אמנם אין זה אלא בטלית גדולה שמתעטפין בו בשעת התפלה. והטעם הוא במה שנתבאר אצלנו בדרושי הציצית כי הטלית והציציות הוא בחינת אוה"מ הנמשך מצד אימא עלאה אל ז"א הנקרא מדת יום, אבל נוקבא דז"א הנקרא מדת לילה (כי אז זמן שליטתה) אין לה בחינת אור מקיף משם. אבל הטלית קטן כבר נתבאר כי בחינתו הוא מבחינת זמן הקטנות שאז הז"א הוא בבחינת העיבור דתלת כלילן בתלת ולכן נוהג אפילו בלילה, לפי שבלילה הז"א ישן בסוד העיבור שחוזר להתעבר בתוך אימא עילאה בסוד ג' דקטנות, ובחינה זו אינה מתבטל אפילו בלילה. כי דוקא טלית דבחינת הגדלות הוא שנפסק ומתבטל בלילה, אבל ציצית דזמן ג' כלילן בג' אינו מתבטל כלל לעולם אפילו בלילה.

ולכן צריך ליזהר שלא להסיר מעליו ציצית קטן, לא ביום ולא בלילה. וישכב עמו בלילה ויועיל מאד לבטל כחות החיצו'. ואין מן שצריך להסיר אותו מעליו אלא בכניסתו לבית המרחץ. וראיה לדבר ממה שאמרו בגמרא מנחות שכשנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות עד שנסתכל במילה כו' ואם בהיותו ישן היה מסיר ציצית קטן א"כ למה לא היה מצטער בכל לילה שהיה נשאר בלי שום מצוה אלא ודאי שאין זמן שיהיה פטור מן הציצית קטן אלא דווקא במרחץ.

גם דע כי בחצות לילה הראשונה אין ראוי לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מדות דויעבר, זולתי בליל יום הכפורים. וענין הסליחות שאומרים בלילי חדש אלול יתבאר במקומו גבי תפלת ר"ה.

גם אין ראוי לומר שום קינה ולא לעורר שום בכיה על חורבן הבית רק אחר חצות (כנזכר בזוהר פעמים רבות פרשת ויקהל), כי בחצות הלילה אז מתעוררת הבכיה למעלה על חורבן בית המקדש ואז זמנה האמיתית.

גם צריך ליזהר מאד האדם שלא להזכיר בפיו שם סמאל וזהו סוד (שמות כג, יג) "ושם אלהים אחרים לא תזכירו". ובפרט בלילה שאז הוא זמן שליטתו וממשלתו. ולא עוד אלא שגם הוא אסור להזכיר מעין דברים אלו כגון אלו בני אדם הרגילים לומר בלשון לעז איל דיאב'לו^[1] וכיוצא בדברים אלו -- אין להזכירם כלל, לפי שגם השדים הם בחלקו ומתגבר כח כשמזכירין אותם.

ופעם א' הייתי עם בני אדם בלילה ובתוך הדברים שהייתי מדבר עמהם הזכרתי שם סמאל ואח"כ בבקר הלכתי לבית מורי ז"ל ונסתכל בי וא"ל הרי בלילה שעברה עברת על לאו "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", והזהר כל ימיך שלא תזכרנו לא שמו ממש ולא כיוצא בו, ובפרט בלילה שאז ניתן לו כח להתגבר עליך ועל אחרים בסבתך אם תזכיר שמו. ועיין בשער הפסוקים בפסוק זה ושם כו'^[2].

---

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ב (עריכה)

דרושי תפילת ערבית - דרוש ב

דע כי בזוהר חיי שרה (ח"א קלג, א) אמר גבי ההוא גברא דאתא למשאל מן רשב"י ע"ה ענין התפלות וא"ל כי בתפלת שחרית הוי ימינו תחבקני, ובתפלת המנחה הוי שמאלו תחת לראשי, ובתפלת ערבית אתייהיבת אתתא בין דרועי מלכא.

וביאור הענין הוא כי בתפלת שחרית הוא זווג יעקב ברחל, אבל אין זווג ללאה, אבל יש שם בחינת "ימינו תחבקני" -- הוא בחינת החסד המעורר האהבה. ואח"כ בתפלת המנחה -- אז לאה אתמר בה "שמאלו תחת לראשי". ובתפלת ערבית אז אתייהיבת לאה בין ב' דרועין דמלכא ואז ז"א מזדווג ממש עם לאה.

וזהו סוד פסוק "ויהי בבקר והנה היא לאה". וזהו סוד "תפלת ערבית רשות", כי ע"י ב' תפלות שחרית ומנחה כבר אתייהיבת לאה בין דרועי מלכא והזווג מוכן מעצמו.

אמנם אחר החורבן בזמן הגלות עשאוה חובה, והטעם הוא כי רחל אע"פ שיש בה ה' גבורות ודינים, הנה היא עומדות באחורי נצח-הוד דז"א אשר בתוכה^[3] יש חסדים מגולים ומאירים וממתקים הגבורות שבראש רחל (כי זהו סוד מ"ש בזהר תצוה דדינים דנוקבא נייחין ברישא כו' כמבואר אצלינו), אבל לאה היא דינא קשיא לפי שמקומה באחורי רישא דז"א עד החזה, שכל החסדים אשר שם הם סתומים ואינן מאירים, ולא עוד אלא שגם השעה גורמת כי בלילה הדינים מתגברין כנודע -- לכן קבעוה חובה להתפלל ערבית כדי לגרום לז"א להזדווג עם לאה למתק הגבורות אשר בה ע"י החסדים שנותן בה כנזכר באדרא רבא כי ענין הזווג הוא ה' חסדים דיהיב בה דכורא לבסמא ה' גבורות שבה.

ואמנם בתחילת הלילה בתפלת ערבית עדיין לאה שיעור אתפשטותא אינו אלא עד החזה דז"א וא"כ היסוד דז"א הוא למטה משיעורה ואינו יכול להזדווג עמה (אבל הענין הוא כי כשהגדיל ז"א, עלה שליש ראשון דיסוד שלו ונתחבר עם הת"ת שבו וממנו נגדל הת"ת דז"א כנודע ועי"ז השליש דיסוד שעלה לת"ת הוא מזדווג עם לאה). ואמנם אחר חצות לילה אז לאה מתפשטת עד סיום כל קומת ז"א בסיום רגליו, והם שוים כחדא, והשוואה זו היא בסוף הלילה, ואז כשמשחיר השחר אז הוא מזדווג עמה כנזכר בזוהר בראשית דף ??.

אמנם כפי התפשטות לאה למטה כך שיעור דחיית רחל למטה, שהיא נדחית מעט מעט למטה ונעשית בסוף נקודה, ויורדת אל הבריאה לתת מזון לנערותיה אשר שם. וזהו סוד הפסוק "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה", ושאר חלקים של רחל מתחברת עם לאה ונכללות יחד ומתארך פרצוף לאה עד למטה כנזכר.

והואיל ואתא לידן נבאר ענין התרדמה והנסירה של הנקבה, כי הכל ענין א' בנסירת לאה ורחל, כי שתיהם עומדות באחוריו כנודע.

הנה הכתוב אומר "ויפל ה' אלקים תרדמה כו'". והענין הוא שאחר שבאו המוחין ונכנסו תוך ז"א בהיותם מלובשים תוך נה"י דתבונה ועי"כ נגדל ז"א הנקרא אדם, וכאשר רצה להגדיל גם את נוקבא שהיתה בסוד נקודה קטנה מאחורי צלעותיו -- אז מה עשה? הפיל תרדמה על ז"א. וענין התרדמה הוא שהמוחין שנכנסו בו - חזרו להסתלק ממנו, כי הם חיותו, ונשאר ישן ונרדם. ואח"ך נכנסו מאחוריו אל תוך הנקבות. ובתחילה יורדין תוך לאה ואח"ך מתפשטין עד תוך רחל.

וכל זה שלא ע"י ז"א, ועי"כ נכללות יחד לאה ורחל ונעשות פרצוף אחד בכל אחורי ז"א וננסרה מאחוריו. וזה שאמר הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו", פי' שנסרה, ואח"ך "ויביאה אל האדם", כי בתחילה בהיותה דבוקה באחוריו קודם הנסירה היה חלק אור המוחין שבתוך ז"א הראוי להגדיל הנקבה נכנס תחילה תוך ז"א ואח"ך יוצא האור מתוכו דרך נקב אחורי החזה לחוץ ובונה הכלים של הנוקבא, והיתה היא צריכה לקבל ולינק ממנו, ולכן לא יכלה להגדיל לגמרי. ולכן באה הנסירה. והוא שהמוחין ההם נתנם "ה' אלהים" (שהם אבא ואמא) אל הנקבה עצמה, שלא ע"י ז"א כנזכר, ועי"כ נגדלו עוד הכלים שלה ונעשית פרצוף שלם שלא על ידי ז"א. ואחר שנגדלה -- "ויביאה אל האדם" פנים בפנים, ונזדווגו יחד.

וא"ת והרי כיון שנסתלקו המוחין ממנו ונתנו לנוקבא איך מזדווג עמה?
אך הענין הוא כי אותם המוחין הראשונים שהיו לו על ידי הנה"י דתבונה הם הם שנסתלקו ממנו ונתנו לנוקבא, ואמנם אז עלה הוא יותר למעלה ונכנסו בו מוחין אחרים חדשים יותר מעולים והם מן הנה"י דאבא ואמא עלאין הנקראים חכמה ובינה, ונמצא שעל ידי הדורמיטא משיג מעלה יתירה. וכאשר מזדווג אח"ך עמה הוא בכח המוחין החדשים היותר מעולים כנזכר. וזכור ואל תשכח זה. ולא תחשוב שבעת הדורמיטא נשאר ז"א בלי מוחין.

ומצאתי בקונטרס אדם א' כי אז בעת הנסירה המשיכה אימא אל הנוקבא דז"א עשרה חסדים שהם הויות דע"ב דיודין כי חסד בגימטריה ע"ב.

---

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ג (עריכה)

דרושי הלילה - דרוש ג

דרוש ג' בענין הלילה.

כבר הודעתיך איך הוצרכה השינה והתרדמה להפיל על האדם לצורך הנסירה הבאה אחריה. ונבאר עתה עוד עניינה.

דע כי כמו שביארנו שנשמותינו אנחנו עולות למעלה בכל לילה בהיות גופותינו ישנים ונרדמים ואז הם נעשים בחינת מ"ן לזווג העליון (וזה לצורך עצמן של הנשמות כדי שיחזרו להתחדש; לפי שבזמן שהיה בית המקדש קיים היה הזווג העליון בבחינת פנים בפנים להוציא נשמות חדשות, אבל אחר החורבן אין תפלות שלנו מועילות רק לפי שעה להביא נשמות חדשות בבחינת אחור באחור בלבד), ולכן אנו אומרים יחוד ק"ש בשעת התפלה כדי לזווג בתחלה את אבא ואמא ומאותו הזווג ינחילו לזו"ן בניהם את המוחין והעטרות שלהם כדי שאח"ך בשעת תפלת י"ח יזדווגו גם הם בניהם זו"ן כנודע.

ואמנם הזווג הזה הוא בענין היום. והנה גם בזווג הלילה אנו מיחדים יחוד ק"ש על מטתינו. והנה החסידים הראשונים לא היו צריכים רק לומר פסוק הראשון שמע ישראל (כנזכר בגמרא דברכות דסגי להו בחד פסוקא דרחמים). אבל עתה אנחנו דורות האחרונים -- הלואי שנפרש כל פרטי הכונות והיחוד כדי שנוכל לגרום זווג העליון של אחר חצות לילה כדי לחדש את הנשמות הישנות.

והנה בתחלה אנו אומרים כל סדר הק"ש, וזה הוא כדי לזווג את אבא ואמא בתחלה וינחילו עטרות ומוחין לבניהם זו"ן כדי שגם הם יוכלו אח"ך אחר חצות לילה להזדווג לצורך חדוש הנשמות כנזכר. ונמצא כי כמו שהזווג דזו"ן של היום הוא גדול משל לילה -- כך יחוד ק"ש של היום הוא גדול משל הלילה. וכבר נתבאר אצלינו באורך ועי"ש.

והנה זהו סוד "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כי המלכות הנקרא "אמונה" נעשית גדולה ו"רבה" בכל לילה ע"י כל נשמות התחתונים העולים בכל לילה להכלל ולהתעבר בתוכה כדי להתחדש שם בהיותם בתוכה, ואח"כ בבקר יוצאות משם מחודשות, וזהו מה שכתוב "חדשים לבקרים".

והנה הזווג של הלילה, בין הזווג דאבא ואמא ובין הזווג דזו"ן, כיון שהוא גרוע מזווג של היום -- מוכרח הוא שיהיה לצורך התחלת תיקון לזווג של היום, כי זה הזווג הנעשה בלילה גורם תיקון וכוננות כלי היסוד דנוקבא כדי שתוכל אח"כ להעלות מ"ן בכלי ההוא בזווג הנעשה ביום.

ועתה נבאר ענין כוננות ותיקון זה הכלי דיסוד דנוקבא מה עניינו.

הנה מקום עלית הנשמות בכל לילה היא ביסוד המלכות נוקבא עליונה שהוא בית הרחם שלה. והמקום ההוא נקרא "יד" אשר זהו סוד "בידך אפקיד רוחי" שאנו אומרים בכל לילה על מטתינו. והטעם היותו נקרא "יד" הוא זה:
כי הנה ה' גבורות הם (שהם סוד ה' אותיות מנצפ"ך וה' אותיות אלקים) ושרשם הם למעלה בה' מקומות (כנזכר באדרא רבא), והם בחוטמא ובפומא ובדרועין ובידין ובאצבען. ובכל מקום מה' מקומות הנזכר נכללין שם כל הה' גבורות, אלא שהגובר שם בכל מקום מהם אינו רק גבורה א' מהם בלבד, והיא הניכרת והנגלית שם, ובה כללות כל הה' גבורות. כי בחוטמא ניכר ונגלה גבורה אחת מהם בלבד, ובה כללות כולם. ועד"ז הוא בפומא כו'

ואמנם בסוף הה' מקומות, במקום החמישי האחרון שבהם -- שם נגלו ונכרו כל הה' גבורות כולם. ולכן כנגדם היו ה' אצבעות היד, כל אצבע נפרד מחבירו כי שם נתגלו כל גבורה וגבורה היטב (משא"כ בשאר הה' מקומות כי אין שם בגילוי רק חוטם א' או פה אחד וכיוצא). והנה לפי שהה' חסדים נתגלו בה' אצבעות יד ימין, והה' גבורות נתגלו בה' אצבעות יד שמאל -- ולכן הוצרך שבכל יום נסמוך את נוקבא דז"א שהיא סוד תפילין של יד ולקשרה בזרוע שמאל שהיא כנגד בחינת גבורה יד שמאל דא"א שהיא שרש כל הדינים והגבורות וע"י יתמתקו הגבורות והדינים שבנוקבא (כנודע שאין הדינים מתמתקים אלא ע"י שרשם), ולכן אלו הה' גבורות נקרא "יד" כנזכר.

וזו היד מקומה באימא עלאה, ומשם נמשכה אל היסוד נוקבא דז"א, ואז נתקן היסוד ההוא ונעשה כלי כנזכר. וסוד הכלי הזה עניינו הוא כי הנה נודע מה שאמרו רז"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. גם אמרו רז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והענין הוא כי בביאה ראשונה נותן הזכר בנוקבא ה' גבורות, ואלו הן נשארות תמיד בה ביסוד שלה בבחינת שם הויה דההין הנקרא "רוחא דשדי בגווה", ובכחם היא מעלה אח"כ בשאר הביאות את המ"ן תמיד. וגם יש שם הכנה ביסוד ההוא לקבל טיפת מ"ד ולצייר' בציור ולד. ואם לא היה אותו הכלי -- כל הטיפות של שאר הביאות היו נפסדות ומתבטלות. ולכך אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, כי הטפה הראשונה עושה אותה כלי, ואחר היות שם כלי - אז שאר הטיפות של אחר כך מצטיירות שם ומתעברות.

והנה בזמן הראשונים היו מוציאים הבתולים באצבע והיו ממעכין ביד. והטעם היה כדי שגם הביאה ראשונה לא תהיה לבטלה, והיו מתקנין הכלי שבה באצבע כדי שתתעבר גם מביאה ראשונה. וענין מיעוך זה היה למעלה בנוקבא העליונה דז"א. כי היד העליונה דאימא ירדה ביסוד שלה ומעכה אותו באצבע ותקנה אותו ועשאתו כלי, ונשאר שם בחינת ה' אצבעות אימא עלאה תמיד לצורך הכלי דנוקבא דז"א. וזהו סוד "מקדש ה' כוננו ידיך". ירצה, "המקדש" הנקרא "אדני" (שהיא נוקבא דז"א) הנה "ידיך" העליונים "כוננו" ותקנו אותו ועשו בו בחינת כלי כנזכר.

והנה כבר ידעת כי בכל יום ויום חוזרין להסתלק המוחין העליונים מזו"ן. והנה המוחין ההם הם תוך הנה"י דאימא כנודע, וכיון שהנה"י מסתלקים -- מכל שכן שגם הידים דאימא שהם יותר גבוהים מן הנה"י שיסתלקו גם הם למעלה, ונתבטל הכלי שלה. ולכן אנו צריכים לעשות בכל יום תמיד ב' בחינות: הא' להמשיך לה בלילה על ידי זווג אותם הידים העליונים כדי לכוננה ולעשותה כלי ביסוד שבה, וזה לצורך בחינה השנית שהיא אח"כ בזווג היום תוכל להעלות מ"ן ולצייר ולדות כנזכר. וכיון שכן הוא נמצא שאין זווג הלילה מועיל להוציא נשמות חדשות כיון שעדיין אין שם כלי, אמנם יועיל לחדש הנשמות הישנות כדוגמת הכלי שבה שגם הוא נתחדש עתה בזווג של הלילה בפסוק הזה של בשכמל"ו של הקריאת שמע כמבואר אצלנו.

ואחר אשר נתקן הכלי בפסוק בשכמל"ו אז אנו אומרים אח"כ פסוק "בידך אפקיד רוחי כו'" להעלות שם תוך הכלי ההוא שנתחדש עתה את נשמותינו כדי שיתחדשו גם הם עתה בלילה, ואח"כ בזווג היום אז כבר נתקן הכלי כנזכר ואז מוציאין נשמות חדשות (אלא שאינן רק בסוד אחור באחור כנ"ל כי אחר החרבן אינו אלא באופן זה).

ועל דרך זה הוא ג"כ בזווג העליון דאבא ואמא, כי בפסוק ראשון דק"ש שהוא שמע ישראל של הלילה -- אז נעשה בחינת תיקון כלי דיסוד דאימא עצמה ע"י ידיים אחרות יותר עליונות. ואחר שהיא נעשית כלי בפסוק ראשון דשמע ישראל כו' הנה אח"כ בפסוק הב' של בשכמל"ו היא מכוננת כלי נוקבא דז"א ע"י הידים שלה שמוריד' אות' למטה ביסוד שבה. ואח"כ בק"ש דשחרית אז בפסוק הראשון דשמע ישראל מזדווגים אבא ואמא זווג גמור, ואח"כ בפסוק השני דבשכמל"ו מורידה אימא כח ושפע היוצא מן הזווג הגמור שלה כנזכר אל הנוקבא דז"א כדי שיהיה בה כח להעלות מ"ן של המוחין ההם להוציא נשמות חדשות בזווג העמידה כנ"ל. וכבר נתבאר זה בס' התיקונים, כי פסוק שמע הוא כנגד אימא ובשכמל"ו הוא כנגד מלכות.

והנה כבר ידעת כי נוקבא דז"א נקראת "אסתר", כי היתה אסתר רחמה צר וחביבה על בעלה, כי תמיד מעיינה סתום כבתולה. ולכן אנו צריכין לחדש בה בכל יום בחינת כלי היסוד שבה כנזכר.

ואחר שביארנו ענין השינה לתועלת עליית הנשמות התחתונים בכל לילה -- מזה יתבאר גם ענין השינה והדורמיטה של ז"א. והענין הוא, כי גם הוא בעת שינה שלו עולה נשמתו למעלה באימא עלאה להיות שם בסוד מיין נוקבין כדי לזווג את אבא ואמא, כדי שמן הזווג ההוא ימשכו המוחין לצורך נוקבא דז"א כדי לבנותה ולגדלה כשיעור קומתו.

והנה יש בכאן ענין א', והוא כי הנה לפעמים עולה ז"א לבדו ולפעמים עולים שניהם. והענין היא כי הנה אנחנו מצאנו ראינו כי גם בנשמות התחתונים בעת השינה עולים הנשמות של הזכרים והנקבות. והטעם הוא כי כיון שצורך עליית הנשמות בסוד מ"ן הוא לצורך התחדשות נשמות הזכרים והנקבות לכן צריכים כולם לעלות, לפי שהכלל הוא שלעולם אין שום מיין נוקבין עולים לצורך עצמן אלא לצורך זולתם. ושמור כלל זה. ונמצא כי מ"ן של נשמות הנוקבים עולים לצורך נשמות הזכרים, ומ"ן של הזכרים עולות לצורך נשמות הנקבות.

ומזה נלמוד לענין זו"ן. כי כאשר זו"ן צריכים שניהם לקבל מוחין אז צריכים שניהם לעלות בסוד מ"ן; ז"א לצורך נוקבא, ונוקבא לצורך ז"א. ואז כיון שהשפע בא לשניהם מוכרח הוא שעתה תהיה הנקבה טפלה אל הזכר ואז היא מקבלת מוחין שלה על ידי ז"א בעלה, וכיון שהארתה נמשכת לה על ידו -- אי אפשר שתהיה שווה כמוהו, ואינה נגדלת כשיעור קומתו. האמנם כאשר המוחים הם לצורך הנוקבא לבדה -- אז עולה ז"א לבדו בסוד מ"ן לצורך מוחין של נוקבא ואז היא בעצמה מקבלת המוחין שלה שלא על ידי ז"א, לפי שאין באין עתה מעורבין המוחין שלו ושלה יחד כדי שנאמר שהוא מקבל שניהם תחילה ואח"כ הוא נותנם מידו אליה (כמו שבזמן ששניהם עולים לצורך המוחין של שניהם) ולכן כיון שהוא עולה לבדו עתה בסוד השינה והדורמיטה כנ"ל -- לכן המוחין שלה מקבלתם היא ע"י עצמה, שלא על ידי ז"א, ועל ידי כן נבנית ונגדלת בכל שיעור קומת ז"א כנזכר.

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ד (עריכה)

דרושי הלילה - דרוש ד

דרוש ד' בסדר כולל בלילה.

ונבאר תחלה ענין כולל בענין השינה של האדם, אימתי הוא טוב לישן או להיפך.

הנה זמן השינה הוא בלילה ואז השינה טוב מאוד כמו שיתבאר. האמנם, השינה ביום רעה היא לצדיקים וטובה לרשעים, (זולתי ביום שבת כמשי"ת עניינה בסדר היום וגם גבי ענין יום השבת וע"ש). ואמנם ענין השינה של הלילה נבאר אותה בסוד ברכת המפיל חבלי שינה כו', וגם עתה נבאר קצת עניינה מה היא. ואמנם דע כי טוב הוא לזהר שלא יישן האדם תיכף אחר תפלת ערבית, אמנם ישהא עד שיעברו ג' שעות מן הלילה ואח"כ ישן. ועניין זה תלוי במ"ש רז"ל בפרק אין עומדים "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ואח"כ מתפללים ושעה אחת אחר התפלה עצמה", ופריך בגמ' א"כ מאחר ששוהים כל כך בכל תפלה ותפלה, תורתם ומלאכתם אימתי נעשית? ומשני, מתוך שחסידים היו כו'. וצ"ל מה עניינם של אלו החסידים, כי בלי ספק להכרח גדול היו עושים דבר זה.

אמנם סוד הענין, דע כי קודם חורבן בית המקדש כמעט שלא היו צריכים ישראל להתפלל, לפי שזו"ן היו תמיד פנים בפנים (כי מוחין דז"א היו קיימין בו תמיד ולא היו מסתלקים כלל), ולא היה אז צורך אל מעשה התחתונים ותפלתם כדי להמשיך מוחין אל זו"ן כדי לזווגם פנים בפנים. אבל אחר חורבן בית המקדש בעו"ה נסתלקו המוחין מן זו"ן ועל ידי תפלתנו אנו גורמין להחזיר ולהמשיך מוחין בזו"ן כדי שיזדווגו בעת התפילה וישפיעו שפע בעולם, ואחר התפלה חוזרין המוחין להסתלק מהם עד זמן תפלה האחרת. וכה דרכם תמיד בכל תפלה ותפלה של ימי החול. גם זהו סוד מ"ש בגמרא שהיו קצת ת"ח מתפללים תפלת נדבה באמצע היום וכונתם היתה להחזיר המוחין פעם אחרת ולגרום זווג עליון בשאר עתות היום. גם זהו סוד מ"ש בגמרא שהיו קצת אותם החכמים שהיו נוהגין ללבוש תפילין כל היום כולו, והטעם הוא שעי"כ היו גורמין אל המוחין העליונים דזו"ן שלא יסתלקו מהם כל היום כמו שנתבאר זה לעיל בדרושי תפילין בדרוש למה זמן התפילין הוא ביום ולא בלילה וע"ש, וגם שם נתבאר ענין הנזכר פה בסוד הסתלקות המוחין אחר כל תפלה ותפלה, ושם נתבאר ענין הסתלקות הזה מה ענינו, ולהיכן מסתלק, ומה נעשה ממנו ע"ש.

ונחזור לענינו כי החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת אחר תפלתם כדי לגרום למעלה קיום העמדת המוחין בזו"ן שעה אחת אחר התפלה ולא יסתלקו תיכף. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל על משה רבינו ע"ה שלא היו ידיו פרושות יותר מג' שעות, והטעם הוא לפי שאין כח ביד האדם להמשיך מוחין הנזכר יותר מג' שעות כענין הנזכר בחסידים הראשונים.

ונלע"ד חיים, כי מה שמניחין תפילין כל היום הטעם הוא לפי שבחינת התפילין הוא רשימו של המוחין שנסתלקו (כנ"ל בדרוש התפילין) אבל ענין התפלה עצמה שהוא להמשיך המוחין עצמם -- אין כח באדם להעמידם זולתי ג' שעות כנזכר, דאל"כ יתקשו שני המאמרים אלו זע"ז. כן נלע"ד.

ונמצא כי כפי זה אין ראוי לאדם שישן תיכף בלילה אחר תפילת ערבית וישהא שיעור ג' שעות להעמיד המוחין העליונים דזו"ן כי השינה היא סוד הסתלקות המוחין שבו כמו שנבאר עתה בע"ה.

והנה ענין כונת השינה עניינה הוא שצריך האדם לכוין כי גם בעת השינה עובד את בוראו בסוד "בכל דרכיך דעהו", והוא שיכוין האדם שהוא עצמו הוא בחינת ז"א דכורא אשר הפיל עליו המאציל תרדמה וישן וסוד השינה היא סוד הסתלקות המוחין ממנו ונודע שהמוחין שלו מלובשים תוך נה"י דאימא וכל זה מסתלק ממנו ויוצא ונכנס ברישא דנוקבא דז"א, ועי"כ נבנית בסוד "ויבן ה' את הצלע". ועיין בדרוש השופר ובדרוש הנסירה הנעשית בי' ימי תשובה כי שם נתבאר אמיתות ענין זה.

וזה הענין נמשך עד חצות לילה, ואז כבר נבנית הנוקבא ונתקנה, ואז חוזרין המוחין למקומן ברישא דז"א בחצות הלילה ומזדווג בנוקבא. וזהו סוד חיוב האדם לקום בחצות הלילה להורות ענין חזרת המוחין ברישא דז"א להזדווג בנוקבא כמשי"ת עניניו. והבן היטב ענין קימת חצות לילה בסוד "חצות לילה אקום להודות לך כו'" ולגרום זווג העליון.

והנה כונת השינה בעצמה הענין הוא למעלה בענין הדורמיטא והתרדמה של ז"א. כי הנה נפלה עליו תרדמה וישן, ואז המוחין שלו מסתלקין ממנו, ונודע שהמוחין שלו הם בחינת נשמתו ורוחניותו, ועולה נשמתו למעלה עד אבא ואמא ושם הוא מעלה מ"ן באימא עלאה וגורם זווג עליון דאבא ואמא, ועל ידי כן חוזרין להמשיך אליו מוחין חדשים כדי שיוכל להזדווג עם נוקבא אחר חצות לילה. ואעפ"י שבכל הזווגים דאבא ואמא צריך שיעלו שניהם זו"ן בסוד מ"ן -- אין זה אלא כשהזווג הוא לצורך שניהם, אבל הזווג הזה דאבא ואמא איננו אלא לצורך תיקון הנקבה בסוד "ויבן ה' אלהים את הצלע" ולכן מספיק שז"א לבדו יעלה מ"ן לצורך נוקבא.

והנה כמו כן ממש צריך האדם התחתון לכוין בעצמו כי רוחניותו ונשמתו מסתלקת ממנו והוא מעלה אותם בתחילת הלילה בסוד מ"ן לגבי נוקבא דז"א לצורך שלה כדי שתוכל אח"כ היא באותו רגע ממש של חצות לילה להעלות מ"ן לגבי בעלה שהוא ז"א המתחיל להזדווג עמה בחצות הלילה. ואעפ"י שהזווג הזה מתמיד והולך כל חצות אחרונה של לילה עד אור הבקר -- אין בכך כלום, כיון שכבר העלתה מ"ן לגבי בעלה בתחילת הזווג ברגע חצות לילה. וזהו סוד מה שאמרו בזוהר כי בעת חצות לילה מכריזין למעלה שירדו נשמות הצדיקים התחתונים למקומ' בעוה"ז לשבחא למריהון ולאתעסקא באורייתא בסוד מ"ש "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" כנזכר בזוהר ויקהל קצ"ו ע"א. אבל בחצות הראשונה של הלילה אז קב"ה עייל בג"ע ומשתעשע שם עם נשמות הצדיקים. וענין השעשוע הזה הוא שנשמותיהן עולות בסוד מ"ן ומעוררות הזווג והוא משתעשע בהם ואח"כ הם יורדות למטה לעסוק בתורה אחר חצות לילה.

וצריך לבאר מה ענין גודל השבח והמעלה הרבה והעצומה שהפליגו רז"ל בדרושים ובזוהר פעמים הרבה לאין קץ במעלת מי שעוסק בתורה אחר חצות לילה כמה כחו גדול עד מאד.

והנה ענין שבח העוסק בתורה אחר חצות לילה -- הענין הוא זה, כי הנה הזווג הנעשה בחצות לילה הוא סוד זווג יעקב עם לאה (כמבואר אצלינו פעמים הרבה בענין ביאור ק"ש דשחרית ובדרושים שכתבנו לעיל). ואמנם רחל הנקראת "עקרת הבית" נוקבא אמיתית דז"א - אין לה זווג אז (וכמו שנבאר עניינה), והיכן מקומה עתה בלילה, כי ירדה אל הבריאה, ושם היא צועקת ושואלת לשי"ת על חורבן בית מקדשה וכמו שאמר כתוב "קול ברמה נשמע כו' רחל מבכה על בניה כו'". וגם היא נותנת זמירות והודאות אליו כל הלילה בסוד (תהלים פג, ב) "אלהים אל דמי לך" כנזכר בזוהר פר' לך לך. והענין הוא כי רחל נקראת אלהים ונקראת אל, ואינה שוקטת ושותקת כל הלילה, ותמיד משבחת אליו יתברך.

וביאור דברים אלו הוא כי הנה נודע מ"ש בשער הפסוקים בפרשת ויצא על פסוק ותגנוב רחל את התרפים ובפסוק עקב ענוה יראת ה' וע"ש היטב מאד כי שם נתבאר איך רגלי לאה ועקביים שלה הם נכנסים ומתלבשים תוך כתר דרחל. וכל מקום הזה הוא בשליש אמצעי דת"ת דז"א. ונמצא כי שיעור קומת לאה ורחל הם זו ע"ג זו, והתחלתם מן הדעת דז"א עד סיום נה"י שלו (אבל הם בעצמן יותר ארוכות וגבוהות משיעור זה). לפי שאם הכתר דרחל לא היה מלביש את רגלי לאה אלא שהיה מקומו למטה מרגלי לאה, היו רגלי רחל צריכים להתפשט יותר למטה מרגלי ז"א, ובהכרח היתה נכנסת בגבול עולם הבריאה. ולכך נעשה הדבר הזה שכתר שלה ילביש את רגלי לאה ולא יצטרך מקום בפני עצמו אל כתר רחל, ועי"כ לא תצטרך להתפשט ולהכנס בעולם הבריאה, אמנם תעמוד בעולם האצילות ויהיו רגליה ורגלי ז"א שוים.

והנה נודע שבתפלת ערבית הזווג הוא מיעקב ולאה. ולפי שבהיות לאה באחורי ז"א היא עד החזה שלו בלבד -- אם כן גם בחזרתה פנים בפנים להזדווג עם יעקב אינה מתפשטת רק עד החזה דז"א בלבד. ואחר תפלת ערבית חוזרת לאה למקומה אחור באחור כבתחילה עם ז"א. ונמצאו אז לאה ורחל שתיהן אחור באחור עם ז"א; לפי שרחל עמדה עם ז"א אחור באחור גם בעת תפלת ערבית, כי הזווג לא היה רק יעקב בלאה כנזכר.

והנה אחר שנפלה עליו השינה והתרדמה, וכבר נתבאר עניינם לעיל שהוא שהנה"י דאימא (עם המוחין דז"א אשר בתוכם) מסתלקים מז"א ונכנסים בתוך נוקבא דז"א והיא לאה. והבן זה. אבל אמיתות הענין הזה נתבאר בדרוש השופר. והטעם הוא לפי שהמוחין נכנסין מעילא לתתא, ובתחלה פוגעין בלאה ונכנסין בה. אמנם דע כי לפעמים כאשר המוחין נכנסין להגדיל את רחל, אז מתערבות ומתחברות שתיהן יחד - רחל ולאה, לפי שהנה אורך נה"י דאימא הם ארוכות כשיעור אורך ז"א כולו אשר אורכו כאורך לאה ורחל -- אם כן בהכנס הנה"י תוך הנוקבות, צריכין הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם, כי נוקבא אחת לא תספוק להלבישם. ואז כיון שהנה"י דאימא הם בחינה א' בלבד אריכה -- א"כ בהתלבשה תוך לאה ורחל מוכרח הוא שיתחברו שניהם ויתערבו ויעשו פרצוף אחד בלבד גבוה הקומה, ע"ד מה שנתבאר אצלינו בענין התחברות בינה עם תבונה שנעשות שתיהן פרצוף אחת וע"ש.

אבל יש בזה הפרש אחד. כי אם עיקר הזווג בזמן ההוא לרחל אז אעפ"י ששתיהן מתחברות ונעשות פרצוף אחד -- עם כל זה אז לאה נותנת בדרך הלואה והשאלה את הגוף ואת הכלים שלה לרחל כדי שתתארך על ידם, ואז כל הפרצוף ההוא נקרא בשם "רחל". ואם הזווג הוא בלאה אז הוא להיפך -- כי רחל נותנת ללאה בדרך השאלה והלואה את הגוף והכלים שלה להגדילה ואז הכל נקרא "פרצוף לאה".

אמנם עתה הוא זווג דלאה כנודע ולוקחת בהלואה מן רחל כמשי"ת. והענין הוא שעתה קודם חצות לילה נכנסין נה"י דאימא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור, והם נכנסין מעט מעט, והשלמת זמן כניסתם הוא בחצות לילה ממש -- כי אז נתפשטו עד סיום רגלי רחל ונגמר הכל להעשות פרצוף אחד כנזכר, והכל נקרא על שם לאה. ובחצות לילה חוזרת לאה פנים בפנים. והנה היא ארוכה ככל שיעור קומת ז"א על ידי מה שלוקחת בהלואה מן רחל כנזכר, ואז מזדווגת עם יעקב כמבואר לעיל וכן יתבאר לקמן בע"ה.

ונחזור לבאר ענין הלואה והשאלה זו מה עניינה.

הנה נתבאר אצלינו במקומות רבים שבתחלת אצילות רחל נוקבא דז"א שהיא ספירת מלכות שבי' ספירות דאצילות לא נאצלה רק בבחינת נקודה אחת בלבד, והנקודה ההיא היא שרשה ומציאותה. ואח"כ על ידי כניסת המוחין בז"א, נמשכין אליה בדרך תוספת ט' נקודות אחרות, ואז נגמרת ונעשית בת י' ספירות שלימות, ואז יכולה להזדווג עם ז"א. ונמצא כי שרש רחל ועיקרה אינה רק נקודה א' בלבד, וכל הט' נקודות אחרות הם בסוד "תוספת" ואינה משרשה ומציאותה.

והנה עתה אחר חצות לילה לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקודות של התוספת ועל ידם נגדלת כשיעור אורך ז"א בהיותה אחור באחור. ונמצאת לאה נגדלת ורחל מתמעטת והולכת עד שנשארת בסוד נקודה א' בלבד. אבל פחות מאותה הנקודה שהיא שרשה ומציאותה בעת האצילות אינה מתמעטת בשום אופן בעולם. וכבר נתבאר לעיל שהכתר דרחל מלביש רגלי לאה כדי שיספיק להם המקום ההוא ולא תצטרך רחל לרדת למטה מן האצילות כנ"ל. ואמנם אי אפשר להיות כך אלא כאשר לאה ורחל עומדות באחורי ז"א בבחינת ב' פרצופים זה למטה מזה, ואז תדחוק העליונה את רגליה ותכניס' בתחום התחתונה וישבו שם דחוקות. אמנם עתה שמתחברות ונעשות פרצוף א' א"א שהמקום שהוא כנגד שליש האמצעי ת"ת דז"א שיהיו שם אורות כפולים אלו בתוך אלו לפי שא"א לחלק א' מהגוף להתפשט ולהתלבש תוך חלק אחר שבו משא"כ בהיו' גופים מחולקים כנודע. ונמצא שמוכרח הוא שעתה תרד רחל ותתפשט בעולם הבריאה. והנה מוכרח הוא שהנקודה העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה והיא המלכות של רחל. וזכור זה.

אמנם דע כי מצאתי כתוב בקונטריסי היפך מזה. ששמעתי ממורי ז"ל פעם א' שהט' נקודות הבאות לרחל דרך תוספת אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף א' ונשארו למעלה באצילות, אבל הנקודה השרשית של רחל שהיתה בה בעת אצילות אינה מתחברת עם לאה והיא היורדת למטה בבריאה בחצות לילה. ופעם אחרת שמעתי כי הט' נקודות הבאים לה דרך תוספת הם היורדות למטה בבריאה, אבל הנקודה השרשית אי אפשר לה לירד בבריאה בשום אופן, ועל ידי הקרבנות והזמירות ותפלת יוצר דשחרית אז אנו מעלין כל ניצוצי האצילות שירדו בעולמות אלו וגם הט' נקודות של נוקבא דאצילות עצמה (כמבואר אצלינו באורך בס' תפלת השחר). ואמנם אמיתות ענין זה נתבאר באורך בדרושי התפילין בטעם למה תפילין נוהגים ביום ולא בלילה, ושם נתבאר היטב הדרוש הזה כולו מתחי' ע"ס בכל דרושי הלילה ושם הוא אמיתות ענין זה.

ונחזור לענין ראשון, כי בעת חצות לילה חוזרת לאה פנים בפנים להזדווג עם יעקב. וקומתה בכל אורך ז"א. ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה. ונודע כי מדור הנשמות הוא בעולם הבריאה (הנקרא "כסא הכבוד") והוא סוד גן עדן העליון, כמבואר אצלינו בדרוש חטא אדה"ר, כי גן עדן העליון הוא כנגד עולם הבריאה שהיא בינה, גן עליון, בסוד נקודת יסוד שבה. וג"ע תחתון הוא בעשייה בנקודת יסוד דמלכות. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל שבחצות לילה נכנס הקב"ה בגן עדן להשתעשע שם בנשמות הצדיקים, והוא בחינת נקודה השרשית של רחל אשר אין לה זווג, אמנם ירדה אל הבריאה ושם משתעשע בנשמותיהן של צדיקים. וזהו סוד מה שאמר הכתוב "ויהי בחצי הלילה כו' והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו'", כי קודם חצות לילה עומדת עמו באחוריו, ובחצות לילה ירדה למטה ממרגלותיו של ז"א - שהוא בעולם הבריאה (כי עד סיום מרגלותיו נקרא אצילות), ואז "ויחרד האיש וילפת" על שנטרדה בת זוגו מאצלו ונפלה בעולם הבריאה, כי כל זה הוא מחמת עונותיהם של ישראל, שאי לאו כן היו שניהם, זו"ן, פנים בפנים תמיד לעולם כנודע. וכמו שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנטרדה ממנו -- כמו כן נוקבא בוכה וצועקת ושואגת לבעלה; הוא מבפנים באצילות ,והיא מבחוץ בבריאה. וזהו סוד (תהלים פג, ב) "אלהים אל דמי לך אל תחרש כו'" הנדרש בזוהר לך לך (זהר חלק א דפים עז ע"ב ופו ע"ב) כנ"ל בענין השכינה הנקראת אלהים ונקראת אל, שאל דמי לה ולא תחרוש ולא תשקוט^[4] בקול צעקה אל דודה, יעלנה מבור שאון אל מקומה הראשון אצלו בעולם האצילות.

והנה במה שביארנו יתבאר לך כמה דרושים ומאמרי רז"ל מזוהר שנראים כסותרים זה את זה.

• כי הנה בזוהר לך לך ובהרבה מקומות נתבאר שאחר חצות לילה הקב"ה משתעשע בנשמותיהן של צדיקים שבעוה"ז העוסקים בתורה בחצות לילה וכמו שאמר הכתוב "חברים מקשיבים כו'",
• ובמקומות אחרים מהזוהר משמע שבחצות לילה הוא זמן זווג עליון דזו"ן,
• ובמקומות אחרים משמע כי זה הזווג דחצות לילה הוא זווג דאבא ואמא, ולסיבה זו הוא סתום ונעלם ונעשה מעצמו שלא ע"י מעשה התחתונים ותפלתם.

והרי ג' מקומות וג' סותרים זה את זה. אך במה שנתבאר לעיל -- שלשתם הם אמת.

• כי בבחינת רחל שירדה למטה בבריאה, ואין לה זווג עם בעלה ז"א, אמרו שהנה הם משתעשעות בנשמותיהם של צדיקים ושומעים קול העוסקים בתורה בחצות לילה.
• ובבחינת לאה המזדווגת עם יעקב אמרו כי זו"ן מזדווגים בחצות לילה, וגם זה נקרא שעשוע עם הנשמות (כנ"ל בתחילת דרוש זה) כי הוא עניין עליית הנשמות בסוד מ"ן אל לאה.
• ולהיות כי יעקב ולאה הם סוד אחוריים עצמו דאבא ואמא (כמבואר אצלינו כי לכן נקראת לאה "עלמא דאתכסייא") -- לכן הזכירוהו בשם זווג אבא ואמא, אבל איננו אלא זווג יעקב ולאה כנזכר.

הכלל העולה מזה הוא שצריך האדם להתנהג באופן זה שנבאר ועי"כ יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומושכין עליו חוטי של חסד ביום ויהיה נקרא מכלל בני היכלא דמטרוניתא קדישא.

וזה עניינו.    הנה בתחילת הלילה כשרוצה לישן ואמר הסדר שנסדר בע"ה בענין ברכת המפיל חבלי שינה כו', ויכוין שענין השינה הזו תכליתה היא להעלות נשמתו בסוד הדורמיטא כדי שתהיה נשמתו בסוד מ"ן כדי לזווג לאה עם יעקב אחר חצות לילה (כי קודם חצות גם לאה עומדת באחור כנ"ל). וכשיקום בחצות לילה אז אינו יכול להעלות מ"ן, ולכן יכוין אל הבחינה האחרת של רחל לפי שאז ממש אחר חצות יורדת בעולם הבריאה כנ"ל ואז תעשה שני דברים:

• הא' הוא ענין הבכיה בעת חצות ממש על חורבן הבית, לפי שאז ממש היא עת ירידתה מן האצילות אל הבריאה והקב"ה בעלה ז"א צועק כארי מבפנים והיא מבחוץ כנ"ל, וישתף עצמו בצער השכינה שהיא זו הנקודה השרשית של רחל שירדה למטה. ויבכה כמו חצי שעה או יותר על טירוף רחל וגירושה וגלותה ועל חורבן בית המקדש, כי כל זה נעשה ע"י עונותינו. ולכן צריך שיכוין באופן זה שהנה ע"י עונותינו גרמנו שיפלו הנשמות למטה בקליפות ויתערבו טוב ברע כנודע. ולסיבה זו הוכרחה רחל הנזכר לירד למטה בגלות ולכנס בין הקליפות כדי ללקט ולהוציא משם אותם הנשמות. וזהו סוד "אל גנת אגוז ירדתי כו'". והבן זה מאד. ונמצא כי ירידת רחל בחצות לילה היתה לסיבה הנזכר, ואנו גרמנו כל זה בעונותינו, ולכן צריך האדם לבכות ולהשתתף בצערה זה, ובפרט מי שיודע שהוא נמשך משורש נשמת קין בן אדה"ר אשר זוהמת הנחש מתרבה בו, והנה בזוהמא ההיא נטבעין ניצוצות הנשמות, ואדם זה ידו במעל יותר משאר בני אדם. ומורי ז"ל מאד הזהירני בזה.
• ואחר שעשה בכיה זה מיד יקום ויעסוק בתורה עד אור הבקר. וגם בזה יכוין שהוא לצורך רחל כנזכר וכמו שנבאר. וזהו סוד דוד המלך ע"ה שהיה עוסק בתורה בשירות ותשבחות כל חצות לילה לתת עזר וסיוע אל השכינה שהיא רחל הנזכר. ואל הסוד הזה רמזו בזוהר על פסוק "ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה". והכונה היא שתכוין לתת נחת רוח אל רחל העומדת בבריאה, כי כמו שבחצות לילה הראשונה היתה לאה הולכת ונתקנת עד נקודת חצות לילה ואז מזדווגת עם בעלה -- כן בחצות האחרונה של הלילה רחל הולכת ונתקנת בכח ועסק התורה של בני אדם התחתונים. ובעת עלות השחר נמצאת רחל מתוקנת כדי שתוכל לעלות בתפלת שחרית בעולם האצילות, ותזדווג עם בעלה.

ובלי ספק שהמכוין לכל זה שנתבאר -- הנה הוא נקרא באמת "שושבינא דמטרוניתא". ובזה תבין שבח העצום שהפליגו לספר בזוהר בשבח מי שעוסק בתורה אחר חצות לילה.

ודע כי העיקר הוא שצריך להשתדל בכל כחו לעסוק בתורה כל חצות לילה עד שיעלה עמוד השחר וילך להתפלל ולא יפסיק בשינה כלל. ודבר זה אין למעלה ממנו. אבל אם אין באדם יכולת להיות נעור כל חצות אחרונה של הלילה - אז יקום ממש בחצות ויבכה על החרבן כמו חצי שעה כנ"ל, ואח"ך תעסוק בתורה שעה אחרת ותכוין לשני הכונות הנזכר, ואח"ך תחזור לישן, ובלבד שתחזור ותקום כמו חצי שעה קודם עלות השחר ותחזור לעסוק בתורה באופן שקודם שיעלה עמוד השחר תהיה מתקשר עם השכינה רחל הנזכר. וכאשר הגיע עלות השחר (אשר אז עולה השכינה עם דודה באצילות כנודע) - הנה ימצאוהו נעור ומתקשר עמה בסוד "בני היכלא דמטרוניתא", ותעלה אותך עמה בעת עלותה בתפלת השחר.

וזהו סוד "אעירה שחר - אני מעורר השחר", כי העיקר הוא שיהא ניעור בעת עמוד השחר. וכבר נתבאר אצלינו ענין זווג אחר הנעשה בעת עלות השחר בסוד "למנצח על אילת השחר" כנזכר בזוהר כמה פעמים, וע"ש, והבן זה היטב.

וצריך להזדרז בכל יכולתו לקום בחצות לילה ממש. והנה אם הוא בלילי הקיץ הקצרים, אף כשיקום משנתו יהיה קרוב לעמוד השחר -- אל תחוש לעסוק בתורה באותה שעה, רק שתעשה סדר הבכיה כנזכר ואח"כ אם ישאר זמן תעסוק בתורה. ותזהר מאד שלא תתבטל מזה אפילו לילה א' כי הוא ענין רב התועלת.

הכלל העולה מכל זה הוא, כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאה מעלת אדם העושה כסדר שאמרנו שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה. ואין ספק שהיודע לכוין כל זה על אמיתותו גורם שהזווגים הנזכר נעשית על ידו ממש, ואין קץ ותכלית לשכרו, ואין למעלה ממנו. ויהיה מכלל אותם הצדיקים הגוזרים למטה ודבריהן מתקיימים למעלה.

ומכאן ואילך נבאר כל הכוונות דרך פרט.

אמר הכותב: הנה עד עתה נתבאר דרוש כולל בכל סדר הלילה ועתה נבאר הפרטים על הסדר ונחלקם לב' חלקים. החלק הראשון במה שקודם השינה, והחלק הב' במה שאחר חצות לילה בקומו מן השינה.

בחלק הא' במה שקודם השינה -- דע דרושים רבים נאמרו לי בענין זה ואכתבם כל אחד בפני עצמו בלתי עירוב. ובראשונה אזכיר סדר הענין ואח"כ אבאר הכונה שצריך לכוין בו.

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ה (עריכה)

דרושי הלילה - דרוש ה

דרוש ה' בסדר הענין בקצרה.

הנה תתחיל ותאמר ברכת המפיל ואח"כ תקרא ג' פרשיות שמע והיה ויאמר. וביאור כוונת ק"ש זו נבארה לקמן בע"ה, אמנם ראוי שג"כ תכוין בה כמו שנתבאר בק"ש דשחרית, ולא תחסר בה שום כונה כלל מכוונת ק"ש דשחרית, זולתי באותם מקומות הפרטים אשר דבריהם חלוקים זה ע"ז. כיצד?

• הנה בג' שמות "יהו"ה אלהינו יהו"ה" דבק"ש דשחרית ביארנו שהם הויה דע"ב ואהיה דיודין והויה דע"ב, אבל בק"ש זו צריך שתכוין אל ג' הויות דע"ב דיודין.

• גם במלת "לעולם ועד" תכוין בו תחילה מה שנתבאר בק"ש דשחרית, ואח"כ תכוין אל מה שנבאר בק"ש זו בכוונת ה-רי"ו אשר יש בו שהם ע"ב וקד"ם, והמ"ם סתומה של לעולם. ותכוין בכל הכתוב לקמן בענין ק"ש זו דזמן השכיבה.

• ובמלת "ובשעריך" תכוין כי ר"ת וס"ת כ"ו כמנין שם הויה.

• והנה צריך שתכוין שאתה עושה נשמתך מרכבה לאלו הרמ"ח תיבין שיש בק"ש זו, ושנשמתך מתלבשה בהם כדי שעל ידם תעלה נשמתך לרקיע לפני אדוניה יתברך. וכדי להשלים מספר הרמ"ח תיבין צריך שטרם שתתחיל הק"ש תאמר "אל מלך נאמן" או תכפול ג' תיבות "ה' אלקיכם אמת" (כנודע שאין בק"ש רק רמ"ה תיבות).

• ויכוין שבפרשת שמע ישראל יש מ"ב תיבין כנגד שם בן מ"ב (אבגית"ץ כו'), ויכוין שהוא עושה את ראשו מרכבה אל שם בן מ"ב הנזכר, ושראשו מתלבשת בו לעלות למעלה על ידו כנזכר.

• ובפרשת והיה אם שמוע תשמעו שיש בה ע"ב תיבין עד מלת "ושמתם", ויכוין בהם אל שם ע"ב היוצא מפסוק ויסע ויבא ויט, ויעשה זרועותיו וגופו עד בטנו מרכבה אל שם זה, ושהם מתלבשים בו כנזכר.

• ויכוין כי מן "ושמתם" עד סוף פרשת והיה אם שמוע יש חמשים תיבין, ויכוין להלביש גופו מן בטנו ולמטה עד סיום הגוף בסוד ן' שערי בינה הרמוזים כאן. וזהו סוד "מבטן מי יצא הקרח".

• ובפרשת ויאמר יכוין שיש בה ע"ב תיבין. ויכוין להלביש תרין ירכין ויסוד דיליה בשם בן ע"ב דויסע ויבא ויט שהוא נרמז גם כן כאן בע"ב תיבין שבפרשת ציצית.

והנה כוונה זו נתבארה בשלהי תיקון ע' דף קל"ג ע"ב (תיקוני זהר קלג, ב) ע"ש. ותכוין שאלו הרמ"ח תיבין הם רמ"ח איברי דכורא, ותכוין לחברם עם נוקבא הנקראת "מטה" שהיא המלכות. ולכן אח"כ תאמר פסוקים אלו "הנה מטתו שלשלמה כו' כולם אחוזי חרב כו'" ג' פעמים. בכל פעם יש בהם ך' תיבין, ובג' פעמים יש בהם ששים תיבין, והוא סוד הס' גבורים עצמם הנזכר באלו הפסוקים. והוא סוד ו' קצוות דנוקבא, וכל א' כלול מי' -- הרי ששים, שכולם בחינת הגבורות.
גם תכוין כי ר"ת ה'נה מ'טתו ש'לשלמה הוא שם מה"ש והוא שם א' מע"ב שמהן דויסע ויבא ויט.

ודע כי מטה זו היא בהיכל קה"ק דבריאה כי שם יורדת המלכות בלילה (כמבואר אצלינו בענין תפלת ערבית וברכת השכיבנו). וכונתינו עתה שאחר שנתקנו רמ"ח איברי דכורא בק"ש אנו צריכין לתקן איברי הנוקבא (כנזכר בסוד ששים גבורים) ולסיבה זו אנו קוראים עתה ג' בחינות פסוקים, ובכל בחינה מהם יש ששים.

• הראשון הם בב' פסוקים "הנה מטתו כו'" כנזכר
• והב' אח"כ יקרא שלשה פסוקים דברכת כהנים שיש בהם ס' אותיות והם גם כן בסוד ס' גבורים הנזכר
• ואח"כ תאמר "יושב בסתר עליון כו'" עד "כי אתה ה' מחסי", והם ס' תיבין ג"כ.

והענין הוא שבתחילה אנו מתקנין המלכות בעולם הבריאה במקומה, כי שם היא נקראת "מטתו שלשלמה" כנ"ל. וטעם הדבר הוא כי בהיותה כאן איננה רק בבחינת דל"ת, וכמו שנתבאר אצלינו כי כל גובה קומתה הוא מן החזה דז"א ולמטה שהם שיעור ד' ספירות שבו, שהם תנה"י. ולכן נקרא דלת. והנה חסרים ממנה שיעור ו' ספירות כדי שתהיה קומתה שוה אל קומתו. וענין זה התיקון נעשה ע"י ב' פסוקים אלו שהם "הנה מטתו שלשלמה כו' כולם אחוזי חרב כו'" שהוא בבחינת עולם הבריאה אשר שם היתה בבחינת דלת בלבד ועל ידי אלו הס' תיבות שהם סוד ו' (כל א' כלולה מי' כנזכר) -- נשלמת לי' ספירות, והיא שלימה כמוהו כשיעור כל הי' ספירות דדכורא אשר שם בבריאה. ולכן אין אנו מזכירין רק ששה החסרים ממנה אשר עולים לחשבון ס'.

ואחר שתקננו אותה למטה בעולם הבריאה כנזכר ונשלמה לי' ספירות כנזכר -- אז אנו מעלים אותם אל האצילות. ולכן אנו צריכים תיקון אחר והוא להשלימה ולתקנה גם למעלה בבחינת עולם האצילות שיושלמו בה הו' החסרים ממנה ותהיה קומתה שוה אל קומתו אשר בעולם האצילות. וכנגד תיקון זה אנו אומרים ס' אתוון דברכת כהנים.

אמר הכותב הבט נא וראה ענין עליית הנוקבא באצילות אחר השינה כנראה שזהו סוד ענין העלאת או"א לנוקבא לעילא לתקנה לה בסוד המוחין ולהגדילה בסוד "ויבן ה' אלקים את הצלע כו'". ונמצא כי הד' היא רחל והו' היא לאה ושתיהן עולות ונעשות פרצוף אחד שלם וגבוה, ככל שיעור ז"א כנ"ל בסדר כולל בלילה. וע"ש היטב. כנלע"ד.

ואח"כ אנו מחברין יחד שתי בחינות אלו -- שהם בחינתה בבריאה עם בחינתה באצילות -- כדי שתהיה בסוד מטה, וכנגד זה אנו אומרים ששים תיבין ד"יושב בסתר עליון כו'". וזהו סוד מלת עליון הנזכר כאן, שהוא רומז אל התחברות האצילות (שהוא עליון) עם הבריאה.

אחר כך יתודה סדר הוידוי על עונותיו. וצריך להתודות מעומד כנודע. אמנם שאר הסדר אם תוכל לאומרו מעומד שפיר טפי, ואם תאמר אותו מיושב - אין בכך כלום. ואמנם כשאתה מתודה צריך שתכוין שאתה עומד בעולם העשיה, ונודע שהנפש הוא מעולם העשיה, גם נודע שהנפש היא החוטאת בסוד "ונפש כי תחטא". והנה בחינת נפשך היא האומרת עתה הוידוי הזה.

וסוד הענין הוא לפי שעתה רוצה האדם לישן, והשינה היא אחד מששים במיתה. ובפרט עתה שכונתך היא להעלות נפשך בסוד מ"ן למעלה (כנזכר בדרושים שקדמו), ולכן צריך שתחשוב בעצמך כאילו עתה אתה נפטר מן העולם ורצונך להעלות נפשך למעלה כנזכר. והנה בהיות החטאים מצויים בנפש - הקליפות דביקים בה ואינן מניחין אותה לעלות. ולכן באמרך הוידוי בלב שלם מתפרדין הקליפות מנפשך אשר בעולם העשיה ואז על ידי כן תוכל לעלות לעולמות העליונים. ותכוין בלב שלם כאילו אתה עומד לפני בית דין ונידון לפניהם ונתחייב מיתה, ואתה מוסר עצמך לקבל מיתה בסבר פנים יפות על ידי בית דין לכפר עונות. ותכוין כאילו אתה מקבל ד' מיתות בית דין -- סקילה שריפה הרג וחנק.

ותשים נגד עיניך שני שמות יהו"ה אדני בחיבור - יאהדונה"י, ותאמר בלב שלם

• יהי רצון מלפניך ה' או"א שאם חטאתי לפניך באות י' של הויה ובאות א' של אדני -- יהיה נחשב לפניך כאילו נסקלתי בבית דין על ידי אות א' של אדני, ויחשוב בעצמו כאילו בעת ההיא מת ונסקל על ידי בית דין.
• ואם חטאתי באות ה' ראשונה של הויה ובאות ד' של אדני -- יהיה נחשב לפניך כאילו נשרפתי בבית דין על ידי אות ד' של אדני.
• ואם חטאתי באות ו' של ההויה ובאות נ' של אדני -- יהיה נחשב לפניך כאילו נהרגתי בסייף בבית דין על ידי אות נ' של אדני.
• ואם חטאתי באות ה' אחרונה של הויה ובאות י' של אדני -- יהיה נחשב כאילו נחנקתי בבית דין על ידי אות י' של אדני.

וכבר ידעת' מ"ש בתיקון תיקון כ"א דף נ"ט ע"ב (תיקוני זהר נט, ב) כי ד' מיתות בית דין באות משם הויה בהתלבשו בנרתקו שם אדני.

גם טוב מאד לכוין בארבע מיני כוונות ויחודים שביארתי בדרוש אחרון של הציצית (שער הכוונות דרושי ציצית, דרוש ז), שהם מועילים לתקן ד' מיני מצות אם פגם האדם בהם ועי"ש, והם ציצית ותפילין וק"ש ותפלה.

ואח"כ תכוין כאילו נפטרת מעולם העשיה ונפשך עולה מעשיה אל היצירה. ותכוין ממש כאילו נפשך פורחת ועולה בעת הזה מעולם העשיה אל היצירה, והעליה זו היא בכח שם מ"ב -- אבגית"ץ כו' שקוצי"ת -- שהם ז' שמות כנגד ז' ספירות מחסד עד מלכות. ולכן אחר הוידוי עם הכוונות הנזכר תאמר תפלת "אנא בכח כו'". ואל תזכור שם בן מ"ב בפיך ממש, אבל תכוין איך נרמז בר"ת של תפלה זו דאנא בכח כו'.

ואחר שאמרת תפלה הנזכר אשר על ידה עולה נפשך אל היצירה (כנזכר בסדר תפלת השחר^[5] כי אין שום עליה אלא ע"י שם בן מ"ב. גם נתבאר שם כי שם בן מ"ב זה הוא ביצירה).

והנה אח"כ יש בזה שנויים.
והמשל בזה, כי בליל א' מהשבוע, שהוא ליל מוצאי שבת, אחר שגמרת כל התפלה הנזכר -- תחזור לומר ששה תיבות ראשונות (שהם אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה) אשר בהם נרמז שם אבגית"ץ.

• ותכוין ששם זה הוא בספירת החסד המושל ביום א' מהשבוע. ותכוין כי שאר ו' שמות נכללין בזה השם הראשון השולט עתה.
• גם תכוין אל ההויה אשר בספירת החסד שנקודה סגול בכל ד' אותיותיה (כנזכר בתיקונים שלהי תיקון ע').
• גם יכוין אל שם ההויה בניקוד הנרמז בר"ת ד' מלות "בראשית ברא אלהים את" כזה יְהָוֱהֵ כנזכר שם בספר התיקונים קל"ג ב'. ויכוין שבשם הזה של אנא בכח כו' מעלה נפשו מן העשיה אל היצירה באופן זה, כי בשתי אותיותיו הראשונים מכסה פניו של נפשו, ובשתי אותיותיו האמצעיות מכסה רגליו, ובב' אותיותיו אחרונות יעופף למעלה (כי שם של מ"ב זה נרמז בסוד שרפים עומדים ממעל לו כו' בשתים יכסה פניו כו' כנודע).

ואח"כ יחזור לאומרו, ויכוין להעלות בו את רוחו מן היצירה לבריאה כסדר הנזכר. ויכוין בשם בן מ"ב שבעולם הבריאה, והוא בשני בחינות שהם אהיה יה"ו, גם הוא אהיה אהיה. וכל בחינה מאלו הוא בגימטריה מ"ב.

וגם תכוין בפרטות באות ראשונה של אהיה יה"ו, ובאות ראשונה של אהיה אהיה על דרך מה שביארנו בשם אבגית"ץ ושאר הז' אותיות כלולות בה.

גם נודע מ"ש בזוהר ברעיא מהימנא סוף פרשת יתרו דף צ"ג ע"ב בענין ז' שמהן דנפקי משם אהיה יה"ו, והם נתלין בז' אותיותיה, וזה סדרן:

1. יהו"ה (חסד)^[6]
2. יהו"ה בנקוד אלהים (גבורה)
3. מצפץ (ת"ת)
4. יה אדני (מלכות)
5. אל (נצח)
6. אלהים (הוד)
7. מצפץ (יסוד)

ולכן עתה שהוא בליל ראשון תכוין בפרטות אל שם ראשון משבעה שמות אלו (היוצא מאות ראשונה של שם בן מ"ב דבריאה) והשאר נכללין בו.

ואח"כ יחזור לאומרו, ויכוין להעלות בו את נשמתו מן בריאה לאצילות בסדר הנ"ל. ויכוין בשם בן מ"ב שבעולם האצילות, והוא סוד מ"ב אתוון שיש בשם ההויה -- ארבעה אותיות פשוטות, וי' דמילוי, וכ"ח דמילוי המילוי דאלפין. וסדרן כך:

• מילוי המילוי
• ואח"כ המילוי
• ואח"כ הפשוטות.

אבל הזהר שבשני מ"ב אלו דבריאה ודאצילות -- אל תזכירם, אלא תכוין בהם במחשבה בלבד. אבל המ"ב דיצירה תזכרנו בפיך על דרך אותיות תפלת אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה כו', ולא באותיותיו ממש. ואחר שהשלמת כל שם בן מ"ב האלו שלשתם כנזכר -- אז תאמר אח"כ "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כנודע.

וטוב הוא שתכוין תמיד בשם אבגית"ץ עד שתישן. ותמיד תכוין בכל העליות הנזכר כאילו ממש נפשך או רוחך או נשמתך עולה עתה לרקיע ופורחת משם על דרך עליות הנזכר בכח השמות הנזכר.

ובליל ב' של שבוע יעשה הסדר הנזכר ממש, אבל ההפרש הוא שעיקר כוונתו תהיה בשם השני של קר"ע שט"ן השולט ביום הב' שהוא גבורה, חילוף השם הראשון שהיה שולט ביום א'. ונמצא שאחר שסיים תפלת אנא בכח כו' יחזור לכוין בפרטות בשם קר"ע שט"ן בסוד "בשתים יכסה פניו כו'" כנ"ל ממש, ושאר השמות כלולין בו.

גם יכוין בפרטות אל אות שניה שבשם בן מ"ב דבריאה, וגם אל השם הב' היוצא ממנו.

ונחזור אל הענין שצריך שיכוין שנית בפרטות בשם קר"ע שט"ן ויכוין שהוא בגבורה, וההויה ניקוד בשבא. והוי"ה האחרת מנוקד מן ר"ת "ויאמר אלהים יהי רקיע" -- יַהֱוְהָ

• ובליל ג' יכוין בפרטות אל שם נגד יכש, והויתו נקודה בחולם. והויה אחרת מנוקד מן ר"ת "ויאמר אלקים יקוו המים" -- יַהֱוִהַ. וגם יכוין בפרטות אל שם אות ג' דשם בן מ"ב דבריאה ואל שם הג' היוצאת ממנו
• ובליל רביעי יכוין אל שם בט"ר צת"ג, ובהויתו בחיריק. והויה אחרת מנוקד מן ר"ת "ויאמר אלקים יהי מאורות" -- יַהֱוְהְ. ואות רביעי דשם מ"ב דבריאה, ושם ד' היוצא ממנה.
• ובליל ה' יכוין בפרטות אל שם חק"ב טנ"ע, והויותו בשורק הנקרא קיבוץ, והויה אחרת מנוקד מר"ת "ויאמר אלקי' ישרצו המים" -- יַהֱוִהַ, ואות ה' דשם מ"ב דבריאה ושם ה' היוצא ממנה
• ובליל ו' יכוין בפרטות אל שם יג"ל פז"ק, והויתו בשורוק וא"ו והויה אחרת מנוק' מן ר"ת "ויאמר אלקים תוצא הארץ" -- יַהֱוֹהָ, ואות ו' דשם מ"ב דבריאה ושם ששי היוצ' ממנה.
• ובליל שבת יכוין בפרטות אל שם שקוצית, והויתו כלולה מכול' והויה אחרת מנוקדת מן ר"ת "ויאמר אלקים הנה נתתי" -- יַהֱוִהָ, ואות ז' דשם מ"ב דבריאה ושם הז' היוצא ממנה.

ואל תשכח את אשר זכרנו לעיל שבכל לילה מז' לילי השבוע תכוין אל ספירה א' מחסד עד המלכות; כי מלכות שולטת בליל שבת.

גם טוב מאד לכוין בהעלותך נפשך ורוחך ונשמתך על ידי ג' מיני מ"ב הנזכר לעיל, שתכוין לשתף ולחבר עמך כל הנשמות והרוחות והנפשות של ישראל אשר אין בהם כח לעלות מעצמם, ותכוין להעלותם עמך. ובפרט אם אתה בקי ומכיר בשרשי הנשמות ויודע ומכיר בנשמות של אהוביך וקרוביך וחבירך שתעלם עמך.

וכבר נתבאר לעיל שאחר כל זה יאמר בלחש בשכמל"ו. ואח"כ ישים נגד עיניו שם הויה ויציירנה בג' פעמים רי"ו. כנודע אצלינו

• כי אותיות יה הם ציור יר"ו כזה יה [ה' מורכב מאות ר' ואות ו']
• ואותיות הו הם ציור רי"ו כזה הו [ה' מורכב מאות ר' ואות י']
• ואותיות וה הם ציור ור"י כזה וה [ה' מורכב מאות ר' ואות י'],

כי רגל אות הה"א התלויה -- לפעמים אנו מציירין אותו בציור י' (שהוא ו' זעירא) ולפעמים בציור ו' ממש.

ונמצא כי ג' מיני ציורי רי"ו יש בשם הויה. וכבר ביארנו כי ג' רי"ו ג' רי"ו שווה 648 אלו הם בגימטריה תרחם ציון.

גם תכוין לעשות הה בצורת ד"י ד"י.

ואח"כ תאמר בידך אפקיד רוחי ותכוין לאלו הידים הנזכר. ולקמן בכונת ק"ש שעל המטה ית' כונת פסוק זה בע"ה.

ודע שצריך תיכף אחר פסוק זה לישן ולא יהרהר בנתים בהרהור אחר כלל. ואם אינך יכול לישן תיכף - צריך שתכוין במחשבתך ותעסוק באיזה דרוש הנוגע לבחינת הנוקבא דז"א, לפי ששם הוא עליית נשמתך עתה כנ"ל.

ודע כי פעם א' שמעתי ממורי ז"ל שאחר הק"ש תאמר ב' פסוקים אלו, שהם "יעלזו חסידים בכבוד כו' רוממות אל בגרונם כו'", ואח"כ תאמר פסוקים אלו "הנה מטתו שלשלמה כו'".

ולעיל בענין ק"ש דשחרית בדרוש אחד (שער הכוונות דרושי כוונות קריאת שמע, דרוש ה) בענין רמ"ח תיבין דק"ש ביארתי ג"כ ענין הק"ש דערבית וע"ש היטב.

וגם נתבאר שם מה שצריך לכוין במלת "בגרונם" בסוד אותיות גרון, וע"ש.

גם תכוין כי ר"ת "ר'וממות א'ל ב'גרונם" הם באר למפרע, והוא סוד הויה ואלהים, יהו"ה ואדני^[7] שהם ב' יחודים, וכללותם הוא בגימטריה באר. ותכוין להעלות נפשך למעלה בסוד מ"ן הנובעים ועולים מתתא לעילא בבאר העליון, כמו שהודעתיך כי כל בחינת באר היא סוד מ"ן מתתא לעילא, הפך מ"ד שהם מעילא לתתא.

ובמלת "פיפיות" תכוין לשם ההויה דמילוי ההין שהוא נקרא "חרב פיפיות", ר"ל חרב שיש לו שתי פיות באופן זה: כי אם תצייר צורת ה' בג' ציורים, שהם די דו ווו, הרי הם בגימטריה מ"ב. ובהויה דב"ן יש ד' ההין. ב' ההין הראשונות הם בגימטריה פ"ד, ועם הכולל -- הרי פ"ה א'. וכן בשני ההין אחרונות -- הם פ"ה שנית. הרי שני פיות בהויה זו.

---

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ו (עריכה)

דרושי הלילה - דרוש ו

דרוש ו' בברכת המפיל חבלי שינה כו' באורך.

הנה בברכה זו נבאר כמה הקדמות רבות התועלת, ושים לבך אליהם.

דע כי בששת ימי בראשית כשנברא העולם מצינו שבריאת אדם וחוה נבראו בערב שבת והוא סוד בחינת זו"ן העליונים שנתקנו אז ביום ערב שבת, וכמו שנבאר עניינם בעזרת השם. והנה נודע כי ז"א נרמז באות ו' דהויה, והטעם הוא לפי שאין בו רק ו' קצוות בלבד בתחילת אצילות, והיו חסרין ממנו ג' ראשונות, ואז הורידה אימא עלאה נה"י שבה למטה בז"א ומהם נתהוו ונעשו ג' מוחין בז"א שהם חב"ד, ואז נתעלו החג"ת הראשונים שלו ונעשו בבחינת תלת חללי גלגלתא דיליה, ובתוכם נתלבשו ג' מוחין הנזכר.

ואל יקשה בעיניך מה שאמרו באדרא זוטא כי תלת מוחין דז"א נתהוו מן אבא ואמא ודעת. והתשובה בזה הוא כי נודע שיש חילוק בין אבא ואמא לברא וברתא; כי ברא וברתא הם חלוקים זה מזה ואינם שוין בענין מיעוטם, אבל אבא ואמא כחדא שריין וחשובים כאחד, ואבא תדיר אתגניז גו אימא. ונמצא שאעפ"י שתמצא תמיד כתוב בדברינו שהמוחין דז"א נעשו מן נה"י דאימא -- ודאי שג"כ הם מכח אבא. וכבר נתבאר זה באורך במקומו.

גם בזה תבין מ"ש בזוהר^[8] כי ירכין דאימא אינון סתימין ולא אדכרו בשיר השירים. וביאורו הוא כי נתלבשו תוך רישא דז"א להיות לו שם בסוד מוחין, ושם נסתתמו ואשתארו סתימין גו גלגלתא דז"א.

ואחר שנעשו בו ג' ראשונות בדרך הנזכר -- נמשך הארה מן חג"ת שבו (שנתעלו למעלה בסוד גלגלתא) לנה"י שבו ונעשו בו בחינת חג"ת שבו של עכשיו. ואח"כ מכח הארה הגדולה שקנו נה"י דיליה ונתעלו לבחינת חג"ת -- נמשכה מהם הארה למטה של בחינת נה"י ונתהוו בו בחינת נה"י למטה. והרי נשלם זעיר אנפין בי' ספירות שבו.

ועתה נבאר בנין נוקבא דז"א. כי הנה בהגיע עת אצילות ת"ת ז"א כנ"ל -- אז תיכף נקיב נקב באחורי חזה שלו, ושם נאצלה ראש הנוקבא כנזכר באדרא רבא (זוהר ח"ג קמא, ב). והענין הוא כי ז"א כלול מי' ספירות בהתחברו עם המלכות, אמנם עדיין עתה בעת הזו שהוא בתחילת אצילותה אין במלכות הזו רק חלק עשירי שבה בלבד, ואינה נקראת רק בחינת "נקודה קטנה" כנודע. ואח"כ התחיל המאציל לתקנה ולהגדילה ולעשותה פרצוף גמור כלול מי' ספירות על ידי ט' נקודות שהוסיף בה כנזכר.

וזה ענין תיקונה והגדלתה. כי בתחילה מבחינת האחוריים דנה"י דז"א נעשו בה ג' מוחין חב"ד. אבל נודע כי כל שיעור קומתה הוא שיעור אורך שמן החזה שלו ולמטה, והוא כי הירכין שלו נחלקים לפרקין כנודע, באופן שמן הת"ת שלו דמן החזה ולמטה נעשה הכתר שבה, ומן אחורי נה"י שבו נעשו כל ט' ספירות שבה, מחכמה עד מלכות שבה כנודע אצלינו. וכבר נתבאר כי לסיבה זו נקרא הנקבה בשם אות ד"לת, כי שיעור קומתה אינו רק כנגד ד' ספירות אלו בלבד.

אבל אין זה רק בהיותה אחור באחור. ואחר שחוזרת פנים בפנים נקראת ה"א על דרך מה שאמרו בסבא דמשפטים (זהר חלק ב קד, א) בסוד יהודה דאתקריאת ד"לת ואתקריאת ה"א, דא מסכנו ודא עתירו. והענין הוא כי בהיותה אחור באחור כנגד ד' ספירות אלו נקראת ד"לת -- דלה ועניה, היושבת באחור. ובחזרת פב"פ אז נקראת ה"א בסוד העושר, כי כבר זכתה לחזור אפין באפין. והבן כלל זה של ד"לת ושל ה"א היטב.

והנה נמצא כי בהיותה באחור היא טפילה אליו וצריכה אליו שיאיר בה. והוא פותח עיניו להשגיח ולהביט בה -- אבל אינו מביט אלא במקום החזה שבו, ומשם נוקב אור עיניו ויוצא לאחור ומאיר בה כפי מה שהיה באצילות עצמו. ובהיות הוא מביט בה -- גם אריך אנפין מביט ומשגיח ומסתכל בז"א (כנזכר באדרא רבא). ואחר שנתקנה באחור כשבא ע"ש עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פנים בפנים ויהיה זווגם שלם כי בהיותם אחור באחור אז זווגם ג"כ הוא אחור באחור.
ועוד כי בהיותה באחור צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שהנה היא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירה בפנים שיהיו שניהם שוים.

ואז מה עשה? הפיל ה' אלקים תרדמה על האדם שהוא ז"א, ולא אשתאר ביה רק קיסטא דחיותא. וביאור מילת "קיסטא דחיותא" הנזכר בזוהר בכמה מקומות ר"ל מדת החיים, פי' שעתה חזר ז"א להיותו כבראשונה כמדתו שלא היו בעת אצילותו רק ו' קצוות בלבד כנ"ל, ובהיותו חוזר אל מדתו הראשונה אין בו כח להאיר בנוקבא ולהשפיע בה, לפי שאז אין בז"א רק ו' קצוות בלבד ונוקבא אין בה בחינת מוחין ושום אבר מן גופא, רק חלק עשירי מעשרה חלקים שיש לה בגדלותה כנ"ל.

והנה כשאין בו רק ו' קצוות אין בו בחינת חיות רק אותו חלק העשירי מן החיות שהיה לו שהוא מגיע לנוקבא, ואז נחלק אותו החיות (שאינו רק חלק העשירי בלבד) ונחלק בו' קצוות ובמלכות שבו. וזהו ביאור קיסטא דחיותא כי הוא מדת חיי ז"א בהיותו בבחינת אצילות בן ו' קצוות בלבד. ובשער הפסוקים פר' וישב בפסוק "ויוסף הורד מצרימה" נתבאר ענין השינה והחלום והפתרון מה עניינם באר היטב.

ואחר שחזר ז"א אל מדתו הראשונה בן ו' קצוות בלבד -- נסתמו עיניו ועפעפיו ולא יכול להשגיח ולהאיר בנוקבא כבראשונה. וגם הסתכלות אריך אנפין בו נחסרה ממנו. וכנגד הסתלקות הארת עיני אריך אנפין ממנו אמר "המפיל חבלי שינה על עיני", כי בחסרון הסתכלות עליון בו נפלה שינה בעיניו. ומזה נמשך כי גם הוא סילק הארתו והשגחתו בנוקבא, וסגר עיניו בעפעפיו ולא נסתכל בה, וכנגד זה אמר "ותנומה על עפעפי".

ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה -- כן נוקבא (אחר אשר הגדילה אחור באחור פרצוף שלם כנזכר) חזרה למדתה הראשונה להיותה בסוד נקודה קטנה ע"י הפלת התרדמה כנזכר. ולכן עתה נקראת "צלע" ולא "פרצוף". וזהו שאמר הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו". ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א ואז האיר בה אריך אנפין והשלים תיקונה והגדילה ובנאה בנין שלם כמו שהיה בעלה בתחילה. ונמצאו עתה שניהם שוין ממש זה כזה, אדם וחוה. ואח"כ חזרה הבינה להלביש נה"י שלה ברישא דז"א לעשות לו מוחין כנ"ל. ונמצא כי אז היו שניהם פנים בפנים.

אמר חיים הכותב נלע"ד כי זה סוד עליית לאה למעלה כמו שנתבאר לעיל בדרושים שקדמו, ולכן היא כנגד פנים ממש דז"א. ואפשר שאח"כ מתחברת עם כלים דרחל ונעשות שתיהן פרצוף א'. ולהיות כי לאה היא אחוריים דאימא לכן עלתה למעלה והבן זה.

אבל צריך שתדע כי יש שני בחינות של פנים בפנים.

• בחינה הא' היא זו שזכרנו עתה כי נעשו פב"פ ע"י המאציל העליון ואז באו אל הנקב' גם היא בחינת פנים מלמעלה מן המקום שנמשכו בחינת הפנים של ז"א.
• בחינה השנית היא כי אעפ"י שחוזרים פב"פ -- הוא מכנגד החזה דז"א ולמטה, כשיעור שהיתה עומדת בתחילה מאחוריו, חזרה עתה להיות בפניו שיעור ההוא עצמו בלבד, ואז נכנסין אורות הנה"י דז"א מצד בחינת הפנים שלהם ומאירים בה ונעשים בה ג' מוחים ואינם נמשכים מלמעלה כנזכר, כי כן עד"ז בהיותה מאחוריו היו מאירים אחורי' דנה"י שלו בה ונעשו בה ג' מוחין כנז"ל.

וצריך שתדע שאין הכונה לומר שהנה"י שלו נעשו ממש מוחין דילה -- אמנם הכוונה היא שהנה"י שלו מאירין בגלגלתא דילה ואז נעשה מהם גלגלתא א' לקבל בתוכה מוחין עלאין שיבואו אליה, אבל אפשר שלפעמים אין בנקבה רק ג' אורות אלו דנה"י דז"א לבדם בסוד מוחין דנוקבא. ולפעמים יש גרעון אחר גרוע מכל זה והוא שאפילו ג' הארות האלו דנה"י דז"א לבדם אינם בה בסוד מוחין, רק בחינת ניצוצות מתנוצצות מהם, ובחינה זו השלישית היא בחינת מוחין דנוקבא בימי החול שלא בזמן התפלה. והסתכל ג' מיני מוחין אלו של הנוקבא וזכרם.

ונמצא מכל זה הנ"ל שאריך אנפין הוא המפיל שינה על עיני ז"א שלא להסתכל בו וחוזר לבחינת ו' קצוות, ועי"כ נמשכת תנומה על עפעפי ז"א מלהשגיח בנוקבא, וגם היא חוזרת לבחינת נקודה אחת. ואח"כ אריך אנפין הנזכר עצמו -- מגדיל ומאיר את הנוקבא כנ"ל. וכנגד זה אנו אומרים "ומאיר לאישון בת עין", כי אריך אנפין מאיר בנקבה הנקראת "אישון בת עין" כנודע.

והענין הוא כי בהיות המלכות בסוד נקודה, אין בה פרצוף שלם רק נקודה אחת כלולה מי' ספירות, אבל אינם בה בפרטות. ותמיד המלכות עומדת בבחינת נקודה כנודע עד שאנו צריכים לבנותה בנין גמור ע"י ברכת אבות כנ"ל, ואז בהיותה בסוד נקודה זו -- אז נקראת המלכות "אישון בת עין" בכל ספר הזוהר והתיקונים. וזכור היטיב כלל זה. וזה ענין אומרו "ומאיר לאישון בת עין" שהוא הנקודה הזאת. וע"י הארתו בה מגדילה ונעשית פרצוף גמור כנ"ל.

וצריך שתדע כי זו הנקודה יכולה לעמוד עם ז"א פב"פ בכל עת וזמן. וזכור גם זה. ועיין בהקדמת ביאור תפלות ר"ה, ושם נתבאר היטב ענין ומאיר לאישון בת עין. וגם בדרוש התפילין למה נוהגים ביום ולא בלילה -- נתבאר היטב טעם לזה שהנקודה הזו היא בחינת הכתר שבה ושאר הט' נקודות באים לה בסוד תוספת לבד.

הכלל העולה מכל זה, כי כל מה שנעשה בערב שבת בראשית נעשה עתה בכל לילה כדי שבשחרית בברכת שים שלום תחזור עמו פנים בפנים. וכבר נת"ל כי יש ב' בחינות פב"פ, ונמצא כי עתה בלילה הגבורות והדינים אשר מצד הנקבה מתגברין והיא הולכת ונגדלת -- עד שנמצא שבעת הבקר כל גבורותיה מתחברו' בנקודת ציון שבה, ושם נעשה הזווג בסוד ה' גבורות שבנקודת ציון שבה. ובזה יתבאר לך ענין שליטת הנקבה בלילה הנזכר בזוהר, לפי שהזכר אין לו שליטה אז כי נפלה שינה על עיניו, וביתא אתמסר בידהא בסוד "ותקם בעוד לילה כו'" כנודע.

ועתה נבאר כונת ברכה זו יותר דרך סוד ורמז עם שהכל כונה א' היא עם מה שביארנו עתה והכל נקשר זב"ז הכה הסתכלות והארה העליונה נמשך מן הויה דע"ב דיודין אל הויה דס"ג ומשם אל הויה דמ"ה דאלפין ומשם אל הויה דב"ן דההין אבל כל זה הוא בסוד מדת יום כי השפע נמשך דרך הזכר כי הוא הגובר והשולט ביום אבל בלילה שאז מדת לילה גוברת נמשכה הארה מן הויה דע"ב דיודין עצמה דרך ישר אל הויה דב"ן דמלוי ההין ואז מתמלאת גם היא ונעשית ביודן כמו הראשונה ולהיות כן צריך שתסתלק ההארה מהויה דס"ג והויה דמ"ה וכל זה נרמז בברכה זו של המפיל חבלי שינה על עיני היא הסתלקו' הארה מהויה דס"ג הנקרא עיני לפי שיש במילויה ג' יודין הנק' עיינין כנז' בתיקונים תי' ע' ותנומה על עפעפי היא הסתלקות ההארה מהויה דמ"ה דאלפין ונק' עפעפי כי הוא לבוש אל הויה דס"ג כנודע כי שלש אלפין דמ"ה בהם מתלבשין ג' יודין דס"ג כי אות יוד במילואה מצוירת באות א' כזה א' כמבואר אצלנו וגם ט"א כי ציור האלפין הם ממש כדמו' עפעפי כי ב' יודין א' עליונה וא' תחתונה הם כדמות ב' עפעפיים וע"י הסתלקות ההארה משתיהם נמשכת הארת הויה דע"ב דיודין אל הויה דב"ן דההין שהיא המלכות הנקרא אישון בת עין. וענין ההארה הזאת הוא בחינת התהפכותה להיותה מילואה ג"כ ביודין כמו ההויה העליונה כנז':

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ז (עריכה)

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ז דרוש ז':

הנה כבר נת"ל ענין הק"ש בדרושי ק"ש דשחרית בתכלית הביאור בכל אותם הדרושי' כולם וע"ש היטב גם לעיל בדרוש סדר הלילה בקצרה ביארנו כי הק"ש הזו ודשחרית כונתם שוה זולתי בכמה פרטים שנתבארו שם באותם הדרושים דק"ש דשחרית וע"ש וגם בקצת פרטיים אחרים שהם בתיבו' אלו ה' אלקינו ה'. ובמילת לעולם ועד כנ"ל בדרוש סדר הלילה בקצרה והנני מבארם עתה בע"ה אבל צריך שתדע שעיק' כונה זו היא כדי לתקן ולכפר על עון א' חמור מאד אשר הוא המונע עליית הנשמה בלילה לאדוניה. וע"י כונה זו נתקן האדם מאד מאד ממה שחטא ואע"פ שכבר נת' תיקונו בשער השביעי הנקרא שער רוה"ק והוא תיקון המוציא שז"ל הנה התיקון ההוא יועיל לנקות לו עונו שלא יכנס לגהינם ושימחלו לו עונותיו אלו אבל עדיין צריך תיקון אחר גדול וחזק ממנו כמשי"ת עתה בכונת ק"ש זו והוא לתקן ולהחיות אותם הטיפות בעצמם שיצאו לבטלה ונכנסו בקלי' ולהחזירם אל הקדושה. וזה ענינו דע שבכל עבירות שבתורה אפי' החמורות אין בהם מי שמוליד מזיקין ממש כמו המוציא שז"ל כמשי"ת כי אפי' הבא על כל העריות שבתור' נולדי' משם ממזרים גופניים בעוה"ז והאמת הוא שמי שעובר שאר עבירות מתלבשין בו המזיקין ונעשים קטגורים עליו אבל המוציא שז"ל עונשו גדול לאין קץ. הלא תראה מה שהפליגו בזו' במקומות רבים ובפרט בפ' ויחי שאמרו שכל העבירות תליין בתיובתא לבד ממוצי' שז"ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי ויתיר ולא חזי אפי מלכא לעלמין כו' וע"ש. וזה ענינה דע כי המוציא שז"ל פוגם במחשבה כי אינו משתמש בשום כלי ובשום ערוה ועונשו גדול שפוגם בדעת עליון דאו"א וכמו שמעשיו הם זכר בלי נקבה כן כביכול גורם למעלה שממשיך אותה הטפה של אותה נשמה מן הזכר העליון ואינה נשפע' במלכו' אבל יוצא לחוץ אל הקלי' הנק' קליפ' נוגה הנז' בזוהר פ' ויקהל והיא ג"כ סוד אותה טיקלא דאזדמנת בההוא סטרא דעשיקת נשמתין כנז' בתחלת הסבא דפ' משפטים דצ"ה וצ"ו. הנה אשת זנונים דס"א פתי לחוה באמצעו' קליפ' נוגה כנז' שם פרשת ויקהל ונמשכת אותה הנשמה אליה ואז מתחב' בה כח מזיק אחד הנמשך מאותה אשת זנונים ונעשי בחי' גוף א' אל אותה הנשמה נמצא שהמוציא שז"ל גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחי' בנים שיתערבו בס"א ושם יתלבשו בגופו' הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע. והנה כדי לתקן עון זה צריך שימית אותם הגופות הטמאות המלבישים לאותם הנשמות ועי"כ אותם הנשמו' יברחו משם ויחזרו אל שרשם שבקדושה ונמצא שצריך שני כונות אחת להמית הגופות ההם. ב' להחזיר הנשמות ההם אל מקום הנוק' העליונה דקדושה שיתוקנו שם ויצויירו כשאר כל הנשמות ואח"כ יבואו בעוה"ז כשאר כל הנשמות:

גם יש עון אחר דומה לזהו הוא מי שמשמש מטתו ואינו שוהא עד שיצאו כל הטפין לגמרי כי אותם שיורי הטיפו' היוצאו' לבטלה אף ע"פ שאינם ראוים להוליד עכ"ז נבראים מהם ג"כ בחי' מזיקים ומשחיתים רעים ע"ד הנז' ובכל זה הנז' תבין סוד גדול הנז' בזו' פ' בלק על פסוק לא ישכב עד יאכל טרף כו' ובדרושי חז"ל בענין אותם אלפים ורבבות של מזיקין שהאדם ממית בכל לילה ע"י הק"ש של המטה וצריך האדם לכוין בכל ק"ש שאומר על מטתו לכוין בתיקון עון זה ולהמית כל אותם הגופות של מזיקין הנז' ויש אדם שגדול כח כונתו עד שיוכל להמי' בכל לילה אלף וקכ"ה כנז' בפ' בלק דף רי"א ע"ב ויש אדם שלא יוכל להמית אלא דבר יום ביומו וכמספר הימים שחטא כך צריך ימים אחרים כנגדם לתקן עון זה ויש בענין הזה כמה פרטים ואין אנו עתה בביאורן. ונמצא כי עיקר התיקון הוא שיכוין להמית ע"י הק"ש של מטתו אותם הגופים של המזיקים ועי"כ יוכל האיש הזה להעלות עם נפשו אותם הנשמות למעלה אל הקדושה לתקנם בכל לילה. ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא איש וזה נרמז בפ' לא תאונה אליך רעה ר"ל לא תאונה אליך שאתה זכר הרעה שהיא לילית אשת זנונים ונגע לא יקרב כו' ר"ל נגע שהוא סמא"ל דכורא אל יקרב באהליך שהיא אשתך כמ"ש שובו לכם לאהליכם. ואמנם ענין כוונת מיתת הגופו' הנז' הוא בכוונ' שמות העולים בגי' כמנין וחרב פיפיות בידם כמשי"ת בע"ה. וזה ענינו הנה אחר אשר נת' כי עון זה פוגם עד או"א אם כן צריכין אנו להוריד שפע מזלא קדישא עלאה דא"א הנק' דעת עליון החופף על או"א כנודע דבמזלא אתכלילן ומרוב האור הגדול ההוא הנשפע משם אין יכולת אל הקלי' להתגבר ולקבל הארה ההיא כלל ועיקר ואז הם מתים וכבר הודעתיך כי זה המזלא עלאה דדיקנא עילאה דא"א הוא נק' דעת החופף על או"א והוא בחי' שלשה הויות דיודין שכל א' בגי' ע"ב ושלשתם בגי' רי"ו וז"ס ע"ב רי"ו שנתבאר אצלנו בענין ויעבור וע"ש שאותיות ע"ב רי"ו הם ויעבר והם צירוף עיבור כי הוא עיבור של המשכת טיפת הנשמה משם כי כללות כולם ביחד הם בחי' מציאות הויה דיודין העולה ע"ב ובפרטן הם ג' הויות העולו' רי"ו ואם תחבר ע"ב רי"ו יהיו בגי' רפ"ח וז"ס פסוק והנה פרח מטה אהרן לבית לוי כי אהרן הוא חסד שהוא בגי' ע"ב ולוי הוא גבורה שהוא בגי' רי"ו ושניהם יחד בגי' פרח. גם ז"ס ורוח אלקים מרחפת והיא מלה מורכבת מב' תיבות מ"ת רפ"ח ואותיות מ"ת הם בר"ת וס"ת ואותיות רפ"ח הם האמצעיות שבין אותיות מ"ת והוא ענין קלי' נוגה הנק' בשם רוח אלקים מרחפת לפי שע"י קלי' זו הנק' נוגה ונק' רוח אלקים אותה הטיפה העליונה של הנשמה הנמשכת ויורדת מן רפ"ח העליון שהם ההויות הנ"ל של הדעת העליון הנקרא מזלא הנה היא נמשכת למקום המיתה הנ"ל בענין עון המוציא שז"ל. ונמצא שהרפ"ח נכנסת באמצע המית' שהם אותיות מ"ת של מרחפת. גם זהו סוד פסוק טרף נתן ליראיו כי רפ"ח הנז' שהם בגי' טרף ע"ה שהם אותה הטיפה הנז' אשר נטרפה בחיצוני' ונעשית טרפה חוזרין יריאיו של השי"ת וטורפין אותה מתוך הקלי' באופן שיש ג' הבנות במילת טרף הא' הוא בחי' רפ"ח עם הכולל נקרא טרף. הב' היא ענין היו' נטרפים מן החיצונים ולוקחים אותם. הג' היא ענין יראי ה' שחוזרין לטרוף אותם מהחיצונים ע"י כוונות ק"ש שעל המטה כנ"ל וכמו שנבאר בפסוק לא ישכב עד יאכל טרף וביאר הכתוב באיזה אופן ניתן הטרף הנז' ליריאיו ואמר כי הוא כאשר יזכור לעולם בריתו ר"ל כאשר ימשיך שפע דעת העליון מזלא קדישא הנקרא זכור למטה ביסוד התחתון וזהו בריתו ונמצא כי ענין המשכה זו צריכה להתכוין בק"ש שעל המטה וז"ס לא ישכב עד יאכל טרף שע"י ק"ש שעל המטה טורף האדם אותם הטיפות הנמשכות מן רפ"ח עליון כנז' מיד המזיקים החיצונים ומחזירין אותם למקומם לקדושה גם ז"ס יפול מצדך אלף כו' שהם אותם הגופות הטמאים שהלבישו לאותם הנשמות שימותו ויפלו ואז לא תוכל עוד הקליפה לגשת אליך רצונו לומר אל הנשמות הנז' היוצאו' ממך לחזור להלבישם כיון שכבר מתו ובזה יצדק לומר אליך לא יגש. דפשיטא היא כיון שיפול מצדך אלף ודאי הוא שאליך לא יגש אבל הכוונה לומר שלא יחזרו להתחבר עם הנשמות הנז' וגם ז"ס יעלזו חסידים בכבוד כו' פי' כי הנה נת"ל שיש שני מיני איסורים בדבר זה א' הוא המוציא שז"ל והעושה זה נקרא רע כמ"ש בזוהר על פסוק לא יגורך רע ועל פסוק ויהי ער בכור יהודה רע ועל פסוק אוי לרשע רע כו' והטעם הוא מפני שכל כוונתו היא לעבירה גמורה. ועוד ט"א על פי הסוד כי הטיפה ההיא מתלבשת באותה הקלי' דאשת זנונים בבחי' רע גמור בלי שום טוב כלל כיון שכל כוונתו היתה לרעה לבד ורשע הב' נקר' מי שאינו משהא עצמו על הבטן עד שיכלו כל ניצוצות הזרע ולאיש הזה אם אין בידו עבירה א' אלא זאת ואפי' זאת אינה עביר' גמורה אמנם היא כלולה מטוב ורע כי כונתו בתשמיש ההוא היה לטובה בבת זוגו אלא ששיתף בי רעה זו ולכן כנגד זה הנה שיורי הטיפו' ההם מתלבשות בקלי' נוגה הנק' טוב ורע כנודע אצלינו וזכור זה וכיון שהוא כן נמצא שהעושים עבירה זו השנית וחוזרי' עתה בתשובה ורוצים לתקנה ולחזור ולקחת הטיפו' ההם מתוך הקלי' יקראו חסידים וזמ"ש יעלזו חסידים בכבוד כו' וזה דיבר על הכת השנית משני הכתות הנז':

אמר חיים הכותב הנה לעיל בתחלת הדרוש נראה להפך שכל שני מינים אלו נכנסים בקלי' נוגה אבל מה שנלע"ד הוא שלעיל לא נאמרו הדברים בדקדוק וכאן הוא האמת כי הנשמות הנמשכות משז"ל מקבלתם אשת זנונים אשת סמא"ל ובה מצטיירו' גופות לאותם הטיפות כיון שכולו רע אבל שיורי הטיפות של אותם שלא שהו עצמ' בעת הזווג אותם אינם נמסרות אלא ביד קלי' נוגה הנק' טו"ר כנלע"ד. אמר עוד ירננו על משכבותם והיל"ל ירננו במשכבותם אבל הכוונה לומר ירננו ויאמרו ק"ש כדי לתקן העון שעשו על משכבותם שלא המתינו עד שיכלו שיורי טיפי הזרע כנז'. וביאר באיזה אופן הוא הרינון הנז' כדי להמית הגופות ההם ואמר רוממות אל בגרונם כו' וביאורו יובן במה שנתבאר אצלנו בענין או"א כי שיעור קומתם הוא מן הגרון דא"א עד טבורא דלבא דא"א עצמו. והנה דיקנא קדישא דא"א אשר התיקון הא' שלו נק' א"ל ועל שמו כל הדיקנא נק' א"ל וזו הדיקנ' הנק' רוממות א"ל הנה חפיא ותליא על הגרון דא"א וזה מ"ש רוממות אל בגרונם בגרון דא"א שהחסידים הנז' מתחזקים ע"י ונק' גרונם ומזו הדיקנא נמשך ההוא מזלא קדישא הנק' וחרב פיפיות וחרב זה לוקחים אותו בידם וזהו וחרב פיפיות בידם והענין הוא כי ההוא מזלא קדישא הוא בחי' אותם הג' הויות דיודין העולים רי"ו כנ"ל וגם הוא גי' וחר"ב והנה נמצא כי כל תיקון עון זה הוא ע"י המשכת שפע דעת עליון הנק' מזלא קדישא אשר הוא בחי' ג' הויות דמילוי יודין כמנין וחרב ולכן אנו צריכין עתה לבאר באיזה מקום מן הק"ש צריך לכוין כוונ' זו אמנם נבאר בדרך קצרה הענין והוא כשאומר פסוק שמע ישראל כו' ומכוין בענין הזווג דאו"א בג' תיבות ה' אלקינו ה' כמשי"ת בע"ה אז צריך לכוין שאותם ג' הויו' דמילוי יודין העולי' רי"ו אשר בדעת העליון מזלא עלאה הם משפיעים שפע גדול בה' אלקינו ה' שהם או"א ודעת שלהם והם מקבלים מאלו הג' הויות ומושפעים מהם ומאלו ג' הויות הנז' יורד השפע עד ג' מוחין דנוק' דז"א וע"י כל אלו ההשפעות מתבטלים החיצונים ומתים וכבר ידעת שענין הדיקנא הוא לאכפיא דינין כנז' באדרא:

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ח (עריכה)

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ח דרוש ח':

בכוונת ק"ש הזאת על מתכונתה באר היטב דע כי הנה כדי שתבין עניינה צריך שתשגיח תחלה באורך אל מה שביארנו בזוהר פ' נשא קל"ה ב' בביאור ענין אוירא דכיא ובוצינא דקרדינותא ושם הקדמנו הקדמ' א' יקרת הערך ותשגיח בכולה ומשם תבין מה שנבאר כאן ואמנם נבאר כאן הענין בקצרה דע כי תחלת כל זווג וזווג בין דאבא עם אימא בין ז"א עם נוק' צריך שבתחלה יעשו בהם בחי' כלי בביאה ראשונה בסוד מ"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשא' כלי ואח"כ מזדווגים פ"ב להתעבר ולהוליד. והנה הזווג הנעשה בלילה אינו לצורך עיבור והולדה רק לעשותה כלי וביום הוא לצורך עיבור והולדה ממש. והענין הוא כי בחצות הלילה אז מזדווגים או"א בסוד ביאה ראשונה לעשותה כלי ומכח זה הזווג נמשך כח זווג דזו"ן אחר ח"ל בסוד ביאה ראשונה ג"כ ואיננה רק לעשותה כלי ואח"כ ביום יש זווג עליון דאו"א וזווג תחתון דזו"ן ושניהם בסוד ביאה שניה להתעבר ולהוליד כי בק"ש אז הוא זווג או"א כנודע ובתפלת שחרית בש"ש אז הוא זווג זו"ן וכן בלילה הק"ש שאנו אומרים על המטה היא לצורך זוג או"א בסוד ביאה א' לעשותה כלי ואחר ח"ל עד הבקר אז הוא זווג זו"ן והנה כפי זה מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד ח"ל מטעם הנ"ל אבל אנו אומרים ק"ש קודם שנישן כי אח"כ בחצות נעשה הזווג למעלה ע"י נשמותינו וכמ"ש בע"ה ולכן אנו אומרים ק"ש בהיותינו עומדי' עדיין בעוה"ז קודם שנפקיד נשמותינו למעלה וכוונתינו היא שיועיל ק"ש זו לזווג שבחצות הלילה כנ"ל. והענין הוא שבתחי' ע"י ברכת המפיל חבל שינה כו' עם הכוונה הנ"ל הנה ההוא רוחא דז"א דיהיב בנוקב' בביאה א' לעשותה כלי חוזר ומסתלק ממנה בסוד ותנומה על עפעפי כו' ונדבק במקורו בתוך ז"א ואז אין הנוק' מאירה ע"י ז"א כלל אלא מבחי' אימא עלאה שעלי' נאמר ויבן ה' אלקים את הצלע כנ"ל בסוד ומאיר לאישון בת עין והולכת ונתקנת עד שבאחרונה ויביאה אל האדם דהיינו בש"ש דתפלת שחרית ונמצא שעתה הנקב' חזרה לסתום פתחאה ומקורה כאשר בתחלה בתולה ואיש לא ידעה. והנה אנו צריכין בחצות הלילה לעשות בחי' כלי בה ובאימ' עלאה כנ"ל ושני בחי' אלו שהם עשיי' הכלי באימא ובנוקב' דז"א נעשו' בחצות הלילה ממש ע"י ק"ש שעל המטה ושם באדר' נשא נת' איך גם אימא עלאה צריכ' להעשות כלי מחדש בכל לילה והטעם לפי שכאשר אימא עלאה נחיתת נה"י דילה בסוד ג' מוחי' גו רישא דז"א הנה ההוא רוחא עלאה דיהב בה אבא בביאה קדמאה לעשות' כלי הנק' אוירא דכייא מנחילתו לז"א וצריכ' היא לקבל מחדש כלי אחר:

ועתה נבאר ענין הק"ש. שמע הכונה היא להמשיך את השבע קצוות עלאין שבאימא עלאה מחסד עד המל' שבה להמשיכן ממנה אל נוק' ע"י ז"א עצמו וזה נרמז במילת שמ"ע ר"ל שם ע' כי הנוק' הנק' שם מקבלת שפע מן ז' קצוות הבינה הנק' ע' כל קצה כלול מעשרה הרי ע'. ולכן ע' זו גדולה מאלפא ביתא דאתוון רברבן דאינון בבינה עלמא דאתי וע"י קבלתה זה השפע יכולה המלכות לעלות עד הבינה ולפי שכל שרש ומציאות המלכות איננה רק נקודה חדא קטנה כנודע והיא תחת ו"ק הת"ת ולכן היא צריכה לקבל עתה מכל הז' קצוות עליונות אבל ז"א אינו צריך לקבל שפע רק מב' קצוות לבד והם חו"ג שבחכמה לבד וזה נרמז במלת ישרא"ל שי"ר א"ל. שי"ר גבורה. א"ל חסד. כנז' בתיקונים וז"ס ישראל עלה במחשבה שהיא חכמה עלאה:

והנה נודע כי נוק' דז"א מתחיל שיעור קומה מן הת"ת דז"א ולמטה ונמצא כי החסד והגבורה דז"א הם לבדם לז"א ולא לנוק' ולכן הם לבדם צריכין לקבל מן החסד והגבור' שבחכמ' עלאה ועדיין ג"ר שהם ג' מוחין דז"א או דנוק' אין עדיין מקום המשכתם עתה עד מלת אחד כמו שנבאר בע"ה והנה אחר שהמשכנו ב' מיני שפע אלו לו ולה נמצא כי ישראל נתקן ועלה במחשבה שהיא חכמה וגם המלכות קבלה איזה תיקון ועלתה בבינה ואז שניהם מעוררים אותם לזווג עליון נוק' מעורר' לאימ' וישראל לאבא ואז מתעורר היסוד העליון דאבא בבחי' ג' הויות דמילוי יודין שהם בגי' רי"ו וכבר ביארנו כי המשכת השפע הזה נמשך מדעת עליון דעתיק דאתגניז בין גלגלתא ומוחא דא"א בסוד אוירא דיתיב על קרומא דאוירא ומוחא כמבואר אצלינו באד"ז ומשם נמשך עד דעת עליון דלעילא מאו"א והוא מזלא עלאה דדיקנא דא"א כנ"ל בתחילת הדרוש ומשם נמשך לדעת דאבא ומשם ליסוד שבו והנה ג' הויות דיודין הנז' נרמזים בג' תיבות ידוד אלקינו ידוד ותכוין כי ב' הויות אלו הם ביודין והויה ג' דיודין נרמזה במלת אלקינו באופן זה כי הויה דיודין בגימ' ע"ב. וד' אותיותי' הפשוטות הם גי' כ"ו ועם הד' אותיות עצמן הרי ק"ב כמנין אלקינו ונמצא שתכוין שני כוונות ביחד הא' היא כי ה' אלקינו ה' ה"ס הכנה והזמנה אל או"א ודעת להזדווג כוונה שני' היא כי ג' הויות הנז' העולות רי"ו הנרמזות ג"כ בג' תיבות אלו כנז' גם הם מתעוררים לרדת מלמעלה ואין עתה רק הכנה והתעוררות בלבד לחבר יחד או"א ודעת ואחר אשר כבר נתעוררו צריך שנעלה מ"ן אל אימא עלאה כדי לקבל כלי הנז' מבעלה שהוא ג' הויות שעולים רי"ו כנז' ונודע שהמ"ן דאימ' הם זו"ן בניה וז"ס אחד א"ח ד' א"ח ז"א ד' נוק' כי שניה' מתייחדי' לעלות בסוד מ"ן באימא עלא' ונודע כי גם אנחנו ישראל התחתונים צריכין לשתף עצמנו בזווג זה אלא שאין בנו כח לעלות אלא ע"י מסירת עצמינו בד' מיתות ב"ד על קידוש השם ולכן במלת אחד צריך לכוין למסור גם אנחנו נפשותינו על קדוש השם ולהעלות נפשותינו בסוד מ"ן והם בהתחברותינו עם זו"ן בעת עליותינו והם יסייעונו לעלות ובק"ש דשחרית נת' כוונה זו באורך וע"ש ואחר שכוונת להעלות מ"ן במלת אחד אז תכוין אח"ך כי אבא יהיב ההוא רוחא וההוא כלי באימא שהם בחי' ג' ההויות העולות רי"ו כנז' והרי תקננו בחי' כלי באימא עלאה בפ' שמע ישראל כו'. אח"ך בפ' בשכמל"ו תכוין להמשיך כלי במלכות ולכן אנו צריכים עתה לתקנה פעם אחרת באופן זה והוא כי הנה נת"ל וגם נתבאר עיקר דרוש זה באדר' נשא קל"ה ע"ב כנ"ל כי הבינה עלאה בהלבישה נה"י שבה בסו' מוחין לז"א יהיבת ביה ההוא רוחא וההוא כלי דביסוד דילה ואז אותו הרוחא שהוא הויה דמלוי יודין מתחלק חציו ניתן בז"א וחציו ניתן בסוד זווג בנוק' לעשותה כלי גם הוא ביסוד שבה וה"ס הויה דההין שביסוד שבה כנודע והנה חצי היוד היא ה' הרי איך ממלוי יודין ניתן חציו אליה ונעשית ההין והנה בחי' הכלי הנ"ל אשר באימא כבר נתבאר שהוא ג' הויות העולות רי"ו כנז"ל אבל הכלי דיהיב ז"א בנוק' שאמרנו עתה שהוא בחי' הוי' דההין הנה הוא באופן זה שהם אחוריים הפשוטים ומלאים דההין העולות ע"ב קד"ם כזה י' י"ה יה"ו ידוד הרי ע"ב יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה הרי קד"ם וחיבור שניהם הוא רי"ו ג"כ וכמו שהרי"ו העליון רמזנוהו בג' תיבות שהם ה' אלקינו ה' ואמרנו בהם ב' כוונות הנ"ל כן זה הרי"ו התחתון נרמז בג' תיבות ברוך שם כבוד שהם גם כן חב"ד כנז' פ' ואתחנן אלא שהם בחי' ג' מו' דז"א עצמו ובתחלה אנו ממשיכין בג' תיבות אלו ג' מוחין הנק' חב"ד אל נוק' דז"א הנק' מלכותו ואז מאירין ג' מוחין דילה תוך גולגלתא דילה הנק' מלכותו וזמ"ש בשכ"מ וכמו שלמעלה העלינו מ"ן כן עתה בזווג זה התחתון דזו"ן צריכין להעלות רוחינו בסוד פקדון בבחי' מ"ן אבל בזווג דעיבור והולדה הנעשה אחר תפלת שחרית אז צריך מסירת נפשינו למיתה בסוד נפילת אפים כמבואר במקומו אבל בזווג זה שהוא לעשותה כלי די להעלות נפשותינו בסוד פקדון והנה עד עתה היה התעוררות והכנה. ועתה במלת לעולם ועד אז נותן ז"א דרך היסוד בו אל היסוד דנוקב' בחינ' הכלי של הרי"ו התחתון הנז' ותכוין כי מלות לעולם ועד הם בגי' רי"ו ם והענין הוא שעתה בהעלות נפשך בסוד מ"ן בסוד פקדון לבד תכוין להעלות אותם טיפות של הנשמות שהוצאת בשז"ל ותכוין תחילה להמית גופין דלהון ע"י הרי"ו העליון והתחתון אשר כ"א מהם עולה גימ' ח"רבו ובחרב זה אתה ממית אותם ואז תכוין להעלותם עם נפשך בסוד מ"ן ותכוין שעי"ז הרי"ו התחתון נעשית נוק' דז"א גם היא כלי כדוגמת אימא עלאה סתימאה הנקרא ם סתומה כי שם נוצר הולד במ' יום של יצירת הולד וז"ס אות מ' סתומה של לעולם ותכוין להעלות שם אותם הנשמות כדי שעתה יצויירו שם גו נוק' עלאה תוך אותו הכלי הנק' ם סתומ' ולכן צריך שתזהר שלא תכוין בענין זו המם סתומה עד שתשלי' הכוונה האחרת שהיא לעשות' כלי לפי שבתחי' צריך לעשות הכלי ההוא הנרמז באותיות לעול ועד ועי"ז תמית גופין של המזיקין ואח"ך תכוין במם סתומה אחר שגמרת לומר ב' תיבות לעולם ועד ותכוין להעלות אותם הנשמות אל תוך הכלי הנז' שהוא בחי' מם סתומה כי בו נגמר צורת הולד במ' יום ואם תכוין באות מ' סתומה קודם שתאמר מלת ועד תמצא שישארו אותם הנשמות תלויות באויר לפי שעדיין הכלי הנז' לא ניתן בה עד תשלום מלת ועד כנז' ותכוין כי כמו שאתה מחבר ומתקן ובונה כל רמ"ח איברי הזכר ברמ"ח תיבין דק"ש כן בתוך מם סתומה זו של לעול' נוצרין רמ"ח איברים של הגוף דאותם הנשמות אבל כוונה זו תכוין אותה כאשר תגמור כל הק"ש כי אז נשלמו כל רמ"ח תיבותיה. וכבר נת"ל בפסוק יפול מצדך אלף כו' ולכן באומרך יושב בסתר עליון בהגיעך לפסוק הנז"ל תכוין הכוונ' הנ"ל להמית אותם גופות המזיקין כנז"ל ועיין בסדר תפלת שחרית בפ' ואהבת ושם תמצא כוונ' א' שביארנוה שם שצריך לכוין אות' עתה בזו הק"ש שע"ה ועיין שם:

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ט (עריכה)

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ט דרוש ט':

עוד בכוונת ק"ש הנז' הנה כשתאמר הק"ש צריך לכוין כי מן תיבת ואהבת עד ובשעריך יש מ"ב תיבות וסימנך ודברת ב"ם ויכוין אל שם מ"ב שהוא אבגית"ץ כו' ויכוין לעשות ראש ומרכבה לשם הזה. ובפ' והיה אם שמוע עד ושמתם יש ע"ב תיבות וסימנם ונתתי עשב ע"ב ש' ויכוין בשם ע"ב ויכוין לעשות גופו ושתי זרועותיו מרכבה אל השם הזה ומן ושמתם עד על הארץ יש ן' תיבות כמנין אדמ"ה וסימנם על האדמה וה"ס ן' ש"ב. ויכוין לעשות בטנו ומעיו מרכבה אל החמשים הנז' ובפרשת ציצית יש ע"ב תיבות ויכוין לעשות שני שוקיו ואות ברית קדש מרכבה אל שם בן ע"ב זה ונודע שאם אדם חוטא לפעמים ח"ו בהשחתת זרעו לבטלה במזיד או באונס ומאותם הטיפות נבראים מזיקים ושידין ורוחין הק"ש שעל המטה נעשית חרב והורגת אותם שעל מציאות מיני שדים ומזיקן אלו ארז"ל על פסוק וחרב פיפיות בידם שע"י ק"ש שע"ה הורג שיעור גדול מהם כמ"ש בזוהר על פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ולכן צריך שיכוין האדם כי בק"ש יש רמ"ה תיבות כנז' שהם מ"ב וע"ב ון' וע"ב ולכן אחר שתשלים הק"ש תחזור לומר פ"א ה' אלקיכם אמת כמו שעושה הש"צ ועי"כ יושלמו כל הרמ"ח תיבות וכשאומר פסוק שמע ישראל יכוין כי יש בו ששה תיבות אחרות וסך הכל רומ"ח ויכוין שהרומ"ח הזה הוא רי"ו ול"ב פירוש כי ג"פ ע"ב שיש בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה הם רי"ו והל"ב הם ל"ב נתיבו' חכמה והם ששה שמות אלקים שיש במוח דז"א בקטנותו ג' מן אבא וג' דאימא ויש בכל א' מהם שלשה מלויי' באות ה' שבהם וסימנם יה"א שמיה רבא כנ"ל בסוד הקדיש והם יודי"ן ההין אלפין והנה יה"א בגי' י"ו והם י"ו בג' אלהים דמצד אבא, וי"ו בג' אלהים דמצד אימא הרי ל"ב נתיבות מוחין דקטנות וזהו סוד הרומ"ח להרוג בו המזיקין הנז':

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש י (עריכה)

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש י דרוש י':

נבאר פסוק בידך אפקיד רוחי כו' באר היטב מכמה כוונות והוא כי צריך שתכוין אל מה שהודעתיך פעמים רבות ענין השני ידים דאימא עלאה אשר יש בהם חמשה אצבעות בכל יד והם נעשו כלי אל המלכו' להיות לה בתוכם ענין המ"ן ואלו ה"ס ה' אותיות כפולו' דמנצפ"ך ואלו נמשכים לה משם בוכ"ו הנמשך מן שם אהיה שבבינה שעולה בגי' ל"ד כמנין יד"ך כמבואר באורך בברכת אתה גבור וע"ש ותכוין מלת בידך אל שם בוכ"ו הנז' העולה גי' ידך והנה ע"י השם הזה נעשית הנוקבא באר וכלי דמ"ן הנרמז בר"ת בידך אפקיד רוחי ותכוין להעלות שם נשמתך בסוד מ"ן כדי שתקבל אחר כך המלכות מבעלה מ"ד ותתמלא מהם ואז תהיה נקרא באר כנודע. ואח"כ תכוין כי גם בס"ת של בידך נרמזו אותיו' ידך למפרע והיא סוד היד השמאלית של הבינה העליונה כנז'. ולכן היא למפרע כנודע בסוד ויסע ויבא ויט ודי למבין ולכן באה גם כן בס"ת ולא בר"ת ותכוין שאלו הב' ידים הם מתחברות יד ימנית ע"ג יד שמאלית ונעשות כדמיון בית קיבול לקבל בתוכן המ"ן ותכוין להעלו' שם בתוך ב' ידים אלו את נפשך בפקדון בסוד מ"ן וטעם אומרו אפקיד רוחי ולא נפשי או נשמתו הוא לפי שהרוחין הם מז"א הנק' רוח כנודע ולכן אנו צריכין להפקיד לה בסוד מ"ן בחינ' הרוחין שלנו לפי שהיא צריכה אליהם כדי להזדווג ע"י בז"א והנה נתבאר כי בידך הראשונה תכוין לשם בוכ"ו. ובידך הב' תכוין אל ד"ל אותיות שיש במילוי המילוי של שם אדני והם כמנין יד"ך שבס"ת ור"ת פ'דית א'ותי י'הוה תכוין כי הוא שם קדוש מע"ב שמות דויס"ע ויב"א וי"ט וכו' פא"י ובשם ההויה שבפסוק זה תכוין כי היא מנוקדת שבא סגול בכל אות ואות ויחשוב ויכוין בהויה זו המנוקדת כך עד שישתקע בשינה מתוך מחשבה זו. גם יכוין למסור נפשו כשאומר פדית אותי יהו"ה יכוין שהיא הויה דב"ן דההין:

ודע כי מורי ז"ל לילה א' א"ל כוונה א' בפסוק זה והענין תלוי אם נכוין פקדון רוחינו ביסוד דרחל או ביסוד דלאה ואמר לי מורי ז"ל כי בכל שאר הלילות יותר טוב שלא לכוין אלא בכוונה הנ"ל אשר היא מיוסדת על היותינו מפקידים רוחינו ביסוד דרחל בסוד מ"ן אבל בלילה א' א"ל כי כפי אותה שעה ראה בחכמתו שהייתי צריך להפקיד רוחי ביסוד דלאה ולפ"ז צריך לכוין פסוק זה באופן אחר כמו שיתבאר עתה אבל תמיד בשאר לילות יותר טוב הוא לכוין ביסוד דרחל בכונה הנ"ל. וזה ענין כונה זו הנה נת"ל שבתיבת בידך נז' פעם אחת ידך. ובס"ת בידך אפקיד רוחו פעם שנית ידך הרי הם ב' ידות וצריך לכוין כי יד הא' הוא שם אהיה לפי שלאה הוא עלמא עלאה הנקרא אהיה ותכוין כי אותיות הקודמות לשם אהיה הוא אדט"ד ואותיו' שלאחריו הם בוכ"ו כמנין ידך והנה אדט"ד ובוכ"ו גי' ב"ן שהם בחי' שם ב"ן של מ"ן שביסוד של לאה ואח"ך תכוין בר"ת בידך אפקיד רוחי בא"ר והיא בחי' שם ב"ן הנז' שהוא אדט"ד ובוכ"ו ושם אהיה במלוי ההין העולה קנ"א. והנה ב"ן וקנ"א גי' בא"ר וז"ס הבאר העליון דלאה וכבר ביארנו כי הבא"ר התחתון דרחל היא חיבור הויה ואלקים הויה ואדני והרי הם שתי בארות ועוד יש באר שלישי למעלה ביסוד אימא עלאה ואין כאן מקום ביאורו. וזכור ענין אלו הבארו' הנפרדי' שיש בכל בחי' בפני עצמה לא ראי זה כראי זה:

גם בלילה הזאת א"ל שאכוין כוונה א' בק"ש והיא בענין שמצינו ב"פ שם בק"ש וב"פ ע"ד והם שני אותיו' הראשונות של שמע ישראל הרי שם א' גם או' ראשונה דק"ש היא ש' ואות אחרונה דק"ש היא מ' של אני ה' אלקיכם הרי שם שני. וכן ע"ד ראשון דשמע הוא ע' דשמע וד' דאחד הרי עד ראשון מאותיות גדולו'. ע"ד שני הם שני אותיות אחרונות דברוך שם כו' הרי ע"ד שני. והנה בענין הדרוש הזה ביאר לי כוונה גדולה ועצומה ושכחתיה:

ודע כי א"ל מוז"ל כי מי שיש לו כח השגה לדעת שכבר השלים נפשו והנה נתבאר בשער ח' שער הגלגול ד"ו וע"ש בדרוש הגלגולים כי א"א לו לאדם שתכנס רוחו בו אלא עד שיתקן הנפש תחילה כנז' פ' משפטים זכה יתיר יהבין ליה רוחא כו' לפי שהנפש היא מתוקנת ואיך תעשה מרכבה ולבוש אל רוחו שעדיין לא נכנס בו או להתתקן והוא מורכב מטו"ר ולכן בהכרח הוא שתסתל' נפשו המתוקנ' בתכלית השלימו' והסתלקו' הזה הוא כאשר האדם שוכב על מטתו בלילה ומפקיד נפשו בידו ית' אז נפשו נשאר' למעלה בבאר מ"ן דמלכו' וכאשר הוא ניעור אח"ך בשחר אז אחר ח"ל נכנס רוחו אשר לא נכנס ונתקן עדיין כי א"א לו לכנס יחד עם הנפש כל זמן שלא נתקנת היא ואף לא אחר שנתקנה היא ולא הוא ולכן האדם ההוא הנה הוא הולך ומשלים ומתקן את רוחו לגמרי ואחר כך תוכל לחזור נפשו בו באיזה לילה ע"ד הנז' ותעשה מרכבה אל רוחו כי כבר שניהם מתוקנים וז"ס פסוק נפשי אויתיך בלילה כו' פי' נפשי כי כאשר נשלמה לגמרי עד שתוכל לעלות ולהתדבק בו ית' הנה אז אויתיך בלילה כי אז ע"י שינת הלילה משתוקקת הנפש אליו ית' ועולה אליו בסוד מ"ן הצריכות לצורך זווג עליון וכיון שהיא עולה באותה התאוה והתשוקה לכן נשאר' למעלה ואינה חוזרת ובבא השחר אשר אני מתעורר אז אשחרך עם רוחי בקרבי ע"ד הנז"ל ואל תתמה ממלת אף כי הכונה לומר כי זכה אל הרוח אבל לא בשיתוף עם הנפש ממש וזהו אף רוחי כו'. ולרמוז אל כל הנז' לכן נרמז בר"ת בלילה אף רוחי מלת באר לרמוז אל מה שביארנו שעולה הנפש אל הבאר העליון ונשאר' שם. והנה האדם שהשיג בעצמו שהשלים חלק הנפש בכל פרטי' וכבר הרוח מתחיל לבא בו לפרקים כמו בסוד תוספת שבת כנודע אצלינו צריך שיאמר פסוק זה של נפשי אויתיך כו' עם הכוונה הנז' ובזה יזכה אל רוחו ואם לא יעשה כן אפשר שכיון שנפשו נשלמה ואין בו כח להמשיך רוחו א"כ הרי עומד בעוה"ז לבטלה ואולי ח"ו יסתלק מן העולם בלא זמנו וז"ס ימותו ולא בחכמה כי בסיבת שאין בו חכמה ע"ד הנזכר אפשר שימשך להם המיתה ואעפ"י שאומר פסוק בידך אפקיד רוחי כו' זה הוא בחי' הנשמות העולות דרך פקדון לבד ויעלו וירדו למקומ' אבל פסוק של נפשי אויתיך כו' הוא מועיל לענין הנז' וזוכרהו:

גם א"ל מוז"ל בענין הנז' שמי שיודע בעצמו שהשלים חלק נפשו כנז' צריך שיכוין אלו הכונות בכל לילה כמשי"ת ואלו הם הנה אחר שאמר תפי' אנא בכח כו' שבו נרמז שם בן מ"ב דיצירה כנ"ל אשר ע"י העלינו את נפשינו מן העשיה אל היצירה ע"י שם זה של מ"ב שביצירה הנה אח"כ עוד תכוין בשם אהיה אשר אהיה שהוא שם מ"ב שבבריאה כנ"ל כי ב"פ אהיה בגי' מ"ב ותכוין שע"י שם מ"ב זה דבריאה אתה מעלה בחי' רוחך מן היצירה אל הבריאה. ודע כי יש שם מ"ב אחר בבריאה והוא עליון וגבוה מן המ"ב הנז' והוא שם אהיה יה"ו ומ"ב הראשון הוא תחת זה המ"ב אבל שניהם הם בבריאה ולכן טוב לכוין בשניהם. אח"כ בידך אפקיד רוחי כו' תכוין כי ר"ת הוא באר והוא חיבור שמא שלים של יהו"ה ואלקים וחיבור שמא שלים של הויה ואדני וכולם בגי' באר גם תכוין כי אלקים הוא בגימטרי' אהיה אדני:

ובזה תבין למה חיבור הויה אלקים נקרא שמא שלים יותר משם הויה אדני כנז' בפ' ויקהל והטעם הוא כי בו נכלל ג"כ שם אהיה גם תכוין כי ידוד ואלקים בגימט' יב"ק ובתיבות ידוד אל אמת תכוין כונות אלו ידוד הוא כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה ותכוין בד' אותיות אחרונות שהם ממולאו' בההין והם בגימטר' ב"ן גם תכוין כי י' באצילות י"ה בבריאה יה"ו ביצירה ידוד בעשי' ולכן הוא במילוי ההין כנז' ובמלת א"ל תכוין אל הויה דס"ג שיש בה תלת יודין ואלף שעולים א"ל כנודע. ובמלת אמת תכוין אל שם אהיה פעמים אהיה שעולים בגימט' אמת וחשבון זה נק' חשבון המרובע. וזה הפסוק יהיה סיום כל דבריך ותישן מתוך כונות אלו ומחשבה זו:

עוד יכוין בר"ת בידך אפקיד רוח ר"ת בא"ר כנ"ל והם חיבור הויה אלקים הויה אדני שיהיו משולבים כזה יאהדונה"י אילההויהם והכונ' היא להעלות נפשותינו מבור זה אל באר מים חיים נובעים ע"י היחוד הזה הנז'. גם פדית אותי יהו"ה ר"ת פא"י שם אחד משמות ע"ב כנ"ל. והוא חיבור ידוד ואדני ויכוין בתיבות אלו שהשי"ת פודה אותי ר"ל אות י' של ברית קדש שלי שנמסר אל החיצונים ב"מ ע"י השחתת זרעו לבטלה והקב"ה יפדהו ויקחהו מידם בכח שם ידוד הנז' בזה הפסוק עצמו שהוא ידוד א"ל אמ"ת וצריך שיכוין בהויה זו שיש בה ג' ציור' של רי"ו באופן זה תחלה אותיו' י"ה הם ציור רי"ו כזה י"ה. אח"ך תצרף אותיו' ה"ו והם ציור רי"ו כזה ה"ו. ואח"כ תצרף אותיו' ו"ה והם ציור רי"ו כזה ו"ה. והרי הם ג"פ רי"ו ותכוין כי כל רי"ו מאלו ה"ס שם א"ל כי א"ל פשוט ומלא הוא בגי' רי"ו והנה ג"פ א"ל הוא מגן ופשוט ומלא הוא רי"ו ורי"ו הוא בגי' יראה וכל הכונות הנז' נרמזו יחד בפ' מגן אם יראה ורומח במ' אלף בישר'. מגן הוא ג"פ א"ל ירא'ה הוא אותיו' רי"ו ורומ"ח שבק"ש הנ"ל והכונה שבכח כונות אלו נלחם האדם עם המזיקין והורג אותם כמבואר אצלינו במקומו בפ' זה באומרו אז לחם שערים כו' אז ירדו לשערים עם ה' כו' ועיין בש' רוה"ק כי הוא מדבר על בחי' המזיקין הנזכ' ובתיבת א"ל תכוין אל שם ייא"י היוצ' מהויה דס"ג. ובתיבת אמת תכוין אל אהיה פעמים אהיה שהוא בגי' אמ"ת בסוד כולו זרע אמת כמבו' אצלינו. אח"כ תאמר אתה תקום תרחם ציון ובתי' תרחם תכוין אל ג"פ רי"ו שנתכונ' בציור שם ההויה הנז' והיא ידוד אל אמת ושלשתם בגי' תרחם גם תכוין כי תרחם בגי' ידוד ואהיה וב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ והכולל ויכוין שאם נמסרו נר"ן שלו ביד הקלי' ע"י השחתת זרעו לבטלה יסתלקו עתה משם ויחזרו ויתעלו אל הקדושה עם נפש האדם עצמו העולה עתה שם בסוד בידך אפקיד רוחי כו' אחר הכל תכוין אל שם אלוה ויש בו כמה כוונות. ראשונה תכוין ששם זה הוא מלבוש הנשמה השומר אותה מיד החיצונים כמ"ש בסבא דמשפטים על פ' בבגדו בה ולכן בלילה אשר הנשמה עולה צריך להעלותה ע"י שם זה ולהעלימה מן החיצו' שלא יתאחזו בה כמי שמתכסה בטליתו וענין עליה זו הוא שעולה עד יסוד דנוק' העליונה בסו' מ"ן כנודע ואז נעשית באר מיין נבעין ולכן יכוין בשם הנזכר במלואו כזה אלוה אלף למד וו ה"א עוד יכוין אל מ"ש בסבא על פסו' שארה כסותה ועונתה כו' ואמר כי כסותה הוא שם אלוה והוא השם המלביש את הנשמה להעלימ' מן החיצוני' שלא יתאחזו בה כנ"ל והנה הכוונה הכוללת בשם זה נז' בזו' פ' לך לך שביאורו הוא א"ל ו"ה ר"ל כי שם א"ל הוא חיות המחיה לשני אותיות ו"ה שה"ס זו"ן והחיות הנמשך להם הוא מן אימא שהיא סוד שם אהיה דיודין ויש בו ג' יודין ואלף שהוא שם ייאי וממנו נעשה א"ל ואל זה נמשך מאימא לזו"ן הנק' ו"ה להחיו' אותם. עוד תכוין כי שם אלוה הנז' הוא בגי' מ"ב והם מ"ב אותיות שיש בפשוט ומלוי ומלוי המלוי דהויה והנה שם אלוה זה העולה מ"ב הוא בחינת קרקפתא דרישא דז"א. גם תכוין כי אות א' שבשם זה ציורו יוד כזה א' והיא בגי' עשרים וג' אותיות הנשארו' משם אלוה הם בגי' מ"א וך' סך הכל ס"א וע"ה ס"ב וה"ס הויה באופן זה יוד ה"ה ויו ה"ה ושם זה הוא בו"ק דז"א גם תכוין כי ל' של שם זה היא כ"ו כזה ל' בגי' הויה ותכוין כי הויה זו היא הויה דס"ג ואם תחבר כ"ו דלמד עם ג' אותיות הנשארו' שהם או"ה סך הכל יהיה ל"ח ושם זה הוא מוריד ההתפשטות מלמעלה מוריד המוח תוך הקרקפתא וההתפשטות בו"ק. גם תכוין באות ו' של שם הנז' כי יש י' בראשו כזה ו' והוא י"ו ועם ג' אותיות הנשארות שהם אל"ה יהיה הכל גי' ב"ן והיא הוי"ה דב"ן ושם זה הוא כנגד המלכות. גם תכוון באות ה' של שם הנז' שציורה ד"ו שהיא בגי' י' ועם ג' אותיות האחרו' שהם אל"ו יהיה הכל בגי' מ"ז ושם זה הוא חיבור ידוד אהיה אשר בכתר והוא מוריד ההתפשטות משם ולמטה ע"כ:

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/תיקון חצות (עריכה)

שער הכוונות - דרושי תיקון חצות דרוש א דרוש א':

בענין קומו מן המטה בח"ל אחר שיטהר וינקה גופו וירחץ פניו ידיו ורגליו וילבש מלבושיו ויסדר ברכותיו על סדר הנז' בגמ' וכמ"ש הרמב"ם בה"ת. כבר נת"ל שאחר ח"ל נעשו ב' דברים הא' הוא זווג לאה ויעקב והב' הוא לבכות על רחל שירדה בבריאה בסוד שכינה בגלות היורדת למטה בעת הזו ממש ולכן צריך שתלך ותשב אצל הפתח סמוך להמזוזה שה"ס השכינה פתח העליון ותסיר המנעלים ותשב יחף ותעטוף ראשך כאבל ותרבה בבכיה כפי כחך ותקח אפר מקלה ותשים על מצחך במקום הנחת תפילין גם תכוף ראשך ותחבק פניך בקרקע ממש ותכוין בזה על שריפת התורה שנעשית אפר וגם תכוין למה שנתבאר אצלינו בש' רה"ק איך מיום שנחרב בהמ"ק ונשרפה התורה נמסרו סודותיה ורזיה לחיצונים וזה נקרא גלות התורה בעו"ה. ותאמר תחילה על נהרו' בבל כו' ותכוין לבכות על חורבן הבית ואח"כ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' ותכוין לבכות על הריגת הצדי' ואח"כ תאמר פסוקי' אלו זכור ה' מה היה לנו כו' עד סיום מגילת איכה ותכפול בסוף פסוק השיבנו כו'. הכוונות אשר יש בפסוקים אלו הם אלו בפ' זכור ה' מה היה לנו תכוין ר"ת מילה ר"ל שבמקום המיל' נכנסה הערלה הנקרא חרפה כמ"ש בבני יעקב כי חרפה היא לנו וז"ש זכור ה' מה היה לנו בתחילה המילה והקדושה. ואח"כ הביטה וראה את חרפתינו עתה ששלטה הערלה בעולם גם תכוין כי מה שהיה תחלה גוברת מדת רחמים בעולם שהוא הויה דמ"ה דאלפין חזר להיות מה"ד הנק' אלקים בגי' לנו וז"ש זכור ה' כי שם מ"ה חזר ונהפך ונעשה לנו. והענין הוא כי מ"ה במלוי הוא מם הא גי' פ"ו שהוא אלקים הרי שמן מ"ה נעשה לנ"ו. ובפ' נפלה עטרת ראשינו תכוין ר"ת נער והכוונה שתכוין כי השכינה הנק' הא אחרונה של ההויה נפלה בעונותינו וזהו מלת נפלה נפל ה' ונשאר במקומה מטטרון הנער בסוד אי לך ארץ שמלכך נע"ר גם תכוין כי הש"ך דינין שהם בגימטרי' נע"ר כמבואר אצלנו גברו על הרחמים וחסר מהם המיתוק הממתקן שהם אות ה' אשר אז נקרא נערה נע"ר ה' כמבואר אצלינו בזו' פ' בא דל"א ע"ב שם ביארנו כי הש"ך הם ה' פעמים דין שבחמשה אדני וכשניתן עמהם ה' אלפין מתמתקים ונעשים ה' שמות אדני ובפ' על זה היה דוה לבנו כו' תכוין כי זה הוא יסוד ועל היסוד שזה הוא ההוד ועתה ההוד נהפך לדוה ונמצא כי ע"ז שהוא היסוד היה דו"ה תמורת הוד ועל אלה שהם ו"ק הנק' אלה חשכו עינינו. או תכוין ג"כ אל ס"א בסוד אלה אלקיך ישראל כי על אלה חשכו עינינו. ואח"כ תאמר פסוקי ישעיה בסי' ס"ג והם הבט משמים וראה כו' אתה אבינו כו' למה תתענו כו' למצער ירשו כו' ואח"כ פסוקים שבסי' ס"ד והם ועתה ה' אבינו כו' אל תקצוף כו' ערי קדשיך כו' העל אלה כו'. ואח"כ תאמר פסוקים דנחמה שבסי' ס"ב והם על חומותיך ירושלים כו' ואל תתנו דמי לו כו' נשבע ה' בימינו כו' כי מאספיו יאכלוהו כו'. ואח"כ תאמר ג' פסוקים אלו והם אתה תקו' תרחם ציון כו' כי רצו עבדיך כו' בונה ירושלם כו' והרי נשלם ענין תיקון רחל:

ואח"כ תתחיל בתיקון לאה ותאמר לדוד מזמור לה' הארץ כו' כל המזמור וכשתאמר שאו שערים ראשיכם תכוין שעתה הקב"ה נכנס בג"ע להשתעשע בנשמו' הצדיקים כנ"ל וז"א שאו שערים ראשיכם ויכוין כי בתחילה אומר והנשאו שהם עליי' יסוד ומלכות שה"ס שני אותיו' ו"ה של וה"נשאו ו"ה נשאו ואח"כ אמר ושאו והוא רמז אל ו' עלאה ת"ת וזהו שאו ו' ובפסוק ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו יכוין אל שם הויה בא' משנים עשר צירופים אשר נרמז בס"ת ידוד וצדקה מאלקי ישעו ההי"ו. גם יכוין בצירוף א' מי"ב צירופים הנז' וגם יוצאת מס"ת וצדקה מאלקי ישעו זה והוא היו"ה ואח"כ תאמר מזמור כאיל תערוג על אפיקי מים כו' כולו ומזמור הסמוך והוא שפטני אלקים כו' כולו ולפי ששני מזמורים אלו מיוסדים בענין חשק ותשוקת המלכות לעלות עם דודה שהוא הת"ת וגם ישראל בניה הם בתשוקה הנזכר ויכוין אל הנהו שבעין קלין דרמאת ההוא איילתא עלאה וז"ש כאיל תערוג ובס"ת חסדו ובלילה שירה עמי תכוין בא' מי"ב צירופי הויה והוא וה"הי ובפסוק אלה אזכרה יכוין לתקן המלכו' הנק' אלקים אשר היא נתקנת תיקון אחר תיקון כי תחילה היא אל"ה מן אלקים ואח"כ ["ואשפכה על"י"] ניתוסף עליה אות י' וזהו על"י על י' ואח"כ ניתוסף אות מם וזהו "אדדם" אדד ם' והרי נשלמה בשם אלקים מלא וז"ש עד בית אלקים ופי' אדדה אותה ואעלה אותה עם אותיו' אל"ה וי' הנז' עד שיתחברו עם אות מם ותעשה בית אלקים. ואם הוא באותם לילות שבין פסח לעצרת שהם ימי הספירה תכוין באומרך אעבור בסך אדדם אל מספר ימי הספירה שהם מ"ט כמנין אד"דם. ואח"כ יאמר מזמור יענך ה' ביום צרה כו' כולו ותכוין בג' הויו' דב"ן דמלוי ההין שיש בזה המזמור כמו שביארתי בס' תפלת שחרית בביאור זה המזמור ותכוין כי ע' תיבין שבזה המזמור הם ע' קלין דרמאת איילת' כנ"ל במזמור כאיל תערוג על אפיקי כו' ותכוין כי ר"ת יענך ה' ביום צרה בגי' יב"ק שסודו ידוד אלקים או ג"כ אהיה יהו"ה אדני וכן ר"ת ונפלו ואנחנו קמנו בגי' יב"ק ואנחנו קמנו ונתעודד ר"ת בגי יב"ק יעננו ביום קראנו ר"ת יב"ק. גם תכוין כי ר"ת ונתעודד ידוד הושיעה המלך הוא א' מי"ב צירופי ידוד והוא ויה"ה ואח"כ תאמר מזמור אלקים יחננו כו' והענין הוא כי אחר אשר השכינה תערוג כאיל כו' וענה אותה במזמור יענך ה' ביום צרה אז אנו שואלים על עצמנו אלקים יחננו ויברכנו לנו אנו ישראל התחתונים. ודע שבימי העומר תכוין בכל תיבה ותיבה ובכל אות ואות מן הנוגעים ומיוחדים לאותה הלילה כנז' בדרוש ס"ה וע"ש. ודע כי כוונות אלו המזמורים הם ענין זווג לאה ועיבורה ולידתה בסוד ותקם בעוד לילה כו' וזכור זה היטב ולכן תאמר מזמור הללויה אודה ה' בכל לבב כו' כל המזמו' כולו ותכוין כי יש במזמור זה כ"ב אותיות אלפא ביתא כנודע ולכן אחר שתסיים המזמור תכוין עוד בה' אותיות מנצפ"ך אשר בהם נשלמו כ"ז אותיו' של אלפא ביתא כי אלו הם בחי' ציור הוולד בכ"ז אותיו' אלו והבן זה. גם תכוין בה' אותיות מנצפך שהם שם א' קדוש השולט אחר ח"ל כנזכר בזוהר פ' שלח לך וגם תכוין אל ג' שמות הנז' שם והם באופן זה כלך סעפה יאעוצה כי שם זה יוצא מה' אותיות מנצפ"ך כנז' והענין הוא כי בח"ל הראשונה נתקנ' לאה בכל איבריה וכולם הם גבו' ודינין בסוד מה שביארתי פ' בא ד' ל"ח ע"ב בסוד נערה ונער וכמו שהודעתיך לעיל שתכוין בר"ת נפלה עטרת ראשינו נער שהם ש"ך כחות הדין כמנין נע"ר ואחר ח"ל היא מתמתקת בסוד ה' אותיו' שהם מנצפ"ך ה"ג כנז' בפ' וירא דק"א ע"ב בס"ת. וענין ה"ג אלו הם בית רחם האשה יסוד שבה כנז' באד' נשא קמ"ב ע"ב ובחי' זו נתקנת בחצו' האחרונה של לילה ע"י עסק התורה שעוסקים התחתונים בעוה"ז ומקשטים ומתקנים קישוטי מטרוניתא. ואח"כ תכוין בשם א' קדוש של ע"ב שמות דויסע ויבא ויט והוא אל"ד ותכוין כי שם זה הוא בסוד הלידה של לאה וגם שם הזה עולה בגי' עם כללותו כמנין לאה וצריך שתכוין כי בתחי' עדיין לא היה כך והוא למעלה בפסוק על חומותיך ירושלם כו' המזכירים את ה' א"ל ד"מי ל"כם ותכוין כי אז היה בר"ת אד"ל ועתה נהפך ונעשה אל"ד בסוד הליד' כנז':

ודע כי פעם את אח"כ שמעתי ממוז"ל סדר המזמורים הנ"ל באופן זה כי לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה אין לאומרו אלא אחר מזמור של יענך ה' ביום צרה כו' והנה סימן מזמורים אלו הוא כך כי בליל החול סדרם הוא כא"יל תערוג שהם כאיל תערו"ג כו' יענך ה' ביום צרה לה הארץ ומלואה ובליל ר"ח סימנם כלא"ה שהם כאיל תערוג לה' הארץ ומלואה אלקים יחננו ויברכנו הללוים אודה ה' בכל לבב והענין הוא כי אם הם לילי ר"ח או ימים שאין בהם נפילת אפים אין לבכו' ולהתאבל על החרבן וגם א"ל כל המזמורים והפסוקים אלא יתחיל ויאמר מזמורים אלו שסי' כלא"ה בלבד ואח"כ יעסוק בתורה:

גם צריך שתדע שאחר שכבר גמרת כל המזמורים של הללויה אודה ה' כו' צריך שתבכה בכל לילה על עונותיך ותבקש מחילה מלפניו ית' ולכן אחר שתאמר מזמור הללויה כו' תאמר מזמור של בבא אליו כו' כולו בבכיה ותחינה ובקשה ואח"כ תאמר עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלם תקום תרחם ציון ותבנה חומות ירושלם ואח"כ תקום ממקומך ותלך למקום אחר לעסוק בתורה עד עה"ש כנז"ל וכשתאמר עד אנה בכיה בציון כו' צריך שתכוין בזה כי ציון היא כנגד רחל וירושלם כנגד לאה ותכוין להמתיק את שתיהן מגבורותיהם. והנה לאה עומדת מן החזה דז"א ולמעלה ורחל מן החזה ולמטה והנה האורות הניתנין אל רחל הם מן האחוריים דז"א שהפנים שלו הם שם מ"ה והאחוריי' והם ריבועו הוא בגי' ק"ל בזה האופן יוד. יוד הא. יוד הא ואו. יוד הא ואו הא. והוא כמנין ע"ד אנ"ה גם מגיעים אלי' אורות המגולות ביסוד דאימא אשר בהיותם למעלה כנגד לאה הם אורות סתומים והוא בחי' ההבל היוצא מן היסוד ההוא דאימא והוא מילוי הוי"ה דס"ג שהוא בגי' ל"ז כמנין בכי"ה וזהו עד אנה בכי' הכוונה לומר שעתה הם חסרים מן רחל הנק' ציון שני מיני אורו' הנז' שהם בגי' עד אנ"ה בכי"ה ואנו צועקים אליו ית' שעד אנה תמשך בכיה זו ברחל על חסרון האורו' האלו והשפע שלה אשר שניהם עולים עד אנה בכי"ה שהם ק"ל ול"ז ומלת ציון כבר נת' במ"א. וכנגד לאה אמר מספד בירושלים כי האורו' המאירים בלאה ה"ם האחוריים דיסוד אבא המאירים בלאה כנודע כי שם הוא בחי' משה המאיר בלאה כמבואר אצלנו במארז"ל כל המהלך ד"א בא"י כו' והוא רבוע דהויה דע"ב דיודין והוא בגי' קפ"ד כמנין מספ"ד. והענין שהאורות שלה שהם קפ"ד נהפכו למספד שהוא תמורת האור שהוא בגי' קפ"ד. וטעם היות' נק' ירושלם הוא כי לאה היא למעלה אחורי הפני' דז"א ממש ולכן יש לה הארה נמשכת מן הפני' וכבר ידעת שהארת הפנים היא שם אל במלואו שהוא קפ"ה בסוד ב' שמות אל במלואם והם ש"ע נהורין דאנפין עלאין כנודע ולכן תכוין כי ג' אותיות יר"ו מן ירושלם הם בגי' א"ל אלף למד והם רי"ו וג' אותיות שלם מן ירושלם הם בגי' ש"ע נהורין שהם ב"פ אלף למד והרי הוזכרו ג"פ ג' שמות אל במלואם שמקומ' בתרין תפוחין קדישין ובחוטם אשר באמצע והרי נת' טעם למה ירושלם היא בלאה ואחר שצעקנו עד אנא בכיה בציון ומספד בירושלם אנו מתפללים אליו ית' תקום תרחם ציון כנגד רחל ותבנה חומות ירושלם כנגד לאה והכוונה שבכח שני היסודות דאו"א תאיר בהם ותקים לשתיהם מנפילתם וז"ש תקום ת"ק מ"ו כי ת"ק הוא אחוריים דאהיה דיודין אשר הם בגי' תקמ"ד תסיר מ"ד שהם חשבון אותיות הפשוטות והנשאר הוא ת"ק וגם מלוי דהויה דע"ב דיודין בגי' מ"ו וזהו ת"ק מ"ו. תרחם הם ג"פ רי"ו שיש בציור ארבעה אותיו' ההויה כמו שנת"ל בס' השכיבה ושם נתבאר אחר כונת אבגית"ץ כו' ע"ש והכונה היא שע"י ג' רי"ו אלו תרחם ציון ותבנה חומת ירושלם שהם רחל ולאה וכבר ידעת כי ציון היא בחי' הנקו' הפנימיות דרחל שהיא יסוד שבה ולכן שם הוא ענין תרחם הנז' שהם ג' ציורי רי"ו שבהויה שהם סוד מ"ן שבה אמנם ירושלם היא בחי' מלכות שאינה בחי' פנימית רק חומה חיצונית כמבואר אצלנו בסדר ליל הו"ר בענין חומת ותחום כי הכל במלכות ולא ביסוד וזהו תבנה חומות ירושל' כי ירושלם איננה רק חומות. גם בפסוק לב נשבר ונדכה כו' שבמזמור בבא אליו נ"ה כו' נתן לי מוז"ל יחוד א' גדול שאכוין בו קודם השכיבה כנודע אצלנו ענין מנהג היחודים האלה מה עניינם בשער רוה"ק ואיני זוכר אלא קצתו ועלה בדעתי להעתיקו פה כי נלע"ד שטוב לכוין בו עתה ג"כ והוא זה מלת לב הוא ל"ב אלקים דמ"ב ר"ת ל'ב נ'שבר ו'נדכה הם בגי' אלקים ר"ת אלקים לא תבזה הם ת"ל וה"ס ה' שמות אלקים שהם בגי' ת"ל שמשם נמשכים בחי' תלתלים וקוצא דשערי דז"א ויוצאים מן הה"ג שבו שהם ה' שמות אלקים ולכן נרמז ונכתב בפירוש שם אלקים ג"כ בענין זה באומרו אלקים ותמתיקם בס"ת של הפסוק הזה. כיצד שם אלקים פשוט הנרמז בר"ת לב נשבר ונדכה תמתיקהו בס"ת שבהם שהם אותיות בר"ה שהוא גי' אור וה"ס אלף למד אהיה כמבואר אצלנו עם הכולל וה' אלקים הרמוזים בר"ת לא תבזה והם ת"ל תמתיקם בס"ת שהם ג' אותיות אלקים לא תבזה והם מאה שהם בגי' מ"ו והם מלוי דהויה דע"ב דיודין העולה גי' מ"ו כנודע. גם תכוין כי ר"ת של ז"בחי א"להים ר"וח נ"שברה הוא בגימ' רנ"ח וה"ם ג' שמות אלקים שבגרון כמבואר אצלנו בסוד ניחר גרוני וזהו זבחי אלקים ותכוין להמתיקם ע"י ס"ת אלו עצמ' שהם גי' הויה דמלוי ס"ג והם זבחי אלקים רוח נשברה ימח"ה והם בגי' ס"ג ע"כ לעמוד בח"ה צריך כמה תנאים הא' הוא להחזיר בני אדם בתשובה. הב' הוא ליתן צדקה באופן שלא ידע הוא למי נתנה והמקבל' ג"כ לא ידע ממי קבל'. והג' הוא לקרות הפסוקים בכל יום באהבה וביראה ובתפילין ותכוין להמשיך ולעורר היראה מן אות י' והאהבה מאות ה' והתורה שהם הפסוקי' מאות ו' והתפילין שהם מצוה מאות ה' אחרונה. הד' הוא להניח תפילין בכונה זו כי ד' פרשיות תש"ר הם כנגד ד' אותיות הויה וכ"א אזכרות שבהם כנגד שם אהיה וד' בתים שלהם כנגד ד' אותיות אהיה. ויכוין שבד' אותיות הויה יש ד' שמות עסמ"ב ואלו כולם הם מן ג' אותיות יה"ו בלבד בד' מלויים הנז' זולתי ה"א אחרונה וד' פ' תש"י הם כנגד ד' אותיות הויה ובהם ד' שמות יה"ו פשוטים בלתי מלוי וכ"א אזכרות שבהם כנגד שם אהיה והבית שלהם כנגד שם אדני כמבואר אצלנו בשער התפילות והמקיים בכל יום תנאים הנז' יזכה שיעזרוהו להתעורר לעמוד בח"ה:

מתוך: שער הכוונות/דרוש שינוי התפילות (עריכה)

שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש א · >>

דרוש א - ענין שינוי התפלות

ענין הק"ש והתפילה שמתפללין בכל יום תמיד ג' פעמים ערב ובקר וצהרים בחול ובשבת ויו"ט.    דע לך כי יש הפרש ושינוי גדול בין התפילות של חול אל תפלת השבת ור"ח ואל תפילת היו"ט ואל חול המועד. ולא עוד אלא אפילו בימים טובים עצמם אין תפילת חג הפסח דומה לתפלת החג השבועות, או לתפילת החג הסוכות וכיוצא בזה. ולא עוד אלא כי גם בכל יום ויום בעצמו אינו דומה תפילת השחר לתפילת המוסף או לתפלת מנחה או לתפלת ערבית. ולא עוד אלא שבימי החול עצמם יש שנוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום שלאחריו, ולא ראי זה כראי זה, ואין לך שום תפלה מיום שנברא העולם עד סוף העולם שתדמה לחברתה כלל ועיקר.

והענין בקיצור הוא לפי שתכלית מצות התפלה היא לברר הבירורין של השבעת מלכי אדום שמתו. ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים ברורי נצוצות חדשות שלא נתבררו מעולם עד העת ההיא. ובכל תפלה ותפלה מתבררים ניצוצות שעדיין לא עלו בשום זמן. והנה כפי ערך הניצוצות המתבררות ועולות ממטה למעלה בכל תפלה ותפלה -- כן כפי ערך ההוא הוא ערך הזווג העליון ולקחתם(?) המוחין והמשכתם. וזהו סוד טעם החיוב הגדול המוטל עלינו להתפלל בכל יום ובכל שעה לפי שבכל תפלה ותפלה נעשין בחי' מחודשות מה שלא נעשית בשום תפלה אחרת זולתה. וגם כי על הדרך הזה הוא ענין מצות הק"ש שנצטוינו לקרותה בבקר ובערב בכל יום תמיד, לפי שבכל ק"ש נעשה דבר מחודש למעלה מה שלא נעשה כן בק"ש אחרת זולתה מעולם. האמנם כל זה הוא בבחינה הפרטית.    אמנם בדרך הכלל יתבאר לפנים בע"ה. וגם נתבאר למעלה איך כל הק"ש וכל התפלה של שחרית בימי החול יש להם כונה אחד בדרך כלל, וכן כל התפלות דמנחה דחול כוונה אחד להם, וכן כל הק"ש והתפלה של ערבית דחול כוונה אחד להם. וכן על דרך זה בשבתות ובר"ח וי"ט. והבן זה מאד. ובדרוש התפילה למה אנו מניחין התפילין ביום ולא בלילה כו' -- נתבאר שם הדרוש הזה.

גם דע כי בכל תפלתינו אנו מעלים העולמות העליונות ומקשרים אותם זה בזה (כנזכר בפר' בראשית בענין ההיכלות וג"כ בפרשת פקודי) אבל צריך שתדע כי אין אנו יכולים להעלות עולמות בי"ע עד האצילות לכלול אותם שם אלא מבחי' הנפשות והרוחין והנשמות אשר בג' עולמות אלו, ואלו הם העולים עם השכינה למעלה שהיא המלכות העליונה (וכמו שבארנו בתפילת ר"ה כי הנשמות הם יותר פנימיים מן המלאכים ולכן המלאכים אינם עולים רק בשבת לבד וזהו סוד הן אראלם צעקו חוצה ר"ל צעקו לסיבת שהם חוצה ולא מהפנים לכן אינן יכולים לעלות עם המלכות), אבל בחי' העולמות בעצמם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א כי אז יתעלו ויעלו העולמות עצמם. אבל עתה -- לא יש עלייה והתכללות העולמות למעלה אלא בבחי' הנשמות בלבד עם המלכות וכמו שיתבאר לקמן שאין שום חיצוניות עולה רק נשאר במקומו וחוזר להיות פנימיות.

השינויים שיש בג' תפלות שחרית מנחה ערבית.    דע כי בחול עולה רחל הנקבה בהוד ויעקב יורד בנצח ושם מזדווגים ביחד. וזהו בתפלת לחש. ואח"ך בחזרת התפלה בקול רם -- אז מאירים חסד וגבורה בזו"ן העומדים בנצח והוד כנזכר (וכמו שכתבנו במקומו בחזרת התפלה בש"צ) ואז אנו מחברים(?) את שניהם ע"י היסוד. וזהו סוד ענית "אמן" שאנו עונין בברכות חזרת התפלה.

וענין זה הוא בכל ג' התפילות אבל יש חילוק ביניהם. והוא כי בתפלת שחרית עולין עד פנימיות נצח והוד דז"א ,ובמנחה עולים באמצעותם בלבד, ובערבית עולים בחיצונותם.

[וכמו שהודעתיך בבאור שמות הספירות איך יש בכל ספירה וספירה שלשה כלים (פנימי ואמצעי וחיצון, ועיי"ש), וגם בב' כונות בברכת אבות, ומשם תבין הענין היטב; עם היות ששם מדבר בג' בחינות אבא ואמא (חיצון ואמצעי ופנימי) וכאן מדבר בז"א, אבל הדברים דומין זל"ז. ונמצא כי בתפלת ערבית הם עומדים חיצוניות בחיצוניות והוא סוד אחור באחור כמבואר שם. ולקמן בענין השינויים שיש בין תפלת החול והשבת נתבאר ענין זה היטב כי כאן צ"ע ואינו מבואר.

ובענין החילוק שיש בין ג' פעמים שאנו קורין ק"ש בכל יום שם נתבאר גם כן השינויים אחרים שיש בין ג' תפלות, ועיי"ש. ]

עוד יש שינוי אחר בענין הזווגים כולם דשבת וחול ונתבארו בסדר תפלת ערבית ועי"ש היטב.

עוד יש שני שינויים אחרים בין שחרית ומנחה וערבית וחצות לילה, וכבר ביארנום למעלה.

עוד יש שינוי אחר בשלש התפלות הנזכר והוא זה: כי בתפלת שחרית בעת העמידה בלבד שאתה מתפלל תפלית י"ח בלחש אתה צריך לחבק שתי ידיך ולהניח יד ימינך על יד שמאלך, פני כף ימין ע"ג אחורי כף שמאלית. וטעם הדבר הוא לפי שבתפילת י"ח אז הוא כניסת המוחין בז"א כנודע, ואז הם יורדים ומתפשטים בכל גופו, ואז צריך לכלול ולחבק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא ולהמתיק יד השמאל עם יד הימין. וכן בתפלת המנחה בעת העמידה בלבד -- תאסור ותחבק שתי ידיך זעג"ז כנזכר; כי כבר הודעתיך כי עיקר תפלת המנחה הוא העמידה בלבד, וכל אותם המזמורים שאומרים קודם תפלת המנחה אינו אלא מנהג בעלמא.   אבל בתפלת ערבית -- תאסור ותחבק ידיך מתחילה ועד סוף, פירוש, משעה שתתחיל ברכת "אשר בדברו מעריב ערבים" עד שתשלים כל העמידה. והטעם הוא לפי שהרשימו של החסדים המתפשטים בגופא דז"א כבר נשאר שם מן היום ולכן צריך שבכל תפלת ערבית תחבק ידיך כנזכר.

גם צריך שתזהר בענין סגירת העינים בכל ג' התפלות ממש על דרך החילוק הנזכר בענין חיבוק ב' הידים. והענין הוא כי תעצום ותסגור עיניך בשחרית ובמנחה בעת העמידה בלבד, ובתפלת ערבית תסתום עיניך בכל התפלה; בין בברכות ק"ש ובין בתפלת העמידה.

וסוד עצימת העינים נרמז במ"ש בסבא דמשפטים דף צ"ה ע"ב (ח"ב צה, ב) וז"ל: ומהו עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כו' . וביאור המאמר הזה הוא מדבר בענין רחל נוקבא דז"א כי היא נקראת 'עולימתא שפירתא' (כמו שאמר הפסוק "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה"), אבל לית לה עיינין לפי ששיעור קומתה הוא מן החזה ולמטה דז"א ואין כנגדה בחינת העינים דז"א כדי להמשיך מהם אליה בחי' עיניים גם כן. אבל לאה יש לה עינים (בסוד "ועיני לאה רכות") לפי שמקום לאה הוא למעלה במקום רישא דז"א אשר שם יש בחי' העינים דז"א ומשם הולכת הארתם ונמשכת בלאה אשר היא כנגדם ובורא ויוצר בה בחינת עינים, משא"כ ברחל התחתונה. ולכן הכתוב יחס העינים בלאה ולא ברחל כמ"ש ועיני לאה רכות. אמנם ברחל הזכיר היופי כמו שכתב "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" ולא בלאה. והטעם הוא לפי שלאה היא למעלה במקום כיסוי האורות אבל רחל היא למטה מן החזה אשר שם הוא גילוי אורות החסדים בתוך ז"א (כנודע כי שם נסתיים יסוד דאימא המלביש ומכסה את החסדים ואז האורות ההם המגולים מאירים בה ומיפים אותה). והרי נתבאר טעם סגירת העינים.

אמנם טעם הצטרכות סגירתם בתפילת ערבית מתחילה ועד סוף הוא לפי שעתה הוא סוד זמן לילה שהוא זמן החשך, ואמנם ביום היו נמשכים לרחל עינים מלמעלה, אבל בערבית שהוא זמן לילה -- נחשכים עיני רחל. ובזה תבין כמה מאמרי הזוהר שאומרים ענין הלילה איך החשך יכסה ארץ בלילה, ותבין מה הוא ענין החשך הזה וגם למה הוא בלילה ולא ביום.

שינוי אחר שיש בין שחרית ובין מנחה וערבית וזווג דחצות לילה.    הנה הזווג דתפלת שחרית הוא מן יעקב ורחל מן החזה דז"א ולמטה, והטעם הוא מובן כמו שמבואר אצלנו בענין אצילות יעקב ורחל שהם למטה מן החזה דז"א -- כי הטעם הוא לפי שהיסוד דאימא מתפשט עד החזה, ולכן האורות אשר למעלה מן החזה (בין אותם דאבא בין אותם דאימא) הם אורות מכוסים וסתומים, אבל למטה מן החזה -- שנשלם ונפסק היסוד דאימא -- נתגלו האורות דאבא. ולכן יעקב יכול להעשות שם כנגדן מבחוץ -- כי הוא נעשה מאורות דאבא, ורחל גם היא ניתנת שם כנגד האורות דאימא המגולים -- כי היא נעשית מהם.

והנה כאשר אימא עלאה נתפשטו כל הנה"י שבה תוך ז"א ונעשו לו מוחין גמורים שהוא בשחרית -- הנה יש בענין הזה ב' בחינות:

• הא' היא בתפלת לחש, כי אז אימא עלאה היא רובצת על הבנים זו"ן, והיסוד שלה הוא מושפל למטה עד כנגד החזה דת"ת דז"א כמבואר במקומו. ולכן אין אורות מגולים נמצאים ממנה אלא ג' אחרונות לבד -- הם נה"י, ולכן גם יעקב ורחל הם עומדים בחוץ כנגדם בנה"י דז"א בלבד.
• הבחינת הב' היא בתפילת החזרה דש"ץ בקול רם, כי אז אימא עלאה נזקפת למעלה ואינה רובצת, ואז היסוד שלה היא כדרכו -- בין אמצע תרין רישי פרקין עלאין דנו"ה שלה (אשר מתלבשים בחכמה ובינה דז"א), ואז היסוד שלה מתלבש בדעת שבו. ונמצא כי גם האורות שבחג"ת דז"א הם מגולים ולכן גם יעקב ורחל הם יכולים לעלות מבחוץ כנגד חג"ת דז"א כנ"ל במקומו.

אבל במנחה אין בז"א מוחין גמורים כמו בשחרית לפי שאין נכנסין ומתפשטים בו ג' ראשונות דמוחין רק ו"ק דמוחין דאימא דגדלות, וגם הו"ק דמוחין דאבא דגדלות אינם נכנסין כלל. ולכן אין במנחה בחינת יעקב נמצאת (כי איננו נעשה אלא מן המוחין דמצד אבא). אמנם בחינת לאה לבדה יוצאת משם מן החזה של ז"א ולמעלה (מן הארת המוחין דו"ק דמצד אימא), כי בתחילה בשחרית שנכנסו כל המוחין גמורים דאימא -- לכן יצתה ג"כ רחל למטה מן החזה מלבד לאה שיצתה למעלה מן החזה. ולכן היו שם ב' זווגים -- אחד בי"ג מידות של רחמים דויעבור, והוא דישראל ולאה; וב' הוא זווג דיעקב ורחל למטה מן החזה בנפילת אפים.

אבל עתה שאין שם רק מוחין דו"ק -- נמצאו שהם עומדים למעלה בחצי העליון של קומת ז"א -- אם כן אין שם מקום אצילות של יעקב ורחל למטה מן החזה. ולכן אין במנחה רק זווג אחד של ז"א עצמו עם לאה מן החזה ולמעלה; אמנם בחי' רחל נשארת בסוד אחור באחור מן החזה ולמטה. וכיון שלאה חזרה פנים בפנים עם ז"א בזווג דמנחה -- אז רחל רואה המקום פנוי ונגדלת ועולה בכל שיעור קומת לאה גם כן, ונמצאת שוה בקומתה עם ז"א כולו בסוד אחור באחור ^[9].

נמצא כי בתפלת המנחה לא נכנסו בז"א רק ו' קצוות דמוחין דגדלות דמצד אימא בלבד. כי בשחרית נכנסו כל המוחין ואח"כ נסתלקו כולם כנודע, ובהגיע שעת המנחה חזרו הו"ק דמוחין בלבד. ונמצא כי מה שנעשה ביחוד ק"ש דשחרית ומה שנעשה בתפלת המנחה -- הכל שוין, ולכן אין עתה יחוד קריאת שמע מעכב כי כבר נעשה ע"י עמידת דמנחה. אבל בערבית -- כיון שבתחילה עשינו יחוד ק"ש דערבית והנה אז על ידי הקריאת שמע נכנסו הו"ק דמוחין דאימא, וכאשר אנו מתפללין תפלת ערבית נתוספה בחינה האחרת והוא שנכנסין בו ו"ק דמוחין דאבא -- ונמצא עתה כי בחינת רחל אינה יוצאת, לפי שרחל יוצאת מסיום דמוחין דאימא אשר תחת החזה והנה לא נכנסו רק ו"ק שלהם ונשארו למעלה ולא נתפשטו למטה. ולכן אינם יוצאות רק לאה למעלה מן החזה. אבל בחי' יעקב יכולה לעשות ולצאת למעלה מן החזה לפי שהמקום הוא פנוי (כנודע כי מצד פנים דז"א מן החזה ולמעלה אין עומד שם שום דבר) אבל בחי' רחל אינה יכולה לצאת למעלה מן החזה דרך אחור דז"א לפי ששם עומדת לאה. ונמצא זווג זה דערבית שהם יעקב ולאה ושניהם למעלה מן החזה.

ובחצות הלילה -- אז הוא הזווג ד' באופן אחר, והוא זווג יעקב ולאה בפני הז"א והם שוים בקומתם בכל אורך קומת ז"א. וטעם הדבר הוא לפי שבתחילת הלילה בקריאת שמע דערבית לקחה לאה אותם הארות של מוחין דו"ק דמצד אימא כנזכר ואחר תפלת ערבית נסתלקו המוחין דז"א וחזרה לאה למקומה אחור באחור, ומאז עד עתה בחצות הלילה היו אבא ואמא מתקנים ובונים אותה בהיותה אחור באחור (כמבואר אצלנו בסוד שכיבת הלילה ועיי"ש), ואז בחצות ראשונה של הלילה היו נכנסים ומתפשטים בתוכה הנה"י דאבא ואמא. ולכן בבוא עת חצות לילה שחוזרת פב"פ עם יעקב להזדווג עמו כנזכר -- יש בה כח להתפשט ולהגדיל בכל קומת ז"א כולו.

גם ענין יעקב הוא באופן זה. כי הנה בחצות הא' של הלילה, כשנכנסו נה"י דאבא ואמא תוך לאה להגדילה כנזכר -- הנה אז היא יוצאת בחי' יעקב מתוך לאה (על דרך מ"ש בענין פורים, ועיי"ש), ולכן אותם ההארות שקבל יעקב אז קודם חצות הלילה נצטרפו עם אלו ההארות היוצאים עתה מתוך ז"א עצמו אחר שנכנסו בו נה"י דאימא (כמו שיתבאר במקומו בענין סוד שכיבת הלילה). וע"י הצטרפות כל אלו ההארות -- נגדל יעקב בכל אורך קומת ז"א כולו ומזדווג עם לאה אחר חצות לילה פנים בפנים מצד פנים דז"א; שוים כשיעור קומתו כנזכר.

1. כך מובא בדפוס. ונראה דצריך להגיה א'ל דיאב'לו והכוונה כמו EL DIABLO -- ויקיעורך
2. לא מצאתי אבל אולי נמצא בחלק הליקוטים שכרגע חסר בוויקיטקסט - ויקיעורך
3. אולי צ"ל בתוכם אבל לא מצאתי מי שהגיה - ויקיעורך
4. הגהנו עפ"י הג"ה בדפוס ירושלים תרס"ב. ובדפוס הישן הנוסח הוא: כי אל דומה אליה ואל תחרש ולא תשקוט -- ויקיעורך
5. מצאתי בדרושי הקדיש ובדרוש ברכת השחר - ויקיעורך
6. שיוך לספירות הינו עפ"י כת"י, מובא בהגהות וביאורים של דפוס ירושלים תרס"ב -- ויקיעורים
7. הויה אלהים הויה אדני עולה באר - ויקיעורך
8. לא מצאתי - ויקיעורך
9. [נה"ש דף י"ז ע"ד ד"ה גם מ"ש הרב]