שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יח

ענין מנחת שבתעריכה

ענין מנחת שבת.

ענין קדושת "ובא לציון" שנהגו לאומרה אחר אשרי קודם הוצאת ספר תורה -- הענין הוא זה כי הנה נת"ל כי בחזרת המוסף בקול רם עלו זו"ן בב' הכתרים דאבא ואמא, ונמצא כי עתה עולה עולם הבריאה במקום שהיה בו בתחלה ז"א עצמו בימי החול. וכונתינו היא להמשיך הארת ספר-תורה-דמנחת-שבת שהיא בחינת ג' ראשונות דז"א (אשר עד שם עלתה עתה עולם הבריאה), וא"כ הארת ספר תורה היא לתועלת עולם הבריאה כי שם עומדת והיא המקבלת הארה זו. ולכן אנו מקדימין קודם הוצאת ספר תורה לומר קדושת "ובא לציון" אשר ענינה הוא המשכת אור אל עולם הבריאה בתחלה, טרם שתקבל אור הספר תורה כנזכר, כדי שע"י המשכת האור הזה תוכל אחר כך לקבל הארה העליונה של הספר תורה. וכבר נתבאר בתפלת שחרית דחול כי כל קדושת "ובא לציון" היא בעולם הבריאה שמקבלת הארה מעולם האצילות. ואחר שקבלה קדושת ובא לציון -- תוכל לקבל אור הספר תורה כמו שיתבאר.

זמן עטיפת הציצית בתפלת המנחה הוא אחר קדיש דקדושת ובא לציון קודם שיאמר הש"צ פסוק "ואני תפלתי" כדי שתתעטף בציצית בעת רצון.

ענין "ואני תפלתי" שנהגו לאומרו קודם הוצאת ספר תורה -- הענין הוא יובן במה שנתבאר לעיל בענין ובא לציון, ובזה תבין מה שנזכר באדרא של נשא כי הדינין והגבורות תליין במצחא בסוד "ומצח אשה זונה כו'", וזה במצחא דז"א.

הנה אורות אבא הם סתומים תוך ז"א כנודע, לפי שהם מתלבשים תוך נה"י דאימא, ועיקר סתומם וכסויים הוא בג' ראשונות של ז"א. ולכן שם במצחא דז"א מתגלים כל הדינים. והנה בימי החול בעת המנחה הוא עת צרה -- שכל הדינין מתגלין אז, אבל במנחת שבת נקרא "עת רצון" (כנזכר שם באדרת האזינו), ולכן אנו אומרים פסוק "ואני תפלתי" להורות כי אף על פי שזמן המנחה בימי החול הם דינים קשים -- אמנם עתה בשבת הוא עת רצון רחמים גמורים.

וביאור עת רצון יובן במ"ש באדרת האזינו כי במצחא דעתיקא קדישא (שהוא אריך אנפין) אתפשט ביה חד נהורא עילאה דאקרי 'רצון' ובגין דא אקרי 'מצח הרצון'. והנה עתה במנחת שבת מתגלה עתיקא קדישא מצח הרצון שלו ועל ידי כן נכפפים ונכנעים הדינים והגבורות דמצחא דרוגזא דז"א וחוזר להיות גם הוא מצח הרצון כמוהו. וסוד גילוי מצח זה הוא כי הנה עד עתה עלו זו"ן בכתר דאבא ואמא כנ"ל, ועתה בתפלת מנחה -- עולה ז"א עד דיקנא עילאה דאריך אנפין (כמו שיתבאר בעזרת השם) ועולה באותו התיקון הנקרא 'מזלא תמינאה - נוצר חסד', והוא סוד הרצון העליון (כמבואר אצלנו כי בחי' החסד העליון המתפשט במצחא דעתיקא הנקרא עת רצון -- הוא עצמו יורד עוד ומתגלה במזל השמיני דדיקנא דיליה. ומה שהיה נקרא למעלה "רצון" נקרא עתה "נוצר חסד", כי אותיות רצון מתהפכים לאותיות נוצר).

והנה עתה אשר הז"א עתיד לעלות עד שם בתפלת המנחה -- לכן מתחיל זה הרצון העליון דבמצחא דעתיקא להאיר במצחא דז"א (אשר עתה עולה שם עולם הבריאה כנ"ל), ואז נקרא 'עת רצון'. כי עת הוא סוד ב' אותיות אחרונות של תיבת דעת (כמבואר אצלנו כי אותיות ע"ת הם בחינת המוחין והנה הם ד' מוחין כמנין ד' של דעת). וזהו ענין 'עת רצון' -- כי המוחין הם גנוזים תוך המצח כנודע ונעשה עתה עת רצון. ואז ע"י הארה זו (הנמשכת לו ממצח עליון דעתיקא) נבקעין ג' ראשונות דז"א ואורות דאבא המכוסים שם מתגלים עתה; אשר ענין זה הוא ענין הספר תורה דמנחה דשבת כמ"ש. ולכן מקדימין פסוק זה של "ואני תפלתי" קודם הוצאת ספר תורה.

ואמנם ביאור הפסוק עצמו הוא זה. כי הנה נתבאר אצלנו כי ג' בחינות כלים יש בכל ספירה וספירה. והנה ג' בחינות אשר בדעת דנוקבא הם עולים בגימטריא כמנין ‏[1] ע"ת. ואם תחבר גם כן עמהם בחינת הנשמה שבתוכה -- שהיא הויה אחת פשוטה בלי ניקוד שהיא נשמת המלכות -- ויש בה ד' אותיות -- הרי הכל בגי' דעת.

והנה עתה אנו צריכין לעלות את הנוקבא דז"א עד תחת הרצון העליון. לפי שז"א עולה עתה בתפלת המנחה עד הרצון העליון דעתיק (כמו שנתבאר) אבל נוקבא דז"א אינה עולה עמו, והרי היא נשארת למטה במקום אבא ואימא. ולכן אנו מתפללין ואומרים שגם היא -- אע"פ שאיננה עולה עד הרצון העליון -- עם כל זה תקבל גם היא שפע והארה מן הארת הרצון העליון המתגלה עתה במנחת שבת כנזכר. וזהו ואני תפלתי לך יהו"ה עת רצון -- שתתחבר המלכות (הנקראת 'תפלה') עם יהו"ה (שהוא ז"א), ותקרא גם היא 'עת רצון' כו'.

ספר תורהעריכה

ונבאר ענין הספר תורה.     הנה אחר שהמשכנו אור קדושת האצילות בעולם הבריאה שעלה עתה עד מקום ג' ראשונות דז"א (וזה היה ע"י קדושת ובא לציון), גם המשכנו מצח הרצון דעתיקא במצחא דז"א על ידי "ואני תפלתי" -- לכן עתה אנו מוציאין ספר תורה וקורין בו. והענין שלו הוא כי בימי החול אינם מוציאין ספר תורה עד אחר תפלת שחרית לפי שבתחלה עולים אותם העליות על ידי תפלת העמידה בלחש ובקול רם ואחר שעלו -- אז מתגלים אותם האורות שהיו עד עתה סתומים. אבל עתה הספר תורה אנו מוציאין קודם תפלת מנחה והוא כי אותם האורות שכבר עלו בהם זו"ן בתפלת מוסף דשבת -- הם הם המתגלים עתה במנחה על ידי הוצאת ספר תורה.

ובזה יתבאר ג"כ טעם היות מספר העולים בספר תורה במנחה ג' בלבד. והוא כי הנה הז' תחתונות דאבא נתגלו בשחרית בספר תורה דשחרית, אבל ג' ראשונות דאבא -- אשר שם עלה ז"א בתפלת מוסף -- עדיין הם סתומים ולא נתגלו, והם המתגלים עתה בספר תורה במנחה. והענין הוא יותר מבואר כי אותם ג' ראשונות דז"א כשהיה שם מקומו בימי החול, אשר עתה בתפילת מוסף בשבת עלה שם עולם הבריאה במקום ההוא כנ"ל, ואותם ג' ראשונות מתגלים עתה בבחינת האורות דאבא המכוסים וסתומים בתוכם ויוצאים לחוץ, כי הז' תחתונות נתגלו בשחרית -- ונמצא כי ענין הספר תורה דמנחת שבת הוא ג' ראשונות דז"א אשר הוא עתה שם עולם הבריאה במקום ההוא, ואותם האורות של אבא הסתומים שם מתגלים ויוצאים לחוץ. ולכן הם ג' העולים עתה בספר תורה -- אחד כנגד החכמה, ואחד כנגד הבינה, ואחד כנגד הדעת.

תפלת מנחה בלחשעריכה

ענין תפלת המנחה בלחש.    דע כי בתפלת מוסף בחזרה עלה ז"א עד הכתר דאבא, ונוקבא עלתה בפעם אחד -- ג'-אמצעיות-חג"ת וג'-ראשונות-חב"ד, וגם הכתר של אימא. ואז נמצאו שוין -- ז"א בכל קומת אבא, ונוקבא בכל קומת אימא. ועתה בתפלת מנחה דלחש עולה ז"א לבדו עד תיקון י"ג דדיקנא דאריך שהוא המזל התחתון.

וביאור הענין הוא זה:  דע כי בדיקנא דאריך אנפין יש שם ב' מזלות, והמזל העליון הוא תיקון השמיני והמזל התחתון הוא תיקון הי"ג. והנה מן המזל העליון עד התחתון יש שית תיקונין (והם הח' והט' והי' והי"א והי"ב והי"ג) והם סוד ו' ספירות תחתונות דבהאי דיקנא (שהם חג"ת נה"י). אבל כבר ידעת בענין סדר ההיכלות דפרשת פקודי כי היכל הרצון (שהוא ת"ת) הוא למעלה מהיכל אהבה והיכל הזכות (שהם חסד וגבורה) -- וכן הוא הענין כאן, כי המזל העליון (שהוא תיקון הח') -- הוא הת"ת, והט' הוא חסד, והי' הוא גבורה, והי"א הוא נצח, והי"ב הוא הוד, והי"ג הוא היסוד. ונמצא כי ב' המזלות הם ת"ת ויסוד. וזכור נא הקדמה זו.

ונמצא כי ג' התיקונים תתאין דבדיקנא (שהם הי"א והי"ב והי"ג) הם בחינת נה"י דדיקנא. ובאלו הג' תתאין עולה ז"א עתה בתפלת מנחה דלחש. ועולה שם כלול באבא ואמא כמו שכתבנו בביאור "אתה אחד ושמך אחד כו'". ואלו הנה"י דדיקנא נעשין לו בחינת ג' מוחין. והג' אחרות (שהם נה"י דז"א) נעשין ג' מוחין לנוקבא.

ואח"כ בחזרת המנחה בקול רם עולה ז"א כלול באבא ואמא עד המזל העליון שהם תלת תיקונים אחרים -- הח' והט' והי' -- שהם סוד חג"ת דדיקנא דאריך, ונוקבא עולה בג' אחרונות דז"א ונעשים לה ג' מוחין. ונמצא כי חג"ת וחב"ד דז"א עלו בחג"ת ונה"י דדיקנא דאריך אנפין, ונשארות נה"י שלו ונה"י דאבא ונה"י דאימא למטה בג' ראשונות דאבא הראשונות, ואלו נעשות ג' מוחין לנוקבא.

ונמצא כי אין שום עלייה כלל לנוקבא בדיקנא דאריך אנפין. והטעם הוא כי הנשים אין להם זקן כנודע, אבל ז"א יש לו עתה דיקנא דיליה כלולה בי"ג תיקונים שלמים. כמ"ש בפרשת נשא ברעיא מהימנא בפסוקי ברכת כהנים יברכך יאר ישא. והנה הם בסוד ג' שמות אהי"ה כנזכר שם. ונמצא עתה כי אותם ו' ספירות תחתונות דאבא אשר עתה נשארו פנויים (כי כבר ז"א עלה כנגדן ז' ספירות תחתונות דדיקנא, והנה"י שלו הם בג' ראשונות דאבא) -- ואז נוקבא דז"א עולה בב' תפלות דמנחה, דלחש ודקול רם, בו' ספירות האלו תחתונות דאבא.

וזהו סוד "ושמרתם את השבת כי קדש היא" -- בלשון נקבה, ולא 'הוא' בלשון זכר -- להורות כי עתה הנוקבא אשר היא עצמה עלתה באבא הנקרא קדש, וזהו "כי קדש היא". וזהו סוד מה שאמרו ז"ל (שמו"ר נב, ה) לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי כמד"א בעטרה שעטרה לו אמו. והענין הוא כי בהיותה אצלו שוים בקומתם נקרא 'אחותו', וכשמזדווגת עמו נקראת 'אשתו', וכשעלה בג' תחתונות דאימא (שהוא בתפלת מוסף בלחש) אז נקראת 'עטרת בעלה' כנזכר שם ואז נקרא 'אמו'. ועל דרך זה היא עולה כל קומת אימא עילאה בתפלת מוסף דחזרה. ואח"כ בתפלת מנחה דלחש ובקול רם כי היא עולה בחיק אביה ואז נקראת היא 'קדש'. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ". והבן זה.


והנה כבר נתבאר לעיל תכלית העליות שעולים זו"ן ביום השבת שהוא בתפלת מנחה בקול רם. וצריך שנודיעך עלית העולמות כנ"ל, כי מוכרח הוא שבעלות זו"ן ממקומם יעלו כל העולמות אשר תחתיהם מדרגה אחר מדרגה כפי סדר המדרגות שנתעלו זו"ן, ואין כח בקולמוס לפרט הדברים (כנ"ל בענין סדר סעודת שחרית דשבת). אמנם נבאר בקצרה תכלית עלייתם עתה בתפלת המנחה שהוא תכלית כל העליות.

והנה עתה במנחת שבת

  • עולה ז"א במקום אריך אנפין,
  • ונוקבא במקום אבא,
  • ועולם הבריאה במקום אימא (כי שם מקומה האמיתי כנודע),
  • ועולם היצירה במקום ז"א,
  • ועולם העשיה במקום נוקבא דז"א.

והנה זו העלייה האמיתית הצריכה להם באמת (וכמבואר אצלנו בדרוש אדה"ר בהיותו בגן עדן קודם החטא, ואיך היו העולמות בעת ההיא, ועי"ש).

ודע כי פעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי בחזרת מוסף בקול רם עולה ז"א עד מזל העליון שהוא תיקון הח' דדיקנא דאריך אנפין ולא עד בכלל.

ביאור התפלה עצמהעריכה

ביאור התפלה עצמה.

"אתה אחד וכולי" -- הנה ז"א עולה עתה עד מזל הח' דדיקנא דאריך אנפין, גם הוא מקבל עתה מי"ג תיקוני דיקנא שהם בגי' אחד. וזהו אתה אחד. ובעלותו שם -- אז מצחא דרעוא של עתיקא מתגלה וכל הדינין אתכפיין. ונוקבא דז"א אינה עולה שם כמוהו אבל בהיותה למטה מקבלת הארה מי"ג תיקוני דיקנא. וזהו ושמך אחד.

ולכן גם הסעודה הג' היא שם למעלה בדיקנא דאריך אנפין. ולכן יכוין בענין היין בשם י"ה במילוי אלפין והוא בגי' כ"ו כמנין הויה -- לרמוז אל עליית ז"א למעלה בדיקנא. גם זהו טעם שאין קידוש ממש בסעודה השלישית כבשאר הסעודות, לפי שהיין הוא למטה בבינה והמקום שעולה בו ז"א עתה הוא גבוה מאוד.

עוד ירצה כי הנה נתבאר כי עתה ז"א עולה בתפלת המנחה בלחש עד ג' אחרונות דדיקנא דאריך אנפין, ובחזרה עולה עד תיקון הח' (שהוא מזל העליון), ומוכרח הוא שאינו יכול לעלות הוא לבדו למעלה מאבא ואמא אלא בהכרח הוא שהוא עולה יחד עמהם, כיון שכבר הושוה להם בתפלת מוסף והיה שוה להם -- לכן יכול לעלות עתה למעלה עמהם ממש. ולזה אנו אומרים "אתה אחד" כנגד אבא, "ושמך אחד" כנגד אימא, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" -- הוא ז"א העולה יחד עמהם בסוד הדעת. ויען כי הם עולים עד אריך אנפין שהוא הכתר -- נקרא כל אחד מהם עתה בשם 'אחד'; כנודע כי החכמה משותפת עם הבינה וז"א עם נוקביה אבל הכתר הוא אחד ואין שני. גם נקרא 'אחד' לסבת היותם עולים אל י"ג תיקוני דיקנא שלו שהם כמנין 'אחד'. וגם ג' פעמים אחד הם בגי' ט"ל כנגד שם יה"ו במלוי אלפין הרומז לאבא ואמא וברא בוכרא.

אבל המלכות נוקבא דז"א אינו עולה עמהם לפי שאין לנשים בחינת זקן, אבל נשארת למטה במקום אבא כנ"ל ושם נעשה בחינת כסא אל ז"א שעלה למעלה ממנה עד דיקנא דאריך אנפין כנזכר. וזהו מה שאומרים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - שהיא המלכות הנקרא 'ארץ' אשר היא עומדת תחתיו דז"א והיא במקום אבא.

ולהיות כי עליית ז"א אינו רק בבחינת ג' מוחין דיליה ושאר קצוות נשארים למטה -- ולכן אנו אומרים כנגדם "אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו" כי על ידי עליית ז"א נמשך אל ו' קצותיו גילה ורנה ומנוחה. והנה אברהם יצחק ויעקב הם חג"ת דיליה אבל נה"י דיליה נרמזו במילת "ובניו" כי בני יעקב הם נה"י כנודע.

וכנגד הארת אבא ואמא אמר "מנוחת אהבה ונדבה" -- כי אבא נקרא 'אהבה' ואימא נקראת 'נדבה', ולשניהם נמשכת עתה הארה הזאת ומנוחה היתירה הזאת כי עלו עד אריך אנפין כנזכר. וכנגד הארת זו"ן אמר "מנוחת אמת ואמונה".

"יכירו בניך וידעו כולי" -- והנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו "היש ה' בקרבנו אם אין", וביארו באדרת נשא כי רצו לידע ולהכיר את השפעתם מהיכן היתה נמשכת להם; אם מז"א הנקרא 'יהו"ה' או מן אריך אנפין הנקרא 'אין'. ואמר כי עתה בודאי יכירו בניך שהם ישראל וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ומלת מאתך היא מאת ך', והוא הכתר -- משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו.

והנה עתה בעלות אבא ואמא עד אריך אנפין -- הנה הם מזדווגים שם בזווג עליון. ונודע כי אין זווג באבא ואמא נעשה אלא על ידי מ"נ דת"ת ומלכות בנין דילהון. ועתה עולה ז"א עמהם. ולכן אנו צריכין להתחבר עם נוקביה שנשארה למטה ולהעלות אנחנו יחד עמה בחינת מ"ן למעלה אל אבא ואמא לזווגם. גם נודע כי אי אפשר להעלותם בסוד מ"נ עד אבא ואמא אם לא ע"י מסירת נפשנו על קידוש השם, (והטעם הוא כי אבא נקרא 'קדש', והבן זה) אבל למטה במלכות הוא מקום המיתה ודי לנו במסירת נפשנו למיתה, ולזה אנו אומרים "ועל מנוחתם" -- ר"ל ולצורך מנוחתם דאבא ואמא -- "יקדישו את שמך" להעלות שם מ"ן על ידי קידוש השם. ולכן צריך שתכוין במלות אלו אל הכונה הזאת למסור נפשך על קידוש השם ולהעלות שם מ"ן.

גם צריך שתכוין כי הנה עתה המלכות עלתה עד מקום אבא כנ"ל בתפלה זו של המנחה וקנתה לה שם חדש. האמנם בתפלה דלחש נקרא היא אל הויה בהיותה פשוטים, והז"א לקח לעצמו בחינת אל שד"י בפשוטו ונותן לה א"ל הוי"ה. ושניהם נרמזים בתיבות אלו. כי ר"ת "א'ברהם י'גל י'צחק י'רנן י'עקב ו'בניו י'נוחו" ר"ת שלהם בגימטריה ז"ן ובגימטריה א"ל הוי"ה. ור"ת "מ'נוחת ש'לום ה'שקט" הוא בגי' אל שדי. ובחזרת העמידה -- אז הוא לוקח א"ל שד"י במילויים (שהם עולים בגי' אל"ף), ונותנם אליה פשוטים, ונרמזו בר"ת "ו'בטח מ'נוחה ש'לימה":

עוד יש כונה אחרת באתה אחד ושמך אחד כו', וביארנו למעלה בדרושים הנזכר איך השבת הוא בחינת ז' ובחינת י"ג. ושם ביארנו כי כיון שהתחתונה -- עולה ג' ראשונות שבו אל ז'-תחתונות-העליון -- נמצא כי התחתון נשאר בבחינת ז' לבד והעליון ניתוסף אל בחינת י"ג. והנה עתה הקדושה הזאת נמשכת מן דיקנא דאריך אנפין, ואע"פ שז"א לא עלה רק עד הת"ת דדיקנא (שהוא המזל הח'), אבל בחכמה כשג' ראשונות דאימא עולים באבא נעשה אחד. וזהו "אתה אחד". וכשג' ראשונות דז"א עולים באימא נעשית אחד וזהו "ושמך אחד". וכשג' ראשונות הנוקבא עולים בז"א נעשית אחד וזהו נמי "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ":

קדושהעריכה

ענין הקדושה של חזרת תפלת מנחה יש בה סוד גדול, כי הנה עתה הקדושה הזאת נמשכת מן דיקנא דאריך אנפין. ואע"פ שז"א לא עלה רק עד הת"ת דדיקנא (שהוא המזל השמיני) אבל בחכמה דדיקנא לא עלה -- עם כל זה תכוין להוריד ההארה מן החכמה דדיקנא אל ז"א. וזהו "קדוש" הראשון. וב"קדוש" השני תכוין להוריד אליו הארה מן הת"ת דדיקנא (שהוא מזל השמיני). וב"קדוש" השלישי תכוין להוריד אליו הארה מן היסוד דדיקנא (שהוא המזל הי"ג). ושאר כונת הקדושה הזו היא על דרך כל שאר הקדושות.

צדקתך צדקעריכה

ענין ג' פעמים צדקתך כו'.    דע כי סדרן הם כמנהג ספרד -- "צדקתך כהררי אל... וצדקתך אלקים עד מרום כו'.. צדקתך צדק כו'". שלא כמנהג בני איטלייא שמהפכים אותם למפרע ממטה למעלה. אמנם הכוונה היא כמו שנתבאר לעיל כי כונתינו היא להעלות מ"ן עם המלכות לצורך זווג אבא ואמא (שעלו במקום דיקנא דאריך אנפין עם ז"א). ולכן אנו לוקחים את ג' נשמות ג' הצדיקים הנזכר -- יוסף ומשה ודוד ע"ה -- במקום תמורת ז"א, ולהעלות עם הנוקבא בסוד מ"ן תתאין למעלה ביסוד דאבא ואמא. ובזה נמצא כי אע"פ שהמלכות עולה ביסוד דאבא ואמא, איננה עולה בדיקנא דאריך אנפין (לטעם הנ"ל דאין זקן לנשים). ונודע כי אבא ואמא נשארים נה"י שלהם למטה במקומם ואינם עולים בדיקנא דאריך אנפין; כי חב"ד וחג"ת שלהם בלבד הם הם שעלו בשית תיקונין תתאין דדיקנא דאריך אנפין. ונמצא כי עתה בחזרת תפלת מנחה היא דוגמת נפילת אפים דשחרית דחול:

ובזה יתבאר טעם למה אין אומרים צדקתך בר"ח שחל להיות בשבת. לפי שביום השבת היא טפלה אליו, כי הוא עלה בדיקנא והיא לא עלתה. והנה היא צריכה להעלות מ"ן לזווג אבא ואמא וז"א אינו עתה עמה לשיעלה מ"ן עמה. ולכן במקום ז"א אנו לוקחים ג' הצדיקים הנזכר -- יוסף ומשה ודוד -- להעלות גם הם עמה מ"ן.

והנה יש כאן ג' בחינת הארות:

  • הא' הוא אנחנו בנ"י, והוא על ידי קידוש ה' יתברך שאנו מוסרים נפשנו על קידוש השם בסוד "ועל מנוחתם יקדישו את שמך" כנ"ל.
  • הב' הוא בחינת הג' צדיקים הנזכר שהם במקום ז"א.
  • הג' הוא נוקבא דז"א עצמה.

אבל עתה בר"ח שחל להיות בשבת יש לה יתרון והוא כי עתה היא שוה ממש אל ז"א, ויש בה בחינת ז"א ממש. ונמצא כי היא ממש יש בה בחינת זו"ן יחד; כי היא יורשת מקומו אחר שעלה למעלה במזלא קדישא דדיקנא והיא עולה באותו הרשימו שהניח ז"א למטה בהיותו במקום אבא כנ"ל, ושם נכללת המלכות יחד עמו. והטעם הוא כי בר"ח היא עולה להשתמש עמו בכתר אחד ואינה צריכה אל עליית הג' הצדיקים אלו בג' פסוקי צו"צ, כי כבר יש עמה בחינת ז"א כנזכר, להעלות עמה מ"ן.

סעודת המנחהעריכה

ענין סעודת המנחה כבר הודעתיך לעיל כי עתה מזדווג עתיקא קדישא בבחינת הפה שבו מיניה וביה. ומהשפע הנשפע מזווג זה אנו אוכלים סעודה זו. והוא, כי ז"א עולה עתה עד דיקנא דעתיקא קדישא במזל העליון בחזרת תפלת המנחה ושם הוא מקום הפה דעתיקא ומשם אוכל ז"א בסעודה זו מפומא דעתיקא קדישא. ולכן צריך לומר תחילה בקול רם "דא היא סעודתא דזעיר אנפין", כי המלכות איננה עולה עמו רק הוא לבדו כנ"ל.

ולכן אין בחינת קידוש על היין בסעודה זו כמו בסעודה הלילה ובשחרית, שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק לקדש על היין בכל השלש סעודות. וטעם הדבר הוא לפי שעתה הוא למעלה בפה דעתיקא ואין שם בחינת יין שהוא דין וגבורה, דבעתיקא לא אתחזי דין כלל אלא רחמים פשוטים, ואין ראוי לעורר שם בחינת דין. אבל בב' סעודות הראשונות היה היין ההוא נמשך מאימא עילאה בסוד "יין המשומר בענביו", יין המשמח ואינו משכר ח"ו.

אמנם עם כל זה באמצע אכילה הסעודה הזו צריך לשתות יין ולברך עליו "בורא פרי הגפן" אבל לא לקדש עליו בקידוש היום בתחילת הסעודה כבשאר הסעודות. וכשתקח הכוס בידך תכוין על דרך מה שנתבאר בסעודת הלילה והשחר בג' שמות של י"ה. אך השינוי הוא כי עתה תכוין כי ג' שמות י"ה האלו שלשתם הם במילוי אלפין והם בגי' 'מזלא' -- לרמוז למה שנתבאר לעיל כי בסעודה זו היא מעתיקא קדישא; שעלה עתה ז"א במזלא עילאה דדיקנא דיליה, ואוכל משם כנזכר. והסימן של ג' סעודות שבת בענין השינוי שיש בג' שמות י"ה הנזכר הוא יהא -- ר"ל מילוי יודין בלילה, ומילוי ההין בשחר, ומילוי אלפין במנחה.

וכל הפרטים אחרים שביארנו בב' סעודות הראשונות תעשה אותם גם כן בסעודה זו. וגם יהיה לפניך ב' אגודות ההדס ותברך ותריח בהם בתוך הסעודה.


פזמון סעודת המנחה לחן אלה"י עז תהלתי כולי.

" בני היכלא דכסיפי' למחזי זיו ז"א. י'הון הכא בהאי תכא דביה מלכא בגילופין.

צבו לחדא. בהאי ועדא. בגו עירין וכל גדפין. חמו השתא בהאי שעתא. דבה רעוא. ולית זעפין.

קריבו לי. חזו חילי. דלית דינין דתקיפין. לבר נטלין ולא עאלין. הני כלבי דחציפין.

והא אזמין עתיק יומין למצחיה עדי יהון חלפין.

רעו דיליה. דגלי ליה. לבטולי לכל קליפין.

ישוי לין. בנוקביהון. ויטמרון בגו כיפין. ארי השתא. במנחתא. בחדוותא דז"א "

עוד שונותעריכה

ענין איסור תחום ואיסור ט"ל מלאכות דשבת נתבארו בענין מצות שביעית ויובל ועיי"ש היטב. וגם שם יתבאר ענין קדושת השבת מה ענינו בדרוש ארוך.

ענין השינוים שיש בין תפלות החול והשבת נתבארו לעיל בשער הכוונות וע"ש היטב:

גם צריך שנכתוב השינוים שיש בין תפלות החול והשבת לתפלות ר"ח ולתפלות היו"ט. ונתחיל תחילה בענין ר"ח ואח"כ נכתוב שינוי הימים טובים. בתפלת ר"ה נבאר דרוש כולל לימי החול ולשבתות ויו"ט ור"ח ועי"ש:


  1. ^ [עיין ש' הקדמות דף פ"ו ריש ע"ב דרוש קטן]