שער הכוונות/דרושי ציצית/דרוש ב

שער הכוונות - דרושי ציצית דרוש בעריכה

דרוש ב' בענין הציצית:    דע כי בזוהר פרשת שלח לך בדף קע"ד ע"ב (ח"ג קעד, ב) אמרו כי ציצית מלשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים. גם ציצית מלשון (יחזקאל ח, ג) "ויקחני בציצית ראשי", והם בחי' השערות הנקראות 'ציצית'. וביאור ענין זה הוא כי הציצית הוא סוד אור המקיף אל כל ז"א כולו אשר עליו אמרו רז"ל מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה, והבן זה. ולפי שאור המקיף גדול מאד ואין בנו כח להשיגו -- ולכן אין הקדושה חלה על הטלית עצמו כמו התפילין; אבל הציציות הנמשכים ויוצאים מן הטלית הזה יש לנו בהם יותר השגה, ולכך נקראים "תשמישי מצוה" כמ"ש חז"ל.

ועתה נבאר ענין הטלית וענין הציציות.    דע כי מרישא דא"א נמשך חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז"א (כנזכר באדרת נשא בדקכ"ט ע"א (ח"ג קכט, א) וקל"א ע"ב (ח"ג קלא, ב)). והנה הוא מאיר במוחין דז"א ומוציא הארתם לחוץ כנודע. וגם בז"א נמשך מן רישיה חד קוצא דשערי ותליא עד רישא דנוקבא. וקוצא דשערי דא"א הם שערות לבנות ושל ז"א הם שערות שחורות (כנזכר באדרת נשא בדקמ"ח ע"ב (ח"ג קמח, ב)).

ושם בפרשת שלח לך ביאורו דאית ציץ ואית ציצית. כי 'ציץ' הוא דכורא -- והוא קוצא דשערי דא"א, ונקרא ציץ דכורא משום דאתפשט עד רישא דז"א דהוי דכורא. אבל קוצא דשערי דז"א אקרי 'ציצית' נקבה משום דאתפשט עד רישא דנוקבא. ונמצא כי שניהם -- ציץ וציצית -- נקראים כך על שם "ויקחני בציצית ראשי" שהם בחינת השערות.

וגם ענין ציצית שהוא לשון הסתכלות כנ"ל -- הטעם הוא מפני שאלו השערות אשר בקוצא דשערי דא"א או דז"א היו נמשכים ותלוין לקבל אנפייהו דא"א או דז"א והוו מכסיין עינייהו דלא יסתכלון -- לא אריך אנפין בז"א ולא ז"א בנוקביה -- להאיר זה בזה. וע"י מעשינו במצות הציצית -- רמינן ושדינן להו להנהו שערי באחורייהו דאריך אנפין ודזעיר אנפין כי היכי דיסתכלון אריך אנפין בז"א וז"א בנוקביה. ודא איהו לישנא דציץ וציצית. 'ציץ' -- אסתכלותא דאריך אנפין בז"א, ו'ציצית' -- אסתכלותא דז"א בנוקביה.

והנה ע"י הכאת ההוא קוצא דשערי במוחין דז"א יוצא הארתם לחוץ ובולטת במצחו ונקרא 'ציץ' דכורא. והארת מוחין דרישא דנוקבא הבולטת ע"י הכאת קוצא שערי דז"א נקרא 'ציצית' נקבה.


ועתה נבאר ענין השערות דרישא דז"א.    דע דברישא דז"א יש שלש מיני שערות ונקראים קוצין ונימין ושערות. ופשר הדבר הוא כי כבר ביארנו שיש בז"א ג' בחינות והם: עיבור ראשון ויניקה ועיבור שני דגדלות. והמוחין דעיבור ראשון ויניקה הם שמות של 'אלהים', ומוחין דגדלות הם של הויות. גם נתבאר כי בבא המוחין דגדלות בראש ז"א -- נדחין המוחין דקטנות למטה, אלא שעם כל זה עולה הארתם למעלה מתתא לעילא. ונמצא כי מכל ג' בחינות המוחין הנזכרים צומחין בראש ז"א.

  • הקוצין שהם תקיפין יוצאים ממוחין דעיבור,
  • והנימין דאינון שעיעין יתיר -- אינון ממוחין דזמן היניקה,
  • והשערות דאינון שעיעין יתיר מכולהו -- אינון ממוחין דגדלות.

וטעם הדבר הוא כי שער הם אותיות עשר והוא בחינת המוחין דגדלות שהם הויות דמילוים שבכל אחת יש בה י' אותיות (שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן). גם שער הוא אותיות עשר בסוד י' אות ראשון של הוי"ה.

  • והנה השערות הנקראין קוצין (שהם ממוחין דעיבור) יוצאין בתחילה. ולכן הם ארוכים ונמשכים עד החזה דז"א עד רישא דנוקבא הנקראת רחל.
  • ואח"כ בזמן היניקה צומחין שערות אחרות (בין השערות הנקראין 'קוצין'), ואלו נקראין 'נימין'. אבל הם יותר קצרים. ונמשכים עד הגרון דז"א, עד רישא דנוקבא עילאה הנקראת לאה [ועיין בהקדמה ביאור אדרא האזינו בענין קשר תפילין של ראש מה שנלע"ד שם].
  • ואח"כ צומחין ביניהם שערות אחרות ממוחין דגדלות, והם יותר קצרים מכולם, ואינן נמשכים רק עד גולגלתא דרישא דז"א בלבד, והם לצורך עצמו ולא לזולתו.
[ והנה עוד שמעתי דרוש אחר ממורי ז"ל בזה כי קוצין הם נמשכין ויוצאין ממוח חכמה דז"א, ונימין ממוח בינה דז"א, ושערות מן הדעת דז"א (הכולל חסדים וגבורות). ונימא בגימטריה מאה, שהוא סוד הוי"ה דס"ג ומילויה (שהוא בגימטריה ל"ז בהסירך אותיות הפשוטות). וס"ג ול"ז הם ק'. ונודע כי הוי"ה זו היא בבינה. ולא שמעתי עוד בדרוש זה. ]


ונחזור לענין ראשון. והוא כי הטלית בעצמו (אשר הציצית יוצאין ממנו ונתלין בו) הוא בחינת אור המקיף על כל ז"א כולו; עד סיום היסוד שבו. ותוך זה המקיף הגדול יש אור מקיף קטן ממנו ולכן הוא בתוכו. וגם הוא מקיף את ז"א אלא שאין מקיף לו רק לג' ראשונות שלו, והוא מבחינת השערות הנזכר אשר סודן הוא בתחילה אור פנימי שנכנס בז"א וחוזר ועולה ממטה למעלה בראשו בבחינת שערות ומקיף סביב הראש מבחוץ. [ולכן אלו השערות דמוחין דגדלות דרישא דז"א הם קצרים והם זקופים מעומד ואינן כפופים ותלוים. כי אם היו כפופים ותלוים כלפי מטה היה אור המקיף למטה מן הגולגולת. אבל בהיותם זקופים הם מקיפין באור שלהם אל הראש עצמו דז"א].

ואמנם בחינת זה המקיף הקטן הפנימי (הנמשך גם מן הנימין דזמן יניקה) כבר ביארנו שמתפשטין עד רישא דלאה שהוא עד גרון דז"א עצמו. ובחינה היוצאת גם מן הקוצין דזמן העיבור אלו הם מתפשטין עד החזה דז"א ברישא דנוקבא התחתונה הנקראת רחל. ובחינה זו של הקוצין הם סוד הציציות היוצאות ונתלות מן הטלית שהוא המקיף העליון החיצון הכולל כל ראשו וגופו דז"א עד סיום היסוד שבו כנ"ל (וכמה שנבאר בעזרת השם). וזהו מ"ש באדרת נשא דקמ"ה ע"ב (ח"ג קמה, ב) כד אתברי פרצופא דברישא דנוק' תליא חד קוצא דשערי מאחורוי דז"א ותלי עד רישא דנוק' כו'

והנה כיון שאלו ד' ציציות הם בחינת קוצא דשערי דרישא דז"א ממוחין דעיבור, והם סוד אור מקיף השני הפנימי -- אם כן היה ראוי שהציציות יהיו תלויין באמצעו של הטלית, במקום שמשימין אותו על הראש, ולא שיהיו תלוין בקצוות הטלית הנוגעים על החזה דז"א?

  • אבל הטעם הוא כי כיון שאור המקיף הזה הוא קטן מן האחר, ולכן הוא פנימי ממנו -- ולכן לא נתגלו ממנו אלינו אלו ד' ציציות מלמעלה אלא בסיום הטלית (שהוא המקיף הגדול החיצון ממנו המקיפו גם הוא).
  • ועוד טעם אחר כי אור המקיף העליון הנקרא 'טלית לבנה' -- אורו גדול מאד מאד, והוא מבטל הארת המקיף הפנימי הנקרא 'ציציות'; כדמיון אור הנר בפני השמש דשרגא בטיהרא מאי מהניא. ואע"פ שביארנו כי אין אור הטלית מושג אלינו (אשר לסיבה זו אין בו קדושה) -- עם כל זה זהו בערכינו אנחנו, אבל לא מפני זה נאמר שאין אורו מכבה ומבטל אור הציציות כנזכר.
  • עוד טעם שלישי. והוא במה שנודע כי היסוד דאימא (שנתפשט בסוד מוח הדעת בתוך פנימיות דז"א) -- הנה [הוא] מתפשט עד החזה דז"א בלבד, ועד שם יושבים אורות החסדים והגבורות שבתוכו מכוסין ביסוד ההוא, ואין אורם בוקע ויצא לחוץ להאיר באלו הציציות. ובפרט כי אלו הציציות בהיותם נמשכים עד החזה דז"א הם שחורים בסוד "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" כנזכר באדרת נשא בדף קל"ו ע"א שורה ג' (ח"ג קלו, א) וז"ל: תנא בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפין רבוא ורבוא רבבן קוצא דשערי אוכמי כו' , [כנודע כי שערי דאריך אנפין הם חוורין ודזעיר אנפין הם אוכמין ודנוקבא הם אדומים כארגמן כנזכר באדרת נשא בדף קמ"א ע"ב שורה ח' (ח"ג קמא, ב) וז"ל: ואתערו שערי ברישאה כולהו סומקי דכלילן בגו גווני הה"ד ודלת ראשך כארגמן כו' ].
ונמצא כי אלו הציציות הם שחורות ואינם ניכרות ונגלות עד הגיעם אל החזה דז"א, ושם הוא מקום גילוי החסדים כנזכר, והם מאירים באלו הציציות ומלבינים אותם. ואז הם ניכרים ונתגלים. ולפיכך אין תליית הציציות ניכר אלא בסיום הטלית במקום החזה.
  • ועוד כי שם במקום החזה מתגלה היסוד דאבא המאיר אור גדול גם הוא באלו הציציות, וע"י כך מתלבנים ומתגלים. וזהו הטעם שצריך שהציציות יהיו לבנים (כנודע בסוד התכלת והלבן).


ואם תאמר: והרי הטלית הוא אור מקיף לכל ז"א כולו כנ"ל, א"כ איך הציציות מתגלים בחזה והרי עדיין אין הטלית נפסק שם והוא מתפשט יותר למטה?    וי"ל כי כיון שהטלית איננו מושג אלינו כלל ואינו אלא לזכר בעלמא ולהכיר איך הציציות יוצאין ממנו -- ולכן אין אנו חוששין אליו. וזהו הטעם שאמרו רז"ל ששיעור הטלית הזה הוא כדי שיכסה ראשו ורובו ולא יותר. ושיעור זה הוא עד מקום החזה. כי כיון שאין לנו השגה בו וגם שכבר הציציות נתלבנו במקום החזה ונתגלו שם -- לכן אין אנו חוששין אל הטלית שיכסה למטה מן החזה. ודי שיהיה שיעורו עד החזה כנזכר אשר זהו שיעור ראשו ורובו, לפי שלמעלה מן החזה יש ה' ספירות (כח"ב חסד גבורה) שהוא מחצית הי' ספירות, ויש עוד שליש העליון של ספירת הת"ת עד החזה שבו.

ומה שאמרו רז"ל שיכסה ראשו ורובו של קטן -- הטעם הוא לפי שאלו הציציות הם ממוחין דעיבור הנק' מוחין דקטנות, ולכן תלו הדבר בקטן ולא בגדול.

ונמצא כפי זה שצריך להקפיד בשיעור רוחב הטלית שיקיף כל ראשו וגם כל גופו עד החזה, פנים ואחור, ודי בזה. ונראה לע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי טלית בגימ' עשר הויות דאלפין (שהם בגימ' מ"ה), להורות כי הוא אור מקיף לי' ספירות דז"א (אשר הוא סוד מילוי אלפין דמ"ה כנודע). ואני מסופק בזה.

ולהיות כי הציציות הם ממוחין דקטנות אשר קדמו אל המוחין דגדלות -- לכן צריך להקדים ולהניח הציצית קודם התפילין. ואפילו הטלית הגדול של העיטוף לסיבה הנזכר, הפך סברת קצת המקובלים המניחים התפילין קודם הציצית הגדול אחר שהניחו ציצית קטן. ומכל שכן שאין לעשות כדברי האחרים האומרים שהתפילין קודמין לכל בחינת הציצית. ומי שיעיין בספר הזוהר ימצא האמת כדברינו.

ואם תאמר מאחר שהציציות הם ממוחין דקטנות והם עיקר המצוה (כי הטלית עצמו אינו אלא זכר בעלמא) -- א"כ למה הקטן פטור מהציצית?    והתשובה כי אין הקוצין דמוחין דקטנות גדלים ונעשים ציציות תלוין עד החזה ועד רישא דנוקבא אלא בהמשך הזמן עד אשר נכנסו המוחין דגדלות והם הולכים וגדלים מעט מעט; כי הרי לסיבת קדימתם בזמן נתארך שיעור אורכן יותר מן הנימין והשערות כנ"ל.


ונשלים עתה לבאר ענין תליית הציציות בארבע כנפות הטלית.    כי הנה ביארנו למעלה כי הטלית עצמו הוא אור המקיף הגדול לכל הי' ספירות דז"א עד סוף היסוד שלו. וכבר הודעתיך כי ג' גבורות התחתונות (מן הה' גבורות אשר ביסוד דז"א) הם לבדם ממותקות עם החסדים אשר שם (כמבואר במקומו). ולכן אין להטיל ציציות בטלית עד שירחיק ג' אצבעות בלבד מסיום שפת הטלית כלפי מעלה, לפי שלמעלה ממקום זה -- אע"פ שנתגלו החסדים -- עם כל זה עדיין לא נמתקו הגבורות וע"ל כן אין הציציות מתגלות אלא בג' אצבעות התחתונות שהם ענין ג' גבורות הממותקות כנזכר.

והיותם נקראים "אצבעות" הוא במה שהודעתיך כי אלו החסדים והגבורות שבדעת ז"א הם מבחינת ב' הזרועות דאריך אנפין; וה' אצבעות הימנים הם החסדים, וה' אצבעות השמאלים הם הגבורות.


גם ארז"ל שלא יפחות מקשר גודל והוא שיעור חצי אצבע של הגודל. וטעם הדבר הוא במה שהודעתיך כי סדר האצבעות כך הם:

  • גודל -- חסד
  • אצבע -- גבורה
  • אמה -- ת"ת
  • קמיצה -- נצח
  • זרת -- הוד

והנה כאשר החסדים שנפלו ביסוד דז"א חוזרים משם לעלות בסוד אור חוזר ממטה למעלה (להגדיל את ז"א כנודע) -- הנה אז מסתלקת ההארה והמיתוק של הגבורות. אמנם אין הסתלקותם שוות. כי הגבורה-שבגבורות -- חוזרת כולה ואובדת את מיתוק שלה; ות"ת-שבגבורות -- נמתקת כולה. לפי שכשעולים החסדים מתמתקים ג' גבורות הנקראים חג"ת. ונמצא כי הת"ת שבהם ממותקת ב' פעמים (כמו שיתבאר במקומו), ולכן כולו נמתק. אבל החסד שבגבורות אינו נמתק כי אם חציו לפי שלהיותו בחי' גבורה נשאר חציו התחתון בלתי מיתוק כי הוא רחוק מן החסדים אחר שעלו למעלה ולהיותו בחי' החסד שבגבורות וגם לפי שכבר נמתק בתחילה לכן חציו העליון נמתק. ונמצא כי הוא ממוצע ולכן אנו הולכין אחר המיצוע ואין אנו משערים אלא באמצע שהוא החסד שבגבורות. ולכן לא ירחיק אלא כמלא קשר גודל שהוא חציו של גודל; כי הגודל אין בו אלא ב' קשרים והגודל הוא החסד שבגבורה וממוצע שבכולן. ולכן ארז"ל כי לא ירחיק מקשר גודל כלפי מעלה ולא יקרב כלפי מטה פחות משלש אצבעות. ואעפ"י שג' האצבעות האלו הממותקות הם נצח והוד ות"ת כנודע, והנה הם אמה וקמיצה וזרת -- עם כל זה שם 'אצבע' הוא כולל בכולן לפי שכולם הם גבורות והגבורות שבהם נקראו 'אצבע' כנזכר ולכן כולם נקראים 'גבורות' ו'אצבעות' על שמה.

ואמנם הטעם למה אלו הג' אצבעות נמדדות ברחבן ולא באורכן, ומלא קשר גודל הוא לאורכו -- הטעם הוא במה שהודעתיך כי הגבורות הם יורדות בתחילה ביסוד דז"א ואחר כך יורדים שלשה החסדים המגולים וממתקין אותם. וכאשר יורדין אלו החסדים יורדין אחד לאחד, ולא בדרך קוים. ואעפ"י שהגבורות הם שם דרך קוים -- אין החסדים יורדין רק אחד לאחד. ולכך משערים ג' אצבעות ברוחבן, זו ע"ג זו, להורות מיתוקן שבדרך ירידה. אבל כשהיא דרך עליה אז כולן עולות דרך הקו האמצעי ואינן נוגעין לא בקו ימין (שהוא הנצח) ולא בקו שמאל (שהוא ההוד). וטעם הדבר הוא לפי שאם היו מתפשטין ועולים דרך קוים היו מאירים גם בשתי הגבורות של נצח והוד פעם שנית בדרך עליה והיה מתמעט אור החסדים העולים, ועל כן עלו דרך קו האמצעי בלבד. אבל בהגיעם אל שתי הגבורות העליונות (אשר לא נמתקו בתחילה) -- אז הם מתפשטים בדרך קוים כדי למתקן.

נמצא אין מי שיתמתק ב' פעמים בעליה ובירידה אלא הגבורה הנקרא ת"ת בלבד. גם נמצא כי כשעולין דרך עליה אינן עולין זה ע"ג זה אלא דרך קו האמצעי בלבד ביושר. ואינו עולה מן ההוד אל נצח ומן הנצח אל הת"ת ומשם לחסד והגבורה. ואם הדבר היה כך היה צריך שנמדוד ג' אצבעות אלו זה ע"ג זה. אבל כיון שהם עולם מעומד ביושר דרך קו אמצעי -- לכן אנו משערין קשר הגודל בהיותו זקוף ולא לרחבו. ואעפ"י שהוא עולה דרך הקו האמצעי שהוא הת"ת ולא דרך הגודל שהוא החסד -- כבר ביארנו למעלה כי אנו משערים במיצוע שהוא הגודל הנקרא חסד כנ"ל.


ואחר שביארנו ענין הטלית והציצית נבאר ענין העטיפה.    כי הנה נוקבא דז"א בתחילה היא עומדת באחורי הז"א כנודע. ולכן כשמתעטף האדם בטלית צריך שיאחוז בצד הימיני של הטלית בשתי הציצית שבו וישליכם לצד שמאל סביב גרונו על הכתף השמאלי לאחור, כדי שיגיעו הציציות ברישא דנוקבא העומדת שם באחור בצד שמאל (כנודע דנוקבא בשמאלא אתאחדת שהם הגבורות). ושתי הציציות האחרות השמאלים ישארו תלויים דרך פניו של אדם, ולא באחור.

וטעם לזה הוא כי הנה אלו ד' ציציות יוצאין מן ד' מוחין. ולכן שתי הציציות לבדם שהם בחי' חסדים וגבורות (אשר במוח הדעת) ניתנים לנקבה בהיותה בצד האחור. וכאשר חוזרת פנים בפנים -- אז לוקחת גם שתי הציציות האחרים שנשארו בפניו של האדם (שהם מן החכמה והבינה). ואעפ"י שכל ד' ציציות הם חד קוצא דשערי וכולם נמשכין דרך האחור -- עם כל זה להיותם בתוך הטלית (שהוא האור המקיף הגדול ואלו בפנים ממנו כנודע) -- לכן האור המקיף של הטלית הוא מוליך את אור שתי הציציות האלו דרך היקף מבחוץ, סביבות ז"א, וממשיכן כנגד פני ז"א ונשארים שם.

גם יש אופן אחר והוא כי להיות מקום גילוי הציציות במקום שמתגלים החסדים שהוא מן החזה ולמטה כנ"ל -- לכן האור שלהם בוקע דרך האמצע של ז"א ועובר בתוך גופו של ז"א ממש ויוצאים דרך הפנים.

עוד יש אופן אחר והוא כי המציאות הנז' נחלק לב'. לפי שהיסוד דאבא הוא באמצע גופו דז"א ונמשך בתוכו. ויש ג"כ חלק אור הציציות שבוקע בתוכו. ויש שמקיף וסובב אל היסוד של אבא ויוצא דרך פני הז"א. והרי הם ג' בחינות וכולם נמצאים בבת אחת. ולכן כאשר אנו מגיעים לומר ק"ש דשחרית ביוצר אור אנו אוחזין בד' ציציות ומשימין אותם בחזה להורות כי עתה שימשכו המוחין והחסדים למטה יאירו כולם דרך פנים (וכנזכר בהגהות מיימוני בשם המדרש ע"פ כל עצמותי תאמרנה כו'. וזה מש"ה תוחלת ממושכה כו' כי על הבחי' המקיפות וסובבות נאמר תוחלת ממושכה ועל האורות אשר עוברות דרך יסוד דאבא עצמו נאמר ועץ החיים תאוה באה)


והנה ענין טלית דז"א כבר נתבאר. ועוד יש בחינת טלית של יעקב (כנודע אצלינו ענין יעקב היוצא בפני ז"א מן החזה ולמטה). וענין הטלית עצמו שלו יובן מן הטלית של ז"א הנ"ל, כי גם ביעקב יש בו שערות בראשו ומהם נעשים בחינת הציציות שבו כנ"ל; כי הציציות נעשים מבחי' השערות של הקטנות הנק' קוצין כנ"ל. אמנם בז"א שיש לו ב' נשים מאחוריו (שהם לאה ורחל) -- צריך ג' בחינות: שער הא' דמוחין דגדלות לעצמו, והנימין דיניקה ללאה, והקוצין דעיבור לרחל. אבל יעקב אין לו רק אשה א' לבד הנקרא 'דור המדבר' (כמבואר אצלינו), ולכן אין צורך לו אלא ב' בחינות -- שער אחד לעצמו ואחד לנוקביה.

ודע שאין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד אחד של הטלית על הראש כמו שנוהגים האשכנזים, כי אין שורש למנהג ההוא.