שער הכוונות/דרושי כוונות קריאת שמע/דרוש ד
דרוש ד' עריכה
בענין ד' מיני יחודי קריאת שמע הנז"ל.
עוד יש חילוק שלישי בענין ד' קריאות שמע והוא כי הלא ביארנו בענין קריאת שמע של יוצר כי ז"א יש לו מוחין דקטנות ודגדלות. ובחינת המוחין דקטנות יש בה מוחין פנימיים ומקיפין, וכן בבחינת המוחין דגדלות. ושם אמרנו כי בכל קריאת שמע מאלו הארבע נכנסין בזעיר אנפין שש קצוות דמוחין פנימיים דגדלות דמצד אימא, ואי אפשר שיכנסו אלו עד שיכנסו כל מה שלמטה ממדרגתם והם כל המוחין דקטנות הפנימים והמקיפין מצד אבא ומצד אימא, ואח"כ נכנסים ו"ק הפנימים דמצד אימא. וכל אלו המדרגות נכנסות בכל קריאת שמע מאלו הד' מיני קריאת שמע הנז', ובדבר הזה כולם שוים. האמנם החילוק שיש ביניהם הוא במדרגות הנכנסות מכאן ואילך כמשי"ת בע"ה.
והנה הזווג דשחרית כבר ביארנו שנכנסים בז"א קודם הזווג ההוא כל המוחין דגדלות (הפנימים והמקיפין) דאבא ואמא, ואח"כ נעשה הזווג ההוא בעת נפילת אפים. אבל בשאר הזווגים אין הדבר כן כמו שיתבאר בעזרת השם. וגם ענין זה תלוי טעמו במה שנתבאר לעיל שאין הד' זווגים שוים. לפי שבשחרית הז"א שלם וממולא בכל המוחין האלו כולם -- לכן הזווג ההוא מעולה, והוא זווג יעקב ורחל. אבל בשאר הזווגים -- כפי ערך המוחין אשר הוא לוקח כך הוא ערך הזווג ההוא; או יהיה זווג ישראל עם לאה או יעקב עם לאה וכן כיוצא בזה.
וגם הטעם הזה תלוי במה שנתבאר לעיל כי בשחר הוא חסד גמור ולכן המוחין של אז הם מעולים, וגם הזווג ההוא גדול ומעולה, ובמנחה מתגברין הדינין מעט ולכן המוחין והזווג אשר אז הם יותר ממועטים במעלה. ועל דרך זה הם מתמעטין בתפלת ערבית יותר וכיוצא בזה.
והנה החילוק הזה שבארנו אינו אלא בזווגים עצמם אבל בעת הקריאת שמע כולם שוים, כי בכולם נכנסים בז"א עד המוחין דו"ק דגדלות ג"כ הפנימים מצד אימא.
ואמנם החילוק השלישי שיש בד' מיני קריאת שמע עצמם הוא זה: כי הנה אע"פ שאנו אומרים שבעת הקריאת שמע נכנסים כל המדרגות עד הו"ק דמצד אימא דגדלות הפנימים -- עם כל זה אלו המדרגות שבנתיים יש ביניהם הפרש; כי יש פעם שנכנסים כולם יחד, ויש פעם שנכנסים מפוזרין ומפורדין. וסוד זה תלוי במלת "ישראל". פירוש: כי כבר ביארנו בקריאת שמע דיוצר כי סוד הקריאת שמע היא להעלות מ"ן מן זו"ן אל אבא ואמא כדי שיזדווגו אבא ואמא ויורידו מוחין אל זו"ן. אמנם קודם העלאת מ"ן אלו אין הז"א עדיין ראוי להעלותם וצריך להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלותם. והנה ההארה הזאת ניתנת אליו במלת "ישראל" כמו שיתבאר לקמן בקריאת שמע דיוצר. וביאור הדברים הם כי ז"א כדי שיוכל להעלות מ"ן למעלה צריך שבהכרח יהיו לו לפחות מוחין דקטנות מצד אימא כדי שיוכל אח"כ להעלות מ"ן כדי שיקבל אח"כ מוחין דגדלות.
והנה בקריאת שמע דשחרית במלת 'ישראל' נגמרים לכנס בו כל המוחין דקטנות -- אפילו המקיפים דמצד אבא, וזו היא תוספת הארה הניתנת לו אז במלת 'ישראל' כדי שאח"כ יוכל להעלות מ"ן במלת 'אחד' כדי שיקבל אז מוחין דגדלות דו' קצוות כנ"ל. וכבר ביארנו בדרוש ו' דקריאת שמע דיוצר כי לעולם אי אפשר שיחסרו מן ז"א כל המוחין דקטנות, כי בהכרח שמוחין פנימיים דקטנות דמצד אימא לא יסתלקו כלל ממנו לעולם, לא ביום ולא בלילה, לפי שבהכרח צריך שתהיה לו איזה בחינה של מוחין כדי שיתקיים בהם (כי המוחין הם הם חיות וקיום האדם בסוד "והחכמה תחיה את בעליה"). אבל המוחין המקיפין דמצד אימא, והפנימיות והמקיפין דמצד אבא -- ג' מדרגות אלו יכולות להסתלק לפעמים מן ז"א כמו שגם מסתלקים המוחין דגדלות; אבל השינוי וההפרש הוא כפי ערך הזמנים כך סדר מדרגת הסתלקותם.
ונתחיל לבאר מן הקריאת שמע שעל המטה כי היא המדרגה התחתונה שבכולם. כי הנה בלילה ודאי הוא שאינם מסתלקים כל המוחין כנ"ל ונשארים בהכרח המוחין הפנימים מצד אימא כנזכר. וכשאנו קורין קריאת שמע שעל המטה נמצא שקודם שנאמר קריאת שמע הנה לא היו בז"א רק מוחין פנימים דאימא בלבד, ולכן כשאנו אומרים 'ישראל' (כדי להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלות אחר כך מ"ן כדי לקבל גם המוחין דגדלות), והנה אז איננו יכול להמשיך הארה גדולה רק מדרגה א' בלבד יותר ממה שהיה לו תחילה, והוא כי בתחי' היו לו מוחין פנימים דקטנות דאימא ועתה במלת 'ישראל' ההארה שניתוספה לו עתה היא מקיפין דקטנות דאימא. ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת 'אחד' כנודע -- הנה אין לו עדיין רק עד מדרגת מקיפין דאימא וחסרים ממנו פנימים ומקיפים דאבא דקטנות, והוא השיעור של המדרגות שהיו בו כבר במלת 'ישראל' בקריאת שמע דשחרית.
- ובזה תבין טעם אמיתי למה אין הד' זווגים והד' המשכו' דקריאת שמע שוות, והכל תלוי במה שנזכר. כי הנה כפי ההכנה שיש לז"א בעת שמעלה מ"ן במלת 'אחד' כך יש בו כח למשוך המשכה עליונה או תחתונה.
- וגם בענין זה תלוי כניסת המוחין דגדלות בו אח"כ אם נכנסים כולם או מקצתם.
- וגם בזה תלוי הפרש מעלת הזיווגים אשר זווג זה גדול מזה, וכל זה תלוי בהתחלה הנ"ל. כי אם ההתחלה היא מעולה בעת העלאת מ"ן -- כך יש לו כח להמשיך המשכות עליונות מלמעלה ונמצא שהכל תלוי בענין זה.
ונחזור לענין. כי עתה בעת קריאת שמע שעל המטה -- שאין לו רק מדרגה אחד לבד מן הג' הנזכר (אשר היא מקיפין דאימא) -- לכן אין בו כח להמשיך רק מחיצוניות דאבא ודאימא בלבד כנזכר ולכן אין נכנסין בו רק המוחין דו"ק דגדלות מצד אימא ולא יותר (כמו שיתבאר בע"ה), ולכן גם הזווג ההוא הוא תחתון והוא יעקב ולאה בהיותם למטה מן החזה בלבד. ודע כי אח"כ כשיורדין ונכנסין בו המוחין דגדלות במלת 'אחד' כנודע, הנה אז נכנסין לו ביחד מחדש פנימים ומקיפין דקטנות דאבא וגם פנימים דו"ק דגדלות דאימא, ולכן כיון שאלו המדרגות באים לו עתה ביחד -- אין בו כח לקבל עוד מדרגות עליונות מאלו ונשאר באלו המדרגות הראשונות לבדם. אמנם בתפלת ערבית עדיין הוא התחלת הלילה ולא נתחזקה שליטת החיצונים לפי שעד אז היה יום והחסד והרחמים גברו בעולם ולא נסתלקו כל המוחין דקטנות לגמרי אבל נשארו בו שני מדרגות -- הא' היא המוחין פנימים דקטנות דאימא (אשר אלו קבועים בו תמיד ואינם מסתלקין בשום זמן כנ"ל) וגם נשארו בו המקיפין דקטנות דאימא. ולכן כשאומרים מלת 'ישראל' כדי להביא לו תוספת הארה כנזכר הנה אנו ממשיכין לו מדרגה אחרת יותר על הנזכר (והוא מוחין פנימים דקטנות דאבא). ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת 'אחד' לגבי אבא ואמא -- הנה הוא כבר שלם וממולא יותר, ולכן הנה הוא מושך מן חיצוניות א"א שהיא מדרגה מעולה יותר.
ואח"כ במלת 'אחד' נכנסין בו מוחין מקיפים דקטנות דאבא וו"ק פנימים דגדלות דאימא. וכיון שלא קבל עתה מחדש הארות יתירות לכן יש בו כח לקבל בתפלת ערבית מוחין אחרים גבוהים יותר והם ו"ק פנימים דגדלות דאבא (כמשי"ת במקומו בע"ה). ולכן גם הזווג ההוא הוא יעקב ולאה בהיותם למעלה מן החזה.
והנה בקריאת שמע של הקרבנות אשר כבר הוא יום ומדת החסד מתעורר ולכן הוא יותר מעולה מן מדרגת קריאת שמע שעל המטה. אמנם הוא שוה אל ערך קריאת שמע דערבית בבחי' אחד עם היות שיש ביניהם חילוק. והוא, כי בתפלת ערבית נשאר בו הארת המוחין מן היום אלא שזמנו ועונתו הוא לילה, אבל הקריאת שמע של הקרבנות הנה היא נמשכת מן הלילה אשר לא נשאר לו הארה אבל יש לו יתרון אחר והוא כי זמנו ועונתו הוא יום. ונמצא כי בבחינה אחת הוא שוה אל קריאת שמע דערבית ובבחינה אחרת הוא גבוה ומעולה ממנה.
והענין הוא כי לפי שהוא בא אחר הלילה שלא נשארו בו רק פנימים דקטנות דאימא בלבד -- לכן צריך שבמלת 'ישראל' נמשיך לו מדרגה אחרת והוא מקיפים דקטנות דאימא. ובבחינה זו הוא פחות מן קריאת שמע דערבית כי אז כבר היו בו מקיפים דאימא ממילא בלתי מעשינו, אבל להיות כי היום מעולה מן הלילה כי כשנעריך ערך קריאת שמע דערבית עם קריאת שמע דקרבנות ודאי שהקריאת שמע דקרבנות הוא יותר מעולה מפאת עצמה לפי שמעלת קריאת שמע דערבית אינה תלויה בה בעצמ' רק מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי' יום אבל היא בעצמה איננה אלא מדרגה גרוע להיות' מדת לילה אבל קריאת שמע של הקרבנות פחיתותה אינה מפאת עצמה אלא מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי' לילה אבל היא בעצמה היא מעולה לפי שהיא מדת יום, וכשנעריך ב' ערכים אלו -- ודאי שיותר גדול ערך המעלה הנמשכת מפאת עצמה מן ערך המעלה הנמשכת מפאת מה שקדם אליה, שהוא כח אחרים ואינו כח עצמו. ולכן יש בקריאת שמע של הקרבנות כח ויכולת להמשיך שני מדרגות ביחד, והם מקיפים דקטנות דאימא ופנימים דקטנות דאבא.
אך ודאי שבבחי' אחרת הם שוים, והא כי במלת 'ישראל' עדיין אין בז"א בקריאת שמע דקרבנות יותר ממה שיש לו בקריאת שמע דערבית אבל עם כל זה גדול כח קריאת שמע דקרבנות שהמשיכה שני מדרגות ביחד משא"כ בקריאת שמע דערבית שלא המשיכה רק מדרגה א'. ולכן להיות שיש לקריאת שמע דקרבנות יתרון הזה על קריאת שמע דערבית -- לכן יש בה כח להמשיך ממדרגה יותר עליונה והיא מן פנימיות דא"א. ואח"כ במלת 'אחד' נכנסים המקיפים דקטנות דאבא עם הפנימים דו"ק דגדלות דאימט.
והנה אם לא היה בשחרית רק קריאת שמע של הקרבנות בלבד היה זווג שלו גרוע (דוגמת זווג דערבית), ולכן הוצרך פעם אחר קריאת שמע של יוצר כדי לעשות זווג אחר יותר עליון ולהמשיך המשכה יותר עליונה, והיא מחיצוניות עתיק. ואז יכנסו בז"א כל המוחין דגדלות -- פנימים ומקיפים דאבא ואמא. וגם כי הזווג ההוא היה יותר עליון והוא זווג יעקב ברחל לפי שבבקר הוא שעת החסד והרחמים יותר מכל שאר זמני היום והלילה. ולכן זווג הנעשה בעת ההיא צריך שיהיה הגדול והמשובח שבכולם.
והנה נת"ל כל החילוקים שיש בד' מיני קריאת שמע ובג' הזווגים באר היטב ולכן ג"כ יש הבדל בשלשה מקומות מן הקריאת שמע כפי חילוק הזמנים וראוי לכוין בהם. והנה שאר המשך ג' פרשיות קריאת שמע וגם המשך פסוק אחד דשמע ישראל יתבאר לקמן. אבל עתה נבאר חילוקים אלו בלבד אשר ביניהם.
הנה החילוק הא' הוא במלת "ישראל".
- כי בקריאת שמע של הקרבנות תכוין שעתה הם נכנסים בז"א המקיפים דקטנות דאימא והפנימים דקטנות דאבא (לפי שכבר היו בו הפנימים דקטנות דאימא), ובכח אלו המוחין שבו יכול להעלות מ"ן במלת "אחד".
- ובקריאת שמע דיוצר תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפין דקטנות דאימא ופנימים דקטנות דאבא, ובמלת "ישראל" נכנסים מקיפים דקטנות דאבא. ובכח אלו המוחין הוא מעלה מ"ן במלת "אחד".
- ובקריאת שמע דתפלת ערבית תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפים דקטנות דאימא, ובמלת "ישראל" נכנסים בו פנימים דקטנות דאבא. ובכחם מעלה מ"ן במלת "אחד".
- ובקריאת שמע שעל המטה תכוין כי כבר יש לו פנימים דקטנות דאימא ובמלת "ישראל" נכנסים בו מקיפים דאימא בלבד, ובכחם מעלה מ"ן במלת "אחד".
החילוק הב' נמשך מן הקודם. והוא במלת "אחד". כי הנה ביארנו בקריאת שמע דיוצר שצריך לכוין במלת 'אחד' לשלב שם הויה בשם אהיה ביחד (אשר הוא סוד חיבור אבא ואמא). ושאח"כ תכוין בהויה דיודין דע"ב (אשר היא סוד טיפת הזרע היוצא מאבא לאימא אשר בה כלולים המוחין דז"א ביחד באותה ההויה). והנה בכונת ההויה זו הוא ענין זה החילוק השני.
- כי בקריאת שמע של הקרבנות תכוון כי זו ההויה (שהיא טפת זרע דאבא) נמשכת שרשה מלמעלה מפנימיות א"א, ומשם המשיכוה אבא ואמא ע"י חיבורם וזווגם בעת הזו.
- ובקריאת שמע דיוצר תכוין כי ההויה הנזכר המשיכוה מן חיצוניות עתיק יומין.
- ובקריאת שמע דערבית תכוין כי זאת ההויה המשיכוה מן חיצונית אריך אנפין.
- ובקריאת שמע שעל המטה תכוין שהויה זאת המשיכוה אבא ואימא מחיצוניות אבא ואמא עצמן.
החילוק הג' הוא ג"כ במלת 'אחד'. והוא כי כבר ביארנו בקריאת שמע דיוצר שאחר שתמשיך ההויה הנז' (שהיא טפת זרע דאבא כנזכר) צריך שתכוין אח"כ כי אחרי שנצטיירה טפה זו במעי אימא כנודע, ויורדין המוחין לז"א (שהיא נחלקת לד' מוחין כמו שנתבאר), ואלו המוחין הם המוחין דו"ק דגדלות דאימא (כנזכר שם). והנה בענין זה הוא החילוק הג' הנזכר.
- כי בקריאת שמע דקרבנות תכוין כי כאשר יורדין אלו המוחין דגדלות הנה ג"כ נכנסים עמהם בז"א המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו בתחילה במלת 'ישראל'.
- ובקריאת שמע דיוצר תכוין כי כל הקטנות -- אפי' דאבא -- כבר היו בתחילה במלת 'ישראל' ואין נכנסים בו עתה רק המוחין דו"ק דגדלות דאימא.
- ובקריאת שמע דערבית תכוין כי נכנסים עתה עמהם המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו במלת 'ישראל'.
- ובקריאת שמע שעל המטה תכוין שנכנסים עמהם הפנימים והמקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים בו בתחלה במלת 'ישראל'.
ועתה נבאר הכונה שצריך לכוין בחילוק הא' הנ"ל שהוא במלת "ישראל".
- והנה כונת 'ישראל' בקריאת שמע דיוצר תתבאר לקמן במקומה.
- והקריאת שמע של הקרבנות (אשר אז נכנסין המקיפים דקטנות דאימא והפנימים דקטנות דאבא) צריך ג"כ לכוין כונה אחרת שהיא ג"כ בגימטריה ישראל כדוגמת אותה כונה דקריאת שמע דיוצר, והיא זאת, שתכוין אל שם שדי במילואו[1] אשר מילואו לבד עולה ת"ק. ואח"כ תכוין אל שם אהיה דמילוי אלפין בפשוטו ומילויו ומילוי מילויו שהם מ"א אותיות. ותחבר מ"א עם ת"ק יהיו בגי' כמנין ישראל.
- ובקריאת שמע דערבית תכוין במלת "ישראל" לשם אלהים באופן זה: כי באות ש’ דישראל תכוין באלהים דיודין שעולה ש'[2], ואות ר’ דישראל תכוין אל רבוע אלקים העולה ר'[3], ובג' אותיות הנשארים מישראל, שהם א' ל' י’, (גי' מ"א), תכוין בהם אל אחוריים דאלקים במילואם אשר אז יש בהם מ"א אותיות.
- ובקריאת שמע שעל המטה תכוין במלת "ישראל" אל שם אהיה דיודין ברבועו (הנקרא אחוריים), כי כשתקח המלויים בלבד יהיו גי' ת"ק[4]. ופשוטו ומלויו ומלוי מלויו דשם זה אהיה דיודין יש בו מ"א אותיות. והנה ת"ק ומ"א הם גי' ישראל:
ואמנם יש כמה חילוקים אחרים בין קריאת שמע שעל המטה לשאר קריאות שמע, וכבר נתבאר לקמן במקומו, אבל בענין כללות כונת קריאת שמע בעצמה כולם שוים. וכן בקריאת שמע דערבית ודיוצר ודקרבנות -- כולם שוות, זולת בג' החילוקים הנז"ל. ואמנם החילוק האחד שאמרנו שיש בין הזיווגים האלו אינם נוגעים אל הקריאת שמע בעצמה רק בסוד המוחין דגדלות ובמקומם יתבארו כולם בע"ה.