שמונה קבצים ב נא-ק

<< · שמונה קבצים ב · נא-ק · >>

נא

עבודת מעלי העולמים היא עבודת משיח, להבאת גאולה לכל. אם היה דבר אחד בכל המציאות יוצא מכלל שאיפת טובם, כבר היו יורדים לכלל מבררי בירורים. דוקא כשחושקים להאיר את נועם הטוב בכל ממש, ולהשביע צחצחות במקור הכל, וסוללים דרכים שזורמים בהם תמיד חיי כל, עבודת עליית העולמים הולכת ומתגברת, כשלהבת העולה מאליה, בלא עמל רוח ונפש, כי אם במנוחה ועונג.

נב

יש עומק רע כזה, שאינו עולה על ידי שום בירור שבעולם, כי אם על ידי העלאת העולמות בכלל. וטוב עליון נופל לפעמים בעמקי תהום כאלה, כדי שיהיה ההכרח דוחק להעלות את העולמות, כי אפילו ניצוץ אחד מהטוב האלהי מכריע את כל העולמות כולם לבוא לידי עלייה.

נג

בשביל שנשמתו של משיח היתה מושרשת בקליפת עמון ומואב, הניגוד לאור אלהים שבעממיות וגזעיות. והשורש ההרגשי והפסיבי ביחוד הזה, שייך הוא דוקא בענף הנקבי שבקליפה זו, שהוא היותר עז וקשה מהצד הזכרי שבה, נמתק משום כך הענף כולו ויצא מזוהמתו. ונמצא שדוד עצמו, שעל ידו נתעוררה עוד פעם השאלה של עמוני ולא עמונית, הוא בכח נשמתו. שאורו של משיח התגלה בה כבר בכל צביונו בפנימיותו, גרם להוראה זו של היתר, שיצאה מדרשת עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. וזה בא כבר בתכונה של העלאה, כלומר לא רק הניצוץ הפרטי עולה, אלא שבכחו כל העולם עולה, והכל מתמתק. וישי, שהוא מאותם שמתו מעטיו של נחש, היה מהעוסקים בהעלאת העולמות, שאינם צריכים שום מגמה חוץ מעצם נטייותיהם, וכלום נתכוין ישי אבי להעמידני, אמר דוד, ונקרא נחש, שאינו מכוון כי אם לנטיית הנשיכה לבד. ובציור הנפש הפנימי ישנם צדיקים, שאם יותן להם חופש גמור, מתדמה בדעתם שהיו משמידים את הכל, את כל החי ואת היקום כולו. כדי שיחודש הכל בצורה יותר מעולה, ובכל מקום שנתן עיניו מיד נשרף, מפני שהם אינם יכולים להסתגל לשפלותה של הבריאה המוגבלת, וכל זה הוא מפני עומק הגבורה של שלהבת הקדושה שבהם, שאינם סובלים כל דבר חוץ מהשלימות המוחלטת האלהית. ומאש קודש זה יצא כל חום הזריזות של חסד, משפט וצדקה, ומתגלה באור הנשמה החוש העליון של מורח ודאין. והיכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו, וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, כשיופיע משיח, נחש דקדושה.

נד

להרמב"ם נצחיות התורה נעוצה במעמד העולם בעת מתן תורה, אין דבר זז מן התורה אף על פי שעניני העולם משתנים. נבואת משה רבינו אינה מהטבע הרוחני של ההויה, כמו שהיא שאר נבואה, שהעלמתה מן הראוי לה היא פליאה, והופעתה היא טבעית, אבל נבואתו של אדון הנביאים נס היא, כבריאת העולם יש מאין. וכמו שהמומנט של חידוש ההויה הוא עובר בכל הזמנים השוטפים ובאים, ויסוד פרוצס זה לא יקבל שינוי, כן לא תקבל שינוי התורה. הקרבנות היו אז צריכים כדי לעקור עבודה זרה, ועבודה זרה הולכת ונעקרת, ואף כשתיעקר כולה, יסוד קיום עקירתה יישאר, העבודה שהיא עקרתה, על פי עצה עליונה של הופעה אלהית עליונה, היא תקום. לא חרד הרמב"ם, בשביל נימוק זה, ליתן למצוות טעמים שערכם אפשר להיות עובר, ולפעמים גם כן כבר עבר, מפני שהנצח התורי, במאורע של מתן תורה בעצמו הוא תלוי, ומה שהיה אז מחויב, חוק הוא ולא יעבור.

נה

אמנם עיקר הכל תלוי לדבריו בהכרת אלהיותה של התורה, והיה אפשר לשנות איזה דבר אם רואים שהזמן מרשה או מכריח, אבל הדבר יביא לחשוב שהתורה אינה אלהית, וזה עוקר יסוד הכל. על כן הכל קיים לעד, והשינוי הוא אפשרי רק על פי תנאים מיוחדים, הוראת שעה שבאה מנביא או בית דין וכיוצא בזה. אלה התנאים ערבים הם שלא יצויר על ידי ביטול חלקי ושינוי פרטי שאין התורה אלהית, ותשפיע תמיד באור חייה על האומה והעולם.

נו

תורה שבכתב אנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דואים אנו על ידה למעלה מכל היגיון ושכל, חשים אנו רוח אלהים עליון מרחפת עלינו. נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם. ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו. לא רוח האומה חוללה אור גדול זה, רוח אלהים יוצר כל יצרה. תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.

נז

בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה, בצינור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד שתורה שבעל פה תהיה נוצרת בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד', תורת ד' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ד', לא אפשר שמעינו תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פיתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני. ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.

נח

בילדותי הייתי מרגיש סירחון של בית הכיסא מבתי התפלות של הגויים, אף על פי שהיו לכאורה נקיים מאד, ועמדו בתוך גן של עצים נטועים.

נט

קיום התורה צריך לבוא מתגבורת הכח הרוחני שבעומק קדושת הנשמה, ששוטף את שטף החיים שלו על תנועות האדם היחידי והציבור כולו, כשטף פתאומי, בלא הדרגה איטית וחיבור חלקים של צו לצו וקו לקו. באופן זה, הדבר הרחוק יש לו יניקת חיים על פי מידתו כמו הדבר הקרוב, ויסודי התורה ביחד עם הפרטים, הסייגים והתיקונים, המנהגים וההדרכות הישרות, האמונות הטובות כולן וכל סעיפיהן, פועמים פעמות חייהם כאחד כולם. מה שאין הדבר נוהג בקטנות האמונה, הבאה מתוך צמצום הגיוני מדולדל, שצריך השכל לעמול עד שימצא לו יחש בין העיקר המתקבל אל הלב, לפי השגתו, אל הסתעפות הרחוקה של התהלוכות הפרטיות, ותמיד הוא נכשל ונחשל בדרכי החיים, ולא יוכל השכל המוגבל וכל חשבונותיו להאיר את דרכו, ולשאוב על ידי כלי שבור זה ממעין הזורם והחי של אור ד' בעולמו ובתורתו לא יעצור כח. ועל כן הולכת היא אורה של תשובה ומפנה דרך לעם, וקוראה בכח לשוב אל ד', לשמוע בקולו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו. רק בכח איתן זה יחיה העם ויקום, והשכל הרגיל וכל כשרונו יהיה שמש הגון, לעזור עזר מעט את רוח החיים הפועם במלוא הנשמה, בשביל הסגנון והתיאור של איזה סדרים פרטיים, אבל יסוד הכל, מבוע החיים, הרי הוא רוח אלהים שבלב, החי בתוכיותה של הנשמה, המלא עוז ותעצומות, אשר לא יתן דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ.

ס

רואים אנו את ההויה ברוחניותה, את החיים הפנימיים איך הם פועלים, איך הם הולכים ומתהווים, את הנשמה המתגלה בחי ובמדבר איך היא עומדת בעילומה, איך נשמת הבנים כלולים ומכונסים באבות בעודם גם הם בקטנותם, איך הנשמות העתידות עומדות בצביונן, והעתיד בכללו, בשלל צבעיו הנהדרים, כמו חי ניצב לעינינו. ואין חיזיון זה מקסם כזב, אלא צפיית אמת. אין עבר הווה ועתיד מחולקים באמיתת היש. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ומה שנעשה מכבר ומה שייעשה לעתיד הולך הוא ונעשה בהווה, תמיד ותכוף. והכל חי, והכל שלם, הכל רענן והכל מזהיר, כשהכל מוכר בחטיבה אחת, כשהאורה מזהרת ומפלשת את אורה, לידע ולהודיע איך ממקור הכל חי הכל.

סא

יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים, ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה, וכל ישראל יושבים עליה, מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה ניצה, ומתחברת לתורה שבכתב בכל שיעור קומתה. בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית, ומכל מקום היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב, מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים. והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום, עד אשר מהרה יפוח היום, ואור חיים יבוא מאוצר גאולת עולמים. וישראל יעשה חיל, יינטע על ארצו, וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמוח מעומק שרשיה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים, והדודים יתאחדו בנוה אפריונם. ואור נשמת אל חי העולמים, המתגלה בתחיית ישראל וברום קרנו, יאיר באור שבעת הימים על אור החמה ואור הלבנה גם יחד, והיה אורם ישר, חודר ומושך מזה לזו, ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים. והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא.

סב

זיו אור אלהים הממלא את העולמים כולם, מחיה ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור החיים, הרי הוא נותן חיל בנשמות, במלאכים, ובכל יצור, לחוש את פנימיות תחושת החיים. ונטפי עדנים הולכים ומטפטפים, ומשפרים את החיים כולם. והמציאות כולה יש לה בשביל כך אותו האור והזוהר, המבהיק עליו מאוצר הטוב של מקור חי העולמים. הזיו החי בעצמו מופיע הוא בהודו על כל, ועיני כל פונים אליו, ומושבעים רצון מיד אל עליון זאת הפתוחה. היצורים העליונים והתחתונים שביצירה, ברואי מעלה ומטה, מתענגים, ושלות עולמים רעננה הולכת ומפעמת בנחת רוח בקרבם, מביטים הם אל מקורם וינהרו. אבל לפתע פתאום מתגברת התשוקה הנלהבה בחיי הזיו האלהי עצמו, להתעלות באהבת עדי עד למקור זיום, לאור חייהם. שפעת ההכרה והחיים מתעלים בתוך הזיו ממעל לכל ערך עולם ויצור, הערך התחתיתי של הזיו המחיה הולך ומתעלם, כל רישומי שפעת עדני עולמי עולמים הולכים ומיטשטשים, החיים נבלעים במקורם. והיצירה כולה לאה וצמאה, אין פתח לשערי אורה, אין צינור לזרמת חיי קודש וטוהר, אין דרך ללשד טללי אורות. וגיבורי כח, נשמות עליונות, צדיקי עולם, כאריות שואגים בצמאון נפשם, ומלאכי שלום כהמות גלים יהמיון, בשקיקה גדולה להתגלות אור אלהי עולם ונעמו, וכל העולמים כולם, ציחי צמא. שואגים הבו אור, בעטוף נפשם. ומקור היצירה. ממקורו העליון, ביסוד מקור החיים מופיע. להשביע ברוב צחצחות, ממקור האהבה העליונה. בשפעת חיים חדשים. וברוב טוב ועושר. שב זיו החיים, שכינת אל, להיות חוזרת ושורה על כל יצורים. והחיים שבים ברוב פאר והוד למהלכם. בתוספת מרובה מרוב עונג דישון אהבת עולמים. שהופעה מקרבת אלהים עליון, בעומק זיו חי העולמים.

סג

יודע בעולם על ידי ישראל. איך האדם ברוחניותו העליונה הוא כח הפועל היותר גדול בההויה כולה, ורק אז ימצא רוח האדם את הדבר הגדול שהוא שוקק אליו תמיד לחוש אותו ולדעתו, שאין כל מיני תרבויותיו מספיקים לו לריווי צמאונו הגדול. יחד עם ידיעה זו באה ידיעה שניה, על דבר השפעתן האצילית של הנפשות זו על זו, והשפעת רעיון ורצון גדול, כשהוא מתגלה יפה באיש אחד או באנשים רבים, להאיר את מחשכי העולם כולו, לא רק כפי המידה שהמחשבה הגדולה מתפשטת בידיעה והכרה, אלא יותר ויותר מזה, בסגולתה העצמית שבסוד עצם הוייתה.

סד

כל האידיאליות המוסרית מוכרחת להיגלות בההנהגה האלהית, והאחד מאלו הגילויים הוא יסוד החסד הפשוט האידיאלי, שאין מקום לו גם להכרת טובה. ועל פי זה היתה הכפירה אחת מיסודות הגילוי האידיאלי באלהות, ותוצאותיה החירוף והגידוף הם המדרגה היותר עליונה שבגילוי זה, שהיא התמצית הגנוזה בפעור, שבשביל כך קבורתו של משה היא ממולו. ושביה בצדקה, ומעולה שבצדקות היא נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. ודרך רשעים אבודה היא מלפניו כביכול, ולא הביט אוון ביעקב, היא כמו אינו יודע למי נותנו, והני דמקילין כשהן אוכלין ושותין, דין הוא אגר טב, ומהתכונות העליונות שבשאיפת הצדקה. אלא שאין הדבר אפשר להישאר כך, מפני שההכרה האידיאלית האלהית, ועושר האמת, הוא הטוב העליון בעצמו, על כן די רק בשערה דקיקה מקליפה חשוכה זו, שמתגלה בעקבתא דמשיחא, והיא תשלים את כלילות הישועה הישראלית והעולמית.

סה

כשם שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם דברי רשות ולא דברים בטלים, ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים, קל וחומר שכל החכמות שבעולם, הפנימיות והחיצוניות, הטהורות והטמאות, הן לגבי דידהו כולן מכוונות כוונה עצמית, וכל מה שנכנס בחוג ידיעתם הרי הוא מתעלה בעילוים. אמנם במעשה לא יגיע שום אדם לידי מידה זו, שהתורה גדרה גדרות עולמים לכל, אבל מה שנוגע למחשבה שם אין תחומין למעלה מעשרה, ואין שטן ואין פגע רע, ואף מלאך המות מסר לו דבר.

סו

בעקבתא דמשיחא, כל המתחבר בנטיית לבבו לתשועת ישראל הוא בעל נשמה של צדיק עליון, שאי אפשר למודדו במידה בינונית.

סז

תלמידי חכמים משתלמים על ידי עמי הארץ. כי אף על פי שאור התורה הוא חיי כל, מכל מקום הלא היא גם כן סמא דמותא למשמאילים בה, והיא מגרעת את כחם הרבה יותר מאילו היו חסרי תורה. והטבע הפשוט פעל עליהם בארחות חייהם. וכאשר בכל אדם יש שמץ של כיעור, נגד זאת השמצה המועטת באמת מזיקה לו התורה, אלא שההפסד יוצא בכפלים אין קץ נגד השכר. והרפואה הניגודית לסמא דמותא המעורב, באה על ידי ההתחברות הכללית שיש לתלמידי חכמים עם עמי הארץ מכללות האומה, שעל ידי זה משפיעים הם האחרונים את היושר הטבעי, שלא ניטשטש כלל על ידי שום התחכמות שבעולם, וחוזרת גם הנקודה הקטנה של סמא דמותא להיות חוזרת לסמא דחיי. ומחיה גם כן על ידי זה את הכלל כולו. וגם את עמי הארץ שבו.

סח

הסיגים שבהבנת האלהות, היראה, האמונה, וכל התלוי בהן, כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה המעשיים בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר, אבל כיון שהגיע הזמן שהתחייה הלאומית מוכרחת לבוא, וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להיגלות. מיד הסיגים מעכבים, ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה, כי אם על פי דיעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ד' אמת בבהירות היותר עליונה. וזאת היא הסיבה שכח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא בחוצפא סגיאה, ושלילה זאת תבער את כל מה שהוא חלוש ומכוער בהמושגים האלהיים והתלוי בהם בכללות האומה. ואף על פי שנורא הדבר לראות, שכמה עניני אמת, מידות טובות ומצוות וחוקים, הולכים ונשטפים ונעקרים לכאורה על ידי זרם השלילה, מכל מקום סוף סוף שהכל יצמח בטהרה וגבורה, בקדושה עליונה, מהגרעין האיתן הטהור והמרומם, שכל שלילה לא תגיע אליו, ואורו יזרח בתור אור חדש על ציון, בגדולה מופלאת, למעלה מכל ציור שכחות דלים של נפשות עייפות, עייפות חמרית ורוחנית של גלות ארוכה ודלולה, יכולים לצייר.

סט

כשמתחיל אור רוח הקודש להופיע אפילו רק בדמיון, שומעים את הד קול של כל התורה וכל המוסר כולו, וחשים את העדינות של כל היופי, וכל הבהירות והוודאות של החכמה כולה. בצורה כללית, גלומה, שאחר כך הולך החיזיון ומתפשט באותיות ותיבות, משפטים וכללים, לימודים והגיונים, לפי רוב הכשרון ולפי רוב המעשה ועמלה של תורה.

ע

התוכן המחלק את הנגלה מהנסתר בתורה, ובכל החכמה בכלל, הוא מפני התכונות המחולקות של בעלי ההכרות. האיש שהוא מוכן לנגלות, איננו צריך להשלמת אישיותו לכל חיזיון מיסטי. עדינות נפשו ומוסריותו משתלמות על פי אותן הקליטות של הרוחניות שהן נקלטות מכל הכרה גלויה. ואם בישראל ובן תורה אנו עסוקים. נשמתו הישראלית משתלמת יפה, בחוש פנימי, על ידי ההצטברות של ידיעות מעשיות שמצטברות בקרבה, והיא עושה לה מהן תוכן רוחני עשיר. וביסוד הדבר מוכרחים אנו לומר, שיש איזו עשירות מיסטית טבעית אצל בעלי הנגלה, שהיא גורמת להם שאינם צריכים לעיבוד של תכנים רוחניים אציליים, מפני שכבר יש בתוכיותם ענין המספיק מסוגו של רעיון נאצל. השובע הזה מביא להם פעמים בחילה בכל הענינים הנסתרים, ולהפך הם מוצאים בעצמם מחסור גדול לידיעות פרטיות מעשיות, ודרכי חייהם נעשים ממולאים מכשולים כפי חסרון ידיעתם, וזהו הדבר הדוחף אותם להיות מרבים בהוויות ודקדוקי עשייה. בעלי הנסתר הם להפך מזה. הם מוצאים בעצמם סיפוק ביחס להגלוי, הדרך המעשית כמו ישרה לפניהם, הספקות נפתרים אצלם בלא ליאות, בעת המאורע, והתוכן הצנוע, הרוח המסתורי, הוא אצלם מלא תביעות על שכלולו. הם מרגישים מין רעבון נורא וצימאון אדיר לציורים כמוסים ונעלמים, והשאלות רמות הערך, העולות ברום התעלומה, אינן נותנות להם מנוחה, כי אם שיתעסקו תמיד בפתרונן, ולפחות בפרטיהן וארחות ציורן. חיזיון בלתי מצוי הוא לראות אדם שהדרישה של הנגלה והנסתר יחד תהיה בו במילואה, תמיד יש איזה ניגוד מזה לזה. רק אם האדם נמשך אחר הסביבה, ורואה את הטוב והיקר שסיגלו להם שני הצדדים בעבודתם, באה אליו כמו קנאת סופרים אבירה, וחפץ הוא להיות משביע עצמו בשתי המידות, ועל פי רוב פוגש הוא מעצורים על דרכו, ומכל מקום מתאמץ הוא להתגבר עליהם. האנשים הללו הינם תמיד עמוסים במשא גדול של דעת מכאבת, ומכל מקום הם מביאים הרבה טובה לעולם. שסוף כל סוף מהווים הם בפרי רוחם עולם חדש, שהשמים והארץ נושקים זה לזה. ואחר שהם מוציאים חיזיון מורכב זה מן הכח אל הפועל, אחרים כבר יכולים לקבל מן המוכן, ומתהווה כמו יצירה נפשית קבועה במשך הדורות, לתפוס את המקצועוח החלוקים וההפכיים הללו יחדיו. ואז באמת מתגלה כח יצירה כפול, וחכמות בחוץ תרונה, בכפלים לתושיה, בתעלומות חכמה, כתוב חזון ובאר על הלוחות.

עא

אין רחוק הוא הרעיון, שכל המתייחש לאדם בכל אופן שהוא, ממאכליו ומשקיו. מכליו ותנועותיו, ומכל רכושו, הכל יש לו יחש עצמי למהותו האמיתית. העתיד, ההווה והעבר אינם מחולקים בזה. בכל דבר יש גילוי יש, וכל יש חי הוא באיזה אופן, ויש בו איזה צד הכרה. הננו מוקפים מחיים מכל עברים, ברוממותנו הכל מתרומם, ובשפלותנו הכל נשפל. כשהיש העצמי שלנו מתעלה, מתעלים כל גילויי החיים שלנו בכל מקום שהם, וכל מה שההתרוממות היא יותר מקורית, היא יותר מתרחבת על יחושים יותר רחוקים. וההתרוממות אל האלהות, לפי מדרגות גילויה, היא מרוממת את כל מה שמתייחש לנו במובן היותר רחב.

עב

אין היזק לסלק את הרצון מהאלהים, מפני שהוא תואר מוגבל. אבל ההכרח הוא בודאי יותר מוגבל. ועל כל פנים לא פחות מהרצון, אם כן תחת רצון והכרח מוכרח להימצא תואר יותר עליון משניהם, שאין לנו בו שום ציור כלל באיזה אופן לסמנו. כמו כן אין היזק לסלק הכוונה ממנו, אבל המקרה הוא בודאי מסולק, שהוא יותר שפל ורפוי במהותו מהכוונה, וממילא מוצאים אנו ענין נעלה משני המושגים של מקרה ושל כוונה ביחד, שהוא הגורם את הפעולה ההויית, שהיא בהכרח מופעת מהאלהים.

עג

חכמת המוסר דיברה על דבר זיכוך המידות. אבל אנו צריכים לדבר גם כן יחד עם זיכוכן על דבר הגברתן והבלטת צורתן, ולהמציא בזה לימודים תיאוריים ומעשיים.

עד

אצילות הרוח באה בזמן שאין אפשרות ללימוד שימלא המקום של הדרכת הציבור הדרושה. ועל ידי אצילות הרוח נתמלאו הזקנים במדבר רוח דיעה ישרה, חודרת וקדושה, שהוכנו על ידי זה להיות מנהיגים ומנהלים, מה שבסדר הרגיל בא תוכן כזה על ידי לימוד מרובה. והאצילות הזאת, שהיא כמו מלאכותית, מפני שבאה מכחו של משה ולא מכח עצמם, מכל מקום היא אחר הוייתה יותר טבעית בעומק החיקוי שלה ביסוד הנפש מכל לימוד ושינון שבעולם.

עה

עיקר ידיעתנו באלהות הוא: אחד, בורא, מצווה. וכל אוצר הרוחניות בא רק ליתן פתרונים ותיאורים מפורשים איך להבין את הידיעה הזאת ולבררה, ולהרימה בצורה היותר אידיאלית, אצילית, מושכלת, מעשית, פשוטה ונשגבה ביחד.

עו

אני אוהב את הכל. איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים. רוצה אני בכל מעמקי לב בתפארת הכל, בתקנת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה. יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל ממש. אין לי כל צורך לכוף את רגש אהבה זה, הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה של הנשמה האלהית.

עז

לא מקרה הוא, כי אם עצמות טבע נפשי, מה שאני מרגיש עונג ונחת רוח בעסק הנסתרות האלהיות בהרחבה וחופש. זאת היא עיקר מטרתי. כל התפקידים של יתר הכשרונות, המעשיים והשכליים, אינם כי אם טפלים למהותי. אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות, ולא בשום קריירה איזו שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי, וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי, בהכרה פנימית, הממוזגת מדיעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ד', ויותר יפותחו כחותי להיות לברכה לי ולעולם.

עח

הזיכוכים שאני מזכך את עצמי, את מחשבותי, רעיונותי, מידותי והרגשותי. הם יהיו זיכוכים כוללים לכל העולם כולו. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

עט

מקור יצרא דעבודה זרה בקדושה הוא הצימאון לחידוש ידיעה בפליאות חכמה של התגלות אלהות, שבכל עת ובכל רגע היא התגלות חדשה ממש. ומתוך סילוק אור הדעת מתהפך צימאון זה לבחירת אלהים חדשים, מה שלא ידומה כלל בחידושו להחידוש האלהי האמיתי. ומניעת שפעת אור חידוש פנימי זה תלוי בהעלמת יצרא דעבודה זרה, שישוב לפני גילוי אור חדש דמשיח ויתהפך לקדושה כראוי, בשובו כגוריא דנורא לבית קדשי קדשים. להתאחד בקדושה וטהרה העליונה. חדשים לבקרים רבה אמונתך.

פ

כמו בהשפעת הדורות של האישיות, אנו מוצאים לפעמים דמיון אופיי מסתתר, ואחר כך חוזר ומתגלה, מדור קדום רחוק לדור מאוחר, כן ישנם דורות שההשפעה הכללית שלהם מדלגת למפרע על דורות שקדמו כסדר, ומושפעים הם מדורות קדומים מאד. בהחיצוניות טבע דור כזה להיות מהופך מסגנון הדורות שמקבל ממנו את יניקתו, אבל בפנימיותו כולו הוא ספוג מההשפעה הקדומה. בעולם הצמחים יש רמז לזה בהברכה, מאן דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי ביה.

פא

לא הרעיון של אי אפשרות להמציא יש מאין המוחלט גורם הוא להדעת של האצילות, על פי השיטה המפרשת אותה שהכל הווה, היה, ומתהווה, מרוח אלהים חיים, והישות האמיתית לגבי העולם היא גם כן האלהות באמונה העליונה. כי אם כיון שיש אפשרות בלא שום מניעה לצייר את המציאות באופן זה, אין אנו נזקקים עוד לאפנים אחרים, ופשיטא שראוי לחשוב שהאופן המוכן כבר תעשה האלהות על ידו את הכל, ואין צורך בשום דבר מבלעדיו. על כן אין רוח חכמים הללו נוחה מהויית יש מאין גמור כפשוטו. אמנם גודל הפלא, ועומק הדביקות, וההשפעה המוסרית העליונה, שיש בכל הפלאות שהשטחיות קוראה אותם יש מאין ישנם כהנה וכהנה בשיטת האצילות לפי שיטה זו. המגדלת את הבינה של אין עוד מלבדו בחשיבותו היותר עליונה. וחוש האמונה בעומק גדולת קדשו, הולך הוא ונוטה לצד נעימת חיזיון פלאי זה, כי טוב לחסות בד' מבטוח באדם, אפילו כשיהיה אדם קדמון, האין קודם היותו אינו חסוי בד', ומתחילה חסיותו מהתהוותו, וזהו פגם לגבי עריגת הקודש. אבל הנשגבה שבדיעות אומרת, ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל.

פב

פעולת התפילה היא מצד הדביקות באלהים שלה. הדביקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכחה העליון וסגולת הדביקות היא, שבאותו התיאור שהדביקות האלהית נצטיירה. פועלת היא פעולתה באופן יותר נרגש, והביטוי של התפילה הוא הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך ייעשה, והביטוי בא מול האלוהים. כפי אותה המידה של הידיעה המפותחת בעניני האלהות, ושל זיכוך המעשים והמידות שקדמו לה, כח הדביקות יוצאה אל הפועל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד, הגנה וטובה, מוזרחת בשלל צבעיה. ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

פג

בלא ההתרחבות של חכמה, מרגיש האדם בכל עילוי של קדושה את הצער הגופני והנפשי שטהרת רעיון ונטייות רצון לקודש גורמים, ומדמה לפעמים האדם את הצער לעצם המטרה, וגוף הקדושה והרוממות הטהורה לאמצעי, מה שהוא מקסם זר לגמרי. הטהרה והקדושה הן העונג המלא הרחבת הדעח היותר שלימה, אשר אמנם צריכים לעלות לטהרת מידות ומעשים עד כדי לגלות את מאור העליון של עדן זה. ועל ידי התגלות כח הנשמה של צדיקים גדולים, בעלי תעופה סודית ביסוד נשמתם, מתברר כח העונג הטהור, מנוחת הלב, וישוב הדעת של הדביקות האלהית, המתעלה מכל רגשנות רגילה. על מי מנוחות ינהלני.

פד

דעת אלהים מיוסדת לברוח מהחיים הפגומים, המרוסקים והחסרים, לחיים שלמים, מבולטים ומלאים, גם בעולם הזה. וניצוץ אחד של אור ד' החי באיזה לב, מספיק כבר לגרש מחשכים רבים לאין חקר. טיפשים באין בינה הם האומרים על דעת ד' שהיא ממעטת את צביון החיים. מבחוץ הם עומדים. ועם יודע אלהיו צריכים להופיע בעולם באותה הידיעה של השתלמות החיים, באור אלהים חיים.

פה

ישנם בעלי נפשות אציליות שאין להם שייכות עם עבודה ויגיעה. הם דבקים באור העליון, וממידת קונם יש להם, לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו. הם מתענגים במעין יום שכולו שבת, מעיינם מתגבר, ושירתם תמידית היא. נובעת ממעמקי לבבם. רק משפלות הסביבה הם מסתבכים בעבודה ובענינים מוגבלים, אבל הם יודעים להתרומם על כל זה, ולשוב למנוחתם העליונה, מנוחה לחי העולמים.

פו

כל הדיעות הישרות ההמוניות, הינן נובעות ממקור ההארה הפנימית של החכמה העליונה, ולפי מידת יושרו של ההמון כך דיעותיו ונטייותיו יותר מושרשות בשורש הדיעה המאירה, ויותר יש ללמוד מהן. ההמון מרגיש את קישורו הטבעי לדיעות הנשגבות בפנימיותן, והוא נושאן מעוטפות בקליפות דקות או גסות, לפי מצבו. וגדולי הדיעה, יחד עם דעתם העליונה, צריכים לקבל מהיושר ההמוני את התוכן הטוב והבריא שיש במהלך רעיונותיו, לפרשו, להעלותו, להעמידו על עומדו המבורר. ואלה הם המאושרים שבהוגי הדיעות, שעמים מתברכים בהם. ואם הדיעות ההמוניות בתמימותן יש לחפש מקורן בעליוניותה של השדרה המטפיזית, קל וחומר להדיעות של אנשי הלב התמימים בעלי המעשה והתלמוד, עוסקי התורה המעשית ומפתחיה בכשרון ועמל נפש, שיש לגדולי הדיעה, בעלי האמת הפנימית, ללכת אחרי עקבותיהם, ולמצא את האור הגנוז בשביליהם, אשר דרכו בהם בגבורה תמימה של כשרון גדול, של מסירות נפש, וטהרת לב עצומה מאד.

פז

בהעדר עבודה לאלהים אי אפשר להתקיים. רוח האדם השואף לגדולות וכללות הכל, בהיעצרו בכלא של קטנות ושל שביתה רוחנית, ייהפך לרועץ, וכל מהלך ההויה יסבול מכיווץ רוח כללי ואדיר כזה של האדם. ולהפנות את העבודה האלהית מגודלה הנשגב לאלילים הוא עוד יותר גרוע, מגשם האדם ומזהם את רוחו, שטף החיים שבהויה מתעכר. אין דרך לאור כי אם בעבודת ד', אל עולם. אלהים חיים. קדוש ומבורך שמו.

פח

הדור הראשון של עקבא דמשיחא, בתחילת קץ המגולה של ישוב ארץ ישראל, הוא מכשיר את החומר של כנסת ישראל, והרוחניות צריכה לשמש בו רק שימוש של שמירת החיים הפנימיים. וכשיתחזק הכח החמרי של האומה, אז ייגלו כל הסגולות הרוחניות הקדושות שבה, ותשוב התורה וכל מאורותיה לאיתנה. להיות לאור עולם, לעטרת תפארת ביד ד', ולצניף מלוכה בכף אלהי ישראל.

פט

פעמים קשה להנשמה הגדולה לעשות שום עבודה פרטית, ושום עיון ולימוד מוגבל, מפני שהיא טרודה תמיד בציורים שאין זרם שלהם פוסק משפעם התדירי, והם כוללים ענינים בלולים, וגעגועים נעלמים נשגבים מאד, שגם האדם ההוגה בהם קשה לו לתפסם מרוב עומק ועילוי שלהם.

צ

שני ענינים ישנם לדעת ד' בעולם, על ידי כל הדרכים שהיא באה, דרך האמונה, השכל, הרגש, המנהג, ההסטוריה, הנטייה הטבעית ועוד. הענין האחד הוא מה שהוא מוכרח לתועלת החברה, וישוב הדעת של האישיות היחידית, שעל פי טבע הרוחני של האדם היא באה בכללות, באופן רגיל, על ידי איזו תכונה של דעת ד'. והענין השני הוא למעלה מזה, הרוממות האצילית העליונה מצד עצמה. ההויה אינה יכולה ואפשרה להיות כי אם באופן כזה, שבמרכז הדעת שלה יאיר האור היסודי של מקור הכל. זהו הרבה יותר נעלה מכל מגמה תועלתית, אפילו אם תהיה רוחנית שברוחנית. העולם בהתעלותו יאבד את הצד הנמוך, ועל משואות חורבנו ייבנה הצד העליון, הגבוה, שהוא גדול מעל שמים.

צא

התשובה העליונה באה מדחיפה פנימית, היוצאה מדחיפה חיצונית עליונה. כל העולם כולו, החמרי והרוחני, מושג הוא בצורתו האחדותית. המוסר הישר והטוב הוא המרכז הרצוני של היש. המרכז הזה בפרטיות החיים. מוכרח להתאים עם כל המקיף, עם כל ההויה, בין בתכונתו הפנימית. בין בגילוייו החיצוניים. על ידי הכרה פנימית במעמקי הלב מהיושר והטוב, נודע חלק רשום מהמוסר המופע בכל ההויה בצורה אידיאלית, ממשית, חיה במציאות, ועל ידי התורה מתגלה באור קדושה, לכל קיבוץ לפי ערכו, ולישראל בצורה מאד מסוימה. ההתאמה המוסרית בכל התגלויותיה. והאישיות המוצאה בארחות חייה ותכונות רוחה פגמים ודיסהרמוניה לגבי הכל המוחלט, הפנימי והמגולה, היא מצטערת צער אין גבול, ומשתדלת לשוב למקור החיים והישות. מתחרטת היא על תעייותיה. ושבה בלב נוהם, ובשמחת הצלה. תעיתי כשה אובד, בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי.

צב

אפשר לכלול בזעיר אנפין ההבנה האישית של האלהות, בתור אל אחד יוצר כל, והעולם וכל ההוויות מעשי ידיו כולם. אבל הבנה זו קטנה, ואריך אנפין גדול מזה מאד, שהוא כולל את הכל באחדות עליונה ונפלאה, למעלה למעלה מהמחשבה האישית הנזכרת.

צג

כל המחשבות הן אמת באלהות. לא יש עיכוב מכל מעלה, גם מכל חסרון, מפני שהגודל האלהי הוא כל כך נשגב עד שכל חסרון הוא בו מעלה גמורה, דוגמת היפוך מידת הדין למידת הרחמים, או ההשתמשות במידות הרעות לטובה, שבחיי המוסר. ואל תהי מפליג לכל דבר. ובאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומכל מקום כל המחשבות מוארות על ידי אורו, כשם שכל ההויה מתקיימת בו.

צד

כשלומדים את הענינים האלהיים, נכנסים לתוך ההארה החיה של הדעת, והחיזיון מעמיד את המהות הרוחנית בחטיבות גמורה, מה שאי אפשר להשיג כשחושבים לדון בענינים הנשגבים האלהיים בשכל מוגבל, אנושי, מצד עצמו.

צה

אמת הדבר, שלפעמים הצרות של הכלל ושל הפרט, ופגמי העוונות והמידות הרעות, עומדים כקיר ברזל ומפסיקים בין האדם ובין אור אלהים שעימו. אבל האדם באור שכלו, הנאצל מהוד קודש העליון, מתגבר בגבורה עליונה, ומהפך את כל המפריעים הדמיוניים לענינים מאירים ומסייעים. ואפילו אם עומדים על דרכו פגמים וחטאים כאלה, שנדמה לו שאי אפשר לו לתקנם, או להפך, שאפשר לו לתקנם, ונדמה לו שאינו יכול להוציא אל הפועל את תיקונם, מקוצר היד של כח הרצון שנחלש אל יעכבהו רעיון זה מלשאוף לכל גודל, לכל קודש. וכל מעלה שידו משגת, בין בתכנים מעשיים בין בתכנים עיוניים.

צו

הנטייה של הדביקות האלהית היא טבועה בתכונת הנשמות האציליות. וכל מה שיעסקו בו, מכל לימוד ומכל מעשה, לא ימלא את הסיפוק של צמאונן הגדול להאור האלהי, הממלא את כל מהותן. ואף על פי שלפעמים ימלא הענין של דרישת הדביקות האלהית רק את הדמיון ואת הרגשת הלב בלבד, גם בזה ייגלה הכח הבהיר של הנשמה, שחלומותיה, שיריה, דמיונותיה, כולם מוארים באורה אלהית עליונה בלתי מוגבלה. ורק לפרקים יזרח האור המתנוצץ הזה בהפלאתו על החיים השכליים והמעשיים, ועל רגשי לבב גדורים ומסוימים, ותצא אל הפועל עבודת התורה והחכמה, הצדקה והמשפט, התפילה וכל הנמשך ממנה וכל הרצוף לה. נשמות רוממות כאלו אינן רשאות להיות בדאגה מפני מיעוט תכנים מעשיים ותורניים, ואינן צריכות לקנאת סופרים. כי אם בסוד שיח מלאכי עליון הן מתרוממות, ובידיעת מעלת רוחן יגדל צביונן ותפארת קדשן פנימה.

צז

בשעה שאדם חוטא הוא בעלמא דפירודא, ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן לחטיבה אחת, ובקישור הכללי אין שום רע כלל. כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו, ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. ובזה נעשים הזדונות לזכויות ממש.

צח

הצדיק מוקיר את נטייותיו, מקשיב לתנועותיהן, וכל העובר על רוחו עושה בו רושם של תועלת רוחנית ומעשית. לפעמים הוא מרגיש תשוקה לאיזה דבר פרטי, של חובה או של רשות, לאיזו התגלות דיבורית או מעשית של איזו מידת חסידות, קדושה. טהרה או פרישות, והוא חש בכל ליבו ובהכרתו הפנימית שעולם מלא מדבר אליו, ואוצר של חיים הולך ומתמלא על ידי הוצאתו מן הכח אל הפועל את כוסף לבבו. שירה אלהית מנגנת היא תמיד בחוקים הרמוניים בבתי נפשו פנימה, והיחש של החלק אל הכל, ואל מקור הכל, מתנוצץ ומתגלה בהמון גילויים שונים, שכליים, מעשיים, קבועים ומקריים, הרגשיים ודמיוניים. והם הם המעמידים בקרב הנשמה הטהורה את חוקי ההקשבה, ותעופת ההוד המקודש בעוז גבורתו, ומכשירים את הצדיק העליון לספוג אל תוכו כל הקושט וכל הטוב של כל עולם, יהיה מה שיהיה, עליון או תחתון, קרוב או רחוק. והחסד והשלום, הצדק והאמת, היושר והפאר, תמיד עושים גלילי אור ברוחו, המפכה תמיד ממקוריותו אור ונועם קודש. אמנם להשלים את התוצאות של הנטייות ביחשן לפועל, הכל תלוי לפי רוב החכמה, התורנית והעולמית, שהיא ספוגה בתוך הרוח העדין, ההולך ומתמלא דעת קדושים ואור עולמים.

צט

הרעיון של הצדקת הדור, נוטל מקום בלב לסבול לפעמים יסורים הממרקים עוון כדי לזכות את הדור. הנטייה הנפשית הזכה מכרעת את העולם כולו, ביסוד האחדות הרוחנית של הנפשות, וכשמצד אחד מתרבים עוונות שמורידים את הנשמות למחשכים, מתגברים הצדיקים לצחצח את רוחם לשאיפות נשגבות מאד, בהפלגה גדולה. ואם הנטייות הגופניות מעכבות את הציור המלא ואת עוז החפץ של שאיפת הטוב והקודש, מענים הם ישרי לב הללו את נפשם לפעמים, עד כדי שיוחדר האור ותימלא הנפש הגות קודש במידה מליאה, המכרעת בתמציתה לטובה גם נפשות חוטאות וגסות. וכשאין היכולת הגופנית מגיעה עד כדי לקבל עינויי גוף ונפש בשביל הדור, מצרפים הם זכי לבב את החסרונות של הדור בכוונת היתרונות המוסריים שהם מוציאים אל הפועל. ולפעמים רוחם מתנדב עד שלא יחפצו להחזיק להשפעת עצמם גם את המוכרח להם מהפרנסה הרוחנית, וחפצים הם בכל לב שבתפילתם יוכללו כל פושעים, ובאור תורתם ומצותם יתבסמו גם רחוקים, אשר הגות רוחם ובהמיותם החמרית הרחיקה אותם מגבול הקודש ומאור המוסר. וחפץ זה פועל הוא ברוב חילו, ומעדן הוא בלא ידיעה מצד המקבלים נפשות רבות, ומפרנס אותן בדרך מופלא, למעלה מהסדר הרגיל, כי אם בכוחם של צדיקים יסודי עולם, הממלטים אי נקי בבור כפיהם. על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה. וכל המניות המתוספות אצלם בחשאי, פועלות את פעולתן לטובה במידה שכל ההתפעלויות המעשיות לא יוכלו להגיעה.

ק

בני אדם חיים בהעתקות שכליות, בצללים של צללי צללים, מההזרחות המקוריות שהן פועלות על רוחם. ומוכרח המקור להיות טהור שבטהורים, גבוה שבגבוהים, כדי שיוכל ליתן כח לכל התולדות היותר מאוחרות שיוצאות ממנו. וזהו רז ההכרח של החיים באור אל אמת, גם בין המונים רבים, שציורים כלליים גבוהים ומופשטים רחוקים מהם, אבל חייהם מוכרחים להיות משומרים על פי המקוריות המוחלטת, באמיתה, בגובהה ואיתניותה הנצחית. ואז המוסר, הטוב, היושר, הצדק, ההפריה הרוחנית והעמדה המסודרת, בקיבוץ וביחיד, בחיי העולם ובחיי השעה, מקושרים יחד, בקשר ההולך ואור. ובזניחה של הטוב הכל מתדלדל, ובני אדם נאנחים תחת משאן של הצרות, התאוות, היגונות, הדלדולים, הרשעות, האיבות והדמיונות הכוזבים, ואינם מוצאים יד לצאת מתוך ההפיכה, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. ועל כן עומדים הכן בחירי האנושיות, לקרוא בשם ד' אל עולם בעולמו. ואם נסתבכו הענינים ואין יחידים יכולים לקרוא אל העולם כולו בכל דבר מחשבה ורגש, צריך עם לקרוא. והעם צריך לקרוא מתוך עצמיותו, כמו שיחיד ענקי קורא מתוך עצמיותו, והקריאה העצמותית בשם ד' לעם כולו, אינה מצויה בעולם כי אם בישראל.