שמונה קבצים ב קא-קנ

<< · שמונה קבצים ב · קא-קנ · >>

קא

אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים. אמנם ודאי שם חדש ייקרא להענין העליון, לא שם אשר אנשים יצרוהו, כי אם שם חדש אשר פי ד' יקבנו. התיאולוגיה המשוחררת מכבלי המדע היא הנבואה, סגולתן של ישראל, שתיגלה עלינו במהרה.

קב

שני דברים מאירים בישראל: המוסר הטהור בכל שאיפותיו בכללות העולם, באדם, ובכל חי, ובכל ההויה כולה ; והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ד', ובכל אורותיו היוצאים ממנו, הבאים ברעיון עד שיצא שם הנכתב והנקרא, והיוצאים בדרך תולדות של כינויים והרגשות, שהם כולם אותות של מציאות עליונה בעושר הוייתה. המוסר בלא מקורו הוא אור פנימי, מרכזי, שאין לו היקף, סביבה מקורית. סופו להתדלדל, וערכו בעמידתו גם כן ממועט הוא. ההופעה הנפשית לקישור האלהי, כשאין המוסר וערכיו מאירים כראוי, הוא תוכן מקיף חסר מרכזיות. ישראל וישורון כוללים ההיקף והפנים, המוסר, ומקורו האלהי. שהוא ינצח, ויכריע את כל העולם כולו, ויזריח אורו של משיח.

קג

בשביל שיווי המשקל של העולם, הכרח הוא שרוב בני אדם ילכו בדרך ישרה. כי מפני הרשעים המקלקלים את המשקל לצד השמאל, מוכרחים צדיקים להכריע לצד הימין יותר מהמידה הבינונית, ועוברים בהכרח על האזהרה של אל תהי צדיק הרבה, ונמצא העולם סובל משני הצדדים. וכל מגמתנו להעמיד את ישראל על הדרך הישרה, וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך.

קד

בהתגברות גדולה צריך להחזיק עצמו איש המעלה, שהמחשבה הפנימית וההרגשה הטהורה היא נקודת חייו, לבל ייבהל מהחידושים והפלפולים והמון המעשים הניכרים הטובים שנעשים על ידי אנשים אחרים גדולים וטובים. הוא יחזיק בשלו, וידע שעבודה חשאית לפעמים היא עולה ביתרונה על כל העבודות הגדולות והטובות שהכל מכירים את כחן. וישתדל תמיד להתענג על ד', על ד' ממש, ואם יראה שדרכיו הינם סבוכים, אל ייבהל, ואל יצא ממקדשו הפנימי, כי נזר אלהיו עליו תמיד.

קה

כל מחשבה של תשובה מאגדת את כל העבר אל העתיד, והעתיד הרי הוא מתעלה בעילוי הרצון של התשובה מאהבה.

קו

עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל.

קז

החוצפא של עקבתא דמשיחא היא מיעוט אור לשם תיקון העולם, ואינה דומה כלל למאורעות של עבריינות אחרים, שהם היו לקותות גמורות, דרך הריסה. אמנם ישנם בתוך המחנה הזה של בעלי החוצפא גם כן זיקין שהם מוכרחים להיות דועכים לגמרי, ודעיכה זו תבוא על ידי הארה גדולה של אור תורה מגבורה של מעלה, על ידי הופעת צדיקים גדולים מאד. אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך.

קח

בלא החוצפא דעקבתא דמשיחא, לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור. רק על ידי התעבות ההרגשות שעל ידי החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאד, וסוף סוף שהכל ישוב לתיקון גמור.

קט

אסור להזניח שום מטרה גבוהה מהרעיון, אף על פי שנראה לו שרבים הם העיכובים נגדה, בין מצד העולם, בין מצד האישיות הפרטית שלו. המשיג המצייר את האמיתות, מיישב את דעתו בהשגתו, ומתמם את רצונו עם התוכן האידיאלי של מדעו.

קי

ברזי תורה מונחות המגמות היותר רוממות, שהן מתגלות בכל סעיפי הרעיון בצורות מפוזרות, ובאור תורה הכל בא באגודה אחת, וכל אחת מהמגמות מאירה בביסום של האור הכללי.

קיא

חוש האהבה מוכרח הוא להתפתח בכל פרטיו, להראות את כל אוצרות החיים השכליים, ההרגשיים והדמיוניים שלו, ואז יובא אוצר ד', להתעלות להאהבה האצילית ששם ד' נקרא עליה. כמו כן צריך החוש האסתתי בדרך כלל להתפתח יפה, עד כדי שתוכל הנשמה להתאזר בציור התפארת האצילי, באופן שתוכל לעמוד במרומי דרגותיה. והספרות שבדור, ותאות ההתרחבות של היופי שאחזה אותו, אף על פי שהם נוטים לעניני החול, ולפעמים הנם נטמאים מאד, אינם כי אם דרגות והכשרים אל הטוהר העליון של הוד של מעלה שיופיע בעולם.

קיב

לעומת השקדנים מחמירי ההתמדה, מוכרח שיימצא כח שיראה איך מגלים את האור החפשי הפנימי, בטיול ובמנוחה, בהרחבת הדעת שהנשמה מתרוממת על ידה, פורחת היא במגדל הפורח באויר, ושמה היא שואלת את כל מאוייה, דורשת את מושגיה העדינים, דורשת ומתמצא לה. והדור הנחלש כל כך מעינוי גוף ונשמה, צריך הוא להשפעה של מרגוע, שרק היא תביא את השקידה הפנימית, שתשפיע במידה הגונה גם כן על השקידה החיצונה, להעמידה בתכונה מתאמת לכחות הגוף והנפש, ולענין המפתח את כל כשרון חבוי בפיתוח הגון ובטוח, עד שיצא לברכה לאיש ולעולם.

קיג

הצדיק חפץ לשמח את כל העולם כולו, את כל ההויה, על ידי מה שהוא מרומם את פנימיותה, במה שהוא מרומם את עצמו. וזאת היא שמחת ד', ישמח ד' במעשיו.

קיד

גם כשאין השכל מסכים עם הציורים של הדמיון, מכל מקום הם עומדים בערכם בפני עצמם, כי הדמיון בעצמו הוא עולם מלא, רק תוספות ברכה שלו הוא שיתאחד עם השכל. ויחד מתאחדים שניהם במקורם העליון, שהוא נעלה מן השכל ומן הדמיון במידה אחת.

קטו

משה יש לו שתי בחינות: מצד עצמו, ומצד טובת עין שלו. הצד המשיחי של משה זאת היא מידת טובת עין שלו, שבשבילה הכניס את הערב רב אל תוך האומה, ומצידה מסתעפות ממנו כל הנשמות כולן, גם של פחותי ערך, וכל הדורות כולם, עם כל ירידותיהם. מצד עצמו שורש הוא רק לתלמידי חכמים, וכל תלמיד חכם הוא ניצוץ ממשה. ישנם אמנם חכמים כאלה, שבהם ספוג הניצוץ הכפול, של העצמיות ושל טובת העין, והם קשורים הרבה אל תלמידי חכמים שבדור באהבה, וחפץ לב בטובתם וכבודם, ועם זה הם קשורים אל כלליות האומה, לכל דרגותיה וכל פרטיה, ואינם זורקים מתוך דאגתם גם את הרשעים היותר קיצוניים, שהם מצפים לתיקונם. לפעמים שני הניצוצות הללו מאירים בבת אחת, ולפעמים אחד נעלם ואחד נגלה : כשהניצוץ העצמיותי נגלה, אז מתגברת היא האהבה לתלמידי חכמים, וכשהניצוץ השני של טובת עין נגלה, מתגברת האהבה הכללית של עזוז החסדים, מקור תורת חיים ואהבת חסד.

קטז

אי אפשר לבוא למדרגת הקדושה העליונה כי אם על ידי מחשבה חפשית לגמרי. ואי אפשר להמחשבה שתהיה חפשית כי אם אחרי התיקון הגמור של המעשים והמידות בתשובה גמורה מאהבה. כי כל זמן ששמץ הרשעה מונח בלב, הרי הוא משעבד את המחשבה להרע, ואמר נבל בלבו אין אלהים, ולהגן על עצמו מעומק רשע זה, מוכרח הוא להיות קשור באיזה קשר עבדותי של ציור אמונה שפל לפי ערכו, כי אם יאמר להשתחרר מקישור עבדותי של קדושה יקפוץ עליו הרוגז של קישור העבדותי של הרשעה והכפירה, ולא יהיה חפשי כלל, כי אם משועבד ליצרו הרע, ולהרשעה הכללית שבעולם. על כן צריך כל מתנהל בדרכי ההשגות הבהירות להיות תמיד עוסק בתשובה, ומזכך את נפשו מכל סיג, כדי שיוכל להיות בן חורין באמת, ויעלה במעלות הקודש של אור החכמה העליונה.

קיז

במה שהעצמות האלהית זורחת בקירוב גדול, אין לומר טבע כלל, אפילו טבע רוחני מוחלט. ולכן אין באח"פ בחינות עיגולים, רק יושר לבד. רק בהשפעות שנתרחקו הרבה, כמצח ועינים, יש גם עיגולים, כלומר הטבע הרוחני, שהוא מגביל, לעומת החפץ החפשי העליון, המבוע של הרצון המוחלט.

קיח

אנו מדברים באלהות על דבר ההכרח של המציאות כלומר אי אפשר כי אם שיהיה מקור אור אין סוף מצוי בצורה של מציאות עליונה, שאפילו צורת האפס המחייבת בשלילתה אין דומה לה ועל דבר החופש של חידוש הויות. בההויה עצמה לכל צורותיה, ניכרים בה סימני ההכרח, מצד המקוריות העליונה של העצמות, וסימני החופש, מצד שגופה של המציאות הרי הוא חידוש רצוני, כלומר דבר שלול מהכרח. אמנם, גם הנחת ההכרה על המציאות מצד צורת ההכרח, ודאי בחופש גמור היא, שהרי היא אחת מצורות החידוש, אבל החופש בעצמו מדריך להיות חותם ההכרח ניכר בהויה, ובתוכיותה חותם החופש, המתגלה ביסוד הרצוני שבמציאות, שהוא מתפשט הרבה מאד, אנו פוגשים אותו בחוש באנושיות הפרטית, אבל אינו שלול מהכלליות, ומכלל ההויה וכל חלקיה. יש ברצון עילוי, שהוא יסוד העולם כולו, ויש בהכרח עילוי שהינו חותם העליוניות, למעלה ממראה אדם, כי לא אדם הוא. ואין ההכרח הכרח, כי אם ענין נעלה בכל מרצון.

קיט

צריך לעורר את העולם לתשובה בשביל קיום האומה. הא כיצד, אנחנו צריכים להיות אגודים ביחד לדורות, האגד הרוחני שלנו צריך הוא פרנסה, פרנסתו היא אורח החיים ומהלכי הדיעות. כשמחזקים אותם הדרכים והמחשבות, התיומת האחדותית קיימת, והיא מוסיפה כח לאחדות הגזע, ויתר מיני סימני האחדות, אף על פי שהם מצד עצמם דברים עוברים ומשתנים. אבל בחלישות הרוחניות, הפירוד הרוחני מתגבר, והאחדות המקרית של הגזע והענינים החיצוניים לא יעצרו כח לאגד את הפירודים הרבים, שהחיים בתנאיהם החיצוניים והפנימיים מפרידים.

קכ

לעומת האמת העליונה האלהית, אין הבדל בין האמונה המצויירת להכפירה, שתיהן אינן נותנות את האמת, כי כל מה שהאדם משיג באופן חיובי הכל הוא שלול מאמיתת האלהות. אלא שהאמונה מתקרבת לגבי דידן אל האמת, והכפירה אל השקר, וממילא נמשך הטוב והרע מאלה ההפכים, צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם. והעולם כולו עם כל ערכיו החמריים והרוחניים, הכל הוא לערכנו, ולגבי ערכנו האמת מתגלה באמונה, והיא מקור הטוב, והשקר בהכפירה, והיא מקור הרע. אבל לגבי אור אין סוף הכל שוה, גם הכפירה היא התגלות כח חיים, שאור החיים היסודי מתלבש בתוכה, ומשום כך מקבלים ממנה גיבורים רוחניים ניצוצות טובים מאד, ומהפכים מרירו למתיקו.

קכא

מה שהלב דואג מפני העוונות, היא מעלה גדולה להשגה, שהרי אין מוסרים סתרי תורה אלא לאב בית דין. והוא שיהיה ליבו דואג בקרבו. ואין זו מניעה מהופעה גדולה של עונג ושמחה, של גבורה וקדושה, שמחת צדיקים בד', שתחול עליו תמיד.

קכב

אין שום איסור מלצייר צער השכינה, כדי להצטער בצערה העליון. ובזה יעלה בעילויה, וישמח בשמחתה. ובשכל ידע איך להעלות את הדברים למרומם.

קכג

עיקר היגיעה הרוחנית, ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה שהוא מתרחק ממה שהוא מוכשר לו מסגולות נפשו.

קכד

יסוב העולם בדיעותיו, עד שיגיע להשכיל את הפנימיות, את הסוד של ההויה, ורק אז יחוורו לו כל מדעיו הגלויים.

קכה

הספקנות מקומה בשכל, אבל הרגש יותר עמוק הוא, והוא עומד בוודאות. הלב רואה, הלב שומע.

קכו

כשההשכלה האלהית היא קטנה, אז הציור שמציירים את האלהות הוא גם כן קטן. וכיון שהתוכן האלהי הוא מבאר את ההקטנה האין סופית של האדם לפניו, אז אין לשער עד כמה האדם נעשה זוחל ובטלן על ידי יראת שמים שאין בה דיעה. ואיך יבוא האדם לידי השערה של הגודל האלהי, באופן שצורתו העצמית של הדר הנפש לא תיטשטש אלא תתרחב על ידי הרחבת כח המדע שלו. על ידי שחרור דמיונו ומעוף הגיונו, על ידי דעת העולם והחיים, על ידי עושר ההרגשה בכל ההויה, שצריך על זה באמת לעסוק בכל החכמות שבעולם, ובכל תורות החיים, ובכל דרכי התרבויות השונות ותוכני המוסר והדת של כל אומה ולשון, ובגדולת נפש ידע לזכך את כולם. ופשוט הוא שכל יסוד מדעו בתור ישראל, יהיה בנוי על יסוד התורה בהרחבתה היותר גמורה, וישתדל תמיד שדרכו לא תהיה מצומצמת, ודיעותיו לא תהיינה דחוקות ומרוסקות, אלא הולכות בהרחבה ובדרך בטוחה. אל ישיא על עצמו פחדים רבים, שמונעים את השכל מעבודתו, ואת הכחות הרוחניים משפעת השפעתם, רק יהיה בן חיל, ידע את העוז, את הטוב ואת הרע, ואת המקוריות העליונה שהכל נובע ממנה בצורה מסודרת, ההולכת ומשתלמת עם השתלמותו. ואז, לפי גדלו הנשמתי, תזרח עליו האורה האלהית, ונפשו תהיה גדולה, והענוה האלהית העליונה, המגדלת את כל הכשרונות כולם, תמלא את כל קרביו, וגבורה שמימית תאמצהו תמיד, ויעשה גדולות ונצורות לעצמו ולעולם כולו.

קכז

איני יכול לחלק חילוק מוחלט בין מצוי למצוי, כי אם חילוק הדרגי. מתגלה לי ההויה בכל היקפה, מיצור היותר קטן עד ההופעה הרוחנית, המליאה גבורה, גדולה ותפארת, מעוטרת בכתר חכמה, בינה ודעת, מבלטת בגדולתה את נצח הנצחים, ובגבורתה, המאגדת את כל ההפכים, את ההוד ההוייתי, ובתפארתה, המלא דעת, מייסדת את יסוד הכל, מפרחת את פריחת הכל, כל הנשמות, הרוחות והנפשות, כל התנועות והחפצים, הרצונות וההסכמות, כל השאיפות וההתפעלויות, וממציאתם בכל ערכיהם בקובץ אחד, סידור ממלכתי. ד' מלך.

קכח

ראוי להשתוקק להיות מחובר עם כל כלל ישראל. וכל מה שיזקק יותר את דיעותיו ומעשיו, כן יוכל להיות מתחבר עם הדרגות היותר גדולות ועם הדרגות היותר קטנות שבכלל. וכפי הקוטן והגברת הדינים, כך יהיה החיבור פחות כולל, וכל מה שיחסר חיבור עם הדרגה היותר ירודה, לעומתו יחסר החיבור עם הגדולה שבמדרגות, כי השלימות הגמורה היא חיבור עם הכלל כולו, בכל אופן ומידה שהוא.

קכט

משתוקקת היא הנשמה הגדולה להתפשט על הכל, על כל הדרגות, לפשוט את רגליה עד סוף כל המדרגות כולן, כדי להחיות את הכל, לקרב את הכל, לעלה את הכל. וכפי מה שהיא פושטת רגליה, הרי היא מגבהת את כל שיעור קומתה, והיא מתגדלת, ומשגת ברוממותה דרגות עילאות, חסדים גדולים ועזיזים מופיעים לפניה, את כל הדרכים היא מיישרת. ובאים קטנים, ומעכבים אותה מפישוט רגליה, וממילא כופפים את קומתה, והיא מצטערת, מתכווצת ומתמקמקת, עושה לפעמים את חפץ המעכבים, מתקמטת היא בחוג צר, ועיניה נשואות להאיר לכל, גם לאלה המעכבים, גם לכל השדרות שמלמעלה ומלמטה, מליאה היא תקוה לרחבי עולם, לנחלה בלא מצרים, לנחלת יעקב, לבמתי ארץ.

קל

הנשמה מתרוקנת על ידי פגמיה, חללים נעשים בה, והפגמים הינם נמשכים מהמעשים, מהמידות ומהדיעות. הדיעות נוטלות את האור הפנימי של הנשמה כשהן פגומות, וכשכפירה מוצאת מקום בה הרי היא חריבה ממש. כשאין אור אלהים מאיר בה היא מליאה חושך וצלמות, כל המעשים הנאים וכל המידות הטובות לא יוכלו להחיותה, רק באור אלהים חיים חיי הנשמה מצויים. וסוף העולם להכיר את גודל התוכן הזה. ולשוב לקבוע כל האושר במערכת החיים השלמים, שהם החיים שאור ד' מתפלש בהם, על ידי דביקות אלהית, על ידי אמונת אלהים חיים, יראתו ואהבתו.

קלא

הקבלה המעשית רואה את הכל במציאות. יש בה הרבה שמחה, מצד הגודל, היופי, הטוב והתפארת, אמנם יש בה גם כן הרבה עצבות, ונטייות סיגופיות, מצד הרע, הזוהמא והטומאה שהאדם מלופף בה, בעוונותיו ועוונות אבותיו, עוונות העולם וחטאי העולמות, בנטיית רצונם המוגבל. הדמיון להתנשא ולבטל את כל הרע והחסרון, לא יוכל לשנות את המציאות. על כן היא מליאה כובד ראש. הקבלה העיונית היא האידיאלית. שביותר נתבארה בחסידות החדשה של דורות הסמוכים, היא מבארת הכל באופן ציורי. הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע איננו כי אם דמיוני. אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפך הכל לטוב, ואין מקום לסיגופים ועצבונות, רק שמחה ורוממות נשמה צריך למלא את הכל.

קלב

החידוש המוחלט, בלא קדימת חומר ושום ישות כל דהי, הרי הוא מבסס את המחשבה האידיאלית, שאין מצוי אמת כי אם הטוב הגמור. ואם כן אין צורך בגירוש הרע. כי אם בהרמה מחשבית ורצונית. ממילא מובן שכשהרצון מרומם לא ייעשה שום כיעור ודופי, ושום חטא ועוון, כי הרצון המעשי הרי הוא גילוי רוחני, וכשהוא משתפל, הרי הכיעור, הדופי והרע הנמשך ונמזג עימו, מצוי בערכו של הבוחר בהוייתו הרעה, אבל בהסכמה לרצון ודיעה בהירה, כבר חלף כל הרע. וכל הזיקוק העולמי, הכל בבהירות הרצון והשכל תלוי, ומי שמתעלה, תכף הרי הוא מביא אורו של משיח בעולמו, והוא נגאל. ומביא גאולה לעולם.

קלג

המוסר לא יעמוד בלא מקורו, והמקור מוכרח הוא להיות אור אין סוף, אחרי תיקוניו בהופעת העולמות. וכשיהיה נשגר בלב בני אדם מוסר בלא מקורו האלהי, יפחת ויבול. כשם שבא המוסר לעולם על ידי הצינורות האלהיים, כן תמיד יפרה ממנו. וכיון שהאופן המקשר את המחשבה האנושימ והרגשותיה עם האורה האלהית הבלתי גבולית ועליונה מכל, מוכרח להיות בגוונים משונים, בשביל כך שונות הן ארחות החיים הרוחניים בכל עם וקיבוץ רשום. אבל המחרוזה המסדרת, המאחדת, מוכרחת לנצח ולעבור על הכל. ד' אחד ושמו אחד.

קלד

כשמסתכלים ברזי טהרה של תורה בלב נאמן, אף על פי שהדברים הרוחניים מצטיירים בכח הדמיון, מתפרשים הם אחר כך בכל ארחות השכל, ומשתווים עם כל דרכי ההיגיון הצלול. אמנם לעולם יישארו עודפים וגדולים מכל הפירושים, ויהיו למעין שממנו יקירו כל הנחלים ההגיוניים, בכל הדרם וגדלם.

קלה

בעלי הזריחה הרוחנית, נשמתם פועלת תמיד שתי פעולות רוחניות שמתחברות ביחד: שפעים רבים של ציורים עליונים הולכים ומצטיירים אצלם בלא הרף מלמעלה למטה, והרכבות שכליות של בינה הולכות ומתרכבות מלמטה למעלה. והכחות בוטשים זה בזה.

קלו

יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים, ולנצח את כל החולשות שבהם. והכל תלוי ברצון שלנו, בהחפץ להתעלות למרומי קודש העליון, בדרישה קבועה ומקורית, בקידוש איתן של בשר ורוח, בהתדמות לאלהים על ידי הליכה בדרכיו.

קלז

האידיאליות והשירה מתפשטות הן, דוקא כשמציירים שאנו עוסקים במושגים הרוחניים מצד הופעתם בנפשנו בצורתם הסובייקטיבית. אמנם אין לשכוח שאיתניות ואומץ ישנם רק כשאנו עוסקים במציאות חזקה וקיימת מצד עצמיותה. ואנו צריכים להספיק בשביל כך את שתי הדרישות, לצייר שכל מה שאנו תופסים הכל הוא ציור אידיאלי, אבל כל צורה אידיאלית המתגלה בנפשנו מעידה היא לנו עדות נאמנה על מציאות חיה וקיימת, עליונה, בחביון העוז האלהי, באופן יותר עשיר, יותר קיים ויותר אמיץ בהוייתו, ויותר נעלה בהופעת רוממות אצילות שלימותו, מכל מה שכל רעיון יוכל לצייר ולתפוס. ואז העוז וההדר מתהרמנים, וגבורת האמת וזיו השירה בצורותיהם היותר שלימות מתחברים יחד.

קלח

כשרואים שמתפחדים בציור של סודות רבי ערך, צריכים להבין שזה בא מפני שאין הרצון וטבע הגוף מתאים אל הגדולה והקדושה שבאור החיים העליונים שבאותם הרזים, ומוכרחים להרהר בתשובה, ולשוב מעומקא דליבא. וכל מה שתהיה התשובה יותר אמיתית, יתאחד יותר הרצון עם הדעת, ויהיה ראוי שכל ציורי החכמה העליונה שהיו נשגבים ממנו בתחילה, יתפשטו עכשיו בתוכיותו, בשלוה ובמנוחה שלימה. ויכיר אז שהמנוחה היא מתנה עליונה, הנתונה מאת ד', ממקור הרחמים והחסדים, המלאים גדולה וגבורה אין קץ. יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך, על ממש סוד המציאות העצמית, גבורת האמת, שלמעלה מהזיו האידיאלי דלגבי דידן.

קלט

יש בהאישיות הפרטית של כל יחיד ענין איכותי יותר נשגב ונעלה ממה שיש בהכלל כולו על ידי ערך הקיבוץ שלו, והצד העליון הזה האישי הוא המאיר ומחיה את הכלל כולו. ולפי רוממות הערך של האישיות, ולפי ריבוים של האישים גדולי הערך, הכלל מתעלה מאד מאד בערכו הכללי, והעלייה הכללית היא שיהיה לגמרי מתאים אל הגודל האישי היותר שלם.

קמ

כשמתעוררת בעולם נטייה כללית, שהיא ניתקת מהערך האישי, נעשית תשות כח רוחני בעולם, וגדולי העולם נקראים להשפיע באישיותם על הכלל להרימו. ולפעמים מתגבר בהכלל דוקא הצד הנמוך שלו, בעלי הרגשות הצרים והדיעות החשוכות והמוגבלות, והנפשות שלא נזדככו, שאין להם מושגים קדושים באורם הטהור. והנשמה הכללית מתכנסת ברגליה של האומה בכללה, ואז חוצפא יסגי. והיחידים מתחברים אז באורם הנשגב אל הכלל גם בשפלותו, וממתקים אותו הרבה על ידי נטיית נפשם אליו, על ידי אהבתם וקישורם עימו. והצד הנמוך של הכלל, על ידי התחברותו אל היחירים, מכאיב הרבה את פנימיותם, וחיבור המכאיב הזה, הדומה ממש לנשיכת דרקון, מרחיב את הדרך של השפעת הגדולים ממקוריותם העליונה, וישועה גדולה וחדשה מאד, של אור חדש, הקרוי בשם חדש אשר פי ד' יקבנו, באה לעולם.

קמא

הוייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית של הוד נצח הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב הגנוז בהתוכן של חיי הזמן, רק על פי גודל התאמתו לחיי הנצחים. וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה. ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן, בעומק האמת, בעדה.

קמב

הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלוא מובנם. השאיפה אל הדר הנצח, מנצחת את המות, ומוחה דמעה מעל כל פנים. האנשים הגדולים באים גם להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.

קמג

כשהנשמה מתנוצצת, מבקשים בכל מה שלומדים את הנשמה הכללית ואורותיה, שהוציאו אל הפועל את אותם הענינים הנלמדים. והזיו הרוחני מתגלה בשלל צבעיו, והאדם דבק בגדולת נפשו באור החיים המקוריים האלהיים הזה. והברכה מתגדלת, על נשמתו ועל הכלל כולו, והרי הוא עולה במעלות עוסק בתורה לשמה. שעושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.

קמד

יש רצון גלוי בתוכיות הנפש, רצון הלב, ויש רצון מסותר בכללות הגוף. הרצון שבלב, כשהוא מתגלה לטובה, בהארתו מוציא מן הכח אל הפועל את הרצון המסותר שבכללות החיים, וכאן נעשית מזיגה רוחנית נפלאה ויצירה גדולה. ואור זה הולך וממשיך עליו את האור הטוב. את החיים הקדושים, שבכללות ההויה, שהינם מלאים שאיפת קודש לנועם העליון של אור ד' בעולמו, אור השכינה, נשמת העולמים, הוד האידיאליות האלהית החיה בכל. ברוך כבוד ד' ממקומו.

קמה

כל דבר ודבר מן התורה נובע מכל התורה כולה, בין מתורה שבכתב, בין מתורה שבעל פה, בין כל לימוד טוב וכל מצוה וכל מידה טובה. אלא שישנם חילוקים בין המדרגות. אבל האהבה והשמחה בעשיית המצוות ותלמוד התורה לשמה. צריכה להיות אהבת הכל, אהבת כל האור. החיים, הקדושה והרוחניות העליונה של הכל ממש, האצור וגנוז בתוך זה הפרט שהאדם עסוק בו, והמובלט על ידי התוכן הפרטי, בכל תועפות אורו, הודו וזיו קדשו.

קמו

כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, וכל מידה טובה ודרך ארץ הרי היא בכלל התורה, וכל חכמה נעוצה בתורה, ובכל צד טוב שיש באדם או בקיבוץ כן שמו של הקב"ה מאיר בו. אלא שיש הבדל בין היודע שהכל הוא אור מתנוצץ משמו של הקב"ה, למי שאינו יודע זה, אבל ההבדל של חסרון הידיעה אינו כי אם הבדל דרגאי, ועצמיות הדבר תלויה בפנימיות הנקודה של הרצון, ער כמה הוא מאומת לצד הטוב, שרק בו שורה אור צדיקו של עולם, המתלבש ביסוד כל, בחכמה ובחסד. כדי לתמם את החיזיון הרוחני והחיזיון החמרי של ההויה, כלומר, האידיאל שלה וממשותה הריאלית, והאחרונה היא המסקנא של הראשונה, ועולה עד ראשה.

קמז

כל מי שבטבעו הוא לחשוב דוקא מחשבות רחבות ואצילות בטהרתן העליונה, אין לו להנמיך עצמו ולהגביל את רוחו במחשבות בינוניות, אף על פי שהן טובות ונכבדות בעצם.

קמח

אצל המשיגים הגדולים, אין הזמן מצויר באיחור, כמו אצל רוב בני אדם, ומתוך כך אין עניני עולם הזה, אפילו היותר חשובים שבהם, תופסים אצלם מקום. ועל כן הם מוכרחים בעיוניהם לפנות תמיד אל הענינים הנצחיים, העומדים מעל לכל ענין זמן, והם הענינים האלהיים, והרוחניות העליונה. והם הם אוהבי ד', ההולכים באור פניו תמיד.

קמט

צריכים להשכיל, כמו שאין שייך זמן לגבי הנצחיות, ומכל מקום כל המציאות שיש בזמן ודאי כלולה היא בנצחיות בשלימות יותר גדולה, כן אין שינוי לגבי השיווי העליון, ומכל מקום כל קוי השינויים נמצאים בשוה ומשוה בשלימות יותר עליונה. ולא עוד אלא שכל מה שאנו חשים שינוי בכל הויה אינו כי אם לגבי דידן, אבל באמת הלא הכל הוא ענין אלהי יותר ממה שהוא דבר מופרד, באין ערוך, אם כן כל השינויים אינם שינויים, כי אם מציאויות שוות ומתמידות. והננו באים לסדר תפילה ועבודה, וכל ההופעות שבאות לנו על ידי כל כל מיני ההזרחות, בתוכן שלם, והדביקות האלהית משעשעת את רוחנו.

קנ

האדם הכואב תמיד על עוונותיו ועוונות העולם, צריך הוא תמיד למחול ולסלוח לעצמו ולעולם כולו, ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד על ההויה כולה, ומשמח את המקום ומשמח את הבריות. ובתחילה צריך למחול לעצמו, ואחר כך הוא ממשיך מחילה כללית על הכל, וכל הקרוב קרוב קודם, על ענפי שרשיו, מצד הנשמה, ועל משפחתו, אוהביו, אומתו. דורו, עולמו, וכל העולמים. ובזה הוא יסוד עולם בדרגא עילאה, בדרגא של לשון הקודש, ולשון רכה תשבר גרם של חמור גרם דביש מלבר, ומתגלה כל הטוב הגנוז בכל, ובא לברכת אברהם, שאין דור שאין בו כמותו.