שמונה קבצים ב א-נ

שמונה קבצים ב · א-נ · >>

א

כשם שצריכים להעלות את המחשבות והמידות הנפולות, שהרע והכיעור ניכר בהן, למקור שרשן בקודש, שאז רואים שהן הנן באמת מחשבות נשגבות ומידות טובות, כן צריך לרומם את המחשבות שהן כשרות, אלא שהן עומדות בתחתית המדרגה, שהרע והתוהו מחובר עמן אף על פי שהן פונות לקדושה, אל רום המעלה של האצילות האידיאלית, שהיא מכוונת רק אל הטוב הגמור והישרנות המוחלטת, עד שההתרוממות הולכת וגדילה עד העולם העליון, שהקודש הטהור מושל בו בגבורתו.

ב

החוצפה דעקבתא דמשיחא באה, מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה ותיקון העולם יוצאה אל הפועל. אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סידור חיים כאלה שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בהתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בהכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל עניני הדיעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון, יהיה דבר המובן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשת הנפשות השכיחות. ואז ישוב כח החיים הרוחניים, במעשה ובדיעה, להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל ליתן את פריה.

ג

עיקר לימוד תורה לשמה אי אפשר לבוא, כי אם על ידי הכשר זה של ההבנה, וההרגשה הבאה עימה, איך כל פרטי תורה חביבים חיבת קודש, ואיך האור הכללי, המלא חיים ומביא חיים לעולם, מתפלש הוא בכל הפרטים כולם.

ד

כמה סיבות ישנן לעיצבון, ועל כולן צריכים להתגבר בשמחה של מצוה, שהיא שמחה תדירית הראויה לישראל, מצד אור הרוחני ששורה בהם תמיד. הסיבה האחת היא נטייה מעשית להנאה גסה, שהנשמה נמשכת על ידה למקום החושך, והיא מתעצבת על ירידתה. וראוי להפוך יגון עצום זה לששון, כי בעלייתה של הנשמה מתוך עול הגלות שגבר עליה, הרי זרם גדול של שמחה עולה מלמטה למעלה, והתוכן האצילי הטהור נעשה יותר עשיר ברוחניותו.

ה

ההנהגה האלהית, המקושרת עם היחס המוסרי, בין באישים פרטיים בין בלאומים ובכללים, הכל הוא המשך מן הטבע של המוסר הכללי הנמסך בעצמיותה של ההויה, שבשם אלהים. אמנם למעלה מזה עומדת היא הבחירה הכמוסה, שאיננה על פי התוכן המוסרי המתגלה, אלא על פי האידיאל העליון שעל פי הצפייה העליונה, למעלה מהתנאים שההויה נמצאת בהם כעת. ההזרחות שבאות מתוכן זה הם אורות הנשמה הפנימית של כל היש, והן כוללות את העבר ההווה והעתיד למעלה מסדר זמנים וצורתם, וכל זה כלול בשם ההויה, כסדרו ובכל אופני צירופיו.

ו

הקדושה העליונה, כשהיא מופיעה על היחיד ועל הציבור, היא מעמידה אותם על המעמד של הרצון העליון, המופיע בכל ההויה כולה, וממילא זורח גם כן בם אותו האור המקורי, שמחיה את אותו הרצון הקדוש והנשגב. הרצון הפרטי אינו אז מצומצם ומאופל, סגור במצרים של ההשגות והמאויים שעל פי התנאים המצומצמים של ההויה, כי אם הוא בוקע ועולה, הולך ומזהיר, לאין חקר, ומתאחד הוא בפנימי פנימיות עם העונג העליון, העדן האלהי, בכל מילואו וטובו, היורד לההויה כולה בשפע אורו. התעלות הרצון למרומים עליונים הללו, היא מחדשת את כל טפוס ההויה לצד מעלה. חוקי החיים. חוקות שמים וארץ, מאירים באור עליון, באור של גדולה, באור של הופעת חיים בכל היש בצורה עליונה, בצורה רחבה ומליאה, באור חי העולמים, ומקור חיי החיים. כל התורות, הדינים, הרעיונות, המוסרים, הטבעיות, הסדרים, הנימוסים, החכמות, השירים, הרצונות, זעזועי החיים, תנועות ההויה, התקדמותה, אחיזתה במהות הישות, אינם אלא אוצרות מלאי אושר, שהרצון המתעלה מכל, בעדנו, בגבורת עוזו ובהוד נצחו, ביסוד תפארתו וברום חשק תפארת מלכותו, ייגלה וייראה בהם בזוהר מלא. מהתנועה היותר תחתונה, הולכים הדברים כסדרם בלא הפסק, עד מרומים העליונים. הישוב המדיני, החיים הפרטיים, המאויים, הדאגות, צרכי הקיום היותר ירודים, החפץ לרומם את הכלל, את האומה כולה, את כל העולם, את כל ההויה, את הנשמות כולן, את כל החושים, הנטייות, לאחד את כל העולמים, לנצח את המוות, להעשיר את חיי החיים ממרומי מקוריותם כל החפצים ההם, וכל מה שלמעלה מהם, בלא פירוד וקיצוץ, קבועים בנשמת הכלל, בצורת כנסת ישראל, בדמות דיוקנו של יעקב. וכל מה שיש לחלק באלו ההדרגות בין עליון לתחתון, בין פרטי לכללי, כל אחד נעשה בסיס לחברו, וחברו העליון נעשה לו תוך, נשמה, ואור. הכרח הוא לפתח את סגור הגניזה. אור הגנוז מוכרח הוא לשלח קרני אורו להחיות רוח שפלים. אי אפשר להישאר במעמד נורא מצומצם כזה שהעולם עומד עליו. אמנם, השאיפות היותר עליונות לא ידלגו שום דרגה, הכל צריך להתבסם על ידן ומהן. כשרוצים לתקן הכל, כשרוצים להכשיר את נשמת כל היש לעדן עליון שבעליונים, צריכים לתקן את המידות האנושיות כולן, צריכים להכשיר את חיי הפרט וחיי החברה בהכשר הראוי. השכל הישר, התורה, אור ההופעה האלהית, החיזיון שבקדושה, הטוהר שבקדשי קדשים, הדמיון הנאצל, היונק משמי שמי קדם, הכל יעזור לשכלל ולתקן, להפיץ עננים מחשיכים, למול ערלות כל לב ובשר, להרחיב גבול הדיעה והשכל, לשחרר את הרוח מכל כבלי סכלות ורשע, לרומם את כל הקטן והנמוך, ברעיון ובחפץ, בהכרה ובנטייה, אל מרום העושר של הגודל והגובה, אל המרומים הנעלים מכל שם ותואר, אל העליוניות המוחלטת, שכל זיו וכל זוהר יעומם מול זהרה. לכל מגמה עליונה שבעליונות צריכים להשתמש בכל האמצעים, ולשלב את כל הדרכים יחד, לזווגם זה עם זה באופן שכל דרך יוסיף לחברו אומץ וחיים, אמנות ומלאכה, גבורה וחיל, שירה ויופי, תפילה ותורה, כשרון מסחר ועבודה ועוז אמת, אהבה וחסד מלא, ואומץ רוח מלא עוז, בהירות דיעה וביקורת רחבה ועשירה, ותום לבב, באמונה עליונה, באוצר החיל והחוסן, באוצר הטוב ומקוריותו ועליוניות כל היש. כל התארים, כל הניצוצות, הכל בחוברת והכל בסידור, הכל בהבלטה והכל בהתאמה, הכל בחיזיון ובכח, והכל בפועל ובשליטה ממשית, במלוא מובן המציאות והישות, הכל בכלל, הכל יוכל וכוללם יחד. זאת, ויותר מזאת, היא צפייתנו תמיד.

ז

גדולי הנשמה, כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים אור חיים עליונים בעסקי החול הללו, ומקדשים אותם בעד כל העולם כולו, וקל וחומר בעד עצמם, וכן הם מרימים את הערך של כל אותם הענינים הקטנים למעלה רוממה, גדולה ונשגבה. אלה הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד, ואור עונג קודש ד' הוא מאיר להם בכל עת, כשהם יורדים לדבר דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים משם את האור, ומביאים אותו בדיעה והשכל, ובגבורת חיי נשמות, אל מקום עליון, אשר שם חיי הקודש מאירים בהרחבה, בגלוי ולא בסתר, בזוהר בולט ונוצץ. כשהם יורדים להסתכל על העולם הסתכלות חיצונית, כשהם פונים להתעסק בחכמות חול, גם בדברים זרים, בכשפים, באמונות זרות וטמאות, מהכל הם שואבים את קרני אורו וניצוצות חיי קודש המפוזרים, מהכל עושים עטרות חן, למלאות בהן את אור החיים כולו, למלא את הוד קודש עליון מכל עבריו. כמה גדולה היא עבודה זו, כמה דיעה עמוקה, בינה נשגבה, טוב לבב ואהבת אמת לכל הבריות, ואור אש קודש של חשק צמאון קרבת אלהים אמת, נטיית התענגות על ד' בכל מלוא נשמה, כל אלה, ויותר מזה, הינם ממלאים את לבב שרי קודש אלה, היודעים לעמוד בפרץ לגדור גדר, ולישא דיעם למרחקים, לבשר תהילות ד' בקצות ארץ, באיים רחוקים, להקדיש קודש קדשים, ולפאר פאר חי העולמים.

ח

כשיתעלה העולם, יהיה הטבע כתואר הנס, מלא גילוי חפץ אידיאלי, ורצון חי כללי, מדויק ומפואר, בכל פאר העדינות היותר עליונה. וגם אז יופיע אור גנוז בתור נס עליון, שגילוי אורו יהיה מזריח ומחיה את האור של הנס הרגיל, שיהיה אז כתוכן של הטבע כעת. וכאור בוקר יזרח שמש. והיה ד' לי לאלהים.

ט

בקדושה אין גוזמא במציאות. כל המצויר והמדומה והאפשר להיות בציור הוא באמת מצוי. וזה היה הגרעין העליון של שיטת המדברים, שדחתה אותה הפילוסופיה האסכולית, באשר לא יכלה לברר את עצמה. שאור אמת של גרעין עליון זה שרוי רק בכנסת ישראל באמת, וכל החכמות היו ותהיינה באומתנו בהדר גאון גדלן, ועם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.

י

ההשערות האפשריות בתוכני הקודש הם השירים היותר נשגבים, והאמת היותר עליונה בהם ועל ידם מתגלה. והוד המוסר ונצחו נמשך על פי יסוד התגלות חזיונות הגודל של כל האפשרות של אושר הקודש, בהויה כולה.

יא

אין ספק שאין תנועה בעולם שלא תסבב המון תוצאות, מסודרות וערוכות, למטרה נכבדה ונעלה, שברוח אור ההויה היא מובלטת בכל הדר זיוה הטהור והעליון. וקל וחומר התנועות החיות, וקל וחומר היותר כוללות והיותר רוחניות שבהן. הדיבור, כל דיבור לפי ערכו, אין קץ להתוצאות הכבירות והעליונות היוצאות מהשפעתו. וכשם שאין קץ לתוצאות המסובבות, כך אין קץ להסיבות הקודמות, ואין ערוך לתפארת סידורן ורוממות אידיאליהן. האכילה, המיניות, אין קץ לעושר התוצאות שהן גורמות. ליופין, להארתן, להופעת החיים שלהן ועל ידן. החיבור היותר מתוקן של כחות אלקטריים ותוצאותיהם הכבירות, לא יוכלו להידמות להתוצאות המרעישות בשיא גדלן ובהדר סידורן היוצאות מכל הופעת חיים, וקל וחומר מהופעת חיים שהתוכן האלהי ונטיית קודש אין סוף מתגלה בפנימיותם. עינו של בלעם הרשע היתה מוכרחת להיסמא מזוהר עליון זה. אין באפשרות שגלוי עינים כמוהו, שלא הוכשר לקודש מלא אורים טהורים, וחיות מוארה באור צח מלא צחצחות, שלא יתעוור מהשפע העצום של האורות, המבהיקים הרבה יותר מזיו וזוהר כל שמשות מאירות, גם בעברם נגד עיניו בהעברה בעלמא. אבל הגבורה הישראלית בהדר קדשה, היא יכולה לעמוד בכל. שמש ומגן לה ד' אלהים, יש לה עינים חזקות, יכולות להסתכל בעומק זהרי חמה ואור שמש מופיעה בהדר גאונה, עין נשר לה, להביט ישר באור המבהיק משמש המליאה זיו שדי, וכרובי עינין לה, להסתיר פנים בענות חן, בעת אשר ענני כבוד כאלה עוד מוסיפים אורה על אורה, והצללים משכללים את פאר האורה המזהרת בגודל עשרה ותפארתה.

יב

אוצר גדול של בינה וציורים שכליים, מתכנסים בסופם של זרמי האורה השכליים העליונים, הנושאים בתוכם את אור ההויה כולה. מעז כחם, האידיאליות ההוייתית מתפשטת, והולכת למישרים. כפול הוא הכח הרוחני במסקנתו, ומגודל כח כפילתו, יוצאות ממנו מידות מעשיות על כל היש, על עולמים רבים, על גוי ועל אדם יחד, ועל כל היצור.

יג

תיקון המדינה בכלל, ותיקון הגוף בפרט, הוא מכלל הופעת הקודש היותר עליונה, שמפני רוב קדושתה אינה יכולה להיות מוארת בגלוי באור תכוני שיש לו צורת קודש בולטת, אבל האור נטוי בה ועימה כשלמה. וקצוות האצילים היוצאים מאלה, פרטים מעשיים לשם תיקון המדינה והבריאות, בתור מצוות, הרי הם כערך הציצית, בשעה שכל התרבות בכללה היא כערך הטלית. הציצית מביאה לידי גילוי קודש את כל האור המסותר בכל הטלית כולה מרוב גילוייו והופעתו, והפעולות של מצוה וקדושה המסומנות בכללות מעשה האדם לתיקון חייו הכלליים והפרטיים, הן מוציאות אל הפועל את האור הגנוז במעמקי כל סדרי התרבות האנושית, להביא אל המקום הראוי לו את גילוייו, ולהראות את אור חיי עולם המחיה את הכל, אפילו את חיי השעה והרגע.

יד

רואים אנו בעין, איך כל נשמה ישראלית חוצה היא בעז חילה את הים הגדול של תהום התוהו, וכל הגלים של המים הזידונים שהיא צוללת בהם, והיא שוחה בכל כח הפנימי שלה, ובארבות ידיה וכל יצוריה, מתאמצת לבוא אל החוף העליון, אל מקום אור אל אלהי ישראל, מקום האושר הגדול וזיו שדי, מקום מעמד השירות העליון וזיו השכינה, שמרוב אור נגהה, מאירים גם בכל הליכות חיי הבשר והמעשה, המדינה והממלכה, חיים אחרים, טיפוסיים, מיוחדים לישראל, שאור קודש פרוש עליהם, וגם גנוז במעמקיהם. גם כל הנשמות הנראות כטבועות במעמקי תהום גלי ים זועף, כל נשמות פושעי ישראל היותר נפולים, כולם באין נידח הינם שואפים והולכים, שוחים וזורמים, צועקים ממעמקי ים לגיבורי כח, צדיקי עולם, לבוא לעזרתם, לזרוק להם עיגולי הצלה, חבל לאחוז. ומלאי רחמים הם צדיקים איתני עולם, עבדי ד', עושי דברו באהבה וחסד ובגבורה גדולה, והינם זורקים להם ברוב חמלה אמצעי הצלה והגנה, ומזון כדי העמדת החיים, כל זמן שהם עדיין מתאבקים עם הגלים במחשכים במצולות. גם כל ניצוץ חיים פזור מכל אשר אל החיים יחובר באיזה אופן שהוא, וכל אשר מריח לבנון של מקור ישראל יפריח, באיזה אופן שנדחה, בשגגה או בזדון, בפשע או במרי מלא מרורות, אור עליון, אור חסד לאברהם, על הכל פרוש, ובתוך הכל נוקב ויורד. ותהום אשר יחשוב לבלע רכוש עליון, רכוש קודש זה, מוכרח הוא להקיא את הקודש, ואת כל המתייחס לו, גם באופן היותר רחוק. חיל בלע ויקיאנו, מבטנו יורישנו אל. אשרי העם שככה לו, אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו. אמר ד' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים.

טו

אהבת ישראל, והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.

טז

מי שמרגיש שמחשבת האחדות היא קרובה לרוחו, והציור של קישור כל העולמות כולם בכל האופנים הוא מעסיק את דמיונו והבנתו, הרי הוא משרשם של גדולי עולם, שעיקר עסקם הרוחני הוא הקישור הכללי של כל ההויה, ושלום העולמים האמיתי. ואל יסוג אחור משום מחשבה גדולה, ויגבה ליבו בדרכי ד,. אף על פי שלפעמים נראה לו כאילו רודף גדולה וכבוד, יראה כמה דאפשר לזכך את מחשבתו בלתי לד' לבדו, לעשות רצונו בעבודתו לגלות אור יחודו בכל העולמים, וממילא ייערה עליו רוח ממרום, לזיכוך המעשים והתכונות בתכלית הזיכוך.

יז

כך הוא הטבע של הענינים הגבוהים, שאף על פי שצוללים במעמקיהם ומחדשים הרבה ביסודותיהם ותולדותיהם, מכל מקום צריכים כמה פעמים להתחיל מההקדמה היותר ראשונה והיותר פשוטה. ואל ייבהל אדם מזה כלל, כי אדרבא, בזה מאיר אור עליון, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל העולמים כולם מתחדשים מיסודם, יש מאין, בדבר ד' אל אלהי עולם. וכל מה שגדולת הנשמה הולכת ומתגלה, יותר נעוצים הם כל הענינים הלימודיים על יסוד ההתחלה המאירה, והארתה של הנשמה, שהיא ממקום עליון, גבוה, מותאם להסתכלות של רוח הקודש, היא מקיימת ונותנת הבלטה לכל הבנינים הרוחניים. ולפיכך, כשההארה מתעלמת, נראה כאילו כל הבנינים נגוזו ועברו, ונשאר האדם ריק ונעור, באין כח רוחני. אבל ידע כי עוד מעט יטהרו פני רקיע, וכל הבנינים אשר בנה ברוח חכמה העליונה ייגלו וייראו, באומץ מציאותם והדר זיום.

יח

כל הענינים המוסריים כולם, כפי מה שהם נראים בפשטותם, כל מידות הדרך ארץ, וכל טהרת החיים ואומץ ויושר שלהם, וכל פשטה של תורה, נראים הם דרך ההסתכלות הסודית באופן יותר בהיר ומצוחצח באין ערוך, באופן יותר יסודי ומקורי. אבל הרבה תלויה בהירות הגילוי הרזי עם אותו הבירור והודאיות, האומץ ורוח החיים, שכבר רכש לו האדם המשיג בפשטותן של הדברים, בחושי בשר, ובלימוד מסודר, בריעות החברה, ובהשתתפות החיים, וברגש בריא של אנושיות, ונטייה עיקרית, בריאה, טהורה ועדינה אליה. הקודש השמימי מתברך לפי הערך של היסוד התחתיתי של החול שהוא מתייחש אליו.

יט

העת רצון הכללי בעולם, ועת רצון הנפשי שבאדם הפרטי, תלויים הם בכמה אופנים זה בזה. כל סדר יפה של חיים, כל הכנה של הגברת החוש האסתטי באדם, הוא מכין שבילים להופעת אורות עליונים מאוצר הרוחני העליון, הזורם בלי הרף, ומבקש להתפשט במילוי פעולתו על כל מקום שהוא מוצא מוכן לו. ויותר מכל זה מכינים מקום אל הקודש העליון המידות הטובות, ויותר מהן המצוות המעשיות, והתורה יותר מהן, והפנימיות שבתורה יותר מכולם. והיחודים העליונים בטהרתם, אחר השלמת כל ההכנות הקדומות, המעשיות והרוחניות, עם כל הקנינים המזגיים בבריאות הגוף והנפש השייכים להם, הם עולים על כולם בפליאת ההכנה לגילוי האור הרוחני בעושר שפעו, להחיות רוח כל יחיד וליתן נשמה לגוי כולו.

כ

העבודה, והתפילה ביחוד, היא פעולה מעשית, פועלת על הנפש המתפללת ועל העולם כולו, במובן היותר רחב ויותר כללי של ההויה. וההשכלה האנושית, כשתבוא למרום חופשתה, תכיר את הערך הגדול שיש להרצון של האדם, בהיותו מתעלה אל החשק האלהי, ובהיותו דורך באלה הדרכים שמביאים אותו לרום מטרתו, שהתפילה, המחוברת עם חיים טהורים תוריים ושכליים, היא אחת מהם. ויותר מהתפילה המבוטאת, שיש להחליפה במוסר פרטי, המכשיר רק את הדמיון של האדם, מליאה חיים היא העבודה האלהית, שמתגלה ברוב חיל גבורתה בעבודת הקודש והמקדש, שייבנה במהרה בימינו. אז ירומם רוח האדם ורצונו, בהתעלות נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה, שערך החיים שלהם בהיותם קשורים עם גויית הבהמה, אינו גדול כל כך עד כדי לגעל את הריסות החיים שלהם לשום מטרה נשגבה, בין גלויה בין סודית. וכאן הדמיון הנלהב של האדם קולע אל המטרה של גובה האמת בעיקר היסוד, אלא שכל זמן שלא נתרומם הדמיון בעצמו לבא לרום נקודת ההשכלה העליונה, הרי הוא טועה בדרכו באופנים צדדיים המשגים אותו. עבודת אלהים על ידי קרבנות היא עבודה מתקבלת אל הדמיון ההמוני הגס, ודוקא בזה מונחת נקודת גובהה. זה הדמיון אוצר בקרבו את ההארה היותר עליונה, כמו שאהבת החיים, קישור המשפחה, וכיוצא ברתוקי החיים, הינם אמיצים בדמיון ההמון, והביקורת באה ומחלשת אותם, עד שתבוא ההכרה העליונה ותשיב להדמיון ההמוני את רכושו, מזוקק ומוצדק בצדק נצחוני. הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי העולמים, בחיים האלהיים ההולכים ושופעים, המחיים כל חי, השולחים אורם מרום גובהם עד שפל תחתיות ארץ, המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת. נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. כשמשתחררת נפש הבהמה מאסור גוייתה על ידי המחשבה האנושית, בקרבן לד', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה. עילויי חיים סגוליים איחודיים אלו, צריכים להיות קשורים עם שלטון ממלכת עולם כזאת, ששאיפת אחדות כל היקום, בהכרה וברגש, בהלך חיים, ובנטייות הנפש האנושית, היא מגמתה. וזאת היא מגמת נשמת ישראל, שורש התגלות האלהות והרצון של אחדות ההויה בעולם, בהיקף כללותו היותר עליונה. נטיית אחדות העולמים זה עם זה, על ידי משך שטף אור האלהות, על ידי התאחדות באור האלהי במקורו, עם תשוקת שאיפת כל הטוב, הזמני והנצחי האידיאלי, דוקא על ידי התכנית הרדיקלית הזאת, על ידי הכשר החיים היותר עליון הלזה, הנותן עוז לגיבורים, נבואה לנביאים, רוח קודש לבעלי הופעה, שירה לשרים, הוד מלכות למלכים ועצמה לגיבורים, אור חיים לכל יצור ועדנה לכל ציץ, קיום ועמדה לכל דומם, ועירות רוח לכל רוח מוגלם ומופשט זאת היא תשוקת האומה, אשר אור ד' הוא מנת חבלה, שהיא קשורה בעונג האהבה הרוחנית של דעת אלהים, אלהי עולם, אלהים אמת, בחיים העולמיים והיחידיים, הלאומיים והאישיים, ומקדשה בית תפילה מוכרח להיות לכל העמים. מה שכל זרמי האמונות אליו שוטפים, כעיורים קיר ממששים, מה שכל חפץ הרוממות הנפשית דורשת, מה שכל שירה ופיוט מגלה, אל מה שכל אהבה וגבורה מתפרצת, אל תוך התוכיות, אל זוך הזכות, צחצוח הצחצחות, הוד החיים שבחיי החיים, בדיוקן העליון שבעליונים, רם מכל רם ואמת מכל אמת זה אנו דורשים, זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב סלה.

כא

הנפש של פושעי ישראל שבעקבא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל, ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינם אמיצים אצלם, ממה שהוא אצל אלו שרוח עיועים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדיעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את אור הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. והתיקון שיבוא על ידי אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה וגילויי אורות חכמת אלהים, בכל צורותיה הראויות להיגלות, הוא שייעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה על ידי שלימות הנפש שבפושעים הטובים ביחש לעניני הכלל והתקוות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית, והרוח של הפושעים יתוקן על ידי השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמנה, וממילא יבוא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלימה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין, ושפע אור הרוח מימין לשמאל. ותהיה השמחה גדולה מאד, כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. וזה יהיה בכח אורו של משיח, שהוא דוד בעצמו, שהקים עולה של תשובה. בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך.

כב

כל מה שהאדם אוהב יותר את הבריות, וכל מה שהוא מביט בעין יפה על השקועים בכל כחם בעסקי העולם הזה ובנינו, כן דעתו מתיישבת עליו. ואם הוא מוכשר לפנות אל על, לרוחניות עליונה, להסתכלויות אלהיות, יהיה מוצא את עצמו יותר נתון לעולמו העליון, ולא יפריעוהו כל כך עסקי העולם ההכרחיים המוטלים על האדם, שהם בחיקוים סותרים את ההצטיירות העליונה, שהרי יודע הוא, שאלה הענינים הולכים הם ונעשים בעדו על ידי כל אלה שהם מוצאים קורת רוח בעבודתם המעשית הזאת. ובן זומא אמר על זה: ברוך שברא כל אלה לשמשני.

כג

כשהתשוקה הרוחנית מתגברת הרבה באדם, ומוציאה אותו חוץ מהמידה הראויה לו על פי קישורו הראוי עם העולם, טוב לו אז לעסוק בדברים מוחשיים, בחכמות מעשיות, ובתורה המעשית, במחשבות המראות את החובה ואת התועלת של הקישור אל החיים המעשיים. ואז, אחרי שביעה הגונה מהטוב הרוחני, תהיה לו הפגישה בעולם המעשה רק להועיל לבסס את נטייותיו הרוחניות. אבל יכיר וידע, כי אי אפשר להסתכלות מעשית לבדה, וכן לעולם המעשי כשהוא לעצמו, אפילו כשיהיה ערוך ומסודר בכל תיקון וסידור, להיות מקור חיים לאדם, שנשמתו מתעלה הרבה מאד על כל אלה הגבולים שכל תוכני המעשים גדורים בהם, והכרח הוא לקשר את האדם בקישור תדירי עם העליוניות שבהויה, עם רוממות הרוחניות, שיסוד יסודות הכל הוא כל התוכן של האורה האלהית, לכל עושר סעיפיה.

כד

כל מה שעוסקין בו, בין במעשה בין בלימוד, האור הרוחני שבו נובע הוא ממדרגה יותר עליונה מהמדרגה הגלויה המתגלמת בהעובדה או בהענין הפרטי, והנשמה מתרוממת לפי ערך הרוחניות המתגלה אצל כל אחד לפי דרכו. ולפעמים מתרומם כל כך אור החיים, עד שממקורי המקורות היותר גבוהים, הרחוקים, בא הרוח וחודר בהעובדה ובהלימוד. עת רצון כזאת יש בה הארת פני עליון.

כה

כל מה שהעולם הולך ומשתלם, מתאחדים יותר חלקיו, ותכונת האורגניזם מתבלטת עליו יותר. ההתאחדות העליונה היא התאחדות שכל האדם ורצונו עם כל היקום, בכלליו ובפרטיו. ההתאחדות עם הענין האלהי עושה פעולה זו במילואה, ואין כל פלא שהצדיקים הדבקים בד', רצונם הוא פועל בהויה, ותפילתם עושה פירות. וכן עתידה להיות כל האנושיות כולה, כמובן על ידי שתתגלה תחילה הסגולה הבכורית של ישראל, ותתפשט על כל, וימלא כבוד ד' את כל הארץ, וישמח ד' במעשיו.

כו

על הידיעות העליונות אין מקום לשאול מהיכן יודעים אותן. כשמוצאים בקרב הנשמה רוח עליון, ואוצר ידיעות מסודרות, מתאימות זו לזו, זהו היותר עליון שבבירורים. כל הידיעה הבאה מתוך מחקר, אינה כי אם אמצעי איך להגיע לידיעה עליונה זו, שהנשמה מפכה מקרב עומק עמקים שלה. האמצעי היותר מוכשר לבוא למידה עליונה זו, הוא דביקות בד' בכל כח, והגיון רזי תורה.

כז

אורן של ישראל מראה, איך השאיפות שהן ממעל לכל העולם כולו, דוקא הן מחיות הן ומאשרות את העולם. לא רק בשביל הנצח הנצח נדרש, כי אם גם בשביל השעה. והשעה חשובה היא בשביל שהיא אחת מגילויי הנצח, העולם חשוב הוא, מפני שהוא צורה אחת מהצורות שאין להן סוף, שאור ההויה האלהית מתגלה על ידן.

כח

כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבההויה האנושית. כשם שאין להתפלא על אשר במוח ובלב ישנם גילויי חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגוייה כולה, כן אין להתפלא על גילוי החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח הקודש במעלתו העליונה, התקוה הנצחית, הניצחון על כל מפגע, שהם מתגלים בישראל בצורה עליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב. כנסת ישראל היא גילוי זרוע ד' בעולם, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים, ויש לה בודאי יחש גדול עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו, בכל היקפו, הגשמי והרוחני. באופן אחר אי אפשר לחשוב.

כט

התשובה הנועדה לישראל, לרומם את קרנם בגאולה שלימה, תבוא על ידי השבת עוז רוח הקודש, שהוא הסגולה הנבואית בהתחלתה, המתפשטת על כל האומה כולה. ומתוך שרוח עליון זה מתאמץ להופיע, כל רוחות קטנים ממנו מתגרשים ונדחים. התוכן המיוחד לישראל בתור עם לבדד ישכון, לא יתברר על ידי מעשים חיצוניים, ולא על ידי דברים לימודיים, כי אם על ידי הרמת חייהם בסגולתם הפנימית. תוצאת הדבר תבוא על ידי רצון כביר פנימי, שיבררוהו גדולי הנשמה, המכירים את הליכות דופק החיים של כללות האומה כולה. והם הם בעלי הסוד העליונים, אשר יעלו את כל הירידות, בין שלהם, בין של כלל ישראל, בין של כל הנפלים אשר עמדו להיות משיחים ונפלו ונוקשו ונשברו, הנה נתפזרו ניצוציהם, ומבקשים תיקון חי וקיים, ביסוד דוד מלך ישראל, רוח אפינו משיח ד'. ורוחא דמשיחא הולך הוא באור תורה הפנימית, וכל מה שיתאמצו גדולי טהורי לב ללחום נגד שכחתה של תורה העליונה והעלמתה, יתעורר כח התחייה הלאומית יותר ויותר, ויסיר מעליו הבגדים הצואים שלו, וילבש בגדי קודש, ויוכר לכל ישראל ולכל העולם שפעמי דלים אלו עקבות גאולת עולם הם, לישראל ולעולם כולו, לכל אשר יחובר אל החיים, ולנשמות ישיני עפר, המצפים גם הם ליום גאולה, לאור חדש על ציון. הדברים היותר גדולים נעוצים הם בשכל כזה, שהוא באמת רצון, באין הפרש בנקודותיהם, וחיים ברצונו.

ל

לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה, ומשמחת אותו מצד פנימיותה.

לא

החכמה מוכרחת להיות האצילות השניה, דוקא יש מאין, והאין מוכרח להיות קודם לה. כי אין חכמה בציור כי אם בהגבלת יכולת, ובאה החכמה לסדר איך מנצחים את כל הגדרים והגבולים, כלומר המניעות. וכיון שמתנאי ההויה הוא שתהיה חכמה במציאות, צריך להיות רצון קדום, להגביל. ובתוך ההגבלה גופא כל אשר חפץ ד' עשה, והחכמה מתבלטת, אבל האין, שהוא רז ההגבלה, שבא לבסס את החכמה, ודאי גדול הוא במעלה מהחכמה עצמה, לאין חקר ולאין דוגמא וערך.

לב

לפעמים על ידי מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כחות החיים הרוחניים למעלה, בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה מידות הרעות שולטות בו. ואחר כך, כשההסתכלות נגמרת, וכח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו. ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד. ובשביל כך צריכה היא התשובה וחפץ זיכוך המידות להיות קודמת להעלייה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה.

לג

צדיקים באמת צריכים להיות אנשים טבעיים, שכל תכונות הטבע של הגוף ושל הנפש יהיו אצלם בתכונה של חיים ובריאות. ואז הם יכולים בעילוים להעלות את העולם וכל יקומו עימם.

לד

ישנם צדיקים כאלה, שאינם צריכים לא ללמוד ולא להתפלל לפי מדרגתם כי אם לפרקים, כרב יהודה(ישנה גרסא ללא 'כרב יהודה',זו תוספת נחוצה שהוסיפו ע"מ לבאר את דברי הרב(ע"פ סוף מסכת ראש השנה וע"פ מסכת מגילה בירושלמי 'עיר שיש עשרה בטלנים' וע"פ הרמב"ם תשובת פאר הדור. ועיין 'ערפילי טוהר' הוצאת תשמ"ב הערות בסוף הספר)), ואסור להם לשבר את מידותיהם, אלא הם מניחים את רצונותיהם וכל נטייותיהם להתרחב ולהתפשט, וכל חפצם נעשה, ויגזרו אומר ויקם להם, וכל העולם כולו חי בכוחם וניזון בזכותם. והם הם הנשמות המצוינות, שאור הסגולי העליון מאיר בקרבן, וכל חמדת הקודש שמתנוצץ עליהם מבחוץ אינו אלא בבואה דבבואה מהאור הטוב הגנוז בתוכם פנימה.

לה

הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית, וחי חיים כלליים, חיי כל. מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל, וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עימו למקורה, והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה, באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העוז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו. אורו של עולם הוא, יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו ניזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו. הוא אינו מתקדש, נבדל, ונפרש. חי הוא, וכל חייו קודש קדשים, חיי חיים הם. דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם. אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, לתפילה, לתורה, לצמצום מוסריות ודייקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מליאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מידה, של התויית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הינם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים. החוצפא שבעקבא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה, וסוף שתגיע לה, כי עתידין ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ואלו שואלין להם מה פעל אל, מה חידוש יש בישיבה של מעלה. בני החצפנים פורצי הדרכים והגדרים, עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון. עץ החיים כולו בכל עומק טובו יתגלה בהם ועל ידם. להביא אורה עליונה זו לעולם, צריכים עבודת צדיקים מלאי חסד עליון, המגלים בהגיון לבבם וחישת נשמתם את אוצר הטוב הגנוז בסגולת הסגולה של חיי ישראל, מעבר מזה, והמון קשור בקדושת אבות, במורשה קהילת יעקב, שואף לנקודת חייו בכל מאדו, מתפחד ומצטער על כל ההרס, מתמקמק מפריצת הגדרים, חוגר כחו לאשר ולקיים כל משפט כתוב באמונת אומן. קטיגוריא בין תלמידי חכמים, דרכים מדרכים שונים, סותרים זה את זה, מתגלים בחיים, ומירוץ האור עושה את שלו בחדרי הנשמה, נשמת הגוי, ברוב קדשה, ואורו של משיח הולך ומתגלה.

לו

פועלת היא נפש החיה של האדם תמיד בכל כח הודה והדרה. היא חושבת, מציירת, משתוקקת ומדמה, רושמת רשימותיה בלא הרף על כל היש. אין להפריע מעשיה ברוב עמל, לא עמל גופני ולא עמל רוחני, אין להלאות עדינת עולם בעבודת פרך. להתרחב, להתעלס בעפיפות חייה הפנימיים, היא מצואה, ודרך זה מוכרחת היא למצוא, ותמצא. כל קירות הברזל שיעכבו מהלכה, בזרוע עוזה תשברם.

לז

הצדיקים העליונים, גיבורי אל, מתנשאת אהבת המשפחה הטבעית שלהם עד שהיא מתפשטת על כלל ישראל, האומה, כנסת ישראל. ומאורה מתמלאים הם אהבה בהירה לכל היצור כולו, ההולכת ומתאחדת עם האהבה המליאה תענוגי קודש וטוהר, ברום החביון האלהי, מקור חיי כל.

לח

הנשמה הישראלית צריכה היא להתרחב, להתלהב ולהתגבר. והננו צריכים להסיר ממנה כל מכשולי דרכים, שאינם נותנים לה ללכת את מהלכה, ועוד לעזור לה שהתכנים הרוחניים יהיו מצויים לה, והמזגים כולם יהיו עוזרים לפריחתה. וזהו סוד התורה המעשית, וכל ארחות חיי האמונה והקדושה.

לט

המחשבה על דבר חופש הדיעות אי אפשר לה להיות נקלטת בתור מחשבה מוסרית כי אם בעת שהאדם הוא עסוק בהגיון הדיעות ובירורן, שאז החופש דרוש לו. אבל בכל הזמנים שהאדם חי חיים של רגש, וקל וחומר חיים של דמיון, או שאר חישות חומריות, הוא מוכרח להיות אסור באיזה חוג של דיעות קדומות, הכל אחד אם הן דיעותיו שקדמו, או דיעות מקובלות. וממילא מובן, שכל חופש של דיעות בחיים ההמוניים התדיריים הוא ענין שאין לו כל מובן, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. והעוסק בתלמוד תורה אין לו להתיירא מכל מכשול, כי דבר ד' הוא נר לרגלו ואור לנתיבתו, וכל העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.

מ

ישנם דברים חביבים מאד, שאי אפשר להם להתגלות כי אם בתואר של חסרונות. והננו מכבדים את החסרונות ההם, שהם מורים על הסיבה הטובה שגורמתם.

מא

מה שהוא למעלה מן הדעת, אין חופש הדיעות נופל עליו. והגיון האמונה העליון, הוא הגילוי האלהי שבנשמה שלמעלה מכל דעת, שעל כן אין הפראזה של חופש הדיעות הולמת אותו. אין חופש מן החיים כי אם במוות, וצדיק באמונתו יחיה.

מב

מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו, הוא אוהב את כל הבריות כולם בלא שום שיור כלל, וכל מעייניו הם בעלייתם ותיקונם. והדרכים של תיקונם נעשים מלאים מוסר ויושר לפי רוב הופעת האמונה שבלבו.

מג

האינסטינקט הוא יותר מהיר ויותר מדויק מההכרה השכלית של האדם. ומעלת האדם היא, שיעלה את כל הכרותיו למרומי הצד העליון שבאינסטינקט, שמשם לקוחה היא הדייקנות והמהירות שלו. ביחש להנשגב העליון, בעלי אמונה אלהית באמת הם בעלי האינסטינקט היותר אמיץ, וכל בעלי התרבות עתידים לשוב אליהם. מצד המגמות הבינוניות, כמו שאיפת המוסר, הדעת, הבנין הלאומי וכבודו, וכיוצא בהן, התרבותיים הינם בעלי האינסטינקט היותר חזק. כל בעל אינסטינקט חזק רפוי הוא בדברים שהם צריכים חשבון ושיקול דעת. ועל כן צריכים הם פלגותיה של האומה להיות מאוגדים יחד, כדי שיקבלו זה מזה הארת הדעת, ואומץ האינסטינקט, לפי ערכם של פרטי הדברים שהמניות הללו חלוקות אצלם.

מד

החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה, והחינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם, והאמוני מההתחלה היצירית, והתקדשתם והייתם קדושים.

מה

קדושת הכהונה היא האינסטינקט העמוק של האמונה והאהבה האלהית, שהיראה העליונה מקושרת עימה בהדר גאונה, והאינסטינקט הזה ספוג הוא במשפחת הכהונה מכל האומה כולה. וכל המוסר והלימוד איננו בא כי אם לגלות כמה דאפשר מעומק החיים שבחוש פנימי זה, אבל תנאי ההכשר להקריב לחם ד', וכל קדושת מצוות הכהונה, לא למה שמתגלה על ידי המוסר והתלמוד הוא תלוי, אלא במה שהוא גנוז בטבע הנפש משורש היצירה, שהיא התכונה האינסטינקטיבית ליחסי הקדושה ושרשיה העליונים.

מו

כל המהלך בדרכי קודש, ועוסק בתורה וחכמה לשמה, מתעלה המהות הפנימית שלו, שבעומק טבע הרוחני שבנשמתו, וקדושת כהונה מתנוצצת בו, לכל אחד לפי ערכו. ומזה באה קבלת התפילה ופעולתה, וגודל פעולת הדיבור, ורישום הרעיון, ומבט העין. חלש דעתיה והוי כך וכך, יהיב ביה עיניה והוי כך וכך. בכהונה, במקורה, הסגולה הזאת היא משמשת רק לטובה, לברכה, לרצון, לאור חיים וחסד. בהיעתקה בנוגהה על הנשמות הישראליות, כבר משמשת היא לשני הצדדים. ומכל מקום הטייתה היא כלפי חסד, מפני שבקודש יסודה.

מז

ישנן שתי שאיפות אציליות: בירור בירורים, והעלאת עולמות. הראשונה היא מידת כל אדם, ועבודת הצדיקים של הדורות קשורה ברעיון יסודי זה. והשניה היא מידת יחידי עולם, ואבות עולם, שאור רוח אפינו משיח ד' זורח בהם. מחשבתם קשורה ביסוד עבודתה. עבודת השבת, שהיא מדושנת עונג, היא למעלה מעבודה הראשונה, ואור עולם זורח על ישראל מקדושת העלאת העולמים.

מח

מבררי הבירורים. אף על פי שגם בהם ישנן מדרגות. אבל כללות כולם הוא התוכן של טוהר הכוונה התכליתית של כל פעולה. והדברים מקיפים שאיפה פנימית ומחשבה. דיבור ומעשה, בין בעניני מצוה ומוסר, בין בעניני רשות וטבע. אבל מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית. התכלית נעוצה אצלם בכל תנועה גשמית ורוחנית.

מט

לפעמים צדיק אחד מורכב משני הכחות, ומשמש שתי רשויות: לפעמים הוא מברר בירורים, ולפעמים אחרות מעלה עולמות.

נ

מצד העלאת העולמות תוכל לבוא מדרגה עליונה כזאת. שאין שום רע יכול לפגוע כלל, ומעין עולם הבא, ועולם הבא עצמו, מתגלה עליו, עד שאפילו תותי כרעיה גם כן מאיר, אין עוד מלבדו, והיא מידת רבי חנינא.