שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז/דף פט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פט עמוד א

לאקושי חוסם לנחסם: פירוש לאקושי שילמדו זה מזה לענין תלוש ומחובר דאלו לענין שאם חסם לא מקשינן דאלו בבהמה אם חפם חייב וגבי אדם אם חסם פטור כדתניא לעיל בהדיא. הריטב"א.

וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר כשהוא שכור בתוכו דכתיב כי תבא בכרם רעך אף נחסם שנצטוית עליו שלא לחסמו כשהוא עוסק בדבר מחובר ודוקא בדבר שנגמר הפרי דומיא דחוסם דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומה נחסם אוכל בתלוש דכתיב בדישו אף חוסם בתלוש שנשכר להיות עוסק בה ודוקא שלא הוקבע למעשר דומיא דדיש שהרי עדיין אינו ממורח. עד כאן.

יצא החולב והמחבץ שנותן לתוך החלב דבר שמעמיד את החלב ומתברר הפסולת מן הטוהר והזך. והמגבן שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד דכיון דאינו גידולי קרקע אין פועל אוכל בו. ה"ר יהונתן ז"ל.

וגידולי קרקע דבר שהוא גדל מן הקרקע וצומח ממנה: אבל בעלי חיים לא קרינן גידולי קרקע דמפיק החולב והמגבן שהוא מבעלי חיים ואין להקשות לההיא דבכל מערבין דדרשינן בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע דקרי לבהמה גידולי קרקע ואפילו הכי ממעטי לה הכא.

ובפרק כיצד מברכין נמי אמרינן דכל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון דגים ובשר מברכין עליו שהכל דהתם לא קרי לבהמה גידולו מן הארץ וכן בפרק קמא דסוכה קרי לחגיגה דבר שגידולו מן הארץ כי ההוא דעירובין. ובפרק קמא דקידושין דאמרינן גבי הענקה אי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גרן דלא דמי כלל דבכל מקום דומיא דמילתא דכתיבא בקרא מרבי אינך וכעין גדולי קרקע דרשינן דהיינו שצומח מן הארץ. מרבי. תוספות שאנץ.

לירבי נמי אידך: כלומר דנדרוש קמה מלשון העמדה. למה לי מאל כליך נפקא. פירוש דקסלקא דעתין דמיירי בשמנכש העשבים בלבד שאינו נותן כלום לכליו של בעל הבית. ופרקינן לא צריכא דמשליף קטיני מגו אלימי פירוש שמסיר הבצלים הקטנים שמפסידים את הגדולים ואשתכח שהוא נותן לכליו של בעל הבית ואשמועינן תנא הכא דאפילו הכי כיון שאין זה גמר מלאכה שהרי כל מלאכתו לתיקון הגדולים שאינו גומר מלאכתן עכשו. הריטב"א.

המנכש בשומים: כלומר שתולש העשבים הרעים מביניהם בשעה שאינם נגמרין עדיין השומים והבצלים שאינו רשאי לאכול מהן ואף על פי שנותן לכליו של בעל הבית מן השומים הקטנים שנתלשין עם העשבים הרעים אפילו הכי אין זה נתינה דלא מיקרי נתינה אלא מדבר שנגמר פריו. ה"ר יהונתן.

יצא המנכש בבעלים: נראה דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכה שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להכי. גליון תוספות.

הבודל בתמרים ובגרוגרות שנתעפשו בחבורם והוא מבדיל אותם שנגמרה מלאכתם למעשר. כי תניא ההיא בתוחלני כמו מתחלי פירות שאינם מבושלים ואינן ראוים לאכילה עד שיתבשלו לשמש ואז הוא גמר מלאכתן למעשר והבודל בהן קודם שנתבשלו אוכל. הראב"ד.

יצא הלש והמקטף: תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון שהוצרך לשנות לש ואופה סדורא דפת נקט. הרא"ש.

ותיפוק ליה משום מעשר: קשיא לי לימא בשלא ראה פני הבית ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדרבי אושעיא אי נמי בשעשר ויש לומר דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. הרשב"א.

ובספרים שלנו גרסינן בהדיא והלא נגמרה מלאכתו למעשר וכמו שפירש הרב.

בשבע שכבשו: פירוש אלא קאמר דלעולם אפילו בארץ ישראל ובשבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. וליכא למימר מאי דהוה הוה דאנן קרא קא דרשינן. הריטב"א.

כרוך ותני: פירוש שאלו תננהו חדא חדא משמע טפי דדוקא קאמר משהגיעו לעונת המעשרות אינו אוכל אף על פי שלא נתחייבו עדיין בחלה אלא כיון דמערבינן להו משמע דהראוי למעשרות ולא לחלה כגון פירות האילן משהגיע לעונת המעשרות אינו אוכל אבל הראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שיגיע לחיוב חלה ויצא המקטף שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו זהו תורף פירוש רש"י.

וקשיא לי הא דאמרינן לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש רש"י משום דנגמרה מלאכתן למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ונראה שהוא ז"ל רוצה לומר כגון שמירח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה ואם תאמר יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומיא דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכן נראה לי עיקר. הרמב"ן.

ולבי מגמגם בתירוץ זה דאדרבה הוה ליה למימר בטבל ובתרומה ובמעשר. הרשב"א.

ועוד יש מפרשים דההיא משום דלא מיקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד וכן פירש בעל הערוך. ומיהו אוכל הוא בכל דבר דהא ילפינן שור אפילו במחובר וכולה סוגיין הכי רהטא דמה דיש מיוחד ותנן נמי חמור ופרה אוכלין ממשאוי וכו' אלמא אוכל הוא בכל דבר כפועל. והר"י אלברגלוני פירש שמחמת שאוכלות מן התבואה הן מוציאות רעי ומפסידות את התבואה.

ויש לפרש לפי דרך פירוש רש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים ופירות המרכסות משנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו אבל מאחר שעשו חטין קמח והן ראוין לחלה פועל אוכל בהם עד שיגיעו לחיוב החלה שהוא משתתגלגל העיסה ואף על פי שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטין שפנים חדשות באו לכאן. וזה אינו נכון.

והר"ם הספרדי פירש מרכסות בתבואה שמהלכות עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והוא סובר שכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברים שאוכלת עובר עליה משום לא תחסום. ואף על גב דמהיקשא נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקשא זו וכל שכן עושה בתלוש שאף על פי שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תניא בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך.

ובירושלמי בפרק ט' דתרומות תניא בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו בדרכו. ונראה שזהו מרכסות שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם. ובנוסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן הוא בתוספתא והוא נראה כלשון הזה. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבינא כרוך ותני. פירש רש"י דמידי דאית ביה חובת מעשר ולא חובת חלה תלה רחמנא אכילת פועל בזמן גמר מלאכה למעשר אבל מידי דאית ביה חובת חלה לעולם פועל אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה. והקשו בתוספות מהא דתניא לקמן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום לא תחסום ופירש רש"י מפני שהיתה תבואה מדוגמת שנגמרה מלאכתה למעשר ואין פועל אוכל בו עד שיגמר לחלה. ותירצו דהתם בתבואה שאינה עומדת אלא לקליות או לשתיה של קליות דלא אתי לידי חיוב חלה. ואינו מחוור עדיין חדא דמידי חיוב חלה אמר רחמנא מידי דחזי לחיה אמר רחמנא. ועוד למה לי כרוך ותני נימא כאן במידי דחזי לחלה כאן במידי דלא חזי לחלה.

והנכון דהכי קאמר דכל שראוי למעשר וגם ראוי לחלה יש לו שני דינים לאכילת פועל דבעד שעומד למעשר בלחוד תלי דיניה במעשר ושוב אין פועל אוכל בעוד שלא נטחן אבל מכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן ועומד הוא לדבר הראוי לחלה וכפרי אחר דמי ופועל אוכל בו אם הוא מעשר עד שתגמר מלאכתו לחלה והשתא אצטריך רבינא למימר כרוך ותני. וכן פירשו מקצת בעלי תוספות וכן פירש רבינו הגדול הרמב"ן. ע"כ.

וזה לשון ה"ר יהונתן: צריך עיון אפילו אליבא דגמרא למאי אצטריך למתני חלה דהא אי אפשר שתקבע לחלה אם לא הוקבע למעשר דהא אידגן. ויש לומר שהפקירו תחלה קודם דאידגן ואידגן ואחר כך זכה בו וטחנו ושכר פועלים ללוש אותו וקמשמע לן דפועל אינו אוכל בו כיון דנגמרה מלאכתו לחלה. עד כאן.

ונראה שהולך בשטת הראב"ד. אבל רש"י והרמב"ם חולקין כמו שכתב שם בעל מגיד משנה בפרק י"ב מהלכות שכירות. עיין שם.

מה דיש מיוחד בלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כו': פירוש דמסברא אמרינן דכל אחד מהם מעכב דמה לי חדא מה לי תרתי ומה לי הא ומה לי הא הא לא נגמרה מלאכתו מקרי ודיש לאו דוקא אלא שדבר הכתוב בהוה דהוא הדין הטומן והמרקד ולא ממעטינן אלא מי שנגמרה מלאכתו מכל. כל זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. שיטה.

איבעיא להו פועל מהו שיהבהב וכו'. התם נמי משום ביטול מלאכה: פירוש ומיהו כי מפריך על יד ליכא ביטול מלאכה. הכי נמי מסתברא פירוש השואל הוא דמחזיק דברי המתרץ דודאי טעמא דהתם משום ביטול מלאכה. ויש מקשים דאם כן מאי קא מיבעיא ליה תיפוק ליה מהכא דדוקא משום ביטול מלאכה הא לאו הכי מותר להבהב. ויש לומר דבדין הוא דמצי תלמודא למפרך הכי אלא דניחא מאי דאמרינן דאפשר דממתקי פורתא. ועוד יש לומר דכי בעי בעיא לא הוה ידע הא מתניתא וכי אייתוה ניהליה ידע לה ופשיט בגויה.

אבל רבינו תם פירש דהא דאיבעיא לן מהו שיהבהב דוקא בפירות שאינם נאכלים בלא הבהוב אלא על ידי הדחק דהבהוב מכשיר פירי לגמרי ומפיש באכילה והוה ליה כענבים ודבר אחר דמפיש באכילה אבל בנאכלין להדיא בלא הבהוב אלא שאינם מוטעמים כל כך פשיטא דשרי והא דאוקימנא הכא משום ביטול מלאכה הכי קאמר דהכא בהבהוב דשרי דמתאכיל בלאו הכי ולא מתסר אלא משום בטול מלאכה והא הוא דפשיטא ליה לתנא דאלו בהבהוב דבעיין לא איירי תנא ולא אשמועינן מאי דיניה. הריטב"א.

מהו שיהבהב: לפירוש רבינו תם קשה אמאי לא שני הא דקתני וסופת במלח בענבים הראוין לאכילה. הרא"ש.

התם נמי משום ביטול מלאכה: ואם תאמר אי משום ביטול מלאכה נמי מה לי על יד מה לי על סלע ויש לומר דעל יד אינו מתבטל ממלאכתו אבל בשעה שעוסק במלאכתו יכול לפרך אבל גבי סלע כשהולך לסלע וכופף עצמו לפרך בסלע מתבטל ממלאכתו. תלמיד הר"פ ז"ל.

פועלים שהיו ארים בתאנים גרסינן מלשון אריתי מורי. הראב"ד.

דף פט עמוד ב

ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ולא יספות במלח ויאכל: כלומר ואפילו נטלו רשות משום מעשר קאמר דספיתה קובעת למעשר. וכתב הראב"ד וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית משום ענבים ודבר אחר אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל עד שיטול רשות ויעשר קאמר.

ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר למה לי למעט ענבים ודבר אחר תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. ויש לומר דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין מקח. ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת פועל וזה נראה לי עיקר דספיתה נראה שקובעת אפילו דאורייתא כן נראה לי. הרשב"א.

קצץ אחת אחת אוכל: פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ורבינו תם השיב עליו וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה. לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. הרשב"א.

ואני אומר מתניתין היא דתנן בפרק ב' ממסכת מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ תאנים אמר לו על מנת לאכול תאנים הוא אוכל ופטור על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב כו'. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב. משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצה. ותנן נמי השוכר את הפועל לעשות בזתים אמר לו על מנת לאכול בזתים אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבעלים וכו'. ומקשו לה בירושלמי מה אנן קיימין אי בששכרו לעשות עמו בזתים כולל עלמא מודו שאוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזתים כולי עלמא מודו דהאוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן אנן קיימין בששכרו לנכש תחת הזתים מן דבתרא לנכש בבעלים. אמר לו על מנת לאכול ירק וכו' שמע מינה בהדיא שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזתים ולנכש בבעלים שאינו אוכל מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזתים מצרף פטור. ותמהני היאך אמרו כאן שתים שתים לא יאכל יעשר ויאכל שהוא לא על מנת שיאכל בדין תורה נשכר אלא על מנת שיאכל בזתים ואם תאמר לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ולא קשיא דהכי קאמר לא יאכל אלא אם כן נתעשרו והיינו דקתני מתניתין חייב ולא קתני צירף לא יאכל. הרמב"ן.

והרשב"א תמה עליו במאי דפירש דלא יאכל עד שיעשר קאמר דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. עד כאן לשונו.

ורבינו חננאל פירש שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרינן כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בעל הבית ספיתה דקסלקא דעתין שאין ספיתה קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל משום דילמא פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני אחד אחד אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפילו עישר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכול במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכול כך וכך. וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ולא שנא קוצץ לאכול ולא שנא קוצץ שלא לאכול שניהם דין אחד הוא. הרמב"ן.

וזה לשון הרא"ש: ארישא קאי אשכרו לעדור דאי אסיפא שכרו לבצור אטו בשופטני עסקינן שמתנה לאכול והלא מן התורה הוא אוכל ומהו צריך לתנאי זה ואפילו אם תאמר שלא ידע שיש לו לאכול מן התורה ולכך התנה מכל מקום אינו מפסיד בתנאו ואוכל שתים שתים כאלו לא התנה כדתנן פרק ב' דמעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים וכו'. זה הכלל האוכל מן התורה וכו'. ורבינו חננאל פירש דאסיפא קאי וכו' ולישנא כיון שקצץ כל מה דבעי ליכול לא משמע כפירושו דמשמע שהתנאי למעליותא. וגם נראה לי שהתנאי זה לא משוה ליה מקח לחייבו במעשר כיון דבלא תנאי היה אוכל יותר. עד כאן.

ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י וזה לשונו: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי אחד אחד ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר דהתם ודאי מקח גמור הוא דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו.

ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל והלא שנינו האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב אמר רבי יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות משלשה ומארבעה וכו' אלמא אפילו לוקח אחד אחד אוכל ופטור דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד דמעשה רב. ועוד דאף רבי מאיר לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור וכן מפורש שם בירושלמי. ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומדת בגנה כרב פפא דלעיל וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בתאנה העומדת כולה בגנה. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון שקצץ עמו שיאכל כל היכא דבעי ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח הוי ממש אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. קשיא לי להאי גירסא מאי פשיטא איכא הכא ודילמא אשמועינן דקציצה וספיתה באחד אחד לא קבעי דהא במסקנא הכי אמרינן. ומשום הכי מתחזי לי דלא גרסינן פשיטא אלא אתמוהי קמתמה וכי משום דקצץ וליכא משום קפידא דבעל הבית כל היכא דבעי ליכול ולא חיישינן לקביעות מעשר עם קציצה וספיתה אלא לאו ארישא בלא קציצה דהתם לא קבעה ושמע מינה דליכא משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב וקשה הך דלעיל. כאן בארץ כאן בחוץ לארץ הא דתניא לא יספות משום קביעות מעשר הוא ולא משום דבר אחר ואינו אלא בארץ. אפילו אחד אחד ספיתה קבעה ואפילו בלא קציצה. ואי קשיא לך הא דתנן במעשרות ריש פרק ד' הכובש השולק המולח חייב המטבל בשדה פטור. איכא למימר ספיתה טפי מטבול. עד כאן.

ואוקימנא אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואף על גב דנטל רשות: פירוש והכי קתני בברייתא ובפת לא יאכלו אלא אם כן נטל רשות ולא יספות במלח אף על פי שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו לטעשר אבל בלא ספיתה יאכל אפילו שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח.

ובעיין לא איפשיטא דבלא נטל רשות אפילו אחד אינו סופת דספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי תדע מדאמרינן שתים שתים לא יספות במלח ואוכל אף על גב דנטל רשות מבעל הבית ואי סלקא דעתך ספיתה שריא במקום שאינה קובעת למעשר למה לי למימר אף על פי שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתים שתים דלא דמי לקוצץ אלא שמע מינה ספיתה ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו רבינו חננאל ורבינו הגדול. והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר הוא הדין דהוה ליה לאוקומא בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי. אי נמי רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברייתא משום ענבים ודבר אחר הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאחת לפיכך כתב רבינו הגדול משום דהוה ליה ענבים ודבר אחר. ולמאי דאקשינן מעיקרא ולא יספות במלח דקסלקא דעתך דםפיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבים ודבר אחר בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כל שכן הבהוב אלא הואיל וקשיא ליה אאידך ברייתא קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תפשוט מינה אלא תנאי. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ: הילכך הא דקתני לא יספות בשתים שתים. והא דקתני סופת באחת אחת. ודקאמרת פשיטא כיון דקצץ כל מידי דבעי ליכול. הא קמשמע לן דאף על גב דקצץ ודמי ללוקח דהא שתים שתים לא יאכל משום דקצץ ואף על פי שלא ספת אימא אפילו אחד אחד נמי לא ליכול קמשמע לן אוכל.

ולפירוש בתרא דלא גרסי פשיטא מסתגי נמי שפיר ורבא כפשטה דברייתא מתרץ לה קצץ אחד אחד אוכל בין ספת בין לא ספת שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספת משום דקצץ וסופת במלח קאי ארישא דסיפא ואאחד אחד. והשתא בין לתירוצא דרבא בין לתירוצא דאביי בעיין איפשיטא דלדעת רבא כיון דלא קבעה ספיתה אוכל אחת אחת ולדעת אביי בחוץ לארץ מיהא אוכל בספיתה ולית ביה משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב באור. וה"ר יצחק כתב בעיין דלא איפשיטא ואנן הא חזינן דאיפשיטא. עד כאן.

הא דאמרינן אהייא: הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל אמאי לא יספות כיון דקצץ אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל אחת אחת ואפילו בספיתה דהא חדא לא קבעה ספיתה ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים ודבר אחר זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל. אלא לאו אסיפא דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה דגריעא ספיתה מאוכל בפת ולאו ענבים ודבר אחר הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל.

ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים ודבר אחר הוה משמע לן היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות הוה ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות ואינו דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון קצר אחר שעל כרחך הוא מבואר הכונה. ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא דחדא לא קבעה והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל ואף על פי שקצץ אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה דקציצה קובעת בשתים בספיתה אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה.

ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר דהתם ודאי מעשרין ויאכלו דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת ואפילו הכי קתני ובפתן לא לאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכיל בספיתה וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התירה לו זה ואפשר לו בלא מעשר. אבל בנותן רשות לאכול בפת על כרחך יודע הוא שאכילה בפת ואפילו אחת אחת אכילת קבע היא ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו בתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אהייא אילימא אסיפא כיון דקצץ כל היכי דבעי ליכול. פירוש אילימא אסיפא דקתני קצץ דאף על גב דלפירוש רבינו תם ההיא פירושא דרישא היא מכל מקום היא גופה בסיפא דמתניתא איתניא וסיפא היא. אלא לאו ארישא פירוש ארישא דסיפא דהיינו מציעתא דאלו ברישא ממש אין דינו לאכול כלל בשלא קצץ והשתא לא הוה מסיק אדעתיה דאיכא למיחש לספיתה לענין קביעות מעשר אלא סבירא ליה דספיתה לא קבעה ואין לדון בספיתה לאו משום גזלו של בעל הבית אם יש לו רשות לפועל בכך אם לאו. אמר אביי לא קשיא כאן בארץ כאן בחוץ לארץ. פירוש לאו כדקסלקא דעתין שדיגנו בספיתה מפני גזלו של בעל הבית דבהא לא איירי תנא אלא כולה משום קביעות מעשר היא וקמייתא דקתני לא יספות בפירות ארץ ישראל דמחייבי במעשר מדאורייתא ובדידהו אחמור רבנן דתקבע ספיתה ואידך ברייתא בפירות חוץ לארץ דהתם אקילו דלא תקבע ספיתה ופריך רבא דודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא וכיון דאמרו רבנן דקבעא ספיתה בארץ הוא הדין דגזור בחוץ לארץ דכולה חדא גזרה היא. אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ חדא לא קבעא וכו'. פירוש ולרבא נמי תרווייהו מתניאתא לא נחתי אלא לדין קביעות ספיתה וכדמוכח לישנא דרבא.

ואם תאמר מכל מקום בין לאביי בין לרבא תפשוט דספיתה במלח שריא לפועל כל היכא דליכא משום מעשר ואין בעל הבית מעכב עליו דהא תנא דקמייתא שרי לספות במלח ואידך לא אסר אלא מטעם מעשר וכיון דספיתה במלח שריא ואפילו שתים שתים כל שכן הבהוב דהא ספיתה חמירא וכדאמרינן לעיל ספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ויש לומר דמהא ליכא למשמע מידי דדילמא פועל לא יהבהב ולא יספות כלל אם לא קצץ והא דקתני ברייתא סופת דהשתא כל היכי דליכא משום מעשר דכולי עלמא יספות כדאמרינן לעיל כיון דקצץ כל היכא דבעי ליכול והא דקתני קמייתא ולא יספות במלח מיירי בשלא קצץ וארישא קאי ולא אסיפא שנטלו רשות מבעל הבית.

וכן פירש רש"י בדברי אביי דהא דקתני לא יספות אסיפא קאי שקצץ ודקאמרת כל היכי דבעי ליכול לאו משום ענבים ודבר אחר הוא אלא משום דבארץ ספיתה קבעה למעשר הילכך קצץ בין ספת בין לא ספת אחד אחד אוכל שתים לא יאכל פירוש אחד אחד אוכל מכיון שקצץ ואפילו שתים לא יאכל ואף על פי שלא ספת מכיון דקצץ דתרתי חשיבי למקבע בקציצה לא קצץ ולא ספת אפילו שנים שנים אוכל ספת ולא קצץ אחד אחד יאכל שנים שנים לא יאכל אשתכח דאחד אחד לעולם שריא שנים שנים לעולם אסור אלא אם כן כשלא קצץ ולא ספת הילכך הא דקתני וסופת במלח מיירי שסופת אחד אחד ואידך דקתני לא יספות מיירי שלא יספות שנים שנים ובעיין דהבהוב אבל לא מפקי מיניה כיון דספיקא הוא ודילמא בדין אכל ולא מנכינן נמי מאגריה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וכן פירש ר"י. מפי רבי.

וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: פועל אינו רשאי להבהב. ולא יהבהבו לו אשתו ובניו אף על גב דלא בטיל מעבידתיה דבעיא ולא איפשיטא היא. ואם הבהבו ליה ואכל נראה לומר דלא מפיק מיניה מאי דאכל. עד כאן.

בהלכות והיא תוספתא: תניא אין הפועל רשאי לעשות בלילה וכו'. ורשאי בעל הפרה להרעיב פרתו ולסגפה כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה כלומר ביום שהיא דשה אבל לא קאמר שבלילה ירעיבנה שדעתו לשכרה לדישה למחר דהא ודאי אסור אלא בא לומר שאף על פי שדרך בעלי בתים ששוכרים בעל הבהמה עם בהמתו ונותנין לבהמה אספסתא לשעה ולשליש שעה או פקיעי עמיר ואם בעל הפרה רוצה להרעיבה עד שליש היום שדעתו לדוש בה תטים ושעורים ותאכל מהם כרצונה רשאי לעשות. חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן בדרך הליכתן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. וכל שכן שאוכלים בשעה שאדם טוען אותם מן החטים ומן השעורים ואינו רשאי לחסמם אלא קמשמע לן שאפילו בשעה שאין מונחין לפניו אלא על גביו כיון שרואה אותן קצת שהרי אינם מונחין בשק. ה"ר יהונתן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר דהאי דחמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן דוקא בדבר שלא נגמר למעשר דאי לאו הכי לא הוי דומיא דדיש וכתיב לא תחסום שור בדישו וצריך עיון. עד כאן. ועיין להלן בדיבור המתחיל: ובלבד שלא יטול וכו'.

בארץ קבעה ספיתה: פירש רש"י ואסיפא דקצץ קאי. ולא רצה לפרש דקאי אשכרו לבצור ולמסוק דאם כן תפשוט דהבהוב שרי. הרא"ש.

לא קצץ כגון פועל דאורייתא שאוכל בלא קציצה ולא הוי כמקח כיון שלא ספת אוכל שתים שתים ואין לחוש משום מעשר דאינו חשוב לוקח שהתורה זכתה לו. מרבי.

והא דתנן במסכת מעשרות דאפילו לבעל הבית אסור שתים שתים בתאנה העומדת בחצר היינו משום דחצר קובעת במקח וקציצה. תוספות שאנץ.

דכתיב כי קבצם כעמיר גרנה: פירוש עמיר כמו עומר הנה שתים וקבצם עוד לדבר אחר והיינו ספיתתם במלח הנה עשאן גרן. הראב"ד.

תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה וכו': פירש רש"י שנוטלין שעורים ושורין אותם במים ומייבשין וכו' וכן פירש הראב"ד. ואינו עובר משום בל תחסום לפי שכבר נתמרחה התבואה ונגמרה למעשר וכבר פירשנוה לעיל לפי שטה זו וכן פירשו בתוספות. ויש שפירש מלשון והרכסים לבקעה שלא נתנום לדוש אלא שהם עקמו דרכם והלכו אל התבואה ובכי הא רשאי לחסום דשור בדישו אמר רחמנא וכן אמרו בירושלמי בפרק ט' דתרומות בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר אומר אפילו בדרכו עד כאן. והאי מתניתא כרבנן והלכתא כותייהו. ומסתברא שאף לפירוש הראשון כל כי האי גוונא אין בו משום לא תחסום שאין לא תחסום אלא כשהבהמה עושה בו מלאכה והכי רהיט כוליה פירקין וכדאמרינן נמי דאיתקש נחסם לחוסם ופועל אין לו לאכול אלא בדבר שהוא עושה בו מלאכה. וזה פשוט. הריטב"א.