שולחן ערוך יורה דעה תב יב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק:

הגה: ומכל מקום בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' י"ג) מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ) ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סי' קכ"א ומהרא"י סימן רצ"ו והאחרונים) אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה (בקבלה מפי זקן מופלג מוהר"ם לנדא) ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין כלל ואם מתו באדר ונתעברה השנה העיקר להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינ"ץ) אע"פ שיש חולקין כך הוא עיקר ואם מתו בשנת העיבור באדר הב' מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם) ועיין באורח חיים סימן תקס"ח סעיף ז' ועיין לעיל סימן שצ"א שאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת דינו כשאר תענית ועיין בא"ח סימן רמ"ט מיהו אם בפעם ראשון השלים ינהוג כן כל ימיו:

מפרשים

 

ש"ך - שפתי כהן

(י) אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה. והעט"ז השיג על זה דהא טעמא הוא דמתענין מפני הסכנה דריע מזליה ביום זה שמת אביו או אמו וא"כ אין חילוק ולעולם יש להתענות יום המיתה עכ"ד וכן משמע בתשובות מהר"י ברין שהביא בב"ח גם בתשובת משאת בנימין סימן פ"ד הקשה על דברי הרב דאטו שני אחים שדרים בעיר אחת א' מהן היה אצל מיתת אביו והב' לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם הב' שאז הא' יעשה יאר ציי"ט ביום המיתה והב' למחרתו ואיכא משום לא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעי' דרכיה דרכי נועם עכ"ל גם מדברי שאר אחרונים משמע דלעולם מתענין יום המיתה ולא יום הקבורה ובתשו' מ"ב שם כתב דדוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה א' לעולם עושין יא"צ מיום הקבורה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבילות י"ב חודש כגון אם מת בע"ש בר"ח שבט סמוך לשבת שאין פנאי לקברו קודם שבת ויקבר ביום א' שאחריו שהוא ג' שבט ואם אתה עושה היארציי"ט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבלות יפסוק באותו יום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט וזה ודאי לאו שפיר הוי דהאבילות מתחיל מיום הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד ג' שבט עכ"ל ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היאר ציי"ט ולומר דבשנה ראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואחר כך מיום המיתה גם מדברי כל האחרונים שכתבו סתמא דיש לעשות ביום המיתה משמע גם שנה ראשונה וכן משמע בת"ה דלקמן דגם בשנה ראשונה עושים היאר ציי"ט ביום המיתה ולענין קושייתו נראה לי דבלאו הכי נמי קשה דהא לפעמים משכחת לה דיום המיתה יהא מרוחק הרבה מיום הקבורה כגון שהוליכו למקום אחרת וכה"ג כגון שמת בר"ח ניסן ונקבר בי"ד בניסן דאין האבילות מתחיל אלא מיום הקבורה וכדלעיל סימן שע"ה והיאר ציי"ט מתחיל מיום המיתה ודוחק לומר דלענין אבילות די"ב חודש אזלינן בתר יום המיתה וגם דוחק לומר דאם אירע בכהאי גוונא יש לעשות היארציי"ט קודם י"ב חודש וכן משמע בת"ה דלעולם עושים היאר ציי"ט בסוף תשלום האבלות ולעולם מונים האבלות די"ב חודש משעת הקבורה שכתב על מי שמת אביו בר"ח ניסן דמן הדין מיד שיכנס אח"כ ר"ח ניסן שלים האבילות דהא כבר כלו י"ב חודש אלא שהעולם נוהגין דאפי' בר"ח ניסן כל אותו היום אין מבטלין דין אבילות די"ב חודש ואפשר משום דאמרינן קדיש וברכו ומתענים כיום שמת בו אביו הוא לכן נוהגין ענין אבילות באותו היום אבל מן הדין אין צריך וגם נ"מ למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת ביום ונקבר למחר דאבילות לעולם מיום קבורה מנינן עכ"ל ע"כ נראה דלעולם יש להתענות יום המיתה אלא דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היאר ציי"ט בתשלום האבלות כיון דלא אפשר בענין אחר וגם כיון דמילתא דלא שכיחא היא יש לסמוך בכה"ג אמ"ד לעשות ביום הקבורה ומשנה ראשונה ואילך יתענה ביום המיתה אבל מי שמת אביו ונקבר בו ביום או ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה כנ"ל ודו"ק:

(יא) העיקר להתענות באדר ראשון. ובא"ח סימן תקס"ח מסיים הרב מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם וכ"כ מהרש"ל שכן נוהגין והביאו הבית חדש:

(יב) ואם מתו בשנת העיבור כו'. וה"ה אם מתו בשנת העיבור באדר הראשון מתענים בשנת העיבור באדר הראשון וכן כתב מהרש"ל שם דפשוט שאם מת בראשון או בשני שכך מתענין בשנים המעוברות:
 

ט"ז - טורי זהב

אין לו לשקר כו'. נראה דיש לומר בלשון דמשתמע לתרי אפי דהיינו שאין מבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא הלשון סובל לחיים ולמיתה וראיה מדאיתא ברבי חייא ששאל לרב אבא קיים א"ל אימא קיימת ופירשו התוס' דבלשון בתמיה אמר עד שאתה שואלני על אבי שאלני על אמי ומתוך זה הבין ר' חייא שמת אביו שמע מיניה שלא אמר בפירוש שמת:

יום המיתה ולא יום הקבורה. ) כתוב בתשובת מהר"ר בנימין נראה דהיינו דוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין היאר ציי"ט ביום הקבורה ולא ביום המיתה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חדש כגון אם מת בע"ש בר"ח שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' שבט ואם יהיה לו יאר ציי"ט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבילות יפסוק באותו היום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט וזה ודאי לאו שפיר דהאבילות התחיל מיוה הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד יום הקבורה שהוא ג' שבט עכ"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק דודאי לא מונה שום אדם י"ב חודש רק מיום המיתה דאטו מי שלא שמע שמת אביו עד חצי שנה ודאי לא ימנה רק חצי שנה באבילות דמ"ש בסימן שצ"ד דכל אותה שנה הדין מתוח כו' היינו מן מיתת המת לא מיום התחלת האבילות והכי נמי ודאי יסיים האבילות ביום ו' בר"ח שבט ואז יהיה לו יאר ציי"ט ומה לנו במה שלא יתאבל י"ב חודש במילואם אם אי אפשר בכך ואדרבה לדידיה יש לתמוה דהא עכ"פ לא יתאבל יותר מיום ו' שהוא היום דאז כלו י"ב חודש ימי הדין שלו וירחיק היא"ר ציי"ט מן סיום אבילות שלו אלא לית מאן דחש לזה.

הרחמן יגדור פרצת עמו ישראל וינחם אותם בבנין ירושלים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
 

באר היטב

(י) לשקר: ונראה דיש לומר בלשון דמשמע לתרי אפי דהיינו שאין מבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא שהלשון סובל לחיים ולמות וראיה מר' חייא ששאל לרב אבא קיים א"ל אמא קיימת ופי' התוספות דבל' בתמיה עד שאתה שואלני על אבי שאלני על אמי, ומתוך זה הבין ר' חייא שמת אביו, ש"מ שלא אמר בפירוש שמת, עכ"ל הט"ז:

(יא) אצל: והלבוש השיג ע"ז דהא טעמא דמתענין הוא מפני הסכנה דריע מזלי' ביום זה שמת אביו או אמו וא"כ אין חילוק ולעולם יש להתענות יום המיתה עכ"ד. וכן משמע בתשובת מהר"י ברין שהביא בב"ח גם בתשובת משאת בנימין הקשה על דברי הר"ב דאטו ב' אחים הדרים בעיר אחת והאחד היה אצל מיתת אביו והשני לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם השני שאז האחד יעשה יא"צ ביום המיתה והב' למחרתו ואיכא משום דלא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעינן דרכיה דרכי נועם ע"כ. גם מדברי שאר אחרונים משמע דלעולם מתענין יום המיתה ולא יום הקבורה. ובתשובת מ"ב שם כתב דדוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין יא"צ מיום הקבורה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבלות י"ב חדש כגון אם מת בע"ש סמוך לשבת שאין פנאי לקברו עד יום א' ואם יעשה היא"צ ביום המיתה גם האבלות יפסוק בו ביום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היא"צ וזה ודאי לאו שפיר דמי דהאבלות מתחלת מיום הקבורה וצריך להשלים עד אותו היום עכ"ד ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היא"צ ולומר דבשנה ראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואח"כ מיום המיתה גם מדברי כל האחרונים שכתבו סתמא דיש לעשות ביום המיתה משמע גם בשנה ראשונה ולענין קושייתו נ"ל דהא בלא"ה נמי קשה דלפעמים משכחת לה שיהא יום הקבורה מרוחק הרבה מיום המיתה כגון שהוליכוהו למקום אחר לקברו שם דאין האבלות מתחיל אלא מיום הקבורה וכמ"ש לעיל סי' שע"ה והיא"צ תתחיל מיום המיתה. ודוחק לומר דלענין אבלות די"ב חדש אזלינן בתר יום המיתה וגם דוחק לומר דאם אירע בכה"ג יש לעשות היא"צ קודם י"ב חודש. וכן משמע בת"ה דלעולם עושים היא"צ בתשלום האבלות. ומן הדין אפילו באותו יום היא"צ שוב א"צ לנהוג אבלות כי כבר נשלם זמן י"ב חדש רק שהעולם נוהגין דכל אותו היום אין מבטלין דין אבלות די"ב חדש. ואפשר משום דאומרים קדיש וברכו ומתענים לכן נוהגים ענין אבלות באותו יום אבל מן הדין א"צ וגם נ"מ למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת היום ונקבר למחר דאבלות לעולם מיום קבורה מנינן ע"כ דברי הת"ה. ע"כ נראה דלעולם יש להתענות יום המיתה אלא דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היא"צ בתשלום האבלות כיון דא"א בענין אחר וגם מילתא דלא שכיחא היא יש לסמוך בכה"ג אמ"ד לעשות ביום הקבורה ומשנה ראשונה ואילך יתענה ביום המיתה אבל מי שמת אביו ונקבר ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה כנ"ל ודוק עכ"ל הש"ך. אבל הט"ז פסק דלעולם לא יעשה היא"צ רק ביום המיתה אף שהוא מרוחק הרבה מיום הקבורה ומה לנו במה שלא התאבל י"ב חדש אם א"א בכך ולית מאן דחש לזה עכ"ל.

(יב) הראשון: וכתב הש"ך דבאורח חיים ס' תקס"ח מסיים הרב מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם וכ"כ מהרש"ל שכן נוהגין והביאו הב"ח עכ"ל.

(יג) השני: וה"ה אם מתו בשנת העיבור באדר הראשון מתענים בשנת העיבור באדר הראשון וכ"כ מהרש"ל שם דפשוט שאם מת בראשון או בשני שכך מתענין בשנים המעוברות. עד כאן לשון הש"ך.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש