שולחן ערוך יורה דעה שכח ג
<< · שולחן ערוך יורה דעה · שכח · ג
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה.
- הגה: מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות (ת"ה סי' קפ"ה).
- ב' שותפין אין צריכין ליטול רשות זה מזה (ב"י בשם הרמב"ם פ"ד דתרומות) אבל אחר צריך ליטול רשות משניהם (ב"י בשם סמ"ג):
ומיהו אם נתן רשות לאחר להפריש אפילו בעודו קמח מועיל ואע"פ שעדיין לא נתחייב והאורח יאמר לבעלת הבית להפריש לו חלה מכל עיסות שתעשה לו בעוד שיהיה בביתה כדי שלא תצטרך ליטול רשות בכל פעם:
מפרשים
(ה) וכן משרתת כו'. והב"ח השיג על הרב בזה דבדברי מהרא"י מפורש דלא התיר לכתחלה במשרתת אפילו רגילה היא ליתן לה רשות אא"כ דאיכא חשש קלקול והיכא דאיכא קלקול ודאי אפילו אשה שאינה משרתת נעשית שלוחה שלא מדעתה ע"ש. ומשמע הא כל שאינה משרתת ואין כאן חשש קלקול אסור להפריש שלא מדעתה אע"פ שהיא מגבלת העיסה והרי היא פועלת בעיסה זו וכדעת ב"י שהשיג על הסמ"ק וכן פסק הב"ח מיהו כתב מכל מקום בדיעבד אם הפריש הגבל בלא רשות וניחא ליה לבעל הבית שהפריש הוי חלה ואין צריך לחזור ולהפריש אבל אחר שאינו גבל אפילו דיעבד לא הוי חלה וצריך לחזור ולהפריש ע"ש:
(ו) אבל אחר צריך כו'. כלומר אם אחר מפריש להשותפים צריך ליטול רשות מכל בעלי העיסה:
(ז) אע"פ שעדיין לא נתחייב. משום דמ"מ יש בידו להביא עיסה ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש. תוספות:
וכן משרתת כו'. בת"ה סי' קפ"ח כ' תשובה זו על שפחה משרתת שלשה עיסה להאשה והלכה האשה ועכבה עד שנתחמצה כל צרכה ואם תשהה עוד תתקלקל העיסה ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעלת הבית דשפיר דמי למיעבד הכי דכיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה לבעלת הבית וזכין לאדם שלא בפניו והכי נמי המשרתת נעשית שלוחה אפי' שלא מדעתה מטעם זה ואפי' אין כאן אלא חשש קלקול העיסה אמרינן דזכות הוא לה כיון דרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת רשות להפריש חלה אפי' בפניה וכן יש לה כח לעשות שליח כדאיתא כו' ואע"ג דבפ"ק דחולין אמרי' אי אמר לשלוחו זיל תרום ושמע איש אחר ותרם אין תרומתו תרומה י"ל דוקא התם לא מהני דיש קפידא דרוצה דוקא בזה דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל ב"ה לתרום עין יפה או רעה אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין בו ליטול בכזית אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום ותו דאיכא למימר מטעם שיש לחוש לקלקול העיסה ליכא קפידא כלל וכן גבי גט אם ידעינן דזכות הוא לה וניחא לה בגט לא הוה קפידא כלל מי יקבל הגט במקומה עכ"ל. הנה מה שכתב ואפילו אין כאן אלא חשש קלקול העיסה כו' הוא דבר שאין לו פירוש דהא גם ברישא מיירי מזה ואין לומר דברישא מיירי מקלקול ודאי ובסיפא מיירי מחשש קלקול בעלמא דמ"ש זה מזה דודאי גם בספק קלקול יש לה זכות להוציא מידי ספק ותו מאי מייתי אח"כ כיון דרגילות הוא לפעמים שנותנת לה רשות כו' היאך שייך זה לענין ספק קלקול הא אפילו בלא ספק קלקול יש היתר בזה ואין זה תלוי בספק קלקול ותו דהא כתב אחר כך דדוקא לענין תרומה יש קפידא מי יהיה שלוחו כיון שאין כל אדם יודע מדה שלו ש"מ אי לאו משום טעם זה היה מותר אפי' באדם אחר. ותו דהא אח"כ מסיק וז"ל ותו דאיכא למימר דיש לחוש לקלקול העיסה כו' משמע דמעיקרא איירי בלא חשש קלקול עיסה ותו אי נימא דבא להתיר בסיפא ולחדש דאפילו בספק קלקול מותר מאי מייתי מגט היכא דידעינן שזכות הוא לה דמשמע דדוקא ידוע שזכות הוא לה וכאן עיקר החידוש שאינו ודאי אלא פשוט הוא לענ"ד דיש כאן ט"ס וצ"ל ואפילו אין כאן חשש קלקול כו' דהיינו שיש היתר בלאו הכי מצד שרגילות הוא שנותנת רשות וכן משמע שהיה גורס רמ"א בדברי ת"ה שהרי כ' וכן משרתת כו' דמשמע אפי' בלא שום חשש קלקול עיסה ומו"ח ז"ל חולק על רמ"א ומפרש דברי ת"ה בדרך שכתבתי דמיירי בסיפא מחשש קלקול ולא קלקול ודאי דבזה דוקא מותר למשרתת להפריש חלה והנלע"ד כתבתי דא"א לפרש כן ומ"מ נראה לע"ד דבעל ת"ה עצמו לא סמך על זה להתיר בלא חשש קלקול עיסה שהרי לבסוף הזכיר ההיתר בשביל קלקול דוקא וכן בשאלה שסידר שם בת"ה לא הזכיר אלא בשביל קלקול העיסה וידוע הוא דרכו של ת"ה שהוא עצמו סידר השאלות ונלע"ד להביא ראיה מדברי הטור ס"ס זה ע"פ סמ"ק שכתב שאם המגבל הפריש בלא רשות דהוה חלה ובסמ"ק עצמו כתב בלשון זה ונראה דאם ב"ה אומר דניחא ליה שיפריש הגבל יפריש ואם הפריש שלא ברשות חלתו חלה כמ"ד פועלים שהלכו שתי וערב בגת דתורמין שלא מדעת ב"ה עכ"ל והך מ"ד הוא בירושלמי מביאו הר"ש פרק ג' דתרומות על מתניתין דאמרינן התם הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת ופירש הר"ש דבעלים ע"ה השכירו פועלים חברים לדרוך בענבים כדי להפריש תרומה בטהרה רשאין לתרום עד שלא יגעו בו הבעלים ויטמאו את הגת ובירושלמי אמר רבי יוחנן כיון שהלכו שתי וערב מטמאין את הבור מיד כלומר שעד אותו זמן נזהרין בעלים ליגע בהם אבל משם ואילך אין נזהרין דסבורין שכבר הפרישו תרומה הלכך אם הלכו בגת שתי וערב והניחוה יחושו שמא נגעו בו הבעלים עכ"ל והקשה הב"י על ראיה זאת דאינה ענין לחלה דהתם שאני שלכך השכירם להפריש לו תרומה בטהרה עכ"ל ומכח זה דחאה מהלכה ולא הביאה בש"ע וק"ל לפי דברי ב"י מאי קמ"ל מתניתין דהדרוכות יכולים לתרום שלא ברשות פשיטא שהרי לזה השכירם ותו למה קראום שלא ברשות דכל שליח ודאי ברשות הוא ונראה דבעל הסמ"ק הוקשה לו גם כן קושיא זאת ע"כ פי' דאף אם לפעמים אין אומר לו בפירוש שיפריש תרומה אלא שוכרו סתם לעשות מלאכתו ודאי ניחא ליה וכן משמעות לשון הסמ"ק שכתב תחילה אם ב"ה אומר דניחא ליה שיפריש הגבל כו' ואח"כ כתב ואם הפריש שלא ברשות כו' חדא שייכא בחברתא ועל הרישא קאי דכל שמתחלה גילה דעתו דניחא ליה אמרינן אח"כ אפילו אם הפריש פעם אחת שנא מדעתו שפיר דמי ואף לשון הטור שכתב שאם הגבל הפריש כו' יש לפרש כן שרגיל להפקיד לגבל שיפריש ע"כ מועיל אף אם הפריש פעם אחת שלא מדעתו ולעד"נ להלכה דבערב שבת שמנהג הנשים להקפיד על זה שכל אחת תטול חלה ונחשבים בעיניהם לחיוב לעשות לחמים לכבוד שבת בשביל החלה אז לא תפריש שום משרתת בלא צווי בעלת הבית אם לא שיש חשש קלקול עיסה אבל בשאר ימי השבוע מותרת המשרתת או אחד מבני ביתה כיון שרגילה לתת להם להפריש דאינה מקפדת על זה. כן נראה לע"ד:
(ג) משרתת: והב"ח השיג על הרב בזה דמהרא"י לא התיר לכתחילה במשרתת אפי' רגילה היא ליתן לה רשות אא"כ היכא דאיכא חשש קלקול ואז ודאי אפי' אשה שאינה משרתת נעשית שלוחה שלא מדעתה ומשמע כל שאינה משרתת ואין כאן קלקול אסור להפריש שלא מדעתה אע"פ שהיא מגבלת העיסה מיהו כתב דמ"מ בדיעבד אם הפריש הגבל בלא רשות וניחא ליה לבעה"ב שהפריש הוי חלה וא"צ לחזור ולהפריש אבל אחר שאינו גבל אפי' דיעבד לא הוי חלה וצריך לחזור ולהפריש עכ"ל הש"ך ובט"ז מאריך בדין זה ומסיק שנ"ל להלכה דבע"ש שמנהג הנשים להקפיד ע"ז שכל א' תטול חלה בעצמה אז לא תפריש שום משרתת בלא צווי בעלת הבית אם לא שיש חשש קלקול עיסה (וב"ה כ' אף שהעיסה מקולקל בע"ש אין רשות למשרתת לפרוש חלה אבל בשאר ימי השבוע מותרת המשרתת או א' מבני ביתה להפריש חלה כיון שרגילה לתת להם להפריש דאינה מקפדת ע"ז. עכ"ל).
(ד) שעדיין: משום דמ"מ יש בידו להביא עיסה ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש. כ"כ התוספות.