פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך יורה דעה רמב לו


מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה מלקין אותו משום בזיון:

הגה: ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה (תוס' בשם ר"ת ונ"י) אם אמרה קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו (ש"ס פרק הערל ריש דף ע"ז ותוס' ונ"י שם. ד"מ ס"ס רמ"ה) ודוקא שאמר כך קבלתי אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה שומעין לו (נ"י בשם הריטב"א) אבל אין שומעין לדידיה דלמא מדמי דברים להדדי שאינן דומים אבל אם הוא פשוט שומעין לו (רבי' ירוחם סוף נתיב ב' ובשם הרא"ש):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(סח) אבל אם הוא פשוט. בש"ס או בפוסק אחד שם:

פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר מהרב המחבר יזיי"א

כתב הרב בח"מ סימן כ"ה כל היכא דאיכא ספיקא בהוראת איסור והיתר והוא דבר דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם הב' החולקים הם שוים אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ומנין אפילו בשעת הדחק אא"כ היה בו ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחרי רבים בכ"מ עכ"ל וכתב כך על פי תשובת הרשב"א סימן רנ"ג שהביא בד"מ והב"ח תמה עליו על מ"ש אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה כו' ולא ידענא מאי קשיא ליה דהרי מפורש ברשב"א שם דדוקא בשעת הדחק שיש בה הפסד מרובה שרי ועוד דהא הב"ח גופיה אסיק דנקטינן כהרשב"א ודלא כהתו' דמתירין אפי' בשאר שעת הדחק דליכא הפסד מרובה עכ"ל א"כ ודאי דברי הרב פשוטים ור"ל דאין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק היכא דליכא הפסד מרובה אלא אם כן היה ג"כ הפסד מרובה וכשיש הפסד מרובה שרי דהיינו שעת הדחק:

עוד האריך הב"ח בכמה דקדוקים להוכיח שהרשב"א לא התיר בשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה אלא ביחיד נגד רבים אבל לא בקטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמנין ודלא כהרב והוציא דברי הרשב"א שם מפשטן וכל מעיין בצדק ישפוט שדברי הרב ברורין ואין צורך להאריך בדברים פשוטים:

גם מה שכתב משום דביחיד נגד רבים אשכחן בדוכתי טובי דפסק ש"ס כדברי יחיד נגד רבים אבל בקטן נגד גדול לא אשכחן כו' ליתא דהא אשכחן נמי בדוכתי טובי דפסק ש"ס הלכתא כקטן נגד גדול כריש לקיש בהנהו תלת נגד ר' יוחנן כדאיתא בפרק החולץ (דף ל"ו) ובאשר"י פ"ק דב"ק חשיב נמי טובי דקי"ל הלכתא כר"ל נגד ר' יוחנן ע"ש וקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אע"ג דרב גדול היה מרבי יוחנן כדאיתא באלו טריפות (דף נ"ד ע"א) דא"ר יוחנן עליו כל אותן שנים ששימש את ר' בישיבה אני שמשתיו בעמידה ומאן גבר הוא גבר בכולה ובפ' ג"ה (דף צ"ה ע"ב) כולי שני דרב כתב ליה ר' יוחנן לקדם רבינו שבבבל כי נח נפשיה הוה כתב לשמואל לקדם חבירנו שבבבל אמר לא ידע ליה מידי דרביה אנא כתב שדר ליה עיבורא דשתין שנין ותליסר גוילי דספק טריפתא ובפ"ק דכתובות (דף ח' ע"א) אמרי רב תנא ופליג אתנא דברייתא ור' יוחנן לאו תנא הוא שיחלוק אתנא כמ"ש התוס' שם וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ע דרבי יוחנן דהוי פליג יקרא לרב משום שהיה גדול ממנו. רב חסדא הוה תלמיד חבר דרב הונא כדאיתא בעירובין פרק הדר ובס"פ אלו מציאות וכן הוכיח מהרי"ק שם בארוכה שרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו ואפילו הכי כתבו התוס' פרק מי שמת (דף ע"ב) והרא"ש שם בשם ר"ח וא"ז דהלכה כרב חסדא דאף על גב דהיה תלמידו אזלינן לחומרא וכ"כ שאר פוסקים שם וכה"ג אשכחן טובי בש"ס ופוסקים הלכתא כקטן נגד גדול עצמו מספר:

ועוד תימה על דבריו כיון דביחיד נגד רבים סומכים בהפסד מרובה אע"ג דהלכה כרבים דאורייתא הוא וכדאיתא בפרק הזהב גבי יצאת בת קול הלכה כר' אליעזר בכל מקום ולא אשגחו ביה שכבר כתבת בתורה אחרי רבים להטות וכן הוא בדוכתי טובי וכל הש"ס ופוסקים מלאים מזה כ"ש בקטן נגד גדול והיאך יעלה על הדעת דגדול נגד קטן שלא הוזכר בתורה ולא במקומות ידועים בש"ס ופוסקים יהא עדיף מרבים נגד יחיד. ועוד דהא הרמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים שאביא לקמן ס"ל דאין חילוק בין קטן נגד גדול וע"כ הם מודים ביחיד נגד רבים הלכה כרבים א"כ ע"כ זכות הרבים עדיף:

ועוד תימה על דבריו דע"כ האי גדול ממנו בחכמה ובמנין פירושו חכמה או מנין כמ"ש בהג"ה רפ"ק דעבודת כוכבים מא"ז וז"ל אם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הולכין אחר גדול במנין פי' תלמידים הרבה אי נמי שרוב התלמידים אומרים כמותו עכ"ל ומביאו ד"מ והסמ"ע סימן כ"ה ס"ס י"ז ונ"ל שיצא לו כן ממאי דאמרינן בש"ס פ"ק דיבמות (דף י"ד ע"א) לא עשו ב"ש כדבריהם דב"ה רובא אף על גב דב"ש מחדדי טפי ואפילו מ"ד עשו כדבריהם מודה דלאחר בת קול לא עשו ע"ש אם כן כשסומכין על יחיד נגד רבים בהפסד מרובה כ"ש דסומכין על קטן נגד גדול ממנו בחכמה או במנין וזה ברור:

אע"ג דהראב"ד כתב בריש עדיות אהא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין דמנין היינו שנים יש לומר דדווקא בב"ד תלוי בשנים לבטל דברי ב"ד חבירו אבל לא בב' חכמים ועוד שהרי הרמב"ם רפ"ב מהל' ממרים והסמ"ג עשין קי"א מפרשים מנין היינו מנין חכמי הדור:

ואולי גם הב"ח לא כתב כן אלא כנגד גדול ממנו בחכמה וגם במנין או אפשר שחשב מנין היינו פנים ומ"מ נראה דאפילו גדול בשנים דינא הכי ומהני טעמי דלעיל ועוד דודאי רבים עדיף וכמו שהוכחתי:

אבל הדבר ברור כדפי' וא"כ דברי הרב ברורים ולא ירדתי לסוף דעת הב"ח שהשיג עליו ע"ש:

עוד נראה מבואר מדברי הב"ח דהא דמתיר הרשב"א בהפסד מרובה ביחיד נגד רבים היינו אפי' באיסורא דאורייתא וכתב וה"ה בס"פ הערל (דף פ"א) גבי חתיכת חטאת כו' ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא וכמ"ש לעיל והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים ומה בכך שהוא הפסד מרובה ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע"פ הרוב ועיר הנדחת נדונין ע"פ הרוב והרי אין לך הפסד מרובה גדול מזה וע"ק דהיאך אפשר דהרשב"א בא לומר דאפילו באיסור דאורייתא דינא הכי והלא ממקום שלמד כן מהך דפ"ק דנדה (דף ט') דאמר ר' כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק אינו אלא דרבנן דגזירות מעת לעת אינו אלא דרבנן והכי אמרינן בערובין (דף מ"ו ע"א) אמר ליה רב פפא לרבא ובדרבנן לא שני לך בין יחיד ורבים כו' עד אלא רבים פליג עליה אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק לכך נראה דה"ק הרשב"א הלכה פסוקה היא שאין סומכים על הקטן נגד הגדול ולא ביחיד נגד רבים אא"כ שיש הפסד מרובה משכחת לה דסומכין עליהן וכמ"ש פ"ק דנדה כו' והיינו כהך דנדה דהוא איסור דרבנן וטעמא דהם אמרו והם אמרו לסמוך על היחיד בהפסד מרובה וכה"ג אשכחן טובי דלא העמידו דבריהם במקום ממון וכמו שכתבתי ג"כ בסימן קי"ט ס"ק כ"ז כ"ש במקום שיש מי שמתיר וההיא דפרק הערל אין ראיה כלל (אף לפירוש רש"י וכ"ש לפי' התו' שם שפי' בע"א) דהתם לא אמרינן דבהפסד מרובה סמכינן אקטן או איחיד אלא דרבנן סבירא להו התם מין במינו בטיל ובהפסד מועט לא חששו ובהפסד מרובה אוקמוה אדינו עיין שם מבואר כך להדיא ועוד דהתם אף על פי שעיקר הדבר הוא איסור דאורייתא מכל מקום הוא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל כדאיתא בסי' ק"י וכן נראה מדברי הרב דמדמסדר האי אא"כ יש בו גם כן הפסד מרובה אסיפא מכלל דברישא באיסור דאורייתא אין סומכין אקטן כלל וכ"ש איחיד נגד רבים:

מיהו כל זה לדעת הרב וב"ח שנמשכו לדעת הרשב"א אבל לא שמו לבם לעיין בפוסקים אחרים שהרמב"ם ספ"א מהל' ממרים כתב בסתם ב' ת"ח או ב' בתי דינים כו' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ולא חילק בין קטן לגדול משמע דסבירא ליה דר"י בן קרחה ארישא נמי פליג וכמו שכתב הכסף משנה שם אי נמי מספקא ליה להרמב"ם אי פלוג נמי ארישא ופסק בספיקא בשל תורה לחומרא ובשל סופרים לקולא ואם כן אין חילוק בין קטן לגדול וכן דעת הסמ"ג עשין קי"א וכ"ד הגמי"י שם:

מיהו נראה דדוקא בשאין הגדול רבו אבל אם הוא רבו גם להרמב"ם וסייעתו אין סומכין על הקטן דהלכה פסוקה היא בכמה מקומות בש"ס שאין הלכה כתלמיד במקום הרב וחזר הדין הזה להיות כדין קטן אצל גדול לדעת הרשב"א:

ואין להקשות לדעת הרמב"ם וסייעתו דהא ודאי הולכין אחר רבים וא"כ אמאי אין הולכין כאן אחר הגדול במנין שהוא תלמידים הרבה וכמש"ל בשם הג"ה יש לומר דסבירא ליה כפירוש הראשון שבהג"א שיש תלמידים הרבה ופירושו שיש לו תלמידים הרבה ואפי' אינם אומרים דעתם מכל מקום הוא גדול בתלמידים ומכל מקום סבירא ליה להרמב"ם והסמ"ג נמי האי דינא שבהג"א שרוב התלמידים אומרים כמותו ולא הוצרכו לכתבו כאן דודאי פשוט הוא דהולכין אחר רבים בכל מקום אלא דסד"א דתלמיד אין מכריע וכבר כתב הרמב"ם פי"א מהל' סנהדרין דלענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר הרב ותלמידו מונין אותם בשנים וכ"כ הסמ"ג עשין נ"ח והוא מהש"ס פ' אחד דיני ממונות דף ל"ו ונתבאר בח"מ ס"ס י"ח:

ודאי דאין להקל באיסור דאורייתא נגד דעת הרמב"ם והסמ"ג והגמי"י דלעיל ובדרבנן היה נראה לכאורה גם כן כהרמב"ם וסייעתו דבשל סופרים הלך אחר המיקל אך כיון דהב"ח מחמיר וגם הרב כתב דאין סומכין על הקטן נגד הגדול קשה להקל ועוד שמצאתי בר"י סוף נתיב ב' ובריב"ש סימן שע"ט ובתשו' מהר"מ אלשקר סימן נ"ד שסוברים כהרשב"א וכ"נ דעת הגה"א מא"ז ספ"ק דעובד כוכבים שהבאתי לעיל ועוד שהרי יש כמה ספיקות דרבנן להחמיר כמו שכתבתי בדיני ס"ס דין י"ט וגם במרדכי פרק החולץ כתב תשובת רבינו ברוך דאשכחן דפליגי בספק דרבנן ופסקינן להחמיר ועוד דיש כמה דברים שהם דרבנן ונוגעים באיסור דאורייתא ומי יפריש ביניהם:

מתוך מ"ש נתבאר דמ"ש הב"ח וז"ל יש מקום עיון בשלחן ערוך במקומות שלא הכריע הרב ב"י לפסוק כדעת א' מהפוסקים ולפעמים כותב בתחלה בסתם לאיסור ואחר כך אומר יש מי שמתיר או ויש חולקים ולפעמים כותב בהפך כו' עד כשכותב בהגהת שלחן ערוך דעת מי שחולק על מה שפסק בש"ע בדוכתא שלא נתפשטה הלכה כדברי הא' ויש לו דין זה דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עד כאן לשונו צ"ע דמ"ש ביחיד נגד רבים סומכין על היחיד בהפסד מרובה כבר נתבאר דז"א אלא באיסורא דרבנן ולא באיסורא דאורייתא:

וכ"ת א"כ למה כתב המחבר או שאר פוסקים בכמה מקומות אפילו באיסור דאורייתא דעת היחיד החולק יש לומר דהא תנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים שאם יאמר אדם כך אני מקובל אומרים כדברי פלוני שמעת ועוד תנן התם שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו כו' ופי' הראב"ד לומר שאם יראה לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה. כמותו כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואף על פי שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים כו' עד כאן לשונו וה"נ אלו היו כותבים המחבר והפוסקים דעת רבים בסתם הייתי אומר שהוא תורת משה או מוסכם במשנה וש"ס ולא היה שום אחרון רשאי לחלוק אפילו בראיות לכך כותב דברי היחיד שאם יביא שום אחרון ראיות ברורות לדבריו יתנו עדיהן ויצדקו אי נמי משום שמצינו בכמה ארצות ומקומות מחולקים בדינים ונהרא נהרא ופשטיה לכך כתבו דברי יחיד כי אולי יש מקום או מדינה שמורים כן שיש להם על מה שיסמכו וכ"כ בתשו' מנחם עזריה ר"ס צ"ז וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א (א) א"כ מה שסתם תחלה (בס"ס נ"ו) כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם גדולים ורבים הם ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו (כמ"ש הרב שם שכן עיקר וכן נוהגין ע"ש) עכ"ל א"נ כשהמחבר תופס א' בחזקת גדול נגד קטן ולא ברירא ליה מילתא שהוא גדול נגד קטן אי עביד להחמיר כדברי הקטן לא מהדרינן עובדא וכדכתב ג"כ הב"ח א"נ משום שאולי יזדמן הדין ההוא במקום אח' שיהיה שם עוד איזה צד היתר (כדאיתא בס"ס נ"ז ע"ש) וכה"ג אשכחן טובי בפוסקים דמצטרפים כמה צדדים להיתר א"נ משום שאפשר שימצא בחבורים אחרים ג"כ כדעת היחיד בענין שיהיו שקולים או היחיד יהא רבים וכמו שמצינו כן הרבה פעמים או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד או הקטן דאע"ג דהלכה פסוקה דהלכה כרבים מ"מ בספרי הפוסקים אולי יש לאותו יחיד ראיה ברורה מן הש"ס או תוספתא או ירושלמי או אולי ימצא עוד בספרים אחרים כן:

ומ"ש דאי עביד עובדא כו' שנראה מדבריו דוקא בדעבד עובדא אבל לכתחלה לא אפילו בהפסד מרובה וכ"כ עוד שם בביאור דאפילו באיסורא דרבנן אין לעשות כן לכתחלה ולא משמע כן בתשובת הרשב"א וכן נראה מדברי הרב דאפילו לכתחלה סומכין בהפסד מרובה מיהו היינו באיסור דרבנן וכמו שכתבתי למעלה:

ומשמע דדוקא להקל סומכים בהפסד מרובה על היחיד או על הקטן אבל לא להחמיר דהיינו אפילו עביד כדברי היחיד או הקטן לחומרא מהדרינן עובדא בין באיסור דאורייתא בין באיסור דרבנן כיון דלא עביד כהלכתא והא דמותר בהפסד מרובה היינו משום דלא העמידו דבריהם במקום ממון והא אמרו במקום הפסד מרובה לסמוך איחיד לאוקמא אדין תורה וכמ"ש לעיל וכן משמע מדברי הב"ח שכתב דאי עבד עובדא לחומרא כהיש מי שחולק לא מהדרינן עובדא כו' כיון דלא ברירא לן בודאי דגדול הוי כו' משמע אי ברירא לן בודאי מהדרינן עובדא וכ"ש ביחיד נגד רבים וכמ"ש לעיל:

וכתב עוד הרב בח"מ סימן כ"ה ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם א' אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו והוא ממהרי"ק שורש מ"א ובאמת מהרי"ק שם לא ברירא ליה דין זה וגם לא כתב שם כן אלא ליישב מנהג האשכנזים בהדם וגם מסיים שם ומכל מקום כל זה רחוק בעיני וכן משמע מדברי האגור בשם מהרא"י ומביאו בית יוסף וד"מ בסימן צ"ב דאין להקל בכה"ג באיסור דאורייתא בנדון דידן בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש בשומן ס' מן החלב ואחר כך הושם מן השומן לקדרה לא אמרינן חנ"נ בלח להא"ז אע"ג דמוכח באשר"י דלית ליה האי סברא לחלק בין לח ליבש מכל מקום אין להחמיר בשביל כך דלכ"ע האי סברא דחנ"נ אינו אלא מדרבנן ונ"ד בין למר בין למר שרי לדעת הא"ז משום דדבר לח הוא ולהרא"ש משום שאין אומרים חנ"נ אלא בב"ח עכ"ל (ב) אלמא אי הוי דאורייתא לא הוי שרי כיון שאין מסכימים מטעם א' כ"ש היכא שיש גם כן חולק על ב' הטעמים ודו"ק:

קיצור בהנהגת הוראות איסור והיתר העולה מכל הש"ס והפוסקים אשר אסף הרב המחבר יזיי"א ורוחו הוא קבצם:

  • א חכם שאסר וחלה הוראתו ונתפשטה מותר לשאול לשני רק שיודיעוהו שאסר הראשון ואם מברר שהראשון טעה בדבר משנה או שטעה בשקול הדעת ועל דרך שנתבאר בח"מ סימן כ"ה יכול להתיר אבל אם אינו יכול לברר שטעה רק שיש לו קבלה להתיר או שהוא חולק עליו בשקול הדעת אפילו הראשון חוזר ומודה לדבריו אינו יכול להתיר ואם התירו אינו מותר דשויה חתיכה דאיסורא. ויש אומרים שאפילו השני גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו יכול להתיר ויש מתירים בגדול ממנו. ואם התיר הראשון יכול השני לאסור. ואם שניהם יושבים בבה"מ ולא חלה עדיין הוראת הראשון יכול השני להתיר. וכל זה באותו דבר עצמו אבל במעשה אחר יכול להורות היתר אם לא שהראשון אסרו משום חומרא או משום סייג וגדר:
  • ב שני ת"ח שחלוקים זה עם זה בטומאה וטהרה או באיסור והיתר אם הוא דבר תורה הלך אחר המחמיר אפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובמנין פירוש שאין לו כל כך תלמידים כמו חבירו ואם הקטן הוא תלמידו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אף על פי שהוא מחמיר באיסור תורה ואם נתחכם התלמיד כרבו שוה הוא לו ואם הוא דבר דרבנן אם שניהם שוים שלא נודע איזה מהן גדול הלך אחר המיקל ואם אחד מהן גדול בחכמה או במנין והוא מיקל אפילו עשו מעשה להחמיר כדברי הקטן מהדרינן עובדא ואם הגדול מחמיר סומכין על הקטן בשעת הדחק ואם אחד מהן גדול בחכמה והשני במנין דהיינו שיש לו תלמידים הרבה אפילו אינם אומרים דעתם וכ"ש אם רוב תלמידים אומרים כמותו נקרא זה שגדול במנין גדול נגד חבירו. ואם אחד מהם גדול בשנים לא נקרא גדול בשביל זה וכן סומכים על התלמיד במקום הרב באיסור דרבנן אם הוא שעת הדחק וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אם עשה כיחיד להחמיר מהדרינן עובדא ואם הרבים מחמירים סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק:
  • ג ושעת הדחק היינו דוקא במקום הפסד מרובה או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב או לעשיר לכבוד שבת ויום טוב או לכבוד אורחים. ובכל האיסורים חוץ מיין נסך אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה אף על פי שמפסיד כל הריוח כיון שאין מפסיד בקרן:
  • ד וכל זה שכתבו היינו בסתם אבל אם תמצא לפעמים עוד צד היתר אחר הן מן הש"ס או שקול הדעת וכיוצא בזה יש לעשות כפי מה שיראה בעיניו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא בר הכי שיודע להכריע ולהבין ולהורות. ומטעם זה אם תמצא באיזה מקומות בש"ס ופוסקים דברים הסותרים לכללם אלו הוא מפני שיש שם איזה צד או טעם אחר:
  • ה זה שתמצא בכמה מקומות בדברי המחבר והרב או שאר אחרונים שמביאים בתחילה סברא אחת בסתם ואחר כך יש מי שמתיר או יש מי שאוסר או יש מתירין או יש אוסרים או יש מי שחולק או יש חולקים הוא מפני שנראה להם עיקר כהסברא שכתבו בסתם והסברא האחרת היא טפלה בעיניהם ועל כן צריך עיון וישוב הדעת מפני מה היא טפלה אם מפני שהוא כקטן נגד גדול או תלמיד נגד הרב או יחיד במקום רבים ועל הדרכים שאמרנו ואם הוא דבר דרבנן יש לסמוך על הטפלה להתיר בשעת הדחק ואם היא טפלה מחמת שהיה בעיניהם בחזקת קטן נגד גדול כיון שאינו בבירור קטן נגד גדול לא מהדרינן עובדא אם עשה להחמיר באיסור דרבנן ואם הוא איסור תור' אין להורות כסברא הטפלה לא להחמיר ולא להקל אפי' בשעת הדחק ויש לבעל נפש להחמיר לעצמו באיסור תורה:
  • ו אם הרב והתלמיד מסכימים לדעת א' מונים להם שנים באיסור והיתר אפילו הוא צריך לסברת הרב ובשעה שמלמדו הרב הדין הוא סומך על פיו:
  • ז אם אין הרבים מסכימים מדעת א' אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו והם מסכימים לענין הדין אין לסמוך עליהם להתיר באיסור תורה ובאיסור דרבנן:
  • ח כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרונים. אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו עלספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריך לפסוק כהאחרונים שאפשר לא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמעי הוי הדרי בהו ויש חולקים שאין שומעים לאחרונים נגד גדולי הראשונים ויש להחמיר ומכל מקום אם האחרון מביא דברי הראשון וחולק עליו אם הוא מפורסם בכך שהוא ראוי לחלוק יכול לסמוך עליו וצריך להתישב בדבר מיהו אם יש ביד המורה להכריע יכול לפסוק כאיזה שירצה ומכל מקום אין לחלוק על הגאונים הקדמונים. ומקודם הרי"ף כבר פסקו דורות הגאונים:
  • ט כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע"פ שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים. לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן.
  • י בית דין אחד בעיר אחת שנחלקו בדבר אסור להורות מקצתן כך ומקצתן כך משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ודבר זה גורם מחלוקת בישראל והתורה נעשית כשתי תורות וכן אסור לעשות כל כת וכת מהם כדבריו או לנהוג כן אף על פי שאין מורין כן להדיא אף על פי ששניהם שוים בחכמה ובמנין אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעת אחת ואם אי אפשר בכך אם הוא דבר תורה יעשו הכל כדברי המחמירים ואם הוא דבר דרבנן יעשו הכל כדברי המקילים ושתי בתי דינים בעיר אחת יכולים להורות אלו כך ואלו כך ודוקא בשני בתי דינים ידועים אבל אם אין ידועים שני בתי דינים בעיר אסור לנהוג מקצת העיר כך ומקצת העיר כך ואף על פי שעל ידי מחלוקת זה נעשו שני בתי דינים אסור מכל שכן שדבר זה מרבה מחלוקת ואם ב"ד א' גדול מחבירו דינן כשני ת"ח החולקים בדבר וא' מהן גדול מחבירו ועל דרך שנתבאר למעלה:



באר היטב

(מב) כמשה:    כתב הט"ז אבל אם אמר כיהושע אין מלקין אותו דמצינו בש"ס יבמות אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא עכ"ל.


(מג) לדידיה:    כתב הט"ז לכאורה אין פירוש לדברים אלו דהא ברישא מיירי ג"כ מדידיה ונראה לפרש דה"ק דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע"כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שמדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה אא"כ הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה וא"ל א"כ מאי קמ"ל די"ל דאיצטריך לומר דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן עכ"ל.


(מד) פשוט:    פי' בש"ס או בפוסק אחד ובש"ס אית' דאם אמר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפי' בשעת מעשה שומעין לו ופי' נ"י דכשאינו חי אמרינן דטועה וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ"א שלא הביא דין זה. ט"ז.







▲ חזור לראש