ט"ז על יורה דעה רמב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

יותר מבשל אביו. הטור סיים שאביו מביאו לחיי עוה"ז ורבו מביאו לחיי עולם הבא ואין לך כבוד מכבוד רבו ומורא כמוראו ואמרו חכמים ומורא רבך כמורא שמים והקשה בפרישה אם כן מאי יותר מאביו הא גם באביו כתב רבינו ריש סימן ר"מ דכבודו ומוראו ככבוד ומורא השם ותירץ דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל המקיש מה שאין כן מורא רבך כמורא שמים דדרשוהו מן את ה' אלהיך תירא לרבות רבו הרי נכתבו שני המוראות במקרא א' להודיע שהם שוים לגמרי עכ"ל. ולא נהירא דודאי כל מידי דהוקש לחבירו אין ביניהם חילוק כלל והטור לא נתכוין בזה להוכיח שמורא רבך יותר ממורא אב שזהו הוכיח כבר במה שאמר שמביאו לחיי עולם הבא אלא דכאן קשה לו על מה שאמר שאין מורא כמורא רבו והלא איפכא הוא דמורא אב הוא יותר שהרי הוקשה למורא המקום ממילא נסתר המעלה שאמר כבר ברב ותירץ דגם ברב מצינו זה שהרי א"ח מורא רבך כו' ונמצא ששפיר נשארה המעלה של הרב מצד שאמר כבר מצד שמביאו לחיי עולם הבא:

סעיף דעריכה

שלש פרסאות. נלמד ממחנה ישראל שהיה כשיעור זה וכתיב והיה כל מבקש ה' יבוא אל משה:

סעיף יגעריכה

וזיל קרי בי רב הוא. כגון שרץ צפרדע טהור דם אסור אבל שאר הוראה אפילו נותן טעם לפגם ובטל בששים אף ע"ג דמותר להורות בהם בפני רבו שתויי יין אסורים בהם דהא לאו זיל קרי בי רב הוא וכ"כ הרמב"ם דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו והנהו ודאי אין הצדוקים מודים בו ע"כ לשון תרומות הדשן סי' מ"ב:

סעיף טועריכה

אם הוא שם פלאי. ברמב"ם הלכות ת"ת והעתיקו הטור כתב בלשון זה אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומעו יודע שהוא פלוני ואפי' שלא בפניו ולא יזכיר שמו בפניו ואפי' לקרוא לאחרים ששמם כשם רבו אסור אלא ישנה את שמם אפי' לאחר מותו עכ"ל והקשה בכסף משנה מזה על מ"ש הרמב"ם הלכות ממרים העתיקו הטור והש"ע סימן ר"מ ולא יקראנו בשמו כו' דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר כשאין השם פלאי אבל לאביו אסור וגם לאחרים דמותר היינו דוקא שלא בפניו אבל בפניו לא וכאן משמע דאפי' לרבו מותר בפניו וכ"ש לאחרי' ועוד קשה דבשם פלאי משמע התם דאפי' שלא בפניו אסור שהרי כתב שאם אין השם פלאי קורא לאחרים שלא בפניו הא אם הוא פלאי אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו עכ"ל הנה מה שכתב דכאן משמע אפי' לרבו בפניו מותר באין השם פלאי אין זה מוכח כלל דיש לומר דהא דנקט דבעינן דוקא פלאי הוא סמך למה שאחריו דהיינו אפילו שלא בפניו אבל בפניו לא בעינן פלאי ואסור בכל גווני. גם קושיא השניה דבשם פלאי משמע לעיל דאסור אפילו שלא בפניו אפילו לאחרים וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו לא ידענא מאי קושיא דילמא הך ולא יזכיר כו' קאי אבפניו דאז אסור אפי' בלא פלאי ובפרישה תירץ קושיא השניה דהטור לא גרס בדברי הרמב"ם שם בסיפא קורא לאחרים שלא בפניו דהא הטור לא זכרו שם ועל כן כתב דס"ל להרמב"ם לעיל דאין אסור בשם אחרים אלא דוקא כשהוא פלאי וגם בפניו אבל בחדא לריעותא דהיינו בפניו וחדא לטיבותא שאינו פלאי או איפכא פלאי ושלא בפניו שרי ולא אסור שלא בפניו בפלאי אלא לקרות לרבו ע"כ ואשתומם על המראה דלא הרגיש בעיקר הקושיא וגם על הכסף משנה יש לתמוה למה לא הקשה כן בקיצור דהכא משמע דאפילו בקריאת רבו יש עכ"פ היתר אם אינו פלאי דהא על קריאת רבו כתב והוא שיהא פלאי נמצא דבאין פלאי מותר עכ"פ שלא בפניו והתם כתב דאסור לקרות לאביו בשמו לא בחייו ולא לאחר מותו והיינו שלא בפניו וזה מיירי באינו פלאי דהא לא מחלק אחר כך בשם פלאי אלא בקריאת אחרים והוא דבר פשוט בעצמו בפשט ההלכה דחכם הדורש משנה שם אביו ויאמר אבא מורי דודאי איסור גמור לקרות לאביו או לרבו בשמו שלא בפניו אף באינו פלאי גם מו"ח ז"ל בא לתרץ מה שקשה אהדדי בקריאת אחרים לפי דרכו אבל בקריאת עצמו יש איסור אפי' שלא בפניו כמ"ש גם הוא עצמו נמצא הקושיא שזכרתי נשארה בקושיא על כן נראה לע"ד דבדברי רמב"ם דכאן יש היפוך וכן צריך להיות ואסור לקרות לרבו בשמו ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו אסור והוא שיהיה השם פלאי כו' וכמו שכתב כאן בש"ע וכן כתב הר"ן פ"ק דקדושין בשם רמב"ם דדוקא אם שם אחרים כשם רבו אסור כשהוא פלאי משמע דברבו עצמו אין חילוק אפילו שלא בפניו עיין שם. נמצאו דברי הרמב"ם מכוונים כאן עם הך דלעיל והכי קאמר הרמב"ם לא יזכיר שמו בפניו כו' פי' אפי' אינו קורא אותו ואפי' אינו פלאי ואפילו לקרות לאחרים אסור אם הוא פלאי ואז אסור אפי' שלא בפניו ואפי' לאחר מיתת אביו או רבו וכמ"ש הטור כאן אפי' לאחר מותם פירש בדרישה רצונו לומר של אחרים וט"ס הוא וכוונתו לפרש מה שכתב שלא ישנה שמם ר"ל של אחרים אבל אחר מותם ודאי קאי אאביו ורבו שהוזכרו שם ברמב"ם וזה פשוט. כל מה שכתבתי נראה לי ברור ונכון בזה:

סעיף טזעריכה

ביראה ובכבוד שלום עליך רבי. ואם נותן לו רבו שלום יאמר לו שלום עליך רבי ומורי כצ"ל וכן הוא ברמב"ם ובטור והטעם דכל שמשיב שלום דרכו להוסיף קצת כמ"ש סימן קס"ט:

ולא יחלוץ תפיליו. מבואר בא"ח סי' ל"ח:

ולא לאחריו. רש"י פי' הטעם דיוהרא הוא והתוס' כתבו דנראה כמשתחוה לרבו והר"ר יונה פי' משום הפסקה דשמא יצטרך רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בעוד שזה מתפלל ולא יוכל לפסוע ומצידו אסור דנראה כמשוה עצמו לרבו:

ועיין בא"ח סי' צ'. כצ"ל:

והנפטר מרבו ונטל רשות כו'. לכאורה יש כאן גימגום על מקור דין זה דהוא מדברי הר"ן דהיינו דאיתא ברי"ף פ"ק דמ"ק וז"ל כתיב ביום השמיני שלח את העם פי' הר"ן כתיב ביום השמיני פי' שמיני של חג הוא יום כ"ב בחודש הרי שלקחו רשות משלמה לפי שהיו בדעתיהם לילך ביום כ"ג וכתיב וביום כ"ד לחודש השביעי שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותו עיר שצריך ליפטר ממנו פעם שניה כתב הר"ן ומפני שנשארו שם ביום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ"ד אבל ביום כ"ג אף על פי שלנו הלילה אחר יום כ"ב לא היו צריכים לקחת רשות משום דאדעתא שיסעו למחר שיהיה כ"ג לקחו רשות עכ"ל והנה בפסוק לא כתיב וביום כ"ד שלח אלא וביום כ"ג שלח וכן הוא בגמרא על כן ט"ס הוא ברי"ף ואם כן מהיכן למד הר"ן שלקחו רשות ביום כ"ד וממילא לא נלמד דין זה דכתב שאם הודיעו לרב שילין דא"צ ליטול רשות שנית ונ"ל דודאי ברי"ף יש שם ט"ס וצריך להגיה וביום כ"ג שלח את העם ומכל מקום דברי הר"ן נכונים דקשה לו לאיזה צורך נטלו רשות פעמים אחת ביום השמיני שהוא יום כ"ב דהיינו שיסעו ביום כ"ג דהא א"א ליסע ביום כ"ב שהוא י"ט ולמה להו ליטול רשות שנית ביום כ"ג אלא על כרחך שביום כ"ג חזרו מדעתם ליסע בו ביום אלא ליסע למחר ביום כ"ד וזהו שכתב הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ"ד פירושו בשביל נסיעות יום כ"ד ואם יראה לך דוחק לפרש כן יש להגיה על יום כ"ד לפי זה נלמד הכל שפיר דהגמרא דיליף דהלן בעיר צריך ליטול רשות שנית הוא כיון שהוצרכו ליטול רשות ביום כ"ג בשביל נסיעת יום כ"ד ולא היה די בנטילת רשות של יום כ"ב ומדנטלו רשות ביום כ"ב על יום כ"ג ש"מ דאותה לינה של לילה אחר כ"ב לא היה מחייב אותם ליטול רשות שנית דאל"כ לא היה שום צורך בנטילת רשות של כ"ב על כ"ג אלא ודאי כיון דהיה קבוע שיסעו בכ"ג די ברשות של כ"ב אלא דאחר כך ביום כ"ג נתחרטו ללון עוד לילה אחת הוצרכו שנית בשביל כ"ד נמצא הכל נכון בס"ד:

ולא יסתור דבריו. כאן אסור אפילו שלא בפניו ומ"מ לענין פסק שרי כמו שכתב רמ"א סעי' ג' ע"ש:

דחשיב כמהלך. מזה למדנו שאותן שנוסעין בדרך על העגלה ויושבין לפעמים בגילוי ראש לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד' אמות דלאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוא כיושב על החמור וכמהלך דמי:

שחרית וערבית. דלא יהיה עדיף מכבוד שמים בקריאת שמע:

סעיף יחעריכה

כשהספר תורה על הבימה. נראה דה"ה נמי על השלחן שהוא גבוה מי' טפחים ורוחב ארבע שגם הוא רשות בפני עצמו שאין צריכין לעמוד וגם בזמן שהס"ת מונחת בארון הקודש אע"פ שהוא פתוח אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שהארון הקודש פתוח ואין חיוב בדבר:

סעיף כאעריכה

אלא א"כ הרב חולק כו'. ואפילו אם אין הרב חולק כבוד לתלמידו אם הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד פסק רבינו שמחה שחולקים לו כבוד במקום רבו דמשום כבודו של כ"ג חולקין כבוד לסגן ע"כ במרדכי פ"ק דקדושין. עשה דכבוד תורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה כן כתבו התוספות בשבועת העדות דף ל"ו אבל בתשובת מהר"ם מינץ כתב אשת חבר שניסת לעם הארץ אין חייבין לכבדה כבראשונה עכ"ל משמע דבעודה אלמנת תלמיד חכם חייבים לכבדה כבראשונה ע"כ מצאתי. וז"ל מו"ח ז"ל מצאתי כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו אין צריך למחות ולומר אינו חבירו אלא רבו וראיה מפ' קמא דביצה דאמרו ליה לרבי אליעזר כבר נמנו עליך חבירך כו' מאן חבירך רבי יוחנן בן זכאי והוא היה רבו ע"כ. עוד מצאתי יש לי להוכיח כשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם אין צריך לומר לו בכל פעם בל' מר ואם לפעמים מדבר בלשון אתה אין בכך כלום ומביאין ראיה מהא דאמר ליה אביי לרב דימי כו' עכ"ל ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו כדאיתא בפ' תפלת השחר שאני ר' ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה לרב והיינו דא"ל ר' ירמיה לרב מי בדלת ולא אמר מי בדיל מר עכ"ל מדברי מו"ח ז"ל:

סעיף כדעריכה

עד שיזכיר שם אומרו. דכל מה שמזכיר סתם סבורים שהם מדברי רבו. ואם למד לפני שנים לא יזכיר דבר שלמד מא' מהם בסתם דהא צריך לומר דבר בשם אומרו ובזה לא ידעו ממי קיבל מו"ח ז"ל:

סעיף לעריכה

שהוא מתאבל עליהם. היינו קרע שמתאחה ולא כדין רבו מובהק כמו בעמידה שהוא כאן דוקא תוך ארבע אמות ולא כהטור שהחמיר כאן לענין קריעה שאינה מתאחה כרבו מובהק וכבר הקשה עליו ב"י מ"ש מעמידה:

סעיף לאעריכה

ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני. כן צריך להיות:

ואפילו אם התיר הראשון וכבר כו'. אפילו להחמיר לא יורה השני והיינו דוקא כשכבר חלה הוראת הראשון לקולא קודם שנחלק השני עליו אבל אם לא חלה עדיין יכול לחלוק להחמיר ולשון רמ"א אינו מכוון שהיה לו לכתוב אם חלה ולא וכבר חלה והך חלה נראה לי דהיינו שנעשה איזה מעשה להקל כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אבל משום קבלת ההוראה ממנו לחוד לא מהני ולא יהא השני רשאי לחלוק להחמיר משקול הדעת. ופירוש שקול הדעת עיין בח"ה סימן כ"ה:

סעיף לדעריכה

אבל אין מחזיר אבידת אביו כו'. הטעם דבפדיון ופירוק משא דיש צער הגוף מועיל לאביו כשהוא חכם אע"פ שאינו שקול כרבו אבל לענין אבידתו שהוא ממון אין מועיל להקדימו עד שיהיה שקול כרבו:

סעיף לועריכה

משום בזיון. כתב בית יוסף ונ"ל דמשום הכי אמרו בגמ' אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתינא ליה ולא אמרו אלו אמרה משה עכ"ל נראה שמפרש הבזיון הוא למשה רבינו ע"ה שהוא אומר אלו היה אדם אחר כמותו והוא בלתי אפשר שהרי כתיב לא קם כמשה. ובספר רש"ל על פרק החובל סי' נ"ג מביא וז"ל וכתוב בתשובות אדם שמתקוטט עם חבירו ואמר איני מקבל ממך אפילו היית כמשה רבינו ע"ה מלקין אותו משום בזיון עכ"ל. וחידוש הוא בעיני כי הרגל הלשון הוא וגם אינו ביוש כ"כ למשה רבינו ע"ה ועוד בסתמא לא כוון לגנאי רק שהפריז על מדותיו שאינו רוצה לקבל ממנו מחילה או פיוס ולכן מחידוש לא ילפינן מ"ה ראוי להחמיר עליו בתענית שני וחמישי ושני שיזהיר בלשונו עכ"ל ולפי דבריו אם אומר כמו יהושע גם כן מלקין אותו דמאי שנא אבל יותר נראה כמ"ש בשם בית יוסף שהרי מביא ראיה מגמ' וכן ביבמות (דף מ"ח) אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא:

אבל אין שומעין לדידיה. לכאורה אין פירוש לדברים אלו ובלבוש כתב וז"ל והוא דבר נכון שומעין לו לגבי אחרים ואין שומעין לו לגביה דידיה דחיישינן שמא מטעה אותנו ומדמה דברים שאינם דומים להדדי ואין אדם רואה חובה לעצמו אבל אם הוא דבר פשוט שומעין אפי' לגביה דידיה עכ"ל ואין זה נכון שהרי ברישא מיירי גם כן מדידיה דאלו לגבי אחר נאמן בכל גווני לומר שקבל כן הדין שהרי אינו נוגע בדבר וכ"כ להדיא נימוקי יוסף פרק הערל ונראה לע"ד לפרש דברי רמ"א כיון דהכי קאמר דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע"כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שהוא מדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה הדמיון אלא אם כן הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה ואין להקשות אם כן פשיטא שסומכין על זה יש לומר דקא משמע לן דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן ובגמרא איתא בפרק הערל דאם אומר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפילו בשעת מעשה שומעין לו דאיתא שם הא שמואל חי ובית דינו קיים ופירש נימוקי יוסף דכשאינו חי אמרינן דטועה לומר בשבילו כן וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ"א שלא הביא זה: