שולחן ערוך יורה דעה רלו ו
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רלו · ו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור ואינו צריך התרה לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר ואינו צריך התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו:
- הגה: ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך אצל חכם ויתיר לו שבועתו שמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר שהעביר המועד ונמצא עבר זה על שבועתו אם נשא בלא התרה (תשובת מהרי"ו סי' קל"ז) וכל זה לא מיירי אלא בשנים שנשבעו זה לזה אבל שנים שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלוני ועבר אחד מהם השני חייב לקיים שבועתו ואפי' אם נשבעו זה לזה והם ג' או יותר שאף אם עובר האחד השבועה השנים הנשארים צריכין לקיים שבועתן (מהר"ם פאדואה סי' כ"ו ובריב"ש סי' תנ"ג) ונראה הא דאם נשבעו שנים ביחד ולא נשבעו זה לזה ועבר האחד השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא שאינן תלוין זה בזה אבל אם תלוין זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לארץ ישראל והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד פטור גם כן וכמו שנתבאר לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"ד (תשובת הרא"ש כלל ח'):
מפרשים
(טז) אלא בשנים שנשבעו זה לזה. דהוי כמו כריתת ברית כשבועת אברהם לאבימלך שנשבעו זה לזה להיות שלום ביניהם ואחר כך עברו הפלשתים על השבועה ונפטרו גם ישראל משבועתם ונלחם שמשון עמהם:
(יז) השני חייב לקיים שבועתו כו'. ומזה משמע דלא כתשובת מבי"ט ח"ב סימן רס"ד ד' קכ"א ע"ד בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם וע"ש:
השני פטור משבועתו. הב"י כ"כ בשם רבינו ירוחם והשר משאנ"ץ וכתב שהביא רבינו ירוחם ראיה מפ"ק דסוטה ונ"ל שהראיה היא מדאמרינן סוף פ"ק דסוטה שאמר משה ליוסף הגיע השבועה שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם) והגיע השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך כו' ונ"ל מראיה זו להכניס דבר כללי בדין זה דקשה לי למה האריך משה לומר שהגיע השבועה שנשבע הקב"ה שיגאל אותנו והיה די לו לומר הגיע השבועה שהשבעת אותנו אלא ברור הוא שהקדים בזה כיון שרוצה לסיים ואם לאו אנו מנוקין משבועתך דמשמע לעולם ואי לאו הקדמה זו הי' מוכרח לילך לשם פעם אחרת אחר עצמותיו דאע"פ שאמר יוסף בשעת השבועה והעליתם את עצמותי מזה אתכם מי יימר דאתכם דוקא דלמא הכי קאמר אם יהיה אפשרות ליקח אתכם תקחו אתכם ואם לאו תבאו פעם אחרת אבל כיון שאמר יוסף פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם וגו' שהוא לשון מיותר לכאורה אלא ודאי שעיקר השבועה תלוי בפקידה זאת ועל כן הקדים משה שהגיע זמן הפקידה שיהיו נגאלין על כן אנו מנוקין לגמרי אם לא תראה עצמך ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים) אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלונית ליריד שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי ואירעו אונס להמקבל שלא יוכל להעמידה לאותו זמן אלא אחר זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל בענין שאם קבל עליו לתת איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן כיון שהוא אונס אדעתא דהכי לא חייב עצמו מ"מ זה העושה מקח גם כן לא התקשר אלא אם יבוא לאותו זמן כיון שהזמן גורם זה והוא עיקר בו משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כל כך ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל זה וכן מצינו לענין מכירה שמוכר אדם לחבירו לזמן ועייל ונפק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח כדאיתא בח"מ סימן ק"צ סעיף ט"ז ומבואר שם סעיף ט"ו דהיינו בדידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלאו הכי לא וכן הרבה כיוצא בזה שהתנאי שהמעשה תלוי בו דוקא אז אם לא נתקיים התנאי בטל המעשה ואם אינו תלוי בו לא נתבטל המעשה משום הכי נמי באיש ואשה שעשו שבועה לישא זה את זו והגבילו זמן לנשואין באותה שבועה ואירע אונס באותו זמן שלא יכול אחד מהם לעשות הנשואין ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זה את זו כיון שאין עיקר הזווג תלוי בזמן ההוא ויש עוד ראיה ממה שכתוב בסימן רכ"ח סעיף מ"א בשם הרא"ש דאף שעבר הזמן חלה השבועה וכפי מה שהבאתי שם לשון הרשב"א ותשובת רמב"ן מבואר לכ"ע שאין שבועת הנשואין בטלה בשביל ביטול הזמן דודאי אם עיכב אחד מהם במזיד ועובר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור לגמרי ממנו אפי' אח"כ כשירצה השני דהשבועה לא חלה אלא באופן שכל אחד יקיים מה שנשבע ואם יעבור אחד מהם על שבועתו אפי' על דבר קטן כל השבועה של זה שכנגדו בטלה משא"כ אם שניהם מוכנים רק שהאונס מעכב לאחד מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו על פי חכם זהו דבר ברור ועל כן כתב מהרי"ו סימן קל"ו ומביאו רמ"א בסמוך דבאם העביר המועד דפשיטא דאם הוא באונס לא בטלה שבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמן המוגבל ואינו ברור שהיה אונס הוי לי' כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אותה בו בזמן אלא שמכל מקום ילך זה ויתיר שבועתו ונראה דאף על פי שכתב שם מהרי"ו דהיתר זה אינו אלא לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא דהא חזינן בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות ומשום פרוצות דהיינו דלמא אניס הבעל במה שלא בא וסברה שלא אניס ה"נ שמא אניס הוא על כן צריך להתיר השבועה. וכתבתי זאת לפי שמו"ח ז"ל הקשה על מהרי"ו והלא הדבר ידוע דלא קבל עליו חרם או תקיעת כף אלא על תנאי זה שיבוא למקום פלוני למועד שקבעו ביניהם וכיון שלא בא אפילו הוי ליה אונס אין על האחר שום עונש ומותר לישא אחרת לכן נראה דקבלת השר משאנ"ץ עיקר וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמלתא ולא כהרב בהגהות ש"ע עכ"ל ודבריו אלה דברי תימה הם כמו שנתבאר ובודאי גם השר משאנ"ץ לא הקיל באונס שהרי כתב לשון המעכב דמשמעותו שהוא המעכב במזיד ולא דיבר כלל מאונס אלא באונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עוד כתב מהרי"ו שם דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים עכ"ל ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים הקנס לא יפטור את החרם כו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים על כן נראה שצריך התרה לזה) החרם על פי חכם כן נראה לי:
(יג) פטור: כ' הט"ז ומזה נלמד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלוני ליריד שאז זמן מכירת' ולא אח"כ ואירעו אונס להמקבל שלא היה יכול להעמידה לאותו זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל עליו בענין שאם קיבל עליו איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן פטור מהקנס מחמת אונס מ"מ זה העושה מקח ג"כ לא התקשר אלא דוקא שיביא הסחורה להזמן שגורם לזה והוא עיקר משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כ"כ ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל כך וכן מצינו בחושן משפט סי' קפ"ט דמי שמוכר לזמן ועייל ונפיק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח ומבואר שם סט"ו דהיינו בידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלא"ה לא מש"ה נמי באיש ואשה שנשתדכו וכו' וקבעו זמן לנישואין ואירע אונס שלא יכול אחד מהם להנשא באותו זמן ודאי לא בטל' עיקר השבועה כיון שאין עיקר הזיווג תלוי באותו זמן דוקא. דודאי אם עבר אחד מהם במזיד ועבר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור שוב לגמרי משא"כ אם האונס מעכב לא' מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו ע"פ חכם וע"כ כ' מהרי"ו ומביאו רמ"א כאן בהג"ה דאם הוא באונס לא בטלה השבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמנו ואינו ברור שה' אונס הוי כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אלא שמ"מ ילך לחכם ויתיר שבועתו ונראה דאע"פ שכ' שההיתר אינו רק לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא וכ"מ בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות כו' ודלא כב"ח שכ' דודאי לא חלה השבועה אלא על תנאי שיבא למועד שקבעו וכיון שלא בא אפילו ה"ל אונס אין על האחר כלום ומותר לישא אחרת וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמילתא ודלא כהגהת רמ"א עכ"ד ודבריו אלה דברי תימה הם אלא כמ"ש דבאונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עכ"ל הט"ז (ובנה"כ השיג עליו ודחה כל ראיותיו ומסכים עם הב"ח ע"ש שמאריך בזה) וכתב הט"ז עוד בשם מהרי"ו דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים ע"כ ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים והקנס לא יפטור את החרם וכו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים ע"כ נראה שצריך התרה לזה החרם ע"פ חכם עכ"ל ולע"ד צ"ע דאם צריך התרה אם מהני ההתרה בלי דעת חבירו שהרי נשבע ע"ד חבירו וצ"ע לדינא.
(יד) לקיים: כ' הש"ך מזה משמע דלא כתשובת מבי"ט שכ' בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם.