באר היטב על יורה דעה רלו

סעיף אעריכה


(א) שלא אוכל:    פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ ה"ל תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש בסימן רל"ב ס"ה באמר כל פירות שבעולם ט"ז.


(ב) אישן:    היינו במפרש יום או יומים אבל ג' ימים או בסתם הוי שבועת שוא כדלקמן ס"ד וכ' הב"ח נראה דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא"ת א"כ נשייליה מה היה בדעתו י"ל כגון ששכח מה היה בדעתו וע"ל ריש סימן ר"ח וסי' רל"ב סי"ד.

סעיף בעריכה


(ג) המצוה:    שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן ט"ז.


(ד) עבירה:    ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא. ש"ך.


(ה) גונא:    כתב הש"ך צ"ע דהריב"ש מרא דדין זה לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להינשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר וי"ל דמודה למהרי"ק ואף ע"ג דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה וצ"ע וכ' הט"ז דאם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואח"כ לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן למדתי שצריך התרה דחיילא השבועה מחמת כולל דכל שתרצה להנשא חל עליו איסור אחרת מש"ה גם עכשיו שהיא אינה רוצה מ"מ השבועה חלה וצריך התרה עכ"ל.

סעיף געריכה


(ו) שלו:    כתב הט"ז ואע"ג דאין אדם אוסר את שלו על חבירו אלא בלשון קונם צ"ל דס"ל להמחבר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני כדלעיל סי' ר"ו וע"כ הוא ודאי ידע שאין חבירו חייב לקבל שבועתו אלא דנתכוין לאסור בלשון נדר רק שהוציאו בלשון שבועה לכך צריך חבירו ליזהר וסיים הרמב"ם ואם נכנס אז הוא עובר והנשבע הוא אנוס עכ"ל.

סעיף דעריכה


(ז) סתם:    ואפילו אמר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש. ש"ך. והב"י כ' עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא.

סעיף העריכה


(ח) מכנהו:    שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם. ש"ך.


(ט) להחזיק:    והט"ז חולק על הג"ה זו וכ' שאין לזה שורש ועיקר כלל והש"ך כ' שדעת רמ"א כהמחבר בסי' רל"ב ס"ד.


(י) אסור:    דחיילא עליו שבועתו מפני שכלל כל מצה אפי' שאינה של מצוה (הנשבע לילך אחר המיעוט הוי שבועה לבטל המצוה ולא חייל כלל כ"ג. הנשבע שלא ליתן צדקה אין שבועה חל עליו. מבי"ט ח"א סי' ל"א. נשבע לבטל מצוה ובשעת שבועה לא היה מוטל עליו המצוה ואפשר שלא יבוא עליו חיוב מצוה זאת מעולם לא מיקרי לבטל המצוה. הר"י הלוי סי' י"א אבל הרש"ך ח"ב סי' פ"ב והראנ"ח כתבו דהוי נשבע לבטל המצוה. נשבע שלא יאכל מצה ופירות בליל פסח מיגו דחייל אפירות חייל נמי אמצה. כ"ג).


(יא) הסוכה:    והלבוש כ' דצ"ל בפי' מצת מצוה וסוכה של מצוה אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור (וע"ל סוף סימן רט"ו בהג"ה).


(יב) עשה:    כ' הש"ך לכאורה משמע מל' זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן אלא החילוק הוא דבקום עשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל וכ"כ הרמב"ם נשבע שלא אוכל תמרים נבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים המותרים עם דברים האסורים עכ"ל והוא מהש"ס פ"ג דשבועות.

סעיף ועריכה


(יג) פטור:    כ' הט"ז ומזה נלמד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלוני ליריד שאז זמן מכירת' ולא אח"כ ואירעו אונס להמקבל שלא היה יכול להעמידה לאותו זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל עליו בענין שאם קיבל עליו איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן פטור מהקנס מחמת אונס מ"מ זה העושה מקח ג"כ לא התקשר אלא דוקא שיביא הסחורה להזמן שגורם לזה והוא עיקר משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כ"כ ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל כך וכן מצינו בחושן משפט סי' קפ"ט דמי שמוכר לזמן ועייל ונפיק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח ומבואר שם סט"ו דהיינו בידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלא"ה לא מש"ה נמי באיש ואשה שנשתדכו וכו' וקבעו זמן לנישואין ואירע אונס שלא יכול אחד מהם להנשא באותו זמן ודאי לא בטל' עיקר השבועה כיון שאין עיקר הזיווג תלוי באותו זמן דוקא. דודאי אם עבר אחד מהם במזיד ועבר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור שוב לגמרי משא"כ אם האונס מעכב לא' מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו ע"פ חכם וע"כ כ' מהרי"ו ומביאו רמ"א כאן בהג"ה דאם הוא באונס לא בטלה השבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמנו ואינו ברור שה' אונס הוי כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אלא שמ"מ ילך לחכם ויתיר שבועתו ונראה דאע"פ שכ' שההיתר אינו רק לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא וכ"מ בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות כו' ודלא כב"ח שכ' דודאי לא חלה השבועה אלא על תנאי שיבא למועד שקבעו וכיון שלא בא אפילו ה"ל אונס אין על האחר כלום ומותר לישא אחרת וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמילתא ודלא כהגהת רמ"א עכ"ד ודבריו אלה דברי תימה הם אלא כמ"ש דבאונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עכ"ל הט"ז (ובנה"כ השיג עליו ודחה כל ראיותיו ומסכים עם הב"ח ע"ש שמאריך בזה) וכתב הט"ז עוד בשם מהרי"ו דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים ע"כ ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים והקנס לא יפטור את החרם וכו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים ע"כ נראה שצריך התרה לזה החרם ע"פ חכם עכ"ל ולע"ד צ"ע דאם צריך התרה אם מהני ההתרה בלי דעת חבירו שהרי נשבע ע"ד חבירו וצ"ע לדינא.


(יד) לקיים:    כ' הש"ך מזה משמע דלא כתשובת מבי"ט שכ' בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם.