שולחן ערוך יורה דעה ריח ב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו:

הגה: דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו (ב"י בשם רשב"ץ) וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן (סברת הרב ממשמעות רשב"ץ ולא כת"ה סימן רפ"א):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(ג) וכ"ש קהל כו'. זהו סברת הרב שלמד בד"מ מדברי הרשב"ץ כן. ודלא כת"ה סי' רפ"א. ולע"ד אין במשמע דברי הרשב"ץ נגד דברי הת"ה שהרי בת"ה שם מסיק דאם תקנו הקהל כן בחרם פשיטא דהוי דאורייתא כמו שבועה ואסור אלא דמספקא ליה אם תקנו סתם בתקנות דעלמא בלי חרם אי חשיבא דאורייתא או דרבנן ע"ש מבואר כך להדיא (והב"י העתיקו בקצרה) וא"כ הרשב"ץ הא מיירי להדיא בשבועה שהיא דאורייתא וכן מחלק מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ו בהדיא ועוד יש לו' דדוקא יחיד שנשבע הוא דקאמר הרשב"ץ דאסור משום דהולכים בהם אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור משא"כ בקהל שעשו תקנה וכן מחלק מהרש"ל שם בהדיא וז"ל בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לא"י מהו וקאי בתיקו וכ' הרא"ש (וכ"כ רבינו ירוחם ני"ד סוף ח"ו) נ"ל דנ"מ מבעיא זו לאדם שאסר עצמו בא' מהמינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנותר בידו. א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות של עובד כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו באותו המין ביד ישראל ע"כ ואומר אני דלפי דבריו יראה מי שאוסר על עצמו איזה דבר שאומר הרי דבר זה אסור עלי או שהזכיר בנדרו קרבן או קונם דהוי נדר גמור מדאורייתא או בהזכרת השם דהיינו שבועה א"כ אסור לאכול מאותו המין שנתותרו בידו דספיקא דאורייתא לחומרא שהרי הבעיא לא נפשטה אבל בסתם נדרים שלנו שאין מתפיס בשום דבר ואין אוסר עליו המין אלא אומר הריני נודר שלא אוכל או שלא אשתה ממין זה דהוי נדר מדרבנן מותר לאכול מאותו מין שנתותר בידו דספיקא דרבנן לקולא אבל אין אני מודה לדבריו בזה דאין לדמות נדרים דהולכים בהן אחר לשון בני אדם לענין שאר איסורים דלפי לשון בני אדם אסור לאכול מאותו המין כשהגיע הזמן ע"כ נראה שנויא בתרא עיקר דאיכא נפקותא היכא שרצו ב"ד לאסור איזה דבר כגון גבינות כו' ומאחר דהבעיא לא נפשטה א"כ בכה"ג מותר דספיקא דרבנן באיסור דרבנן כי האי לקולא ומ"מ דוקא כשרצו ב"ד לאסור אבל אם גזרו ב"ד במקום בית דינם) בחרם ובארור שלא לאכול דבר זה א"כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב"ד לקנוס () [כ"ז איירי בימיהם שניתנה להם רשות ע"ז מדינא דמלכותא] אפי' שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא וא"כ בכה"ג הוי ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל והעתקתי כל דבריו לפי שיש בהן כמה חלוקי דינים ומ"מ מה שהשיג על הרא"ש אינו כלום דהרא"ש לא קאמר אלא דנ"מ לענין נדר לזמן אבל מענין הולכים בנדרים אחר לשון בני אדם לא מיירי דזהו פשוט בכל מקום שהולכים בנדרים אחר ל' בני אדם אלא מיירי במקום או בזמן שאין ל' בני אדם כן שהרי בנדרים הולכים אחר ל' בני אדם כפי המקום וכפי הזמן וכמו שנתבאר בסי' הקודם ומ"מ נתבאר מדברי מהרש"ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם תקנה ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הרב:


ט"ז

אזלינן בתר כוונתו. דברים אלו הם דברי הרשב"ץ הביאן בית יוסף ואע"פ שדין זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא די שקשה עליו מדברי התלמוד אלא שקשה עליו דברי עצמו כמו שנבאר דמה שכתב שאזלינן בתר כוונתו הוא תמוה דהא קיי"ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים כמ"ש לעיל סימן ר"י ומה אכפת לן בכוונתו כיון שאמר בפירוש שלא יעשה משמע שמה שכבר עשוי אינו בכלל ובהדיא איתא גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא לא תעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך הרי שאין בכלל לא תעשה העשוי כבר ובת"ה סימן רע"ז כתב דדיינינן לפי כוונתו אפי' אם הוא נגד הוצאת שפתיו כו' פשוט שנתכוין שלא נפרש הלשון כמשמעותו לפי פשוטו כמ"ש לעיל לענין איסור לבישת צמר לדעת הרא"ש אבל מכל מקום שפיר יתפרש לפי כוונתו מה שאין כן אם סותר לגמרי כמו כאן ומה שהביא רשב"ץ ראייה מהך דנודר צמר לא יעלה עלי בסעיף א' דאזלינן בתר הכוונה ל"ד לזה דהתם אינו סותר הלשון כלל משא"כ כאן ולא עוד אלא שסותר דברי עצמו שבסוף סימן ר"ח מביא ב"י בספרו דברי רשב"ץ באומר שלא ישא אשה תוך ג' שנים אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נישואין עמה והוא עבר ונשאה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלו דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעות שלא תהיה לו לאשה תוך ג' שנים אין מתירין לו כו' ופסקו בש"ע שם הרי לפנינו דבתר משמעות הל' אזלינן ולא אמרינן דמה שאמר שלא יעשה נישואין ר"ל שלא תהיה לו לאשה ה"נ כן הוא באמרו לא יעשה יין אינו מכוין שלא יהיה לו יין דחד מלתא ממש הוא ולא עוד אלא ק"ו הוא כאן דמה התם דקרוב הדבר דלאו על הנשואין קפיד דאין דרך האדם להקפיד על זמן הנשואין דמה לו בכך אלא דאין רצונו להיות לו קולר תלוי בצוארו ולהיות טרוד בצרכי אשתו ודבר זה כללו בעשיית נישואין כי הנישואין הם התחלה וההתחלה נקט אפ"ה אמרינן דבתר הלשון כפשוטו אזלינן ק"ו כאן דלא נתכוין להפסיד לעצמו בשביל מורא הסכנה במה שיש לו כבר יין אלא שלא יכניס עצמו בעשיית יין מחדש דהיינו מניעת הריוח וע"כ אמר שלא יעשה דוקא ק"ו שניזול בתר לישנא ולא יהיה אסור רק מה שיצא מפיו ותו דאטו אם יהיו שני מינים בסכנה למכור לעובד כוכבים והוא נשבע על אחד מהם מי נימא דניזול בתר הכוונה שירא מפני הסכנה ונאסר עליו גם השני זהו ודאי אינו הכא נמי ב' מינים שהם מניעת הריוח והצלה מהפסד כמו שמצינו חילוק זה לענין דבר האבוד בח"ה ובאבילות סי' ש"פ סעיף ו' שאין דומה זה לזה והכא נמי דכוותיה:

וכל שכן קהל כו'. הרב למד דבר זה מהך הוראה דרשב"ץ שזכר הש"ע כבר ואני אומר אף אם לא ניתן מקום לההיא הוראה כמו שזכרנו מ"מ דין זה אמת והוא מפורש בדברי הרא"ש פ"ק דחולין בבעיא דמיבעיא לן בגמרא אברי נחירה שהכניסו ישראל עמם לארץ ישראל מהו ופי' הרא"ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו בא' מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל עד שהגיע הזמן אם מותר לו מה שניתותר לו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור איזה דבר אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל וכיון שנשאר בתיקו קיימא לן להחמיר בשל תורה אלא שעדיין יש לנו לומר אדרבה משם ראייה להתיר כאן כיון שדבר זה נשאר בתיקו וכל תיקו דרבנן להקל והכא נמי דרבנן הוא שהרי אין כאן איסור אלא מצד התקנה של הקהל וכן ראיתי בת"ה סי' רפ"א שהביא בשם אחד שבגדולים שהורה בענין שעשו הקהל תקנה שלא למכור בשר ביוקר מהערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט למכור ביוקר כיון שהיה בידו קודם התקנה והביא ראיה מבעיא זו וכ' בשם בעל ת"ה דהיינו כיון דתקנה בעלמא היתה ולא באלה אבל כל שעשו חרם הוה דאורייתא ואזלינן לחומרא וכ' אח"כ וז"ל ואף שיש לי קצת הרהור על ההיא הוראה דבסמ"ג כתב דהנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כו' אלמא דתקנת הקהל נמי הוה דאורייתא ומסיק דבנדרים שאינן אלא דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכיוצא בזה דהוה תיקו דרבנן ולקולא ע"כ לפי זה אין מקום להאי כ"ש שכתב רמ"א כאן לענין תקנת הקהל דהא תחילה כתב הש"ע לענין נשבע ושבועה דאורייתא והיאך יליף מזה לענין תקנה שאינה מן התורה ואע"ג שכתב ת"ה שיש לו קצת הרהור בתקנה מ"מ מבואר שם שאין דעתו לחלוק ולהחמיר בתקנה ולבטל הלכה למעשה שהורה הגדול ההוא ובאמת כבר כתבתי בסי' רכ"ח סעיף ל"ג ליישב ההרהור של ת"ה בטוב טעם דדוקא במידי דהוא למגדר מילתא דעבירה הוה דאוריי' מה שאין כן במידי דהוא להצלת ממון או שאר טעמים שאינם שייכים לעבירה. שוב ראיתי בדברי רש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ו שהביא הך פירושא דהרא"ש על הבעיא שזכרנו דהתירוץ הראשון של הרא"ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו כו' נמשך מזה דהוה ספיקא דרבנן דכל שאדם אוסר על עצמו בלשון נדר שאומר איני אוכל דבר פלוני ואינו מתפיס בדבר איסור אינו אלא מדרבנן וחולק על הרא"ש בזה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור לאכול מזה המין כשיגיע הזמן על כן נראה כתירוץ השני של הרא"ש לענין שרצו ב"ד לאסור כו' וספיקא דרבנן לקולא ומ"מ דוקא כשרצו ב"ד לאסור אבל אם גזרו בחרם וארור שלא לאכול דבר זה הוה דאוריי' דיש כח ביד ב"ד להחרים ולנדות אפילו שלא מן הדין אם דעתם למיגדר מילתא וא"כ הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפי זה מה שנעשה בימים שגזרו חכמי רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יין של ישראל רק אם יש לו עדים חשובים יעידו על כשרותו והגבילו זמן לגזירתם כל מה שניתותר כבר בידם ג"כ אסור דספיקא דאורייתא היא עכ"ל רש"ל הרי דבתקנה בלא חרם פשוט בדבריו להתיר בספק וכיון דבנדון זה שזכר רמ"א הוה ספק דרבנן אזלינן להקל ואין כאן איסור אלא אם נעשית התקנה בחרם הקהל וגם בזה יש כאן נ"מ באם נתערב אותו דבר שניתותר באיזה תערובות בענין שיש בו ספק ה"ל ספק ספיקא כיון שהאיסור עצמו אינו ברור אלא ממה שנשאר בתיקו בגמרא ודין זה של ספק איסור שנתערב אימתי הוה ספק ספיקא נתבאר בסי' ק"י לעיל בדברינו סוף סעיף ט' דבעינן ב' תערובות משא"כ אם היה המקור מדברי רשב"ץ והיה ודאי איסור לא היה מקרי ספק ספיקא רק בג' תערובות כמ"ש בסי' ק"י שם והאמת יורה דרכו שאין זה אלא ספק איסור כמ"ש הרא"ש בפירוש כנלע"ד ברור:

באר היטב

(ג) כוונתו:    הט"ז חולק על דין זה ע"ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע"ש).

(ד) למכור:    והש"ך השיג על הר"ב בדין זה ומאריך מאד בראיות ותורף דבריו דבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם כפי המקום וכפי הזמן גם נחבאר מדברי מהרש"ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם חקנה (דבסתם תקנה אינו אוסר מה שהיה לו קודם לכן ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הר"ב עכ"ל) וכ"כ הט"ז מ"ש באריכות.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש