ט"ז על יורה דעה ריח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
ונצטער בלבישתו. זו היא דעת הרמב"ם דגם באיסור לבישה בעינן הוכחה דנתכוין ללבישה ולמד כן מברייתא דתנן היה לבוש והיצר לו וכתב ב"י שהרא"ש חולק וס"ל דבזה לא בעינן הוכחה דה"ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש וברייתא דקתני היה לבוש צמר והיצר לו לאו דוקא וכן הוא דעת הטור שכתב היה לבוש בהן ונדר כו' ולא כתב והיצר לו כמו דכתב ברישא אלא שצריך לתרץ למה יכתוב הטור היה לבוש בהן דגם הלבישה לא היה לו להזכיר כיון שגם סתם האומר כן דינא הכי לפי דעת הרא"ש ומו"ח ז"ל האריך לתרץ קושיא זו ואמר שלבישה בעינן עכ"פ. ולע"ד נראה דודאי לא בעינן מידי אלא דהטור כתב כן לרבותא דאע"פ שהיה לבוש בהן ולא היצר לו הסברא נותנת שלא נתכוין ללבישה שתהיה אסורה עליו כיון שאנו רואין שהוא לבוש בהן בשעת נדרו ואין לו שום צער מהם אפ"ה אמרינן נתכוין לאיסור לבישה וכ"ש בלא לבש בהן כלל כנ"ל פשוט:
באומדנא דמוכח. דברי הג"ה הזאת דברי ריב"ש סימן קצ"ה וצריך שתדע דהתם קאי לענין שאחד היה מבקש מהקהל שיקבלו לסופר זקן אחד ועמו נער אחד וקבלו הקהל את שניהם בנדר בסתם ואח"כ סילקו הזקן שלא עשה כהוגן ורצו איזה יחידים לומר שגם הנער נסתלק כיון שעל ידי בקשת המבקש קבלום ובקשתו היתה שיהיה עם הזקן וכיון שנסתלק הזקן ממילא נסתלק הנער לזה השיב הריב"ש שם כיון דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש ולא אמרינן דניזול בתר אומדנא דהיינו שודאי נתכוונו כפי שביקש המבקש כמו דאזלינן הכא בתר אומדנא לענין קונם צמר דהיינו דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא"כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים והוא בחושן המשפט סי' רמ"ו סעיף א' עד כאן מבואר כוונתו דאם הלשון מורה על ענין אחר אף על פי שמצד כוונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן כיון שהוא לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אא"כ הוה אומדנא דמוכח מה שאין כן בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלים הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דרישא שלפי המשמעות משמע איסור לבישה לפי דעת הרא"ש ולפי דעת הרמב"ם שתיהם במשמע כמ"ש בסעיף א' מ"מ מתוך כוונתו אנו מפרשים דבריו שעל הפשלה לאחוריו קאמר שיהיה אסור ולא בלבישה בזה דוקא הם חולקים אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה ובדרך זה תדע להבין הג"ה זאת שהיא סתומה:
סעיף ב עריכה
אזלינן בתר כוונתו. דברים אלו הם דברי הרשב"ץ הביאן בית יוסף ואע"פ שדין זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא די שקשה עליו מדברי התלמוד אלא שקשה עליו דברי עצמו כמו שנבאר דמה שכתב שאזלינן בתר כוונתו הוא תמוה דהא קיי"ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים כמ"ש לעיל סימן ר"י ומה אכפת לן בכוונתו כיון שאמר בפירוש שלא יעשה משמע שמה שכבר עשוי אינו בכלל ובהדיא איתא גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא לא תעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך הרי שאין בכלל לא תעשה העשוי כבר ובת"ה סימן רע"ז כתב דדיינינן לפי כוונתו אפי' אם הוא נגד הוצאת שפתיו כו' פשוט שנתכוין שלא נפרש הלשון כמשמעותו לפי פשוטו כמ"ש לעיל לענין איסור לבישת צמר לדעת הרא"ש אבל מכל מקום שפיר יתפרש לפי כוונתו מה שאין כן אם סותר לגמרי כמו כאן ומה שהביא רשב"ץ ראייה מהך דנודר צמר לא יעלה עלי בסעיף א' דאזלינן בתר הכוונה ל"ד לזה דהתם אינו סותר הלשון כלל משא"כ כאן ולא עוד אלא שסותר דברי עצמו שבסוף סימן ר"ח מביא ב"י בספרו דברי רשב"ץ באומר שלא ישא אשה תוך ג' שנים אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נישואין עמה והוא עבר ונשאה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלו דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעות שלא תהיה לו לאשה תוך ג' שנים אין מתירין לו כו' ופסקו בש"ע שם הרי לפנינו דבתר משמעות הל' אזלינן ולא אמרינן דמה שאמר שלא יעשה נישואין ר"ל שלא תהיה לו לאשה ה"נ כן הוא באמרו לא יעשה יין אינו מכוין שלא יהיה לו יין דחד מלתא ממש הוא ולא עוד אלא ק"ו הוא כאן דמה התם דקרוב הדבר דלאו על הנשואין קפיד דאין דרך האדם להקפיד על זמן הנשואין דמה לו בכך אלא דאין רצונו להיות לו קולר תלוי בצוארו ולהיות טרוד בצרכי אשתו ודבר זה כללו בעשיית נישואין כי הנישואין הם התחלה וההתחלה נקט אפ"ה אמרינן דבתר הלשון כפשוטו אזלינן ק"ו כאן דלא נתכוין להפסיד לעצמו בשביל מורא הסכנה במה שיש לו כבר יין אלא שלא יכניס עצמו בעשיית יין מחדש דהיינו מניעת הריוח וע"כ אמר שלא יעשה דוקא ק"ו שניזול בתר לישנא ולא יהיה אסור רק מה שיצא מפיו ותו דאטו אם יהיו שני מינים בסכנה למכור לעובד כוכבים והוא נשבע על אחד מהם מי נימא דניזול בתר הכוונה שירא מפני הסכנה ונאסר עליו גם השני זהו ודאי אינו הכא נמי ב' מינים שהם מניעת הריוח והצלה מהפסד כמו שמצינו חילוק זה לענין דבר האבוד בח"ה ובאבילות סי' ש"פ סעיף ו' שאין דומה זה לזה והכא נמי דכוותיה:
וכל שכן קהל כו'. הרב למד דבר זה מהך הוראה דרשב"ץ שזכר הש"ע כבר ואני אומר אף אם לא ניתן מקום לההיא הוראה כמו שזכרנו מ"מ דין זה אמת והוא מפורש בדברי הרא"ש פ"ק דחולין בבעיא דמיבעיא לן בגמרא אברי נחירה שהכניסו ישראל עמם לארץ ישראל מהו ופי' הרא"ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו בא' מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל עד שהגיע הזמן אם מותר לו מה שניתותר לו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור איזה דבר אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל וכיון שנשאר בתיקו קיימא לן להחמיר בשל תורה אלא שעדיין יש לנו לומר אדרבה משם ראייה להתיר כאן כיון שדבר זה נשאר בתיקו וכל תיקו דרבנן להקל והכא נמי דרבנן הוא שהרי אין כאן איסור אלא מצד התקנה של הקהל וכן ראיתי בת"ה סי' רפ"א שהביא בשם אחד שבגדולים שהורה בענין שעשו הקהל תקנה שלא למכור בשר ביוקר מהערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט למכור ביוקר כיון שהיה בידו קודם התקנה והביא ראיה מבעיא זו וכ' בשם בעל ת"ה דהיינו כיון דתקנה בעלמא היתה ולא באלה אבל כל שעשו חרם הוה דאורייתא ואזלינן לחומרא וכ' אח"כ וז"ל ואף שיש לי קצת הרהור על ההיא הוראה דבסמ"ג כתב דהנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כו' אלמא דתקנת הקהל נמי הוה דאורייתא ומסיק דבנדרים שאינן אלא דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכיוצא בזה דהוה תיקו דרבנן ולקולא ע"כ לפי זה אין מקום להאי כ"ש שכתב רמ"א כאן לענין תקנת הקהל דהא תחילה כתב הש"ע לענין נשבע ושבועה דאורייתא והיאך יליף מזה לענין תקנה שאינה מן התורה ואע"ג שכתב ת"ה שיש לו קצת הרהור בתקנה מ"מ מבואר שם שאין דעתו לחלוק ולהחמיר בתקנה ולבטל הלכה למעשה שהורה הגדול ההוא ובאמת כבר כתבתי בסי' רכ"ח סעיף ל"ג ליישב ההרהור של ת"ה בטוב טעם דדוקא במידי דהוא למגדר מילתא דעבירה הוה דאוריי' מה שאין כן במידי דהוא להצלת ממון או שאר טעמים שאינם שייכים לעבירה. שוב ראיתי בדברי רש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ו שהביא הך פירושא דהרא"ש על הבעיא שזכרנו דהתירוץ הראשון של הרא"ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו כו' נמשך מזה דהוה ספיקא דרבנן דכל שאדם אוסר על עצמו בלשון נדר שאומר איני אוכל דבר פלוני ואינו מתפיס בדבר איסור אינו אלא מדרבנן וחולק על הרא"ש בזה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור לאכול מזה המין כשיגיע הזמן על כן נראה כתירוץ השני של הרא"ש לענין שרצו ב"ד לאסור כו' וספיקא דרבנן לקולא ומ"מ דוקא כשרצו ב"ד לאסור אבל אם גזרו בחרם וארור שלא לאכול דבר זה הוה דאוריי' דיש כח ביד ב"ד להחרים ולנדות אפילו שלא מן הדין אם דעתם למיגדר מילתא וא"כ הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפי זה מה שנעשה בימים שגזרו חכמי רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יין של ישראל רק אם יש לו עדים חשובים יעידו על כשרותו והגבילו זמן לגזירתם כל מה שניתותר כבר בידם ג"כ אסור דספיקא דאורייתא היא עכ"ל רש"ל הרי דבתקנה בלא חרם פשוט בדבריו להתיר בספק וכיון דבנדון זה שזכר רמ"א הוה ספק דרבנן אזלינן להקל ואין כאן איסור אלא אם נעשית התקנה בחרם הקהל וגם בזה יש כאן נ"מ באם נתערב אותו דבר שניתותר באיזה תערובות בענין שיש בו ספק ה"ל ספק ספיקא כיון שהאיסור עצמו אינו ברור אלא ממה שנשאר בתיקו בגמרא ודין זה של ספק איסור שנתערב אימתי הוה ספק ספיקא נתבאר בסי' ק"י לעיל בדברינו סוף סעיף ט' דבעינן ב' תערובות משא"כ אם היה המקור מדברי רשב"ץ והיה ודאי איסור לא היה מקרי ספק ספיקא רק בג' תערובות כמ"ש בסי' ק"י שם והאמת יורה דרכו שאין זה אלא ספק איסור כמ"ש הרא"ש בפירוש כנלע"ד ברור: