שולחן ערוך יורה דעה קצח לא
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קצח · לא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
אין טובלין בכלים. לפיכך אם היה טיט במקום שטובלת, לא תעמוד על גבי כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן, ולא על גבי נסרים שראוים למדרסות ולא על שום כלי הראוי למדרס ותטבול, משום גזירת מרחצאות של כלים, עברה וטבלה, לא עלתה לה טבילה. אבל נותנת היא חבילי זמורות תחת רגליה, מפני הטיט. וכן לא תעמוד על גבי כלי חרס ולא על גבי בקעת ותטבול, ואף על פי שאין כלי חרס מטמא מגבו ולא ראוי למדרס חשש חכמים הוא שמא תפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי. עברה וטבלה על גבי אלו, עלתה לה טבילה, ולפי זה מקוה שיש בו שליבות (פירוש מדרגות) של עץ, אם טבלה על גבי השליבות (אפילו אם הם מחוברים לכותלי המקוה) (תשובת הרשב"א) לא עלתה לה טבילה דפשוטי כלי עץ הם, וצריך לעשות במקומן מדרגה של אבנים ותהיה המדרגה רחבה ארבעה, מקום הנחת הרגל, כדי שיהא בה שיעור מקום לבל תפחד ליפול ממנה:
מפרשים
(מא) ע"ג כלי. אפי' רחב וקבוע בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה:
(מב) ולא ע"ג נסרים. ע"ל ס"ק מ"ה:
(מג) עברה וטבלה ע"ג אלו כו'. והב"ח חלק על זה דאין נראה להקל כיון דלפרש"י ותוספות לא עלתה לה טבילה אפילו בכ"ח מגזרה דמרחצאות כו' ודבריו תמוהין לי דרש"י ותוס' לא כתבו כן אלא כדס"ד דרב כהנא אבל למסקנא משמע בש"ס דליכא גזירה דמרחצאות בכ"ח וכמ"ש כל הפוסקים ותו די"ל דאף גזרה דמרחצאות אינו אלא לכתחלה וכמש"ל סימן ר"א ס"ק ל"ז לדעת הרא"ש וטור ואפילו להפוסקים דסברי דאפי' בדיעבד שייכא גזרה דמרחצאות היינו בכלי שמקבל טומאה אבל בכלי חרס י"ל דאפילו בס"ד דש"ס לא הוי מיתסר אלא לכתחלה ודו"ק:
(מד) ולפי זה כו'. אלעיל ולא ע"ג נסרים כו' קאי:
(מה) שיש בו שליבות כו'. בעט"ז האריך מאד והתרעם על המקואות שבמדינות אלו שעושין נסרים למטה ומדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה ע"ש וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלי במעדני מלך דף שי"ז ע"א והגהת דרישה והב"ח ובעל מגדול דוד וכבר האריך בזה מהר"מ פאדוא"ה בתשו' סי' ל"א והעלה טעם ההיתר משום דפשוטי כלי עץ להרבה פוסקים אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ואפילו הרשב"א (והמחבר) לא מיירי אלא כשהיה סולם זה בשליבות קודם שקבעוה במקוה דהיה עליה שם כלי מתחלה ואח"כ קבעוה במקוה אבל אם מתחלה עשו במקוה נסרים או מדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה אין שם כלי עליהם אלא שם בנין נקרא עליה' ומותר לטבול עליהן וכן כתב הב"ח והמ"ד ע"ש שהאריכו בזה (אכן מה שהשיג המ"ד שם עליו וז"ל דלא אסר הרשב"א באותן שליבות אלא בשליבות דוקא שיש לחוש שמא תפול מהן כו' שגגה יצאה מלפניו וק"ל) גם בתשובת שארית יוסף סי' ס' כתב דהרשב"א (והמחבר) מיירי בנסרים ושליבות העשויים למדרס אבל כשלא נעשו רק לעמוד עליהם במים ולטבול אינם ראוי' לטמא מדרס ולכן מותר לעמוד שם בשעת טבילה ע"כ וכן נ"ל מוכרח דעת המחבר מיניה וביה שכתב בסעיף שאח"ז אם אין להם לבזבזין מותר' לעמוד עליו ומה בכך שאין להם לבזבזין הלא הרא"ש בתשו' לא כתב אלא כיון דאין להם לבזבזין והוי פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' מות' ומביאו ב"י ואם איתא אם כן גם כן בסילונות אע"ג שאין להם לבזבזין ליתסר (ומה שכ' העט"ז גבי לבזבזין אינו נראה וק"ל) אלא ודאי כדאמרן ולזה מותר בסילונות לפי שלא היה עליהם שם כלי מתחלה שהרי אינו ראוי למדרס רק פשוטי כלי עץ לצורך המקוה וכן כ' בב"ה וז"ל ונראה דאפי' להראב"ד והרשב"א דפסלי בפשוטי כלי עץ שקבע בקרקע התם בנסרים וכיוצא בהן שראויים למדרס אבל סילונות אינן ראויים למדרס שרי עכ"ל ולפ"ז מה שכתב המחבר כאן לא עלתה להן טביל' דפשוטי כלי' הם קודם שנקבעו במקוה ודוק ועיין (בס"ק שאח"ז יש עוד צד היתר ודוק) ומהר"מ מלובלין בתשו' סי' נ"ז כ' דודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי שמתקנים איזה מקוה או בונים חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראויים למדרס כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל וע"ש וע"ל סי' ר"א סי"ב:
(לא) ולא ע"ג נסרים כו'. בגמרא איתא אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב על גבי אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר עולה בהם הא על גבי סילתא שפיר דמי כלומר על גבי בקעת עבה א"ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא משום דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר סילתא נמי בעיתא וכתב ב"י בשם הראב"ד דאף לפי המסקנא נשאר קיים הטעם דגזירת מרחצאות מכח המשנה דאיתא לא יטביל על הספסל ושם א"א לומר הטעם משום ביעתותא דהא בכלים מיירי התם ע"כ כתב דההיא משנה אסרה ג"כ משום גזירת מרחצאות והיינו כל מידי דיש עליה שם כלי אפילו פשוטי כלי עץ אסור לטבול על גבו כיון דבר קיבולי טומאה הוא רק על גבי כלי חרס דאין שם קבלת טומאה כלל כיון שאין מטמא רק מאוירא וכן סילתא שהיא בקעת עץ היה לנו להתיר בא רבא ואמר גם באלה לא תטבול משום ביעתותא ונ"מ בין גזירת מרחצאות לביעתותא דכל שאסור מטעם גזירת מרחץ אסור אפי' דיעבד שהרוא' יטעה לומר שיש היתר לטבול במרחץ משא"כ לטעם ביעתותא הכל יודעים שצריכה לטבול שפיר אלא שיש לחוש לשוגג שמא תפחד ולא תטבול שפיר בזה לא אסרו דיעבד כן נ"ל טעם נפקותא זה וע"כ כתב הראב"ד כמו שהעתיק כאן בש"ע דבכל מידי שמקבל טומאה אין לטבול בו ונקט נסרים הראויין למדרס כי טומאת מדרס אינה שייכא אלא בחשב עליה שתהיה למדרס ולפעמים צריך אפילו למעשה כדאיתא ברמב"ם פרק כ"ה דהלכות כלים וכתב שם נסרים של בית המרחץ ששגמן אינם מקבלין טומאה שאינן עשויין לישיבה כו' א"כ כ"ש סתם נסרים שמוכרין לבנין) ודאי לא מטמאים מדרס אלא דס"ל להראב"ד כיון שראויין לטומאת מדרס אם היו מיוחדין לכך לעשות מהם ספסל או כיוצא בו יש לחוש להרואה שיטעה ויאמר בכל נסרים הדין כך אע"פ שיחדום כבר לישיבה ויש בהם טומאת מדרס ומכח זה יטבול במרחצאות זהו כוונת הראב"ד שכתב נסרים הראויין למדרס וכן כ' הריטב"א ובית יוסף מביאו. ולפי זה יש לתמוה טובא על מנהג מדינותינו שעושים נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליה. ובלבוש האריך בתמיה זו מאוד וכבר קדמוהו רבנן דהיינו בתשובת מוהר"ר מאיר מפדווא"ה סימן ל"א ששאל ממנו מוהר"ר דוד ויט"ל על מה עושין כן והשיב לו בארוכה ועיקר בניינו דהנסרים שלנו במקוה אינם חשובים מיוחדים למדרס הואיל והן עשוין לעמוד עליהם לטבול כי אדרבה בזה יוצאין מתורת כלי וחשובין כתקרת הבית ובפרט מאחר שנקבעו במסמרות כיון שלא היה תחלה שם כלי עליהם:
(לב) ועוד נראה כיון שהנסרים אלו נתונים על קורות ומים צפים עליהם הוי כבנין וא"כ אפילו היה כבר כלים מדאורייתא אפילו הכי בטלים עתה כו'. ודבריו תמוהים מאד דבגמרא לא אמרינן דבטל גזירת מרחצאות אלא בסילתא שהיא בקעת עץ ולא בעץ אפילו פשוטי כלי עץ וזו היא עיקר דיוקו של הראב"ד שלמד מזה לכל דבר שראוי לקבלת טומאה ותו דמה זכות למד בזה שלא היה עליו שם כלי תחלה מכל מקום הרואה יטעה וכמה שכתוב לעיל דמש"ה כתב הראב"ד הראויה למדרס) והיותר תמוה דכתב אפילו היה עליו שם כלי תחלה נתבטל מכח שהמים צפים עליו והוי כבנין דדבר פשוט דאפילו בבנין גמור אין בנין מבטל כלי כדאיתא בצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל המקוה והוא עצמו כתב כן לעיל מיניה בההיא תשוב' ואיך שכחו בכדי דבור. ועוד למד זכות דאנן ס"ל כאותן הסוברים דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאת מדרס זהו טעם נכון כמו שיתבאר אבל לא כשיטת הראב"ד דהוא כתב בפירוש אפי' בפשוטי כלי עץ ודייק לה מדנקט סילתא דוקא ובאמת אין להתלונן על ר"מ בתשו' ההיא כי הוא לא ראה דברי הראב"ד והרשב"א האלו כמ"ש שם הוא בעצמו. ומו"ח ז"ל כתב שכל דברי מהר"מ פדוא"ה הללו הם אמת ומהתימא עליו שכתב הוא שעיקר ההיתר במה שנקבעו הנסרים במסמרות אבל אם לא נקבעו אסור והא מהר"מ כתב בפירוש להתיר אפילו באינם קבועים שכתב שהמים עושים אותן קבועים גם מהר"י כ"ץ מקראקא עסק בהיתר זה מטעם דהוי כלי העשוי לנחת פירוש שלא להשתמש בו רק יהא מונח ואינו מקבל טומאה וה"נ הווין הנך נסרים ולדידיה ג"כ יש היתר אפילו אם אין קבועים במסמרות ועליו יש יותר להפליא דודאי קבלת טומאת מגע אין בכלי העשוי לנחת אבל טומאת מדרס יש בהם כמו שהבאתי בשם הרמב"ם בנסרים של בית המרחץ דאי היו מיוחדים לישיבה ודאי מטמאים מדרס.
כלל הדברים לא שקטה דעתי בשום היתר לנסרים שבמקוה לפי דעת הראב"ד והרשב"א דלעיל ויפה תמה בעל הלבוש לפי פ"ז אלא דנ"ל מצד אחר שהיתר ברור יש לנו דהיינו ששאר פוסקים לא ס"ל כהראב"ד בזה אלא ס"ל דבגמרא דלעיל דאמרו משום גזירת מרחצאות לרבא אין איסור כלל מחמת קבלת טומאה אלא האיסור משום טעמים אחרים מה דלא שייך בנסרים אלו וזה מוכח מדברי רבינו שמשון שהביא ב"י סי' זה דהוקשה לו מתני' דמעין שהעבירו ע"ג השוקת פירוש כלי של אבן שקבע שם דפסל למה יגרע מכלי הנטבל בתוך כלי במקוה אם יש בחיצון פה כשפופרת הנוד וניחא ליה דיש חילוק בין כלים תלושים דכשר לטבול בהם כשמחוברים למקוה ובין כלים הקבועים שהמעין נגרר עליהם דלמא אתי בהו לידי תקלה דפעמים שקובעים אותם במקום מוצא המים ואין שם כשפופרת הנוד ונמצאו כל המים העוברים עליהם פסולים ויתכן דהיינו נמי טעמא דמתניתין דלא יטבול ע"ג ספסל והיינו נמי טעמא דגזרת מרחצאות דלעיל מיירי בחרס הקבוע לעמוד שם מפני הטיט ואסרוהו מטעמא דפרישית ע"כ דבריו בקיצור והרא"ש כתב על דברי הר"ש דל"ק מידי דהא דמטבילן אפי' בכלי עצמו ל"ד דהתם הכלי הפנימי עצמו הוא נטבל תוך המקוה כיון דפי החיצון כשפופרת אבל כלי המחובר למעין אין להטבילו בתוכו דלמא אתי להטביל בכלי של מ' סאה בלא חבור ע"כ וצריך להבין דעת הרא"ש בחילוק זה. ונראה שדעתו דבכלי תוך כלי שנטבל הכל במקוה אין שייך לגזור שמא יטבול בכלי בלא חבור כיון שטובל אלו שני הכלים תוך מי מקוה כשירה ולא נמשך טעות מזה משא"כ במעיין שנמשך על השוקת שהשוקת המים נמשכים דרך עליו תמיד ולפעמים נפסק החבור של מעין או מקוה ממנו ויטעה הטועה לטבול בו גם בעת ההיא וכ' ב"י שהרח"ש חולק על הר"ש דלהרא"ש אפי' בתלושים לא יטבול ומ"מ הביא הרא"ש בתשוב' דסילון המחובר בקרקעית המקוה פי' הר"ש דהגזירה משום דלפעמים יהיו במקום מוצא המעין כו' וכתב דבסילון אין שייך גזירה זו ועוד דסתם סילון העשוי למים אין בו לבזבזין והוה פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' ואינם פוסלים בשאיבה כמו שמביא ב"י בסמוך. ונראה באור דבריו חדא דבסילון אין שייך גזירה שמא יעשה במקום מוצא המעין ולא היה בו כשפופרת הנוד דהא כל סילון יש בו כשפופרת הנוד ועוד דלא גזרינן שמא יעשנו במקום המעין אלא בכלי גמור דטהרתו תלוי בנקב כשפופרת משא"כ בפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה ע"כ אין חשש שיפסול אם יעשנו במקום מוצא המים והנה הנך נסרים שבמקוה שלנו ברור הוא שאינם גרועים כלל מהך סילון וכי היכי דבסילון ליתא לגזרה של הר"ש כמו שאמרנו ה"נ בהנך נסרים וכן לטעם הרא"ש שאסר אפי' בתלושין שמא יטביל בהם בלא חבור זה אינו שייך אלא בשוקת שאפשר לטבול בו בלא חבור למעיין שאפשר שנשאר בו מים משא"כ בנסרים וסילון דאם אין שם חבור למעין אין שם מעין כנלע"ד ברור וכ"ש למ"ש ב"י במסקנתו על מ"ש הטור וא"א הרא"ש לא חילק דכוונתו להרא"ש לא אכפת לן בקבלת טומאה אלא משום פחד לחוד פשיטא שאין חשש בנסרים וכל זה שכתבתי בהיתר הנסרים שייך ג"כ לשליבות של עץ במקוה שיש בכל מדינותינו דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.
ומצאתי כתוב למהר"ל מפראג לשון זה דמדריגות של עץ מותרים דכיון דהטעם משום גזירה שמא יסמוך הספסל למקום המעין והמדריגות אין עשוין למעברות המים ע"כ היינו כמו שכתבתי. וע"כ לפי המנהג ודאי לא קי"ל בהך סעיף כש"ע שפסק כהראב"ד דתלה הכל בקבלת טומאה וכלל בו גם פשוטי כלי עץ וכל הראוי למדרס אלא כרבינו שמשון והרא"ש דלדידהו היתר גמור בהנך נסרים והוויין ממש כסילון המחובר בקרקע המקוה ומאן דפוסל בנסרים יפסול ג"כ בסילון דהא גם הוא פשוטי כלי עץ ובאמת שניהם כשרים בלי ספק ואף אם הנסרים מונחים בלי קביעות מסמרות הכל מותר כפסק מהר"מ מפאדוו"ה ומהר"י כ"ץ אך לא מטעמייהו אלא כדאמרן:
(לג) שליבות של עץ כו'. לפי מה שנתבאר לא קי"ל כן אלא גם הם מותרים אע"פ שעשה כבר השליבה וקבעה אח"כ במקוה דדין אחד יש להם עם הנסרים דלעיל אך שבזה ראיתי הרבה נכשלים שאין עושין אותם רחבים ד' ויש לחוש לפחד שמא תפול ואסור לכתחלה ע"כ כל מורה ישים לבו על זה:
(לד) כלי: אפילו רחב וקבוע בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה. ש"ך.
(לה) נסרים: כ' הט"ז ויש לתמוה טובא על מנהג מדינתנו שעושים נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליה ובלבוש האריך בתמיה זו מאד וכבר קדמוהו בתשובה מוהר"מ פדאוו"ה ששאל ממנו מוהר"ר דוד ויטל למה עושין כן והשיב לו בארוכה ועיקר בנינו דהנסרים שלנו במקוה אינם חשובים מיוחדים למדרס הואיל ואין עשויין לעמוד עליהם לטבול כי אדרבה בזה יוצאין מתורת כלי וחשובין כתקרת הבית ובפרט מאחר שנקבעו במסמורות כיון שלא היה מתחלה שם כלי עליהם ע"כ ועוד נראה למצוא היתר אפי' באינם קבועים במסמורות וכו' ע"ש שמאריך בזה וסיים וכל זה שכתבתי בהיתר הנסרים שייך ג"כ לשליבות של עץ במקוה שיש בכל מדינתינו דזכרון א' עולה לכאן ולכאן עכ"ל וכ' מוהר"מ מלובלין בתשו' דודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי שמתקנים או בונין מקוה חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראוים למדרס כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל.
(לו) טבילה: והב"ח כ' דאין נראה להקל כיון דלרש"י ותוס' לא עלתה לה טבילה כו' וכ' הש"ך דדבריו הם תמוהין ודברי המחבר עיקר.
(לז) השליבות: כתב הט"ז לפי מה שנתבאר לא קי"ל כן אלא גם הם מותרים אע"ג שעשה כבר השליבה וקבעה אח"כ במקוה אך שבזה ראיתי הרבה נכשלים שאין עושין אותן רחבים ד' ויש לחוש לפחד שמא תפול ואסור לכתחלה ע"כ כל מורה ישים לבו על זה.
(יח) אין טובלין בכלים. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ב שנשאל אם מותר לחבר טסין של נחושת בקרקעות המקוה ובכתלים כדי שיחזקו מימיו והשיב להתיר לפי דהני טסין לא מקבלי טומאה קודם שנתחברו למקוה דה"ל כגולמי כלי מתכות ע"ש באורך:
(יט) נסרים. עיין באר היטב בשם מהר"ם מלובלין. ועס"ט שכתב דבמקום שאין אבנים מצויין אפשר לתקן בנסרים שאין כל אחת רחב כ"כ שיהא ראוי למדרס הרגל כ"א ע"י חיבור הרבה נסרים ואז לא הוי ראוי למדרס קודם שחיברו למקוה כו' ע"ש עוד. (ועי' בתשו' חתם סופר ס"ס ר"א אודות שבקרקע המקוה העשוי מבנין לבנים נתנו עליו נסרים עבים כדי שלא יזובו המים בין הלבנים ויבלעו בו והנסרים משולבות אשה אל אחותה ע"י ברזלים וצוה המורה לעשות בהם נקבים כשפופרת הנוד כדי לצאת דברי האמור בש"ע ומהר"ם לובלין והוא ז"ל כתב לו דאינו נכון ואם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל מה הועיל בעשותו נקבים וכי מפני זה אינם ראוים למדרס שהנקבים מועילים לבטל מתורת כלי קיבול אבל לא לבטל מתורת מדרס ואדרבה מגרע גרעי השתא שהרי מכיון שמונחים על רצפת אבנים הרי הנקבים עשוים לקבלה וה"ל כלי קיבול ממש (לע"ד אינו מובן לפמ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' רי"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א סק"ה וע"ש בס"ק י"ח) ועוד דאיכא למיחש שהמים שנכנסים לתוך הנקבים ונמשכים למטה בין הנסרים ולבינים ואולי יעשו עי"ז כזוחלין ויפסלו המקוה כולו מדינא כמבואר בש"ע סי' ר"א ס"נ. (וגם זה אינו מובן קצת עי' בש"ע שם סנ"א ומ"ש שם בשמו בסי' רי"א ואפשר לישב) ועוד אני תמה אם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל איך יקבעו בו ברזלים והם מקבלים טומאה ועי"ז גם העץ מקבל טומאה מפני שהברזל מעמיד אותם כו' (גם ע"ז קשה ממ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' ר"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א ססק"ח) לכן נ"ל דודאי הרוצה לחוש לחומרא הנ"ל יעשה רצפת אבנים בלא נסרים כלל וכלל והמקיל לא הפסיד אפילו עם הברזלים מטעם כיון שעשויים מתחלה לשם בנין אבל עכ"פ יש לסתום הנקבים שצוה לעשות בהם משום חשש זחילה שהוא חשש דאורייתא עכ"ד ע"ש) ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קל"ח במקוה שהיתה עמוקה והנשים מתפחדות לירד שם לטבול ולקחו כסא והעמידו לתוך המקוה וקשרוהו בחבלים כדי שיעמדו על הכסא בשעה שטובלת יש לגעור בהם ואף דע"פ סברא אחת שנשען הט"ז לענין היתר נסרים יש למצוא היתר גם בזה מ"מ הבו דלא לוסיף דשם יש כמה סברות להתיר משא"כ ספסל דמפורש במשנה פ"ח דמקואות לאיסור לא נסמוך על סברא חיצונה להתיר ע"ש: