ש"ך על יורה דעה קצח

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה קצח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) לפעמים כו'. כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם אף על פי דרוב פעמים אינה מקפדת. ב"ח:

(ב) כיון שדרך כו'. והיכא דרוב בני אדם אין מקפידים והיא מקפדת כ' ב"י בשם הרמב"ם וטור דחוצץ וכ"פ הב"ח וכ"כ בד"מ ולקמן בסי' זה כתבתי דברי המרדכי שכתב בהדיא דחוצץ עכ"ל. ונראה דהיינו המרדכי דלקמן סי"ד בהג"ה:

סעיף ב

(ג) שאינה מהדקן. שלא תהא חונקת עצמה:

(ד) קטלא. האל"ז באנ"ד בל"א:

סעיף ג

(ה) חלולין כו'. דרפו מרפי טובא ולא מהדקי שפיר ועייל מיא תחותייהו. הראב"ד. וק"ק דבא"ח סי' ש"ג ס"א כתב סתם אם הם מעשה אריגה מותר שאין צריך להתירה בשעת טבילה ולא מחלק בין עשוים חלולים מעשה רשת או לא משמע דסבר ליה כהחולקים על הראב"ד ויש ליישב:

סעיף ד

(ו) ואם היו כו'. נראה דקאי גם אסעיף שלפני זה וכן הוא בטור ובעט"ז וכ"נ מבואר מדברי הרב בא"ח ר"ס ש"ג:

סעיף ה

(ז) ואין חילוק כו'. כלומר בין אם ב' שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או שני שערות קשורות בפני עצמן בכל ענין אין חוצצין וכן שערה א' שנקשרה אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה א' אל א' או שקשורה בפני עצמה בכל ענין חוצצת וכדאיתא בב"י בשם הרשב"א והר"ן ועב"ח שהאריך:

(ח) והוא שתהא מקפדת כו'. וה"ה אם דרך רוב בני אדם מקפידין אע"פ שהיא אינה מקפדת וכדלעיל סעיף א' וכן מדמה בב"י ופשוט הוא:

סעיף ו

(ט) אינו חוצץ. לפי שאין אדם מקפיד עליו:

(י) באיש כו'. וכן אשה פנויה אינן מקפידין אבל אשה נשואה מקפדת שלא תתגנה על בעלה.

(יא) קליעות שערות. היינו מה שקורין בל"א מארצע"פ או מארלאקי"ן ובלשון פולין ורוסי"א קאלטינ"ש וכן הוא בדרישה ובמעדני מלך סוף דף שט"ו:

סעיף ז

(יב) אינו חוצץ. ואין חילוק בכאן בין תוך שלשה ימים או לאחר ג' ימים וכ"כ ב"י והדרישה ועיקר דלא כהב"ח:

(יג) ואם הוא יבש חוצץ כו'. ודעת הראב"ד והרשב"א והרמב"ם ור"ת וסמ"ג ושאר כמה גאונים דחציצה זו וכן חציצה דבסעיף ח' ט' אינו אלא לטהרות אבל לא לבעלה ומביאם ב"י ותימה שלא הזכיר דעתם כאן ועוד דמידי דרבנן הוא דד"ת אינו חוצץ אלא. רובו ומקפיד עליו ובדרבנן הלך אחר המיקל וכן נ"ל שהוא דעת רבינו ירוחם שכתב לפלוף יבש חוצץ וזהו שחוץ לעין משיתחיל להיות ירוק ככחול שבעין אינו חוצץ ואפילו שע"ג העין ואע"ג דבתוספתא איתא דחוצץ וכן בש"ס דוקא לטהרות אבל לבעלה לא וכ"כ הרמב"ם וכן עיקר וכן הסכימו רוב הפוסקים דגרסינן ולית הלכתא כו' עכ"ל והב"י כ' עליו נראה שהוא סובר דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אלפלוף שבעין כו' ואיני יודע מי הכריחו לכך כו' וליתא דקאי אלפלוף שבעין ומ"ש דלפלוף שחוץ לעין חוצץ היינו דכ"ע מודו בזה משום דבהא לא מיירי מר עוקבא ופשיטא דחוצץ לכ"ע וכ"כ הב"י גופיה בסוף ד"ה והראב"ד כ' דגליד כו' וז"ל ומיהו כ"ז בלפלוף שבתוך העין דאילו שחוץ לעין לא איירי ביה מר עוקבא ואף לבעלה חוצץ לד"ה וע"פ הפירושים דלעיל עכ"ל ומ"ש רבינו ירוחם יבש דוקא קאי בשטת הסמ"ג והמרדכי דסבירא ליה הכי ע"ש מכל מקום משמע דס"ל לרבינו ירוחם דבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ וכן האגודה ושאר פוסקים הביאו דעת הגאונים אלו שמתירין לבעלה מיהו כתב רא"מ והסמ"ג והמרדכי דאפילו מ"ד דוקא לטהרות מכל מקום צריך ליזהר לבעלה לכתחלה בכל דבר וכן משמע בכמה דוכתי דלבעלה לכתחלה כטהרות דמי וע"ל סימן קצ"א ס"ק ג' (ופשוט הוא דלכתחלה צריך ליזהר כדכתב הרב לעיל ס"א) ואפשר שגם הרא"ש שכתב ונכון להחמיר כפרש"י לכתחלה קאמר ומ"מ נראה דהיכא דאפשר שתטבול שנית יש להחמיר אבל היכא דלא אפשר ודאי כדאי הם כל הנך רבוואתה לסמוך עליהם שפסקו דלטהרה דוקא אתמר ולא לבעלה וגם המחבר גופיה הביא סברתם לקמן סל"ד ול"ט ע"ש ועיין בב"י:

סעיף ח

(יד) כחול כו'. לשון בה"ג דף פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ. ושנו חכמים כחול שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ:

סעיף ט

(טו) כל תוך שלשה ימים כו'. וכן אם הקיזה דם תוך שלשה ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כל זמן שהגלד עליו עד שיתרפא כהוגן כדאיתא בש"ס ע"פ פרש"י ושאר פוסקים:

סעיף יא

(טז) ואם אינו נראה כו'. בב"י נסתפק בפי' אינו נראה ונראה לחומרא דהיינו כל שהוא שוה לבשר קרי נראה וכשהוא משוקע הוי אינו נראה ומשמע כל שהוא משוקע שאינו שוה לבשר אע"פ שנראה העץ מונח בבשרה פנימי שתחוב בו אינו נראה מיקרי כיון שאינו נראה בשוה לבשר וכ"כ העט"ז:

(יז) אינו חוצץ. ואם יש עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ ע"כ לשון הטור (פירוש אפילו נראה מבחוץ תחת העור) ונ"ל כפירוש התוספתא בנראה וכמו שפירשו הסה"ת וסמ"ג והמרדכי וגם הרמב"ם והרא"ש ורבי' ירוחם נ"ל שפירשו כן והב"י כתב דס"ל דהתוספתא מיירי באינו נראה ומתני' אתיא כרבי דהוא יחידאה ומ"ה לא מפלגא בין מתכת לשל עץ וקשה דאם כן כרבי נמי לא אתיא דהא רבי מודה דבשל עץ חוצץ ומתניתין לא מפלגה בין של עץ או מתכת (וכן לעיל כתב הב"י דא"א לפרש התוספתא באינו נראה מבחוץ דא"כ קמה לה מתני' כיחידאה דהא לא מפלגה בין של מתכות לשל עץ והיינו כרבי דבכולהי לא חייץ כשאינו נראה מבחוץ עכ"ל והוא גם כן אינו נכון דהא לרבי בשל עץ נמי חייץ וא"כ כרבי נמי לא אתיא) ועוד דאם כן הוה ליה להרמב"ם והרא"ש ורבי' ירוחם לאפלוגי בהכי ולכתוב דבשל עץ אפילו אינו נראה חוצץ אלא ודאי סבירא להו דמתניתין אתיא כחכמים ותוספתא מיירי בנרא' הלכך אין חילוק בין של עץ או מתכות אלא דבנראה אפילו של מתכות חוצץ כחכמי' דתוספתא ובאינו נראה אפי' של עץ אינו חוצץ וכמתני' דלא מפלגא בהכי ולזה לא הזכירו הפוסקים חילוק בין עץ או מתכת אלא בין נראה או אינו נראה ומה שלא כתבו הרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם דבקרם עליה בשר מותר משום דפשוט הוא דהתוס' לא הוצרכה לומר כן אלא משום דמיירי בנראה ולא אשמועינן דאינו נראה אינו חוצץ אבל אם אינו נראה מבחוץ אינו חוצץ פשיטא דכ"ש קרם עליה אינו חוצץ (וגם בב"י גופיה מוכח דקרם עדיף מאינו נראה דהא פי' התוספתא מיירי באינו נראה א"כ ס"ל לחכמים דחוצץ ואפ"ה קתני בסיפא דבקרם ד"ה אינו חוצץ) (או אפשר שהם מפרשים ואם אינו נראה דמתני' דהיינו שקרם עליה בשר) וכ"ז הוא דלא כב"י ואדרבה לב"י קשה למה לא הזכירו קרם לאשמועי' דאפילו בעץ דחוצץ לרבי אינו חוצץ בקרם וכדאיתא בתוספתא וכ"ז נ"ל ברור שוב מצאתי בד"מ שכתב שדברי הב"י מגומגמים בזה דא"כ ה"ל להרא"ש וסייעתו לחלק בין של מתכת או עץ ע"כ:

סעיף יג

(יח) מלמולים כו'. פי' כשאדם מגבל טיט או לש עיסה ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלים על בשרה חוצצים. טור:

סעיף יד

(יט) מיהו אם כו'. קאי גם אסעיף שלאח"ז כדאיתא במרדכי שם:

סעיף טז

(כ) דם שנסרך כו'. שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו רש"י במנחות (דף כ"א ע"א) ומשמע דעיקר החילוק הוא בין נסרך או לא אבל אין חילוק בין נסרך בבשר או בד"א וכ"מ בש"ס שם דמשני הא דסריך הא דלא סריך וע"ש ובה"ג (דף פ"ח ע"א) מצאתי אמר רב זו שאמרו חכמים דם לח אינו חוצץ לא אמרו אלא בשלא נתבשל אבל נתבשל באש בין לח בין יבש חוצץ ע"כ ואף שלא נמצא כן בש"ס שלנו גם מדלא משני הכי במנחות לא משמע הכי מ"מ דברי בה"ג דברי קבלה הם:

סעיף יז

(כא) ושער ראשן. אע"פ שחופה רוב השער או כולו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ והשער הוא כגופו של אדם ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לדיו שחוצץ דהתם יש ממשות הדיו כ"כ ר' ירוחם והרמב"ן והרשב"א:

סעיף יח

(כב) צואה כו'. עיין בב"י שמתמה על הרשב"א שדבריו סותרים זא"ז וחילק בדוחק בין נטילה (בא"ח סימן קס"א ס"א) לטבילה ע"ש שהאריך ואחריו נמשך העט"ז ובספרי הוכחתי דלק"מ והוא דס"ל להרשב"א והסמ"ג וסמ"ק בשם ר"ת דצואה שאינה נדבקת אינה חוצצת כלל והנדבקת חוצצת שלא כנגד הבשר וסתם צואה אינה נדבקת אלא דקאמר דכיון דבצואה נדבקת דומיא דבצק חוצצת נהגו הנשים להחמיר ליטול צפרניהם בשעת טבילה דשמא יש שם צואה הנדבקת אבל ודאי לענין נטילה לא שייך האי חומרא ליטול צפרניו בכל נטילה ונטילה קצרתי ודוק:

(כג) נהגו הנשים ליטול כו'. ולענין נטילת הצפרנים בחול המועד עיין בא"ח סימן תקל"ב:

סעיף יט

(כד) אם נפוחה כו'. כתב ב"י שזה נלמד מחץ דלעיל סי"א ולפ"ז א"צ שיהא נקרם עור ובשר על הטיט אלא כל שהטיט כך בעומק שאינו נראה בשוה לבשר אינו חוצץ כדלעיל גבי חץ:

סעיף כ

(כה) צריכה טבילה אחרת. באמת חומרא זו לא נמצאת בשום פוסק ואדרבה מהמשנה והרבה פוסקים וט"ו נראה מבואר דכל שהצפורן נקי בודאי אינו חוצץ אלא ההגהת ש"ד כתב דטוב להחמיר ותטבול שנית משום דא"א שלא יהא בתוכו טיט וע"כ כתב הרב דנוהגין להחמיר וכתב מהר"מ מלובלין בתשו' סי' פ"א דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא החמירו אלא כשנמצא ששכחה צפורן א' מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה כ"א עד למחר אין ראוי להחמי' שלא תוציא לעז על בעילתה ואפי' אם לא נזקקה לבעלה אותו לילה הדבר מכוער וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ"ל מיהו בהראב"ד סימן שכ"ו דף ס' ע"ד מצאתיו ז"ל צריכה לחתוך צפרני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא עכ"ל וזהו כעין מ"ש הרב ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים כו' צריכה טבילה אחרת כו' משמע דטעמא לאו משום דא"א שלא נשאר טיט תחת הציפורן אלא משום דהצפורן עצמו חוצצת וכ"כ הב"ח סי"ט דנ"ל דאפילו ברי לה שלא היה שום טיט כלל יש להחמיר שתטבול פעם שנית שהרי איכא למ"ד אם הצפורן עומדת ליקצץ חוצץ עכ"ל וא"כ צ"ע בפסק זה שפסק מהר"מ מלובלין ע"כ נראה דהיכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר יש לה לחזור ולטבול וכמדומה לי שכן נוהגים להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה וע"ל סימן קצ"ז ס"ק א':

סעיף כא

(כו) חוצצת. היא עצמה משום שפירשה אפי' לא נמצא עליה דבר חוצץ. ד"מ והעט"ז וב"ח ושאר אחרונים ודלא כמסקנת ב"י:

(כז) פירשה רובה אינ' חוצצת. ונראה דלדידן דנוהגים להצריכה טבילה שנית אם לא חתכה הצפורן ה"ה הכא או אפשר לחלק דכיון דמן הדין אפילו נשאר צפורן אינו חוצץ כל שידוע שלא היה שום צואה תחתיו וכדאיתא בפוסקים אלא דנהגו להחמיר והיינו כשכל הצפורן נשאר מה שאין כן הכא ודוחק וכ"ש לטעם דהצפורן גופיה מעכב:

סעיף כג

(כח) וכן הדין באגד כו'. והב"ח פסק דבאגד וקשקשים אפילו רפויים חוצצים דלא עיילי בהוא מיא שפיר:

(כט) וקשקשי' כו'. היינו לוחות שעושים הרופאים ע"ג מכה:

סעיף כד

(ל) שאם טבלה כו'. כתב הב"ח דמלשון זה משמע שאינו חוב עליה אלא צריכה לחוש לטובתה שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה וכיוצא בזה כתב מהרא"י בת"ה גבי שחיטה (לעיל סימן י"ח ס"ק י"ז) ובנה יסודו על דקדוק זה עכ"ל ולא נהירא דדוקא לעיל גבי שחיטה דאמרינן השוחט בהמות רבות צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא נעשה כן ובדק באחרונה ונמצא הסכין פגום הרי הכל ספק נבלות ע"כ דייק מהרא"י שם שפיר מלשון זה דאי איתא דאיסורא מטעמא אחרינא שמא יאכל מהן קודם בדיקה אחרונה לא הל"ל הכי ע"ש מבואר כך להדיא אבל הכא אפ"ת דחוב הוא לה היינו טעמא משום שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה והלכך חיישינן שמא יהא דבר חוצץ ביניהם דהא אין צריכה לבדוק אחר הטביל' אם יש עליה שום דבר חוצץ אבל בשחיטה צריך הסכין לבדוק אחר סוף השחיטה וכן משמע בב"י דחוב הוא לה וכתב דכן הדין שהרי שיני' מצויים לימצא ביניהם שיורי מאכל ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח מנ"ל דחובה הוא דכן בדין וק"ל. וגם בעט"ז כתב ואם בוי"ו ואפי' אמרה אבדוק אחר הטבילה בין השינים חיישינן שמא תשכח מלבדוק וכה"ג חיישינן בדוכתי טובי ול"ד לשחיטה דהתם בלאו הכי צריך לבדוק הסכין אחר השחיטה מה שאין כן הכא:

(לא) לא עלתה כו'. דאע"ג דלא בעינן ביאת מים לבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן:

סעיף כה

(לב) עלתה לה טבילה ואינו דומה כו'. כתב העט"ז והמעדני מלך דף שט"ו ע"א הטעם דבבית הסתרים כיון שיש לה מקום להשאר שם ולהתדבק בבית קמטיה אמרינן ודאי לא היה שם דא"כ למה יפול אחר הטבילה עכ"ל ולחנם דחק דלהכי ל"ד לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים) לכך תלינן לקולא כדלקמן סכ"ו וכ"מ בראב"ד וכן מבואר בט"ו לקמן סימן קצ"ט ס"ט:

סעיף כו

(לג) תלינן לקולא כו'. ודעת הרוקח אינו כן שכ' בסימן שי"ט וז"ל מצאתי מעשה באשה שטבלה ונמצא בשר בין שיניה והצריכו' טביל' אחרת מההוא עובדא דמייתי פ"ק דקדושין מעש' בשפחתו של רבי שטבלה ונמצא לה עצם בין שיני' והצריכה ר' טבילה אחרת ואפי' לא ידעינן מתי נכנס בין שיניה (קודם טבילה או) אחר טבילה הא חמרי' טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אע"פ שנתעסקה באותו המין כל היום כולו לא עלתה לה טבילה עכ"ל ויש להחמי':

סעיף כז

(לד) נתנה שערה בפיה. ולא באו המי' בשערה (רש"י) [ר"ש]:

סעיף כח

(לה) אא"כ רפתה כו'. והב"ח פסק כהרמב"ם והרמב"ן דאפי' ברפתה לא עלתה לה טבילה גזרה אטו לא רפתה ואע"ג דבעלמא לא גזרינן ברפוי הכא שאני דמתוך שהוא בהול ומתפחד פן ישמט מידיו הוא דוחק את ידיו עליו שלא במתכוין ע"כ וכ"כ הרא"ה בס' ב"ה דף ק"ן ע"ב דהכא באוחז בחבירו שחבירו נשען עליו עשוי הוא ומצוי שלא ירפה ושפיר שייך למגזר עכ"ל מיהו בה"ג דפ"ה ע"ב גורס ר"ש אומר עד שירפה כו' והיינו כפי' הרשב"א דאסיפא פליג ודוק:

(לו) ואם הדיחה כו'. כתב הדרישה מכאן יש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דחפה במים שיכולה לאחזה בידה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחלה וא"צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהם ממנה בשעת דחיפה עכ"ל ולפע"ד אין להורות קולא בדברים שנהגו איסור דהלא במשנה ופוסקים אינו אלא דבדיעבד שרי אבל לכתחלה מאן לימא לן ועוד דבכמה וכמה דברים מחמירים לענין נדה שלא מן הדין ואפילו דיעבד כ"ש הכא ועוד שהרי מהר"ר ישראל ברי"ן חולק ואוסר הכא אף בהדיחה ידיה ואף המשאת בנימין שחולק עליו י"ל דמודה לכתחלה מיהו באשה שאינה יכולה לעמוד על רגליה פסק בתשובת משאת בנימין שם סימן פ"א דיש לטובלה ע"י שתאחזנה שתי נשים בזרועותיה וידיחו ידיהם תחילה במים עד שיהא טופח על מנת להטפיח אבל אין לה תקנה שישכיבוה על הסדין ויטבילוה דסדין מקבל טומאה ואסור (כדלקמן סעיף ל"א) עכ"ד ע"ש:

(לז) במים כו'. דוקא במי מקוה אבל לא במים תלושים כדלעיל סימן ק"כ ס"ב בהג"ה וכ"מ במרדכי סוף ע"א:

(לח) טופח. ע"מ להטפיח. פרישה וב"ח וכן הוא ברשב"א:

סעיף כט

(לט) הרי זה מגונה. דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו ממנו המים שטפחו בידו של זה. ב"י. אבל הריב"ש סימן רצ"ג כ' דהרמב"ם פי' דאפי' במקוה שיש בה יותר ממ' סאה הרי זה מגונה ומביאו ב"י לקמן סי' ר"א דף רמ"ו ע"ב:

סעיף ל

(מ) אם אין שם טיט כו'. צ"ע דמשמע בשיש שם טיט צריכה להגביה רגליה ויכולה לטבול שם ובסעיף ל"ג פסק בשיש שם טיט לא תטבול כלל ואפשר דה"נ קאמר דבאין שם טיט אין צריכה להגביה רגליה אבל בשיש שם טיט לא תטבול כלל כדלקמן ולמאי דכתבתי לקמן ס"ק מ"ו דיש חילוק בין טיט לטיט אתי שפיר ע"ש:

סעיף לא

(מא) ע"ג כלי. אפי' רחב וקבוע בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה:

(מב) ולא ע"ג נסרים. ע"ל ס"ק מ"ה:

(מג) עברה וטבלה ע"ג אלו כו'. והב"ח חלק על זה דאין נראה להקל כיון דלפרש"י ותוספות לא עלתה לה טבילה אפילו בכ"ח מגזרה דמרחצאות כו' ודבריו תמוהין לי דרש"י ותוס' לא כתבו כן אלא כדס"ד דרב כהנא אבל למסקנא משמע בש"ס דליכא גזירה דמרחצאות בכ"ח וכמ"ש כל הפוסקים ותו די"ל דאף גזרה דמרחצאות אינו אלא לכתחלה וכמש"ל סימן ר"א ס"ק ל"ז לדעת הרא"ש וטור ואפילו להפוסקים דסברי דאפי' בדיעבד שייכא גזרה דמרחצאות היינו בכלי שמקבל טומאה אבל בכלי חרס י"ל דאפילו בס"ד דש"ס לא הוי מיתסר אלא לכתחלה ודו"ק:

(מד) ולפי זה כו'. אלעיל ולא ע"ג נסרים כו' קאי:

(מה) שיש בו שליבות כו'. בעט"ז האריך מאד והתרעם על המקואות שבמדינות אלו שעושין נסרים למטה ומדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה ע"ש וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלי במעדני מלך דף שי"ז ע"א והגהת דרישה והב"ח ובעל מגדול דוד וכבר האריך בזה מהר"מ פאדוא"ה בתשו' סי' ל"א והעלה טעם ההיתר משום דפשוטי כלי עץ להרבה פוסקים אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ואפילו הרשב"א (והמחבר) לא מיירי אלא כשהיה סולם זה בשליבות קודם שקבעוה במקוה דהיה עליה שם כלי מתחלה ואח"כ קבעוה במקוה אבל אם מתחלה עשו במקוה נסרים או מדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה אין שם כלי עליהם אלא שם בנין נקרא עליה' ומותר לטבול עליהן וכן כתב הב"ח והמ"ד ע"ש שהאריכו בזה (אכן מה שהשיג המ"ד שם עליו וז"ל דלא אסר הרשב"א באותן שליבות אלא בשליבות דוקא שיש לחוש שמא תפול מהן כו' שגגה יצאה מלפניו וק"ל) גם בתשובת שארית יוסף סי' ס' כתב דהרשב"א (והמחבר) מיירי בנסרים ושליבות העשויים למדרס אבל כשלא נעשו רק לעמוד עליהם במים ולטבול אינם ראוי' לטמא מדרס ולכן מותר לעמוד שם בשעת טבילה ע"כ וכן נ"ל מוכרח דעת המחבר מיניה וביה שכתב בסעיף שאח"ז אם אין להם לבזבזין מותר' לעמוד עליו ומה בכך שאין להם לבזבזין הלא הרא"ש בתשו' לא כתב אלא כיון דאין להם לבזבזין והוי פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' מות' ומביאו ב"י ואם איתא אם כן גם כן בסילונות אע"ג שאין להם לבזבזין ליתסר (ומה שכ' העט"ז גבי לבזבזין אינו נראה וק"ל) אלא ודאי כדאמרן ולזה מותר בסילונות לפי שלא היה עליהם שם כלי מתחלה שהרי אינו ראוי למדרס רק פשוטי כלי עץ לצורך המקוה וכן כ' בב"ה וז"ל ונראה דאפי' להראב"ד והרשב"א דפסלי בפשוטי כלי עץ שקבע בקרקע התם בנסרים וכיוצא בהן שראויים למדרס אבל סילונות אינן ראויים למדרס שרי עכ"ל ולפ"ז מה שכתב המחבר כאן לא עלתה להן טביל' דפשוטי כלי' הם קודם שנקבעו במקוה ודוק ועיין (בס"ק שאח"ז יש עוד צד היתר ודוק) ומהר"מ מלובלין בתשו' סי' נ"ז כ' דודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי שמתקנים איזה מקוה או בונים חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראויים למדרס כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל וע"ש וע"ל סי' ר"א סי"ב:

סעיף לב

(מו) אם אין לו לבזבז כו'. הטור לא הזכיר תנאי זה והיינו משום דסבירא ליה דהרא"ש בתשובה שם התיר מתרי טעמי חדא דל"ד למעיין שהעביר ע"ג ספסל דהתם מיירי שהעביר המעיין למקוה ע"ג הספסל ופירש ר"ש שגזרו בכלים הקבועים כו' עד והך גזרה לא שייכא הכא ועוד דסתם סילונות אין להם לבזבזין כו' עכ"ל וס"ל לטור דשנויא קמא עיקר כדמשמע פשט לשונו ושנויא בתרא לא כתבו אלא לרווחא דמילתא ולכך אפי' יש להן לבזבזין שרי מיהו היינו דוקא לשיטת ר"ש והרא"ש אבל הראב"ד והרשב"א והר"ן שאסרו אפילו בכלים תלושים שנתנום למקוה א"כ לא שרי הכא מטעמא קמא ולזה התיר המחבר מטעם שאין לו לבזבזין ודו"ק:

סעיף לג

(מז) י"א. ואע"ג דלעיל סי"ד פסק דאינו חוצץ אלא טיט היון ויוצרים ודרכים ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי הוא נמחה במים י"ל דהכא נמי מיירי במקוה שיש טיט עבה כמו טיט היון וכ"כ ב"י לדעת רש"י ע"ש (ועד"ר סל"ד) ואפשר ע"ז סמכו עכשיו וטובלין במקוה שיש טיט משום דסתם טיט) אינו כמו טיט היון וכמ"ש ב"י בשם הר"ן וגם רוב הפוסקים מתירים לטבול בנמל דהיינו במקום טיט כדאיתא בטור ופוסקים:

סעיף לה

(מח) אלא שוחה כו'. דבכל אלו שיערו חז"ל כשעושה כן יכולים המים לבא בכל מקומות גופה הגלויים הצריכים לביאת מים ושאר מקומות נקראו בית הסתרים שאין צריכין לביאת מים אלא בעינן שיהו ראויים לביאת מים:

(מט) עלתה לה טבילה בו'. צ"ע בזה וכן הא דעצמה עיניה ביותר לקמן סל"ט די"א דעלתה לה טבילה אינו אלא למאן דגריס בש"ס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' אבל המחבר ע"כ לא ס"ל הכי שהרי פסק לעיל ס"ח גבי כחול וסעיף ט' גבי דם שבמכה שחוצץ וזה אינו אלא למאן דלא גרס הכי בש"ס דהא בהא תליא וכדמוכח בכל הפוסקים ובב"י ע"ש וצל"ע:

סעיף לז

(נ) שפיר דמי. לשון בה"ג דף כ"ה ע"ב ובדלא נפישי מיא למירמי בהו איתתא כולה קומתה מיגנדרא כביניתא ושפיר דמי וכן כתבו שאר פוסקים:

סעיף לט

(נא) י"א כו'. במעדני מלך דף שי"ח ע"א תמה מ"ש מקפצה פיה דסתם וכתב דלא עלתה לה טבילה ולא קשה מידי דאפ' מאן דפליג כאן מודה בקרצה שפתותיה דמתני' היא וכדאיתא בכל הפוסקים והחילוק כתב הר"ן וז"ל מ"ש מקרצה שפתותיה דתנן כאילו לא טבלה י"ל דכי עצמה עיניה לא מעכבי קמטים כולי האי שיהיו מעכבים מלבא בהן מים עכ"ל ומביאו ב"י לעיל גבי דין דגלד שעל המכה דף רכ"א ע"ב וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף קכ"ט ע"א ועצמה עיניה ביותר או פתחה ביותר אין לחוש לה אלא בקריצת שפתיה לבד עכ"ל וכן מבואר בשאר פוסקים:

סעיף מ

(נב) חלולות. עשויים מעשה רשת כדלעיל סעיף ג':

סעיף מא

(נג) לא עלתה לה טבילה כו'. והב"ח פסק בס"ס קצ"ט דעלתה לה טבילה:

איתא בש"ס נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה וכתבו הט"ו לקמן ס"ס קצ"ט:

סעיף מב

(נד) חוצצין. דאע"ג דבית הסתרים א"צ ביאת מים ראוי לביאת מים בעינן:

סעיף מג

(נה) י"א שהאשה כו'. מיהו כל זה אינו מעכב בדיעבד וכן משמע בב"ח:

סעיף מו

(נו) בבגדיה כו'. נראה דוקא באותן הבגדים שהן רפויין עליה אבל לא באותן שהן מהודקים. שוב מצאתי כן ברמב"ן ס"ס שכ"ו דף ס"א ע"א וז"ל דוקא אשה בבגדיה שהם רחבות שכך היה מנהג נשים שלהן כמו שעדיין נהגו הנשי' של ארץ כנען אבל איש בבגדיו שהן קצרי' ודבוקי' לבשר ולא מצי מיא עייל בהו או אשה בזמן הזה בבגדים קצרים לא ע"כ:

סעיף מז

(נז) ונדבקין בחוזק בבשר. והם בל"א פיל"ץ ליי"ז עט"ז:

(נח) צריך להסירן כו'. משמע כל שלא הסירן אפי' דיעבד חוצצין כיון שיכול להסירן:

סעיף מח

(נט) ומצריכין כו'. מיהו אין לה לברך כשתחזור ותטבול. ב"ח:

(ס) ויש להחמיר כו'. כלומר יש להחמיר לכתחלה שתחזור ותטבול בכוונה אם אפשר וכ"כ הב"ח מיהו אם אנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא לכולי עלמא הכי אמרינן פ"ב דחולין סוף דף ל"א:

(סא) ואם פגעו בה דברים אלו כו'. כגון כלב או חמור או עם הארץ או עובד כוכבים או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן כן הוא בש"ד סי' כ"ג אבל ברוקח וכל בו איתא שאם פגע בה סוס תעלה ותשמש שבניה עומדין נאה בדבורן שומעים ומבינים לומדי' תורה ואינם משכחין וממעטי' בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות כו':

גרסינן בפרק ערבי פסחים (דף קי"א ע"א) האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקה מטבילת מצוה אם איהו קדים ומשמש אחדה ליה לדידי' רוח זנונית אי איהי קדמה ומשמשה אחדה לה לדידה רוח זנונית מאי תקנתיה לימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך ע"כ והוא בתהלים ק"ז והכי מייתי לה ברוקח אבל בעל תולדות אהרן לא ציין מקרא דשופך בוז על נדיבים אלא ומזיח אפיקים רפה באיוב י"ב פסחים קי"א ובתהלים לא ציין כלום נראה שלא היה גורס בש"ס שופך בוז על נדיבים וגו' ובילקוט מייתי ש"ס זה בתהלים ובאיוב הלכך נמרינהו לתרווייהו: