שולחן ערוך יורה דעה קצב ד
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קצב · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
עבר וכנסה תוך זמן זה, וכן חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה, לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים.
- הגה: יש אומרים אם היתה טהורה כשנשאת ולא בא עליה, ופירסה נדה אחר כך, אינה צריכה שימור עוד (תרומת הדשן סימן רנ"ג והגהות אלפסי), והמחמיר תבא עליו ברכה (תרומת הדשן שם). ואין לחלק בזה בין בחור לאלמון או בתולה לאלמנה (רבינו ירוחם נתיב כ"ו). יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום, כמו בלילה, ואין צריך להיות שתי שמירות, רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים (טור בשם הרא"ש). ואם אינם ישנים בחדר אחד אינן צריכים שימור כלל (בית יוסף בשם הרשב"א). ויש אומרים דבלילה צריך שתי שמירות, וביום מותר להתייחד (הראב"ד). והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה, ואין מתיחדין ביום בלא קטן או קטנה:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(ח) שפירסה כלתו כו'. ונתבאר בא"ע ס"ס ס' שהמנהג פשוט לכנוס ולעשות נשואין אף שהיא נדה:
(ט) קודם שבא עליה כו'. אבל בא עליה לא תקיף ליה יצריה כ"כ כיון דבעל ומותר לייחד עמה כדאיתא בש"ס ריש כתובות ופוסקים וע"ל סימן שמ"ב:
(י) א"צ שימור עוד. דהא חזינן דלא תקיף יצריה כיון שלא בא עליה עד השתא:
(יא) והמחמיר כו'. ונראה דהאידנא שהמנהג שלא לבעול רק אחר ב' או ג' ימים אחר הנשואים אע"פ שהוא מנהג של שטות ויש בו איסור מכמה טעמים ונכון לבטלו מ"מ כיון שהמנהג כך א"כ אם פירסה נדה ודאי דצריך שימור דהא דלא בעל תחלה היינו משום המנהג וכן נוהגין להצריך שימור בכה"ג:
(יב) ואין לחלק כו'. כלומר דל"ת דבאלמן שבעל כבר לא תקיף יצריה קמ"ל וכן משמע לקמן ר"ס קצ"ה דאין חילוק בזה:
(יג) או בתולה כו'. כלומר דגם בבתולה אחר שבעל בעילת מצוה מותר לייחד אע"פ שלא ראתה דם נדות דדם בתולים חמיר ליה כמו דם נדות וזה דעת רבינו ירוחם והרא"ש דלא כהרמ"ה וכתב הרא"ש וכן עמא דבר וכ' ב"י שכן נראה דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בדבר וע"ל סי' שמ"ב:
(יד) והמנהג ליקח קטן כו'. וע"ל סימן שמ"ב כתבתי בשם הב"ח דצ"ל שיודעים טעם ביאה ושאין מוסרין עצמם לביאה:
ט"ז - טורי זהב
יש אומרים אם היתה טהורה כו'. בת"ה שם הביא דעת האוסרים כסתם לישנא דתלמודא דאמר שאם בעל א"צ שמירה ויש מתירים דמ"ש התלמוד בעל היינו ראוי לבעול והכריע בעל ת"ה להיתר וראייתו מדמצינו בשור המועד דראה שוורים שלש פעמים ולא נגח חזר לתמותו אלמא דלא אמרינן דבהאי זימנא נח יצריה והיום או למחר הדר יצריה הכי נמי בנדון זה ומ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל ולע"ד שאין הנדון דומה לראיה דמה שהביא ראיה משור המועד אינה ראיה דהא קי"ל סוף פ"ק דבבא קמא דף ט"ו סתם שוורים בחזקת שימור קיימי כו' נמצא דכל שור שהוא מועד לנגוח הוא משונה מטבע סתם שוורים ומשום הכי כל שאנו רואים שראה שוורים ולא נגח נתבטל שינוי שלו ונעשה כשאר השוורים משא"כ כאן דסתם אדם יצריה תקיף עליה ולא מוקים אנפשיה כמ"ש התוספות בפרק קמא דכתובות דף ט' ד"ה מאי לאו כו' וז"ל א"נ כיון דמתייחד ודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה ואע"ג דגבי יבמה אמרינן דעד שלשים יום מוקי אנפשיה רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת כו' עכ"ל נמצא דהאי חתן שלא בעל הוא נשתנה מטבע העולם ולא אמרינן שבשביל שנשתנה שעה אחת או ימים אחדים יהיה כן לעולם אדרבה אמרינן כל זמן שאנו רואין שנשתנה הרי נשתנה ובזמן שאין רואין שנשתנה יחזיר הדבר לטבע האדם שהוא רוב העולם ואין לך בו אלא חידושו ומחידושו לא ילפינן אדרבה יש ראיה להיפך ממה שכתבו התוספות הנ"ל דביבמה עד שלשים יום מוקי אנפשיה ותו לא הרי דהוחזק שלשים יום בזה שלא בא עלי' ואפילו הכי אמרינן דאח"כ תקיף ליה ולא מעמיד נפשיה ה"ה נמי הכא דאין לך בו אלא חידושו על כן נראה לי כדברי האוסרין כמשמעות לשון התלמוד דאין היתר רק כשבעל ואין זה בכלל המחמיר תע"ב אלא דין גמור הוא שצריך שמירה:
באר היטב
(ה) שימור: דהא חזינן דלא תקיף יצרי' כיון שלא בא עליה עד השתא ומ"ש רמ"א והמחמיר תע"ב כ' הט"ז דאין זה בכלל המחמיר אלא דין גמור הוא דצריך שמירה והש"ך כתב דהאידנא שהמנהג שלא לבעול רק אחר ב' או ג' ימים אחר הנשואין אע"פ שהוא מנהג של שטות ויש בו איסור ונכון לבטלו מכמה טעמים מ"מ כיון שהמנהג כך א"כ אם פירס' נדה ודאי דצריך שימור דהא דלא בעל תחלה היינו משום המנהג וכן נוהגין להצריך שימור בכה"ג עכ"ל.
(ו) לאלמן: דל"ת דבאלמן שבעל כבר לא תקיף יצרי' קמ"ל. או בתולה כו'. כלומר דגם בבתולה אחר שבעל בעילת מצוה מותר לייחד אע"פ שלא ראתה דם נדות דדם בתולים חמיר ליה כמו דם נדות. ש"ך:
(ז) קטן: כתב הב"ח דצ"ל שיודעים טעם ביאה ושאין מוסרין עצמן לביאה.
פתחי תשובה
(ז) והמנהג ליקח קטן. עי' בסוף ספר באר שבע בקונטרס באר מים חיים סי' ט"ו שתמה על מנהג זה שאינו עפ"י הדין ובפרט מה שנהגו שאין לוקחים לשמירה לא קטן ולא קטנה רק דאם הכלה שוכבת אצל בתה הכלה דזה איסור גמור ע"ש: