שולחן ערוך יורה דעה קפז ד
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קפז · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
אם שמשה סמוך לוסתה, אנו תולין ראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש.
מפרשים
(טז) סמוך לוסתה כו'. כ' הפרישה סעיף י"א דלאו ברשיעי עסקינן ולר"ת דמחמיר לעיל סימן קפ"ד ס"י לפרוש ממנה סמוך לוסתה אפילו ביוצא לדרך משכחת לה הכא סמוך שמותר כגון אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו (כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב) עכ"ל וקשה לי דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו משום דכיון דוסתה ביום לא חיישינן דתראה בלילה שאין רגילה לראות בלילה א"כ כיון דמקילים מה"ט כ"ש דאין לתלות לקולא בהכי שלא תהא רואה מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז אלא הכא מיירי שעברה ושמשה א"נ ר"ת מפרש ואם יש לה וסת כרש"י או כהמרדכי אי נמי הכא מיירי בקטנה או שלא הביאה סימנים עדיין שא"צ לפרוש ממנה כל שלא קבעתו בג"פ וכדלעיל סימן קפ"ד ס"ג וקאמר הכא דאם נתברר ששמשה סמוך לוסתה דהיינו שראתה אחר התשמיש עוד פעם א' או ב' באותו זמן שנמצא שקבעה וסת בג' פעמים תולה בוסתה ודו"ק:
אם שמשה סמוך לוסתה כו'. הב"י הביא בשם רש"י אם יש וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא בפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ. וכתב עוד בשם המרדכי וז"ל אשה שיש לה וסת קבוע שהיתה רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיתה רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל. וזה דבר שאין לו ביאור כלל. ובמרדכי עצמו כתוב אחר זה ותולה במכתה כו' והב"י הבין שמלתא באנפי נפשה היא ובאמת חדא מילתא היא ור"ל שאם יש לה מכה אע"פ שאין ראוי לתלות בה כ"כ אילו לא היה לה ווסת מ"מ עכשיו שיש לה ווסת תלינן בה וכן מבואר להדיא בפסק מהר"ר איסרלן שהביא ב"י ס"ס זה ע"ש:
(יב) לוסתה: ואע"ג דאסור לשמש סמוך לוסתה מ"מ מיירי כאן בעברה ושמשה. והפרישה כתב דמשכחת לה אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו כדלעיל סי' קפ"ד. וש"ך השיג עליו ע"ש.
(כא) לוסתה. [עבה"ט ועי' בתוה"ש ובס"ט שדעתם להקל כדעת הפרישה ועי' עוד בש"ך שכתב דמיירי בקטנה ושלא קבעתה הוסת בג' פעמים ואח"כ נתברר ששימשה סמוך לוסתה דהיינו שאח"כ נקבע הוסת באותו זמן כמה פעמים ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ד ס"ב בד"ה עונה א' בשם תפל"מ משכחת לה נמי בכה"ג. ועי' בנו"ב תניינא סי' צ"ג]. ועי' בהשגת הרז"ה על ס' בעה"נ שכתב וז"ל אם יש לה וסת כגון שפיהקה או עטשה וכאותה ששנינו אלו הן וסתות כו' ה"ז תולה בפיהוקה או בעיטושה ולא בתשמיש ואין זו רואה מ"ת עד שנתברר שוסת פיהוקה או עיטושה מורכבת בתשמישה עכ"ל והביאה הס"ט ותמה על האחרונים שלא הביאוהו. עוד כתב הס"ט ונראה אם פ"א שימשה סמוך לוסתה אפילו אם אח"כ ראתה ב"פ מחמת תשמיש מופלג מוסתה לא מצטרפינן לראיה ראשונה בהדייהו עד שתראה עוד פעם שלישית מופלג מוסתה כו' ע"ש:
סעיף ה
(כב) באותו מקום. עבה"ט בשם ב"ח ועח"ד שכ' דזה דוקא באם מרגשת שהדם בא ממקורה אז בעינן שתדע שהמכה במקור אבל ברואה שלא בהרגשה ואפילו ע"י בדיקה תולה במכה שידוע שמוציאה דם אפילו אם המכה בודאי בצדדין ע"ש ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א ס"ס י"ב שכתב דהא דמטהרינן דם מכה דוקא אם יש לה מכה במעיים שיכול הדם לבוא שם בלתי שיצטרך תחלה ליבלע בשאר אברים אבל אם יש לה מכה בשאר אברים הפנימים שא"א לזוב דרך המקור אם לא שיבלע תחלה בשאר אברים זה דם נדה גמור הוא ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ד] ועי' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"א שכתב דאפילו אם המכה הוא בבית רחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה מ"מ טהורה היא ותלינן בדם מכתה ע"ש וכן מבואר בש"ך ס"ק י"ט ובדברי הח"ד שהבאתי רס"ק זה ועי' בתשו' צמח צדק סי' פ"ו:
(כג) ואם דם מכתה משונה. עי' בתשו' נודע ביהודא חלק יו"ד ס"ס נ"ז שכתב דעד כאן לא אמרו שאם דם מכתה משונה אינה תולה במכה אלא כשיצא הדם מעצמו מן המכה כדרכו אבל בעובדא דידן שע"י שדחקה אצבע בכח הוציאה הדם מן המכה שלא בעונתו קודם שנגמר בישולו ולכן היה משונה תולה בו ומ"מ שוב לא נקרא מכה שודאי מוציאה דם רק דינו כמכה שא"י שמוציא דם וע"ש עוד:
(כד) משונה. עבה"ט מ"ש דוקא כו' ועי' בדגול מרבבה שכתב דדין זה הוא פשוט ברואה מחמת תשמיש שאז ודאי האשה בחזקת טהרה שהרי שמשה עם בעלה אבל ברואה שלא מחמת תשמיש ואירע לה בימי טומאה ובימי ליבונה הדבר צריך תלמוד ע"ש גם בספרו נו"ב סימן מ"ח אביאנו בסמוך ועוד בכמה דוכתי וכתב דבימי ליבונה היא בחזקת טומאה. ועי' בתשו' ברית אברהם בקונטרס פתחי נדה שהאריך לחלוק על הנו"ב בזה דגם בימי ליבונה בחזקת טהרה עומדת והביא שגם בתשו' מאיר נתיבים סי' נ"ז כתב כן (הוא מה שאביא לקמן סי' ק"ץ סל"ד בד"ה לתלות בו) ע"ש גם הח"ד בסק"ה דחה דברי הנו"ב בזה והעלה דאפילו בספירת שבעה נקיים היא בחזקת טהרה [וכן העלה בתשו' ח"ס בכמה תשובות ע"ש בסי' קמ"ב ובס"ס קמ"ד וקמ"ה וכתב שם דבנדה דאורייתא הא סגי אפילו לא פסקה בטהרה כל שעברו עליה ימים הראוים לזיבת דמי נדתה על הרוב פסקה לה חזקת ראיה אלא משום דנשי דידן ספק זבות נינהו בעינן שפסקה בטהרה לפנינו עכ"פ ודעת המרדכי (הובא לקמן סי' קצ"ו ס"י בהג"ה) דבעינן ג' ימים לאחזוקי בטהרה אך הוא ז"ל האריך להקשות ע"ז ודעתו לדינא דבג' בדיקות סגי ערבית ושחרית וערבית וכבר דבר מזה הפלתי בסי' קצ"ו ובס"ט שם. וע"ש בסי' קס"ה]. אמנם בעיקר דין זה אי בעינן דוקא נתברר שהוא משונה דעת הח"ד דדוקא בראתה אחר תשמיש א"צ בדיקה אם הוא משונה אפי' לענין שבעה נקיים כיון דאיכא עוד ספק אימור שמש עכבן אבל בראתה שלא בשעת תשמיש צריכה בדיקה לענין נקיים אם הוא משונה או לא ע"ש. ועי' בתשו' צ"צ סי' פ"ז ובתוה"ש ס"ק י"ז ומ"ש הבה"ט בשם הפרישה. עי' במג"א סי' תל"ז סק"ד:
(כה) באשה שיש לה וסת קבוע. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שכתב דכ"ש בזקינה שיכולה לתלות במכה שא"י שמ"ד אף דבתשובת פ"י סי' ו' לא כתב כן דבריו תמוהים ע"ש:
(כו) וסת קבוע. ואם אין לה וסת קבוע רק שאינה רואה עד אחר י"ד יום אחר טבילתה נראה דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת גם לענין זה כמו בסי' קפ"ו סעיף ג' וכן כתב הח"ד. ועי' בס"ט שנסתפק אם עבר עליה שעת וסתה ולא בדקה ולא הרגישה ואח"כ בדקה עצמה ומצאה טמאה מה דינה (ר"ל אי תולה במכה שא"י שמוציאה דם) דאע"ג דכתב הרמ"א דשלא בשעת וסתה טהורה היינו היכא שבדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה אבל זו שלא בדקה בשעת וסתה י"ל דכבר ראתה בשעת וסתה כו' ע"ש. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת הרמ"א דס"ל דטהורה אף לענין שבעה נקיים אבל לדעת הש"ך שהביא הבה"ט בס"ק י"ז דמ"מ צריכה לישב שבעה נקיים לא שייך ספיקו כלל דהא אף אם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה וראתה שלא בשעת וסתה צריכה שבעה נקיים ואינה תולה במכה שא"י שמ"ד ולענין רואה מחמת תשמיש ג"כ ליכא לספוקי דממ"נ אי דם זה שלא מוסתה תולין במכה ואף שבעה נקיים אינה צריכה ואי ניחוש שהוא מוסתה א"כ פשיטא דאינה רואה מ"ת ומותרת לבעלה ע"י ז"נ עכ"פ. אכן במכה שידוע שמ"ד תולה אף בכה"ג דהא כתב הרמ"א בסוף הגהה זו דבשעת וסתה אינה תולה במכה כלל משום דאל"כ לא תטמא לעולם וזה לא שייך הכא וכן נראה מבואר מדברי הס"ט ע"ש:
(כז) דם. עבה"ט בשם ש"ך. ועח"ד שכתב הטעם דדוקא ברואה מחמת תשמיש מקילינן דהוי כמו וסתות דקי"ל שהוא מדרבנן אבל לענין נקיים אינה תולה כיון שהוא דאורייתא אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם עד שתדע שמכתה מ"ד ע"ש ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד שכתב וז"ל סוף דבר לענין לבעלה א"צ לידע שמכתה מ"ד לפ"ז כיון דאשה דנ"ד מוציאה דם בשעת תשמיש ועלינו מוטל להתירה לבעלה ולומר מכתה מ"ד א"כ אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר ומ"ש אחרונים להרשב"א צריך שתדע שמכתה מ"ד היינו שלא ראתה בעת התשמיש ג"פ כו' עכ"ד. הבין מ"ש הש"ך אבל מ"מ צריכה שבעה נקיים היינו בלא ראתה מחמת תשמיש אבל בראתה מ"ת כיון דלענין לבעלה אתה צ"ל שהמכה מ"ד א"כ אין טהרה לחצאין וגם שבעה נקיים א"צ ובאמת קצת נראה כן מדברי הש"ך שהביא הבה"ט ס"ק י"ז במה שכתב מ"מ שלא בשעת תשמיש כו' ודו"ק. אכן הס"ט השיג עליו והעלה דאף לאותו דם שראתה מחמת תשמיש צריכה שבעה נקיים ולא תלינן במכה שא"י שמ"ד ע"ש וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' פ"ו ועי' בתשו' א"ש סי' כ"ז. ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"א שהוכיח דדעת הרמ"א לטהר לגמרי אף בלא שבעה נקיים דלא כש"ך ומ"מ לא החליט למעשה כיון שהש"ך פליג ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קמ"ב וקמ"ד וקנ"ג מ"ש בזה] ולענין אם כאב לו כאב בשעת תשמיש אי תולה בה כבר דברו בזה בשו"ת הרבה והסכמת אחרונים דכאב אינו כמכה ואינו תולה בה עד שיברר בודאי שכאב זה בר דמים הוא ועי' בס"ט שכתב דאף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי שיש לה מכה רק שא"י אם מ"ד אם בכל פעם שכואב לה המכה מוציאה דם אז מסתמא המכה הוא מ"ד וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ה ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ס שכ' דאחר כל הקולות ברואה מחמת תשמיש להתירה לבעלה בספירת נקיים מ"מ צריך הוא לפרוש באבר מת וליחוש שמא ראתה דלא התרנו אלא שלא תתגרש ומכיון שהתרנו לו הכניסה די וכו' ע"ש וכ"כ עוד בכמה תשובות שם]:
(כח) והוא ספק. עש"ך שחלק על דין זה ועי' בתשו' נודע ביהודא סי' ע"ח שהשיג עליו והסכים להרמ"א דשפיר מתירין כאן משום ס"ס ומנה לא תזוע (וכ"כ שם בסי' מ"ז וכן דעת נוטה בתשובת השיב ר' אליעזר סי' ב' ע"ש גם בתשובת ברית אברהם י"ד סי' מ"ד וסי' נ"ג ונ"ד האריך לקיים דברי הרמ"א בזה) ואמנם זה משום חזקת טהרה אבל אם היא טמאה נדה ואירע לה כן בימי ליבונה תלינן בפלוגתא אי מתירין ס"ס בחזקת איסור (ועמש"ל ס"ק כ"ג) ודעת הרבה מאחרונים לעיל סי' ק"י דלא מהני ס"ס. וע"ש בהג"ה שכתב דאם כבר ספרה לה ג' או ד' ימים של ימי ליבונה נחלקו בו רש"י ותוס' אם היא אז בחזקת טהרה. וצל"ע דמזה משמע דמ"ש בפנים ואירע לה כן בימי ליבונה ר"ל קודם שספרה ג' או ד' ימים והרי בג' ימים הראשונים לא תלינן במכה כמ"ש בסי' קנ"ו ס"י ובבה"ט כאן ס"ק ך'. וע"ש בסי' נ"ז מ"ש בזה. ועי' בח"ד שכתב ג"כ לקיים דברי הרמ"א הנ"ל אך כתב דהרמ"א מיירי בראתה שלא בהרגשה דמדרבנן היא טהורה מטעם ס"ס אבל אם בבדיקה או בשעת תשמיש ראתה דאיכא ספק הרגשה דשמא סברה הרגשת עד ושמש הוא לא מועיל ס"ס זו ואינה תולה עד שתדע שהמכה מ"ד. אמנם אשה זו אין לה לבדוק עצמה כלל שאם תמצא תהיה טמאה ולמה לה לטמא עצמה בחנם תמתין עד שתרגיש ותטמא עכ"ד ע"ש. וכתב עוד בנו"ב שם דהא דאנו מתירין מטעם ס"ס היינו אם המכה במקור עצמו אבל אם המכה ודאי אינו במקור רק מן הצדדים אסורה אף בימי טהרה דאז ליכא ס"ס (וכ"כ בסי' מ"ז שם ועוד בכמה דוכתי ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ז וק"ח מ"ש בזה) ונראה דבזה שהמכה במקור אפשר אפי' אם יש לה וסת קבוע ורואה כן בשעת וסתה ממש וא"י אם המכה מ"ד רק שלא הרגישה אם הוא מהמקור או מן הצדדים תולה להקל מס"ס דלא שייך כאן לומר דא"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא מן המקור תהיה טמאה ע"ש. ועי' בתשו' שמן רוקח ח"א סי' מ' שפלפל בדברי הנ"ב הנ"ל במה שהשיג על הש"ך ולבסוף העלה דשפיר השיג הש"ך על הרמ"א דלא חשיב אלא ספק א' ע"ש (ומיהו בראתה שלא בהרגשה י"ל דמודה לדברי הח"ד הנ"ל) גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קנ"ה השיג על הנו"ב בזה:
(כט) יודעת בוודאי. עי' בתשו' נו"ב שם שכתב דגם בזה דוקא בימי טהרה אבל אם היא כבר טמאה אינה תולה במכה אמנם יש קולא דאם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה ויש לה מכה שמ"ד אף אם כבר היא נדה תולה להקל דתולין במצוי ועי' בנו"ב תניינא סי' קי"ג דק"ו שיש להקל כה"ג בימי מניקתה אף שאין לה וסת קבוע אלא שכל זה כשכבר פסק טומאתה איזה זמן אבל אם מיום לידתה היא רואה קשה ליתן לה קולא של מניקה דחזינן נשים הרבה הרואות איזה שבועות אחר לידה ע"ש. וכתב עוד בנו"ב קמא שם דדוקא אם המכה ג"כ במקור אבל אם המכה בצדדים לא שייך לטהרה במרגשת בדם המקור אבל אם אינה מרגשת אם הדם מן המקור או מן הצדדים אף שכתבנו לעיל דבכה"ג אינה תולה במכה מ"מ כאן שדרך המכה להוציא דם טהורה אם עומדת בימי טהרה דכאן אף בספק אחד מטהרינן וי"ל בזה אפילו אם יש לה וסת קבוע וראתה בשעת וסתה תולה להקל דכאן ל"ש לומר א"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא ממקור תהיה טמאה ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' נו"ן שכתב ביודעת בודאי שמ"ד דתולה אף באין לה וסת היינו אף אם קודם שנולד המכה היתה רגילה בראיות משונות בלי שיעור אפ"ה תולה רק מיום למ"ד לראייתה האחרונה מקודם שנולד המכה אינה תולה דלא כדמשמע מדברי שו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד היפך זה ע"ש:
(ל) דם. עבה"ט ומ"ש בענין לסמוך על הרופאים כבר דברו מזה בשו"ת הרבה ומהם נמנו בשו"ת השיב ר' אליעזר סי' ב' הלא המה בתשובת עה"ג סי' כ"ב. ובתשו' מהר"ם לובלין סי' קי"א. ובתשו' ב"ח סי' פ"ג ופ"ד ופ"ה ובתשו' משאת בנימין סי' מ"ט ובתשו' שער אפרים סי' מ' ובדבר שמואל סי' ע"א ובתשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ה. ובתשו' צ"צ סי' פ"ו ובתשו' הר"ש כהן סי' ט"ו וסי' י"ח. ובתשו' הרשד"ם לאה"ע סי' קי"ח ובתשו' אמונת שמואל סי' א' וסי' כ"ג וסי' נ"ד. וכפתור ופרח סי' נ"ח ורדב"ז סי' רס"ד ובתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה ובחלק ב' סי' ע"ד וע"ה וע"ו ובתשו' ח"צ סי' מ"ו ובתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ד וס"ה וס"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ד ותשו' הלכות קטנות סי' כ"ב ועוד זכר בשו"ת השיב ר"א כמה פוסקים ושו"ת המדברים מענין זה ועיין עוד בתשו' נודע ביהודא סי' מ"ט [ובתשו' ח"ס סי' קנ"ח וסי' קע"ג וקע"ה וקע"ו ושם העלה דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע לומר גוף זה מפיל שומות ושערות כי אין רופאים נאמנים על גוף ידוע חוץ לענין פ"נ לעשות אותו ספק פ"נ ודוחה איסור מספיקא אבל לעשותן ודאי לא. אך האמינו חז"ל בכלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שומא ושערות וכיון שזה הוא במציאות. אחז"ל נדה כ"ב כל אשה שתפיל שומא ושערות תטיל למים דאי לאו עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו כו' ע"ש עוד] ועי' בתשו' מעיל צדקה סס"ו ע"ד האשה קשת רוח שבימי ליבונה תמצא על העד נקודים קטנים או קלים אדומים או שחורים ונבדקה ע"י אשה ומצאה לה בעומק הפרוזדור נקב קטן כמו ראש מחט והכניסה לתוכו בגד מקופל דק ולא נכנס בעומק וגם לא מצאה עליו רושם דם והעידה החכמה הזאת שבדקה פ"א באשה אחרת ומצאה ג"כ אותו הנקב ומצאה ג"כ דם בתוך הנקב וכתב להתירה עד חשבון ימים של ימי וסתה כי אותו הנקב הוא פי וריד כאשר ימצא בספרי הרופאים שיש שריג אחד המשתרג למקום הזה ואפשר שיוליך דם ומותרי השחורה לשם ואף שאינו נפתח בכל הנשים עכ"ז ימצא כן לפעמים והגאון ח"צ ז"ל שם בסי' ס"ז חלק עליו והוא ז"ל בסי' ס"ח כתב להעמיד דבריו אלא שסיים שטוב להחמיר ע"ש ועי' בתשו' שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ב [ועי' בתשו' ח"ס ס"ס קפ"ה אודות אשה שקשה עליה לטהר לבעלה ומרגשת כאב באחורי גופה ולפעמים רואה דם מפי הטבעת כאשר הוא שכיח בחוששים בעורק זהב שקורין (גילדערני אדער) ורצה הרופא לתלות גם דם היוצא באותו מקום בדם עורק זהב והשיב עורק זהב עיקר מקומו דרך פי הטבעת ולפעמים פורץ גדרו ונסתם שבילו במקומו ויוצא דרך הפה ונחירים או דרך פי האמה באיש או דרך אותו מקום באשה אבל במי שלא נסתם השביל במקומו לא שכיח כלל שיצא גם דרך מקום אחר. מעתה בנ"ד אם דם עורק זהב בא במקומו לפרקים פשיטא דאין לתלות בדם היוצא מא"מ והיא טמאה נדה בלי ספק אך אם נסתם במקומו הנה בזכר כיוצא בו אם יוצא דם מאמה נדע שהוא דם עורק זהב אבל באשה מאן מפיס דילמא נסתם לגמרי והאי דם מקור הוא ואם שנסמוך על בקיאת הרופא כבר כתבתי שאין להאמינו על גוף פרטי ע"כ אין להתיר הבדיקות בעדים אלא להקל בכתמים ע"ש. וכ"ז שלא כדברי הגאון נו"ב בסי' מ"ט ובסי' ס' שכ' שא"א בשום אופן שיבא דם גילדערני אדער דרך מקום הזה כלל ע"ש. וכבר כתב בתשו' ח"ס סי' קנ"ד דנראה כי ראש הרופאים וגדול המורים הרמב"ם ז"ל העיד ע"ז שכן הוא שיכול לבא דרך אותו מקום שכתב ברואה במ"ר שהוא ממכה שבחלחולת או בכליות (הועתק לשונו בש"ע לקמן סי' קצ"א) ויפלא לכאורה כי החלחולת הוא המעי שהרעי יוצא ממנה ואינו אצל המ"ר ובוודאי כוונתו על גילדני אדר כו'. וכתב עוד שם בס"ס קפ"ה הנ"ל אך היות כי פי הטבעת ופי שפת הרחם סמוכים מאד ובשעת הורקת דם העורק מפי הטבעת יתלכלך גם מקום שפת הרחם ע"כ יש להקל ובאותו זמן אם תצטרך לבדוק עצמה תקנח תחלה חיצוני הרחם במוך ותשליכהו ולא תעיין עליו כלל ואחר כך תכניס העד לחורין ולסדקין ותטהר עצמה ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ו ס"ק י"א:
(לא) בשעת וסתה. ואפילו ברואה ממש שלא בהרגשה טמאה [ועמ"ש לקמן ס"ק ל"ג בשם נו"ב] ושעת וסתה מקרי כל אותה העונה שרגילה לראות בו. ח"ד ע"ש:
(לב) או מל' יום. כתב הח"ד ואפילו אם לא ראתה ביום הלמ"ד מ"מ בראיה הראשונה שרואה אחר יום הל' טמאה. ודע שאחר שטמאה משום נדה אינה עולה מטומאתה עד שיהיה לה בדיקה והפסק טהרה יום א' מהשבעה נקיים ותמצא נקי בדם דוקא עכ"ד ע"ש (והאריך בזה בביאורים לקמן סי' קצ"ו סק"ג ועמ"ש שם ס"ד בד"ה אבל אם לא בדקה בשם תשובת ח"ס שחולק עליו) ע"ש:
(לג) אינה תולה במכתה. גם בזה כתב בתשו' נו"ב שם סוף הסי' דדוקא אם מרגשת שדם בא ממקור אבל אל"כ תולה אף בשעת וסתה וכל זה בימי טהרה דוקא ע"ש:
(לד) בכל ענין. עבה"ט ועי' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק' שכתב אף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין כתמים תולה בה שלא בשעת וסתה אפילו אדומים הרבה גם גדולים יותר מגריס מיהו בשעת וסתה אסורה וכ"ז בימי טהרתה או בד' ימים אחרונים של שבעה נקיים אבל בג' ימים הראשונים אם תמצא כתם הגדול מגריס טמאה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ו שכתב להקל באשה ששמשה עם בעלה והיה לה מכה בא"מ ונתרפאה ואחר התשמיש מצאה כתם בבגדים דטהורה דבכתמים תולין להקל דע"י תשמיש נתגלע המכה והוציא דם כיון דהיה לה כאב בשעת תשמיש ע"ש ועי' בס"ט בסי' קפ"ג שפקפק בזה:
סעיף ו
(לה) נאמנת אשה לומר. [עי' בתשו' ח"ס סי' קנ"ג שכתב וז"ל מה שאמרה האם שמששה בידים ומצאה בצדדים חבורות ופצעים פשוט דיש לסמוך ע"ז דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסור ומכ"ש באשה שיש לה חזקת טהרה ורוב נשים אינן רואות מ"ת ונ"ל אפי' להתברר א"צ לשאול לנשים אחרות דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומ"ש הרב השואל דוספרה לה כתוב על האשה עצמה דוקא דבריו תמוהים וכו' (ע"ש בסו' קמ"ז מזה) . מכ"ש הכא (בנ"ד) שגם הרופא עכ"פ אמר כן ודרך נשים להיות להם פצעים אחר הלידה כמבואר מלשון הרמ"א ס"י ואף דיש לבעל דין לחלוק ולומר אדרבה כיון דאיכא כל הני צדדים אין לסמוך על עדות האם דמורה התירא כמבואר ברמ"א ס"ס קכ"ז דכל שיש בו ספיקא או צדדים להקל אין לסמוך אעדות נשים מ"מ נ"ל הכא איכא בלא"ה סברות להקל כו' עכ"ל ע"ש]:
(לו) ברי לי. עי' בתוה"ש ובדגמ"ר ובח"ד שפקפקו בזה ומ"מ היכא דאיכא עוד צד להקל יש לסמוך עליה וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד:
סעיף ז
(לז) כל זמן. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ו שכתב דדין זה סובב והולך אדלעיל ובאשה שיש לה מכה עסקינן דבזה איירי בסעיף ה' ו' אלא דשם בס"ה שכתב תולין בדם מכתה משמע דדם מכתה ברור לכן כתב בסעיף זה אם כל זמן כו' היינו אפילו א"י שהמכה מחמת דם וזה מהני גם באשה שאין לה וסת ובזה מיושב קושית הט"ז בס"ק י' ע"ש:
סעיף ח
(לח) הרפואה. עבה"ט בשם ב"ח. ותמיהא לי כיון דאשה זו שריפא הרופא אותה לא נתחזקה עדיין בחולי א"כ מנא ידעינן שרופא זה מומחה דלמא בלא"ה נמי היה פוסק ומצאתי בח"ד שתמה ג"כ בזה [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קע"ה שכתב קצת ליישב וע"ש עוד דהא דהוצרך הכא לומר שעשה רפואה זו לאשה אחת קודם שתתחזק ולא הוה בעי למימר אם עשה רפואה זו לעובדת כוכבים בתר ג"פ משום דאין ראיה מגופים שלהם לגופים שלנו כדאמרי' בשבת פ"ו אינהו דאכלי שקצים כו' ע"ש עוד]. וכתב בשו"ת רדב"ז החדשות סי' ת"י דאם יש רגלים לדבר כגון זו שכל ימיה היתה משמשת בלא צער ועתה התשמיש קשה לה קרוב בעיני שסומכת על רופא מומחה שאמר שנתרפאת ותשמש פעם ד' ע"ש:
סעיף ט
(לט) אין מוציאין. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ג במעשה באשה שבשעת תשמיש הרגישה זיבת דבר לח וקפצה בבהלה מן המטה והיה שופע ממנה דם הרבה וכתב דאף דבש"ע כתב באם הפחידוה כו' דאין מוציאין אותה מבעלה דעת הראשונים לא נראה כן ועכ"פ אין להקל רק כהאי עובדא ממש אבל הבהלה אינה ביעותא וגם שפע דם אינו כמו חררה ע"ש:
סעיף י
(מ) מיחש חיישינן חדא זימנא. עי' בתשו' נו"ב תניינא ס"ס פ"ז דאם היא זקנה עד שאינה חוששת אם קורין לה אימא בפניה יש מקום להקל בזה ע"ש [ועמ"ש שם וז"ל וכיון שפעם ראשון שאירע לה דבר זה היה לה דבר פתאום ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש אין ראיה ראשונה מן המנין עכ"ל ע"ש הוא תמוה כיון שנמצא על שלו מה בין סמוך למופלג עבה"ט לעיל סק"ב. ומצאתי בתשובת ח"ס ס"ס קס"ד שגם בעיניו יפלא וכתב דט"ס הוא וצ"ל ולא היתה בדיקה בלא ה' הידיעה וקאי אבדיקה דלפני תשמיש וסמך עצמו על הראב"ד (הובא לעיל אחר סק"ב בד"ה משמשת ג"פ) ומ"מ נראה מצחות לשונו הואיל והיה הדבר פתאום שלא לחנם כ"כ אע"כ דוקא פ"א אינו מן המנין אבל פעם שנית שכבר אירע לה מקרה לא טוב ולא היה לה לשמש בלא בדיקה לפני תשמיש ואם עברה ושמשה מ"מ מצטרף עכ"ל. ולע"ד קשה להעמיס זה בכוונת הנו"ב ז"ל שכל כך היה בידו לסמוך אדעת הראב"ד ושלא כדעת הפרישה וט"ז וש"ך סק"ב ולא השמיענו כזאת בפירוש רק ברמיזה. ויותר קרוב אצלי לומר שדעתו כדעת אא"ז בתשו' פמ"א שהובא לעיל סק"ג דדוקא בנמצא על עד שלו אבל אם נמצא בכותנתו כו'. והרי מבואר בלשון השאלה בנו"ב שם שבפ"א מצאה דם על הסדין ועל חלוק שלה ועל חלוק של בעלה. אך בפעם הב' ובפעם הג' הוזכר שם בשינוי לשון שמוצאה על עד שלה ושל בעלה ע"ש. וא"כ שפיר קאמר דאין ראיה ראשונה מן המנין כיון שלא היתה הבדיקה סמוך. אך ראיה ב' וג' שנמצא על עד שלו אין חילוק בין סמוך למופלג]:
(מא) בליל של טבילתה. עבה"ט סוף ס"ק כ"ד בשם תשובת א"ש דיש ט"ס כאן וצ"ל בליל שני כו' דאל"כ בלא הוחזקה יכולה לשמש אפילו בליל טבילתה כו' כיוצא בזה הם דברי שאילת יעב"ץ ח"ב סי' י"ג ע"ש:
(מב) צריכה לפרוש ליל של טבילתה. עח"ד שכתב דזה דוקא באם ראתה בליל טבילתה אחר תשמיש אפילו שלא בשעת תשמיש רק באותה עונה דוסת מורכב הוא לטבילה ולתשמיש אבל אם ראתה בליל טבילה בלא תשמיש כלל א"צ לפרוש ע"ש:
(מג) ליל של טבילה ג'. עח"ד שכתב דהיינו דוקא כשעברה ושמשה בליל טבילה שניה דנעקר הוסת בהרכבה אבל כשלא שמשה בליל טבילה שנים אסורה דכל וסת אינו נעקר רק כעין שנקבע. וא"כ כשראתה בליל טבילה אחר תשמיש אסורה לעולם לשמש בליל טבילה אם לא שעברה ושמשה ולא ראתה חזרה להתירה ואם ראתה בליל שני של טבילה אחר תשמיש דעת הגהת מיי' שאסורה תמיד בליל שני דחיישינן שמא טבילה דאתמול גרם וכן דעת תשובת אמונת שמואל שהביא הבה"ט ס"ק כ"ד ודעת שאילת יעב"ץ וכמ"ש לעיל ועי' ח"ד שכ' דאף לדידהו אם ראתה בליל ג' וכ"ש ד' של טבילה א"צ לחוש אח"כ וכתב עוד דלא מועיל בדיקת שפופרת להתירה בליל טבילה ע"ש:
(מד) פעם. עט"ז שכתב דאפי' היה מופלג מליל טבילה קבעה וסת לביאה ראשונה שאחר טבילה ואפילו עברה ושמשה קודם הטבילה ולא ראתה קבעה וסת ואסורה לשמש אחר טבילה וכתב הח"ד דלדעת הש"ך נראה דמותרת וכן עיקר ע"ש ועי' תשו' א"ש סי' א' שדעתו כהט"ז הביאו המ"י וגדולה מזו כתב שם באשה שראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסת אבל בין וסת לוסת כשטבלה אחר מציאת כתם שמשה כמה לילות ולא ראתה וכתב ג"כ דהוי כרצופים ע"ש אכן גם הס"ט האריך לחלוק על הט"ז והא"ש והעלה דכל שהיה שום ביאת היתר ביניהם לא הוי כרצופים ע"ש ועיין עוד במ"י שכתב להקל באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש כל פעם בליל טבילתה דמותרת אח"כ בליל ב' של טבילתה ואילך וחלק על הא"ש הביאו הבה"ט ס"ק כ"ד שכתב שחלילה להקל בזה והוא ז"ל כתב להקל ועוד המציא דאם ראתה ג' פעמים רצופים ביום ידוע לחודש מ"ת דאינה אסורה רק לאותו יום הידוע ע"ש ועח"ד שהשיג עליו והעלה דאסורה ככל רואה דם מ"ת ואינה תולה בליל טבילתה או ביום החודש גם הס"ט האריך לחלוק על זה [גם בתשו' ח"ס סי' קפ"ג כתב דחלילה להקל בזה שכן משמע להדיא בתשו' רשב"א שהביא בכו"פ וס"ט אך צידד להקל בנידון שנשאל עליו באשה שאחר לידה ראשונה ראתה דם מחמת תשמיש על עד הקינוח כמה פעמים והיה כל פעם בליל טבילה אלא שטבלה במים קרים והאשה פחדה מאד מקרירות המים עד שבכל פעם אחזתה רתת וכאב המים שקורין (קרומע"ן) עד שבאחרונה חממו מי המקוה וע"מ ראתה. אם יש להתירה בליל שני אחר הטבילה וכתב אחרי דיש בזה כמה צדדים להקל חדא ששהתה עמו כמה שנים ולא ראתה מחמת תשמיש ואין זה תחלת תשמישה. ב' שיש לה וסת וזו ראתה שלא בשעת וסתה. ג' שהוא אחר לידה ראשונה וי"ל נתקלקלו צדדיה ע"י הלידה ולא מן המקור הוא. ד' (והיא העיקר) שהיתה רותחת ע"י ביעתותא דמים קרים והרגישה עי"ז כאב בבטנה וזה גורם לפריסת נדה כדאיתא בנדה דף ע"א. וא"כ אפי' אי טבילה דעלמא לא מצרפינן לרמ"ת לדעת רשב"א הנ"ל. מ"מ היכא דחזינן דרפיא ע"י ביעתותא כי הכא בודאי יש לתלות בהכי (לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסי' קס"ג והובא לעיל סי' קפ"ה ס"ק י"ג דהפחד אין בטבעו להביא דם רק באותו רגע ממש ע"ש אין זה מוסיף היתר) ואע"ג דאח"כ חממו המים ואע"פ כן ראתה י"ל מכאן והלאה חושבנא ויכולה לשמש אפילו בליל טבילה שבמים חמים עוד ב' פעמים אלא שלא לסמוך ע"ז לחוד. ועכ"פ יש להתיר לשמש בליל ב' אחר טבילתה במים חמין דוקא שאז מצטרף כל הקולות האלו. וע"כ אומר אני שבאותה בעילה יפרוש באבר מת כי מה לנו להכניס בספק כרת על מגן ואם לא תראה אז תשמש כך לעולם בליל ב' אחר טבילתה בחמין דוקא. ואם תרצה לבדוק בשפופרת בכדי להיות ככל הנשים צריכה לבדוק דוקא אחר טבילתה במים קרים באותו לילה ולא תראה עליו כדי שיתעקר כמו שנתחזקה עכ"ד ע"ש]:
(מה) כאלו ראתה ג"פ. עט"ז וש"ך ועי' בשו"ת מהר"י הלוי סי' ל"א. וכתב בספר עמודי כסף כ"י וז"ל ודע דאם ראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר טבילתה שאסורה עד שתבדוק בשפופרת. [וזהו דלא כהח"ד שהבאתי לעיל ס"ק מ"ג] ובדיקה זו צריכה להיות דוקא אחר טבילתה דאל"ה אפי' לא נמצא כלל אינה טהורה לבעלה דתלינן כיון שלא טבלה מש"ה לא ראתה אלא דאם בדקה ונמצא מן הצדדים א"צ להיות דוקא אחר טבילה עכ"ד ועמ"ש לעיל ס"א בד"ה עד שתבדוק:
(מו) להתירה לבעלה. ומ"מ נקיים ודאי צריכה ואינה תולה במכת לידה כ"כ הס"ט והח"ד ע"ש. עוד כתב הח"ד דאם בביאה ראשונה שאחר לידה לא ראתה רק אח"כ ראתה ג"פ לא תלינן שוב במכת הלידה דאילו היה מחמת לידה אף בפעם ראשונה היה לה לראות דם:
(מז) רצופין. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא אחר ל"ג כו' ועיין כו"פ שחלק עליו ועיין בנו"ב תניינא תי"ד סי' צ"ה שהסכים להש"ך ועח"ד [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ג] מ"ש בזה ועי' עוד בנו"ב שם סי' צ"א באשה שראתה חמש פעמים אחר תשמיש אחר הלידה ושתי פעמים הראשונים היו תוך מלאת ועל פעם שלישי היא בספק אם היה תוך מלאת וב"פ האחרונים בודאי היה אחר מלאת וכתב כיון שעיקר איסור האשה שראתה מחמת תשמיש מטעם וסת נגעו בה וביארתי דוסת זה התלוי במעשה בוודאי הוא דרבנן (דאילו וסת שאינו תלוי במעשה ס"ל דהוא דאורייתא וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד ס"ב משמו) לכן כיון שיש ספק שמא בפעם ג' היה תוך מלאת וא"כ לא ראתה רק ב"פ אחר מלאת מחמת תשמיש לא נאסרת עדיין ומותרת לשמש עוד פעם שלישית אך לא בליל טבילה רק בליל שניה ע"ש:
סעיף יא
(מח) חוששת לאחרון. עבה"ט ועי' ח"ד שכתב דהא דאינה חוששת לט"ו בסיון. היינו כשעברה ושמשה בט"ו באייר ולא ראתה דנתעקר בהרכבה אבל כשלא שמשה כלל אסורה (וכמש"ל ס"ק מ"א בשמו לענין ליל טבילה) וא"כ כשאשה רואה פ"א מחמת תשמיש נאסרת לאותו יום של החודש של ראיה שניה ולהפלגה לעולם כל ימיה עד שעברה ושמשה ולא ראתה ע"ש:
(מט) לשמש בין וסת לוסת. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קע"ד אודות אשה אחת אשר ראתה כמה שנים מחמת תשמיש ממש ובהרגשת כאב ואמנם בליל טבילה אינה רואה רק איזה לילות אח"כ היא רואה מחמת תשמיש ולפי גודל הכאב בהכנסת השמש היא תולה בכחו כי רב והתחננה לו שיכניס בלט ונחת ואז אינה רואה ולפעמים אינו מעמיד על עצמו ואז היא רואה וכתב דפשוט דאין חילוק בין וסת ליום חודש ולהפלגה וכדומה או לומר שבכל יום ד' אחר טבילתה תראה מחמת תשמיש שמותרת עד אותו היום וכמו אשה שרגילה לראות ע"י קפיצה בהפלגה פלונית דאמרינן כך טבעה שאין הקפיצה פועלת להפיק דם עד כך וכך ימים ה"נ אין חימום התשמיש פועל עד יום ד' אחר טבילתה ואפשר בתחלה קומטו עצבים שבה וסובלים התשמיש ואחר איזה חימום תשמישים נתרפו העצבים ומיתרי המקור שלה ואינם סובלים התשמיש ועכ"פ אשה זו בליל טבילה לא תחוש כלל שהרי זו כמה שנים שמשה ולא ראתה בליל טבילה ואם קבעה ג"פ לראות ביום ג' או ד' אזי מותרת עד אותו יום ומאז אסורה עד שתראה מעצמה ותטבול ותחזור ותשמש יומים וכן לעולם ואם דרכה לאחר או להקדים הרי דינה מבואר בש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ג ובס"ט סי' קפ"ד סק"ד אמנם בהגיע התור ההיא פשוט שאסורה ולא ניתן לו תורתו בידו לומר שישמש בלט ונחת אך כל זה לפי ההנחה שזהו דם מקור וכיון שהיא מותרת לבעלה לפי הנ"ל אין להכניס עצמנו בשארי צדדים אבל טוב ליועצה שתשאול לבקיאות אולי ימצאו בצדדים מקום הרגש כאב ע"ש]:
(נ) שיעקר ג"פ. עח"ד שכתב דאף אם רק פ"א עבר ולא ראתה תו לא חיישא דנתבטל הפלגתה כמ"ש הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ה רק דנ"מ לענין אם חזרה וראתה דחיישא שוב לח"ש אחר ראיה זו אבל כשנעקר ג"פ א"ח כלל והוא שנתעקר בהרכבה עכ"ד:
סעיף יב
(נא) אסור להשהותה. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שנסתפק אם אשה שא"י לטהר שוה לרואה מחמת תשמיש לענין זה שבעלה חייב להוציאה מחשש איסור שמא יבא עליה והוא כבר קיים פ"ו או דלמא רואה מחמת תשמיש שאני דהאיסור קיל ליה דבעידן שבא עליה היא טהורה ע"ש:
(נב) להשהותה. עבה"ט ועי' באה"ע סי' א' סעיף ג' בהג"ה דבזמן הזה נהגו שלא לכוף בעניני הזווגים אף למי שלא קיים פ"ו עב"ש שם הטעם:
סעיף יג
(נג) לעולם מחזקינן. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ד ע"ד בתולה שנשאה וראתה כמה פעמים דם מחמת תשמיש ויש לה צער וכאב ובתוכם היו שתי ביאות שלא ראתה בהם דם אך אחר ביאות הללו ראתה ג"פ והיא אומרת דמה שלא ראתה אז לפי שלא היה ביאה גמורה. דמותרת לבעלה אחר הטבילה דכאן לא נחשב פסקה מלראות כיון שבאותן ב' פעמים לא היה ביאה גמורה אמרינן לכך לא ראתה ולעולם שעדיין לא כלו הבתולים ומ"מ לא רצה לסמוך ע"ז לחוד רק בצירוף קולות אחרות וגם בלילה הראשונה של הטבילה לא יזדקק לה בעלה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"א שהתרעם על רב אחד שרצה לומר אודות בתולת בוגרת שנשאת ולא פסקה לראות מביאה ראשונה ואילך ויש לה צער דמותרת לבעלה אפילו בלא טבילה דלא גזרו חכמים בדם בתולים שיטמא אלא במלתא דשכיח דהיינו היכא שהדמים מצויים כשיעור השנוי בר"פ תינוקת אבל אחר אותם זמנים דלא שכיח ברוב בתולות שימצא בהם עוד דם לא גזרו כו' והוא ז"ל השיג עליו וכתב שלא לזוז מפסק הלכה שהיא טמאה עד שתמנה שבעה נקיים וגדולה מזו נראה דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ולא נמצא דם בראש המכחול דאז ברור דלאו מן המקור הוא אלא מן הצדדים אפ"ה טמאה לבעלה דהא גזרו על דם בתולים שתהיה אסורה לבעלה אף שהוא מן הצדדים ומ"מ יש לצדד להקל בזה כיון דיש לספק שמא בא מן הצדדים משאר מכה ולא מדם בתולים והוי ספק דרבנן ולקולא עכ"ד ע"ש עוד:
(נד) שתשמש פ"א. עח"ד שכתב דה"ה אם התשמיש הראשון היה בלא דם שוב אינה תולה וכן אם לא בדקה עצמה פ"א ג"כ שוב אינה תולה ע"ש:
(נה) אין לה צער כלל. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' צ"ב שנשאל באשה שטענה על בעלה נשען על ביתו ולא יעמוד ונתגרשה ונשאת לאלמן וראתה דם מחמת תשמיש כמה פעמים בליל טבילה ולא היה לה צער כלל בשעת תשמיש והיא אומרת שהיתה בתולה אם נאמנת כדי לתלות בבתולים וגם אם תולין כיון שלא היה לה צער כלל והשיב דודאי נאמנת דהרי נאמנת לומר מכה יש לי ומה לי מכה אחרת או מכת בתולים ומכ"ש אם גם הבעל השני אומר שמצאה בתולה דהרי אין אנו יודעים שראתה מחמת תשמיש רק מפיהם והפה שאסר כו' אך כיון שלא היה לה צער קשה להתיר דאף שהב"ח מתיר כל האחרונים לא הסכימו עמו ומ"מ נראה דאם אשה זו יש לה וסת קבוע אף שכל הפוסקים דחו דברי המרדכי בזו שיש לתלות בבתולים יש לצרף דעתו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אך לא תשמש בליל טבילה רק בליל שניה ושוב כתב דאפילו אין לה וסת מ"מ כיון שג"פ שראתה היה בליל טבילתה יכולה לשמש עוד אחר טבילתה בליל שניה ואם לא תראה אז תהיה מותרת לשמש גם בליל טבילה ובאם תראה גם בתשמיש הזה שהוא ליל שני לטבילה חזר דינה לחלק בין יש לה וסת או אם מרגשת צער ואף דבשאר נשים שראו ג"פ מחמת תשמיש אין להקל אף אם היה כל הג"פ בליל טבילה (עמש"ל ס"ק מ"ב) מ"מ בזו שיש לתלות בבתולים יש להתיר.
[ועי' בתשו' חתם סופר סימן קמ"ו אודות בתולה שאחר הנשואין לא פסקה עדיין מלראות דם מחמת תשמיש עם הרגשת כאב וצער מכת בתולים אך היא אומרת שמרגשת שהדם יוצא מהמקור והבעל רוצה לפטרה בג"פ כרמ"ת. וכתב לא ידעתי מקום הספק לא מבעיא אם מרגשת פתיחת פה"מ שזה הוא עיקר הרגשה דאורייתא פשיטא דטמאה נדה ממש וקובעת וסת בכך דאפי' אם נניח שהדם שהיא מוצאה הוא דם בתולים מ"מ א"א שלא נתערב בה דם נדה היוצא בפתיחת המקור דהרגשה סברא דאורייתא היא כמ"ש תה"ד ומובא בש"ע סי' ק"צ ובט"ז שם (עמ"ש שם סק"ז) ודוחק להקל לתלות הדם בבתולים ובפתיחת המקור במראה טהורה וכמ"ש תה"ד שם דלמראה טהורה נמי נפתח המקור דז"א דכל עצמו של דין תליא בבתולים מפוקפק קצת כמ"ש הט"ז והבו דלא לוסיף (אפשר דכוונתו אף אם מצאה על העד ג"כ מראה טהורה אין להקל אך אפילו אם אינה מרגשת פתיחת פה"מ ממש רק זיבת דבר לח יוצא ממקום המקור שהיא למעלה ממקום הבתולים נמי לא נראה להקל אף דהרגשה זה אינו רק איסור דרבנן (כמו שביארו בתשובת אחרות הובא לעיל סי' קפ"ג סק"ח) וגם וסת התשמיש הוא רק דרבנן וה"ל תרי דרבנן ומצורף לזה דרוב נשים אינן רואות מ"ת מ"מ אין להקל דכיון דיוצא מהמקור חזקה שיצא בהרגשה ממש אלא דלאו אדעתה משום הרגשת שמש והרי סמכינן אסברא זו ומייתי חטאת עלה כמבואר ר"פ בנות כותים ומכ"ש שלא נוכל להקל להתיר לשמש עמה ע"כ משמים ירחמו עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש להעיר לפי מה שכתבתי לעיל סק"ב בשם תשו' שיבת ציון דלהכי אשה נאמנת לומר שראתה ג"פ מחמת תשמישולא אמרי' עיניה נתנה באחר היינו כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ הכא בנ"ד דלא עבידא לגלויי שהרי בלא אמירתה הוה תלינן בבתולים ורק משום אמירתה שמרגשת שהדם יוצא ממקורה דינינן לה כרואה מחמת תשמיש מהראוי לומר דאינה נאמנת אך לפי סברתי שם אתי שפיר]: