ש"ך על יורה דעה קפז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) מיד בכדי כו'. כלומר דאם ראתה מיד בשיעור זה אף על גב די"ל דאחר תשמיש ראתה מ"מ כיון דהיתה חייבת אשם תלוי מקרי רואה מחמת תשמיש אבל אחר השיעור הזה טהורה אע"ג די"ל קודם לכן ראתה יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש כן משמע בפוסקים אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש וכל זה פשוט וכן ביאר הגאון אמ"ו ז"ל בתשובה בארוכה עיין שם ואני מוסיף דכן משמע להדיא מדברי הראב"ד בס' בעלי הנפש ומביאו ב"י וז"ל הרואה דם מחמת תשמיש כו' אסורה לשמש והוא שבדקה עצמה כדי שתושיט ידה לתחת הכר כלומר בכדי שיהא בעלה באשם תלוי אבל אחר כך הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה בועלה ואינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש כו' עכ"ל מבואר להדיא דאע"ג דלא בדקה עדיין כלל מ"מ אחר שיעור דכדי שתושיט ידה אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ועוד דהא קאמר הרי הוא כמעל"ע שבנדה כו' והתם מיירי שלא בדקה עדיין דאם בדקה אינה מטמאה למפרע מעל"ע אלא מפקידה לפקידה ולפי זה לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם שהיא מותרת. שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל בתשובתו שם דאף אם תשמש אשה זו עוד פעם אחרת או ב' ותמצא מיד בשעת תשמיש מותרת ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים הראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא וכל זה ברור לא הוצרכתי לכתבו אלא להוציא מלב הקורא בדברי הרב שחלק על תשובת הגאון אמ"ו ז"ל בענין זה והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפילו ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכן הוא בדברי האחרונים וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש:
(ב) ג"פ. עם הראשון. דהיינו עוד ב' פעמים כ"כ בפרישה וכן הוא מוכח בטור ר"ס קפ"ז:
(ג) רצופים כו'. כלומר בלי הפסק תשמיש של היתר בינתים אבל א"צ ג' לילות רצופים כדלקמן ס"י בהג"ה:
(ד) על עד שלו. דבכה"ג אפי' מצאה זמן מופלג אחר התשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש דע"כ מחמת תשמיש הוא וכן מוכח בפ' כל היד (דף י"ד ע"א) ובפוסקים:
(ה) אלא תתגרש כו'. ולענין כתובה עיין בא"ע סימן קי"ו:
(ו) תתגרש ותנשא לג' כו'. עיין באה"ע סימן ט' מ"ש בזה:
(ז) ונאסרה על בעלה כו'. צ"ע אי מחמרינן מה"ט דאין אנו בקיאים לאסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בשלשה אנשים כן:
(ח) ואין חילוק כו' מיד שנשאה כו'. ע"ל סעיף י"ג דין בתולה:
סעיף ב
עריכה(ט) של אבר כו'. כתוב בתשו' משאת בנימין ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:
(י) עד מקום שהשמש דש. כתב בתשובת משאת בנימין שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ואשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל וע"ש שהאריך:
(יא) ואם לאו כו'. משמע דאם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת וכן משמע מדברי הפוסקים וכ"כ הב"ח סוף סעיף ב' וכתב הטעם דאילו היה מן המקור גם עכשיו היה נמצא על ראש המכחול וכן הוא בתשובת מיימו' פ"ד מהל' א"ב בשם ריצב"א נ"ל דאפילו בדקה עצמה על ידי שפופרת ולא מצאה דם כלל מותרת לשמש אחר כך דלמא נתרפאה שהרי ע"י הכנסת השפופרת רגילה לראות כמו על ידי אצבע כו' ופשוט הוא:
(יב) ומותרת. משמע אפילו לבעל הג' וכן משמע לעיל סוף סעיף א' בדברי המחבר וכן נראה מבואר מק"ו לקמן סעיף ג' וכן הסכמת הפוסקים:
סעיף ג
עריכה(יג) הרשות בידה כו'. מיהו אם בדקה לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל. כן כתבו הפוסקים:
(יד) ויש לסמוך אסברא כו'. ולפעד"נ דאין להורות בדיקה בבעל הראשון דהא הרמב"ם ורש"י אוסרים ובספרי כתבתי דבהכי יש ליישב מה שהניחו התוספות (דף ס"ו ע"א) בתימ' אבל אי נימא דמהני בדיקה בבעל הא' א"א ליישב ע"ש ותו דהרי הראב"ד והרמב"ן אוסרים בדיקה בזמן הזה וגם הרשב"א ורבינו ירוחם כתבו דנכון להחמיר כדבריהם גם אם ימצא שם על המוך תהא אסורה לכל העולם ומ"מ הב"ח ומהר"מ מלובלין בתשובות סימן נ"ב ושאר אחרונים מקילין:
(טו) ואם הרגישה כו'. נראה קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך אבדיקה כו':
סעיף ד
עריכה(טז) סמוך לוסתה כו'. כ' הפרישה סעיף י"א דלאו ברשיעי עסקינן ולר"ת דמחמיר לעיל סימן קפ"ד ס"י לפרוש ממנה סמוך לוסתה אפילו ביוצא לדרך משכחת לה הכא סמוך שמותר כגון אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו (כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב) עכ"ל וקשה לי דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו משום דכיון דוסתה ביום לא חיישינן דתראה בלילה שאין רגילה לראות בלילה א"כ כיון דמקילים מה"ט כ"ש דאין לתלות לקולא בהכי שלא תהא רואה מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז אלא הכא מיירי שעברה ושמשה א"נ ר"ת מפרש ואם יש לה וסת כרש"י או כהמרדכי אי נמי הכא מיירי בקטנה או שלא הביאה סימנים עדיין שא"צ לפרוש ממנה כל שלא קבעתו בג"פ וכדלעיל סימן קפ"ד ס"ג וקאמר הכא דאם נתברר ששמשה סמוך לוסתה דהיינו שראתה אחר התשמיש עוד פעם א' או ב' באותו זמן שנמצא שקבעה וסת בג' פעמים תולה בוסתה ודו"ק:
סעיף ה
עריכה(יז) באותו מקום כו'. כתב הב"ח דאין פירושו בכל איזה מקום שבאותו מקום אלא ר"ל באותו מקום עצמו שמשם יוצא הדם יש לה לשם מכה ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור צריך שתדע שיש לה מכה במקור אבל אם אומרה בסתם מכה יש לי אין תולין הדם במכה שיש לה ע"כ:
(יח) תולין בדם מכתה כו'. כתב הגאון אמ"ו ז"ל בתשו' דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאו על המוך תולין במכה והביא ראיות ע"ש וכ"כ הב"ח ס"ס ז':
(יט) ואם דם מכתה כו'. כתב הרב המגיד והר"ן והרשב"א דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה) לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכן דעת הרא"ש וכ"פ האחרונים דלא כהרמב"ן ומשמע מדברי הרא"ש שא"צ להראות לחכם אם הוא משונה וכן כתבו ב"י והאחרונים:
(כ) וכ"ז כו'. עיין בספרי שהוכחתי דס"ל להמרדכי (ותשו' מהר"מ דפוס פראג סימן תרנ"ה) דאם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפילו אין לה מכה כלל אמרינן שזהו דם טהור הוא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש שהרי עדיין לא הגיע וסתה והוכחתי שם שגם מהרא"י בפסקיו סימן מ"ז הבין כן אלא דדייק מהמרדכי מכח כל שכן דכיון דסבירא ליה דמחזקה אין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין דדם טהור הוא מה שלא היו תולין בלא זה מכל שכן דסבירא ליה דהיכא דאיכא מכה אע"פ שאינה מוציאה דם דטהורה ובכהאי גוונא אפשר דאף הפוסקים החולקים אהמרדכי מודים כיון דאיכא עוד צד היתר שיש לה מכה ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב והב"ח הבין פשט המרדכי דותולה במכתה כו' נקשר אתולה בוסתה והאריך בקושיות ופירוקים וכבר סתרתי שם כל דבריו בארוכה ע"ש אלא הדבר ברור שהמרדכי מציין הברייתא ותולה במכתה כו' וכן מוכח בבית יוסף וד"מ ובתשו' מהר"מ פדוו"א סימן ט' וי' ושאר אחרונים והוא פשוט ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו הלכך אין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים דבכה"ג אין לסמוך אהמרדכי דהא מדברי רש"י נראה שחולק וגם הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם והטור ושאר כל הפוסקים שפירשו ואם יש לה וסת ושמשה סמוך לוסתה תולין בוסתה אלמא לא שמשה סמוך לוסתה אפילו יש לה וסת לא תלינן דדם טהור הוא וכ"כ בתשובת מהר"מ פדוואה סי' י' ואשר נסתפק מעלתך אם יש להקל כדברי המרדכי בפי' ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' קולא גדולה היא ומי הוא אשר חיילים יגבר להקל נגד כל הפוסקים האחרים עכ"ל וכן הרב לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש (וגם זה בשיש לה מכה אע"פ שאינה מוציאה דם) ומדברי הב"ח נראה דמתיר בכל ענין ולפעד"נ כמ"ש:
(כא) אף על פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. פירוש אפילו אינה יודעת כלל שדרכה של המכה להוציא דם וע"ל ס"ק כ"ו:
(כב) וכן אם אין כו'. דין זה הוציא הרב בד"מ מדברי הש"ד סימן ו' וז"ל אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם המכה מוציאה דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה ואינה יכולה לתלות במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשעת וסתה אע"פ שיודעת שבא מן המכה טמאה דאל"כ אשה שיש לה מכה באותו מקום לא תהא טמאה לעולם אך כל כתמיה שנמצאו בבגדיה טהורים שתולים במכה אע"פ שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם שבכתמים הולכין להקל עכ"ל וכתב בד"מ שכן משמע מדבריו וכתב אח"כ וכן משמע מהג"ה מיי' פי"א מהל' א"ב בשם ס"ה והמרדכי דלעיל (שהביא ב"י דבריהם בסימן זה בד"ה אבל הגמי"י כתבו כו') עכ"ל ולפעד"נ דמשמע ליה להרב הכי מדכתב הש"ד אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה כו' משמע דוקא כשיודעת שבא מן הרחם דהיינו מן המקור הא לא"ה טהורה אע"פ שאינה יודעת שהמכה מוציאה דם משמע ליה נמי מדכתב סתמא מיירי בין באשה שיש לה וסת קבוע או שאין לה וסת קבוע וע"פ זה כתב וכן משמע בהג"מ ומרדכי דלעיל שדבריהם כדברי הש"ד אבל באמת לא משמע מידי דלא קאמר אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם כו' אלא לאפוקי סיפא דכל כתמי' תולה במכתה תדע דהרי הגמי"י כתבו בשם ס"ה אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אי לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם כו' עד מיהו כל כתמיה תולין להקל עכ"ל וכן הוא בס"הת סימן צ"ב א"כ אדרבה מוכח להדיא מהגמי"י וס"הת איפכא דאפילו אינה מרגשת כשהדם נופל מהרחם אלא שבדקה באותו מקום מצאה דם טמאה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם וזה ברור והכי משמע פשט דברי הפוסקים דאפילו בסתמא צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ותו קשיא לי על הרב דמאי ספק ספיקא הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה כה"ג לא מיקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ספק ספיקא בדין י"א וי"ג ע"ש שוב מצאתי בתשובת מהר"מ מלובלין סוף סימן קי"א שכתב על הגהות הרב שיש לפקפק על חלוקי דיניו וכולי האי ואולי כוון למה שכתבתי:
(כג) אם אין לה כו' אא"כ יודעת שמכתה מוציאה דם. דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך ל' כן נראה דעת הרב:
(כד) אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה (וכן באשה שיש לה וסת ומצאה דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם כששמשה שלא בשעת וסתה דסמכינן בהא אהמרדכי וכמו שנתבאר מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם או כשמרגשת שהדם נופל מהרחם דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכתה להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה) כן הוכחתי בספרי מדברי התוספות פרק כל היד (דף ט"ז ע"א) ומדברי האגור פרק כל היד ופ' תינוקת ומדברי הגהמי"י פי"א מה' א"ב בשם ס"ה והמרדכי ומביאם ב"י ומדברי הש"ד ס"ו ומתשובת מהרי"ל סימן ר"ג הועתק בהג"ה ש"ד סימן ז' וכן כתב בדרישה שי"ד והוכחתי שם דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה דלא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם והבית יוסף וד"מ וב"ח הבינו שהרשב"א פליג:
(כה) ומ"מ בשעת וסתה כו'. הרב העתיק זה מהפוסקים הנ"ל ואינן ענין לכאן דהם מדברים שלא בשעת תשמיש לענין אם צריכה לישב ז' נקיים כמו שנראה מדבריהם בביאור וכמו שכתבתי בספרי אבל לענין רואה דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה לא הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא תלינן במכה מ"מ תלינן בוסתה וצריך לומר דגם הרב אלעלמא קאי לומר שהיא טמאה וצריכה לישב ז' נקיים:
(כו) אינה תולה במכתה. אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם דאם לא כן לא תטמא לעולם אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ועוד דאם כן תקשי הוכחה זו לרשב"ג פרק כל היד (דף ט"ו ע"א) וכן למאי דמסיק ש"ס התם דכ"ע וסתות דרבנן ואם זו טהורה אפילו בשעת וסתה היכי משכחת לה אלא ודאי ש"ס מיירי כשמרגשת עתה שהדם יוצא מן המכה וכ"כ תוספות ואגודה שם ושאר כל הפוסקים וכמו שכתבתי בספרי ובית יוסף וד"מ והגהת דרישה כתבו דהרמב"ם והרשב"א חולקים וז"א דאע"ג דהרשב"א חולק ומתיר אפילו בשעת וסתה אע"פ שאינה מרגשת שמכתה עתה מוציאה דם מ"מ הרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס פרק כל היד וכמו שפירשו התוספות והפוסקים הש"ס במרגשת שעתה בא דם זה מן המכה כך יש לפרש דברי הרמב"ם אלא דהרשב"א חולק בביאור ויחיד הוא נגד כל הפוסקים הנ"ל:
(כז) וכתמים תולה במכתה בכל ענין. אפילו בשעת וסתה אפילו אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם כן משמע בדברי הפוסקים ועיין לקמן סימן ק"ץ סוף סימן י"א וסימן קצ"ו ס"י ומ"ש שם:
סעיף ח
עריכה(כח) יש מסתפקים כו'. כתב הב"ח מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה א' קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בשלש פעמים ומותרת לשמש בפעם רביעית לאחר הרפואה עכ"ל:
סעיף ט
עריכה(כט) אין מתירין כו'. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה על ידי כך אי נמי שאם נתגרשה ואחר כך עשתה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא אלא שאם עשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה:
סעיף י
עריכה(ל) כאלו ראתה כו'. כלומר כאלו עברה וראתה ג' פעמים רצופין בלא טבילה דודאי בלאו הכי א"א למצוא שלש פעמים רצופים שהרי צריכה לטבול בכל פעם וק"ל:
(לא) ואם אירע לה כו'. כלומר ואם אירע לה שראתה תכף אחר לידתה ג"פ רצופים ואח"כ עברה ושמשה בינתים ולא ראתה ואח"כ חזרה וראתה אחר לידתה שלש פעמים רצופים ולא שמשה שוב מותרת וכן אפילו ראתה אחר כל לידה ולידה שלש פעמים רצופים רק אח"כ בין כל לידה ולידה שמשה בינתים ולא ראתה ואחר לידה ג' או ד' חזרה וראתה ג"פ רצופים ושוב לא שמשה מותרת אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה אסור לה לשמש אחר כך לכתחלה דאין מתירין אלא כשאחר כך עברה ושמשה דהוחזקה ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ותלינן בחולשת הלידה אע"ג שחזרה אחר כך וראתה ג"פ אחר לידתה ולא שמשה אח"כ אבל אם שמשה אח"כ ולא ראתה אפי' ראתה מתחלה ג' פעמים רצופים שלא בעת לידתה טהורה דעדיף מבדיקת שפופרת כך הם ביאור דברי הרב וכן משמע בעט"ז כדפי' עיין שם והכי מוכח להדיא בתשוב' הר' יוחנן שם שכתב לכאורה משמע מדקאמר בלידה ג' בענין זה בלא שינוי משמע שגם בלידה ג' כו' משמע שהיו כל הלידות שוות ממש ולא בא השואל לשאול עד אחר לידה ג' ובלידה ג' ע"כ היו רצופים דאל"כ פשיטא דבלא"ה שרי לכ"ע אפילו בלא לידה דהא רצופים דוקא בעינן וכדאיתא בתשובה שם וכדלעיל סעיף א' ולא היה צריך המשיב שם למצוא טעם היתר לידה ואם כן משמע שגם הג"פ הראשונות היו רצופים ע"ש ודוק והב"ח פירש דעת הרב שראתה אחר הלידה שלש פעמים אבל לא היו רצופים כו' וכתב שכן משמע מתשוב' הר"ר יוחנן לשם ונהפוך הוא וכדפירש' ובלאו הכי נמי אין סברא לומר כן דהא כיון דשרי אחר לידה האחרונה אפילו היו רצופים א"כ מה לי שהיו הביאות הראשונות רצופים או לא וכ"ז נראה לי ברור:
(לב) אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה כו'. נ"ל דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא וכדלקמן סי' קצ"ד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל לא להוציאה מבעלה וכה"ג כתבו הט"ו והפוסקים לקמן סימן ק"צ סמ"ב גבי כתם דאם השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה אפילו בזמן הזה דאף על פי שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חברתה לא החמירו עכ"ל ונראה דכ"ש הכא ועוד דהכא איכא נמי צד היתר דמחמת חולשת הלידה ראתה דם מחמת תשמיש. נ"ל:
(לג) מיהו כל מקום כו'. ובספר אפי רברבי דף צ"ג ע"א כ' ולי נראה דדוקא שעברה ושמשה ג' פעמים ולפעד"נ דדברי הרב ברורים בטעמא דתשמיש זה שלא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת וכן משמע בתשוב' מיימוני שהבאתי לעיל ס"ק י"א דאצבע הוי כשפופרת ע"ש:
סעיף יא
עריכה(לד) מותרת לבעלה שהרי לא קבעה כו'. פי' והלכך כשהגיע חצי שנה אחר ראיית פעם האחרון ולא ראתה אז תו לא חיישא כלל וכן הוא בתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף וז"ל ותו לא חיישא דכל מידי דלא מיקבע בג' זימנין מיעקר בחדא זימנא לאפוקי אם היתה קובעת היתה צריכה ליעקר ג"פ כדבסמוך אבל ודאי דאפילו קבעה בשלשה וסתות שוים או בדילוג מותרת לבעלה בין וסת לוסת כדבסמוך וע"ל סימן קפ"ט מדין קביעות הוסתות בשוה או בדילוג:
(לה) מיהו חוששת לאחרון כו'. ונ"ל דה"ה לוסת החדש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסורה לשמש בט"ו באייר ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו לחודש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה א"א בלא ראיה שניה והכי אמרינן לקמן סימן קפ"ט סי"ט וסכ"ב גבי וסתות הגוף ואף ע"ג דהתם צריכה למיחש לוסתות הגוף אפילו שלא בשעת וסת החדש כגון שפיהקה פעם אחת וראתה צריכה לחוש כשתפהוק עוד פעם שנית באיזה זמן שיהיה שאני התם שהוסת הגוף בא מעצמו אבל בוסת הגוף שבא על ידי אונס כגון קפיצה קי"ל התם בסעיף י"ז דאינה חוששת אלא בשקבעה אותו ביום ידוע ולא כל פעם שתקפוץ ותשמיש חשיב ע"י אונס כמו קפיצה וע"ל סימן קפ"ט ס"ק מ"ד:
סעיף יב
עריכה(לו) ולא ילך כו'. וכתוב בתשובת מהר"מ פדווא"ה סימן י' דהיכא שנפרדו זה מזה שאינו דר בשכונתה א"צ עדים דאין לך סהדי יותר מזה שמרוחקים הן עיין שם ועיין בא"ע סי' קי"ט ס"ז וכ' עוד שם דאם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ועיין בא"ע סימן קנ"ד ס"י:
סעיף יג
עריכה(לז) ואפילו אם כו'. והב"ח חולק ופסק דאפילו אין לה צער כלל בשעת תשמיש תלינן בדם בתולים אבל בתשובת משאת בנימין סימן מ"ז האריך ופסק כהרב ע"ש וגם הב"י גופיה כתב בסוף דבריו מסתפינא להקל אלא אם כן יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים: