שולחן ערוך יורה דעה קעב ו
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קעב · ו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג' זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר:
- הגה: לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב"י בשם בעל התרומות ורמב"ן). מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ב"י בשם הרשב"א):
מפרשים
(לא) הנותן חורבתו כו'. ע"ל ס"ס קס"ו בהג"ה:
(לב) לוה כו'. לשון הרב מגומגם בזה ומה שעולה מבה"ת בשם הרמב"ן הוא דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו היא אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע הלוה לאדון אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה וכתב עוד בה"ת שם שאסור להלוות לחבירו מנה ע"מ שישלם המס מאותה מנה אבל מותר לומר לו אלווך מנה ואם תרויח מהן תפרע תחלה המס והמותר יהיה שלך ואם לא תרויח אפרע אני משלי וע"ש ועיין לקמן סי' קע"ז סעיף ח':
(לג) צריך להחזיר כו' גם השכר. היינו כשהמלוה היה דר בו בנכייתא וכהאי גוונא דלא היה אפי' א"ר אלא הוי כמכירה. רשב"א:
אלא זהוב אחד מותר. דזה דמי למשכנתא דסורא שנזכר סעיף א' מסימן זה:
כשהמס מעות. שאין המס הזה מוטל על המעות שלו אלא על גוף הקרקע של לוה אבל אם המס בפירות שנוטל האדון חלק בפירות הקרקע אסור לפי שחלק השייך לאדון בפירות לא יוכל בעל הקרקע למכרו ולא למשכנו וכי פרע לי' לוה להאדון רבית הוא דקא יהיב למלוה כ"כ ב"י בשם בעה"ת בשם הרמב"ן ונראה פירוש דבריו דאם נתינת המס במעות ממילא שייך המס מגוף הקרקע וגוף הקרקע היא של הלוה דהא לא זבין ליה בנכייתא אלא הפירות הגדילים בה על איזה זמן וע"כ חייב הלוה ליתן אותו המס מן הדין:
מי שהשכין בית כו'. זהו מתשובת הרשב"א שמביא ב"י בסוף הסימן ועיקר החידוש הוא דל"ת כיון דהלואה היא ה"ל כרבית מה שיתן הלוה למלוה השכר שהוצרך המלוה ליתן לאחרים ואפילו לרב דס"ל מוכר שאינו שלו יש לו מעות ושבח מ"מ מודה בהלואה דה"ל כרבית קמ"ל דמותר כאן דהנכייתא הו"ל כמכירה לגבי פירות ומסיק דצ"ע להתיישב בדבר כו' והיינו דשמא לא הוי כמכר גמור לענין זה שישלם לו מה שנתן שכר לבעל הבית. וצ"ע על רמ"א בהעתקה זו דבתשובת הרשב"א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ומכח זה פסק הרשב"א שחייב לוה לשלם מה שהתנה בדין האחריות ולמה לא זכר כאן רמ"א שקיבל עליו אחריות וכמדומה שהוא סובר דגם בזה אמרינן אחריות טעות סופר כמ"ש בח"מ סי' רכ"ה ואי מהא לא איריא דהא טעמא דאחריות ט"ס איתא בפ"ק דב"מ (דף י"ד) משום דלא שדי אינש זוזי בכדי וכאן לא שייך לומר כך דהא אף אם יקחנו ממנו בעה"ב מ"מ לא יהיה למלוה הפסד דהמעות שהלוהו יחזיר לו וגם לא ינכה לו כלום בעד הדירה מחמת שהיא של אחרים ואין לדמות זה למה דאיתא בח"מ סי' שע"ג דמוכר שדה שאינו שלו דכתב שם ב"י בשם הרא"ש דאף לגבי השבח אמרינן אחריות ט"ס דשאני התם דאנן סהדי שכל הקונה שדה דעתו להשביח' ובשביל זה מטריח עצמו ומוציא ממון הרבה ולא די לו כשיחזיר לו המוכר מעותיו משא"כ כאן בנכייתא שמנכה דבר מועט בשביל הפירות ששוין הרבה ועיקר ההיתר בשביל שמכניס עצמו בספק שמא לא יגדלו פירות כלל אבל בודאי אינו מבקש מן הלוה שישלם לו מכיסו מה שיצטרך ליתן לאחרים יותר ממה שמגיע עליו כשיעור הנכייתא כיון שלא יהיה לו שום הפסד וברצון מכניס עצמו לספק כזה דאפשר שיוציא קימעא ויאכל הרבה כשלא יקח (המעות) ממנו ואם יקחנו ממנו עכ"פ לא יהיה לו הפסד דהא עכ"פ דר שם והלוה לא ינכה לו כלום וא"כ קרוב לשכר גדול ורחוק להפסד לגמרי הוא ואמאי אמרינן שיהיה כאן אחריות טעות סופר כל שלא קיבל עליו האחריות בפירוש ותו דגם התם בח"מ סי' שע"ג כתב ב"י בשם המגיד משנה דס"ל להראב"ד דלענין שבח ל"א אחריות ט"ס ומ"ה נראה דכאן בנכייתא שלא הוזכר כלל ממקח רק הלואה רק שעושה עמו היתר שיוכל לאכול הפירות מחמת הניכוי ודי בכך להתיר זה לא שנאמר שיגרום היתר זה שחייב לשלם לו הלוה מכיסו הפירות אס יקחם בעה"ב כל שלא קיבל האחריות עליו בפירוש וזהו ודאי דרכיה של תורה דרכי נועם ולא על חנם הזכירו הרשב"א בתשובה שקיבל הלוה אחריות עליו בפירוש ולא עוד אלא גם בזה מסיק הרשב"א שצריך להתיישב בדבר אלא שרמ"א עשה ממנו הלכה ברורה והבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא בקיבל הלוה אחריות בפירוש עליו בשעת הנכיית' שהוא חייב לשלם שכר דירה מכיסו אם יקחנו בעה"ב אז תנאי שבממון קיים אבל אם לא קיבל עליו בפירוש אחריות לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא ניכוי אע"פ שהוכרח לשלם שכר דירה ואין בזה משום אחריות טעות סופר כנלע"ד:
(יז) מותר: דזה דמי למשכנתא דסורא.
(יח) כשהמס: כ' הש"ך דלשון הר"ב מגומגם בזה דמבעה"ת שהוציא ממנו הרב דין זה מבואר דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו הוא אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע הלוה לאדון אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה והט"ז כ' דהכי פירושו של דברי הרב דאם נתינת המס במעות ממילא שייך המס מגוף הקרקע דהוא של הלוה דהא לא זבי ליה בנכייתא אלא הפירות הגדילים בה על איזה זמן וע"כ חייב הלוה ליתן אותו המס מן הדין.
(יט) השכר: היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה"ג דלא היה אפי' א"ר אלא הוי כמכירה הרשב"א וכתב הט"ז דצ"ע דבתשובת הרשב"א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ולמה לא זכר רמ"א כאן שקבל עליו אחריות דהא לא שייך בכאן לומר אחריות ט"ס הוא ולכך פסק להלכה אם לא קיבל עליו אחריות בפירוש לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא נכוי אע"פ שהוכרח לשלם שכר דירה ואין בזה משום אחריות ט"ס (ובנה"כ כ' דאין דבריו מוכרחים די"ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט"ס הוא).