באר היטב על יורה דעה קעב
סעיף א
עריכה(א) דסורא: והטעם בב"י בשם הרמב"ן שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שעושה ואינו יכול לכופו לפרוע חובו לא מזו ולא משאר נכסים משא"כ במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים והש"ך כ' דמשמע טעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר ולפ"ז אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו כשירצה מותר מיהו דעת המחבר נראה דלעולם בעינן שלא יהא כח בידו לגבות מחובו כלום.
(ב) מועט: אפילו פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה. ב"י וד"מ.
(ג) לסלק: כ' הש"ך ואפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוא בנכייתא וע"פ זה הוא המנהג ודלא כדכתב הלבוש ע"ש.
(ד) ספרים: כ' הט"ז צ"ע דלמה סמך רמ"א על דעה זו כיון דבח"מ סי' ע"ב הביא הב"י תשובת הרשב"א וכן המרדכי דאסור בלא נכייתא ור"ק הוא ולכל הפחות היה לו להביא בל' י"א להחמיר והש"ך כתב שלא נעלם מעיני הרב דברים אלו וכמ"ש בד"מ לכך סיים וטוב להחמיר לעשות בנכייתא.
(ה) כשאחריות: פי' שכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז אם יתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר אבל כשלא כתב לו אחריות על שאר נכסיו אע"פ שאם יתקלקל המשכון גובה משאר נכסיו מ"מ כיון שאין לו מיד משכון אחר שרי. ש"ך.
(ו) אסור: וכ' הט"ז ומ"מ לא הוי אלא אבק רבית.
(ז) מנכין: שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא ואם צריך שיאמר זה דוקא בב"ד או לא כתב ב"י ב' דעות בזה ומשמע דוקא היכא דהוי א"ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה אבל היכא דאפילו א"ר נמי לא הוי כגון בנכייתא באתרא דמסלקי כיון דשרי אע"ג דמיחה לא מנכינן ליה עד דמייתי זוזי ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא ושלים זמניה וזה אוכל אחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל בתחלה זה מותר אע"ג דלא כתב ליה אכול בנכייתא כ"ז שתמשוך זו בידך כ"כ הב"י בשם הרשב"א וכתב הש"ך וא"ל ממ"ש המחבר בח"מ סי' ע"ד ס"ג חוב דמשכונו דקאכיל מיניה פירות באתרא דלא מסלקי אם רצה אינו מקבל המעות קודם הזמן אלא א"כ מניח לו הפירות לאכול וסתם הרב כדבריו דהתם ה"ק דמחייב להניח לו לאכול בשומא ומנכינן ליה דמי כולי פירי כמה דשיימי ליה ב"ד מיהו דעת כמה פוסקים דקודם זמן הסילוק אינו יכול למחות ולא מנכינן ליה כיון דהוא באתרא דלא מסלקי ונראה לי דספיקא דדינא הוא והמע"ה עכ"ל.
סעיף ב
עריכה(ח) לשכרה: כ' הלבוש מיהו נ"ל שצריך שלא יתנה בכך בשעת ההלואה וכ"ז במשכנתא דסורא אבל משכונא אחרת אפי' אם אדם אחר שכרה אסור ואם התנה כן הוי ר"ק ודלא כהלבוש וגם הט"ז השיג על הלבוש ע"ש וכ' רבינו ירוחם ואותן המקומות שנותנין מעות על הבתים במשכונא וב"ה דר בו בשלו ואין המלוה מחזיק לעולם בבית ואדם אחד מתחייב למלוה בדבר קצוב בכל שנה כ' מורי הרד"א דאם אותו שמחייב עצמו עושה כן מדעת עצמו מותר אבל אם עשה בשליחות הלוה אסור והוי ר"ק לכ"ע עכ"ל.
סעיף ג
עריכה(ט) שאוסר: דעיקר ההיתר הוא מאחר שמקבל עליו אחריות מש"ה כל שהאחריות בטל אין כאן היתר וטעם המתירין משום דס"ל דההיתר הוא מטעם דכתב לו כך בשטר או משום שאין כח ביד המלוה לגבות חובו. ש"ך.
(י) אינה: כ' הש"ך דהוא ט"ס וצ"ל נפדית לחצאין דהיינו דהמלוה מחויב לקבל החצי מ"מ יאכל המלוה כל הפירות כמ"ש בח"מ בסי' ע"ד ס"ד.
(יא) אסור: אפילו בנכייתא דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכ"כ בעל העיטור וכ' הט"ז ונ"ל דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד אבל אם אומר למלוה תחזיק בשדה ותקנה אותה בחזקה להיות לך קנוי לפירותיה והוא החזיק כן מותר בנכייתא כ"ש במשכנתא דסורא עכ"ל.
(יב) מנהג: כ' הש"ך צ"ע דהב"י לא כתב כן אלא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא דדי למתירים בנכייתא והבו דלא לוסיף עלה.
(יג) הולכים: ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה שוב לא יפדנו אותה שנה איכא פלוגתא בין הפוסקים אי דינן כאתרי דמסלקי או לא וכ' הב"י דכל הפוסקים ס"ל דהוי כאתרא דלא מסלקי.
(יד) נתבארו: בסי' ס"ז ס"ב ובסי' קע"ה סנ"ז נ"ח ובסי' רע"ח סס"ג.
סעיף ד
עריכה(טו) בדמים: כ' הש"ך פי' בדמים אלו של דמי ההלואה או שיוסיף לו מעט ומ"מ הוא שוה יותר (ומוזיל גביה מחמת ההלואה) אסור דלא כדמשמע מהרב המגיד דכל שפסק דמים ידועים בשעת הלואה אע"פ שאינו שוה יותר אסור ומ"מ יש להחמיר לכתחלה וכ' הב"ח דהאי אסור פי' דהוי א"ר וע"ל סי' קע"ד וכתב הלבוש אע"ג שבמשכון אין דינא דבר מצרא שהמלוה קודם להמצרן מ"מ בהלואה זו שאמר לא תמכרנה אלא לי בשויה נ"ל שאינו דוחה המצרן דאל"כ ה"ל הנאת דחיית המצרן רבית גביה והשיג עליו הט"ז דלא דק כלל דמה רבית שייך כאן דהא אין הלוה נחסר כלום ומביא כמה ראיות לזה דמותר ע"ש.
סעיף ה
עריכה(טז) שיחזיר: אפי' היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהן הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע ולא יהיה יפה כחו מכח העובד כוכבים וכשפודה אותו הרי המלוה כחוזר ומוכרו לו. ש"ך בשם הפוסקים.
סעיף ו
עריכה(יז) מותר: דזה דמי למשכנתא דסורא.
(יח) כשהמס: כ' הש"ך דלשון הר"ב מגומגם בזה דמבעה"ת שהוציא ממנו הרב דין זה מבואר דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו הוא אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע הלוה לאדון אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה והט"ז כ' דהכי פירושו של דברי הרב דאם נתינת המס במעות ממילא שייך המס מגוף הקרקע דהוא של הלוה דהא לא זבי ליה בנכייתא אלא הפירות הגדילים בה על איזה זמן וע"כ חייב הלוה ליתן אותו המס מן הדין.
(יט) השכר: היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה"ג דלא היה אפי' א"ר אלא הוי כמכירה הרשב"א וכתב הט"ז דצ"ע דבתשובת הרשב"א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ולמה לא זכר רמ"א כאן שקבל עליו אחריות דהא לא שייך בכאן לומר אחריות ט"ס הוא ולכך פסק להלכה אם לא קיבל עליו אחריות בפירוש לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא נכוי אע"פ שהוכרח לשלם שכר דירה ואין בזה משום אחריות ט"ס (ובנה"כ כ' דאין דבריו מוכרחים די"ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט"ס הוא).