שולחן ערוך יורה דעה פז ג
<< · שולחן ערוך יורה דעה · פז · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה; אבל בשר טהורה בחלב טמאה, או בשר טמאה בחלב טהורה -- מותרים בבישול ובהנאה. ובשר חיה ועוף -- אפילו בחלב טהורה -- מותר בבישול ובהנאה, ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן. אבל דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן:
- הגה: ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם (ד"ע):
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(ג) אבל בשר טהורה בחלב טמאה כו'. ל' הטור אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה עכ"ל וכתב הב"י שלשון שאינו מכוון הוא דמ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דאי לבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב וגם לא היה ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא כו' עכ"ל לכך תיקן כאן הלשון ויפה כוון אלא שהב"ח השיג עליו ופי' דהטור אתא לאשמועינן דמ"מ מדרבנן אסור' משום בשר בחלב ונ"מ לענין חתיכה נעשית נבילה דס"ל (לקמן סי' צ"ב) דאינו אלא בבשר וחלב וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד ע"ש וכן פי' הפרישה ולפ"ז אפילו לדידן דק"ל חנ"נ בכל האיסורים היה נפקותא בדבר לענין מ"ש הרב בהג"ה סי' צ"ב ס"ד ע"ש ודוק ולפע"ד ז"א דודאי לא אשכחן בשום דוכתא וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן וגם מפרש"י והר"ן (פכ"ה דף קי"ג ע"א במשנה) משמע להדיא דלית בהו איסור משום בשר בחלב כלל אפילו מדרבנן וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בשר בחלב דבשלמא בבשר עוף שייך שפיר גזירה שאם היו אוכלי' בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב וכדכתב הרמב"ם שם אבל מה ענין לגזור שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בשר בחלב דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה וזה נראה כוונת הב"י במ"ש וגם לא היה ענין לאסרו כו' דלא כמו שכתוב בלשון הב"ח דהא כבר אסור באכילה מן התורה ולא הוצרכו לגזור עליו והבין שהב"י בא לומר דאין נ"מ בדבר אם הוא אסור משום בשר בחלב או לאו כיון שכבר אסור מן התורה ולכך השיב דנ"מ כו' אלא כוונת הב"י כדפירשתי וכן עיקר לדינא בשגם שחתיכה הראויה להתכבד גופיה הוי מדרבנן וכדלקמן סי' ק"י גם הדרישה כתב בסוף דבריו אלא שעדיין קשה שלא מצינו זה בשום מקום שבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא יש בו איסור דרבנן ושנעשית נבילה מדרבנן ע"כ:
(ד) ובשר חיה ועוף כו' ואף באכילה כו'. דעת המחבר דבשר חיה ועוף אינו אסור באכילה אפילו דרך בישול אלא מדרבנן ומותר בהנאה ובבישול לגמרי ומהרש"ל והב"ח תלו עצמן בדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"ו במ"ש קשה להקל נגד התוס' לכך פסקו דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא ובספרי החזקתי דברי האומרים שהוא מדרבנן מן הש"ס והבאתי שם שכן דעת הרבה פוסקים מאד ושאף מהרא"י לא קאמר אלא שקשה להקל נגד התוס' שלא לאכול גבינה אחר בשר עוף מיד אבל מודה לדינא דבשר עוף בחלב דרבנן שהרי כתב בהגהת ש"ד סי' ס"ט דביצים גמורים מותר לאכלן בחלב משום דבשר עוף בחלב דרבנן הקילו (וכ"כ רנ"ש במ"ש סימן ס"ט שמהרא"י תופס עיקר כבה"ג ע"ש) ואף שהתוס' תלו דין אכילת גבינה אחר בשר עוף בזה דבשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן מ"מ אין זה מוכרח כמ"ש שם וגם מדברי התוס' עצמן שם משמע שאין מוכרח לומר כן אלא שבאו ליישב מנהג העולם ע"ש ובאמת י"ל דרך אחרת דאף למאי דקי"ל בשר עוף בחלב דרבנן אסור לאכול גבינה מיד אחריו וכדלקמן ר"ס פ"ט והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן מפרשינן כמו שמפרש הרמב"ם וסייעתו ומביאו ב"י סי' פ"ט דהיינו באוכל גבינה ואח"כ עוף ועוד יש לחלק בכמה גווני והרי כתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות ממרים שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף ע"ש:
(ה) אבל דגים כו'. כתב העט"ז וז"ל ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בא"ח סימן קע"ג עכ"ל ובאמת נמשך אחר הב"י שכתב כן אבל הוא טעות כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול גם בד"מ השיג על הב"י בזה וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה וגם בש"ס פרק כ"צ (דף ע"ו ע"ב) משמע בהדיא דלית ביה אפילו משום סכנה ע"ש והוא פשוט:
(ו) ונהגו לעשות חלב משקדים כו' הואיל כו'. כלומר ול"ד לדם דגים ס"ס ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הילכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שאסור מדאורייתא אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן וליכא למיחש למראית העין ולכן בשר בהמה בחלב שהוא אסור מדאורייתא יש להניח אצלו שקדים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא חלב ממש וכ"כ בת"ח שם סוף כלל ס"ב ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאי לאו הכי אפילו בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא וא"צ להניח שקדים וכן מוכח בת"ח שם להדיא ע"ש ובסימני ת"ח אבל מהרש"ל פכ"ה סי' נ"ב למד מהך דדם דגים דבפורים וכיוצא בו שרגילים לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור אם לא שיניח שקדים אצלו בתוכן ובצידן להיכירא ובפרט גבי בשר עוף דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף בחלב שרי אפי' מדרבנן כר"י הגלילי עכ"ל וכן הסכימו האחרונים וכן נלפע"ד (שוב בא לידי ס' באר שבע ומצאתי שפסק נמי הכי) דהא אפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי ומהם בש"ס פרק במה בהמה (דף נ"ד) ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירש"י לשוק למכור והיינו מראית העין וכדאיתא בפ' במה אשה (סוף דף ס"ד) והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ח סי' ש"ה אע"פ שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בא"ח ובח"מ ס"ס רל"ה וכן מוכח בהדיא בתוס' בכתובות פ' אע"פ (דף ס' ע"א) ד"ה ממעכן כו' דאפי' במידי דרבנן חיישי' למראית העין והכי משמע בדוכתי טובי:
ט"ז - טורי זהב
מותרים בבישול ובהנאה. בטור כתוב אבל בשר טהורה בחלב טמאה או איפכא ובשר חיה כו' אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול כו' הקשה ב"י דאם מין אחד טמא הא אסור באכילה מדאורייתא ולמה להו למיגזר עליו איסור בשר בחלב לאכילה ובדרישה ומו"ח ז"ל מתרצים דיש נ"מ בגזרה זו דלהוי בו דין חתיכה עצמה נעשית נבילה שס"ל לרבינו אפרים בסי' צ"ב דלא אמרינן כן אלא בבשר בחלב ולא דקו רבנן בזה כבודם במקומם מונח דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכל אחד בפני עצמו מותר רק בתערובות אסורים ונעשים גוף אחד כמו שמביא ב"י בשם התוספות בסי' צ"ב וזה לא שייך כאן במין אחד טמא דהא בלאו הכי יש בו איסור מן התורה וא"כ הוי כשאר איסורים וא"ל דרבנן גזרו בזה לומר חתיכה עצמה נ"נ אטו שאר בשר בחלב דאורייתא דא"כ גם בבישול והנאה היה להם לגזור כן כיון שאיסור אכילה יש בלאו הכי מן התורה והם החמירו על התערובת ה"נ הו"ל להחמיר בזה ומדברים אלו הוקשה גם מ"ש עוד מו"ח ז"ל דיש נ"מ לחתיכה הראויה להתכבד שנזכר בש"ע סי' ק"א דאם נאסרה מחמת שקיבלה טעם בטל מלבד בבשר בחלב גם זה ליתיה כלל דהא דהחמיר שם בבשר בחלב הוא מטעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה כמבואר בב"י שם בשם ת"ה וסמ"ק וסה"ת דכיון דנתבשל בשר בחלב נעשה גוף אחד של איסור משא"כ בשאר איסורין כו' עכ"ל וכאן לא שייך לומר כן דיש באחד מהם איסור דאורייתא בלאו תערובת בשר בחלב מש"ה הוי בשר בחלב שלו עכ"פ לא גריע משאר איסור בלוע ואין בו משום ראוי להתכבד ומלבד כל מה שזכרנו אין מקום לומר שרבנן גזרו שיהא איסור אכילת בשר בחלב במין א' טמא דלא מצינו זה בגמרא ולא בפוסקים כלל אלא בבשר עוף לחוד יש פלוגתא ואדרבה במתני' תנן בבהמה טמאה מותר בבישול והנאה ופירש"י אבל אכילה לא הזכיר דמותר כיון דיש איסור מחמת טומאה ש"מ דבלאו טומאה אין שום שייכות איסור בזה דאם לא כן היה למתני' להזכירו אלא פשוט דבמין אחד טמא הוי כשאר איסורין ממש אלא ברור דמ"ש הטור שאינו אלא מדרבנן לא קאי רק אבשר עוף ולא כלל בשר טמא או חלב טמא עמו רק לענין שיהא מותר בהנאה ובבישול כמ"ש ב"י ומ"ה יפה עשה בש"ע שלא העתיק זה ומו"ח ז"ל כתב דאינו נכון ולי נראה שהדין עמו בבירור ולפי מה שנמצא בשם רש"ל שהגיה בטור תיבת לא קודם ובשר חיה כו' א"ש טפי דאין כוונת הטור רק להשמיענו שיש שם היתר בישול והנאה:
אבל דגים כו'. בב"י כתוב ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה והוא ט"ס וצ"ל עם בשר כמוזכר בא"ח סי' קע"ג וכ"כ בד"מ שנתערב להב"י כאן בשר בחלב ובלבוש העתיק כמו שהוא בב"י ואינו נכון:
כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו גבי דם. בד"מ ות"ח כלל ס"ב כתב שרש"ל למד מדם דגים לאסור לאכול בשר עוף בחלב של שקדים אא"כ הניחו משקדים אצלו משום מראית עין ודחה דבריו שאין ראייה מדם שמצינו בו איסור כרת משא"כ בבשר עוף בחלב שהוא דרבנן ואפילו בבהמה אינו אסור אלא דרך בישול דוקא הלכך לא חשו בזה למראית עין ע"כ ואף כי דברי רמ"א נכונים וכבר נתפשט המנהג כן מ"מ נראה שיש להניח לכתחלה שקדים גם אצל בשר עוף אלא במקום שאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה דכל מאי דאפשר לן לתקוני מתקנינן ותו דלא גרע מחלב אשה דבסמוך שחשו למראית עין אבל באם אין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה כמו בחלב אשה בסמוך וכן משמע לשון רמ"א שכתב יש להניח כו' דמשמע בדיעבד או שא"א להניח לא מעכב האכילה בשביל זה.
באר היטב
(ג) ובהנאה: כתב הש"ך אבל באכילה בלא"ה אסור מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא ולא שייך לאסור משום בשר בחלב והב"ח כתב דמדרבנן אסור משום בב"ח ונ"מ לענין חנ"נ דס"ל להמחבר לקמן סי' צ"ב דאינו אלא בבשר בחלב וכן לענין חה"ל והשיג עליו הט"ז דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכ"א בפני עצמו מותר רק התערובות אסרו דנעשים גוף א' וזה לא שייך כאן במין א' טמא וכן חה"ל לא שייך כאן דלא גרע משאר איסור הבלוע ואין בו משום חה"ל וגם הש"ך חולק על הב"ח ע"ש.
(ד) מדרבנן: והב"ח פסק דבשר עוף בחלב הוא מן התורה וחולק עליו הש"ך ומביא ל' הרמב"ם שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף.
(ה) איסור: ובעט"ז כתב דמ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמ"ש באורח חיים סי' קע"ג וטעות הוא שלא נזכר שם אלא דגים עם בשר אסור לאכול משום סכנה אבל דגים עם חלב לא שמענו ולא ראינו וכל יום נוהגין לבשל דגים בחלב ולאכול וגם בש"ס פ' כ"ה משמע בהדיא דלית ביה משום סכנה והוא פשוט עכ"ל הש"ך.
(ו) משקדים: כתב הש"ך ולא דמי לדם דגים סוף סימן ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הלכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שהוא אסור מן התורה אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן ליכא למיחש משום מראית עין ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאל"ה אפי' בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא אבל מהרש"ל פסק דגם בשר עוף בחלב שקדים אסור אא"כ מניח אצלו שקדים וכן נראה עיקר דהא מצינו דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראית עין בכמה דוכתי וכמ"ש באורח חיים סי' ש"ה ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לשוק למכור והיינו מ"ע אע"פ שמקח וממכר בשבת אינו רק מדרבנן עכ"ל והט"ז כתב דודאי לכתחלה יש להניח שקדים אפי' אצל עוף אבל במקום שאין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן.