שולחן ערוך יורה דעה סט א
שולחן ערוך יורה דעה · סט · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
צריך להדיח הבשר קודם מליחה. ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית (טור). אם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה (או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה (ארוך כלל ד וי"ז)) -- צריך לחזור ולהדיחם. הגה: ואם לא עשה כן הוי כלא הודח כלל (שם).
- הדח' הבשר לכתחלה יזהר לשרותו נגד חצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה. אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב סגי ליה. ואחר כך ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא דם (הגהות ש"ד והגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א).
- ונהגו שלא להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורין בו בשר. ואם נשתהא הבשר בשרייתו מעת לעת -- הבשר וגם הכלי אסורין. ועיין לקמן סימן זה. אבל פחות ממעת לעת אין להקפיד. ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור ולשרות בו (בארוך).
- דין בשר שמלא קרח כיצד נוהגין עם שרייתו -- עיין לעיל (סימן סח)
מפרשים
(א) (צריך להדיח הבשר) קודם מליחה. הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה ר"ן וי"א במרדכי והמרדכי כ' הטעם דהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה שאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימלחנו אפי' אחר זמן אבל הגמי"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם שהוא בעין וכן כת' בסמ"ג (לאוין קל"ד דף מ"ח ע"ב) וכן כתוב בשערי דורא ובהגהת ש"ד דדם שעל גבו הוי כמו דם בעין שנפל ע"ג בשר רותח ואסור דלא שייך מישרק שריק ולא כבולעו כך פולטו וכן נמי צ"ל לדידהו דלא אמרינן גבי דם בעין איידי דטריד למיפלט לא בלע וכן כתב הר"ב סוף סימן ע':
(ב) ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית. וכת' באו"ה ריש כלל ד' ומביאו בת"ח כלל ט"ו ד"ד דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלימות בבי טבחי כמו שרגילים לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותם ואפילו לא בקען אח"כ דאינו קרוי הדיחו הטבח עד ששרה אותן קצת בכלי עכ"ל ועד ששרה [בכלי] הוא לאו דוקא דאה"נ אם לא הדיחו דרך העברה אלא הדיחו היטב וכמ"ש הר"ב בסמוך לכך כשהעתיק בת"ח שם ל' או"ה העתיק דאינו נקרא הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך בשר שמדיחים כשרוצה למלחו ע"כ נ"ל מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרי' דמסתמא הדיחו יפה וכן משמע בב"ח:
(ג) חתך כל נתח לשנים כו'. דקדק לכתוב חתך דהיינו דוקא בסכין הוא דצריך לחזור ולהדיח וכמ"ש המרדכי דאגב דוחקא דסכינא מפליט מיהו דעת הר"ן בפ"ק דחולין גבי הטבח צריך שיהיו לו ג' סכינים דאם חתכו אח"כ לשנים א"צ לחזור ולהדיחו וכן מוכרח דעת הר"י ן' חביב שהביא הב"י בס"ס ו' ע"ש אך י"ל דהר"ן לטעמי' אזיל דס"ל דטעם הדחה לאו משום דם הוא אלא כדי שיתרכך הבשר וכמ"ש בשמו בס"ק א' וכיון דחללינהו בי טבחי כבר נתרכך ולא איכפת לן במה שחתכו אח"כ לשנים וזהו ג"כ דעת הר"י ן' חביב אבל לדידן דקי"ל דטעם הדחה הוא משום דם וכדלקמן סעיף ב' צריך הדחה אף בדיעבד:
(ד) או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה. אבל אם לא היה מסירם היה נחשב הכל כחתיכת בשר א' והיה די בהדחתן כך כמות שהן והיינו דכתב הר"ב בסי' ס"ח סעיף ח' דפרסות הרגל שנמלחו בקליפתן דנהגינן לאסור מה שבתוך הקליפה מטעם דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב ולא אסרינן להו מטעם שנמלחו בלא הדחה (ואז אפי' מה שחוץ לקליפה אסור וכמ"ש בסמוך) אלא ודאי דאם לא הסירם די להם בהדחה כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים וכן מוכח באו"ה ריש כלל י"ז:
(ה) רק הדיחו היטב סגי ליה. פירוש וא"צ לחזור ולטרוח ולשרותו אפי' לא נמלח עדיין אבל בהדחה מועטת לא סגי ליה וצריך לחזור ולהדיחו היטב אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד כמ"ש בהג"ה בסעיף ב' וכן משמע להדיא בת"ח ריש כלל ט"ו כדפי' ובספר ל"ח דף רל"ח ע"ב כתב דהר"ב שינה בהגהותיו ממ"ש בת"ח ע"ש ולפעד"נ כמ"ש:
(ו) ימתין מעט. לאפוקי שלא ימתין עד שיתנגב לגמרי דאז לא ימס המלח כלל ולא יוציא דם ת"ח שם ד"ב:
(ז) ונהגו שלא להשתמש כו'. כלומר ודאי מדינא שרי להשתמש בו דברים אחרים דלא נאסר הכלי כיון דאין שורין בו מע"ל דצונן הוא ולא בלע אלא דנהגו שלא להשתמש בו לכתחלה אפי' בצונן דחיישינן שמא נדבק בו עדיין דם מיהו בדיעבד שרי אפי' נשתמש בו רותח אם הדיחו קודם:
(ח) הבשר וגם הכלי אסורים. דכיון שנשרה בו מע"ל הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל:
(ט) וע"ל סימן זה. סט"ו דשם נתבאר דהבשר אסור אפי' לצלי ואם יש במים ס' כנגדו מותר אפי' לקדר' וע"ש:
(י) מותר לחזור ולשרות בו. דהא אין שורין בו הבשר שני מע"ל ואינו בולע או"ה שם משמע דאסור לשרות בו מע"ל בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מע"ל ואז הוי נותן טעם לפגם וכמ"ש בסי' ק"ה סס"ק ב' ע"ש וע"ל ר"ס צ"א:
(יא) (דין בשר שמלא קרח) כו'. בשר שנקרש אסור למלחו עד שירכך אותו כמו שהיתה מתחלה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולהשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד כן העלה במהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ג:
צריך להדיח הבשר. בב"י מביא ב' טעמים להדחה ראשונה. האחד משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתיבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחילה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהא ניתך ויבלענו. טעם ב' משו' שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו עכ"ל ונראה דבהא פליגי היש אוסרים ויש מתירין לענין מלח בלא הדחה תחלה כי היש מתירין שהוא הרא"ש ס"ל הטעם השני ומש"ה מדמה לה לבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבלע עם דמו דהא גם כאן יש לו דם אחר שיחזור וידיחנו ויתרכך הבשר ואם יחזור וימלחנו יהיה לו דם בלוע לפלוט ואגב זה יפליט גם מה שבלע ממה שהוא עליו בעין. והיש אוסרין ס"ל טעם הראשון ממילא אחר המליחה הראשונה יצא כבר כל דמו ואין חשש רק שיבלע מדם בעין שעליו ובזה לא שייך לומר שיצא על ידי מליחה אגב דמו דהא בשעת מליחה אין לו דם של עצמו והבית יוסף הביא בשם הג"ה מיימון בשם סמ"ק דהמלח מבליע דם בעין שעל הבשר לתוך הבשר וכן כ' באו"ה כלל ד' וכן בש"ד שער ג'.
ואם הדיחו הטבח כו'. לכאורה קמ"ל בזה דא"צ לשרות במים דוקא אלא דרך שפיכת מים עליו כדרך הטבחים סגי אלא דבאמת קי"ל דלא סגי בזה כדלקמן ע"כ נ"ל דנשמר בזה דלא נימא מדאמר רב הונא בגמ' מולח ומדיח ולא זכר הדחה ראשונה והוא מטעם דכבר הודח בי טבחי כמ"ש ב"י ולמה באמת סמך רב הונא ע"ז אלא דודאי דרכן היה בכך שהטבחין היו מדיחין ועל כן לא הוצרך להזכירו אע"פ שבברייתא הזכירו מ"מ ר"ה סמך על המנהג וא"כ ה"א דמה שהזכיר הטור דבעי הדחה היינו לאחר הדחה שהיא מצד המנהג ובעינן שתי הדחות תחלה קמ"ל דלא ואע"ג דהתנא בגמ' אמר סתם מדיח ולא נזהר מזה תנא א"צ לפרש דבריו:
טלפי הרגלים. פירוש מנעלים של בהמה:
ימתין מעט. אבל לא עד שיתנגב דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם:
ונהנו שלא להשתמש בדברים וכו'. דחיישי' שמא לא הדיחו יפה מדמו ודוקא דבר לח בצונן או יבש ברותח מיהו דיעבד שרי דהא הכלי שרי ואין כאן אלא גזירה כ"כ ד"מ:
ואם נשתהה כו'. פסק בת"ח דאם יש ס' נגד כל הבשר דאותה חתיכה ג"כ מותרת דאינו חמור כ"כ כמו נתבשל ממש בלא מליחה ורש"ל אוסר בכל גווני אותה חתיכה אפי' בכבוש וע' מ"ש בסעיף ט"ו:
(א) להדיח: הש"ך כתב בשם הר"ן הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה והמרדכי כתב הטעם שהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה דאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימליחנו אפילו אחר זמן אבל הגמ"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם בעין ולא שייך גביה לומר דמשרק שריק ולא כבולעו כך פולטו ולפ"ז לא אמרינן ג"כ איידי דטריד לפלוט לא בלע והרא"ה כתב משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתייבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהיה ניתך ויבלענו. והב' דעות בסעיף ב' אם מלח ולא הדיח תחלה נחלקו בטעמים אלו עיין ט"ז (ועיין כנ"ג הנפקותא בטעמים אלו) וע"ל סוף סימן ע'.
(ב) הטבח: כתב הש"ך דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלמות בבי טבחי כמו שרגילין לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותה דאינו קרוי הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך שמדיחין בשר כשרוצים למלחו מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרינן מסתמא הדיחו יפה.
(ג) לחזור: כתב הש"ך דאף בדיעבד יש לאסור אם לא הדיח דאגב דוחקא דסכינא מפליט (ופר"ח כתב אפילו לא חתך אלא ביד צריך לחזור ולהדיח) ודוקא אם הסיר טלפי הרגלים אבל אם לא היה מסירם נחשב הכל כחתיכת בשר א' ודי בהדחתן כך כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים.
(ד) היטב: כתב הש"ך דוקא אם עדיין לא נמלח אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד.
(ה) להשתמש: כתב הש"ך ובדיעבד אם נשתמש בו אפילו רותח מותר אם הדיחו קודם.
(ו) אסורים: דכבוש הוי כמבושל אבל אם שהה בו מי הדחה לחוד אין איסור מאחר שדם מעורב במים ומיהו אם אין ס' כנגד הדם אין להתיר רק בה"מ (ע"י).
(ז) ולשרות: והטעם איתא בש"ך בשם או"ה דהא אין שורין בו בשר השני מעל"ע ואינו בולע ומשמע דאסור לשרות בה מעל"ע בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נותן טעם לפגם (ופר"ח חולק) ע"ל סי' ק"ה ובריש סימן צ"א.
(ח) קרח: כתב מהרש"ל בשר שנקרש אסור למלחו עד שירפה אותו כמו שהיה בתחילה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד (ואם לאו אסור דעת הקרישה לא מצטרף. רש"ל. וכתב פר"ח אבל אם נשתהה זמן מהריפוי קודם התחלת הקרישה אע"פ שלא שהה אחר ההפשר כשיעור מליחה כיון שנשתהה שיעור מליחה בהפשר ראשון ושני אע"פ שנקרש בנתיים מצטרפין ע"ש. כתב מ"י בת' סימן י"ד בשר ששרה אותו במים ונקרש הבשר תיכף עם המים ונעשה קרח ושהה עם הקרח כמה ימים בלי מליחה. העלה דאם שהה ג' ימים בתוך הקרח דיש לאסור הבשר לבישול ממ"נ אי חשבינן הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה במים מעל"ע שמבליע הדם ואם לא חשיב הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה ג' ימים בלא הדחה אבל לצלי מותר בכל ענין ע"ש שהוכיח דקרח לא חשיב כמים. כתב ב"ח מה שנוהגין לשרות בכלי שקורין פענדי"ל או קעסל"י לא יפה עושים אא"כ רוצה אח"כ להכשיר. ופר"ח ס"ק ח' כתב דאין לבטל המנהג וכ"כ בחידושי הרשב"א כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו איסור צונן ואח"כ ידיחו וישתמש בו היתר ואין חוששין לפשיעה ע"כ. כתב מ"ב מותר לשרות בשר בכלי של עובד כוכבים).
(א) להדיח הבשר. עיין בב"י שכתב דבמקומות הקרים ובזמן הקור הגדול ישימו המים באור עד שתפיג צינתן ואח"כ ידיחו בו הבשר דאל"כ אדרבה ע"י הקור שבמים מטרשי להבשר:
(ב) הדיחו הטבח. עבה"ט. ועיין ח"ד שכתב דיש להקל כשהדיחו בשעה שהדם חם אפילו בהדחה מועטת. ומ"ש מיהו אי ידעינן כו' עיין בנ"צ שכתבתי דזה דווקא במקום שהמנהג כן שהטבחים שורים במים אבל בלאו הכי לא אמרינן כן:
(?) חתך. עש"ך דדוקא בסכין דאיכא דוחקא ועיין ח"ד שכתב דאם אכל חתול קצת מהחתיכה א"צ להדיח במקום האכילה וצ"ע:
(ג) לשנים. ואם לא חתך לשנים רק חתך מעט כתב הפמ"ג בשפ"ד סק"ג דמותר בדיעבד דהא יש ס' ואף שלא נמלח שם להמרדכי מ"מ בנשאר מקום בלי מלח מתיר הש"ך וה"נ מותר עכ"ד. ולפמ"ש לקמן ס"ק ט"ו בשם חמודי דניאל דלא שרי אלא בנשאר מעט מקום בלי מלח אבל אם נשאר הרבה אף דיעבד אסור דבאותו מקום נאכל מחמת מלחו נראה דגם כאן אסור ודינו כנמלח מצד אחד וצ"ע לדינא:
(ד) לשרותו נגד חצי שעה. אם נשרה בכלי במים וחצי חתיכה היה למעלה מהמים כתב הפמ"ג בפתיחה דלטעם כדי לרכך שרי שהמים נכנסים בבשר ונתרכך כל החתיכה ע"ש ואם כן מדיח הצד שהיה למעלה מהמים ודיו דהא לאינך טעמי לא צריך שריה חצי שעה:
(ה) שמלא קרח. עבה"ט מ"ש בשם רש"ל בשר שנקרש כו' ועיין בספר לוית חן פרשה אחרי שכתב דבשר שנמלח ושהה שיעור מליחה והודח ואח"כ נמצא באמצעיתו קרח לא מהני לבשר זה שיחזור וימלחנו אחר שנפשר כיון דהבשר סביביו היה נפשר בשעת מליחה ופלט כל דמו שוב לא יפלוט המליחה לדם שבפנים כמו בחלחולת בסימן ע"ה ואין תקנה לבשר זה רק לצלותו עכ"ד ע"ש ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' י"ב שדחה טעם זה אלא דמטעם אחר יש לאסור דאותו חלק בשר שכבר שהה במלחו כראוי ויצא דמו והודח ונסתמו נקבי הפליטה כשמולחין שנית יחזור ויבלע מבשר זה שבאמצע ושוב העלה דגם משום זה אין לאסור ע"ש ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ט"ז שדעתו בדין זה דאם לא הודח עדיין יש תקנה להתיר ע"י שידיחנו קודם רק להעביר הליכלוך של ציר ואז ודאי דמהני מליחה שנית אפילו שלא במקום הפסד אך אם כבר הודח היטב אין תקנה רק לצלותו ואם כבר נמלח שנית אחר שהודח כדין הדחה גמורה יש לאסור אף לצלי ע"ש היטב ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה. ומ"ש הבה"ט עוד בשם מ"י בשר ששרה במים ונקרש כו' עיין בזה בשו"ת דבר שמואל סימן שע"ג שדעתו לאסור אף אם לא נשרה בקרח רק מעל"ע ועיין בשו"ת קרית חנה סימן כ"ט שהעלה כדעת המ"י דקרח לא חשיב כמים ולכן אם לא שהה בקרח רק מעל"ע בודאי שרי ואף אם שהה כן ג"י ג"כ אין ברור לאסור ע"ש:
(ו) ואפילו לא שהה במלחו. עבה"ט דדוקא לקדירה אבל לצלי שרי בלא שהה וכ"כ רמ"א לקמן סימן ע"ו ס"ב ועיין בתפארת למשה שכתב דלא שרי אלא בתרתי למעליותא לא נמלח רק מעט ולא שהה וגם דעת הרמ"א בסימן ע"ו מתפרש כן ע"ש:
(ז) והוא הדין אם היה ס'. [עפמ"ג במשבצות שפי' דברי הרמ"א בזה דשרי ע"י הדחה ומליחה שנית דוקא ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות ק"ח וק"ט שחולק עליו ומסיק דלכתחילה ידיחנו וימלחנו שנית ובדיעבד אם נתבשל בלי מליחה שנית שרי ע"ש]:
(ח) מותר למלוח בו. עיין בספר חמודי דניאל סימן יו"ד שכתב בזה צריך ליתן מלח על הבשר שיהא עב קצת ואם מלח גס מצוי אסור למלוח במלח דק אף אם נותן הרבה דראשון ראשון מהמלח שנתקרב לבשר נכנס לבשר ואינו פועל בו. עוד כתב שצריך ליזהר שע"י השחיקה נטחן מן המלח הרבה כקמח וכשמולח בכל המלח ביחד יש הרבה מן הבשר שלא בא עליו מן המלח הדק ולענין דיעבד משמע מדבריו דאף אם מלח כל הבשר במלח דק לבד ולא ריבה עד שיהא עב קצת מותר ע"ש:
(ט) אפילו בדיעבד. עבה"ט ובספר ח"ד סי' ל"ו כתב במעשה שמלחו בשר במלח מעורב בגרויפין שליש או רביע שאסור כיון שנוהגים בלא"ה שיש מקום פנוי ובהצטרף לזה מקום הגרויפין יהיה הרבה פנוי ובאותו מקום נאכל מחמת מלחו וזה מעכב בדיעבד אליבה דכ"ע לכן אם לא שהה עדיין שיעור מליחה יש להדיחו ולחזור למולחו במלח יפה דאסור למלוח בעוד שהמלח ודם עליו ואם שהה שיעור מליחה ידיחנו מעט וימלחנו דאם ידיחו יפה יסתמו נקבי הפליטה ויבלע המקום שנמלח כהוגן מהמקום שלא נמלח גם ימלחנו על מקום נקי לא על אותו כלי שמלח בראשונה ע"ש:
(י) אם לא לצורך. עיין בשו"ת רב משולם סימן ו' דאין חילוק בין אם צד הנמלח למעלה או אם הוא למטה דודאי המלח מוצץ הדם ומושכו אל המקום אשר הוא שם בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה:
(?) בדיעבד. עבה"ט ומשמע דאם לא נתבשל אף שהודח יחזור וימלחנו ועיין בדגמ"ר שכתב דדוקא אם לא שהה רק שיעור מיל אבל אם שהה יותר מחצי שעה יש להקל אחר שכבר הודח ואין צריך להפסיד מלח ולמולחו שנית עיין שם:
(יא) לכבוד אורחים. כתב בסולת למנחה כלל ט"ו בשם ת"א מקום שהוזכר כבוד אורחים היינו כגון בעלי תורה ובעלי שם טוב ומע"ט או עני בן טובים או עשירים שראוי לכבדם שאינם עושים רעה ולא הגרועים או הקבצנים שעוברים ושבים בשביל טרף ומזון הם בכלל צדקה ע"ש. וכתב עוד דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו בביתו אבל לא כשזימן אצלו חבירו. והוא ז"ל חולק עליו בזה וסיים דלכתחלה לא יזמין אצלו חבירו אם יודע שהוא צריך להקל בענין הדחה או מליחה אבל אם כבר זימן אצלו אז יש להקל כמו מפני שאר אורחים עכ"ד ע"ש:
(יב) במי פירות. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' ל"ז דשם איתא בהדיא דאף בהדחה ראשונה שרי במ"פ וע"ש עוד:
(יג) בכלי שני. עבה"ט [ועיין פמ"ג לעיל סי' ס"ח בשפ"ד ס"ק כ"ו שכתב שאלה שלש קדירות רותחים כ"ר מא' עירו על רבע העוף קודם הדחה אחרונה ויש שם עוד רבע שהודח ממלחו כו' תשובה מה שמלגו ע"י עירוי גרע כו' ע"ש ועיין בספר בית יהודה שם שחולק עליו ומ"ש] בשם ט"ז מעשה באשה כו' ועיין בשער המלך פ"י מהלכות מקואות דין ו' בכללי ספיקי דרבנן כלל ז' מה שהקשה על הט"ז ועמש"ל סי' ק"י בדיני ס"ס אות ך' וכ"א. ובתשובת ש"ב הגאון מו"ה שבתי כ"ץ ז"ל כת"י כתב שהתיר במעשה שבא לפניו באשה ששכחה אם מלחה צד השני דאף הש"ך שאוסר אם נמלח מצד א' לאחר שהודח וכן בנה"כ מחמיר אם שכחה אם נמלח י"ל כה"ג מותר דשם הטעם דמעשה רב איך שכחה אבל כה"ג אדרבה מאחר שמלחה צד א' הרגל הדבר הוא עושה עכ"ד. ועיין בשו"ת תולדות יצחק סוף סימן ך' ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' י"א שנשאל באשה ששלחה לבעלה בשר לכפר ולא הזכירה בתוך הכתב אם מלחה הבשר ובישל הבעל הבשר בלא מליחה אם מותר לאכול הבשר והראה פנים לכאן ולכאן וסיים שלבו מהסס בדבר זה להתיר הבשר אם לא שנצרף איזה אומדנות המוכיחות שבודאי מלחה כגון שהשליח לא היה יכול לבוא אלא סמוך לשבת שלא היה שהות למלוח ולבשל על שבת אז אמרינן בודאי מלחה קודם ששלחה ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב ס"ס ס"ט שחולק על הפמ"א במ"ש כגון שהשליח לא היה יכול לבוא כו' דהא ליתא דזה אינה אומדנא דמוכח דאולי היתה כוונת המשלח למלוח זמן מה לכבוד שבת ולהטמין אותו סמוך לשבת או לצלות בשפוד ע"י מליחה קצת שא"צ שהות כ"כ ובלאו הכי כיון שהוא דבר שיכול להתברר אין צד כלל להתיר ע"י ספק ואפילו בס"ס יש להחמיר וע"ש מה שתמה עוד על הפמ"א בתשובה ההיא:
(יד) למלוח בו פעם שנית. בספר חמודי דניאל סימן ל"ט כתב דמלח של הערינ"ג שיבשו אסור למלוח בו בשר ואפילו בדיעבד יש לאסור דגרע ממלח שמלחו בו בשר כיון שנכבש מעל"ע בציר ע"ש. [ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ג סימן ס"ו אודות מים שהדיחו בו בשר ונשפך על המלח מה יעשה עם המלח ופסק שיניח להתייבש ואח"כ יוכל למלוח בו בשר להוציא דמו אבל ליתן תוך מאכל אסור ואם הוא מלח הרבה לא ישהה בתוך ביתו שלא יטעו ליתנו תוך המאכל עיין שם]:
(טו) ובחד מינייהו סגי. ז"ל סמ"ק אם יש עובד כוכבים משמש בבית ישראל ושמו הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במס"ח לפ"ת וכ"ש אם יודעים בטיב יהודים ואם יש נער או נערה יודעים בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי כו' עכ"ל ונדחקו כל גדולי אחרונים בלשונו כמ"ש בט"ז. ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוף סימן ל"א שכתב לפרש דברי הסמ"ק בטוב טעם דזה ברור שהעובד כוכבים נאמן באיסור דרבנן במקום שרגלים לדבר אף אם אינו מסל"ת וראיה לדבר ממ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ח שאם ניכר שהועילו הרפואות יש לסמוך אף על עובד כוכבים אף שאינו מסל"ת ושם איסור דרבנן הוא וכיון שכן הרי כאן דם שמלחו הוא דרבנן והנה אם הוא יודע מנהגן של ישראל מקרי רגלים לדבר לעשות כמנהג כיון שהוא משמש בבית ישראל וא"כ ג' חלוקים בדבר שאם מסל"ת אף שא"י מנהגן ולא הוי רגלים לדבר נאמן מטעם מסל"ת ואם הוא יודע מנהגן הוי רגלים לדבר ונאמן אף אם אינו מסל"ת ואפשר דמעלה דרגלים לדבר עם עדוא עובד כוכבים אף שאינו מסל"ת עדיף ממסל"ת היכא דאין רגלים לדבר ולכך כתב הסמ"ק לשון וכ"ש. והיכא שיש תינוק בן דעת יוצא ונכנס והעובד כוכבים יודע מנהגן מותר וא"צ אפילו שיאמר העובד כוכבים כלל שהדיחו ובלא אמירה דיליה אמרינן מסתמא מטעם מרתת דבודאי הדיחו משא"כ אם אין ישראל יוצא ונכנס אף שיודע מנהגן מ"מ לא מישתרי מסתמא רק אם אומר בפירוש שהדיחו אף אם אינו מסל"ת. ובזה מתפרש לשון הסמ"ק היטב עכ"ד ע"ש.
(טז) שנתבשל. בגיו"ד של אא"ז הרב ז"ל מצא כתב אגודה אומר ר' דמותר לבשל בשר בלי מליחה בחמי טבריא. [שם בש"ע צריך שיהיה בתבשיל ששים. עיין בספר בר"י שהביא בשם גדול אחד דהיינו באם נתנו הבשר במים שאינם רותחים אבל אם נתנו אותו במים רותחים הוי חליטה ומותר בדיעבד בלא ס' כמבואר לקמן סימן ע"ג ס"ב כו' והוא ז"ל שקיל וטרי קצת ומסיים דאם ברור הדבר שהיו המים רותחים מאד ויש דוחק כגון שהוא ער"ש יש להקל ע"ש ועש"ך שם סק"י וצ"ע]:
(יז) אותו בשר. עיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סימן ל"א בשומן שלא נמלח שנתבשל אם צריך לשער ג"כ נגד כל השומן או לא מאחר שאין דם כ"כ בשומן ע"ש ונראה דאישתמיטתיה דברי הת"ח וש"ך לקמן סימן ע"ה סק"ח דמבואר שם דצריך ס' נגד כל השומן ע"ש:
(יח?) כנגדו. עבה"ט ומ"ש בשם הר"ש הלוי ז"ל ועיין בזה בתשובת מעיל שמואל סימן י"א שחולק על הוראת הר"ש הלוי ז"ל ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ל"ח בהג"ה מבן המחבר שדחה דבריו והעלה כדעת הר"ש הלוי ז"ל.
(יט) בשר ששהה. עי' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל לקמן סימן ע"ה סק"ה שכתב בשם תשובת שבו"י להקל בשומן אווזות שלא הודח תוך ג"י ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ה שחלק על השבו"י בזה שהתיר את האסור וכתב דאף לדעת השבו"י דוקא בשומן שהופשט אבל אם השומן לא הופשט עדיין מעל האווז גם הוא מודה שאפילו השומן אסור לבשל ומי שהורה להתיר אפילו השומן לחוד ראוי לגעור בו בנזיפה ואם כבר נעשה מעשה והפשיט השומן ובשלו אסורים הכלים וכל התערובת ע"ש גם בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן מ"ד חולק על השבו"י בזה. ועיין בספר ח"ד שכתב ג"כ דבשומן הדין כמו בבשר אלא שכתב דיש להתיר ע"י בישול במים בששים אחר המליחה כיון דבהפ"מ סמכינן אמחבר בסעיף י"א והמים שבלעו איסור ישפכו ואין זה מבטל איסור מטעם שיחזור ויבלע השומן מהמים אין זה ביטול איסור דהבליעה בא אחר הביטול ועוד דכוונתנו להתיך. השומן דמיא קצת לסימן פ"ד ס"ג אבל לערבו בשומן אחר עד ששים נראה דאסור עכ"ד (ונראה דבאופן זה אף בבשר שרי מיהו לטעם השני שכתב הח"ד דלא הוי מבטל איסור דאין כוונתנו אלא להתיך השומן אפשר דבבשר אסור מטעם שכתב הט"ז בסימן קל"ז סק"ד דלא שרי באין כוונתו לכך אלא היכא שאי אפשר בענין אחר עיין שם וה"נ בבשר אפשר בצליה אבל בשומן א"א בענין אחר דבצלי השומן כלה) ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ל"ח שהוא ז"ל העלה להקל בזה בהפ"מ והיינו דמתחלה ימלח השומן כדינו ואחר המליחה והדחה יערב בשאר שומן שנמלח והודח כדינו ע"ש טעמו:
(כ) ששהה ג' ימים. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן כ"ט ע"ד עוף השוהה למות אחר שחיטה כמה שעות ונשתהה ג"י בלי מליחה מאיזה זמן מונין השלשה ימים אם משעת שחיטה או משעה שתצא נפשה כתב מתחלה לחלק לענין הבני מעים דהוי כמנחי בדיקולא וראוי למחשב הג' ימים משעת שחיטה משא"כ שאר הבשר והאריך בזה והעלה להקל גם בב"מ דיש לחשוב משעה שתצא נפשה ע"ש. וצ"ע לדינא אם נשרה במים וכשלקחוהו מהמים היה לח כמו ב' וג' שעות עד שהיו המים נוטפים ונשתהה ג"י מאיזה מן מנינן אם משעה שלקחו מהמים או מעת שכלה כל לחלוחית המים ונראה להקל:
(כא) נתייבש דמו בתוכו. עיין בתשובת שמש צדקה ח' יו"ד סימן ל"ז.
(כב) ואחר שצלאו. עבה"ט סוף ס"ק מ"ג בשם קובץ ישן. ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן י"ב שכתב שאין לסמוך ע"ז אפילו בהפ"מ ע"ש היטב. ועיין בתשובת תשואת חן סי' כ"א מ"ש בזה:
(כג) לא יבשלנו. עיין בספר חמודי דניאל סימן ז' דאף אם רוצים לצלותו בקדירה ביובש אסור ע"ש. (ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן קל"ח שדעתו דהא דאסור לבשל אחר הצליה דוקא אם יתנו בקדירה בעוד שיהיו המים פושרים דאז מרככין אותו אבל אם ישליכו אותו במים רותחים מותר ע"ש. ונראה דלעת הצורך כגון בלילי פסחים שאין אוכלין צלי רק צלי ואח"כ בישלו אוכלין כמו שמבואר בא"ח סימן תע"ו יש לסמוך ע"ז בפשיטות. ועיין בה"ט מ"ש בשם רש"ל וט"ז והנה בנה"כ גמגם על סברת רש"ל דמ"מ הבשר פולט מעט מעט ועל דין הא' של הט"ז באם מלח עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו. מצדד בנקה"כ להתיר בזה דעכ"פ יוצא קצת דם ואמרינן לגבי דם שבלע כבולעו כ"פ ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים ח' יו"ד סי' כ"ז במעשה שנמלח בשר ששהה ג' ימים עם בשר עוף יחד ואחר מליחה והדחה כבשו אותם בחבית ומלחו אותן יחד כדרך שמולחין לקיום ונכבש כך כמה ימים וכתב דיש לאסור הכל אפילו מה שחוץ לציר חדא דהא הט"ז כתב בשם רש"ל דבלא שהה שיעור כבישה מתיר מטעם ממ"נ וא"כ הכא דשהה ש"כ נאסר ואף דביש"ש מבואר שאם הודח אחר המליחה הראשונה אין לאסור אפילו שהה ש"כ מ"מ הרי כאן היה כבוש מעל"ע דאפילו במים ה"ה כמבושל וא"כ נאסר מה שבתוך הציר ואוסר הכל אח"כ ועוד דהכא בין להט"ז ובין להש"ך בנה"כ אין מקום להקל בזה דהא להט"ז נאסר מתחלה הבשר ששהה שבלע דם משאר הבשר ואף שנה"כ צידד להקל הלא לדעתו נאסר מטעם שנמלח אח"כ בכלי שאינו מנוקב ולית לן למינקט קולי דתרווייהו עכ"ת דבריו ע"ש באריכות. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ה במעשה שבשלו בשר שנמלח והודח ואח"כ נתוודע ששהה ג' ימים בלי מליחה וזה נודע אחר ששהו הכלים מעל"ע הנה אם הכלים יש להם תקנה בהגעלה אסורים בלא הגעלה דהוי דבר שיש לו מתירין אולם אם הם כ"ח שאין תקנה בהגעלה המורה להתיר הכלים אין מזניחים אותו ומ"מ לא הייתי מורה להתיר כיון דהספק על הבשר ולא על הכלים ע"ש. ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סוף סימן ט"ו:
(כד) בשר ג"י. עיין בספר חמודי דניאל סימן ל"ד שכתב דכבד וכחל מותר להשהות דודאי יצלנו אע"ג דהכבד מבשלים אחר צלי וניחוש שמא יבשלנו אחר צלי מ"מ כל מידי דבדיעבד מותר לא חיישינן שמא ישכח ע"ש:
(כה) שמא יבשלו. עיין בספר חמודי דניאל סי' ח' באם שהה ג"י בשוגג אי מחוייב לאכול תיכף. ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ל"ח ול"ט. ועיין לעיל סי' כ"ג בש"ך ס"ק י"ט ובסי' נ"ז ס"ק מ"ז ובט"ז סימן פ"ו ס"ק ט"ז ודו"ק ועיין פמ"ג:
(כו) שרו אותו במים. עיין במנחת יעקב כלל ד' אות ה' שכתב בשם חמיו הגאון מהר"ש ז"ל באווזים שלימים שהודחו תוך ג' ימים בעודן שלימים עם העור והורה להפשיט העור של אווז ולבשלה והשאר יצלה דהדחת העור לא שייכא לבשר והוא ז"ל כתב ע"ז דבשבת דף ק"ח משמע דעור אית ביה נקבים ועולה ג"כ לבשר ע"ש. לע"ד צ"ע דהרי בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סי' י"ב כתב לגבי הא דעור מגין דאין הנוצה נוקב העור מעבר לעבר אלא לענין תפילין שצריך עיבוד ולגרור הרבה מצד פנימי והנשאר לאחר הגרירה אית ביה ניקבי ע"ש וא"כ הכא כיון דאין העור מנוקב מעל"ע אין ההדחה מועיל לבשר. איברא דדברי הנו"ב צל"ע דהרי בחולין ד' קי"ט מבואר דנימא חלחולי מחלחל מעבר לעבר כמ"ש רש"י שם ומכ"ש בשר עוף. שוב ראיתי בתשובה הנ"ל חלק או"ח סוס"י כ"ז שכתב אם שרו אווזות שלמים שלא נפתחו כלל אם יועיל תוך ג"י דעתי להקל ואף שביארתי במקום אחר דהנקבים שבעור אינם שולטים מעבר לעבר מ"מ נתרכך מעל"ע ע"י שריית המים ומותר אח"כ ע"י מליחה וכן אם שטף מים בשפע ושפשף היטב בידיו ג"כ מותר כל הבשר רק האיברים פנימים צריכים צלי ובדיעבד לצורך גדול אפילו לא שרו רק שטף עליהם מים ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס חלק ששי סימן ס"א שכתב ע"ד עופות בנוצתן שהורה א' שצריך להסיר הנוצות לפני שרייתן קודם מליחה יפה הורה ולא דמי לטלפי רגלי הבהמה כו' ואם עבר ושראם בנוצותם ואח"כ שהו ולא נמלחו ג"י מעל"ע משעת שחיטה אם היו מונחים בכלי מים או אפילו בנחל שוטף וראשי העופות היו למעלה באופן ששבולת הנהר עבר ע"ג ראשן נ"ל פשוט שהנוצות עכבו מלהכנים המים לגופם ונאסרו מפני חומרת הגאונים שהרי אפילו להקל כ' הרשב"א דאם נמלגו ברותחין כו' וכמ"ש גם בש"ע סימן ס"ח ס"י אמנם אם היו בשבולת הנהר ועברו המים במקום רגלי העוף יש להסתפק ולומר שמועיל שא"א שלא ישפכו המים בין הנוצות ונגעו אל גוף העופות ונתרכך הבשר ע"י המים ולדינא צריך תלמוד גם בזה עכ"ד ע"ש]. ועיין פמ"ג בשפ"ד ס"ק נ"ג שכתב דאם היה הבשר מלא קרח ששראו תוך שלשה ימים שאסור אף דיעבד כי ידוע שהשריה תוך ג' ימים הוא לרכך ובזמן שהוא נקרש כאבן קשה הוא ואין פועל השריה כלום וכן במי פירות אפשר להחמיר ע"ש:
(כז) שלשה ימים. עיין באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל מה שכתב בשם המג"א שאם חל יום ג' בשבת אסור להדיחו אפילו ע"י עובד כוכבים ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן כ"ז שכתב דאווזות פטומות שעיקרם בשביל השומן ובצלי השומן כלה ואיכא פסידא שרי ע"י עובד כוכבים ולא מיבעיא אווזות דרכיך וחזי לאומצא אלא אפילו בשר בהמה אם אינו ראוי כ"כ לצלי כבישול שרי ע"י עובד כוכבים ואם אי אפשר בעובד כוכבים מותר בעצמו ובפרט אם בלא"ה צריך לרחוץ ידיו. וע"ש בסימן צ"ב שכתב דאם חל יום הג' בי"ט שרי בכל ענין אפילו ע"י עצמו:
(כח) פחות חצי שעה. בספר לוית חן פרשת אחרי מות כתב דלמאי דאמרינן פ"ק דפסחים לר"י אדם טועה ג' שעות א"כ אין להשהות רק ג"י פחות שלש שעות כו' עיין שם. ולע"ד חומרא יתירה היא דודאי דוקא באיסור דאורייתא חיישינן כדמוכח בפסחים דף י"ב דאמר שם גזירה משום יום המעונן ע"ש ולא קאמר שמא יטעה בין ה' לו' (עיין ברמב"ם פ"א מהלכות חמץ דין י"ג ובלח"מ שם) ומכ"ש. הכא דלא הוי אלא חומרת הגאונים ואין להחמיר בדינים אלו כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ג. ועוד אפשר לומר דזה דמי למ"ש מהרש"ל שם על דברי התוספות ד"ה לר' מאיר דבהמשך הזמן לא חיישינן שיטעו כגון אם אומר ה' שעות עמנו הייתם לא אמרינן שמא טעה ולא היה אלא ד' דאין זה ענין כלל לטעות דאיזה שעה ע"ש א"כ ה"ה כאן י"ל כן:
(כט) בטלה ברוב. עבה"ט מ"ש דלא הוי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם ועמ"ש לקמן סימן ק"ב סק"ח מזה. ומה שהקשה הבה"ט בלא מליחה. עיין בשו"ת תולדות יצחק סימן נ"ב שכתב דאפשר דמיירי שהיה:
(ל) בנתבשל ואז אותה החתיכה אינה אסורה אלא מצד חומרא כמש"ל סעיף י"א להכי בטילה ברוב ובזה מתורץ מה שהקשה הש"ך ס"ק נ"ז ושוב העלה להלכה כדמשמע מפשט דברי הרמ"א דאף אם לא היה מתחלה ששים ונאסרה מצד הדין אפילו הכי בטילה ברוב ע"ש:
(לא) שגנשרה במים. עיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ז שהעלה דהא דכבוש כמבושל דווקא בנשתהה במים אחדים מעל"ע אבל אם שהה כ"ג שעות במים בכלי אחד ואח"כ הסירוהו משם ונתנו לכלי אחר מלא מים ושהה שם עוד שעה לא מקרי כבוש ע"ש ועיין במנחת יעקב כלל כ"ד ס"ק ב' שכתב ג"כ הכי בשם ח"ז הגאון מהר"ש שפירא ע"ש. [ והביאו הפמ"ג במשבצות ר"ס ק"ה וכ"כ בנה"כ לקמן סימן קל"ה סעיף י"ב הובא בבה"ט שם ס"ק כ"א דכבוש לא הוי במע"ל בסירוג ע"ש. וכ"כ בתשובת ח"ס ס"ס פ"א הובא לקמן סימן פ"ז ס"ק י"ח ע"ש ועיין בספר עיקרי דינים סי' ז' אות י"ט שרב אחד אמר שקבלה בידו משם הרמ"ף דאף אם לא הסירוהו רק שנענעו הכלי בתוך מעל"ע אין בו דין כבוש ואח"כ חזר בו וביטל קבלתו ע"ש] ונראה קצת דלפ"ז אם נפל בשר שלא נמלח לנהר ונשתהה שם כ"ד שעות והוא באופן דלית ביה משום בשר שנתעלם מן העין כמבואר לעיל סימן ס"ג שרי אף לקדירה ואף לדעת הש"ך בס"ק ס"א דגם אם יש במים ס' אסור אף לקדרה מ"מ הכא בנהר לא מקרי כבוש כלל דקמא קמא אזדא ליה ודינו כמימות מחולפים כמ"ש המג"א בסימן ד' סק"י לגבי נט"י שחרית דבעי ג"פ דבנהר די בפ"א מטעם זה ע"ש:
(לב) מעת לעת. ע"ל ס"ק כ"ט ולחילוק הראשון שם אולי יש להחמיר כאן דהכא יש חשש איסור דאורייתא דדם כבוש אסור מה"ת כמ"ש הפמ"ג בפתיחה ולסברא הב' כ"ש כאן אין להחמיר:
(לג) בדבר רותח. עבה"ט ועיין פמ"ג במשבצות לקמן סוף סי' צ"ג שכתב בשם חכם אחד דהא דקיי"ל יש מליחה לכלים להבליע ונאסר הכלי דווקא בכלי חרם חדש או שאר כליסם אבל כלי חרס ישן דכבר שבע לבלוע לא דהא כתב הט"ז שם לענין כבוש דאינו בולע אא"כ מפליט שלו וא"כ במליחה דאין מליחה לכניס להפליט א"א לבלוע ולא נאסר הכלי והוא ז"ל כתב שאין להקל ע"ש ולפמ"ש שם בשם תשובת חו"י פשיטא שאין להקל:
(לד) שנראה ציר בכלי. בספר חמודי דניאל סימן ל"ח כתב אפשר דזה דווקא בתחלת מליחה כ"ז שלא נראה ציר בכלי לא פעל המלח עדיין בבשר כלום אבל באמצע מליחה פולטת מיד מעט מטט ואם הושם בכלי שא"מ או נפל על הקרקע נאסר מיד דהדם פירש ממקום למקום וצ"ע:
(לה) והמנהג כסברא ראשונה. עיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן ל"ג:
(לו) והכלי שנפל. עבה"ט מ"ש ומיירי כו' או שהוא כלי חרס והוא מדברי הש"ך ועיין פמ"ג שפירש דאם הוא כלי חרס נאסר כולו ומעשה שמלחו בשר ונטף ציר על הכ"ח בחוץ והיה ע"ש וא"א להכין אחרת והתיר ע"י גרידה היטב דכיון שנפל בחוץ הוי ככלי מנוקב דשריק ודוקא לכבוד שבת ודעת המנ"י דאף כ"ח אין אוסר רק כ"ק ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ג שהשיג על הפמ"ג ודעתו כהמנ"י דלעולם סגי בקליפה ומפרש דברי הש"ך במ"ש או שהוא כ"ח ר"ל דא"א לקלפה וכתב שם בדבר מעשה שנטף ציר מליחה על קנקן של פורצ"לין אצל אוזן הכלי דא"צ אפילו קליפה כיון שנפל במקום גבוה דבכל זמן שיגיעו החמין נגד מקום הטיפה יהיה ס' נגד הטפה וכדלקמן סוף סימן צ"ט ואף הט"ז שם מודה אם הוא אחר מעל"ע ואפילו את"ל דקנקן זה לא הוי כדבר שדרכו להשתמש לעולם בשפע יש להתיר מטעם אחר דלעולם לא יבא לידי פ"ט כיון שאין דרך להשתמש בקנקן זה אצל האש רק ע"י עירוי שמערין לתוכה קאווע רותחת ובליעת האיסור הוא חוץ לכלי וכח העירוי אינו פועל להפליט דרך דופן הכלי מעבר השני א"כ דמיא לקדרה גדולה ובפרט כיון שהיה הציר אחר שיעור מליחה יש לצרף דעת רש"י דס"ל דאז מיחשב צונן ע"ש באריכות:
(לז) נחשב כרותח. עבה"ט וע' בספר תפארת למשה שכתב דאם שהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח גם להש"ד אסור אף באינו מלוכלך: