שולחן ערוך יורה דעה נא א
שולחן ערוך יורה דעה · נא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
קוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה או העוף חיישינן שמא ניקב אחר מהמקומות שנקובתן במשהו וטריפה ולפיכך כל האברים ששנינו בהם שאם ניקב מצד אחד כשר כלב ועובי בית הכוסית וקורקבן אם הנקב מצד חוץ דוקא כשניקב מחמת חולי אבל אם הוא מחמת מחט או קוץ טריפה:
- הגה: ואם הוא ספק אם נעשה ע"י חולי או קוץ ומחט כשר (ב"י בשם אהל מועד) ועיין לעיל סי' מ"ט וכ"ש שיש להכשיר כהאי גוונא בניקב העור והבשר עד החלל:
ומיהו אם ניקב בקוץ לפנינו ונשחטה הבהמה ונמצא הקוץ תחוב לפנינו מדופן הבהמה לאחד האברים נראים הדברים שלא ניקב במקום אחר לפיכך אם פגע בלב וכיוצא בו ולא ניקב לבי' חללו כשרה:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) וע"ל סי' מ"ט. סעיף ד' ובמ"ש שם בס"ק ה':
(ב) וכ"ש שיש להכשיר כו'. וכתב מהרש"ל פא"ט סי' ע"ז דמ"מ צריך בדיקה נגד הנקב והב"ח השיג עליו מהא דמכשירים בספק אם נעשה ע"י מחט ואין זה השגה דנהי דכשר מ"מ בדיקה בעי כיון דאיכא ריעותא לפנינו וע"ל סי' ק"י ס"ק ס"ה:
(ג) ומיהו אם ניקב בקוץ לפנינו כו'. דעת הרב בד"מ דאפילו לא ראינו תחלה להיכן ניקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו ולא במקו' אחר וכשרה להרשב"א כמשמעות לשון הטור שהוא כלשון המחבר ודלא כב"י שכתב להרשב"א בעינן דראינו תחלה דנתחב בלב וכיוצא בו ונשחטה ונמצא תחוב בלב מיהו המרדכי בשם ראבי"ה כתב דאם תקוע מקצתה בדופן ויש היכר בדופן שבאה מבחוץ נמי כשרה ובהא הרשב"א והטור חולקים וס"ל דבעינן דוקא ניקב לפנינו עכ"ד בקוצר והב"ח כתב דהרשב"א והטור נמי מודים להמרדכי בשם ראבי"ה דע"כ נכנסה מיד מדופן ללב ונתקיימה כך דאל"כ תמה על עצמך מי מכוונה לחזור וליכנס בדופן למקום שנכנס בו מתחלה מבחוץ לחלל הגוף עכ"ד וכן דעת מהרש"ל פא"ט סי' ע"ז וכן עיקר דהא בש"ד סי' צ"ד מיקל אפילו בדאיכא ריעותא בדופן לחוד או שתהיה תחובה בדופן עדיין וכ"כ מהרי"ל בסוף דיני איסור חלב נבילה וכ"כ מהרא"י בשעריו וכ"פ באו"ה כלל נ"א דין י"ט ומבואר במרדכי שם דאין חילוק בין קופה לבר לקופה לגו ובין קטינתא לאלימתא:
ט"ז - טורי זהב
ואם הוא ספק כו'. ספק זה כתב הש"ע בסי' מ"ט ס"ד ושם כתבתי שיש לתמוה תמיה מקיימת על דבר זה וכתבתי הנלע"ד שאין להקל בזה כלל:
העור והבשר עד החלל. פי' אם נעשה ע"י חולי פשיטא שאין לחוש שניקב טפי ממה שאנו רואין ששלט החולי כדאיתא בכמה דוכתין מזה ואי בניקב על ידי קוץ ודאי אסור שחוששין שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים אלא כאן מיירי שספק הוא ממה נעשה אזלינן לקולא ולפי מ"ש בסי' מ"ט סעיף ד' יש להחמיר גם בזה ורש"ל כתב וז"ל ואע"ג דאמרינן ניקב הקוץ עד החלל אין לו בדיקה כלל היינו היכא דיש קוץ או מחט תחוב אבל אם לא אשכחן מידי נראה דאפי' בדיקה לא צריך אלא נגד הנקב ממש ולא ידענא מה מועיל נגד הנקב והיאך אפשר לשער זה איזהו נקרא נגד הנקב ובהדיא כתב או"ה כלל נ"א בשם הרא"ש דאם ניקב הדופן לחלל טרפה ופשוט דע"י קוץ מיירי וגם מו"ח ז"ל חולק על רש"ל וכתב בשם רשב"א בתשובה סי' רע"ז דבכה"ג טרפה כיון שניכר שבא מחמת מחט אפילו אינו תחוב בו וראיתי בהג"ה דאו"ה וז"ל בתשובת מהר"י מולין אם נמצא נקב בעוף אפילו סמוך לריאה כשרה ומ"מ כבש שנמצא בו נקב בחזה נגד הלב מפולש ולא נגע בשום מקום כלל אסור וע"ש בתשובת רשב"א סי' רע"ז עכ"ל ולא נראה לע"ד כלל להקל במקום שנראה שאפשר שבא ע"י קוץ מידי דהוה אההיא דמסמס קועיה דמא בסי' ל"ג ס"ח:
ונמצא הקוץ תחוב לפנינו. זה דעת רש"י והב"י פי' שראינו שלא נתחבה אלא בלב וכשנשחטה נמצא ג"כ בלב כו' ויליף לה מלשון הרשב"א שכתב וז"ל כגון שניקב הקוץ לפנינו בדופני הבהמה ונתחב בלב ובד"מ חלק ע"ז דא"כ פשיטא דכשר דפשיטא שאין לחוש שמא יצאה מן הלב ונקבה במקום אחר וחזרה למקום הראשון אלא אין צריכין שראינו תחלה להיכן ניקב אלא כל שראינו שנכנסה המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה בלב תלינן דלא נקב רק נגדה ולא במקום אחר וכשרה כמשמעות ל' הטור ומה שמצריך שתנקוב לפנינו ולא די בתקועה עדיין בדופן דהרשב"א סובר דיש לחוש שמא ניקבה במקום אחר ואח"כ נתקעה לדופן ולכן בעי שתנקוב לפנינו עכ"ל וכתב עוד ב"י דהרשב"א חולק על מה שכתב המרדכי בשם ראבי"ה דמחט הנמצאת תקועה בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות בידוע שבא המחט מבחוץ לצד פנים יש לחוש ולעיין אם תקוע מקצתו עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפילו קופה לבר כשרה ואפילו במחט קלישתא כו' עכ"ל וכתב רש"ל שנ"ל לפסוק כהראבי"ה וגם הרשב"א מודה לו ולא הצריך ניקב בפנינו אלא כדי שנדע בבירור שבא מבחוץ ולא מבפנים:
באר היטב
(א) טריפה: כ' הט"ז סי' נ"א ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא שמא לא בא לאברים הפנימים ואת"ל בא שמא לא ניקב דכאן גרע טפי שהרי ע"כ עשתה נקב ויש לחוש שמא ניקבה אחד מאברים הפנימים.
(ב) בניקב: כ' מהרש"ל מיהו בדיקה בעי נגד הנקב. ובסימן מ"ט ס"ד חולק הט"ז על הגה"ה זו ופסק אם הוא ספק אם ניקב מחמת קוץ או חולי תולין להחמיר ע"ש.
(ג) כשירה: כ' הד"מ דאפי' לא ראינו תחלה להיכן ניקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו ולא במקום אחר וכשירה. וכ' הש"ך שכן עיקר ומבואר במרדכי דאין חילוק בין קופא לבר לקופא לגו ובין קטינתא לאלימתא.
פתחי תשובה
(א) שניקב לחלל. עיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ל"ה בבהמה שלא נראה שום ריעותא מבחוץ ולאחר שנפשט העור נמצא נקב בבשר שבין צלע לצלע נגד הריאה ודנו בה שע"י נגיחת בהמה אחרת או בעץ הוכתה בכח עד שנדחק העור והבשר לפנים עד שנקרע הבשר ועכ"ז לא נעשה רושם בעור ולא ניקב והכשיר מאחר שהיתה בהמת ישראל ע"ש:
(ב) חיישינן שמא ניקב. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ט שהכשיר קוץ שנמצא בחלל הגוף ונמלח בשר ממנו עם בשר הרבה והיה בדבר זה הפסד גדול וצורך סעודת מצוה והכשיר שאר הבשר שכבר נתבשל מטעם ס"ס שמא לא ניקב אחד מאברים הפנימים ואם ת"ל ניקב שמא קיי"ל כראבי"ה שאין מליחה אוסרת רק כדי קליפה והכשיר אף בלא קליפה כיון שכבר נתבשל ואי אפשר לקלפו ע"ש ועיין בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ך' באמצע התשובה שהרבה לחלוק עליו וכתב דהאי ספק שמא קיי"ל כראבי"ה לא מיחשב לספק כלל כיון שהרבה פוסקים חולקים עליו. וגם מ"ש השבות יעקב דכשר אף בלא קליפה כיון שכבר נתבשל ליתא ע"ש באורך [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"ג שהאריך לקיים דברי שבות יעקב הנ"ל משום שדעת ראבי"ה לאו דעת יחידאה היא רק כן דעת רוב ראשונים ודעתם עיקר בש"ס ע"כ פשוט שנוכל לסמוך עליהם בהפסד מרובה ושעת הדחק עם צירוף ספק אחר או קולות אחרות וכעובדא דשבות יעקב בלי פקפוק ע"ש ועיין מה שאכתוב לקמן סימן ק"ה ס"ט בד"ה באיסור שמן] ועיין מה שאכתוב בשמו לקמן סימן נ"ה ס"ק ז':
(ג) ולפיכך כל האברים. עיין בזה בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תש"ל [ועיין בתשובת חתם סופר סוף סימן ע"ה מ"ש בזה]:
(ד) כשירה. עבה"ט ועיין בספר פתח הבית סימן י"א שכתב דצ"ע אם נתחב קוץ בפנינו ומיד יצא כגון שנכנס קוץ מן אילן תוך דופן הבהמה בחוזק פתאום ומיד הרחיקה הבהמה עצמה ונשאר הקוץ על האילן וכדומה למאי נדמה לה אם נאמר כיון דאנו יודעים שהיה נגד הלב ועתה אחר ששחטו הבהמה נמצא ריעותא בלב באופן שלא נכנסה לחלל וכשנראה שריעותא זו מחמת הקוץ א"כ תו לא חיישינן שמא ניקב אחד משאר אברים ונהי דהב"ח וט"ז וש"ך הצריכו שיהא הקוץ תחוב כולו היינו לאפוקי שלא יהא הקוץ תחוב בלב לבד או בדופן לחוד או תוך החלל אבל אם כבר יצא הקוץ כשר או דילמא לא שנא וצ"ע בזה עכ"ד ע"ש עוד:
(ה) בקנה וכיוצא בו. עיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ה דאם נמצא עגולים של עופרת שקורין שראט דינם כקוץ או מחט אך אם הם גדולים כמו קטניות יש להקל בהפ"מ ע"י בדיקת אברים שנקובתן במשהו ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן נ"ב בעובדא דהוה פר שאינו מסורם שרדפוהו ולא השיגוהו עד שירו בו חצים ושרויט מקנה שריפה והגיעוהו ועודנו חי אחר י"ב חודש או יש לחוש הואיל וחצים מלובנים הם אולי יכול לחיות י"ב חודש ואפ"ה טריפה והביא מתחלה דברי שב יעקב הנ"ל וכתב עליו דלדעתו יש חשש אחר בזה לנחמרו בני מעים נהי משום נקב ליכא ע"י בדיקה מ"מ ע"י רתיחה נחמרו והכא אפילו בבהמה ניחוש לכ"ע דדוקא בנפלה לאור דאיכא עור וצלעות המגינים ע"ל ר"ס נ"ב אבל בנכנס חץ מלובן אל המעים גם בבהמה איכא למיחש לכ"ע ולפי מ"ש הש"ך שם דא"א בקיאין בבדיקה דדמיא לנפולה א"כ אסורה עד אחר י"ב חודש אם אירע שנשתהה דלכתחלה אסור להשהות משום תקלה. ושוב כתב לפלפל בדין נחתך בסכין מלובן המוזכר שלהי יבמות ובאה"ע סימן י"ז סעיף ל' ומסיק בנידון השאלה בהמה זו שריא לכל הדעות אפילו נזרקו עליה חצים חדים כמחט וקוץ מלובנים דמשום נחמרו בני מעים וכן משום ספק נקב בני מעים ליכא כיון דחי י"ב חודש ואע"ג דהיה סכין מלובן דממ"נ לכל הדיעות אין מועיל ליבון אלא לטרפות דמחמת כאב אבל טריפות דבני מעים דהוא טריפות מחמת עצמו לא יועיל ליבון וכמ"ש הריטב"א וכאשר הוכחנו ומאן יהיב לן מבישרא דהאי תורא ונאכל משופרא דשופרא. ע"ש עוד בסימן נ"ג]:
(ו) בדיקת. עיין פרי מגדים במשבצות ס"ק ב' מבואר שם דדוקא אם שחטו מיד אבל אם אשתהי חיישינן שמא הבריא ע"ש וכן דעת התבואת שור ס"ק ב' גם כן שאין להתיר ע"י קנה כ"א בידוע שנעשה עתה ואין להקל בשאין ידוע כ"א לצורך גדול ובעיון רב ע"י בודק ירא את ה' מרבים ע"ש ועיין בתשובת שב יעקב חלק יו"ד סי' כ"ה שהעלה דבמקום הפסד מרובה יש להקל בקנה רחב ע"י בדיקה דיש לומר דווקא בקוץ חיישינן שמא הבריא ע"ש וכן העלה בספר פתח הבית סימן י"א בהפ"מ להקל דבדבר רחב לא חיישינן להבריא גם יש מקום לומר דאם נעשה תוך ג"י לשחיטה יש להקל אף שלא במקום הפסד דתוך ג' אין דרכו כ"כ להתרפאות. ועיין שם עוד על דבר מה שרופאים תוחבים באישטרומענט תוך חלל הבהמה על הטחול לרפואה והמה אומרים אשר לא יעשו שום נקב רק מיד כשנוגע על הטחול מכח החרדה מזדעזעת הבהמה בכל אבריה וזה רפואתה מה דינה של הבהמה והחלב. והאריך בזה לצדד להתיר וסיים דאין לסמוך ע"ז מסברא דנפשין אם לא נמצא זאת באיזה פוסק מפורסם בפי' ע"ש ועיין בתשו' תפארת צבי חלק יו"ד סימן ס"ט שנשאל על ענין זה באופן אחר בבהמות שיש להם חולי בטחול ותרופתה היא שאומן הבקי מנקב במחט מן הדופן עד הטחול וינקוב עור החיצון אם שרי הבהמה דיש בזה שני חששות. א' שמא ניקב א' משאר אברים והשני שמא ניקב בטחול בסומכיה בעומק עד שלא נשאר כדינר זהב. וכתב דמשום חשש שמא ניקב בסומכי' יש ס"ס שמא לא ניקב בסומכי' ושמא נשתייר כד"ז ולא הוי שם אחד דתחלה צריכים אנו לספק שמא לא היה כלל הנקב בסומכיה אולם חשש האחר שמא ניקב א' משאר אברים חשש חזק הוא ולא דמי למ"ש בסוף ס"א אם נמצא הקוץ תחוב בלב אין לחוש כו' דשאני הכא כיון שהנקב ע"י אדם י"ל שפגע במקום אחר וניקב וחזר והטה המחט למקום הטחול ואף דאין לחוש לזה כשמכוין שלא ליגע בשאר אברים (כמש"ל סימן י"ד ס"ק ד' בשמו) מ"מ הכא כיון שהעובד כוכבים הוא המנקב יש לחוש אינו מדקדק בזה והעלה דאם חותך בהמת ישראל אין להקל ובהמת עובד כוכבים (נראה דר"ל שהבהמה היא של אומן הבקי) אי בודקין הטחול כשירה ואחר י"ב חודש לית דינא ולית דיינא שהוא כשר דאינו רק ספק ומיהו לכתחלה אין להשהות דיש לחוש לתקלה ע"ש. ולא הבנתי מה שהצריך בדיקת הטחול אף בדיעבד דהא הוא עצמו כתב בתחלת התשובה דיש ס"ס [ועיין מ"ש לקמן סי' ק"י בדיני ס"ס אות ל"ה] ועיין בתשובת ברית אברהם שהבאתי לעיל סימן כ"ג ס"ק י"ב:
(ז) בירך. עבה"ט לענין עוף ועש"ך שפסק להחמיר כהב"ח גם בספר נה"כ כתב על הט"ז לא ידענא איך מלאו לבו לחלוק על הב"ח להקל בלא ראיה ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן ס"ז שפוסק כדברי הט"ז ומ"מ אין להתיר רק בעוף בייתי כמו אווזים ותרנגולים שמתחככים תוך אשפתות ולא בעוף אשר תעוף בשמים ואפשר שע"ז השיגו אחרונים על הט"ז ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סימן ס' באווז שנמצא טמון בבשרה העב שקורין בייל"ק או בברוש"ט קוץ ארכו זרת מונח בשפוע קצת ולא היה ניכר שום נקב מבפנים ומבחוץ. והכשיר דגם הב"ח והש"ך ופר"ח לא כתבו להחמיר רק באי קופא לגאו אבל בדלית ליה קופא כלל מודים כולם דמותר ע"ש בהשמטות. וכ"כ הפרי מגדים דדוקא במחט אלימתא אבל קלישתא אף בעוף שרי. [גם בתשובת חתם סופר סימן צ"ג מחלק כן דדוקא בקופא לגאו אבל בחודו גם בעוף כשר ועוד מחלק דדוקא בעובי הירך אבל בחלל הגוף גם בעוף וקופא לגאו יש להסתפק כי עינינו רואות שיותר מתפלש בעפר בכריסו מהבהמה ולא אמרו אלא ביריכו ובקופא לגאו ע"ש]. ומ"ש הבה"ט עוד בשם הט"ז באם נמצא באווזות בשומן הסמוך למעיים נוצות כשירה עיין בתשובת אדוני אבי זקני בעל פנים מאירות חלק ג' סי' י"ד שחולק על זה דמסתברא שבלעו הנוצות דזה מצוי שהאווזות מנקרים בנוצות וניקבו בני מעים ויצאו לחלל הגוף ודינם כדין קוץ הנמצא בחלל הגוף אלא אם נמצאו מונחים בחלל המעיים ולא יצאו לחוץ בזה יש להכשיר מידי דהוי אמחט שנמצא בתוך המעיים דכשירה ע"ש ועיין בתשו' חינוך ב"י סי' מ"ד מ"ה מ"ו שהאריך בזה והעלה ג"כ לאסור והביא שם דגם בתשובת מהרד"ך אוסר בזה. ואפילו המקילים בזה היינו דוקא כשהנוצות תכופות עומדות זא"ז ובכל נוצה יש קנה קטן כמו שהוא בנוצות האווזות מבחוץ דיש להעלות על הדעת שהנוצות גדלו בפנים אבל אם הם מקופלים בתוך החלל ודאי יש לאסור וה"ה אם היו אבעבועות שבהם הנוצות מלא מוגלא דנראה שבא מחמת מכה כ"ע מודים דטרפה וכן הסכים עמו גדול אחד ומבואר שם שכן הורו כמה גדולים לאסור ע"ש. גם בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ק"ו דעתו לאסור ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ס"ה שדעתו נוטה לדעת המקילין ומ"מ לבו מהסס לפי שראה בתשובת חב"י שכתב בשם חכמי אשכנז להטריף ולכן כתב דהמורה טרם יכשיר יש לו לעיין היטב איך הם הנוצות אם יש לו היכר שבאו מבחוץ או נתגדלו בתוך השומן ועל כל פנים יבדוק הושט וכל בני מעים על צד האפשר אם לא יהיה בהם ריעותא שיש לומר שנקבו ונסתם ולא יסמוך על המתירין אם לא בהפסד מרובה עיין שם: