שולחן ערוך יורה דעה י ב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

סכין ששחט בו כשרה, יבאע"פ שהוא מלוכלך בדם – מותר לשחוט בו פעם יאאחרת. יגאבל ידאסור לחתוך בו יברותח, טוומותר לחתוך בו צונן טזעל ידי הדחה שידיחנו יגתחילה.

הגה: ואם רוצה להגעילו לאכול בו רותח – סגי ליה בהגעלה ע"י עירוי אע"פ שאינו ככלי ראשון ( איסור והיתר כלל נ"ח בשם מהר"ם).

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(יב) אע"פ שהוא מלוכלך בדם מותר כו' משמע להדיא דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה כלל ועוד דהא בסכין ששחט בו טרפה הוא דכתבו הט"ו בס"ג דוקא דבעי הדחה והטעם כתבו הפוסקים משום דבלאו הכי יש דם הרבה ביבה"ש ולא בלע משום דטרידי סימנים לאפוקי דם וע"ל ס"ק י"ח.

(יג) אבל אסור כו' משמע אפילו שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח ע"י הדחה וכן דעת הפוסקים וכן פסק בד"מ ומהרש"ל שם.

(יד) אסור לחתוך בו רותח ובדיעבד אם חתך בו רותח בלא הגעלה לא פירש הט"ו מה דינו ונראה דאע"ג דס"ל וכן לסמ"ג ורבינו ירוחם ושאר פוסקים דצריך הגעלה היינו לכתחלה אבל אם חתך בו רותח בדיעבד אחר ההדחה היטב מותר דהא הביאו לשון רש"י בסתם דביה"ש צונן ואין הסכין בולע כשהוא קשה לבלוע וכן מוכח ליישב דעת הטור ורמזי' עם מ"ש הרא"ש פ"ק דחולין ופרק כ"ה ע"ש שכתב דלמ"ד בית השחיטה צונן סגי בהדחה ודוק (ואף על גב דבשחט את הטריפה סגי בהדחה זה הוי כדיעבד להגעיל את הסכין בין כל בהמה טרפה) וכ"כ הרמב"ם ספ"ו (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"כ) דאסור לאכול בו רותח אלא בהגעלה ואם חתך בו רותח מותר עכ"ל וכתב הרב המגיד דס"ל ביה"ש צונן ע"ש ואף להרשב"א דכתב דאסור לחתוך בו רותח משום שבלע וחוזר ופולט מ"מ נראה דסגי בקליפה דנהי דבלע מ"מ לא בלע יותר מכדי קליפה דהא אפילו בסכין של עובד כוכבים ששמנוניתו טוח על פניו ושחט בה סגי בקליפה אף להרשב"א אלמא דחום ביה"ש אינו בולע יותר מכ"ק א"כ גם הסכין בלע דבר מועט מביה"ש ואינו אוסר יותר מכדי קליפה וכן מחלק מהרש"ל פ' כ"ה סימן נ"ט בהדיא ופסק כן וכן מבואר באו"ה כלל נ"ח דין י"ד שכתב סין ששחט בה ורצה לחתוך בו דבר אחר חם צריך הגעלה לכתחלה דביה"ש מירתח רתח כו' ומיהו אם חתך בו בדיעבד מותר בקליפה אפילו הוא חם עכ"ל ונראה דמה"ט מכשיר האו"ה והר"ב הגעלה ע"י עירוי אע"ג דקי"ל לקמן סימן ס"ח וק"ה דעירוי אינו מפליט אלא כ"ק אלא כדפי' דהסכין לא בלע רק דבר מועט וכ"פ מהרי"ל בדיני דם דסגי בקליפה אם חתך בו רותח או דבר חריף.

(טו) ומותר לחתוך כו' משמע אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה וכ"כ בעט"ז וכן משמע מדברי הסופרים וכן הוא בהגהות מיימוני ספ"ו בשם ראבי"ה בהדיא וכן משמע בד"מ ולא דמי לרגיל לשחוט בו טרפות דבסעיף ג' דהכא שאני דאיסורו משום דם ומישרק שריק ואינו נבלע כ"כ בסכין וכמ"ש הפוסקים.

(טז) ע"י הדחה נראה מדלא כתבו הט"ו נמי הכא או יקנחנו בדבר קשה כדבסמוך סעיף ג אלמא ס"ל דדוקא התם הוא דמהני קנוח כיון דאיכא נמי טעמא דטרידי סימנים לפלוט דם משא"כ הכא וכן מוכח בהדיא ברא"ש פ"ק דחולין וז"ל ואפילו לחתוך בו צונן אמרינן בפ' כ"ה אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי ואסכין קאי עכ"ל אלמא דלמאי דקי"ל כאמרי לה בעי הדחה לא מהני בליתא דפרסי ומהרש:ל פכ"ה סי' נ"ט כתב שט"ס הוא באשר"י ובמקום אלא צ"ל ולא דבש"ס משמע להדיא דבליתא דפרסי דינו כהדחה עכ"ל וקשה לשבש כל הספרים וע"ק דא"כ ל"ל להרא"ש למימר דלא בעי בליתא דפרסי ועוד דהא קי"ל כמ"ד בעי הדחה ול"ל להרא"ש לפרש דברי המ"ד לא בעי הדחה ועוד דמה ענין זה לכאן ה"ל לכתבו לקמן בפ' כ"ה דשם עיקר דוכתא דהאי מילתא אלא ודאי משום דהרא"ש קאמר הכא דאסכין קאי ולא כמ"ש רש"י דקאי אצונן הנחתך בא הרא"ש לומר דהיאך אפשר דאסכין קאי א"כ מ"ט לא בעי הדחה והא איכא דם שחיטה בעין על פניו ולכך קאמר דלא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי והא דלא קאמר סתמא דלא בעי הדחה אלא קנוח משום דס"ל דכל קנוח שאינו כמו בליתא דפרסי לאו קנוח הוא כלל וכ"כ הרשב"א במ"ה דף ע"ג ע"ב על דברי הרא"ה בב"ה וז"ל אנה מצא ההשוואה הפשוטה הזאת שעשו הקנוח יפה כהדחה ואי משום דאמרינן בסכין ששחט בה טרפה ידיחנו בצונן ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך אדרבא דוק מיניה איפכא דאי קנוח והדחה שוין ל"ל למימר הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא לומר דא"צ הדחה אלא אפילו בקנוח סגי ואיך לא נתן לב במה שאמרו בסכין ששחט בה ורוצה לאכול בה צונן דבעי הדחה ולא אמרו בעי קנוח אלמא שמעינן דבעי הדחה ולא סגי בקנוח ומ"ד לא בעי הדחה לאו למימרא דלא בעי כלום דלהכשירה בלא כלום אי אפשר דהא איכא טיפת דם שחיטה עליו עכ"ל וכן נראה לע"ד מדאמרינן גבי שחיטה ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך ולא אישתמיט בכולה ש"ס למימר כן בדוכתי אחריתי דאידכר הדחה אלמא דוקא בשחיטה אמרינן הכא דסגי בקנוח ומטעמא דפרישית אבל לא בעלמא וזהו ג"כ דעת הרא"ש.


ט"ז

מלוכלך בדם. ביאר בתה"א דבית השחיטה כרותח לענין זה דבולע אגב דוחקא דסכינא אפילו אין מלוכלך בדם ודלא כרש"י וראייתו מהא דסכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח והטעם שמ"מ בית השחיטה רותח קצת ומבליע דם בסכין אלא דאפ"ה מותר לשחוט בו משום דאיידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כדאיתא בגמרא:

מותר לשחוט בו פעם אחרת. משמע בלי שום הדחה או קינוח וכן מסיק רש"ל וק"ל ממה דאיתא בחולין (דף ח') דאיכא מ"ד בסכין של טריפה דצריך הגעלה בחמין ופריך עליה מאי שנא טריפה דבלע איסורא כי שחט היתירא נמי בלע איסור אבר מן החי וליבעי הגעלה לסכין אפילו בשחט כשירה ומשני אימת קא בלע סכין לכי חיימא ואימת חיימא בגמר שחיטה ההיא שעתא אין שם אבר מן החי ש"מ שאין ההיתר אלא משום שאין הבלוע אלא בסוף אבל אם אין איסור משום בלוע אלא ממה שהוא בעין על הסכין ודאי אוסר אף קודם גמר השחיטה דהא א"צ חימום לזה דהא אף למ"ד בית השחיטה צונן יש איסור ממה שהוא בעין על הסכין וא"כ בשוחט בהמה כשירה יהיה אסור לשחוט אחריו כיון שיש בעין על הסכין מאיסור אבר מן החי ונראה דדוקא אם החשש משום טעם הבלוע בסכין שיחזור ויבלע בסימנים פרכינן דיש ג"כ בכשירה טעם איסור בלוע מן אבר מן החי משא"כ אם אין חשש אלא שנשאר בעין עליו זה לא שייך באבר מן החי שהרי אין שם ממשות מן אבר מן החי ואפילו לחלוחית אלא נבלל בדם וכיון שהדם אינו מבליע שהסימנים טרודים לפלוט דם שלהם ע"כ אין איסור גם משום אבר מן החי אלא דבשמנונית של הבהמה טריפה חששו שהוא נדבק (בענין) [בסכין] שהוא דבר הנדבק ונסרך אפילו בגמר שחיטה בזה ודאי חששו והצריכו הכשר לסכין זה כנ"ל וראיתי להג"ה באגודה פ"ק דחולין דגם בשוחט כשירה צריך קינוח לסכין משום אבר מן החי ולהכי לא פריך למ"ד בסכין טריפה בצונן הא יש איסור אבר מן החי כמו דפריך למ"ד בחמין ע"כ ומו"ח ז"ל הביאו וחיזק דבריו לומר דאף לפי המסקנא דלא בלע אלא בגמר שחיטה היינו שאינו בולע הרבה כ"כ שיצטרך הגעלה אבל בצונן מיהו בעי דבולע קצת קודם גמר שחיטה ומ"ה פסק אפי' בשוחט עוף צריך קינוח בדבר קשה ולי נראה כמו שכתבתי דא"כ היה צריך נעיצה בקרקע כמו בבולע טריפות תדיר ולא מצינו נעיצה אלא בסכין של טריפה תדיר ותו דא"כ היאך אמרה תורה לשחוט שום שחיטה נימא דבתחלת השחיטה בולע קצת מאיסור אבר מן החי וחוזר ואוסר בגמר השחיטה אלא ברור דדבר זה אין לו שחר ולית מאן דחש ביה כלל:

לחתוך בו צונן. לא היה צריך לכתוב דין זה שהרי אפילו שחט טריפה מהני הדחה אפילו לשחוט בו כמ"ש סעיף ג' אלא דנקט כאן דין צונן איידי דנקט דין רותח ופשוט הוא דאם חתך צונן בלא הדחת סכין תחלה שמדיח אחר כך אותו הצונן:

סגי ליה בו'. לפי שאין בית השחיטה כרותח גמור כמ"ש הטור בשם רשב"א:

אע"פ שאינו ככלי בו'. בכ"ף ולא בבי"ת:

באר היטב

(יא) אחרת: וכתב הש"ך דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה משום דטרידי הסימנים לפלוט דם ולא בלעי.

(יב) רותח: וכתב בש"ך אפילו אם לא שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח לכתחלה אם לא בהגעלה וסגי בהגעלה ע"י ערוי ובדיעבד אם חתך בו דבר רותח בלא הגעלה רק אחר הדחה או דבר חריף סגי בקליפה והטעם משום דסכין בלע דבר מועט מבית השחיטה וע"כ סגי בהגעלה ע"י ערוי אפילו לכתחלה ובדיעבד ע"י קליפה.

(יג) תחלה: וכתב בש"ך אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה ודוקא ע"י הדחה אבל לא מהני ע"י קנוח כמו שכתב אח"כ בסעיף ג' משום דבסעיף ג' איירי מבית השחיטה ואיכא שם טעם אחר דטרידי הסימנים לפלוט דם משא"כ הכא עכ"ל. ואם חתך צונן בלא הדחה מדיח אחר כך אותו צונן.



פתחי תשובה

פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש