שולחן ערוך חושן משפט תו ג

נגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר פטור אבל אם זכה בו הוא עצמו חייב:

מפרשים

באר היטב

(ב) וזכה: פטור זוכה זה מהניזק ובש"ס ילפי מקראי דבעינן שיהא לו בעלים בשעת נגיח' ובשעת גמר דין. שם.

(ב) והפקירו קודם שעמד בדין ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה בהא דאמרינן פרק החובל דף צ' שור שהמית ואח"כ הזיק אם הוא מועד דנין אותו ד"מ ואח"כ דנין אותו דיני נפשות קדמוהו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ופריך וכי קדמוהו ודנו אותו דיני נפשות ליהדר ולדייני אותו ד"מ ע"ש ומאי פריך הא אמרינן בכריתות (דף כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה בו משום דאפקורי אפקר ליה וכיון דקדמוהו ודנו אותו דיני נפשות הרי נעשה הפקר ואיך איפשר ליהדר ולדייני דיני ממונות כיון דהפקירו קודם שהעמידו בדין ע"כ:

ונראה בזה משום דבאסורי הנאה לא מהני הפקירו כלל וכדמוכח בפסחים (דף ה') בהא דאמרו ונבטליה בשית משום דרב גידל דאמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין אלמא דאין לבעלים שום כח להפקיר אחר שנאסר בהנאה וכ"כ רש"י פרק שור שנגח ד' וה' (דף מ"ה) בהא דאמרו שם שור הנסקל משנגמר דינו מכר אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופרש"י אינו מוקדש דלאו ברשותיה דמאריה קאי לאקדושי' וא"כ ה"ה לאפקוריה אינו ברשותו אלא דאיסורי הנאה אע"ג דלאו ברשותיה קאי אבל בעלים מיהא אית ליה וכמ"ש הריב"ש בסי' ת"א דזכיה יש בו באיסורי הנאה מדאמרינן בע"ז מכי אגבה קניא ע"ש וכ"כ הרשב"א בחדושיו פרק לולב הגזול באתרוג של ערלה חשיב לכם ומשום דאית ליה בעלים אע"ג דאסור בהנאה ע"ש וא"כ הא דאפקירו קודם שעמד בדין פטור היינו משום דבעינן בעלים מתחלה ועד סוף והא אית ליה בעלים והפקר שלהם לאו כלום כיון דאיסורי הנאה מיקרי דבר שאינו ברשותו וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו והא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בהם היינו דכיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא היה מאיסורי הנאה וכיון דבעלים הפקירו הרי הפקירן הפקר ודו"ק וכן נראה מדברי הרמב"ם שכת' בפרק י"א מנזקי ממון ז"ל שור שהמית את אדם והקדישו בעליו אינו קדוש וכן אם הפקירו אינו מופקר כו' בד"א אחר שנגמר דינו לסקילה ואחר כת' ז"ל שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו ע"ש ומאי מהני הפקר בעליו כיון דכבר כת' דהפקירו אינו הפקר אלא נראה כמ"ש דודאי איסורי הנאה בעלים ואפ"ה הפקירו אינו מופקר ומשום דלא עדיף מדבר שאינו ברשותו דאף ע"ג דשלו הוא אינו ברשותו להקדישו ולהפקירו וכמ"ש בסי' רי"א ע"ש אבל בהוזמו עדיו למפרע בעלים אית להו וברשותייהו הוי קם לאפקוריה ואע"ג דיאוש ודאי מהני אפי' בדבר שא"ב דהא בגזילה מהני יאוש וא"כ כי נגמר דינו נימא דיאוש מיהא הוי דליתיה דיאוש לא יצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה ואינו כהפקר וראיה מהא דאמרינן במרובה (דף ס"ו) זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנותו ע"ש ואי נימא דביאוש יצא מרשות בעלים נהי דאינו רוצה לקנות אכתי היכי מצי אמר הרי שלך לפניך בתר דמייאש מאריה מיניה כיון דתו לאו דמאריה ודו"ק:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}

שולחן ערוך חושן משפט תו ג