קצות החושן על חושן משפט תו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) שור של עכו"ם וה"ה שור של הקדש ברא"ש פ"ק דב"ק נסתפק בבכור בזמן הזה כשהוא ביד כהן אי הוי ממון בעלים דלרבי יוסי קדשים קלים ממון בעלים הם ולרבנן לא הוי ממון בעלים ע"ש. ובאה"ע סי' כ"ח ע"ש ולגבי קידושין דהוי ספק ובחלקת מחוקק שם כתב דאנן קי"ל כרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים וכמ"ש הרא"ש בבכורות וחזר בו הרא"ש שם ממ"ש בפ"ק דב"ק. וכ"כ בלחם משנה פ"ח מניזקי ממון אליבא דהרמב"ם דסובר כר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הם ע"ש. וכן נראה לענ"ד מהא דאמרי' פרק השוחט (דף ל"ו) מכלל דחבת הקדש דאורייתא מנלן אלימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במאי אלימא דאתכשר בדם והא אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר כו' אלא לאו דאכשר בחבת הקודש ודלמא כרב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר דעדיין משקה טופח עליה ע"ש וכיון דכתב הרמב"ם פ' י"ג מה' טומאת אוכלין ז"ל כל דברי הכשר דברי קבלה כו' א' המים וא' שאר ז' המשקים והוא שינתן ברצון הבעלים עכ"ל. וע"ש בכסף משנה שכתב הרשב"א חולק וליישב דעת רבינו משמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא לרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם עכ"ל וא"כ היכי משכחת בקדשים הכשר מים כיון דבעינן רצון הבעלים וקדשים לית להו בעלים ומזה נראה מוכח כדעת הפוסקים כרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים וא"כ בפרה של זבחי שלמים דהוי קדשים קלים שפיר מהני ליה הכשר מים דבעלים ובזבחי' (דף קי"ז) אי דאקדשינהו והדר אקנינהו הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי ומוכח דאליבא דרבנן אינו אוסר בקדשי' לפי שאינו שלו וא"כ הא דמהני הכשר מים ע"כ משום דס"ל כרבי יוסי הגלילי וכמ"ש ובזה ניחא לישב הא דנקט פרה של זבחי שלמים וברש"י הרגיש בזה וכתב משום דזבחי שלמים העור לבעליהם ע"ש ולפמ"ש ניחא דנקט פרה של זבחי שלמים דאלו שאר קדשים אין להם בעלים ולא משכחת הכשר מים כיון דבעי' שיפלו ברצון בעלים וקדשים לית להו בעלים אבל שלמים ממון בעלים. וניחא בזה ליישב מה דקשיא לן בהא דאמרי כגון שהיה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח תיפוק ליה בשלמים דנאכלין בכל העיר ומשכחת לה שפיר שהדיח בנהר את הבשר לאחר שחיטה וכמ"ש רש"י פ"ק דפסחים (דף כ') דתנן מחט שנמצאת בבשר וכו' ופריך עלה האי בשר דאתכשר כו' במאי וכתב רש"י הא דלא פריך אקרא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דקרא פשיטא דאית הכשר טובא שהשלמים נאכל בכל העיר ושם מדיחין אותו ומבשלין אותו ע"ש וא"כ מאי פריך לה בחולין אקרא ולפמ"ש ניחא דפרק האיש מקדש (דף נ"ב) תנן המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת ואמרי' עלה נימא מתני' דלא כר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים אפי' תימא רבי יוסי הגלילי כי קאמר רבי יוסי מחיים אבל לאחר שחיטה לא מ"ט כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ע"ש ומש"ה הוצרכנו לו' שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח דהכשר דאיכא בעור לאחר שחיטה לא מהני בקדשים אפילו בקדשים קלים דלאחר שחיטה תו לא דמאריה ולית להו בעלים וא"כ ליכא רצון בעלים אבל העבירה בנהר ועדיין משקה טופח ה"ל מחיים וה"ל ממון בעלים לפי מה דקי"ל כרבי יוסי הגלילי ואע"ג דמחיים לא הוכשר אלא לאחר שחיטה אכתי ממון בעלים הוא עד אחר ארבע עבודות וכמ"ש רש"י פרק מרובה (דף ע"ו) ז"ל דבכי האי שחיטה לא אמר רבי יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו דהוי התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם ע"ש ומש"ה בעינן זבחי שלמים והעבירה בנהר דוקא דאז ה"ל ממון בעלים אבל שאר קדשים אפי' מחיים אינן ממון בעלים וכן הכשר דאיכא בעור בשלמים קודם הבישול נמי תו לאו ממון בעלים ואנן בעלים בעי' גבי הכשר וכמ"ש הרמב"ם והוא שיפלו ברצון הבעלים וזה נכון היטב:
אמנם קשיא מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ח מנזקי ממון שלמים שהזיקו גובה מבשרן ע"ש והוא כרבי יוסי הגלילי ובפ"ח מגניבה כתב הרמב"ם הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים הרי זה פטור מכפל וע"ש ואמאי פטור מכפל גבי קדשים קלים כיון דס"ל ממון בעלים. מיהו בלחם משנה שם כתב דבגניבה איתא מיעוטי וגונב מבית האיש ומה"ט לא סמיך הרמב"ם שם בהלכו' גניבה על רעהו ע"ש. אך קשה הא דכתב הרמב"ם בפ' זו ממעילה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ע"ש וכיון דס"ל קדשים קלים ממון בעלים למה לא מהני מכירתו. ונראה לענ"ד בזה דהא דקדשי' קלים ממון בעלים לרבי יוסי הגלילי אינו אלא לענין הבשר שיוכל למוכרו מחיים שיאכל הקונה את הבשר אבל שישחט ויזרוק על שם הקונה מודה רבי יוסי הגלילי דלא מהני דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא על שם הבעלים שהקדישו אותו וכשם שאסור לשנויי מזבח לזבח כן אסור לשנות שם הבעלים שהקדישו אפי' בקדשים קלים וא"כ ניחא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דהיינו להקריבו על שם הקונה וכמ"ש רש"י בפסחי' דף פ"ט ע"ש וז"ל המוכר עולתו להתכפר בו אחר לא עשה כלום ואין העולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים עכ"ל וה"ה בשלמים כה"ג שתקרב על שם הלוקח ובזה גם רבי יוסי מודה וכמ"ש וכן מוכח מהא דאמרינן פ"ק דב"ק (דף י"ג) תורה שהזיקה אינו גובה מלחמה ופריך פשיטא ומשני הא קמ"ל דמתכפר מביא לחמה מהו דתימא נימא את אכלת בישרא ואנא מביא לחמה קמ"ל דלחמה חובה דגברא ע"ש ואי נימא דלרבי יוסי הגלילי קדשים קלים ממון בעלים למוכרן לאחר שישחוט ויזרוק על שם הלוקח א"כ תודה שהזיקה כיון דהוחלט השור לניזק ושחט ויזרק על שם הניזק ולא יעלו לבעלים לשום חובה ויצטרך תודה אחרת וממילא יביא לחמה וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון ז"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן כו' תודה שהזיקה גובה מבשרה כו' וכיצד גובה שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו עכ"ל הרי מבואר דאין לו לניזק אלא אכילת בשרה אבל נשחט ונזרק על שם בעלים הראשונים אע"ג דהוחלט השור מחיים וזה נראה לענ"ד ברור ובתוס' מרובה (דף ס"ו) בהא דמוקי קרבנו לא הגזול דגזל קרבן דחבריה והקשו תוס' אי בחטאת כו' ואי בעולה ושלמים הא אמר בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ע"ש. ובחידושי פני יושיע ראיתי שכת' ז"ל ובעיקר תמיהת תוס' יש לי ליישב דמתוקמא שפיר בשלמים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים מחיים כדאי' בקידושין דיכול לקדש בו את האשה וה"ה דיכול למוכרה והאי ברייתא דפסחים דלא כרבי יוסי הגלילי או אפילו כר' יוסי מודי דמדרבנן לא עשה כלום וה"נ משמע התם משום קנס עכ"ל. ולפי מ"ש אפילו לרבי יוסי אינו נמכר אלא לאכילת בשר וא"כ אכתי תיקשי היכי משכחת גזל קרבן דחברי' דהוא להקרבה. וגם מ"ש פני יושיע דלר' יוסי נמי מדרבנן לא עשה כלום ומשום קנס המעיין שם בפסחים (דף צ"ט) יראה דלא אמרו שם קנס בעיקר המכירה אלא בהא דתני לא עשה ולא כלום והמעות יפלו לנדבה ופריך וכי מאחר דלא עשה ולא כלום מעות אמאי יפלו לנדבה אמר רבא קנסא ופירש"י קנסו רבנן לקונה דלא ליקני זימנא אחריתי עולה ושלמים דאחר איהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא ה"ל למיקני כפרת אחרים וע"ש וא"כ הקנס אינו אלא ללוקח שיפלו המעות לנדבה דלא ה"ל למיקני כפרת אחרים אבל אי נימא דאיתיה במכירה אמאי נקנסי' כיון דכדין עשה ולמה יענש וכן משמע פ' האיש מקדש (דף נ"ב) דלר' יוסי הגלילי יכול לקדש בהן את האשה בקדשים קלים מחיים וע"ש ואי נימא דמודה דמדרבנן לא עשה כלום א"כ אשה נמי לא קנסה כלל ואין לה שום הנאה ובפסחים (דף צ') תנו רבנן הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ופריך עלה בגמ' זה הפריש טלה לפסחו וזה הפריש מעות לפסחו היאך הקדש חל על הקדש דקתני מעות שבידו חולין אמר אביי אי לאו דאוקמא רבי אושעיא לההוא בממנה זונה על פסחו ורבי הוא הוי מוקמינן להאי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי דאמר ממון בעלים כו' וההוא דמוקי לה רבי אושעיא כרבי לא מוקמינא אלא כרבי דבפסח לא משייר אינש והא ליכא לאוקמי כרבי יוסי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולפי מ"ש דהמוכר עולתו ושלמיו אתיא אפילו כרבי יוסי כיון דמיירי להתכפר בו אחר וכמו שפרש"י שם ובזה ר' יוסי מודה דלא מהני נראה דהכי קאמר אביי והא ליכא לאוקמי כרבי יוסי דהיינו הא דתני והמעות חולין כיון דתני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום א"כ מוכח דס"ל דלהתכפר בו ודאי לאו כלום הוא ואם כן היכי קדושה חלה על קדושה כיון דעולה ושלמים לא נפקא מקדושתן והקדושה לא נמכר ודמים של הקדש לא נפקא לחולין אלא היכא דקונה בו בהמת חולין וכיון דגוף הקדושה לא נמכר לקונה א"כ היכא נעשה המעות חולין אבל אכתי מתוקמא שפיר הא דמוכר עולתו ושלמיו גם לרבי יוסי וכמו שכתבתי כיון דמיירי שמוכרו להתכפר אלא דלא מתוקמא הא דתני והמעות חולין כיון דתני לא עשה ולא כלום על כרחך דס"ל דלא קנה להתכפר וא"כ ודאי לא יצא המעות לחולין ודו"ק היטב:
שוב ראיתי במשנה למלך פ"ד ממעילה שהקשה על הרמב"ם דפוסק לא עשה ולא כלום ופסחים (דף צ') משמע דלא מתוקמא כרבי יוסי ובפ"י מנזקי ממון פסק כרבי יוסי והניח שם בצ"ע ע"ש ולפמ"ש ניחא. אמנם קשיא לי בהא דמשמע בקידושין (דף נ"ב) דלרבי יוסי המקדש בקדשים קלים מחיים מקודשת דה"ל ממון בעלים. ולפמ"ש היינו למוכרן לבשרן וכמ"ש דהא מבואר בפסחים (דף כ"ז) שם בתנור שהסיקו בעצי הקדש ופריך והא מעל המסיק ונפק לחולין א"ר פפא הכא בעצי שלמים עסקינן כו' כיון דלאו בר מעילה הוא ופרש"י שם ז"ל וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה' קרינן ביה שכולן לבעלים כו' ואיסורא רכב עלה וממעילה הוא דאימעט במסכת מעילה עכ"ל וכיון דאסור בהנאה מן התורה היכי מקדש בו את האשה וכ"כ תוספת בתמורה ריש פ"ק (דף ג') ד"ה לאו דאיסורא ע"ש וכן מוכח בפשיטות בנדרים (דף י"א) בהא דבעי רמא בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו כו' אלא דמחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתרא גביה ואמר זה כזה מאי בעיקרו קא מתפיס וע"ש פירש"י והר"ן דקודם זריקה ודאי מיתסר בהנאה ע"ש וא"כ היכי רשאי לקדש בו את האשה ומה שנא ממקדש בערלה וכלאי כרם ואפשר לו' דערלה וכלאי כרם אין לאשה בהם הנאה כלום דאסור בהנאה לדידה אבל קדשים קלים אית לה הנאה בה לאחר שחיטה וד' עבודות מיהו בתוס' ע"ז ר"פ השוכר הקשו במקדש בערלה כיון דאפרן מותר הרי אית ליה הנאה וכן שלא כדרך הנאתן ותירצו כיון דקידושי כסף יליף משדה עפרון וכיון דאינו ראוי לקנין לא מהני בקידושין ע"ש ומוכח דאפילו היכא דיכולה ליהנות בהן כיון דלדידה אסור בהנאה ואינו ראוי לקנות בו את השדה נמי אינה מקודשת ובביאור דברי תוס' הנזכר הארכנו בחידושי לאה"ע סי' כ"ח. ועוד עיקרא מלתא דלרבי יוסי דאמר ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים ולמה יתחייב בכפירתו הא כיון דלא אמר רבי יוסי הגלילי אלא מחיים אבל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו ומחיים אסור בהנאה מן התורה כיון דאסור בהנאה תו לאו כפירת ממון הוא וכדאמרינן במרובה כיון דשחט בה פורתא אסרה ותו לאו דמארי' קא טבח וזה ודאי דעל איסורי הנאה לא יתחייב בכפירתו וכן בשלמים שהזיקו דגובה מבשרן ולמה יתחייב בעלים על ממון דאיסורי הנאה וצ"ע כעת:
סעיף ג
עריכה(ב) והפקירו קודם שעמד בדין ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה בהא דאמרינן פרק החובל דף צ' שור שהמית ואח"כ הזיק אם הוא מועד דנין אותו ד"מ ואח"כ דנין אותו דיני נפשות קדמוהו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ופריך וכי קדמוהו ודנו אותו דיני נפשות ליהדר ולדייני אותו ד"מ ע"ש ומאי פריך הא אמרינן בכריתות (דף כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה בו משום דאפקורי אפקר ליה וכיון דקדמוהו ודנו אותו דיני נפשות הרי נעשה הפקר ואיך איפשר ליהדר ולדייני דיני ממונות כיון דהפקירו קודם שהעמידו בדין ע"כ:
ונראה בזה משום דבאסורי הנאה לא מהני הפקירו כלל וכדמוכח בפסחים (דף ה') בהא דאמרו ונבטליה בשית משום דרב גידל דאמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין אלמא דאין לבעלים שום כח להפקיר אחר שנאסר בהנאה וכ"כ רש"י פרק שור שנגח ד' וה' (דף מ"ה) בהא דאמרו שם שור הנסקל משנגמר דינו מכר אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופרש"י אינו מוקדש דלאו ברשותיה דמאריה קאי לאקדושי' וא"כ ה"ה לאפקוריה אינו ברשותו אלא דאיסורי הנאה אע"ג דלאו ברשותיה קאי אבל בעלים מיהא אית ליה וכמ"ש הריב"ש בסי' ת"א דזכיה יש בו באיסורי הנאה מדאמרינן בע"ז מכי אגבה קניא ע"ש וכ"כ הרשב"א בחדושיו פרק לולב הגזול באתרוג של ערלה חשיב לכם ומשום דאית ליה בעלים אע"ג דאסור בהנאה ע"ש וא"כ הא דאפקירו קודם שעמד בדין פטור היינו משום דבעינן בעלים מתחלה ועד סוף והא אית ליה בעלים והפקר שלהם לאו כלום כיון דאיסורי הנאה מיקרי דבר שאינו ברשותו וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו והא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בהם היינו דכיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא היה מאיסורי הנאה וכיון דבעלים הפקירו הרי הפקירן הפקר ודו"ק וכן נראה מדברי הרמב"ם שכת' בפרק י"א מנזקי ממון ז"ל שור שהמית את אדם והקדישו בעליו אינו קדוש וכן אם הפקירו אינו מופקר כו' בד"א אחר שנגמר דינו לסקילה ואחר כת' ז"ל שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו ע"ש ומאי מהני הפקר בעליו כיון דכבר כת' דהפקירו אינו הפקר אלא נראה כמ"ש דודאי איסורי הנאה בעלים ואפ"ה הפקירו אינו מופקר ומשום דלא עדיף מדבר שאינו ברשותו דאף ע"ג דשלו הוא אינו ברשותו להקדישו ולהפקירו וכמ"ש בסי' רי"א ע"ש אבל בהוזמו עדיו למפרע בעלים אית להו וברשותייהו הוי קם לאפקוריה ואע"ג דיאוש ודאי מהני אפי' בדבר שא"ב דהא בגזילה מהני יאוש וא"כ כי נגמר דינו נימא דיאוש מיהא הוי דליתיה דיאוש לא יצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה ואינו כהפקר וראיה מהא דאמרינן במרובה (דף ס"ו) זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנותו ע"ש ואי נימא דביאוש יצא מרשות בעלים נהי דאינו רוצה לקנות אכתי היכי מצי אמר הרי שלך לפניך בתר דמייאש מאריה מיניה כיון דתו לאו דמאריה ודו"ק: