שולחן ערוך חושן משפט שו ג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · שו · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועש' כסא רע או ספסל אם השבח יתר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד (ומה שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה היא בכלל הקרן וחשבינן השבח (וההוצאה) בלא זה) (טור)
אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עציך ולך אין שומעין לו שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה:
מפרשים
והקדיחתו יורה: פי' שהרתיחו יותר מדאי ומכח זה נשרף ונתקלקל ולא היה בו שבח מעולם:
צבעו כעור: פי' שצבעו בשיורי צבע מהפסולת שנשאר בשולי היורה גמ':
אם השבח יתר על ההוצאה כו': המחבר העתיק ל' הרמב"ם והוא פי' דברים הללו שהן מהמשנה בפי' המשניות שלו ע"ד שמפרשין במי שיורד לשד' חבירו שלא ברשות דידו על התחתונ' וכן פירשו רש"י והיינו אם בעה"ב נתן להצבע צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסמנין ובשאר הוצאת י' דינרים אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מכ' היינו שבח יתר על ההוצאה נותן לצבע ההוצא' דהיינו י' דינרים ואם הוא שוה י"ח דינרים אינו נותן להצבע אלא השבח דהיינו ח' דינרין וגם הרא"ש כ' דלכאורה היה נראה לפרש כן אלא שבירוש' פי' להאי שבח יתר על ההוצאה או הוצאה יתר על השבח בע"א והביאו ג"כ התוס' שם וכתבו התוספת והרא"ש והטור ע"פ הירוש' דה"פ אם נתן הבעל הבית להצבע צמר וסמנין שווין עשרה דינרים וקצב לו שכר עשרה ואלו צבעו כמו שא"ל היה שוה כ"ה אין לו לצבע כלום אא"כ שוה יותר מט"ו שאותן ה' דינרים שהיה משביח הן בכלל הקרן לפיכך אם השבח יתר על הוצאה (יציאה קרוי להשכר שהי' עליו להוציא וליתנו להצבע אם הי' צבעו כמו שא"ל) כגון שהשביח בין הכל כ"ו נותן לו י' דהיינו היציאה ואם היציא' יתר על השבח כגון שאינו שוה אלא כ"ד נותן לו את השבח דהיינו ט' ואם אינו שוה אלא ט"ו (וכ"ש פחות) לא יתן לו כלום עכ"ל הטור וא"ת מ"ט לא אמרינן הכי ביורד לשדה חבירו שלא ברשות י"ל דגבי אומן שאני דכיון דנותן לו לצבע כל מה שהוא עתיד להשביח חשובה כאלו כבר השביח ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל כ"כ הרא"ש והתוספת כתבו עוד ישוב אחר ועד"ר שכתבתי לשונם והוכחתי שם מזה דס"ל דאפי' הוציא הצבע הוצאות אפ"ה אינו נוטל האומן אפי' כדי הוצאתו עד שיטול הבע"ה תחלה שיעור שבח הראוי דאל"כ לא היה ק' מידי מהיורד שלא ברשות דהא התם אינו נוטל אלא שיעור הוצאתו משא"כ כאן דלא הוציא הצבע כלום ע"ש והתוס' כתבו שם דפירוש זה לא יתכן לפרש כן אמאי דקתני המשנ' וצבעו כעור דגם עליה קאי מה דקתני במשנה אם השבח יתר על ההוצא' דהיאך יהי' השבח של צבעו כעור יותר משבח צמר גמור כו' ור"ל ומדפי' זה לא יתכן אצבעו כעור וצריכין לפרשו כפי' רש"י א"כ גם בנתן לו לצבע שחור וצבעו אדום ג"כ נפרשנו כפי' רש"י ובדריש' כתבתי ישוב לזה דגם בצבעו כעור מצינו לפעמי' שהשבח יתר ממה שאמדו להיות בתחלה כגון שנתייקר הצבע ביני ביני ע"ש והנה המחבר קצר ולא העתיק כאן אלא ל' הרמב"ם וכוונתו ודאי לפ' שבח יתר על ההוצאה או הוצאה יתר על השבח כמו שמפרשין אותו ביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ובשאר דוכתי דאל"כ לא היה סותם דבריו אלא היה מפרשן גם מדכלל יחד צבעו כעור ונתן לו לצבעו שחור כו' וכת' אשניהן אם השבח יתר כו' גם מוכח כן מדסיים המחבר וכת' ז"ל אמר בעל הכלי יתן לי דמי הצמר כו' ואלו דמי הסמנין לא הזכיר והיינו כפירש"י והרמב"ם הנ"ל דמפרשי דמיירי גם כאן דהאומן מוציא הוצאות הצביע' כמו התם שהוציא הוצאות הנטיע' גם הב"י כ' דהרמב"ם ס"ל כפירש"י ואעפ"כ הוסיף מור"ם וכת' בהג"ה ז"ל ומה שהי' ראוי להשביח כו' והיינו פירוש הירושלמי דס"ל למור"ם פירוש הרא"ש והטור לעיקר וכן כתב בד"מ בהדיא ע"ש ומיהו ק' דהל"ל בל' י"א כיון דיש בינייהו נ"מ לדינא דלהרמב"ם ורש"י משמע בפשיטות דאם הוציא האומן הוצא' משלו נוטל כשיעור הוצאתו או שבחו אף דלא ישאר לבע"ה שיעור שבח הראוי משא"כ להרא"ש והטור וצ"ע:
אין שומעין לו: דעשו תקנה לב"ה ולאומן ואין אחד יכול לחזור בו:
(ד) נתן צמר כו' נותן לו דמי צמרו דוקא שהקדיחתו יורה קודם שנפל בו הצבע אבל לאחר נפיל' שהשביח נותן לו דמי צמרו ושבחו כן פי' בש"ס ב"ק ריש (ד' צ"ט) לשון המשנה למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ובספר תי"ט ובלח"מ פ"י מהלכות שכירות תמהו אמה שלא פירשו הפוסקים כן דהא ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואין זה קושיא דל' הפוסקים לשון המשנה:
(ה) אם השבח יתר על הוצא' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד דאל"כ לא היה קשה מידי מהיורד שלא ברשות כו' ואין זה הוכחה דהתם אם הוא עצמו פועל צריך ג"כ ליתן לו שכירות (הג"ה עיין מ"ש בסמ"ע במ"ש ובדריש' כתבתי ישוב לזה דגם בצבעו כעור מצינו לפעמים שהשבח יתר ממה שאמדו להיו' בתחל' כו' וקשה להבין דא"כ אם לא הי' צבעו כ"ש שהי' יותר כיון שנתייקר הצבע) ע"ש בסמ"ע ומ"מ ק' דהל"ל בל' וי"א כו' אין זה קושיא מכיון דאין בדברי הרמב"ם והמחבר הכרח כ"כ לכך כת' מור"ם בסתם וכן דרכו בכמה מקומות מיהו לענין דינא נראה עיקר כמו שפסק הב"י כפירש"י והרמב"ם בפי' המשנ' ומ"ש הד"מ על הב"י וז"ל ואין דבריו נראין דמאחר דהרא"ש והתוספות דחו דברי רש"י מכח הירושלמי אין בנו כח לחלוק על הירושלמי ויש לנו לפ' דברי הש"ס שלנו כדברי הירוש' ולא לעשות מחלוקת במקום שאינו צריך כן נ"ל עכ"ל ולפעד"נ דברי הב"י דהרי אף מהירושלמי לא נדחה פירש"י אלא לפי מה שפי' ר"י דברי הירושלמי והתוס' עצמם הקשו על ר"י שאין ל' הירולשמי משמע כפירושו וכתבו שר' אלחנן פירש בע"א ולא מצאתי כתוב עכ"ל בהגהות אשרי ממהרי"ח מביא פי' הר' אלחנן א"כ העיקר כפירש"י שהוא כפשוטו ונרא' שלזה כוון הב"י במ"ש ועוד שדברי הירושלמי כו' והרב אלחנן פירשו בע"א כו' והתוס' עצמו גמגמו על פי' הירוש' כו' וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל עצים וז"ל ואני מצאתי בפסקי מהרי"ח והעיקר מדבריו שדחק לפרש הירושלמי בע"א שיהא דין זה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ולפי פי' יהי' פי' פשט המשנ' שלנו כפשוטו וכן נר' ותימה על הרא"ש כו' דלא כר"י אלא כמו שפי' רש"י וכן הרי"ף סתמא כתב וכן דעת הרמב"ם כפשוטו וכ"כ נ"י בשם הרא"ה וכן עיקר עכ"ל וכן פירש הברטנורה:
ועוד נלפע"ד לפרש את הירושלמי באופן שמסכים לפירש"י ולדעת הרמב"ם והמחבר דהא לפי מה שפי' התוספות והרא"ש הירושל' ק' טובא וכמו שהקשו התו' עצמם ע"ש לכך נ"ל דה"פ מהו אם השבח יתר על ההוצא' נותן לו את ההוצא' אם שכירות האומן דינו כהוצאה או לא ומפ' בר נש כו' כלומר דלא קאי לפרש המתני' אלא ה"ק דדוקא הוצא' קאמר מתני' אבל שכירות לא והלכך בר נש דיהיב לחברי' חמש מנוי צמר וחמש מנוי סממנין ועשר' מנוי אגרא וא"ל זיל צבעי' סומק ואזיל וצבעיה אוכם א"ל אלו צבעתי' סומק הי' שוה עשרים וחמש השתא דצבעת אוכם לית הוא שוה אלא עשרים מנוי את אבדת דידך ואנא לא אבדנא דידי ע"כ והיינו דנקט הירושלמי דבע"ה נתן חמש מנוי סממנין דלפי' התוספו' והרא"ש קשה למה ליה למימר הכי אבל לפי מ"ש א"ש והיינו דקאמר עלה בירוש' אמר ר' יונה ותשמע מיניה בר נש דיהיב לחבריה שמנ' דינרין דלזבין ליה חטין מטבריא וזבין ליה מצפורי אמר ליה אלו זבנת לי מטבריא היה עשרים וחמשה מודיי כדין דזבנת מצפורי ליתנון אלא עשרין מודיי את אבדית דידך אנא לא אובד דידי ע"כ ר"ל כי היכא דהתם מנכה לו מה שהי' ראוי להשביח משכירתו ה"נ מנכה לו הי' מדות משכר טרחתו אבל שינכה לו מה שהי' ראוי להשביח ממה שהוציא האומן יציאו' על הצמר זה לא נזכר בירושלמי כלל וא"כ דעת רש"י והרמב"ם אדרב' ממש כהירושלמי שהרי רש"י כתב בפי' דמתני' פרק הגוזל דף ק' ע"ב וז"ל ר' יודא אומר כו' דקניס להאי דשינה להיות ידו על התחתונ' ולא ניתהני משבח' ואגרא נמי כול' לא לשקול אלא יציאה כו' וכ"כ הבטנור' שם וכ"כ עוד רש"י בפרק הבית והעלי' דף קי"ז ע"ב ובפ"ק דע"ז דף ו' ע"א ונרא' שמה שהזקיקו לרש"י לפרש כן דאינו משלם לו שכרו משלם היינו משום דמגופא דמתני' מוכח הכא דהא מסתמ' אומן עם הבע"ה על שכירו' דילי' קטעין וא"כ אמאי שבק מתני' דינא דשכירות וקפריש דינא דיציא' והכי הל"ל אם השבח יותר מהשכירות נותן לו השכירו' ואם השכירו' יותר מהשבח נותן לו השבח אלא ודאי שכירתו לעול' לא קשקיל לכך כת' רש"י דקניס לי' ואגר' נמי כולא לא לשקול כו' ולכך גם הרמב"ם והמחבר שלא כתבו אלא כל' המשנ' משמע ג"כ מדבריה' דלעול' אינו משל' לו אלא יציאה אבל לא שכירתו אף שהשבח יותר מן השכירו' ואדרב' משמע לכאור' מלשון רש"י דשכירו' לעול' לא שקיל אפי' השביח הרבה ובירושלמי משמע דאינו מנכ' לו אלא ה' מה שהי' ראוי להשביח והי' נותן לו שכירו' וכן אלו השביח עכשיו מה שהי' ראוי להשביח צריך לשלם לו שכירותו שפסק לו אף שהוא יותר מן ההוצא' ואפשר לומר דרש"י מיירי כשאין ידוע מה שהי' ראוי להשביח ומודה להירושלמי וכן ראיתי בהגהת אשר"י פ' הגוזל מא"ז כמ"ש וז"ל נתן לו צמר בה' מנין וסממנים בה' מנין ועשרה מנין נדר לו בשכרו וא"ל צבעי' סומק ואזל צבעי' אוכם אם שוה יותר מכ"ה אין נותן לו אלא שכרו ואם פחות מנכ' הפחת לצבע בשכרו משום דאי הוה צבעי' סומק הי' שוה כ"ה מנה נתן לו דינר לקנות חטין בטבריא שהי' מדה גדול' וקנא' בצפורי שהי' מדה קטנ' הפסיד השליח מא"ז ע"כ ונרא' דגם הב"י ומהרש"ל מודים לזה לדינא דלא דחו הירושלמי אלא לפי הבנתם שהבינו דהירושלמי מיירי דמנכ' לו מיציאותיו אבל לפי מ"ש דלא מיירי אלא משכירותו פשיטא דקושטא היא וכדמוכח להדיא מפירש"י ומפשט' דמתני' ושאר פוסקים וכמ"ש ועוד משמע מפירש"י וברטנורא להדיא דשכר טרחו של כל יום צריך ליתן דזהו בכלל ההוצא' מדכתבו נותן לו היציא' ולא שכר שלם כו' וכן מוכח מל' רש"י דלעיל ואגרא נמי כו' לא לשקול משמע דכולו הוא דלא שקיל הא שכר טרחו כשאר שכיר. יום שקיל וכ"כ עוד רש"י להדיא בפ' הבית והעלי' ומביאו ב"י ונרא' שמה שהזקיקו לרש"י לפרש כן היינו משום דקשי' ליה דאף על גב דידו על התחתונ' מ"מ לא יהא אלא לא פסק לו שכר כלל מי לא בעי למיתב ליה מה שנהנ' דהא הי' מוכרח על כל פנים ליתן לפועל כשכיר יום (ולא גרע מיורד שלא ברשות) לכך פירש"י דמתני' לא אתא אלא למימר דאינו נותן לו שכירתו שהתנה עמו אבל מה שהי' מגיע לו אפי' לא הי' מתנה לתת לו פשיטא דבעי למיתב לי' וכך כתב עוד רש"י בפ"ק דף ז' ע"א להדי' וז"ל אם השבח שהשביח הצמר יותר על היציא' נותן לו בעל הצמר את היציא' סמנין ועצים ושכר פעול' כשכיר יום ולא שכר שלם כמו שהתנ' עמו עכ"ל. ובזה נלפע"ד דאין צריך למ"ש התוס' והרא"ש ליישב הירושלמי דאמאי לא יהי' כאן הדין כמו יורד שלא ברשות וכתבו דהכא גרע טפי דה"ל כאלו התנה עמו שיפסיד שכרו אי נמי קנסא הוא כיון ששינ' ולפי מה שכתבתי לק"מ דהירושלמי לא בא אלא לומר דמנכ' לו משכירותו שפסק לו וא"צ ליתן לו כל הי' מנין שהתנ' לתת לו אבל מ"מ שכר טרחו של כל יום הוי בכלל יציא' וא"כ דמי ממש ליורד שלא ברשות דיהיב לי' יציאותיו ושכר טרחו של כל יום כפחות שבשכירים ונרא' דגם הרמב"ם מודה בזה לרש"י והיינו שכתב הרב המגיד פ"י מה' שכירו' על דברי הרמב"ם וז"ל ופי' הוצאה פי' רש"י ז"ל דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום ולא מה שפסק לו בקבלנו' דהוי טפי עכ"ל פרק הבית והעלי' עכ"ל הרב המגיד וגם בנ"י פרק הגוזל כתב נותן לצבע את ההוצא' ולא שכר שלם כן פירש"י ז"ל והרא"ה ז"ל כתב נותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל ונרא' דהרא"ה אינו חולק על רש"י אלא מפרש דבריו כאן כמו שפירש בפ' הבית והעלי' ובפ"ק דע"ז וכן עיקר:
העול' מזה נתן לאומן לצבוע אדום וצבעו שחור אם השבח יותר מן ההוצא' נותן לו ההוצא' דהיינו דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום ולא שכרו משלם שפסק עמו בקבלנות ואין מנכה לו מן ההוצא' השבח שהי' ראוי להשביח יותר אך משכירותו שפסק עמו מנכה לו ואם השביח עכשיו כפי מה שהי' ראוי להשביח צריך לשל' לו כל שכירותו שפסק לו אף שהוא יותר מן ההוצא' ואם ההוצא' יתיר' על השבח אינו משלם לו אלא שעור שבח וכן מי ששלח את חבירו ליקח חטין מטברי' ולקח מצפורי מנכ' לו מה שהיו נותני' יותר בטברי' משכירותו שפסק עמו אבל אינו מנכ' לו משכירו' שהי' מגיע לו כשכיר יום אם יש לו ריוח כל כך:
(ו) אמר בעל הכלי כו' אין שומעין לו כתב מהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' כ"ז על זה וז"ל בע"כ איירי היכא דליכא שבחא כלל ואינו שוה דמים הראשונים דאי איירי בדאיכא שבחא אין שייך לומר אין שומעין ימכור והבגד ויקח המותר לעצמו או מאי דעתו של זה אלא מיירי דליכא ריוח כלל ואף [לא] הגיע לדמיו עכ"ל ולא נהירא לי דהא אדלעיל אם השבח יותר על הוצא' או הוצא' יתיר' על השבח קאי אלמא דאיכא שבחא ועוד דהא מסיק עלה שאין האומן קונה בשבח כלי ומשמע דאכול' מלתא דלעיל קאי אלמא דמיירי דאיכא שבחא ועוד דאי אינו שוה דמים הראשונים מאי טעמא אין שומעין לו הרי זה פחתו בידים אלא ודאי מיירי כפשוטו דאיכא שבחא רק שהבע"ה אינו רוצה להטריח ולמכור וחפץ דמי צמרו במעות מזומנים אין שומעין לו גם מ"ש מהרש"ל שם שהעיקר כהשג' הראב"ד ששומעין לו לא נ"ל אלא נ"ל דברי הרמב"ם עיקר דהא אמרי' בש"ס (דף ק"ב ע"ב) דטעמ' דר' יודא דס"ל שינוי אינו קונה וא"כ למה יתחייב לתת לו דמי צמרו הא הצמר של בעה"ב היא בשלמא הא דאם השבח יתר על ההוצא' כו' תקנו רבנן לתועלתו של הבעה"ב דכיון שהצמר הוא של בעל הבית והאומן רוצ' להוציא ממנו תקנו שידו על התחתונ' והבע"ה משל' לו הפחו' שביניהם הואיל ושינה אבל שיוצי' הבהע"ב מעות מן האומן אין לזה טעם כלל שהרי הצמר היא של הבע"ה דשינוי אינו קונ' ואיך יעלה על הדעת שהאומן יתחייב ליתן לו מעות בעד הצמר. ואמת שהמהרש"ל כתב שם אף לר' יודא שמן הדין הי' אומן קונ' מאחר שיש כאן שינוי כמו גבי גזלן דקני בשינוי אלא משום תקנה לא קני אבל פשטא דש"ס (דף ק"ב ע"ב) לא משמע הכי וכ"כ התוספות פ' הגוזל דף צ"ה ע"ב ופ' הבית והעלי' דף קי"ז ע"ב ודוקא בגזלן שמתכוין לקנות קני בשינוי ולא אומן וכ"כ עוד להדיא בפ"ק דע"ז דף ז' ע"א וז"ל וא"ת קשיא דר"י אדר' יודא התם אמר רבי יהודה גזלה חוזרת בעינ' אלמא שינוי קונ' והכא קתני ידו על התחתונ' אלמא שינוי לא קני ואומר ר"י דהתם נתכוין הוא לקנות אבל הכא שוגג היה ולא נתכוין לקנות עכ"ל. וא"כ לפי זה פשיטא דדברי הרמב"ם מוכרחי' ודוק. גם מ"ש מהרש"ל שם והמגדל עוז רצה ליישב הרמב"ם בדברי' שאין בהם טעם וריח ראה מה שכתב בסוף דבריו שאם היינו שומעין שיתן לו דמי צמרו א"כ היה הדין כרבי מאיר ואנו קי"ל כרבי יודא כו' ע"כ ראה איך הבין ועיין ר"מ פליג היכא דאיכא שבחא ובהא קי"ל כר' יהודא אבל היכא דאיכ' פחת דלמא אף רבי יודא מודה וכבר כתבתי בפ' החובל סי' י' שכך דרכו ברוב המקומות ואין לסמוך עליו עכ"ל ואני אומר שאף שכך דרכו של המ"ע ברוב המקומות מ"מ בזה אף שקרוב הדבר שלא כוון האמת מ"מ אין השגה עליו כי אולי כוון למה שכתבתי דבע"כ הרמב"ם מיירי היכא דאיכא שבחא וכמ"ש א"כ אם היינו שומעין לו היינו עושין כרבי מאיר דשינוי קונה גבי אומן ואנן קי"ל כר' יודא דשינוי אינו קונה עיין בתשו' מהר"י לבית לוי סי' נ':
(ה) צמרו: ודוקא שהקדימוהו יורה קודם שנפל בו הצבע אבל לאחר נפילה שהשביח נותן לו דמי צמרו ושבחו כן פירש בש"ס ב"ק ריש דף צ"ט לשון המשנה למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. ובס' תי"ט ובלח"מ פ"י דשכירות תמהו על שלא פירשו הפוסקים כן דהא ס"ל אין אומן קונה כו' ואין זה קושיא דלשון הפוסקים הוא לשון המשנה. ש"ך.
(ו) השבח: הסמ"ע והש"ך האריכו מאד בדין זה ע"ש בש"ך מה שמסיק העלה לדינא בזה.
(ז) אמר: עיין בש"ך שהביא מ"ש מהרש"ל דבע"כ זה איירי דליכא שבחא כלל ואינו שוה דאם הראשונים דאי בדאיכא שבחא לא שייך לומר אין שומעין ימכור הבגד ויקח המותר לעצמו כו' והוא השיג עליו ע"ש באריכות.
(ה) ומה שהיה ראוי להשביח בירושלמי מהו אם השבח יתר על היציאה בר נש דיהיב לחבריה חמש מנוי צמר וחמש מנוי סימנין ועשר' מנוי אגרא וא"ל זיל צבעי' סומק ואזיל וצבעי' אוכם ואמר ליה אלו צבעתיה סומק הוי שוה עשרים וחמש השתא דצבעת אוכם לית הוא שוה אלא עשרים מנוי את אבדת דידך ואנ' לא אבדנ' דידי אמר ר' יונה ותשמע מיניה בר נש דיהיב לחבריה שמנה דינרין דלזבין ליה חטין מטברי' וזבין ליה מצפורי אמר ליה אלו זבנית לי מטברי' הוי עשרים וחמש מודיי כדין דזבנית מצפורי ליתנין אלא עשרים מודיי את אבדת דידך אנא לא אובד דידי ע"כ ופי' בתוס' והרא"ש דהשבח היתר על היציא' היינו כל מה שהיה ראוי להשביח אם היה צובע אדום בכלל היציאה הוא ומנכה לו אפילו נתן הצבע סימנין דידיה וצבעו שחור והיה לו יציאה מביתו אפ"ה כל שהיה ראוי להשביח בכלל קרן כל בעה"ב הוי ואינו נותן אלא מה שהשביח יותר ועיין סמ"ע:
ובש"ך העל' דאין הצבע מפסיד כלום מביתו בשביל השבח שהיה ראוי להשביח ואפילו שכר טרח' כשאר פועלים זה נמי בכלל היציאה מביתו הוא ואינו מפסיד אלא אם הבטיח לצבע יותר משאר פועלין הפסיד זה התנאי נגד השבח שהיה ראוי להשביח ע"ש:
(ו) אמר בעל הכלי. כתב מוהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' כ"ז ז"ל בע"כ איירי היכא דליכא שבחא כלל ואינו שוה דמיו הראשונים דאי איירי בדאיכא שבחא אין שייך לומר אין שומעין ימכור הבגד ויקח המותר לעצמו או מאי דעתו של זה אלא מיירי דליכא ריוח כלל ואף לא הגיע לדמיו עכ"ל. ובש"ך כתב עלה ז"ל ולא נהיר' לי דהא אדלעיל קאי אם השבח יתר על היציאה אלמא דאיכא שבח' ועוד דהא מסיק עלה שאין האומן קונה בשבח כלי אלא מיירי דאי' שבחא ועוד דאי אינו שוה דמים הראשונים מ"ט אין שומעין לו הרי זה פחתו בידים אלא ודאי מיירי כפשוטו דאי' שבחא רק שבע"ה אינו רוצה להטריח ולמכור וחפץ דמי צמרו במעות מזומנים אין שומעין לו עכ"ל. ואינו נראה לע"ד דודאי פשיטא דלא מצי למימר בעל הכלי תן לי דמים דהא אפי' מזיק ממש יכול לסלק בסובין מדידיה וכמבואר פ"ק דב"ק ע"ש טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו כו' השת' אי אית ליה לדידיה יהיב ליה ע"ש והיכי ס"ד דבעה"ב לומר תן לי דמי צמרו במזומנים וכן פסק בש"ע סימן תי"ט במזיק אפילו אית ליה כסף יכול לסלקו בסובין ע"ש והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ואפילו לפי דעת תוס' פ"ק דב"ק בגנב וגזלן דצריך לסלק בכסף דוקא אבל אומן אינו גזלן דלא קי"ל כר' מאיר דאמר דמעביר ע"ד בעלים נקרא גזלן וכיון דאין לו אלא דין מזיק א"כ היכי מצי למימר בעה"ב תן לי מזומנים ואפילו מזיק ממש א"צ לסלק במזומנים. אולם דברי הרמב"ם וש"ע נראה דקאי על האי שכתבו אם השבח יתר על היציאה או היציאה יתרה על השבח דצריך בעה"ב לשלם היציאה או השבח ואם אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא טול שבחך ותן לי דמי צמרי ובזה אין שומעין לו וכמ"ש הרמב"ם בפ' המשניות ז"ל וענין שבח והיציאה כו' וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שוה בגדי בתחלה וטול לך הבגד לא יוכל לומר זה לפי שאמרנו אם השבח יתר על היציאה ואם היציאה יתירה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם עכ"ל. והיינו דאע"ג דבשאר דוכתי היה יכול לומר כיון שעברת על רצוני לא איכפת לי בשבחך ותן לי דמי כלי לזה קאמר דהוא משום התקנה דנעשה לשניהם מש"ה מוכרח בעל הכלי לשלם או היציאה או השבח והראב"ד הוא דמשיג בזה וכתב עלה דאין לזה טעם והיינו משום דלא מצינו תקנה זו להכריח את בעל הכלי בזה ולא עשו תקנה אלא לטובת בעל הכלי. ועיין ש"ך שכ' בהכרעת מהרש"ל כהראב"ד וכתב עלה הש"ך דא"כ שינוי קונה לאומן ע"ש דס"ל להראב"ד כיון דלא עש' תקנה זו לטובת שניהם א"כ ה"ל כמו בשדה שאינו עשוי ליטע דאומר לו טול עציך ואבניך אע"ג דגבי קרקע לא שייך שינוי קונה והרמב"ם לא אתי עלה אלא משום תקנה ודברי הרמב"ם וש"ע פשוט וברור כמ"ש וכמבואר להדיא מדבריו בפי' המשניות דקאי בעבר על דעת בעל הכלי ואיכא נמי שבחא אלא דבעל הכלי אינו רוצה ליתן לו היציאה או שבח וכמ"ש: