שולחן ערוך חושן משפט רעח ד
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רעח · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הניח להם פרה מושכרת או מוחכרת או שהיתה רועה באפר (פי' מעשב השדה רשב"ם) וילדה הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים:
- הגה: ויש חולקין (טור בשם אביו הרא"ש) הניח להן עבד או בהמה טמאה הבכור נוטל ב' חלקים והפשוט חלק אחד דהיינו שעובדים לבכור שני ימים ולפשוט יום אחד (מרכי ר"פ מי שהיה נשוי ופ"ק דבבא בתרא) וע"ל סי' קע"א ס"ח:
מפרשים
מושכרת או מוחכרת: היינו ששכרו בדבר הקצוב ליום או לשבוע ומוחכרת היינו ששכרו ליתן לו מעבודת' חלק שליש או מחצה לפי תנאו וע"ל סי' ש"כ:
רועה באפר וילדה: פי' בבקעה מקום מרעה טוב ונתפטמה שם וגם ילדה דאיכא תרי מיני שבחים או זה או זה ע"ז מסיק וכתב ונוטל בה ובוולדה פי שנים:
נוטל בה ובוולד': פי' ל"מ בה והיינו בשבח שנתפטמ' דאין כאן דבר חדש דהרי גוף הפרה הי' מצוי ביד אביהן כשמת אלא אפילו בולדה דהוא גוף חדש דלא הי' מצוי אפ"ה כיון שנוטל מהפרה שהי' מצוי ביד אביהן והשבח דולד בא ממילא נוטל הבכור פי שנים לאפוקי השביחו הנכסים בעמל ויגיעת האחין או ע"י הוצאתן וכן אם בנו בתים ונטעו כרמים דהכל מודים דאין הבכור נוטל פי שנים וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ו. ודע שכל זה שכתבתי הוא ברייתא פרק י"נ וקאמרי עלה בגמ' מני ר' היא דתניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם כו' עד אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון כ"ע ל"פ דשקל כ"פ בחפירה והוי שובלי שלופפי והוי תמרא דמ"ס שבחא דממילא הוא ומ"ס הרי אשתני כו' והוא מ"ש המחבר בסמוך בס"ו. ובדריש' כתבתי דהרמב"ם מפרש הסוגי' דקאמר מני ר' היא דהוא מקשן ור"פ דקאמר דיקלא ואלים כו' השיב לדברי המקשן ואמר דאתיא אפי' כרבנן ומשום דס"ל דפרה מוחכרת או רועה באפר הנ"ל הוא דומה לדיקלא ואלים כו' דכ"ע מודים ביה והרא"ש והטור ס"ל דר"פ הנ"ל הוא מימרא בפ"ע ושדוק' בדיקלא ואלים הוא דכ"ע מודים ביה ולא בפרה מוחכרת ומושכרת או רועה באפר הנ"ל בברייתא דבהו דוקא ר' ס"ל הכי וכדקאמר עלה בגמ' מני ר' היא אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו גם בהא ע"ש בדריש' שהארכתי בזה ובזה דברי המחבר שבסעיף ד' ובס"ו שהן מדברי הרמב"ם מבוארין וגם נתבאר דמה שכ' מור"ם בס"ד די"ח במה פליגי וגם נתבאר שפליגי דוקא אמ"ש בס"ד ולא אמ"ש בס"ו:
וי"ח: כבר כתבתי דהחולקין המה הרא"ש והטור ובמאי פליגי ובע"ש דילג ולא כתב דעת החולקין ולא ידעתי למה:
הניח להן עבד כו': הוא מדברי הרא"ש וע"ל סי' קע"א:
(ד) מושכרת: היינו ששכרו בדבר קצוב ליום או לשבוע ומוחכרת היינו ששכרו ליתן לו מעבודתו חלק שליש או מחצ' לפי תנאו וע"ל סי' ש"כ. סמ"ע.
(א) הניח להם פרה מושכרת. ברייתא פרק י"נ (דף קכ"ג) ואמרי עלה מני רבי היא ואח"כ מייתי בש"ס מימרא דר' פפא דאמר דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כ"ע לא פליגי דשקיל כ"פ בחפיר' והוי שובלי ע"ש. וכיון דברייתא מוקי כרבי ואנן קי"ל כרבנן לכן קשיא על הרמב"ם דפסק כהאי ברייתא. ובסמ"ע כת' ליישב דהרמב"ם מפרש הסוגיא דקאמר הא מני רבי דרך קושיא ור' פפא אתי לתרוצי דאתי' אפי' כרבנן ומשום דפר' מוחכרת דומ' לדיקלא ואלים דכ"ע ל"פ דשקיל ע"ש. ובזה ניחא ליישב קושיות תוס' שם ד"ה וקסבר מתנות שלא הורמו וז"ל ותימ' דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ"ב דקידושין דף נ"ח אית ליה לר' דלאו כמי שהורמו דמיין ע"ש. ולפמ"ש בסמ"ע דבש"ס קאמר דרך קושיא הא מני רבי ואיכ' למימר דהוי קושיא הא מני רבי והך ברייתא הא ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו א"כ אי רבי קשיא דס"ל לאו כמי שהורמו ומתרץ ר' פפא בדיקלא ואלים כ"ע ל"פ דשקיל וא"כ אתי' שפיר כרבנן וא"כ דברי הרמב"ן מוכרחין דע"כ ברייתא לא אתיא כרבי אלא כרבנן אלא דלא ירדנו לכוונת תוס' כי לא שמענו דס"ל לרבי לאו כמי שהורמו ושם דף נ"ח בקידושין נימא כתנאי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ור"י בר"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס ט"ה ממון ומ"ס ט"ה אינה ממון לא דכ"ע ט"ה אינה ממון והכא בנכסים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו קמפלגי מ"ס כמי שהורמו ומ"ס לאו כמי שהורמו ופרש"י רבי סבר כמי שהורמו ואב"א דכ"ע כמי שהורמו כו' ע"ש הרי דאמרו רבי סבר כמי שהורמו ואולי גרסי כגירסת הרשב"א בחידושיו דגריס ואב"א דכ"ע לאו כמי שהורמו. אלא דכבר דחה שם הרשב"א גירסא זו ועוד דאפי' לפי גירסא זו אינו מוכרח לאוקימתא שם לומר דפליגי דוקא אי נימא דכ"ע לאו כמי שהורמו דגם אי נימא דכ"ע כמי שהורמו נמי שפיר מתוקם שם פלוגתייהו ע"ש בש"ס. ואיך כתבו בפשיטות דר' סבר לאו כמי שהורמו. מיהו בנדרים אשכחן דס"ל לרבי לאו כמי שהורמו ע"ש דף פ"ה דס"ד לאוקמי אליבי' דרבי דס"ל לאו כמי שהורמו ע"ש דאמרו לא דכ"ע ט"ה אינו ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי ופריך עלה ואי ט"ה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו אלא היינו טעמא דרבי קנסוהו רבנן לגנב והרי אידחי הך אוקמתא דס"ל לרבי לאו כמי שהורמו וע"ש באשר"י בנדרים וז"ל וסוגיא דהכא תמוה מאד דע"כ המתרץ דמוקי פלוגתא במתנות שלא הורמו אי אפשר לפרשו אלא כדמפרש לה בקידושין וא"כ מה הקשו תו מה לי הורמו וכת' רבינו שהמקש' לא הבין דברי המתרץ ולא חש לפרש על דבריו ואמר לו תירץ אחר עכ"ל וא"כ לא קאי כלל הך אוקמתא לו' דרבי ס"ל לאו כמי שהורמו לא בקידושין ולא בנדרים וצ"ע:
(ב) רועה באפר וילדה הבכור נוטל בה והוא בברייתא שם ומפרש לה הרשב"ם דנוטל בה היינו בשכירות וכן בהגהת אשר"י מפרש להאי נוטל בה דהיינו בשכירות ומיירי מוחכרת ומושכרת בשטר דאם לא כן אפי' רבי מודה דרבי לא קאמר אלא בשטר ע"ש והרמב"ם דפסק כרבנן ואינו נוטל אפי' במלו' בשטר לכן צ"ל (נוטל בה היינו) כמ"ש הסמ"ע נוטל בה היינו מפרה גופה ומשבתה ע"ש ולכאור' אפשר לומר דנוטל בה היינו בפר' גופ' ודלא נימא דפר' גופה ראוי היא כיון שמושכרת היא וכמ"ש תוס' דף קכ"ג ד"ה הית' מוחכרת ע"ש אלא דלא משמע הכי בש"ס שם. דפריך השתא מוחכרת ומושכרת אמרת שקיל רועה באפר מיבעי הא קמ"ל מוחכרת ומושכרת דומי' דרועה באפר מה רועה באפר שבחה דממילא ולא קא חסרה בה מזוני אף מוחכרת ומושכרת דלא חסרי בה מזוני ע"ש ואי נימא דנוטל בה היינו בפרה גופא דלא נימא ראוי א"כ היכא שייך בה גופא דלא חסרי מזוני ולכן צ"ל כדברי הסמ"ע דהיינו בה בשבח הפר' ובשבחה אינו נוטל אלא דומיא דרועה באפר דלא חסרה בה מזוני ובלחם משנ' הבין דברי הרמב"ם דנוטל בה היינו מן השכירות והקש' מהא דאמרו בערכין דף מ"ז גבי ספינ' בים והא איכא שכירות ומפני שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ומה"ט הוי עני וא"כ ראוי הוא וי"ל דאנן קי"ל ישנו לשכירות מתחל' ועד סוף א"נ כיון ששכרה בחיי אביו לא מיקרי ראוי ומ"מ עני חשבי' ליה בערכין כיון דעדיין לא בא לידו והראשון עיקר עכ"ל ודבריו תמוהין דנהי דישנו לשכירות מתחל' ועד סוף וגם שכרו בחיי אביו לא עדיף ממלו' שהגיע זמן הפרעון בחיי אביו ואפ"ה אינו נוטל ממנו ואפילו הוא נמי מלוה בשטר. ולכן עיקר כמ"ש בסמ"ע דנוטל בה היינו משבחה אבל משכירות ודאי לא:
(ג) ובולדה פי שנים. והראב"ד השיג דאינו אלא לרבי אבל לרבנן דקי"ל כוותיה אינו נוטל בולדה ע"ש והרב המגיד כת' דולד לא מיקרי אשתני דעובר ידך אמו וה"ל כלא אשתני וע"ש שסיים מזה הטעם צ"ע ומ"מ כוונת רבינו כך הוא כמ"ש עכ"ל:
ולענ"ד נרא' דהרמב"ם לטעמי' שכת' בפ"א מגניב' הית' מעוברת בשעת גניב' וילדה כו' דמשלם אותה ואת וולדותיה ע"ש. והראב"ד שם השיג דליד' חשיב שינוי. וכתבו בסי' שנ"ד סק"ח בטעמא דהרמב"ם דהולד לא חשיב שינוי מהא דאמרינן בע"ז (דף מ"ז) המשתחו' לקמת חטין מהו למנחות יש שינוי לנעבד או אין שינוי לנעבד אמר מר זוטרא בריה דר"נ ת"ש כל האיסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר' אליעזר אוס' כו' וה"נ כעברו ולבסוף נרבעו דמי ודחי לה הכי השתא התם מעיקרא בהמ' והשתא בהמ' דשא היא דאחידא באפה הכא מעיקרא חיטין והשתא קמחא ע"ש ומבואר דלידה לא חשיב שינוי ומשום דמעיקרא בהמ' והשתא בהמ' אלא שדלתי הרחם סגורים בפני' וע"ש ומש"ה ס"ל ה"נ דלא הוי ראוי לענין בכור כיון דלא חשיב שינוי כלל והראב"ד לטעמי' דס"ל לענין גנב וגזלן דהולד חשיב שינוי ומש"ה ס"ל דהוי ראוי. ולפי זה דוקא היכא דנתעבר' בחיי אביו דאז נוטל בולדה אבל הניח פרה ריקנית ונתעבר' וילדה אינו נוטל בזה פי שנים וז"ב:
(ד) הניח להם עבד. והיינו דוקא אם הבכור כבר אמר שרוצ' בחלוק' ומכי אמר שרוצ' לחלוק זכה תיכף בחלק בכורתו וכמ"ש הר"ן הובא בב"י וע"ש. אבל אם עדיין לא אמר הבכור שרוצה לחלוק וחכרוה או שכרוה אין הבכו' נוטל פי שנים בשכירות ששכרו אחר מות אביהם וכן מבואר מדברי תוס' פ' י"נ (דף קכ"ג) ד"ה הית' מחוכרת ע"ש ונראה דה"ה הניח להם אביהם מעות והיורשין העלו את המעות בהלואת ריבית קורם שגילה הבכור דעתו שרויה בחלוקה דאין הבכור נוטל פי שנים בריבית שהעלו אחר מות אביהם דהלואת ריבית הרי הוא כמו חכרוה או שכרוה: