שולחן ערוך חושן משפט רמב ו


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שכיב מרע שצוה ואמר: לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה, הרי זו מתנה קיימת, שבעת שהקנה אותו שהיא אחר מותו הרי אמר גלו אותה. מצוה מחמת מיתה אינו צריך לומר: גלו את המתנה, אלא אע"פ שהיא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא.

מפרשים

 

מצוה מחמת מיתה:    היינו אחר ג' ימים לנפלו למשכב ואם תקף עליו החולי אפי' תוך ג' ימים מיקרי מצוה מחמת מיתה וכמ"ש לקמן בסי' ר"נ:

אין חוששין לה:    פי' דאין לומר דאין דעתו לתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשע' מיתה ודאי אין כוונתו להחניף:
 

(ט) מסותרת:    פי' דאין לו' שאין דעתו ליתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשעת מיתה ודאי אין כוונתו להחניף. (שם).
 

(ד) שכיב מרע שצוה. כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ט מזכי' והנה מדכתב שבעת שהקנה שהוא אחר מותו הרי אמר גלו אותה צריך לו' דאיירי בשכ"מ בכולה דאי במקצת' בעי קנין והוי מתנת ברי ממש ונגמר מחיים וכיון דאיירי בשכיב מרע ובכולה א"כ היינו כמצוה מחמת מיתה ובמצוה מחמת מיתה הא כתב דאין צריך לגלות. וע' סמ"ע שמחלק בין שכ"מ בכולה למצוה מחמת מיתה. אבל לענ"ד דדא ודא אחת היא אלא משום דגם במצוה מחמת מיתה אינו כשר אלא סתמו דאינו צ"ל גלו את המתנה וכמ"ש בכסף משנה טעם הדבר שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולו' כתבוה בשוקא אבל אומר בפי' אל תגלו גם במצוה פסול ומש"ה בשכ"מ שאומר אל תגלו אלא לאחר מיתה אינו מתנה אלא משום דבשעה שהקנין הוא אחר מיתה צוה לגלות ואע"ג דאפשר לו' לפמ"ש בכסף משנה שם טעם הראשון משום דמצוה ל"ש להחניף וגם אהבתו גם שנאתו אבדה ע"ש א"כ אפי' אומר בפירוש אל תגלו ליהוי מתנה אלא דמלשון הרמב"ם שכ' במצוה אינו צ"ל גלו את המתנה ומבואר דאומר בפירוש אל תגלו פסול. ואכתי איכא למידק בהא דכ' הרמב"ם דבשעה שהקנה אותו כו' ומשמע אל תגלו כלל פסול דהא לפי טעמא דהרמב"ם מתנה טמירתא פסול כדי שלא לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן וע' סק"א ובש"מ בכול' הרי בדין חוזר ואפשר דכיון דתיקנו במתנת ברי' דמתנה טמירתא פסול לא פלוג חכמים בתקנתן בין שכ"מ לבריא:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש