שולחן ערוך חושן משפט קמו יד

הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בה אפילו יום אחד (או אפילו שעה אחת) ודוקא שיש עדים שדר בו המוכר בתורת דירה אבל אם אינן מעידים על הדירה רק שראוהו נכנס בו למדדו לא מהני (טור) או שאמר לזה בפני לקחה ממך ואח"כ מכרה לי מעמידין אותה בידו שהרי יש לו טענה עם חזקתו ואילו רצה טען ממך לקחתיה שהרי יש לו שני חזקה ואם לאחר שטען קניתיה מפלוני שאמר שקנאה ממך חזר וטען קנאה ממך בפני אין שומעין לו אבל אם מתחלה אמר מפלוני קניתיה סתם ושוב הוסיף ואמר שקנאה ממך בפני שומעין לו:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

שפלוני שמכר לו דר בה כו'. הטעם דכיון דידוע לנו שדר בה המוכר טוענין לזה הלוקח שהמוכר קנאה מהמערער ובטוען שקנא' ממך בפני הטעם דנאמן במיגו דקניתיהו ממך וכדמסיק:

ודוקא שיש. הג"ה זו צ"ל כאן דקאי אמ"ש המחבר בתחילת הסעיף שהמחזיק מביא עדים שדר בו המוכר כו'. ופשוט הוא:

ואם לאחר שטען קניתיה כו' "עד אין שומעין לו הטעם דכיון דאמר תחלה "שאמר שקנא' דמשמע המוכר אמר לו כן והוא בעצמו לא ידע מהמכירה ואיך יחזור ויאמר שקנאה ממך "בפני משא"כ כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה סתם וכדמסיק ומכ"ש כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה שקנאה ממך שא"צ להוסיף על דבריו הראשונים אלא תיבת "בפני כן הוא דעת הרא"ש אבל התו' ס"ל דבכה"ג אינו יכול לתרץ דיבוריה ועד"ר שם מבואר והמחבר קיצר מאוד ובטור האריך בחילוקי דינים אלו ובפרישה ודרישה ביארתיו בס"ד כל הצורך ע"ש:

שומעין לו. היינו דוקא קודם שיצא מהב"ד אבל משיצא מהב"ד אין שומעין לו בכל ענין כמ"ש הטור בסי' זה בסעיף מ"א והמחבר בסכ"ד ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(יא) שפלוני שמכר לו דר בו אפי' יום א' כו'. אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען הוא שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כן כתב הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכן משמע בספר המלחמות שם אבל בתוספות דף ל' ע"א ובמרדכי שם איתא דה"ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהגה' אשרי בשם רשב"א וכן מוכח בתו' להדיא קמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכן מוכח באגודה שם ובהגה' מיימוני ס"פ י"ד מהלכות טוען ובסמ"ג עשין צ"ה ריש דף קפ"ד ע"ש וכן נראה לי והטעם שכתב הבעל המאור דאם איתא דדר ביה חד יומא היו עדים יודעים קשה עליו שהרי יוכל להיות שהעדים שכחו או מתו או הלכו למה"י או לא ראו כלל וכי האי גוונא השיב עליו בספר המלחמות שם וגם מ"ש בס' המלחמו' הטעם משום דכי האי גונא לא טענינן ליה מגו דאין אנו טוענין לו שלקחו הראשון אלא כשיש עדים לו בדירה וכן כתב בחדושיו גבי ההוא עובדא דר' חייא באריכות וכ"כ הנ"י שם וכה"ג כ' בב"ח ואין זה נראה לפי עניות דעתי עיקר דכיון שהוא טוען כן בברי אמאי לא יהא נאמן במגו אלא העיקר כהפוסקים שהבאתי דאף בכי האי גוגא נאמן ועוד בטוען על כלי לקחתיו מפלוני לא יהא נאמן כשאינו ידוע שהי' אותו כלי ביד אותו פלוני והא ודאי דנאמן וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק צ"ז וסי' קל"ג וקל"ד א"ו אמרי' שהוא נאמן שהי' ביד אותו פלוני במגו שהי' אומר לקחתיו ממך או החזרתיו לך ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו מהמערער במגו שהי' יכול לטעון החזרתי והוא הדין הכא נאמן שאותו פלוני דר בו חד יומא במגו שהי' טוען לקחתיו ממך שהרי החזיק בה שני חזקה ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו כיון שהי' זה בכחו ג' שנים. ועוד נראה לי דאפי' לא החזיק בה שני חזקה אם טוען לקחתיו מפלוני שידוע לי שדר בו חד יומא הרי הוא שלו אם אין ידוע שהית' של מערער אם לא ע"פ הודאתו לפי שהוא נאמן שלקחו מאותו פלוני ושדר בו אותו פלוני חד יומא במגו דלא היתה שלך מעולם ושוב טענינן לאותו פלו' שלקחו ממנו שיכול לומר לא היתה שלך מעולם דכי היכא דאם הי' מביא עדים שאותו פלוני דר בו חד יומא הוי טענינן ליה הכי וכמו שכתבתי לקמן דהעיקר בזה כהרמב"ן וסייעתו א"כ הוא הדין בטוען ברי לי שדר בו חד יומא דאל"כ לא תועיל חזק או במטלטלי' כה"ג ודוק וכן כ' בהגה' אשר"י פ' חזקת וז"ל אבל רשב"א אומר אע"ג שלא החזיק ג' שנים אם אין עדים למערער שהית' שלו נאמן לומר קמי דידי זבנה מנך או דר ביה יום א' מגו דאי בעי אמר לא הית' שלך מעולם כו' מא"ז ומהרי"ח האריך יותר עכ"ל וכן הוא בפסקי תוס' שם וז"ל אם אין עדים למערער שהי' שלו נאמן המחזיק לו' קמי דידי זבנ' מנך או דר בה חד יומ' במיגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעול' עכ"ל וכן הוא בהג' מיימוני ס"פ י"ד מה' טוען בשם ר"י וז"ל ור"י אומר דכדבריה' כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע היתה שלו אבל בהאי עובד' שלא הי' לו עדי' אפי' לא החזיק בה ג' שנים כי אמר קמי דידי זבנ' מנך או קמי דידי דר בה חד יומא מהימן במגו דלא הית' שלך מעולם עכ"ל וכן עיקר (ע' בתשוב' מבי"ט ח"א סי' קי"א):

(יב) דר בה אפי' יום א' כו'. וטוען אח"כ קניתיה מפלוני אפי' אינו אומר דזבנה מינך אלא רק שטוען סבור הייתי שזבנה מינך הוי חזקה כיון שמביא עדים שדר בו יום אח' והחזיק זה ג' שנים או שטוען שברור לו באופן אחר שקנהו ממנו וכן כ' בעל העיטור דף פ"ו וכן מוכח בפירשב"ם דף מ"א ע"ב (עיין בתשובת מהרי"ט סי' קי"א):

(יג) שהרי יש לו טענה עם חזקתו כו' שהרי יש לו שני חזקה וכו'. נראה לפי עניות דעתי דלא הוצרך לזה אלא היכא שהביא המערער עדים שהיתה שלו אבל אם לא הביא המערער עדים שהיתה שלו אפילו לא החזיק בה שני חזקה נאמן כשטוען בפני לקחה ממך במגו שהיה אומר לא היתה שלך מעולם או שהיה טוען לקחתיה ממך (ואין לך מגו חשוב מזה ועיין בב"ח שפי' דכיון שהוא ספק אם קנהו מהמוכר וגם יש ספק אם המוכר קנהו מהמערער לא הוי מגו ואין זה כלום דכיון שהמחזיק טוען הכל ברי אין לך מגו גדול מזה הגע עצמך מי שטוען אדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או היכא שיש עדים שהפקידו מפלוני לקחתיו שקנאה ממך בפני מי לא מהימן היכא דליכא עדי ראה במגו דלקחתיו ממך או היכא דאיכא עדי ראה וליכא עדים שהפקידו אצלו וטוען מפלוני לקחתיו שקנאה ממך בפני מי לא מהימן במגו דלקחתיו ממך אע"פ שידוע שהיה של המערער אע"ג דאיכא תרי ספיקא ספק שמא קנאו הוא מהמוכר או שמא קנאו המוכר ממנו מ"מ מהימן כדמוכח להדיא בפרק חז"ה (דף מ"ה) בשמעתא דאומן דמגו דאי בעי א"ל מינך זבינתא כי א"ל זבינתא ניהליה מאומן וזבנה ניהליה מינך מהימן וכן הוא בכל הפוסקים וטור ומחבר לעיל סי' קל"ד והא נמי דכותה היא ובלי ספק שגם הב"ח לא עיין בפירוש רשב"ם והרא"ש והוה סבור דרשב"ם והרא"ש כתבו כן להדיא ולכן דחק בטעם הדבר ואי הוי ידע דלא אמר כן רשב"ם מעולם ושגם הרא"ש כתב להפך וכמ"ש לקמן לא הוי כתב כן) ולא כבית יוסף שמפרש דברי הרמב"ם אלו אפילו לא הביא המערער עדים דא"כ אין לזה טעם כלל וגם מ"ש הטור בשם הרשב"ם לא ירדתי לסוף דעתו ונראה לפי עניות דעתי ברור דרשב"ם מודה למ"ש שהרי רשב"ם מקשה דיהא נאמן במגו ומתרץ כיון שאין ידוע לו שלקחה המוכר אלא ע"פ המוכר א"כ הוא עצמו אינו יודע משמע להדיא הא אם יודע בבירור נאמן במגו והיינו דמסיים רשב"ם והכא בהאי עובדא אפי' באו עדים שהחזיק בה יום א' אותו המוכר אבל אין יודע אם לקח אותה אם לאו אינו מועיל כלום מאחר שזה לא החזיק ג"ש עכ"ל ולא מסיים אפי' אמר בפני לקחה ממך כו' (כמ"ש רשב"ם לעיל מיניה בסמוך אם אמר בפני לקחה או דר בה חד יומא וא"כ למה פתח בתרתי ומסיים בחדא אלא) משמע בהא מודה רשב"ם דנאמן ועוד מדכ' רשב"ם והכא בהאי עובדא לאו כו' משמע להדיא הא אם יודע שלקח אות' כגון דטען קמי דידי זבנה מינך מועיל אע"פ שלא החזיק ג' שנים ומ"ש רשב"ם דבעינן שני חזקה מיירי בידוע שהיתה שלו ואשמועינן רבותא דאם אינו טוען בפני קנאה ממך אלא א"ל דזבנה מינך אפי' החזיק בה שני חזקה לא מהני כיון שהוא ספק אצלו ע"ש (והכי מוכח נמי להדיא ממה שכ' רשב"ם מיד בתחלת הדבור א"ל מפלניא זבינתא דזבנה מינך כלומר שאמר לי בשעת מכירה שהוא לקחה ממך ומאחר שלא טען ואכלתה שני חזק' שטר מכיר' שלו עודנו בידו כו' מדאצטריך לפרושי כלו' שא"ל שהוא לקח' ממך אלמא דבעי למימר דלא תימא דמיירי דאמר דזבנה מינך קמי דידי דא"כ הי' נאמן והא בהך עובדא לא החזיק שני חזק' כמו שכ' רשב"ם ומאחר שלא טען ואכל' השני חזק' וגם בתר הכי כ' שם רשב"ם להדיא טובי זמנא דבהך עובדא לא החזיק שני חזקה ואפ"ה אי הוי טען ידעתי בבירור שלקח' מינך נאמן וע"כ היינו במגו שלא היתה שלך מעולם) וגם התו' נרא' שהבינו כן מפיר' רשב"ם רק שחולקין עליו במה דס"ל לרשב"ם דאם באו עדים דדר ביה חד יומא לא מהני ס"ל לתו' דמהני כיון שלא היה למערער עדים שהיתה שלו וגם חולקין עליו בפירושא דשמעתא ע"ש ודוק וכן מוכח להדיא בהרא"ש שכ' וז"ל ואי הוי טען מינך זבינתה או קמי דידי זבנה מינך ההוא דזבינתיה מיניה מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו כו' ומשמע מדבריו שם שגם כוונת רשב"ם הוא כך שהרי כ' אח"כ פירשב"ם ומשמע דאכולא מילתא קאי ואפי' תימא דכך פירשב"ם לא קאי אתחילת דבריו מ"מ קשה על הטור היאך כ' במסקנת דבריו אבל רשב"ם פי' והוא להדיא נגד דעת הרא"ש (ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו דאין זה מגו טוב לגבי אותו שלקחה ממנו היינו דוקא כשטוען הלוקח ספק דהיינו דא"ל דזבנה מינך) ובפרט שמשמע מדברי הטור דגם הרא"ש מודה בהא לרשב"ם וכן כ' בב"ח לדעת הרא"ש דאינו יכול לטעון קמאי דידי זבנה מינך במגו דשלא היתה שלך מעולם ולפי עניות דעתי זה אינו וכמו שכתבתי וא"א לו' דהרא"ש מיירי בהחזיק שני חזקה דהא קאי התם אעובדא דש"ס דמיירי בלא החזיק שני חזקה ועוד דאם כן ל"ל טעמא שכ' כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו אפי' היה עדים למערער שהיה שלו נמי כיון שהחזיק שני חזקה והיה יכול לטעון מינך זבינתא א"ו כמ"ש וגם מחדושי הרמב"ן מוכח שהבין דברי הרשב"ם כמ"ש ע"ש וגם דברי הרי"ף שהם יותר משוני' מדברי רשב"ם מפרש הרמב"ן דס"ל דנאמן וכן נראה עיקר בדעת הרי"ף שהרי כ' הרי"ף טעמא דלא הוי מגו דאין ספק מוציא מידי ודאי משמע הא אם ברור לו מהימן במגו ודוחק לו' דמ"ש הרי"ף אין ספק מוציא מידי ודאי היינו שספק לנו בית דין אם אמר ליה אותו פלוני שלקחה ממנו דמה בכך דכיון שהוא טוען ברי הלא כל מגו כן הוא שהוא ספק לנו והוא טוען ברי ונאמן במגו שלא היה מודה א"ו מ"ש הרי"ף שני חזק' מיירי כשהיה ידוע שהיתה של מערער וכמו שפירש הרמב"ן ומה שכ' הרי"ף ואע"ג דליכא סהדי דהוה של המערער קאי אטוען מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך ולא כבית יוסף אבל כשאינו ידוע שהיתה של מערער אם לא ע"פ הודאות המחזיק וטוען מפלוני קניתיו שקנאה ממך בפני או שברור לי באיזו אופן אחר שקנאה ממך אע"פ שלא החזיק שני חזק' נאמן במגו דשלא היתה שלך מעולם וכדמוכח להדיא בהרא"ש וכ"פ בעל העיטור באות מחאה דף פ"ד (אלא שהבין דעת הרי"ף כמו שהבין הבית יוסף וע"כ האריך להשיג על הרי"ף ע"ש אבל באמת דעת הרי"ף כמ"ש הרמב"ן ואפי' יהיה דעת הרי"ף כמו שכ' הב"י ודאי דלדינא לא קיימא לן הכי) וכ"כ התו' והגהות אשר"י והגהת מיימוני וכן משמע בסמ"ג עשין צ"ה דף קפ"ג ריש ע"ד וכן עיקר:

מיהו היכא שאינו טוען בפני לקחה ממך רק שמביא עדים שדר בו המוכר יום א' ולא החזיק בה זה המחזיק בהא נראה דעת רשב"ם להדיא דצריך להחזיר השדה אע"פ שלא הביא המערער עדים שהיתה שלו כיון שזה מודה לו שהיתה שלו וכן כ' המרדכי והאגודה שר"י מסופק בזה וכ"כ הרמב"ן שכן דעת רשב"ם ושכן נראה דעת הרי"ף והיינו משום דבכה"ג צריכין אנחנו ב"ד לטעון לו שמא לקח' המוכר ובכה"ג לא טענינן ללוקח וכן כ' הרמב"ן לדעת הרשב"ם ע"ש וגם הרב המגיד כ' שיש מחלוקת בין המפרשים בזה ויש מי שכ' שצריך שני חזקה (והיינו כדעת רשב"ם) ולזה הסכים הרשב"א וכן נראה מל' הרמב"ם עכ"ל (ואין כוונתו למ"ש הרמב"ם שהרי יש לו טענה עם חזקתו כו' שהרי כאן ע"כ מיירי בידוע שהיתה שלו דאם לא כן אפילו בלא שני חזקה נאמן שבפני לקחה ממך וכדפי' אלא כונתו מדכ' הרמב"ם ברישא הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקח' ממנו תחזור השדה כו' ולא חילק בין הביא המחזיק עדים שדר בה יום א' או לא משמע דבכל ענין א"צ להחזיר וא"ל דא"כ אמאי לא חילק נמי בטוען בפני קנאה ממך שזהו פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו ודוק) מיהו בתוס' והגהות אשר"י כתבו דרשב"א ס"ל דאם מביא עדים שדר בו המוכר יום א' אע"פ שלא החזיק בה שני חזקה נאמן וטענינן ללוקח (והוא הרשב"א אחר ולא הרשב"א שהוזכר בהרב המגיד וק"ל) וכן הוא בהגהות מיימוני ס"פ י"ד דטוען בשם ר"י והבאתי לשונם לעיל (ונראה דמשמע להו להגהות מיי' מתוך דברי ר"י שבתוס' שאינו חולק על דין של רשב"א אלא על ראייתו אבל לדינא מודה ליה שמסתמא תחלת דברי התוס' בסתם הם דברי ר"י) והמרדכי והאגוד' משמע להו דכיון דר"י דוחה ראיית רשב"א משמע דמספקא ליה אבל מה שכ' מהר"ש אידלש דר"י חולק אדינו של רשב"א ליתא וכ"פ בעל העיטור באות מחאה דף פ"ז ע"ש וכן דעת הרמב"ן בחדושיו וכ' וה"ז דומה להמפקיד אצל חבירו בעדים ומת ותבע המפקיד את היורשים שהוא בידם מאביהם דאיכא עדים ולא ראה הוא מי לא טענינן לזה כן מאי דמצי אבוהון למטען חזרתיו ולקחתיו ממך דהוא נאמן במגו דהחזרתיו לך ואע"פ שהם מודים בפקדון עכ"ל והביא הנ"י דבריו וכ' ומיהו מגדולי אחרונים מספקינן גם בדין זה של יורשי נפקד ולפי עניות דעתי נרא' שדין זה של יורשי נפקד אמת וכמו שכתבתי לקמן סי' רצ"ז ומ"מ דין דהכא צ"ע דל"ד להדדי דהתם המפקיד מודה שבא להם מאביהם א"כ אנן טענינן להו שמא אביהם לקחו משא"כ הכא די"ל שהמחזיק לא לקחו מפלוני כלל והיכא נטעון אנן ליה כשאין אנו יודעים בבירור שהוא לקחה ואע"ג דהיכא דהחזיק ג' שנים א"צ לברר שהוא יורש או לוקח וכמ"ש הטור סי' זה בשם הרמב"ן והרא"ש וכן הסכים הרב המגיד פי"ד מטוען שאני התם כיון שהחזיק ג' שנים א"כ טענינן ליה שהמוכר לקח' אפי' בלא מגו שהרי החזיק בה ג' שנים זה הלוקח בכחו ומסתמא לקח' דאם לא לקחה לא הי' מניחו להחזיק ג' שנים וא"כ טענת לקוח טענה מעליותא היא אפי' בלא מגו משא"כ הכא דלא היה המוכר נאמן לו' לקוח אלא במגו הלכך לא טענינן ללוקח זה כל זמן שאינו מברר שהוא לקוח כיון שמודה שהיתה הקרקע של המערער ולפי זה אם מברר שלקח' מפלוני או שהמערער מודה לו שלקח' מפלוני לכולי עלמא טענינן ליה שהמוכר לקחו ממנו במגו שהיה המוכר טוען לא היתה שלך מעולם ודוק. מיהו נראה עיקר כהרמב"ן וסייעתו דאיכא לדמויי למי שטוען את חברו כלי שלי הוא בידך והוא משיבו קניתיהו מפלוני שאמר לי שקנהו ממך והביא המערער עדים שהפקידו אצל אותו פלו' ולא ראוהו עכשיו ביד הנטען מי לא מהימן הנטען שלקחו מאותו פלו' ואנן מי לא טענינן שאותו פלוני לקחו ממנו במגו שהי' יכול אותו פלוני לטעון החזרתי דע"כ לא קאמרי' דאם טוען הלוקח האומן אמר לי שלקחו ממך שצריך להחזיר אלא בדאיכא עדי ראה וכמו שכ' הסמ"ע סי' קל"ד ס"ק י"ב וכן משמע בפוסקים הא לא"ה היה נאמן במגו שהאומן מכר לו ואנן טענינן לאומן שהי' נאמן במגו דהחזרתי שלקחו ממנו אע"ג דאומן אע"פ שלא מסרו לו בעדים דינו כמסרו לו בעדים וכדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' הכי הוה טענינן ליה ועוד דאם לא תאמר כן א"כ אין לך מי שקונ' חפץ מחברו דשמא יבא אחר ויביא עדים שהיתה שלו ושהפקידו פעם א' בידו של מוכר א"ו אפי' יבא אחר ויביא עדים נטעון שחברו לקחו במגו שהיה יכול לטעון החזרתי וכן העליתי לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח ס"ק צ"ז וא"כ ה"ה הכא ואין לחלק ולו' דשאני התם דאין הנטען מודה שבא בפקדון ליד אותו פלו' דמה בכך דכיון שמביא עדים שהפקידו בידו ע"כ מוכרח הוא להודות ואין לך ידיע' ברור' מעדים א"ו העיקר כהרמב"ן וסייעתו. נראה לי ודוק היטב:

(יד) ואם לאחר כו'. אין שומעין לו אפילו טען כן בפני ב"ד דכיון שכבר הודה שהיתה שלו תו לא מהימן השתא במגו דלא הודה דמגו למפרע לא אמרי' שכבר הודה שהיתה שלו והיה סבור שיזכ' בטענ' שטען שאמר שקנא' ממך והשתא שרואה שלא יזכה בטענה זו חוזר וטוען קנאה ממך בפני לא מהימן דתו לית ליה מגו וכן הוא בתוס' ובהגהות מיימוני:

(טו) אבל אם אמר מתחלה אמר מפלוני קניתי סתם כו' דין זה תמוה בעיני דהרא"ש לא קאמר אלא כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה דזבנא מינך שהרי הוא אומר מה שהודיתי מתחלה שהיתה שלו הודיתי ע"פ מה שאמרתי דזבנא מינך וכוונתי דזבנ' מינך בפני ולא הוה מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתי' סתם א"כ א"י עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי עכשיו אין לו שום מגו ומעיקרא הודה שהיתה שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה ולא יוכל לומר מה שאמרתי סתם מפלוני קניתי' כוונתו שקנאו ממך שהרי עיקר הדין תלוי בזה ואיך לא אמר שקנא' ממך והלכך כיון שבתחלה הודה בסתם שהיתה שלו ולא פירש שאותו פלו' לקחה ממנו והשתא הוא טוען כן אינו נאמן אלא במגו שלא הוד' מתחל' והוה מגו למפרע וכמו שכתבו התוס' פרק חזקת הבתי' והגהות מיימוני ס"פ י"ד מטוען ושאר פוסקים והכי מוכח נמי להדיא ממ"ש התוס' פרק הכותב דף פ"ה ע"א גבי ההיא איתתא דתפסא מלוג' דשטרי ואמר' מחיים תפיסנ' לה דלא מהימנ' לו' שתבעו' ממנו מחיים במגו דאי בעי אמר' לקוחי' הן בידי וז"ל ואומר ר"י דלא חשיב מגו הואיל ועכשיו א"י לטעון לקוח שכבר אמר' מחיים תפיסנא ומשום דאי בעי אמר' לקוחי' הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנ' לא מהימנא השתא דבאותו שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבור' היתה שהיא טענה מעול' ולא היתה יודעת שצריכה לטעון דתבעתינהו מיניה מחיים מדלא טענ' בעצמה ומגו למפרע לא אמרינן עכ"ל ואפילו לשאר פוסקים שתירצו הך דמלוגא דשטרא בענין אחר היינו משום דכיון שאמרה מחיים תפיסנא להו יש במשמעות לשון זה דתבעתינהו ממנו מחיים משא"כ הכא שלא טען רק קניתי מפלוני ואין במשמע כלל שאותו פ' קנא' ממנו פשיטא דאין כאן מגו דהוי מגו למפרע ודו"ק (עיין בתשובת מהרי"ט סי' ז' ועיין מ"ש לעיל ס"ס נ"ה) ונ"ל ברור שט"ס הוא בטור וחסר שני תיבות אלו בטור וכך צ"ל אבל אם אמר מתחלה מפלוני קניתיהו דזבנא מינך סתם ושוב מוסיף וכן הוא ברמזי הראש שחיבר הטור ולא כב"י וסמ"ע להדיא מדבריהם שגורסי' כמ"ש המחבר או שצ"ל שהטור מיירי שלא הודה מתחלה שהיתה שלו רק אמר סתם מפלוני קניתי' אבל קשה על זה פשיטא דאם מוסיף שומעין לו שהרי לא הוד' כלל שהיתה שלו לא ע"פ עצמו ולא ע"פ המוכר ועוד דמשמע דדוקא משום שמוסיף שומעין לו ואם איתא הא בלא הוספה כ"ש דאין צריך להחזיר וגם בב"י וסמ"ע לא משמע כן שכתבו דדין זה שכ' הטור הוי רבותא יותר מ"ש הרא"ש ואם איתא אדרבא פשיטא הוא ודין דהרא"ש הוי רבותא דאף דמתחלה הודה שהיתה שלו שהרי אמר קניתי' מפלו' שאמר שקנא' ממך והכי משמע נמי ממ"ש הסמ"ע ס"ק ל"ה דהיינו דוקא קודם שיצא מהב"ד ואם איתא אפי' יצא מב"ד נמי שהרי אפי' לא הוסיף כלום היו הב"ד פוסקים לו שא"צ להחזיר כיון שלא הודה כלל שהיתה שלו א"ו מיירי שהודה שהיתה שלו כגון שאמר היתה שלך אבל מפלו' קניתי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא הוה ליה מגו למפרע ע"כ נ"ל ברור שט"ס הוא בטור וכמ"ש ולא כב"י וסמ"ע ודו"ק:

באר היטב

עריכה

(כ) עדים: אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כ"כ הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכ"מ בס' המלחמות שם אבל בתוספות ובמרדכי אית' דה"ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהג"א בשם רשב"א וכן מוכח בתוספות להדיא דקמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכ"מ באגוד' ובהגהת מיי' ובסמ"ג וכן נ"ל כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"א עכ"ל הש"ך ועיין שם.

(כא) אחד: וטוען אח"כ קניתיה מפלוני אפי' אינו אומר דזבנה מינך רק שטוען סבור הייתי שזבנה ממך הוי חזקה כיון שמביא עדים שדר בה יום א' והחזיק זה ג' שנים או שטוען שברור לו באופן אחר שקנהו ממנו וכ"כ בעל העיטור וכן מוכח בפרשב"ם עיין בתשו' מהרי"ט סי' קי"א. ש"ך.

(כב) אין: הטעם כיון דמתחלת דבריו משמע שהוא בעצמו לא ידע מהמכירה אלא שהמוכר א"ל כן איך יחזור ויאמר שקנאה ממך בפני משא"כ כשאמר מתחל' מפלוני שקנאה ממך א"צ להוסיף על דבריו אלא תיבת בפני לכך שומעין לו. סמ"ע.

(כג) סתם: והש"ך כת' דדין זה תמוה בעיניו דהרא"ש לא קאמר אלא כשאמר מתחלה דזבנה מינך אז י"ל דכונתי הי' דזבנה בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתיה סתם א"כ א"י עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי מעיקרא הודה שהיתה שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה כו' ע"ש דמסיק שנ"ל ברור שט"ס הוא בטור וכצ"ל אבל אם אמר מתחלה מפ' קניתיה דזבנה מינך סתם ושוב מוסיף וכן הוא ברמזי הרא"ש שחיבר הטור כו'.

(כד) שומעין: היינו דוקא קודם שיצא מהב"ד אבל משיצא מהב"ד אין שומעין לו בכל ענין כמ"ש הטור והמחבר בסכ"ד ע"ש. סמ"ע.

קצות החושן

עריכה

(יא) שהרי יש לו טענה עם חזקתו בתוס' (דף ל') ז"ל ובעובד' דידן אי הוי מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא נרא' לרשב"א דהוי לאוקמי ארע' בידיה אע"ג דליכ' מגו מ"מ טענינן ללוקח שהי' המוכר נאמן לו' זבינתה מינך במגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעולם וכו' וכה"ג מצינו בסוף המוכר גבי מפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ואור"י דלא דמי דהכא אם הי' המוכר רוצה לזכות בטענה זו דלא הי' שלך מעולם לא הי' הלוקח מעכבו שהרי יודע הוא שהית' שלו עכ"ל ועיין בפ' י"נ (ד' קל"ה) באומר יש לי בנים דנאמן לפוטרה מיבום במגו דאי בעי אמר גרשתי ודעת רשב"ם דלכהן מיהת אסורה דלכהן ליכא מגו דגרשתי כיון דאסור בגרושה ודעת תוס' שם דגם לכהן מותרת ע"ש וכן דעת הרמב"ן שם בחידושיו דנאמן לגמרי ומשום דלא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והי' לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו ע"כ אנו מאמינים שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן עכ"ל ע"ש ונרא' דטעמא דהרשב"א דס"ל דטענינן ללוקח שהי' המוכר נאמן במגו דלא הי' שלך מעולם ויתכן לפי שטת תוס' והרמב"ן דלכהן נמי שרי' ומשום דלא איכפת ליה לבעל אם לכהן אם לאחר וכיון שהותרה הותרה א"כ ה"נ כיון דהמוכר הי' נאמן במגו לו' לקוח במגו דלהד"מ ולא איכפת ליה למוכר דמוכרה לזה או לזה וכיון שאנו מאמינין אותו בטענת לקוח א"כ ללוקח זה רשאי לעכבו ודעת ר"י יתכן לסברת רשב"ם דאסורה לכהן כיון דלגבי כהן ליכא מגו וה"נ לגבי לוקח זה ליכא מגו כיון דידע שהי' שלו:

(יב) מפלוני קניתיה סתם ז"ל הש"ך דין זה תמוה בעיני דהרא"ש לא קאמר אלא כשאומר מתחלה מפלוני קניתי' דזבנה מינך שהרי הוא אומר מה שהודיתי מתחלה שהי' שלו הודיתי ע"פ מה שאמרתי דזבנה מינך וכוונתי דזבנה מינך בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתי' סתם א"כ אינו יכול עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי עכשיו אין לו שום מגו ומעיקרא הודה שהית' שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה וע"ש שהעלה בטעות סופר אמנם לענ"ד נרא' ראיה ברורה לדברי הרא"ש והטור דכה"ג אמרי' מגו מהא דאמרי' פרק חז"ה (דף ל"א) ז"א של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לו לשקר וכו' אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרי' הדר א"ל אין דאבהתך וכו' טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אין חוזר וטוען וכו' ומודי נהרדעי היכא דא"ל של אבותי שלקחו מאבותיך דחוזר וטוען ולדעת הרא"ש והטור דאינו נאמן הלוקח לו' שהמוכר דר ביה חד יומא אפי' אית ליה מגו ומשום דאין הב"ד טוענין ליורש ולוקח עד דאיכא סהדי דדר ביה המוכר יום א' ועיין בחידושי הרמב"ן א"כ ע"כ הא דמודי נהרדעי בא"ל של אבותי שלקחו' מאבותיך היינו לו' בפני לקחוה מאבותיך וא"כ מוכח להדיא דיכול להוסיף בפני לקחוה אע"ג דמעיקרא לא הזכיר בדבריו כלום מזה. והתוס' דמשמע מדבריהם דאינו יכול להוסיף בפני זבנה וכמ"ש הש"ך ע"ש היינו משום דתוס' סברי לשטתם דנאמן הלוקח והיורש לומר בפני דר ביה המוכר והמוריש חד יומא וא"כ הרי דאמר שלקחוה מאבותיך הוי פירוש דבריו הראשונים דאמר של אבותי והיינו חד יומא א"כ בודאי לקחו' מאבותיך אבל לדעת הרא"ש והטור דס"ל דאינו נאמן במגו לו' דר ביה חד יומא א"כ הך שלקחוה מאבותיך ע"כ פירושו בפני זבנה וא"כ מוכח דיכול להוסיף בפני זבנה וזה ראיה ברורה:

והנה בש"ך ס"ק כ"ז כתב דהרי עובד מיירי שהעדים העידו שהיה של אבותיו של האחר ושלא דרו בו אבותיו של זה כלל אפי' יום א' ע"ש ז"ל והשתא א"ש הא דאמרי' בש"ס ומודי נהרדעא דהיכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך שהוצרכו בתוס' לדחוק דלאו שצריך לטעון שידע שלקחו דאל"כ לא טענינן ליה בשמא כיון דעדים מעידים דלא דרו אבותיו כלל אפי' יום אחד דהא נהרדעא התם אהך עובדא קאי עכ"ל. וקשי' לן בגוה כיון דלשטתו אינו יכול להוסיף בפני זבנה מינך מאי דלא אמרו בתחל' א"כ היכי יכול לו' שיודע שלקחו' דהיינו בפני זבנה מאבותיך ובמגו אינו נאמן דה"ל מגו דלמפרע:

אמנם לישב דברי הש"ך נרא' כיון דהש"ך מפרש האי אייתי סהדי דאבהתי' היינו שהי' של אבותיו מעולם ולא דרו בו אבותיו של זה אפי' יום א' וא"כ זה שאומר של אבותי ואית ליה סהדי דאכל' שני חזק' דהרי אית ליה סהדי דודאי קושטא קאמר והוא מוכחש מסהדי דאמרי שלא הי' של אבותיו מעולם ואפי' יום א' לא דרו בו וכיון דמגו דאו' הוא אית לן לתרץ דבריו שלא יהי' מוכחש מסהדי כמו שראוי לישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשין זה מזה ואפי' בדוחק כיון דנאמנין הם וכמבואר בסי' כ"ט ע"ש וה"ה בזה כיון דיש לו מגו ודאי קושטא קאמר ולפי שעדים מכחישין אותו וצריכין אנו לפרש דבריהם שלא יהיו מוכחשין ומפרשין דבריו במה שאמר של אבותי היינו בפני לקחו' מאבותיך וע"כ לזה הי' הכוונ' כיון דלאו משקר הוא דהי' לו מגו אבל היכא שאמר בתחלה סתם קניתי' מפלוני דאין הכחש' בדבריו כלל אלא דעכשיו רוצה להוסיף בפני זבנה הוה ליה מגו דלמפרע דשמא לא הי' לזה כונתו כיון דאינו מוכחש מסהדי והיכא דאית ליה מגו ומוכחש מסהדי אנו מיישבין דבריו דברי אמת מכח המגו שדין מגו דאו' שלא יהי' מוכחש מסהדי דע"כ כוונתו בתחלה בפני לקחו' מאבותיך דאם לא הי' לזה כוונתו וטען שקר בתחלה מה לו לשקר אע"כ דמעיקרא נמי סבור לו' בפני לקחו' אבותי ודו"ק:

וראיה לזה נרא' מ"ש הב"י בסי' ס"ט בשם תשובת מוהר"א מזרחי לענין כתב יד אם טען בתחל' להד"מ שיכול לו' אח"כ אמנה ולתרץ דבריו הראשונים דמה שאמר להד"מ היינו אמנה ע"ש ואע"ג דאינו נאמן לו' אמנה אלא במגו דפרעתי וה"ל מגו דלמפרע אלא לפי מה דאמרינן מגו א"כ ע"כ במה שאמר להד"מ אינו משקר דהא אית ליה מגו דפרעתי ומוכחש מסהדי בטענת להד"מ ומפרשין דבריו דמה שאמר להד"מ היינו אמנה באופן שלא יהי' מוכחש מסהדי:

וכל זה כתבנו לישב דברי הש"ך אבל לשטת הרא"ש והטור דאין הלוקח נאמן לו' קמי דידי דר ביה חד יומא אפי' במגו וא"כ ז"א של אבותי לא מיירי בדאיכ' עדים להכחישו שלא הי' דר בו יום אחד אבותיו של זה וכיון דבלא"ה אין טוענין ליורש עד דאיכ' סהדי על דירת יום א' א"כ עתה שאומר בפני לקחו אבותי מאבותיך הוי הוספ' גמורה דהא מעיקרא כשאמר של אבותי יכול להיות הכוונ' על דירת יום א' ובזה אינו מוכחש מסהדי והיכי נאמן להוסיף בפני זבנה אבותי וכיון דנאמן להוסיף בפני זבנה א"כ ה"ה באומר בתחל' סתם קניתי מפ' ואח"כ הוסיף בפני זבנה נמי מהימן ודו"ק:

ובעיקר הקושיא שהקש' בש"ך דאין לך מגו למפרע גדול מזה נרא' דודאי מודו דמגו למפרע לא אמרי' ועמ"ש בסי' פ' סק"ה אלא דהרא"ש והטור סברי דזה שאומר בפני זבנה לאו בתורת מגו אתינן עלה אלא שהוא טענה מחמת עצמ' וכשם שנאמן לוקח בשני חזקה לו' שהוא לקחו ה"נ נאמן בשני חזק' כשאומר בפני זבנה וה"ל חזקה שיש עמה טענה דמהני בעצמ' בלי מגו והא דאמרו בפרק חזקת (ד' מ"א) בהאי דבפני זבנ' מינך דנאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' לאו בתורת מה לי לשקר אתינן עלה אלא פי' מגו היינו כי היכא דאי הוי טען מינך זבינתה הוי מהימן ה"נ מהימן בטוען בפני זבנה כיון דאית לי' חזקה שיש עמה טענה שטוען ברי ואם אמנם מדברי תוס' פ' חז"ה) (דף ל' משמע דבפני זבנה אינו נאמן אלא במגו ע"ש הרא"ש והטור לא ס"ל הכי וסברי דהיא טענ' מחמת עצמה וכן נראה מדברי רשב"ם (דף ל"א) ד"ה ומודו נהרדעא ע"ש ז"א של אבותי שלקחו' מאבותיך מהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהם וכיון דהחזיק בה שלש שנים מוקמי' לי' בידי' דחזקה שיש עמה טענה היא וכו' וסוף דיבור שם וז"ל שהרי זה טען טענה גמורה וחזקה שיש עמה טענה היא עכ"ל ואע"ג דבאמצע דיבור שם נקט נמי טעמא דמגו כיון דבתחלת דבריו ובסוף דבריו כ' דה"ל חזקה שיש עמה טענה דמור' דה"ל טענה מחמת עצמה א"כ תפוס לשון ראשון ולשון אחרון ומה דנקט באמצע אינו אלא לרווחא דמלתא וכיון דבפני זבנה ה"ל חזקה שיש עמה טענה ואין אנו צריכין בזה לתורת מגו סרה תלונת הש"ך מדין מגו דלמפרע וכן מורה לשון הש"ע שכ' שהרי יש לו טענה עם חזקתו וכמ"ש וז"ב:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}