שולחן ערוך חושן משפט קטו ו
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קטו · ו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הביאו היתומים ראיה שהם השביחו שמין להם השבח וההוצא' ונוטלים הפחות שבשניהם ומעלה אותו בדמים בד"א בשעשה שדה זו אפותיקי:
- הגה: וי"א דזה דוקא כשלא היה החוב נגד הקרן והשבח אבל אם היה נגד שניהם נוטל הכל ואינו נותן לו ההוצאה כלל (טור):
אבל אם לא עשאה אפותיקי אם רצו היתומים לסלק בע"ח בדמים מסלקין אותו ואם רצו נוטלים מהקרקע שיעור שבח שלהם:
מפרשים
וי"א דזה דוק' כשלא הי' החוב כו'. "עד ואינו נותן לו ההוצאה כלל דברי מור"ם בזה המה תמוהין מאוד כי הטור כתב בהדי' דנותן להן ההוצא' גם בזה וכ"כ התוס' פ"ק דב"מ (ד' טו) והרא"ש שם בהדי' דצריך ליתן להיתומי' שהשביח בו הוצאתן או הוצאת שיעור שבח לעולם אפי' הלוה לאביהן שיעור ארעא ושבח' וגם עשאה לו אפותיקי ודוק' כשבא לגבות מהלוקח כתבו שגובה הכל ואינו נותן לו מההוצא' כלל כיון שהלוקח מצי לחזור על המוכר לו משא"כ ביתומים וכמ"ש בדריש' ואף שהב"י כתב בסוף הסי' דמשמע מדברי הרי"ף דאם מסיק שיעור ארע' ושבחא גובה הכל ואין נותן להם כלום המדקדק בדברי הרי"ף יראה דאינו כן ושם לפני זה הביא הב"י עצמו דעת הפוכן דצריך ליתן להן הוצאתן ושכן מוכח בדברי הרי"ף ע"ש ודוק. וראיתי מי שרצה לישב התמי' ולומר שנפל טעות בדפוס וששייך הג"ה זו למ"ש מור"ם בס"ס ב' שם בטורף מלוקח כתב דאם עשאו למלו' אפותיקי דגובה כל שבח ונותן להלוקח ההוצא' ושם צריך להיות הג"ה זו ללמדינו דהיינו דוקא כשלא הי' החוב כו' וכמ"ש שם שכן כתב הטור שם אבל לא נהירא לי דא"כ לא הל"ל זה בשם י"א דהא ליכ' מאן דפליג שם בלוקח בהאי דינ' וגם בטור כ' שם סתמא בלי פלוגת' בס"ו ועוד דעדיין לא תקנו בזה ישוב הל' דמאחר שכתב מור"ם בלוקח דבכה"ג אינו נותן להם ההוצאה ה"ל למור"ם לכתוב כאן דבכה"ג נותן להיתומים ההוצאה וצריך עיון:
(לה) בד"א כשעש' אפותיקי כו'. משמע דאפי' אסיק בי' שיעור ארעא ושבחא ועשא' אפותיקי צריך לשלם ליתומים הוצאתם וכן הוא בכל הפוסקים והוא מוכרח בש"ס ודלא כב"י שכתב בס"ס זה וז"ל לפמ"ש בסמוך שכתב הה"מ דלהרי"ף יתמי כמקבל מתנ' כו' עד וצריך לומר דמ"ש הרי"ף ולא מסיק בי' אלא שיעור ארעא בלחוד כו' דאלו הוה מסיק ביה שיעור ארעא ושבח' היה גובה הכל ולא יהיב שבחא כלל אפילו ליתמי כיון דאפותיקי היא כו' ואין דבריו נכונים כלל אלא הדבר פשוט דמ"ש הרי"ף ולא מסיק בי' אלא שעור ארעא בלחוד כו' משום לוקח כ"כ וכבר השיג עליו בספר לחם משנה בזה ע"ש וגם בסמ"ע ס"ק כ"א כ' דליתנהו לדברי הב"י ע"ש:
(לו) וי"א כו' ואינו נותן לו ההוצאה כלל. בסמ"ע ס"ק כ"ב תמה על הר"ב בזה דליכא למ"ד הכי והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון סמ"ע שלו וז"ל הג"ה זו קאי אסוף הסי' בלא עשאה אפותיקי והוא דעת התוספות והרא"ש פרק המקבל ע"כ וכן כתב ב"ח דהר"ב קאי אלא עשאה אפותיקי והיא דעת התוספות שהשיג עליהם הרא"ש ומהרו"ך לא דק עד כאן לשונו וכן כתב בספר מעדני מלך פרק קמא דמציעא דאישתמיטתי' להסמ"ע דברי התוספות ולפי עניות דעתי נראה דהסמ"ע ראה דברי התוספות שהרי הביאם הבית יוסף כאן במקום הזה בסעיף י"ד אבל כוונת הסמ"ע דבע"כ אין כוונת הר"ב כן דהא כתב הר"ב לעיל סעיף ה' ויש אומרים דאי לא עשאה אפותיקי עליו להביא ראיה משמע להדיא דאם אינו מביא ראיה והם השביחו אינו גובה וצריך ליתן להם הוצאתן על כל פנים אלא ודאי כיון שהרא"ש השיג על דברי התוספות וגם הפוסקים חולקים עליהם לא חש הרב לסברתם ומכל מקום אפשר שדעת הרב שמתחלה בסימן ה' הביא דעת היש אומרים דבלא עשאה אפותיקי עליו להביא ראיה וכאן הביא דיש אומרים גדולה מזה דבלא עשאה אפותיקי אינו נותן להם הוצא' כלל ומכל מקום לענין דינא כבר נתבאר לעיל סעיף ד' סעיף קטן ל"ב דלא נראו דברי התוספות בזה. וגם בד"מ סוף סי' זה כתב דלא כהתוספות ע"ש:
(לז) אם רצו היתומים לסלק ב"ח בדמים מסלקים אותו ואם רצו כו'. כ"כ הרמב"ם ומשמע דאף במסיק שעור ארעא ושבחא דינא הכי וקשה לי על זה דהא בש"ס פרק הגוזל קמא ובפ"ק דמציעא ובפרק המקבל פריך אהא דמשני דלא מסיק אלא שעור ארעא הניחא כו' לימא ליה הב לי גריוא דארעא שעור שבחא משמע דאי כדקס"ד מעיקרא דמיירי במסיק שעור ארעא ושבחא ניחא שהוא נוטל כל הקרקע ואע"ג דהתם מיירי בלוקח מ"מ פשוט דיתומים כלוקח בזה וכן בהרי"ף פרק המקבל לא כתב כן רק בלא מסיק ביה אלא שעור ארעא ובפ"ק דמציעא כ' הרי"ף כל הסוגיא דהתם משמע נמי כמ"ש דבמסיק שעור ארעא ושבחא ניחא דשקיל ב"ח לכולא ארעא. וכ"כ בספר תורת חיים להדיא וכתב טעמא משום דאז אי הוי מסלק ליה מכולא ארעא היה צריך ליתן כל חובו דאל"כ יוכל הב"ח לומר לדידי שויה כל חובי וכיש פוסקים לעיל סימן ע"ב סעיף ך' ס"ק ק"ד (ועמ"ש שם) וכמ"ש לעיל סעיף א' ס"ק כ' בשם הראב"ד ושאר פוסקים ויותר נ"ל דאפי' להי"א שהבאתי לעיל ס"ק כ' דלא יכול למימר לדידי שויה ניחא דהתם שאני שאין כאן קרקע יותר אבל הכא נהי דאלו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה מכולי ארעא מ"מ השתא דלית ליה זוזי וב"ח יש לו עליה כפי כולא ארעא ראוי שהב"ח יטול כל הקרקע דשעבוד' דיליה עלה והאי דהוציא דמי יחזיר לו דמיו שהוציא. ולפי זה קשה על מ"ש הרמב"ם והמחבר בחלוק' האחרונ' ואם רצו נוטלים מהקרקע שעור שבח שלהם. ולפי מ"ש התורת חיים קשה נמי על מ"ש הרמב"ם והמחבר בחלוק' הראשונ' אם רצו היתומים לסלק ב"ח בדמים מסלקין אותו. אלא אם נפרש דמיירי שהיתומים רוצים ליתן לב"ח כל דמי חובו ואין פשט דבריהם משמע לכאור' כן. וצ"ל לדעתם דהא דפריך הניחא כו' באמת אלעיל קאי אפי' אמסיק שעור ארעא ושבחא וכן משמע מפירש"י פרק המקבל דף ק"י ע"ב ד"ה וכן ב"ח ליתומים שכ' וטעמא דכולהו משום דמעיקרא ארעא דידיה הוא כו' ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי עכ"ל וכ"כ הנ"י שם וע"ש ודו"ק אבל לפי מ"ש ניחא הסוגיא טפי וגם ניחא דאמאי שביק בפרק הגוזל ודפ' המקבל יתומים ופריך אלקוחות ה"ל לאקשויי בלא"ה בפשיטות איתומים גופיה אמאי ב"ח ליתומים שמין להן השבח ומעלה אותן בדמים ליסלקי' ליה בזוזי ואפילו תימא דהא נמי תלי בפלוגת' דלוקח דמ"ה לוקח לא מצי לסלוקי בזוזי ה"ה יתומים מ"מ ה"ל לאקשויי הכי מיד איתומים ואלוקח בפשיטות אגופה דרב נחמן אמר שמואל אלא ודאי איתומים לק"מ כיון דמסיק שעור ארעא ושבחא כדפי' ואהא דמשני דלא מסיק אלא שעור ארעא לחוד פריך וכן משמע בתוס' פ"ק דמציעא דף ט"ו ריש ע"ב במ"ש שם י"ל דבלאו הכי פריך שפיר הניחא כו' ע"ש וצ"ע לדינא:
(לח) לסלק ב"ח בדמים כו'. משמע לכאור' שנותנים לו שעור מה שהיה מגיע לו מן הקרקע דהיינו שמנכין לו ההוצא' ולפי מ"ש לעיל סעיף א' ס"ק כ' דהעיקר כהראב"ד וסייעתו דיכול הב"ח לומר לדידי שויה האי ארעא כדי חובי אין יכולים לסלקו מהקרקע בדמים עד שיתנו לו כל חובו ולא ינכו לו כלום ואפשר דר"ל מסלקים אותו כשנותנים לו כל חובו:
דינים העולים מסימן זה
סעיף א
כשבא ב"ח לטרוף מהלוקח טורף ג"כ השבח שהשביח הקרקע אפילו השביח לאחר שמת המוכר בין שבח ששבחו הנכסים מאליהן בין שבח שמחמת הוצא' אלא ששבח שמאליו שנקרא מוחזק לענין בכור לקמן סי' רע"ח כגון נתייקרא ודיקלא ואלים וארע' ואסק' שרטון וכיוצא בזה טורף ב"ח כל השבח אפילו התנה עמו שלא יגבה מדאקני וכן אפילו כתובת אשה וכל תנאי כתובה טורפים משבח זה שזהו הוי כדבר שבא לעולם ומקרי דקנה אבל שבח שהיתה שחת ונעשו שבלים או שהיו פרחים ונעשו תמרים וכיוצא בזה הואיל ונשתנה הוי כדבר שלא בא לעולם ודינו כשבח הבא מחמת הוצאה שאינו נוטל רק חצי השבח ואינו נותן ללוקח בעד הוצאתיו כלום וכשכתב לו דאקנה וכן ללוקח ואם התנה הלוה עם הלוקח שלא יגבה מדאקני אינו נוטל בשבח כלום ואם התנה עם שניהם שלא יגבה מדאקני אינו טורף השבח ומחזיק הלוקח השבח שתחת ידו שמכר לו ואין צריך לומר אם התנה עם הב"ח שלא יגבה מדאקני ולא התנה עם הלוקח. ויש אומרים דאין חילוק בכל זה בין אפותיקי או לא ויש חולקין באפותיקי וכמו שיתבאר בסעיף ב':
וחוזר הלוקח וטורף הקרן מנכסי המוכר אף ממשועבדים ויש אומרים שאינו גובה מן המשועבדים רק הקרן פחות חצי השבח לפי שחצי השבח שגבה הוא על קרנו. והשבח שטרף ממנו הב"ח בין שבח דמחמת הוצאה בין שבח שמאליה חוזר וגובה מנכסי המוכר מבני חורין שכך כותב לו מוכר ללוקח בשטר מכירה שהוא מחייב עצמו בקרן ובשבח ומקבל אחריות על הכל ואפילו לא כתב הרי הוא כאלו כתב אבל אינו גובה השבח מנכסים משועבדים יש אומרים הטעם שכיון שלא הי' השבח בשעת כתיבת השטר אין קול לאותו כתיבה ולפ"ז לעולם אינו גובה משום משועבדי' ויש אומרים הטעם הואיל ואין השבח קצוב ומחלקים שגובה ממשועבדים שקנו אחר שנטרף ממנו השבח שנעשה קצוב ויש אומרים דאף לפ"ז אינו טורף בעד השבח משום משועבדי':
הא דב"ח טורף מן הלוקח וחוזר הלוקח וטורף ממשועבדי' דמוכר מיירי בענין שאין הלוקח יכול לומר לב"ח הנחתי לך מקום לגבות ממנו כגון שעשה הלוה שדה זה של הלוקח אפותיקי לבעל חוב או שהמשועבדים הם במדינה אחרת וכיוצא בזה. ויש אומרים שאין הלוקח יכול לדחותו אצל המאוחרים שקנה אחר כך מאחר שקרקע שלו היתה משועבדת לב"ח בשעת הלוא' ורבים חולקין:
וכל הפירות שאכל או שתלש הלוקח או שהגיעו ליתלש ואין צריכים לקרקע כלל דהיינו שאם עומדים שם יותר הם נכחשים אין הב"ח גובה מהן שהרי הן כמטלטלים ואפי' קדם הב"ח וגבה אותן מוציאין ממנו אבל הפירות המחוברים בקרקע שצריכים מעט לקרקע הרי הן כשבח ואם עשאה אפותיקי מפורש לב"ח צריך הלוקח להחזיר לבעל חוב כל הפירות ויש אומרים שאין חילוק בזה בין אפותיקי וכמו שיתבאר בסעיף ב' ואם רצה הלוקח לסלקו במעות יכול לסלקו בין מן הקרקע בין מן השבח ודוקא כשנותן לו כל חובו שאם לא כן יכול הב"ח לומר אצלי היא שוה כדי כל חובי אע"פ שמת הלוה ואין תועלת ללוה בכך ואם עשאו הלוה אפותיקי מפורש לב"ח שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו יכול הלוקח לסלקו במעות:
סעיף ב
ב"ח שטרף בחובו מיד הלוקח את שראוי לו כגון שלא היה חובו רק נגד הקרן ולא נגד השבח או שטרף חצי השבח או שלא הי' חובו רק נגד מקצת קרקע ואין שם שבח רואין הנשאר מהקרקע אם יש בו תועלת ללוקח שאם יחלוק יהיה שמו עליו ע"פ שיתבאר לקמן סימן קע"א חולקין ואם לאו נותן לו ב"ח את דמיו אם ירצה הלוקח כיון שאינו מניח לו כשעור ואם רוצה הב"ח להניח בשתוף כשעור ולהשתמש בו בשותפות זמן כנגד זמן הרשות בידו וה"ה אם החוב הוא דבר מועט והקרקע המגיע לו אין בו שעור אין מזקיקין ב"ח ליקח בחובו פחות מכשעור אלא מוכרין או משכירין הקרקע לזמן ונותנים לו מעותיו. וכמו שנתבאר בסימן ק"ג סעיף ה'. ואם עשאה הלוה לב"ח אפותיקי מפורש אינו נותן ללוקח רק דמים וי"א דהוא הדין דבאפותיקי מפורש טורף כל השבח שהשביח הלוקח בין שבח שמאליו בין שמחמת הוצאה ואפילו התנה הלוה עם הב"ח שלא יגבה מדאקני ואפילו לא הלוה לו רק כשעור השדה בלא השבח רק שאז נותן לו ההוצא' ללוקח וכשהלוה לו כשעור השדה והשבח אינו נותן ללוקח כלום וי"א דאין חילוק בזה בין אפותיקי או לא אלא לעולם אינו טורף רק חצי השבח וכשהלוה לו כפי השדה עם השבח וכשיוכל לגבות מדאקנה ואין חילוק באפותיקי רק לענין שאין הלוקח יכול לסלקו במעות. וכבר נתבאר לעיל סעיף א' דשבח שמאליו דנתייקר' ודיקלא ואלים וארעא ואסקא שרטון טורף כל השבח כשהלוה לו שעור השדה והשבח אף בלא אפותיקי:
וכל זה שאין המוכר רוצה לדון עם הב"ח או שמת אבל אם רוצה לדון עם הב"ח יכול לסלקו במעות אף באפותיקי וגם אז אינו נוטל מן הקרקע רק כפי חובו ואינו נוטל מן השבח כלום ביתר מחובו לכ"ע באפותיקי וה"ה כשכותב לו המוכר ללוקח הרשאה לדון עם הב"ח:
סעיף ג
כל הדברים האלו לא נאמרו אלא בלוקח שחוזר על המוכר שקבל עליו אחריות אבל כשבא הב"ח לטרוף ממקבל מתנה טורף כל השבח ונותן לו ההוצאה שאין לו על מי לחזור ודינו כיורד לשדה חבירו שלא ברשות ואם שבחה מאליה טורף הכל שקרקע זו קנויה לו לב"ח לשעבודו מדאקני ואם קבל הנותן אחריות המתנה הרי ב"ח גובה ממנו כדרך שגובה מן הלוקח ולוקח שפירש בהדיא שאין לו אחריות דינו כמקבל מתנה. ובכל מקום שנותן ההוצאה היינו כשיש שבח כנגדה שאל"כ אין לו רק הוצאת שעור שבח:
סעיף ד
יתומים דינם כמקבלי מתנה:
סעיף ה
ב"ח שבא לטרוף מהיתומים שבח שמחמת הוצאה יתומים אמרו אנו השבחנו ותן לנו ההוצאה וב"ח אומר שמא אביכם השביח על היתומים להביא ראיה אף שלא עשאו אפותיקי וכן הדין בלוקח כשאומר אני השבחתי והשבח משועבד לשנינו מדאקני וב"ח אומר שמא הלוה השביח והוא משועבד לי לבדי על הלוקח להביא ראיה:
סעיף ו
הביאו היתומים ראיה שהם השביחו שמין להן השבח וההוצאה ונוטלים הפחות שבשניהם ומעלה אותם בדמים ואין צריך ליתן להם קרקע בעד הוצאתם בד"א כשעשה הלוה זה השדה אפותיקי לבעל חוב אבל אם לא עשאה אפותיקי צריך ליתן להם קרקע שעור הוצאתן וגם יכולים לסלקו במעות מכל הקרקע כיון שלא עשאה אפותיקי מיהו אין נותנים לו כל חובו יכול הבעל חוב לומר אצלי שוה הקרקע כל חובי ויש אומרים דדוקא כשאין החוב שלו רק נגד הקרן ולא נגד הוצאתן אבל אם חוב שלו נגד הכל ואין להם מעות לסלקו אין צריך ליתן להם קרקע בעד הוצאתן אלא נותן להם דמים:
(כו) אפותיקי: משמע דאפי' אסיק ביה שעור ארעא ושבחא ועשאה אפותיקי צריך לשלם ההוצא' להיתומים וכן הוא בכל הפוסקים והוא מוכרח בש"ס ודלא כב"י. ש"ך.
(כז) בדמים: ז"ל הש"ך ולפי מ"ש ס"א דהעיקר כהראב"ד וסייעתו דיכול הב"ח לומר לדידי שויא האי ארעא כדי חובי א"י לסלקו מהקרקע בדמים עד שיתנו לו כל חובו ולא ינכו לו כלום ואפשר דר"ל מסלקין אותו כשנותני' לו כל חובו עכ"ל (מי שאמר שתטול בתו כחצי חלק זכר אינה נוטלת מהשבח שהשביחו היתומי' מהר"ם מפדואה ז"ל סי' נ"א. כנה"ג).