שולחן ערוך חושן משפט פא א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אמר לחבירו מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר אמר ליה תנהו לי והשיב משטה הייתי בך נאמן וצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו ואפילו לא טען משטה הייתי בך אלא לא היו דברים מעולם פטור דמילי דכדי (פי' דברים שאין בהם ממש) לא דכירי אינשי:

הגה: ולא אמרינן טענת משטה אלא ביחיד המודה אבל לא בציבור המודים דאין דרכן להשטות (ריב"ש סי' שע"ו) מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך ואני משלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלא"ה חייב ללמוד עם בנו יכול לומר משטה הייתי בך ואע"ג דלא טעין טענינן ליה אע"ג דלא טענינן ליה בשאר משטה (מרדכי פרק זה בורר ואגודה בתשובת מהר"ם):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

משטה הייתי בך. לשון הטור כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שאין לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך דבר שאינו בידי:

וצריך לישבע שהוא כדבריו כו'. ולעיל בריש סי' ל"ב כתבתי דגם צריך לישבע לו שאין בידו כלום שהרי בהודה לו ע"י תביעה איירי דאף דנשבע שבאותו פעם היתה הודאתו להשטות עדיין לא נפטר מתביעתו שתבעו תחלה ובודאי ג"כ עתה דעתו לאותו תביעה וב"ת שער מ"ב והרמב"ם בפ"ו מטוען כתבו בהדיא דישבע לו שאין בידו כלום ולא הזכירו דצריך לישבע שכוונתו היתה כדי להשטות אלא שהרא"ש כתבו בשם רב סעדיה וכ' דמסתבר לומר כן דישתבע היסת כמו שתקנו היסת על הכפירה הנ"ל. ונראה דכלל' בשבועה א' דאין בידו כלום משלו ושכוונתו בהודאתו היתה להשטות דאף דנשבע שאין בידו כלום יש להוכיח על פניו דמדהודה לו שקר נשבע פי' אף שבאותו דיבור שהודה לו לא נשתעבד ויכול לחזור בו אף שלא היתה כוונתו להשטות כיון דלא אמר אתם עדי וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס מ' דצ"ל אתם עדי או שיכתוב לו בכתב מנה אני חייב לך או שיאמר לו ע"פ מנה בשטר אני חייב לך מ"מ י"ל מדהודה לו בודאי חייב לו בהלואה או בשיעבוד גמור שעשה לו לפני אותו פעם ומ"ה צריך לישבע שכוונתו בהודאתו היתה להשטות כי אין טענינן בעדו השטאה וגם אין מאמינין לו בדיבורו כן כ"א בשבועה והטור והמחבר שלא הזכירו שבועה שאינו ח"ל כלום זהו מפני פשיטותו דסמך אמה כבר כתבו בריש סי' ע"ה ובכמה דוכתי שכל כופר הכל צריך לישבע היסת שאין בידו כלום ועד"ר ופרישה בר"ס ל"ב: (הג"ה וכ' המרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דאע"ג דאין התובע טוען שישבע לו כן אפ"ה צריך לישבע לו ד"מ סי' ל"ב ס"ג וכן הביא הב"י נוסח המרדכי שם ולא כמ"ש בנוסח' המרדכי שבידנו וכעין שבועות היסת שאין בידו כלום שתקנו אפי' לא טען השבע לי):

לא היו דברים מעולם. פי' לא הודיתי לו מעולם והעדים מכחישים אותו אפ"ה לא מחזקינן אותו בכפרן אבל אם מודה לו שהודה ואמר להד"ם שאינו ח"ל ואינו אומר טעם למה הודה לו חייב לשלם לו ואין אנו טוענין עבורו שכוונתו היה להשטות וכמ"ש אח"כ בס"ג וע"ל ס"ס ל"ב שם נתבאר כל זה:

דמילי דכדי. פי' כיון דאפי' לדברי העדים אינו ידוע שח"ל מכח הודאתו ואיכא למימר דלהשטות כוון ועי"ז ה"ל מילי דכדי פי' דברים שאין בהן תועלת ועביד אינש לשכח דברים כאלו משא"כ לעיל ר"ס ע"ט דהעדים מעידים שלוה ופרע דכיון דעכ"פ לוה לא היה לו לשכח ולומר להד"ם מ"ה הוחזק שם כפרן:

מי שאמר לחתנו העשיר כו'. כפול לקמן ר"ס של"ו בהג"ה ושם כתב לחתנו סתם ולא כתב בצדו העשיר וצריך להגיה שם העשיר וכ"כ במרדכי תיבת העשיר ע"ש:

יכול לומר משטה הייתי בך אע"ג דכתב הטור וגם המחבר בסמוך ס"ה דלא אמרינן משטה אלא כשתובעו היינו דוקא כשהודה שחייב לחבירו מנה בלא תביעה דאין טעם להשטאתו אבל היכא שיש טעם וסברא לו' שכונתו הי' להשטות כגון זה שלמצוה נתכוון שילמד עם בנו וגם שהוא בן בנו וגם הוא עשיר שהיה מוטל עליו ללמד עמו או לשכור לו מלמד בכה"ג טענינן אפי' עבורו שלהשטות נתכוין:

ש"ך - שפתי כהן

(א) משטה הייתי בך כו'. נראה דה"ה דיכול לטעון טעיתי בהודאתי וכן משמע מדברי הבעה"ת והט"ו לקמן סעיף כ"ח וגם נראה דכ"ש הוא וכמ"ש לקמן סעיף כ"ב ס"ק נ"ה וסי' קכ"ו ס"ק נ"ד דטעיתי עדיף ממשטה ואע"ג דלקמן סעיף כ"ט כתבתי דאינו נאמן לומר טעיתי אלא במגו דפרעתי היינו בהודה באתם עדי בענין דגם משטה א"י לטעון משא"כ הכא דנאמן במגו דמשטה ועוד דטענת טעיתי עדיפא ממשטה וכמ"ש ואין להקשות א"כ היאך דייק בש"ס ס"פ זה בורר ממתני' דיכול לומר משטה דלמא מתני' בעי אתם עדי משום טעיתי ומשטה בלאו הכי א"י לטעון י"ל דקתני במתני' לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עדי משמע דאי לא מודה לו באתם עדי לא אמר כלום והודאתו מעיקרא ליתא ואי משום טעיתי הא הודאתו הוי הודאה באמת אלא דעכשיו נזכר שאינו כן אלא ודאי מתני' מיירי בהשבעה או בהשטאה דהודאתו מעיקרא לא היתה הודאה רק השטאה ועי"ל בדרכים אחרים וק"ל:

(ב) וצריך לישבע שהוא כדבריו כו'. כלומר נשבע שאינו חייב לו כלום ושכוון להשטות בו (וע"ל סעיף י"ד ס"ק ל"ה) דפשיטא דצריך לישבע שאינו חייב לו כלום כשזה תובעו שיש לו בידו כדאיתא ברמב"ם ובעה"ת ושאר פוסקי' וכ"כ הסמ"ע וב"ח. וע"ל סי' ע"ה סעיף י"ז ס"ק נ"ט כתבתי כשאינו טוען ברי שחייב לו אין לו עליו שום שבועה וטענינן ליה שכוון להשטות. ועיין בתשו' מהר"י ן' לב ספר ב' סימן נ"א ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' רפ"ו ובתשו' מהרי"ק ס"ס ע' וסי' ע"ג ור"ס ק"א וסי' קט"ו:

(ג) אלא לא היו דברים מעולם. כלומר מעולם לא הודיתי ועדים אומרי' שהודה פטור דמילי דכדי לא דכירי אינשי ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו העדים וכן מוכח מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן סעיף כ"א ואע"ג דמשטה אני בך לא טענינן ליה וכדלק' סעיף ג' היינו כשמוד' שהודה אבל כשאומר להד"ם טענינן ליה שבודאי הי' משטה בו ולכך אינו זוכר עתה שהודה לפניהם משום דמילי דכדי לא דכירי אינשי ונ"ל שכל הפוסקי' מודים לזה וגם כוונת בעה"ת כן ודלא כבעל גי"ת שער מ"ב ח"א דף קע"ח ע"א וע"ב שכתב לדעת בעה"ת ושאר פוסקי' שצריך שיטעון אח"כ משטה ע"ש דליתא אלא כמ"ש:

שוב מצאתי כדברי בבעל העיטור שכתב בתחלת אות הודאה סוף דף ק"ד וז"ל ל"ש כי אמר משטה ול"ש כי אמר להד"ם פטור כדאמרינן כל מילי דכדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דאודי הוה טעין מנפשיה משטה הייתי בך אבל לא טעין כלל לא טענינן ליה ע"כ:

(ד) ולא אמרי' טענת משטה אלא ביחיד כו'. צ"ע לדינא דבריב"ש לא כתב טעם זה אלא סניף לטעמים אחרים שכתב שם בהך עובדא דידיה כמה טעמים דלא שייך משטה וכתב זה אגב ריהטא ע"ש. גם לפני זה שם כתב הריב"ש דהיו יכולים הצבור לטעון השטא' ע"ש ואין להביא ראיה ממ"ש הרא"ש בתשובה והביאה הרב לקמן ס"ס קס"ג דמעשה הקהל א"צ קנין דהתם מיירי שאין טועני' טענת השטאה רק שאומרי' שרוצים לחזור מחמת שלא הי' קנין:

(ה) העשיר כו' לאו דוקא אלא ר"ל כל שאינו עני שהיה חייב ללמד עם בנו או לשכור לו מלמד ועל כן לא כתב הר"ב לקמן ר"ס של"ו חתנו העשיר וע"ש:

(ו) יכול לומר משטה הייתי בך. אע"ג דכתבו הט"ו בס"ה דלא אמרי' משטה אלא כשתובעו היינו דוקא כשהודה שחייב לחברו מנה בלא תביעה דאין טעם להשטאתו אבל היכא שיש טעם וסברא לומר שכוונתו הי' להשטות כגון זה של מצוה נתכוון שילמוד עם בנו וגם שהוא בן בנו וגם הוא עשיר שהיה מוטל עליו ללמוד עמו או לשכור לו מלמד בכה"ג טענינן אפילו עבורו שלהשטות נתכוון עכ"ל סמ"ע. ובחנם דחק כי דין זה פשוט הוא בטעמו דדוקא היכא שמודה שחייב לו כבר הוא דבעינן שיטעון משטה ושתבעו והוד' דאל"כ אמרי' מסתמא אמת הוא שחייב לו כבר משא"כ הכא שידוע שאינו חייב לו כבר רק שיתחייב מכח שאמר אני אשלם לך והלכך כיון דבלאו הכי חייב ללמוד עם בנו פטור וכן הוא הדין בכל מקום היכא שאינו חייב לו כבר רק שמבטיח לו עתה בדבורו פטור וכדלקמן ס"ס רס"ד גבי מי שברח מבית האסורים והיה מעוברת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו (והכא לא שייך לומר שיהי' לו שכרו כיון דבלא"ה חייב ללמוד עם בנו) וכן גבי חליצה מוטעת חלוץ ע"מ שתתן לו מאתים זוז אין לו כלום וכמו שנתבאר בא"ע סימן ס"ט סעיף נ' ומשמע התם בש"ס דטעני' ליה משטה ואפי' לכתחלה טענינן ליה עיין שם בש"ס פרק מצות חליצ' דף ק"ו ע"א וכך כתב הר"ב בא"ע סי' קס"ה סוף סעיף א' ועמ"ש שם. וכן מהר"מ במרדכי פרק ז"ב למד הך דינא דהכא מהך דמעבורת ומהך דחלוצה (והובא' תשובת מהר"מ זו באורך יותר בתשובת מיי' לס' משפטים סימן ס"ד עיין שם) וא"כ ה"ה בכל כיוצא בזה דהיינו שידוע שלא היה חייב לו אע"פ שאמר מעצמו לשלם לו אמרי' משטה היה בו דבמה יחול החיוב על זה לשלם. וזה ברור:

וגדולה מזה נ"ל דהכא ובכל כה"ג אפי' אמר אתם עידי פטור דאפי' תימא שמתחייב עתה לשלם לו הא הסכימו רוב הפוסקים שאין אדם יכול להתחייב באתם עידי בלא קנין בדבר שלא הי' חייב כבר וכדלעיל סי' מ' ואפי' להרמב"ם דס"ל דיכול להתחייב הא כתבתי שם בס"ק ד' דהיינו דוקא כשמתחייב בלא תנאי כלל משא"כ הכא שמתחייב על תנאי שילמוד עם בנו או שיעבירנו או שיחלוץ ועי"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא כשמתחייב מעצמו בלי סבה אבל הכא כשנתחייב ע"מ שילמוד או שיעבירנו או שיחלוץ וכה"ג אנן סהדי דאף שאמר אתם עדי להשטות נתכוין והסברת מוכחת על זה שמפני שלא הי' יכול לעשות בענין אחר אמר כן ואין לחיוב על מה לחול כיון שלא נשתעבד בקנין. כן נ"ל ודו"ק:


ט"ז

באר היטב

(א) כדבריו:    כת' הסמ"ע דגם צריך לישבע שאין בידו כלום ונרא' דכוללו בשבוע' אחת דאף דנשבע דאין בידו כלום מ"מ י"ל מדהוד' בודאי חייב לו בהלוא' או בשעבוד גמור שעשה לו לפני אותו פעם ומ"ה צריך לישבע שכוונתו בהודאתו הי' להשטות כי אין טענינן בעדו השטא' וגם אין מאמינים לו בדבורו כן כ"א בשבוע' והט"ו שלא הזכירו שבוע' שאינו ח"ל כלום זהו מפני פשיטותו וסמכו אמ"ש בריש סימן ע"ה ובכמה דוכתי שכל כופר הכל צריך לישבע היסת שאין בידו כלום וכת' המרדכי בשם ר"י דאע"ג דאין התובע טוען שישבע לו כן אפ"ה צריך לישבע וכעין שבועת היסת שתיקנו גם כן אפי' לא טען השבע לי עכ"ל.

(ב) מעולם:    כת' הש"ך נרא' דה"ה דיכול לטעון טעיתי בהודאתי וכ"מ מדברי בעה"ת והט"ו בסכ"ח וגם נרא' דכ"ש הוא וכמש"ל סכ"ב דטעיתי עדיף ממשט' אף ע"ג דכתבתי בסכ"ג דאינו נאמן לומר טעיתי אלא במגו דפרעתי היינו בהוד' באתם עדי בענין דגם משט' א"י לטעון משא"כ הכא דנאמן במגו דמשט' וע' בתשו' מהר"י ן' לב ס"ב סי' צ"א ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רפ"ו ובתשובת מהרי"ט סוף סימן ע' וסי' ע"ג וריש סימן ק"א וסי' קט"ו עכ"ל.

(ג) אינשי:    כיון דאפי' לדברי העדים אינו ידוע שח"ל מכח הודאתו ואיכא למימר דלהשטות כוון ועביד אינש לשכוח דברים כאילו משא"כ בריש סימן ע"ט דהעדים מעידים שלו' ופרע דכיון דעכ"פ לוה לא הי' לו לשכוח ולו' להד"ם מ"ה הוחזק כפרן עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך משמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו העדים פטור וכ"מ מדברי הט"ו בסכ"א ואע"פ דטענת משטה לא טענינן ליה היינו כשמוד' שהוד' אבל כשאומר להד"ם טענינן ליה שבודאי הי' משטה בו לכך אינו זוכר עתה משום דמילי דכדי כו' ונ"ל שכל הפוסקים מודים בזה עכ"ל.

(ד) בציבור:    צ"ע לדינא דבריב"ש לא כת' טעם זה אלא לסניף לטעמים אחרים שהיו בעובדא דידיה דלא שייך משטה גם לפני זה כתב שם דהיו יכולים הצבור לטעון השטא' ואין להביא ראי' ממ"ש הרא"ש בתשוב' הביאו הרמ"א בסוף סימן קס"ג דמעשה הקהל א"צ קנין דהתם מיירי דאינן טוענין השטא' רק שרוצים לחזור מחמת שלא הי' קנין. ש"ך.

(ה) העשיר:    לאו דוקא אלא ר"ל כל שאינו עני שהי' חייב ללמד עם בנו או לשכור לו מלמד וע"כ לא כתב הרב בריש סימן של"ו חתנו העשיר ע"ש (והסמ"ע לא כ"כ). שם.

(ו) בשאר:    עיין בש"ך במה שמחלק בין הך דהכא למ"ש בס"ה דלא אמרינן משט' אלא כשתובעו כו' ומסיק ז"ל וגדול' מזו נ"ל דהכא ובכל כה"ג אפי' אמר אתם עדי פטור וע"ש.



קצות החושן

(א) להד"מ בטור כת' הרמב"ן בחידושיו בשם הר"ר דוד וז"ל ולא עוד אלא אפי' אמר פרעתי אחר ההודא' נאמן ואע"ג דהשת' לא הוי מילי דכדי כיון שאומר שאח"כ פרעו מ"מ הטענ' בעצמה היא מלתא דכדי שלא הי' מתחייב עליו ואינו כדאי שיהי' מוחזק כפרן עליו והיינו דקאמר תלמודא בסתמ' שלא הוחזק כפרן עכ"ל ועמ"ש בסי' ע"ט סק"י:

(ב) דמילי דכדי ע' ש"ך שכת' דכי טען להד"מ אפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו העדים פטור וכו' ונ"ל דכל הפוסקים מודים לזה ודלא כבעל גי"ת שכת' לדעת בעה"ת ושאר פוסקים שצריך שיטען אח"כ משט' ע"ש דליתי' וכו' ע"ש אמנם מדברי הרמב"ן מבואר דצריך לטעון משט' אפי' בלהד"מ ע' בחידושיו פ' ז"ב ז"ל כל מלתא דכדי לא דכירי אינשי פירש"י ז"ל וז"ל הואיל ואותו הודא' דברי רוח הי' שהשט' לו לא דכירי אינשי ושכח אותה ההודא' כלומר ולפיכך אינה טענ' שתהא כדאי שיהי' מוחזק כפרן עלי' ויכול לחזור ולומר משטה אני בך וכו' ולפ"ז ההיא דאמרינן לעיל דאי לא טען אין טוענין לו לאו דקאמר להד"מ בלחוד דודאי מהני כמשט' אני בך אלא כגון דא"ל מנה לי בידך והוא אומר להד"מ וזה אומר והלא אמש הודית לי בפני פ' ופ' ושתק ולא טען משט' אני בך בכה"ג אמרינן לי' זיל שלים עכ"ל. ומזה מבואר כדברי גי"ת וע"ש בגי"ת שכת' דרש"י ור"ת ס"ל דצריך לטעון משט' אף בטוען להד"מ. וכן נרא' מרמב"ן בחידושיו דרש"י הכי ס"ל וע"ש:

(ג) לחתנו העשיר כת' הסמ"ע ז"ל כפול לקמן סי' של"ו ושם לא כת' תיבת העשיר וצריך להגי' שם העשיר וכ"כ במרדכי תיבת העשיר ע"כ ובש"ך כת' העשיר לאו דוקא אלא ר"ל כל שאינו עני שהי' חייב ללמוד עם בנו או לשכור לו מלמד וע"כ לא כת' הרב לקמן סי' של"ו חתנו העשיר עכ"ל. ודברים אלי לשיעורין דאכתי מנא ידע כמות ואיכות העשיר אבל בתשובת מיימון לס' משפטים סי' ס"ד שם מבואר הענין וז"ל תשובת רבי על ראובן שנדר לשמעון חתנו ב' ליטרות כדי שיהי' לומד עם בנו נינו של ראובן זה ועתה רוצ' ראובן לחזור בו כיון שלא הי' קנין בדבר ואינו חפץ ליתן לו אשיב בקצר' למרב' המשרה אם שמעון ירד מנכסיו כ"כ עד שלא היו לו מאתים זוז והי' צריך ליטול מן הצדק' אז כל מה שנדר לו חמיו בדיבור בעלמ' חייב ליתן כדאמר בירוש' פ' הזהב אמר ליתן מנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר הדא דתימ' בעשיר אבל בעני נעשה נדר ומשום דמצוו' שמעון ללמוד עם בנו לא גרע בהכי דאלו אמר לו בדיבור בעלמ' בלא תנאי מנה אני נותן לך נעשה נדר ואם ראובן הי' מוד' בדברים חייב ליתן לו מה שנדר השתא דכפר ואמר להד"ם ישבע היסת שלא נדר לו ויפטור עכ"ל הרי מבואר דאפי' עני המתפרנס מן הצדק' חייב ללמוד את בנו ושננתם לבניך כתיב בין לעני בין לעשיר אלא דמחויב לקיים מטעם נדר אע"ג דאינו מחויב מדין שכירות וא"כ עשיר הכא היינו שיש לו מאתים זוז שאינו מתפרנס מן הצדק' ובסי' של"ו נמי חתנו סתם היינו דלאו עשיר אלא כיון דלאו עני הנוטל מן הצדק' דהיינו שיש לו מאתים זוז פטור לפי"ז אפי' בעני אם מת הנודר אין היורשין מחוייבין לשלם כיון דלאו שכירות הוא דאפי' עני מחויב ללמוד את בנו ואינו אלא בתורת נדר ומבואר בסי' רנ"ב דנודר ומת אין היורשין מחויבין לקיים את נדרו אמנם לפי מ"ש בס"ק ד' דאם נשבע לשלם מחוייבין היורשין לשלם כיון דלאו להשטא' נתכוין ה"ל שכירות גמור וע"ש א"כ ה"ה בנודר לעני כיון דנתחייב עכ"פ מתורת נדר א"כ לאו לאשטא' נתכוין וכיון דלאו להשטא' הדר הוי ליה שכירות גמור וכמו שיבואר לקמן:

(ד) יכול לומר משטה ז"ל הש"ך וגדול' מזה נרא' לי דהכא ובכל כה"ג אפי' אמר אתם עדי פטור ליתן דאפי' תימא שמתחייב עתה לשלם הא הסכימו רוב הפוסקים שאין אדם מתחייב בלא קנין כדלעי' סי' מ' ואפי' לדעת הרמב"ם היינו כשמחייב עצמו בלי תנאי וכו' ואין לחיוב על מה לחול כיון שלא נשתעבד בקנין עכ"ל וע"ש ולענ"ד נרא' כיון דשכירות לא בעי קנין ומשעש' פעולת חבירו עפ"י שליחותו צריך לשלם כפי מה שהבטיח לו אלא דאם הוא יותר מכדי פעולתו י"ל משט' וכיון דאתם עדי מסלק השטא' א"כ החיוב שלו לאו מדין א"ע אלא מדין שכירות כיון דלאו להשטא' קאמר ואין לומר כיון דמתחייב הוא לאו שכירות הוא כלל ודוק' היכא דאינו מחויב לעשות הפעול' אז הוי שכירות ונקנ' בדיבור אבל היכא דמחויב לעשות הפעול' לאו שכירות הוא וא"כ אפי' בלבו לא הי' להשטות אינו אלא דיבור כיון דליכ' תורת שכירות דליתי' דהרי כת' בתשובת מיימון לס' משפטים וז"ל שם אע"ג דר' סעדי' כת' שצריך לישבע שנתכוין להשטות נ"ל דהני מילי בההי' דהתם דאי לא טען לא טענינן ליה אבל בהא מההי' טעמ' שהוכחתי אפי' לא טען טענינן ליה מה"ט גופי' לא בעי אשתבועי דלהשטא' נתכוין עכ"ל הרי מבואר להדי' דאלו הי' בלבו שלא להשטא' הי' צריך לשלם דהא ס"ד להשביעו על זה אי לאו מטעמ' דאנן טענינן לי' ומסתמ' כוון להשטות הא לאו ה"ט הוי צריך שבוע' ואי נימא דליכ' שכירות בגוי' מאי שבוע' שייכא נהי דלא כוון להשטות במה נתחייב אע"כ אם ידוע לנו שלא הי' כוונ' להשטות אית ביה תורת שכירות והוא עצמו אם יודע שלא כוון להשטות הרי מחויב לשלם ואינו יוצא ידי שמים כיון דקמי שמיא גלי' וכן משמע מלשון רש"י בפ' מצות חליצ' דף ק"ו גבי חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז לבתר דחלץ לה אמר לה זיל הב לה וכת' רש"י דהא קבלית עלה ואע"ג דחליצ' בהכי לא מיפסלא מיהא מחייבא לקיומי תנאה כשאר שכירות דעלמ' ע"ש אלא דדחי לה בש"ס משום דמצי אמר משט' הא לאו הכי הוי עלה תורת שכירות ואע"פ שהוא מחויב בדבר וכיון דתורת שכירות ביה אלא דאומר משט' א"כ כיון דאתם עדי מסלק השטא' נתחייב בדיבור בתורת שכירות ולא משום חיוב דא"ע מיהו גבי חליצ' נרא' ודאי ל"מ א"ע כיון דאפי' בקנין שטר כת' הרשב"א בתשו' סי' אלף ר"מ וקרוב בעיני שאפי' חייב' עצמה בשטר ובקנין אינו מוציא מיד האשה וע"ש בב"י אה"ע סי' קס"ט ונרא' שם הטעם משום דהוא אונס בדבר כדי שיחלוץ לה והוא מחוייב לחלוץ אבל גבי מעבורת והך דהכא דלא שייך אונס ומהני קנין ושטר א"כ מהני ג"כ א"ע לסלק השטא' אמנם אפשר לומר דא"ע לא מסלק' השטא' אבל במוד' בחוב דאמרינן אי להשטא' קאמר למה אומר א"ע אבל בהך דהכ' דרוצ' שילמד עם בנו או בהך דמעוברת כי היכא דיעבירנו א"כ א"ע נמי להשטא' קאמר) (אך אם הוא בעצמו שיודע כוונתו שלא כוון להשטות צריך הוא לשלם לפי שנתחייב בתורת שכירות ואם הי' ידוע לנו שלא הי' כונתו להשטות אנן נמי מחייבין אותו וכדמוכח מתשובת מהר"מ הנז' וכן אם נשבע או נתן ת"כ דבזה ודאי לאו להשטא' עביד נתחייב חיוב גמור בתורת שכירות ונ"מ דאפי' מת צריכין היורשים לשלם אע"ג דיורשין אין מחויבין לקיים נדרו וכמו שמבואר בסי' רנ"ב משום דהכ' כיון דהשבוע' מסלק השטא' החיוב הוא עפ"י שכירות ודו"ק:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש