שולחן ערוך חושן משפט כח א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י) בין שיש עד א' עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

הגה: ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האיסור -- לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות עדות).
ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אע"פ שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר ואפי' אמר לו בא ועמוד עם עד א' שיש לי ולא תעיד רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי לא ישמע לו. (טור):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

כל מי שיודע עדות כו':    כתב מהרי"ו סי' מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד יתיר לו (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי"ו) לגלות הדבר עכ"ל והביאו ד"מ סי' זה ס"א:

עדות לחבירו:    לאפוקי לע"א וכמ"ש בסמוך בס"ג:

וראוי להעידו:    לאפוקי קרוב או פסול ואפי' למ"ד החרם חל על הקרובי' מ"מ כל זמן שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאות עון כיון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י:

ויש לחבירו תועלת:    בו לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלוה הודה בפניהן שחייב לזה ולא אמר אתם עידי דאין תועלת בעדותן דיכול הלה לומר שלא להשביע את עצמו כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סימן ל"ב ופ"א ואפי' אם שמעו שהודה לו ע"פ תביעתו כתבתי בדרישה דנראה דאין צריכין להעיד כדי דע"י עדותן יצטרך לישבע של השטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יאמר זה הלא הודיתא בפני פ' ופ' צריך לשבע שלהשטות נתכוון אם לא שיטעון להד"ם ובזה אף אם יעידו העדים ויטעון להד"מ יהיה פטור מהשבועה וכמ"ש הטור בר"ם ל"ב ע"ש:

חייב להעיד:    כמ"ש בפ' ויקרא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ואע"ג דלפני זה כתיב ושמעה קול אלה מ"מ הוכיחו רז"ל דונשא עונו לא עליה קאי דא"כ ישא עונו מבעי ליה אלא ה"פ דקרא ושמע קול אלה להעיד בדבר עדות שבלא"ה נמי היה בכלל אם לא יגיד ונשא עונו אז אחרי שמעו קול אלה ולא הגיד חייב נמי קרבן המפורש שם בפרשה ועפ"ר:

אם יתבענו:    דכמו דבלא תביע' אינו חייב קרבן על שמעו קול אלם ה"נ לענין נשיאות עון אינו בלא תביעה ועפ"ר:

בב"ד:    דמדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ודרשינן כיון שהגיד (שאינו יודע לו עדות) . שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דוק' בב"ד וע"ל סי' כ"ט סק"ח:

בין שיש עד א' עמו:    פי' אפי' אותו עד אינו בכאן ורוצה להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד כ"כ מור"ם ועפ"ר:

בין שהוא לבדו:    דעד א' מביא לידי שבועה דאוריית' ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו ל' הטור:

ואם כבש עדותו כו':    ואפי' ב' עדים הן שכבשו פטורים בדיני אדם:

פטור מדיני אדם:    פי' אף אם אחר שכבשו עדותן וזה כבר פרע. (כגון שתבעו התובע בשטר והן ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים עדות שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחלה) וחוזרי' ומודים שידעו לו עדות שאינו חייב לו ושוב אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי דגרמו הזיק לחבירו וכמ"ש לקמן בסי' כ"ט ובס"ס מ"ו באמרם כתב ידינו הוא זה אבל שטר אמנה הוא כו' דנאמנים אצל עצמן וחייבים לשלם להנתבע קמ"ל בכאן דאינם חייבים:

אלא כמוציא ש"ר כו':    ועל כזה אמרו טובי' חטא וזיגוד מנגיד:

אע"פ שא"ל אדם שיודע בו שאינו משקר:    דמה שנאמר בתורה או ראה או ידע ידיע' זו היינו דוק' ע"פ עצמו של לוה שהודה לו בפניו בהודאה גמור' או אמר אתם עידי לכל מר כדאית ליה וכדלקמן סי' ל"ב ופ"א:

ולא תעיד רק שיפחד כו':    וזה אסור משום מדבר שקר תרחק (גמ') ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא היה חייב לו ולא כמ"ש בע"ש ע"פ מ"ש הב"י דשקר שבזה הוא שיגרום שיוציאו ממון ע"פ עד אחד דז"א דהרי כאן מיירי שאינו מבקש ממנו אלא שיעמוד כדי שיסבור ב"ח שיש לו ב' עדים ויודה לו וכשירא' זה שלא יודה לו יפרוש משם ולא יעיד ואז לא יוציאו הב"ד הממון ע"פ עד א':

ש"ך - שפתי כהן

(א) כל מי שיודע עדות כו'. כתב מהרי"ו סי' מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד יתיר לו (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי"ו) לגלות הדבר עכ"ל והביאו ד"מ סי' זה סעיף א' עכ"ל סמ"ע וע' לקמן סי' רס"ו [רס"ז] בסמ"ע ס"ק ד' כיוצא בזה:

(ב) וחייב בדיני שמים כ' מהרש"ל ביש"ש פ' הכונס סי' ו' וז"ל ונראה כל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה אפי' לפי' רש"י שפירש בפ' השוכר את האומנין (הפועלים) גבי חוסם פרה ודש בה שפטור בקים ליה בדרבה מיניה ואפ"ה חייב לצאת ידי שמים והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיני' מאחר שמחויב לצאת ידי שמים וכן פסק הא"ז מ"מ כה"ג לכ"ע מפקינן מיניה בשלמא בקים ליה בדרבה מני' דחייב הוא רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן החומרא הלכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה א"כ נוכל לומר שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה דהא ס"ס חייב הוא אבל היכי שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים א"כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה (הג"ה וכ"כ ריב"ש סי' שצ"ב וע' לקמן סי' קפ"ב ס"ק א') עכ"ל עוד כתב שם שאפי' בדברי' בלי כפייה אין לדוחקו ועיין שם (עיין ב"ח לעיל סי' י"א סעיף ד'):


ט"ז

באר היטב

(א) וראוי:    לאפוקי קרוב או פסול ואפילו למ"ד החרם חל על הקרובים מ"מ כ"ז שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאת עון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י. סמ"ע.

(ב) תועלת:    לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלו' הוד' בפניהן ולא אמר אתם עידי דיכול הלה לומר שלא להשביע עצמי כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סי' ל"ב ופ"א ואפילו אם שמעו שהוד' לו ע"פ תביעתו מ"מ א"צ להעיד כדי שע"י עדותן יצטרך לישבע דלהשטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יטעון זה הלא הודית בפני פ' ופ' הוי דינא הכי אם לא שיטעון להד"ם ובזה גם אם יעידו אין תועלת בעדותן דמ"מ פטור משבוע' כמ"ש הטור בריש סימן ל"ב ע"ש. עכ"ל הסמ"ע.

(ג) עמו:    ואפי' אם אותו עד אינו בכאן ורוצ' להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד. סמ"ע.

(ד) לבדו:    דעד א' מביא לידי ש"ד ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח בעדותו. שם.

(ה) מדיני:    כתב הסמ"ע ואפילו ב' עדים שכבשו עדותן פטורים מדיני אדם והיינו כגון שתבעו התובע בשטר והם ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחל' וחוזרים ומודים שידעו לו עדות דשוב אין נאמנין דכיון שהגיד כו' וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי וכמש"ל סי' כ"ט וסוף סימן מ"ו כשאומרים כתב ידינו הוא אבל אמנה כו' קמ"ל דכאן אינם חייבין ע"כ וכתב הש"ך בשם (הרמב"ם) [הרש"ל] דאפילו בדברים בלי כפייה אין לדוחקו וע' בב"ח לעיל סי' י"ב ס"ד.

(ו) שמים:    ואי תפס מפקינן מיניה. ש"ך בשם מהרש"ל.

(ז) שיפחד:    בגמ' אסרו זה משום מדבר שקר תרחק ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא הי' חייב לו. סמ"ע.



קצות החושן

(א) וחייב בדיני שמים. כתב הריב"ש דכל היכא דמחויב לצאת ידי שמים אי תפס מפקינין מיני' והובא בשכנה"ג ועיין משנה למלך הל' רבית ולא כן משמע בהא דאמרינן בפ' הפועלים דף צ"א גבי חוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה ופריך והא אינו לוקה ומשלם כו' רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו וכתב רש"י ז"ל אתנן אפילו בא על אמו ונתן לה באתננה טלה אתנן הוא ואסור לקרבן דאתנן סתמא כתיב כו' ואף על גב דאי תבעה לקמן לדינא תן לי אחנני לא מחייבין לי' דקיימא לן בדרבה מיניה כי יהיב ניהלי' אתנן הוא אלמא אף במקום מיתה נמי רמי תשלומין עלי' כי יהיב ניהלי' וגבי חוסם נמי תשלומין רמי עלי' אלא שאין כח בית דין לעונשו שתי' וכיון דרמי תשלומין עלי' לא יצא י"ח עד שישלם א"נ אי תפיס לא מפקינן מיני' כך שמעתי מפי מורי הזקן עד כאן לשונו ומשמע מזה דדינא לצאת ידי שמים אי תפיס לא מפקינן מיניה אמנם מוהרש"ל בפ' הכונס ביש"ש סימן ו' כתב וז"ל ונראה דכל היכא דחייב לצאת ידי שמים אי תפס מפקינן מיני' אפילו לפי' רש"י פ' השוכר וכו' מכל מקום כה"ג מפקינן מיני' בשלמא בקיימא לן בדרבה מיני' חייב הוא רק דלא עבדינן החומרא הלכך היכא דלא עבדינן החומר' כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה אם כן נוכל לומר שהסבר' נותנ' אם תפס לא מפקינן מיני' דהא ס"ס חייב הוא אבל היכא שגרמ' בניזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים אם כן פשיטא דאי תפס מפקינין מיני' עד כאן לשונו והנה משמע מדברי מוהרש"ל דאפילו בקיימא לן בדרבה מיני' לא מהני תפיסה אלא דוקא היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או בזמן הזה או שלא בהתראה אבל היכא דעבדינן החומרא תו לא מחייב כלל בתשלומין ואפילו תפס מפקינן מיני' ולכאורה דברי מוהרש"ל המה דברי נביאות דהא שפי' מצינן למימר דאפילו עבדינן החומרא רמי עליו תשלומין וכן משמע לישנא דש"ס דפריך והא אינו לוקה ומשלם ולזה אמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו:

אמנם נראה דברי מוהרש"ל מוכרחין והוא דבסנהדרין דף ע"ב רבא איגנבי' לי' דיכרי במחתרת אהדרינהו ניהלי' ולא קיבלו הואיל ונפק מפומי' דרב דבדמים קנינהו והקשו בתוספות כיון דחיוב הוא לצאת ידי שמים אמאי לא קיבל ותירצו שהם לא הי' מחזירין אלא משום שהיו סבורין שבדין חייבין להחזיר ולא רצו לצאת ידי שמים ולכך לא קבלינהו ע"כ והנה לשיטת רש"י דמהני תפיסה אם כן אפילו לא רצו לצאת ידי שמים למה אהדר רבא בתר דקבלה כיון דמהני תפיסה אבל לפי מ"ש מוהרש"ל דלא מהני תפיסה אלא היכא דלא עבדינן החומר' אבל היכא דעבדינן החומר' כגון במזיד והתרא' אין עליו שום עונש אחר בדיני אדם ואם כן הבא במחתרת עבדינן ליה החומר' דאין לו דמים ורשאין להרוג אותו ואין עליו שום חיוב תשלומין ואף על גב דניצול ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמו מזיד ובהתראה וברח דזה ודאי כל דין מזיד עליו כיון דכבר נתחייב בהחומרא מה שאין כן שלא בהתראה או בזמן הזה מעולם לא הי' עליו החומרא אלא דהתורה פטרה משום דלא חלקת בין שוגג למזיד על כל פנים עליו חיוב תשלומין ומשום הכי מהני תפיסה אבל היכא דעבדינן החומרא דאינו ראוי לו לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה כיון דכבר הי' בו עונש החומרא ומחתרת כמו מזיד והתראה בפני הבית ודו"ק:

ובחידושי הר"ן הקשה גם כן קושיות תוספות דהא לצאת ידי שמים מחויבין להחזיר ותי' בשם הר"ר דוד וז"ל דלא דמי דהתם גבי אתנן צריך האדם לעמוד בדיבורו אף ע"פ שלא יתחייב מן הדין אבל כאן אחר שקנו הני דיכרי בדמייהו לפי סברא דרב נמצא גניבה זו קנוי' לגמרי ביד הגנב ולא ניתן להישבון עיין שם וקשה דאי נימא משום דחיוב לעמוד בדיבורו ונתן לה הוי אתנן אם כן הא דאמרי' בפ' השוכר את הפועל בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה מותר ורמינהו בא עלי' ואח"כ נתן אפילו מכאן ועד שלש שנים עיין שם דפריך וכי אמר טלה זה מאי הוי הא מיחסרא משיכה והא התם גם כן מחויב לעמוד בדיבורו כיון שהבטיח לה וצריך עיון ☜ולכן העיקר כדברי רש"י אלא דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה וכמ"ש:

ובזה ניחא ליישב מה דקשיא לן בהא דתנן בכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד האוכל חלב מהמוקדשין וכו' ר' מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו א"ל אינו מן השם וקשיא לן מאי הוסיף ר' מאיר שבת דהא במה דהוסיף חיסר אשם דבפ' כל שעה דף כ"ט תניא האוכל חמץ של הקדש י"א מעל וי"א לא מעל מאן י"א ר' נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות פוטר מתשלומין והקשו בתוספות אמאי פטור מקרבן מעילה משום דקיימא לן בדרבה מיני' הא אמר בהמצניע המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין ותרצו כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש ועיין שם ואם כן אם היתה שבת דהוא חייבו מיתות בית דין ודאי פוטר מתשלומין דאפילו ר"מ לוקה ומשלם א"ל מת ומשלם לית ליה כדאי' בפ' אלו נערות ואם כן ליכא אשם ואם כן מאי מוסיף ר' מאיר כיון דמחוסר אידך והוא אשם ☜אבל לפי מ"ש בשם רש"י דהיכא דקיימא לן בדרבה מיני' רמי חיובי' עלי' אלא שאין הבית דין עונשין ואיהו מחייב לצאת ידי שמים ואם כן כיון דקיימא לן חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין ממילא ליכא חיוב אשם בבית דין דהא אין ממשכנין ואיהו לעולם מחייב אשם וגם הקרן והחומש לצאת ידי שמים והא דאמרי' בפ' כל שעה י"א לא מעל משום דסובר חייבי כריתות פטור מתשלומין ולפי מ"ש כיון דאין ממשכנין חייבי חטאות ואשמות אם כן מ"ד מעל ע"כ לצאת ידי שמים דהא אין ממשכנין ואם כן הי"א דלא מעל היינו אפילו בדיני שמים ואמאי דהא קיימא לן בדרבה מיני' אינו פטור מתשלומין בדיני שמים וחיובי' רמי עלי' אמנם לפי מ"ש בשם מוהרש"ל דהיכא דעבדינן לי' החומרא ליכא חיוב תשלומין אפילו בד"ש אם כן ניחא דמצינן למימר דשם מיירי שהזיד בחמץ ואם כן עבדינן לי' החומרא ולהכי י"א לא מעל אפילו מעילה דאינו אלא בד"ש נמי פטור כיון דעבדינן לי' החומרא אבל אוכל אכילה אחת דמיירי בשוגג ולא עבדינן החומרא ובזה לא חסרה אשם אף אם היתה שבת דמעילה אינו בדיני אדם כיון דאין ממשכנין ולצאת ידי שמים אפילו בקיימא לן בדרבה מיני' חייב:

ובזה ניחא דברי רש"י פ' כ"ש שם ז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל ובשוגג לאו בר כרת הוא וטעות הוא דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהוא של הקדש עד כאן לשונו ודברי רש"י תמוה דהא קיימא לן דלא חלקת בין שוגג למזיד וכי היכא דחייבי מיתות פוטר בין בשוגג בין במזיד ה"נ לר' נחוניא דעושה יה"כ כשבת אם כן בשוגג נמי פוטר ועיין שם בחוס' ולפי מ"ש ניחא דאי הוי שוגג אף ע"ג דפוטר מחשלומין אינו פוטר אלא בדיני אדם ושלא יהיה בית דין עונשין אותו אבל חיובי רמי' עלי' בדיני שמים ואם כן אכתי לא משכחת לא מעל כיון דכל אשמות אין ממשכנין אותו וכמ"ש ולהכי צ"ל דמיירי במזיד ואם כן קשיא להו היכי משכחת לזה כתב רש"י דהי' מזיד בחמץ ושגג בהקדש. אך לישנא דש"ס פ' השוכר את הפועלים דפריך והא אינו לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה משמע דאפילו היכא דלוקה ועבדינן החומרא חייב הוא לצאת ידי שמים ולפי מ"ש בסימן ל"ח דרבא ס"ל חייבי מלקות שוגגין נמי פטור מתשלומין ועיין שם אם כן מצינו למימר דרבא משני דמיירי בשוגג ומשלם משו' דאתנן אסרה תורה ובש"ך הביא לשון מוהרש"ל ולא ערער ועמ"ש בסימן ע"ה:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש